גבורות שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
פרשת אמור
בפסיק ושמרתם את מצותי ועשיתם אותם וכו' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך ב"י הנה להבין הסמיכות בזה אל הקודם מ"ש שור או כשב או עז וכ' נראה דהנה ידוע שהקב"ה חפץ בתירה יותר מקרבנות כמ"ש כי שמוע מזבח טוב וכו' והנה כבר כתבנו דמי שסומך על קרבן בהמה בזה כיון דתשועתו בא רק ע"י בהמה נעשה גם הוא כבהמה דלא עדיף מבא ממנו וכעת נסביר הדבר יותר דהנה מצד השכל היו ראוי שלא יהי' די בקרבן בהמה לכפר על האדם כי הוא יקר מהבהמה ובע"כ כשאדם רוצה להתכפר דבהמה צריך לעשות עצמו כבהמה להיות זה כדאי לכפר ע"ז וא"כ ממילא נעשה כבהמה וזה כוונת המדרש בפ' זו בפסוק שור או כשב וז"ל אם אדם אנחנו חשוב אותנו כבהמה ומה שייכות זה לשור או כשב ובע"כ הכוונה כיון שבוחר בבהמה ההכרח לבקש שגם הוא ידמה לבהמה ובזה נבין הביאור שהוא ית' מהפאר בישראל כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר אך אימתי יש לו ית' התפארות בנו כשאנחנו משולים כאדם אבל אם אנחנו משולים כבהמות א"ן כבודו ית' להתפאר עמנו ואדרבה בזיון הוא לו להתפאר בבהמות וזש"ה דלף שאני אומר לכם שמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן מ"מ יותר טוב היו שלא הסמכו על קרבנות רק ושמרתם את מצותי ועשיתם אותם ולא הצטרכו לקרבן והיינו דמכח זה ולא תחללו את שם קדשי שלא תהיו נדמו לבהמות ויהיו חילול השם שאני מתפאר בבהמות ואז א"ל תהי' צריכין לקרבן ותהי' במדרגת אדם אז ונקדשתי בתוך ב"י ולא תוך הבהמות וא"ש.
והנה מדי דברי בזה אזכיר שבזה י"ל מה דפליגי במס' מנחות בפ"ט וז"ל כתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם מה אמרו הכי אמר רבא בר שילה אתה תקום תרחם ציון רנב"י בונה ירושלים ד' ומעיקרא מאי הוי אמרי אמר רבא. בר שילה כי בחר ד' בציון אוה למושב לו ופרש"י מעיקרא קודם שחרב היו אומרים כי בחר ד' בציון וכן אף לעתיד יאמרו כי בחר ד' בציון עכ"ל ולהבין הפלוגתא במאי פליגי ומנ"ל כל חד לפי שטתו דלמא כדעת אידך מ"ד וגם לשון מה היו אומרים אטו לא משכחת לה תפלה ולכאורה היו נראה לומר דפליגי בזה במאי דפליגי בע"ז דף ז' דר"י אומר דלעולם יסדר אדם שבחו ואח"כ יתפלל ור"א אומר דיבקש צרכיו ואח"כ יסדר שבחו של מקום וקאמר שם בש"ס מ"ט דר"י דיליף ממ"ר דכתיב אתה החילות וסידר השבח החלה ור"א לא גמרינן ממ"ר שאני משה דרב גוברי' ע"ט וא"כ מוכח היכי דרב גוברי' שייך שבח תחלה ולפ"ז י"ל דהני אמוראי פליגי במה"ש המתפללין איזה דרך הם מתפללין אם גם הם מסדרין השבח תחלה ואח"כ מבקשים צרכיהם כישראל או מבקשין צרכיהם ואח"כ מסדרין השבח והנה בשאר מה"ש ל"ש בקשים צרכים כלל אך באלו שהכתוב אומר על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים ואלו שפיר מבקשים צרכיהם של ישראל ובאלו פליגי איזה דרך הם מבקשים ובוודאי ידעו שיש תפלות ובקשות עצמו מספר אך פליגי איזה דרך התחלת הפלתם וכ"ע ס"ל דהלכה דיסדר שבחו ואח"כ יתפלל אך נה דישראל הוי כן היינו דישראל בכללם נקראו רב גוברין נגד המה"ש וכמו שיש משפט הקדימה לישראל לענין השירה וכן להזכיר את השם אחר שני תיבות עיין פ"ז דחולין ולכן ה"נ מ"ד אתה תקום תרחם עיון ס"ל דבמה"ש כר"א דשואלין צרכיהם ואח"כ השבח ורנב"י ס"ל דגב במה"ש הוי כמו בישראל ומסירין השבח ואח"כ צרכיהם או הם מודים דבשאר מה"ש לגבי נפשם וודאי מבקשין ואח"כ מסדרין ולא ילפינן מישראל דשאני ישראל דרב גוברייהון אך הם פליגי במה"ש הללו כיון דאלו מבקשין צרכיהם של ישראל א"כ י"ל דבתר התפלה אזלינן דהתפלה צורך ישראל נדונין כישראל או י"ל דבתר המתפלל אזלינן והן הוי מה"ש ומבקשין צרכיהם תחלה וזה כוונת פלוגתתן דמה היו אומרים באיזה דבר הם מתחילין להתפלל דרב"ש אמר אתה תקום תרחם ציון היינו מבקשין צרכיהם ואח"כ השבח ורנב"י ס"ל להיפך תחלה היו אומרים בונה ירושלים היינו שבח ואח"כ צרכיהם כי ודאי השבח בעינן נמי מענין בקשת צרכיו כמ"ש במשה שרצה לבקש אעברה נא התחיל לומר אתה החילות להראות את עבדך וממנו למדו לסדר השבח תחלה וא"ש. או הי' מקום לומר הכוונה ע"פ משחז"ל בפ"ב דמגילה דלכך ראוי לומר ברכת השנים קודם קבוץ גליות דקרא כתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תשאו ופריכם תתנו לעמי ישראל כי קרבו לבוא ומזה מוכח דיהיו ברכה השנים ואח"כ קבוץ גליות ופרשנו בזה מ"ש המשורר בונה ירושלים ד' דהיינו שהחלה יהי' בונה ירושלים ואח"כ נדחי ישראל יכנס ובכמה דוכתי כתבנו דזה הוא לטובתך של ישראל דודאי אם היו ישראל ראוין לגאולה אז היו קבוץ גליות תחלה ואחר כך ברכת השנים רק אם ח"ו לא יהי' ראוים לגאולה ובאיזה זכית יגאלו לכן יראה הקב"ה לברך השנים תחלה דירושלים מצ"ע ראוי' לישועה מן הדין שלא תהיו תרבה כמש"ה ציון במשפט תפרה לכן יברך הקב"ה השנים תחלה ותהיו ירושלים מלאה כל טוב ואח"כ כשיהיו בה כל הטובות מי ראוי לכך יותר מישראל וע"ד אומרם ז"ל במס' תענית דמתפללין יותר על השובע מעל הדבר כי מאן דיהיב שובע לא לבהמות יהיב ומוכח דהשובע גורם החיים ממילא כן ה"נ בברכת השנים גורם קבוץ גליות כי מאך דיהיב שובע לא לבהמות יהיב ולפ"ז כזה מהי' פליגי שני מיד הנ"ל דהנה קימתו ועלייתו ית' תל' בקבוץ גליות כמ"ש כ"פ כי עלייתו ית' או להיפך ח"ו בישראל תליא ולכן רבא ב"ש ס"ל כיון דמה שיהויו ברכת השנים קודם הוא רק כשלא יהי' לישראל זכית אבל כשיהיו להם זכות לא יצטרכו לכך ויהיו קבוץ גליות קודם ברכת השנים ולכו ס"ל דהם מתפללין על היותר טיב וראוי אתה תקום תרחם ציון שתחלה תקום ותקבץ גליות ואח"כ תרחם ציון ורנב"י ס"ל כפשוטו כיון דסבר הגאולה יהי' ברכת שנים תחלה ואח"כ קבוץ גליות לכן אמר שהם מתפללין שתהיו תחלה בוכה ירושלים ואח"כ נדכי ישראל יכנס. אך לדרכינו י"ל כך כי לדרכים הקודמים א"כ ענין אל מאמר הקודם בש"ס שמדבר שם בענין התמידים שמביאין כבשים שגבהן כרחבן ע"ש דוחק לומר בשביל שנזכר שם רבא ב"ש בתחלה בטעמא דרי נקט גם מאמרם הנ"ל ולכן נראה דהם פליגי בסברא זו דידוע דכעת אין הקב"ה אוהב הקרבנות כמ"ש כי שמוע מזבח טוב אך לע"ל יש להסתפק אם גם אז ייטיב לו יתברך התורה מו הקרבנות או אוהב יותר הקרבנות די"ל דגם אז ייטיב לו ית' התורה וי"ל להיפך דאז יהי' הקרבנות יותר חביבין וכמ"ש כי לא תחפין זבח ואתנה וכו' הטובה ברצונך את ציון אז תחפוץ זבחי צדק אז יעלו על מזבחך פרים והנה ידוע דציוו וירושלים הם שני מקומות זא"ז ובהמ"ק היו עומד בירושלים ומקום התורה היתה בציון יתר ופרשנו בזה מש"ה כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים דהנבואה היו נמשך מבהמ"ק ולכן הי' שם חלונות שקופים אטומים שממנו יוצא אורה לעולם. ולכן אמר ביון מציון תצא תורה ודבר ה' הנבואה מירושלים ולכך בזה"ז הקב"ה אוהב יותר ציון מירושלים כיון שאוהב התורה יותר מקרבנות וכן כתיב אוהב ד' שערי ציון מכל משכנות יעקב אבל לע"ל בזמן הגאולה בב"ב פליגי בזה הני מ"ד אם הקרבנות חביבין יותר מהתורה וכיון דראוי להתפלל על העיקר והחשוב תחלה לכן בש"ס ס"ל דלע"ל ג"כ התורה עדיפי לכן אמר שיאמרו אתה תקום תרחם ציון כי זה העיקר לו ית' ומ"ד בונה ירושלים ס"ל הקרבנות יותר חביבין לכן יאמרו בונה ירושלים כי ירושלים יהיו יותר חביב לפניו לכן מעיקרא דהוי ודאי התורה חביבה הי' ציון יותר חשוב ולכן לכ"ע הוי אמרו כי בחר ד' בציון ואין בזה פלוגת' לכן סיים שפיר מעיקרא מאי הוי אמרו כי בחר ד' בציון ולא פליג בזה רנב"י ובזה א"ש מה דמסיים רש"י לע"ל נמי יאמרו כלומר דלרבא ב"ש לשטתו ס"ל דכעת הם אומרים אתה תקום הרחם ציון ולע"ל כמי יהיו חשיב ציון אבל לרכב"י דס"ל בונה ירושלים לע"ל לא יאמרו כי בחר ד' בציון רק יאמרו מעין ירושלים ותליא בפלוגתא הנ"ל אבל מעיקרא לכ"ע הוי אמרי כי בחר ד' בציון ולכן שייך זה אל מאמר הקודם דפליגי בענין הקרבנות הביא פלוגתא זו דפליגי בענין הקרבנות, ויומהק יותר ע"פ מ"ש בחודשי מכבר כיון דאין הקב"ה אוהב הקרבנות ודרך כל דבר להיות בוחר הרע בחטאו לכן הוא בוחר באיל יותר מבשור אבל לע"ל שיבחר הקב"ה בקרבנות אז יהי' הרבוי מעלה לכן נאמר אז יעלו על מזבחך פרים ע"ש ולפ"ז בזה יהי' פלוגתא דרבנן ור"י דהנה מצדנו ודאי ראוי לבחור המובחר ביותר לו ית' כמ"ש הקריבהו נא לפחתך הירצך ומצדו ית' כיון דאינו אוהב הקרבנות ראוי לבחור הגרועים ביותר ולזה דרך פשר ראוי להביא הבינונים ובזה פליגי ר"י ורבנן דרבנן ס"ל דאין הקרבנות חשובין לו ית' ובוחר במיעטי במה דאפשר להן בהי דמצדנו ראוי לבחור בטוב אבל דרך פשר ראוי להביא הבינונית ולכן ס"ל כבשים מחברון ס"ל דהקב"ה אוהב הקרבנות והרבוי הוי מעלה לכן ס"ל שמביאין כבשים שגבהן כותבן וכיון שהם פליגי אם הקרבנות חביבין בזה"ז או לא לכן הביא הפלוגתא בזה דאף אנן קיי"ל כרבנן דאין הקרבנות חביבין בזה"ז מ"מ לע"ל מה שיהיו פליגי בזה הני מ"ד הנ"ל וא"ש ודו"ק. והנה נשיב לפרש דברי המדרש הנ"ל דיש להבין לענין מה מביא הך קרא אדם ובהמה תושיע ד' ודרשתו דאם אדם אנחנו חשוב אותנו כבהמת ומה בעי בזה ויובן נמי מ"ש אח"כ בפסוק זה אדם ובהמה תושיע ד' דמשפט אדם ומשפט בהמה שוין באדם כתיב ביום השמיני ימול ובבהמה כתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן ומה בעי המדרש בזה ונאמר דהוי שני הדרשות צריכין זל"ז ויובן נמי מ"ש במדרש תנחומא בפ' תזריע וז"ל ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול שנו חכמים תינוק נימול לשמנה שכן מצינו ביצחק שנימול לשמנה כמ"ש וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים מכ"ל והוא תמוה וכבר מלתי אמורה בזה וכעת נראה כך דהנה היו קשה להמדרש מ"ש ושמרתם וכו' ולא תחללו את שם קדשי דמה שייכות אל הקודם ומפרש לה כפירשנו דאמר דטוב היו יותר שישמרו התורה ולא יצטרכו לקרבנות ואז ירויחו שיהיו נקראים אדם ולא ידמו לבהמות ולא יחלל בזה את שם קדשי להיות שמו ית' על הבהמות אך היו קשה להמדרש דהרי כ"פ מפורש דין קרבנות ולמה לא זכר זה בכל התורה רק כאן ובע"כ דלא נזכר בשום מקום דהמביא קרבן נדמה לבהמה רק כאן ולכן הביא הפסוק זה כאן ושוב באמת קשה איך נזכר כאן שהמביא קרבן דומה לבהמה לכן הביא הך קרא דאדם ובהמה תושיע ד' דהיינו דמשפט אדם ומשפט בהמה שוין שזה לשמונה תה לשמנה ולמה ישוה ד' משפטן ואם רצה להשוותן למה דוקא גבי קרבן ובע"כ דהי' כוונתו ית' להראות שהמביא קרבן דומה לבהמה ולכן כיון שב"פ זו אמר ומיום השמיני והלאה ירצה מוכח דהם שוין והטעם משום דרשת המדרש דישראל אומר ם אם אדם תנחנו חשוב אותנו כבהמה ולכן שני הדרשות עולה בקנה אחד שמחמת למביא קרבן מבקש לדמות כבהמה וממילא משפט אדם ומשפט בהמה שוין וזה תלוי שה וכיון דב"פ זו אומר דהמביא קרבן דומה לבהמה לכן אמר בזה שטוב יותר בהיות ושמרתם ועשיתם אותם ולא תצטרכו לקרבן ותהיו דומין לאדם ולא לבהמה ולא תחללו את שם קדשי ולכן הביא זה המדרש הך קרא דאדם ובהמה תושיע ד' היינו דישראל מבקשין להיות חשובין כבהמה ומה"ט משפט אדם שוין וכיון דכאן מרומז דנעשה כבהמה לכן סמוך לי' ושמרתם ולא החללו כנ"ל וא"ש. ובזה נבין המדרש תנחומא הנ"ל דהנה הטעם שצוואה הקב"ה למול בן שמונת ימים י"ל ב' טעמים א' דאדם מצ"ע ראוי למשפט זה להיות נימול ל"ח ומה שציווה הקב"ה גם בל הבהמה לקרבן להיות משפט אדם ובהמה שוין כדי להעלות את הבהמה במעלה כיון שהיא לקרבן רצה הקב"ה להעלותה למדרגת אדם או להיפך די"ל דהמשפט זה מצ"ע אינו ראוי רק לבהמה אבל האדם בעת הוולדו הי' ראוי להיות נימול מיד רק שצפה הקב"ה שסופו לחטוא משיגדל ולהדמות לבהמה גם יצטרך לקרבן בהמה ומכח זה יהי' נדמה לבהמה לכן נדון ע"ש סופו ונתן לו משפט בהמה להיות גם הוא נימול לשמונה והנ"מ הוא כך דאם היו כוונתו ית' להעלות הבהמה למדרגת אדם ועיקר משפט זה שייך באדם א"כ מוכח דהתינוק מצ"ע אינו ראוי לכך להיות נמול קודם ואינו נדון ע"ש סופו להיותו נעשה גדול ולחטוא רק מצ"ע אינו ראוי רק לשמונה אבל אם נימא דעיקר משפט זה שייך לבהמה רק הקב"ה דן את האדם ע"ש סופו א"כ לא מצד מהותו כמות שהוא עכשיו נמול לשמונה רק על סופו ולפ"ז אין קטן נמול לשמונה רק גדול נמול לשמונה דמצד קטנותו הי' ראוי למול מיד לכן דייק המדרש י"ר קטן לכמה נימול קטן דייקא מצד קטנותו באשר הוא שם לכמה הוא ראוי למול אם ג"כ ל"ח ובהמה העולה למדרגת אדם או להיפך קטן נמול מיד אך נדון ע"ש ספו והורידהו למשפט בהמה לכן אמר כך שנו חכמים תינוק נמול לשמונה דמצד עצמו נימול ל"ח שכן מצינו ביצחק שנימול ל"ח וביצחק ל"ש לומר נדון ע"ש סופו שהרי אין סופו לחטוא ובטרם הוולדו נתבשר להיות צדיק עולם כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע ומוכח דאדם מצ"ע אינו ראוי רק ל"ת ומשפט בהמה מעליותא הוא להיות לה מדרגת אדם ופליגי על המדרש דידן הנ"ל וא"ש ונכון בעזה"י.
דרוש לפ' אמור בפסוק ויצא בן אשה הישראלית וכו' הנה חז"ל פליגי במדרש ח"א מפרשה שלמעלה יצא אמר דרך מלך לאכול פת חמה שמא פת צונן וח"א מב"ר של משה יצא בא ליטע אהלו במחנה דן א"ל למשפחותיו לבית אבותיו כתיב באו לדין לפני משה ויצא חייב יצא וקילל וכבר העירותי בחודשנו זה כמה שנים דבשלמא נמ"ד מב"ד של משה שפיר הוי נוגע לו אבל למ"ד מפ' של מעלה מה ענין זה לו יותר מכל ישראל וכתבנו שם דשניהם כוונה אחת להם וכעת נראה ג"כ בפרק אחר בעזה"י בהקדם מ"ש במדרש פ' ויקרא בפסוק ישובו יושבו בצילו אלו הגרים יחי' דגן יעשו עיקר בישראל ויש להבין היכן מרומז בכתוב יחי' דגן יעשו עיקר בישראל ומה משל הוי בזה אל הגרים ונקדים לפרש מ"ש במדרש פ' זו בפ' העומר וז"ל בפסוק כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה זכו' הה"ד אשר קצירו רעב יאכל וכו' ד"א אשר קצירו זה ל"א מלכים רעב יאכל אלו ישראל ושאף צמים חילם מי הכניס דחוק בממונם של ל"א מלכים יהושע וכל המצומתין לו ואל מצונים יקחוהו לא בחרב וחנית אלא בתפלה ובתחנונים ובאיזה זכות זכו ישראל לא"י בזכות העומר לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבואו אל הארץ וכו' וקצרתם את קצירה עכ"ל להבין מה בעי המדרש בזה ובפרט המשך המאמר במה דאמר ובאיזה זכות זכו ישראל לא"י בזכות העומר מה ענין זה אל הקודם וגם למה דוקא בזכות העומר ונקדים לפרש מ"ש במדרש בפסוק שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי תן תמימות בזמן שישראל עושין רש"מ עכ"ל וכבר מלתי אמורה בזה בכמה אופנים בעזה"י וכעת נראה עוד בעזה"י ונקדים לפרש מ"ש הכתוב והניף הכהן את העומר לפני ד' לרצונכם מהו לשון לרצונכם הרי בכל הקרבנות בענין רצון וגם למה ל"ה לשון עומר בשום קרבן רק בזה ויובן נמי למה בכל קרבנות ומנחות לה' הקצירה מצוה רק כאן ונראה בהקודם מ"ש פ' בשלח הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואיתא במדרש הה"ד כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ וכו' עד כשרצה הוציא לחם מן השמים ומים מן הארץ להבין מאי בעי בזה הרי זיל קר' בי' רב הוא וכבר מלתי אמורה בזה וכעת נראה בשום לב בברכת המוציא שתקנו המוציא לחם מן הארץ דחם כפשוטו היו די לומר אשר נתן לחם ומה נ"ט אם הוציא מן הארץ או לא ונראה דידוע דאכילת האדם דומה למזבח וא"כ נחשב האכילה כעבודה והטעם כי בכל תבואות הארץ יש גשמיות וקליפה ומ"מ יש בזה נציצות הקדושה ג"כ וע"י אכילת האדם מוציא הקליפה בפ"ע להשליכה זרה הלאה והקדושה בפ"ע ונעשה פירוד ולכך הוי עבודה שמוציא הקדושה מן הקליפה וא"כ תינח אם מוציא לחם מן הארץ הוי אכילה עצמה עבודה אבל אם היי לחם שמים שם אין בלחם שום קליפה וא"צ בירור ואינה עבודה ולכך אנו מברכין המוציא נחם מ"ה דייקא דעי"כ הוי אכילה מצוה ועבודה וז"ש בפ' קדושים בפ' ונטעתם כל עץ מאכל הה"ד עץ חיים הוא למחזיקים בה ומה בעי בזה אך דקמ"ל מה דפסק המן ונמסרו ללחם מן הארץ אינו לרעה רק לט בה להראות דרך ע"י אכילתם נטעו מן המאכל עץ היינו מצות דהתורה נקראת עץ חיים וז"ש ונטעתם כל עץ מאכל מן המאכל יהיו עץ וז"ש המדרש דתורה ומצות נקראים עץ כמ"ש כי עץ חיים הוא וז"ש כאן ויצא העם ולקטו וכו' למען אנסו הילך בתורתי אם לא והכוונה בלחם מן הארץ הוי מעלה כי הוא עצמו עבודה ויכולין לפטור בזה מעסק התורה (כי באמת צריך לשלם גמול לו ית' על כתונת הלחם אך אם האכילה גופא מצוה הוי זה עצמו התשלומין אבל אם אינו מצוה צריך תשלומין אחרים עסק התורה) וא"כ כאן דהוי לחם שמים אין האכילה עבורה ויהיו מוכרחין לעסוק בתורה (וי"ל בזה ולא ידעו מה הוא כלומר לא ידעו אם הוי בו גשמיות והוי עבודה אילא והוי רק לאכילה וז"ש הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה ולא לעבודה וע"ד שאחז"ל בשביעית לאכלה ולא לשרפה כן ה"נ לאכלה ולא לעבודה) וי"ל מ"ש דבר יום ביומו והוא כי נשתנה לפי רצון הבורא ב"ה לפ"מ שראה שהזמן מוכשר לפעמים היו בתואר לחם והיו בו גשמיות כדי שיהיו אכילתן עבודה א"ל יעסקו בתורה ואם יעסקו בתורה יהיו רוחני ממש ולא יהיו האכילה עבודה ולפ"ז היו המן לפעמים גם גשמיות כמו לחם הארץ ובמים הוי להיפך דסתם מים הוי מן השמים ואין דבר טמא יורד מן השמים לכך לה' השתי' עבודה וכאן עשה להיפך דהוציא לחם מן השמים והיו בו גם גשמיות להיות האכילה עבודה והמים מן הארץ ואין בו גשמיות אף דהוי מן הארץ וז"ש המדרש כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ דתמיד הוי לחם נשמי מן הארץ ומים רוחני משמים וכשרצה עשה לחם מן השמים ויש בו גשמיות לפעמים ומים רוחניות מן הארץ וא"ש בעזה"י. וז"ש והעומר עשירית האיפה וסמך לי' את המן אכלו דבא ליתן טעם למה אינו נותן תמיד מן לכך אמר דהמעשר הוי קודש כמ"ש העשירי יהי' קודש לכך אמר דעומר עשירית האיפה היא מן לחם הארץ והוא הבורר הקדושה מלחם הגשמי וא"כ אין בזה עבודת ד' ולא טוב אל האדם לאכלו תמיד ע"כ אכלו את המן רק עד בואם וא"ש. והנה ע"פ הנ"ל כראה דכנגד ברכת המוציא שתקנו חז"ל צווה הוא י"ת על מצוות העומר דראה הקב"ה שיבואו לארץ ויופסק המן ויצטרכו לחרוש ולזרוע ויהי' רע בעינהם שידמה להם כי טוב יותר שיאכלו המן בלי יגיעה לכך צוואה הוא י"ת לעשות הודאה להיפך ויביאו עומר להקריב לו י"ת תודה דניחה להו בלחם הארץ יותר מן המן ולכך הוי שיעורו עומר כיון דהוי כנגד המן והמן הי' יורד לכ"א עימר הוי כאן ג"כ עומר לזכרון דהוי נגד המן וז"ש והניף הכהן את העומר לרצונכם להראות כי לרצון הוא לכם תבואות הארץ יותר מן המן והנה תינח דהוי הודאה דניחא להו תבואת הארץ יותר מן המן אבל לא נודע אם ניחא להו טפי היגיעה בחרישה וזריעה או הי' ניחא להו טפי אם יהי' צומח תבואה מעצמו ובאמת היגיעה יותר טובה לאדם מאם הי' צומח מעצמו וי"ל בו ב' טעמים א' עפמ"ש בחוברי קהלם יעקב הפטורה יום א' דפסח וז"ל שם בפסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח עצות קלוי וכו' וישבות המן ממחרת הפסח באכלם מלחם הארץ ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההוא וי"ל הדא קושית הירושלמי והש"ס למה אמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ומעיקרא לה אכלו למה לא ידחה עשה דעצה לל"ת דחדש ולולא דברי קדשם נ"ל כך בשום לב לדייק עוד ע"ש וישבות המן ממחרת באכלם מלחם הארץ ולמ"ל באכלם מלחם הארץ והי' די לומר וישבות המן ממחרת הפסח והאכילה כבר זכר תחלה וגם מ"ש ויאכלו מתבואות ארץ כנען הוי למותר ומה קמ"ל בזה ונ"ל ונקדים מ"ש במדרש פ' קדושים בפסוק כי תבואו אל ארץ כנען ונטעתם כל עץ מאכל וז"ל מי שם בטוחות חכמה וכו' או מי נתן לשכוי בינה עד וכך כשהי' ישראל במדבר מ' שנה הי' המן יורד והבאר עולה וכו' כיון שנכנסו לארץ אמר להם מרע"ה כל חד וחד מכם יטעון עכשיו ויצב לו נצובין הה"ד כי תבואו אל הארץ ונטעתם עכ"ל והנה להבין הרי אין המשל דומה לנמשל דבשלמא בתרנגולים שייך לומר דבקטנותן א"י לבקש להם פרנסתן בעצמן ובגדלותן יכולין למצוא להם בעצמן פרנסתן אבל בישראל הרי הי' גדולים אח"כ כמו מקודם וגם בו י"ת מי יוכל להשיג בלעדו י"ת פרנסתו וע"י י"ת היד ד' תקצר ליתן להם אח"כ כמו תחלה אך נראה הכוונה עפמש"ל דלכך דומה השלחן למזבח יען כי הלחם הוא מן הארץ והאכילה בעצמו הוא עבודה לברר הרוחני מן הגשמי אך המן הוא משמים כולו קודש ל"ה האכילה עבודה ולכך האוכל לחם מן הארץ מחזיק לו טובה י"ת ומברך המוציא לחם מן הארץ ולא משמים כי בזה עצמו הוי טובה א"ה איש קדוש ובזה נבין כאן דהנה מדה"ט דלאדם חלש אין נותנין מאכל עב פן יזיק לו אך אם כבר נתנסה שאכל מאכל כזה ולא הזיק לו רק אדרבה נתחזק יותר אז אין שומרין לו עוד וכ"ה הנמשל דהנה המאכל הגשמי כיון דיש בו קליפה ואמרו דיש חשש פן יזיק להאוכל ויעבירנו על דעתו ועל דעת קונו ולכך בהיותם במדבר חשש הקב"ה פן יזיק להם המאכל הגשמי מן הארץ ונתן להם המן משמים שאין בו גשמיות כדי שלא יזיק להם בעבדות ד' אבל כיון שנכנסו:
לארץ וכבר אכלו מלחם הארץ אז נתחזקו עד שאף אם יאכל מאכל הגשמי לא יתגבר הגשמי לטמאם רק אדרבה יש להם כח הקדושה להתגבר על המאכל להחליש כח הטומאה ולהגשיר הקדושה ובפרט דלכך צוה הקב"ה שתיכף בהתחלת עבודת קרקע יעשו בו מצות כמו שמונה המדרש כשהולך לחרוש תיכף מתחיל לא תחרוש ואח"כ בזריעה לא תזרע כלאים והיינו כדי שיסוד האוכל יהיו ע"י מצות ולא יהיו בו חומרי וקליפה רק יהיו שרשו בקדושה ולא יזיק להאוכל לכך קודם שבאו לארץ כיון שלא היו אז מצות התלויות בארץ והיו חשש פן יזיק להם המאכל לכך נתן להם המן אבל אם באו לארץ והתחילו לעשות מצות התלויות בארץ ואז נתקדש המאכל והם נתקדשו יותר אז יותר טוב להם לאכול מלחם הארץ להיות עבודה ג"כ ולכך שפיר אמר המשל בתרנגולים דכן ה"נ ישראל בזמן שהיו קטנים במדרגה ה"ל אחריות באכלם מלחם הארץ אבל אח"כ כשגדלו במעלה אז יכולין לאכול גם מלחם הארץ והוי ק"ל לשין ונטעתם דמשמע דהוי ציוי דאל"כ הול"ל וכי תטעו ומה מצות הוי בזה לכך אמר דשפיר הוי מצוה דהוא גופא עבודה כנ"ל וא"ש דברי המדרש הנ"ל ובזה נבין כאן דהנה ודאי גם מצה אכלו מכח עשה דוחה ל"ת רק בזה ל"ה ראי' דאינו מזיק להם תבואת הארץ דדלמא היו מחמת שהיו אכילת מצוה אך כיון דאכלו מלחם ממחרת הפסח ול"ה דבר מצוה ולא הזיק להם אף שהיו מתבואת הארץ אשר זרעו כנען ולא מקיים בהם שום מצוה אעפ"כ לא הזיק להם א"כ מוכח גודל מעלתם לכך שוב למ"ל המן וז"ש ויאכלו מעבור הארץ כ ממחרת הפסח אם גם אז אכלו מעבור הארץ ולא הזיק להם לכך וישבות המן כיון דאכלו מלחם הארץ וז"ש לחידוש דאף דאכלו מתבואת ארץ כנען דלא נעשה בהם שום מצוה בהתחלת צמיחתם דנתגדל ביד נכרים מ"מ לא הזיק להם כי היו כחם רב ונתגבר הקדושה על הקליפה וא"ש בעזה"י העולה מזה דכיון דאוכל גשמי הוא עליל לבטל דרך התורה כמ"ש וישמן ישורין ויבעט והגשמי גורם בטבע האדם להתגבר החומרי על הנפשי ולכך צ"ל תחלת גדולו ע"י מצות דתיכף תחלת חרישה מקיים מצות התורה לא תחרוש וכמו דמונה במדרש הנ"ל כמה מצות יש בפת וא"כ כיון דמתחלתו יש בו קיום התורה נעשה מקודש ואין מזיק כ"כ לעבדות ה' כן י"ל טעם אחד. וטעם השני הוא עפ"י מאמרם ז"ל יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון ופרשנו בזה מ"ש במדרש פ' קדושים כי תבואו אל הארץ ונטעתם הה"ד ויתן לכם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ולהבין מה בעי בזה נ"ל דהנה גוף הפסוק מ"ש ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו הוי שפת יתר והוי די לומר ויתן להם ארצות בעבור ישמרו חקיו וי"ל בפשטות הכוונה כך דבא ליתן טעם למה נתן הקב"ה לישראל ארץ גשמי שיצטרכו לחרוש ולזרוע ולקצור כדרך הגוים ולמ"ל יגיעה זו יתן להם המן או יצמח להם אכלם בלי יגיעה. אך התנא אמר יפה ת"ת עם ד"א וא"כ טובה היגיעה וז"ש ויתן להם ארצות גוים להיות שוין ככל הגוים ועמל לאומים יירשו להיות להם עמל ככל הגוים בעבור ישמרו חקיו שיהיו היגיעה מונעם מן החטא ואף שביגיעה לבדה אין די מ"מ ותורותיו ינצורו וילמדו תורה ויהיו ת"ת עם ד"א ויגיעת שניהם משכחת עון ע"ש שהארכתי בזה ובזה י"ל כוונת חז"ל מ"ש גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים דבירא שמים כתיב רק אשרי ירא ד' וביגיע כפו כתיב אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב והכוונה יהי' כנ"ל והוי מדה כנגד מדה דהירא שמים נהי די"ל מורא מן החטא עכ"פ מתאוה לחטוא רק שירא מן השמים לזה יש אחריות ליתן לו עוה"ז פן יחטיאנו אבל הנהנה מיגיע כפו ואיננו כאדם שהיגיעה הוי על אפו וחמתו ויותר ניחא לי' א"ה מתפרנס בקל והי' הולך בטל וזה נהנה מן היגיעה והיינו דעי"ז משכחת עון וכיון דחז"ל אמרו דת"ת וד א שניהם משכחת עון ואם אין בלבו עון כלל לא יזיק לו אף ענין העוה"ז ולכך הוי אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ולכך הוי במצות העומר מצוה גם הקצירה דהקרבת העומר הוי הודאה על דניחא לי' לאכול מלחם הארץ יותר מלחם שמים והקצירה של מצוה הוי הודאה על היגיעה מה שהם עמלים בחרישה וזריעה כי גם מזה הם נהנין אך הנה החילוק הוי כך א"ה הנאת היגיעה מכח דעי"כ לא יזיק להם האכילה הוי זה רק צורך האכילה ודי בהודאה אחת על האכילה בהקרבת העומר ולמ"ל הודאה על הקצירה אבל א"ה ה היגיעה ענין בפ"ע כדי להיות מצורף לתורה להשכיח עון א"כ הוי הודאת האכילה ענין בפ"ע והודאת היגיעה ענין בפ"ע וצריך ב' הודאות והוי הקצירה מצוה בפ"ע והקרבה מצוה בפ"ע והנה הוכחה איזה צורך היגיעה הוי אמת הוא ממה שהוכחתי לעיל מ"ש בדיוק וישבות המן באכלם מלחם הארץ דראה הקב"ה שהגיעו למדרגה זו דאף שאכלו ממה שגדל ביד נכרים ולא הזיק להם וא"צ להמן מוכח דבידם לאכול תבואה שלא נעשה בהם שום מצוה ולמ"ל היגיעה בע"כ כדי להיות משכחת עון וזש"ה בדיוק כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה ממה שנקצר בידם תקצרו אתם ותאכלו ולא יזיק לכם א"כ אין היגיעה צורך האכילה רק ענין בפ"ע לקיום התורת א"כ הוי צורך ליתן הודאה על היגיעה בפ"ע לכך והבאתי את עומר ראשית קצירכם אל הכהן ובעינן שני הודאות כנ"ל וז"ש המדרש אשר קצירו רעב יאכל דאמר דאין היגיעה שלא יזיק להם האכילה דהרי קצירו של הגוים נמי רעב יאכל ולא הזיק להם והטעם מי הכניס דחק בממונם והוא ע"ד המליצה הרוצה להפליט מים מירקות דוחק אותם עד שיצא המים כן ה"נ אמר מי דחק בממונם של ל"א מלכים להפליט מהם הקליפה להיות הנשאר ראוי לישראל שלא יזיק להם יהושע וכל המצומחין לו וז"ש ואל מצינים יקחוהו לא בחרב וחנות רק בתפלה כ' ודאי זה לא נעשה בחרב כ"א בתפלה וא"כ אם מכח חשש היזק ל"ה צריכין ליגיעה רק להיות משכחת עון א"כ הוי הם נתנין מיגיע כפם ומגיע להם גם טובת עוה"ז לכך אמר באיזה זכות זכו ישראל לא"י ליתן להם גם טובה עוה"ז בזכות דהעומר וכיון דהקצירה נמי מצוה והוי הודאה על היגיעה ג"כ א"כ נהנין מיגיע כפם ולבך אשריך בעוה"ז וזכו לא"י לפיכך משה מזהיר את ישראל וקצרתם את קצירה ואיש וז"ש המדרש הנ"ל אימתי הם תמימות דלכך סופרין ישראל לעומר עד שבועות ודוקא מצות הספירה בלילה כי הנה ספירת העומר אינו על תקרבה דזה הוי ביום רק על הקצירה שהי' בלילה לכך סופרין בלילה והיינו דז"ה הודאה על היגיעה והיגיעה בלי אורה ל"מ שיגיעת שניהם משכחת עון ולכך מחברין ס"ה עם שבועות כי זה שייך לזה וא"כ א"ש דהנה כל דבר שיש לו שני קצוות מזה ומזה הוא שלם ואם חסר קצה אחד אינו שלם ולכך אין ישראל עושין רש"מ ופועל היגיעה להשכיח עון אז שייכין זל"ל ויש התחברות העומר עם יום מ"ת והוי חמימות אבל באין ערש"מ ואין פועל היגיעה להשכיח עון א"ל התחברות עם יום מ"ת וז"ש אימתי הם תמימות כשעושין רש"מ וא"ש:
ובזה נפנה למאמר הקדום דהנה מה שניהן הן לישראל לאכול הדגן ותבואת הארץ היינו דהוא חשוב מן המן כיון דיש בתבואה גשמי ובתוכו ניצוץ רוחני ומוציא בזה הקדושה מן הקליפה והגר כמי הוי כן הוא עצמו גשמי מזרע עכו"ם אך בתוכו יש ניצוץ קדושה דהרי נתברר ובזה נתברר הקדושה מן הקליפה והנה אם הדגן חשוב יותר מן המן אף דהוי כולו קודש ממילא חשוב הגר יותר מישראל דהוי כולו קודש וז"ש המדרש ישובו יושבי בצילו אלו הגרים יחי' דגן הם מחיין את הדגן והדגן מחי' אותם כי זה מעיד ע"ז ולכך יעשו עיקר בישראל והנה ענין לחם הפנים הוי נמי הודאה על כהונת לחם מן הארץ והוי מעין מה שתיקנו לברך המוציא לחם חן הארץ כן ה"נ ציווה הוא י"ת לסדר לחה"פ ולכך הוי צינן ובאמת אמרו חז"ל דהי' בו חמומות כיום נתינתו אך שאלת המקלל הוי כך דנהי דהוי חם מ"מ ז"ה נס רוחני והוי חמימות של שונים והרי באמת אף דכשירדה מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט הרי דאין סומכין על הנס וצריך שיהי' אש בדה"ט וה"נ כיון דאין דרך המלך לאכול פת צונן והקריבתו נא לפחתיך א"כ הוי לחה"פ סתם הכוונה כעין עבודה וכעין המנורה הו"ל לסדר בכל יום לחם חם בדה"ט כמו במנורה אף דבימי שמעון הצדיק ל"ה כבה נר המערבי מ"מ הי' דולקין בכ"י ולמה בלחם סומכין על הנס והוא בגשמי צונן אך זה בא לרמז על נתינת לחם מ"ה והנה כל קדושה הוא נמשל לאש כיון שהוא ניצוץ ממנו י"ת וכתוב כי ד' אלהיך אש אוכלה אבל הקליפה הוא צונן כמ"ש והי' בית יעקב אש ובית עשו לקש ולכך מרמז כמו דלחפ"ה הי' בגשמי צינן אך חמימות רוחני הי' בו מן השמים כן ה"נ לחם הארץ בעצמו הוא צונן מצד הקליפה אך יש בו ניצוץ הם מהקדושה והוי האכילה טוב לברר הקדושה מן הקליפה וז"ה טענת המקלל דבא ליטע אהלו במחנה דן וא"ל שאין לו דין ישראל רק הוי גר והנה בשביל זה ל"ה מקלל דדלמא באמת גר גרוע מישראל אבל כשראה מצות לחה"פ והוי ק"ל א"ה כעין עבודה אין דרך מלך לאכול פת צונן ומצוה להביא מן ההדיוט ובע"כ הוי הודאה רק על תבואת הארץ כי טוב יותר מן הוון ומוכיח דגשמיות שיש בו רוחניות עדיף מכלו קודש א"כ הגר עדיף מישראל ולמה יגרע הוא ובהצטרף חד יצא וקילל וא"ש ולמה מרמז הכתוב והוא בן איש מצרי ר"ל המצרי אשר נאמר עליי ויפן כה וכה וירא כי אין איש ודחז"ל שראה שלא יצא ממנו שום טוב ע"כ איננו מן הגרים אשר יעשו עיקר בישראל והבן: