גבורות שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דרוש לחנוכה
הנה הט"ז בהל' חנוכה ס"ב נדחק בטעם הדבר למה לא קבעו ימי חנוכה למשתה ושמחה כמו פורים וגם אני הארכתי בזה בחדושי לאגדתא בכמה דרכים וכעת נ"ל כך דהנה קיי"ל דאסור להנות מד"ת שום הנאה דהתורה נתנה רק לרפואת הנפש ולא להנאת הגוף ומה"ט יונח לנו מה שהעלימה התורה יום מתן תורה בתורה וכתבה בחג העצרת רק בהקריבכם מנחה חדשה ולא נתן הטעם בחג שהוא יום מ"ת אך לדברינו א"ש שמיום מ"ת א"א לעשות יו"ט כלל דא"כ נחשבין שנהנין מד"ת שע"י התורה מרויחין שעושין להם יו"ט ומזה ניכר כאלו ח"ו נתנה תורה להנאת הגוף ולכך אין לעשות מזה יו"ט רק שהיו"ט הוא מטעם הקריבם מנחה חדשה אז ל"ה שמחה על המצוה רק על הנאת עוה"ז שזכו להיות להם מנחה חדשה וכמו בסכות שנאמר באספך הוי עיקר השמחה ע"ז האסיפה ולא על שבו מקיימין מצות סוכה ולולב כי מקיום המצוה אין ראוי לעשות יו"ט רק על הנאת העוה"ז ראוי לעשות יו"ט בעניני עוה"ז וכן במצות מילה הוי עיקר השמחה על שזכה שנתן לו הקב"ה בן שנימול לשמונה ולכך בפורים שהוא הצלת הגופים שייך לעשות יו"ט מזה אבל בחנוכה שהוי הצלת הנפשות ל"ש לעשות בזה יו"ט מהנאה הנמשך מה"ת דהוי נהנה מד"ה גם התורה נתנה רק להנאת הנפש לא להנאת הגוף כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קפ"ב דלכך אין מתרפאין מד"ת ע"ש ואם היו עושין שמחה והנאת הגוף הי' נראה שהתורה נתנה להנאת הגוף לכך נתקן רק להודות ולהלל שהוא שמחה שהנפש נהנה מזה ושמחת הנפש הוי מה"ת גם י"ל עוד טעם נוסף בזה דהנה בשעת הגזירה הי' הדין דאפילו על ערקעתא דמסאני יהרג ואל יעבור והי' כמה מישראל מוסרין נפשם על קידוש השם וסבלו כמה יסורין וצרות ולפ"ז כשנתבטל הגזירה אם הי' ישראל שמחין בהנאת הגוף הי' אפשר לומר דעיקר שמחתם הוא בביטול הגזירה ששוב לא יסבלו הצרות ולא יצטרכו למסור נפשם על ק"ה אך האמת לא כן הוא שא"כ הי' נראה שח"ו המוסר נפשו על ק"ה הוי רעה לאדם ולכך כשניצל מזה שמח ובאמת ה"ז טובה גדולה שאין שיעור ואין שייך שמחה למניעת הדבר שהוא טובה ושכר המקדש שמו ברבים הוא גדול מאוד ושכרו כפול ומכופל ואם הי' האדם יכול לשער בנפשו כמה שכרו מרובה שם הי' מבקש בכל יום לסבול יסורין כאלה וכאלה אך עיקר השמחה בביטול הגזירה הוי דנהי דהמקדש ש"ש ברבים שכרו גדול מאוד מ"מ אין הנפש נהנה מזה שהנפש חפץ יותר אם הי' חי ומקיים עוד מצות ומע"ט ממה שמת ומקבל שכר הרבה כי יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב לכך הגוף שהוא בעל תאוה וקרוץ מחומר הוא חפץ בשכר הרבה אבל הנפש אינה חפץ בשכר ויותר היא חפיצה בקיום המצות מכל שכר העוה"ב ולכך כשהי' ישראל מוסרין עצמן על ק"ה אז להגוף ל"ה רעה כלל רק טובה שממעט הצער יהי' שכרו כפול ומכופל אך להנפש הוי רעה כיון שנהרג מן העולם נתבטל מקיום המצות להבא וזה עיקר תשוקתו ולכך אם נתבטלה הגזירה נמשך טובה להנפש שתוכל לקיים עוד מצות ומע"ט א"כ כיון שהוי רק טובת הנפש לכך נתקן השמחה רק שמחת הנפש דהיינו להודות ולהלל שזה רצון הנפש לא רצון הגוף ואם הי' נתקן לאכול ולשתות הוי משמע שעיקר שמחתינו הוי שמחת הגוף מה שמהיום לא יצטרכו למסור נפשם על קידוש שמו ית' ואז הוי משמע ח"ו ששמחת הגוף עיקר ומס"נ על ק"ה הוי רעה ח"ו והאמת ל"כ הוא גם הי' חשש שמא מזה יומשך טעות ולא ימסרו על ק"ה עוד לכך נתקן רק שמחת הנפש לא על הגוף לומר כי לגוף לא נמשך טובה מזה כי טוב הי' למסור נפשו על ק"ה אבל בפורים שם הוי רק הצלת הגופים ששם לא נגזר אם ימירו דתם לא יהרגו רק כפשוטו להשמיד להרוג ולאבד בכל אופן ולא הוי ההריגה על קידוש השם לכך הוי שפיר טובת הגופים מה שנצולו לכך נתקן שמחת הגוף בזה דהוי שמחה ממש כנלפע"ד נכון:
ועוד נ"ל בטעם הדבר דהנה אנו חייבין לשלם לו ית' גמול כמו שהוא מתנהג עמנו כן הוי היושר והד"א שנשלם לו כן במדה זו עצמה ולכך בפורים דל"ה גזירת הדת לעבור עליו והוי רק הצלת הגופים שגזר להשמיד ולכך אף שהושיע לנו הקב"ה ומסר השונאים בידינו א"ז חידוש כ"כ כיון דל"ה לי' ית' לנקום נקמה אחרת רק נקמה שלנו ולכך אף שמ"מ החיוב להודות לו ית' על כך וכך נתקן מקרא מגילה דקריאתה זו הילולה מ"מ יש לנו רשות לשמוח נמי במשחה ושמחה ותענוגי הגופים אבל בחנוכה דהוי שם תרתי שרצי להעבירנו על הדת ובזה נגעו בכבודו ית' להכעיס ולמרוד בו והשני הוי מי שלא שמע להם ייסרו אותו ביסורין קשים וענויים וזה נוגע לנו וא"כ מצר השכל והיושר הוי שינקום הקב"ה יותר נקמת עצמו מנקמת אדם אבל הקב"ה לא עשה כן ועזב נקמת עצמו ונקם רק נקמות בניו ועמו וההוכחה ע"כ הוא דהנה מדרך כל אויב ושונא לנקום מן הקמים עליו בעצמו כי זה יותר תענוג לנקום בעצמו נקמתו ולא ע"י אחר וכמשחז"ל גדולה נקמה שנתנה בין שני אותיות דכתיב אל נקמות ד' אל נקמות תופיע וכן ביקש דוד ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם ולכך אם הי' הקב"ה נוקם נקמת עצמו הי' ראוי לחיות מפלתן בידו ית' ומן השמים ילחמו עמהם ומדלא עשה כן ומסרם ביד ישראל שהם ועשו הנקמה מוכח דאין מכוין לנקום נקמת עצמו רק נקמת ישראל לכך מסר הנקמה בידינו לנקום נקמתינו ולכך כיון דז"ה יותר חידוש ופלא שעזב נקמתו ונקם נקמתינו יש עלינו חיוב לעשות רמו כן להיפך לעזוב שמחתינו ותענוגי הגוף ורק להודות ולהלל לו ית' והוי שפיר תשלומי גמולו ית' כמו שהוא עזב עצמו והשתדל בנקמת ישראל כן נעזוב אנחנו תענוגים שלנו ונעסוק רק בו ית' ובשבחו לכך נתקן רק להודות ולהלל:
והנה ענין זה מבואר היטב בנוסח התפלה שתקנו לנו חז"ל לומר בימי מתתיהו וכו' שהנה אריכות לשונו א"ל ביאור ובפרט מ"ש ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמיך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה הך לשון כהיום הזה א"ל הבנה וגם הוא כפול שהרי כבר אמר רבת את ריבם וכו' אך נראה הכוונה דהנה אנשי כה"ג באו לנו להראות חסדו ית"ש ואהבתו את ישראל וחושש עליהם יותר מעל כבודו וז"ש בימי מתתיהו כשעמדה עליהם מלכות יון להשכיחם תורתיך ולהעבירם מעל חוקי רצוני"ך דייקא א"כ התחילו בך ועשו אותך לעיקר וא"כ הי' ראוי לך לנקום נקמת עצמך ואתה ל"כ עשית רק ואתה ברחמיך הרבים עמדת לה"ם בעת לרה"ם דייקא ועזבת כבוד עצמך רק רבת את ריבם מה שעשו להם דנת את דינם ראי' שכן הוא שהרי מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכיון שמסרת הנקמה בידם ולא בידך מוכח דרבת את ריבם ולא ריבך:
והנה אנחנו כעת בגלות ימים רבים וחושבין העכו"ם אבדה תקוותינו ח"ו ועזב הקב"ה את ישראל עד העולם ואף שראו את האהבה שאהב את ישראל תחלה אומרים שזה הי' רק אם הי' ישראל מקיימין התורה אבל כשעברו על התורה פסקה אהבתן אבל באמת ל"כ הוא דהנה זה כלל ידוע דכל אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטל אהבה ואהבה שאינה תלוי' בדבר אינה בטלה לעולם ולכך בשלמא אם הי' הקב"ה מכוין בתורה כבודו ית' וא"כ הוי התורה קדמה לאהבת ישראל ואדרבה רק ע"י שקבלו התורה לעבודתן הוא אוהבן והוי אהבה שתלוי' בדבר אבל אם הוי כפי האמת שאין הקב"ה מכוין לכבודו רק לנו לטובתינו לחיות נפשינו כמ"ש כי הוא חייך ואורך ימיך ואחז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ואף האומות חזרו והודו דמסיף דברך ניכר שראש דבריך אמת א"כ הי' כוונתו ית' לטובתינו אז הוי להיפך דאהבת ישראל קדמה לתורה ומאהבתינו נתן לנו התורה א"כ הוי אהבה שאינה תלוי' בדבר ואינה בטלה עולמית לכך ברין אנו מקוים שיבוא הגואל צדק ב"ב:
והנה ענין זה נתברר בימי חנוכה דעזב מקב"ה נקמת עצמו מה שהם כיוונו לעבור על רצונו ונקם נקמת ישראל מוכח מזה דהוא אינו מכוין לכבודו רק לטובת, ישראל נתן התורה א"כ גם ביטול התורה גם זה נוגע רק לישראל ולכך מסר הקב"ה הנקמה בידם כי גם ביטול התורה אינו נוגע רק להם לא לו י"ת א"כ הוי אהבה שאינה תלוי' בדבר ואינה בטלה עולמית ונמשך לנו תנחומין על גלות הזה שבוודאי יגאלנו וז"ש חז"ל כיון שמסרת גבורים ביד חלשים מוכח דנקמת נקמתינו לא נקמתך ולכך ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך כמה רחים וחנון אתה שעזבת נקמתך ונקמת נקמת ישראל גם מזה נתברר דאינך מכוין כלל בתורה לכבודך רק לנו ומזה נמשך לעמך ישראל תשועה גדולה ופירקן כהיום הזה דייקא על גלות הזה כיון דאינך מכוין לכבודך הוי אהבה שאינה תלוי' בדבר ולא תבטל לעולם ולכך כאן שאתה עשית כן ישראל עשו להפיך ואח"כ באו בניך כו' וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול דייקא ולא למשתה ושמחה ק לכבודך כמו שאתה כוונת רק לנו לא לך כך קבעו שאנחנו נכוין רק לך לא לנו.
ובזה יובן עוד מ"ש גדול וקדוש בעולמיך דתיבת בעולמיך מיותר אך הנה עיקר העולם שלו י"ת הוי העולם העליון השמים והנה אף לפי האמת אין הקב"ה מכוין בתורה לכבודו מ"מ האומה יון שגזרו על הד"ת נגעו בכבודו ית' שהרי הם לא כיוונו ע"כ רק הם סברו דהקב"ה מכוין לכבודו וכוונתם הי' למרות עיני כבודו וא"כ הרי באוה"ע הקב"ה מצרף מחשבה למעשה והי' ראוי' לנקום מהם נקמתם על כוונתם הרעה אך הקב"ה כן דרכו שעוזב נקמת עצמו ונוקם נקמת ישראל אך זה למעלה מכירין מדותיו ית' דכן דרכו אבל למטה בעולם התחתון בבני אדם לא יצוי"ד להם בשכל כן לעזוב נקמת עצמו וינקם נקמת אחר לכך לפ"ד הם דנין דבע"כ מה דלא עשה הקב"ה בעצמו הנקמה בהם היינו כיון דאין הקב"ה מכוין בתורה לכבודו רק לנו לכך הענין אינו נוגע לו ית' רק לנו והם סוברים דאף היוונים לא כיוונו לו ית' רק לנו דאף הם יודעים דהתורה הוא לטובתנו לכך א"כ נקמה רק שלנו אך לפ"ז מוכח שפיר דהוי אהבה שאינו תלוי' בדבר ואינה בטלה לעולם מוכח דסופו לגאלני וז"ש חז"ל דבאמת כיוונו היונים להשכיחם תורתיך והוי כוונתם לך ולכך לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך דייקא בעולם העליון שם יודעים המחשבה שכוונתם הי' לו ית' וראוים לעונש על מחשבתם ואעפ"כ נקמת נקמת ישראל א"כ עשית לך שם גדול וקדוש ובעוה"ז שלא יצוייר זה הם תולין דאף היוונים לא נתכוונו לו ית' רק לנו כי אין הקב"ה מכוין לכבודו רק לנו א"כ נמשך מזה תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה דיש הוכחה על הגאולה כיון דהוי אהבה שאינה תלוי' בדבר וא"ש והבן.