אור ברסלב
גאון יעקב על עירובין פרק שני – עושין פסין › דף יח.

גאון יעקב על עירובין· רבי יעקב כהנא

פרק שני – עושין פסין · דף יח.

פרק שני – עושין פסין

לר"י פסין חמירי מחבלים דהתם בשיירה כל צרכן והכא דגריעי מחיצתי' ב"ס ועוד התם לכ"צ עבידא הכא עיקרא לאשקיי בהמתו הוא דעבידא ובב"ס סגי ולרבנן קילא מחבלין דהתם שלא יהא ב"ס פנוי והכא אפילו טובא פנוי דהכא לאו להנך דשבת בה הוא דעבידא אלא לכולהי עולי רגלים ואי להנך פנוי לאחריני דאתו לאפנוי ובתוס' אמרי טעמא דרבנן דהכא הוקף לדירה טפי מדהתם א"נ גבי עולי רגלים הקילו ול"ש הכא ול"ש התם מוקף לדירה חשיב א"נ הכא והתם לא חשיב מוקף לדירה כדא' הריטב"א משמי' דר"י בעל התו' משום עולי רגלים הקילו והא דאותבוה רבנן לר"י מדיר וסהר דהוקפו לדירה אמר הריטב"א משום דהתם נמי לאו תשמיש גמור היא והכא דמצוה היא דינא דליקבע כעין תשמיש דסהר ואמר הריטב"א משי' דהר"י עוד טעמא לרבנן משום דבחבלים כ"מ ראוי להם לעשו כנו היקף כו' ואם באו לכאן רבים ועשו היקף גדול כ"צ וכו' ואח"כ באו מועטים תו' אבל בביראות א"א לומר שכל מי שיבוא יחפור לו באר וכו' ופריש בה לרבנן ומסיים בה אבל לר"י הכא חמירא דפרוץ מרובה ולפיכך לא התירו אלא ב"ס ליחיד ולב' ומשם ואילך כפי חשבון זה כעין מה שאמר ר' יוסי בנו בחבלים דשיירה וכו' ולדעתין ר' יהודה נמי לא קאמר שכל עי שיבוא יחפור לו באר וכו' אלא לר"י הואיל וגריעא מחיצתי' אפי' לשיירא לא שרינן אלא ב"ס וב"ס ליחיד דאתו להתם נמי הא מישרא שרי:

ובתוס' סייעו לרש"י מדרב הונא בר חיננא והריטב"א משמי' דהר"י בעל התו' דאמר הכא לא הוקף לדירה אמר לך מי א"ר הונא רה"ר כרמלית קאמר והכא אוקמוה אדאורייתא וכ"ת א"ה היינו דאקשינן עלי' דר' אלעזר דאמר בשמעתין הזורק לבין פסי ביראות חייב פשיטא אי לאו מחיצה היא היכי משתרי לי' למלאות ומאי קושיא אימא כרמלית היא התם מסתברא לתלמודא דאי לאו מחיצה היא משום דפרוץ מרובה רה"ר היא דכמאן דליתא למחיצות דמי אבל מחיצות גמורות ולא הוקפו לדירה רה"ר ודאי לא הוי דמחיצה גמורה ודאי לא הוי כמפולש אלא משום דלאו לדירה הוקף קסבר רב הונא דלא הוי רה"י אלא כרמלית:

לרש"י באר אפי' בית יו"ד כורין ובור הרבים לר"ע לרבנן נמי עד ב"ס והיינו דאקשי עלי' בתוס' אימא קתני ביראות משום יתר מב"ס ולדידן קשיא דלא לשתמיט תנא או אמורא בכל דוכתי למיפלג בהא בין בור לבאר הלכך איתחזיא לרש"י נמי הואיל ובאר שרי אפילו יו"ד כורין בבור נמי אע"ג דלא הוקף לדירה לא פליג בי' רבנן ושרי אפי' טובא ואנן א"ת לן למימר ל"ש באר ל"ש בור הוה מוקף לדירה מידי דהוה אדיר וסהר דלבהמות נינהו והוו מוקף לדירה משום הרועה דבהדי' ה"נ איכא אדם המשקה בהדי' והר' יונתן אמר הואיל וע"י אדם נעשו וקשיא קרפף נמי בידי אדם הוא וכן הוקף ולבסוף ישב בידי אדם הוא:

גמרא: לימא מתניתין דלא כחניה קס"ד כל היכא דלא מיפרשא במילתי' דתנא. מסברא לא מפלגינן בין באר לבור:

וחנניה דאמר חבלין לבור ולא פסין ה"ה לבאר וחדא מיני' נקיט ומשני חנניה בור דוקא נקיט אבל באר אפי' פסין א"ד מדלא פריש חנניה פסין לבאר מכלל דל"ש בור ל"ש באר פסין לא ומשני חנניה לת"ק קא מהדר לי' ולא נחית לפרושי דיני פסין הדר אמר לימא מתניתין דלא כר"ע ולא קאמר דלא כת"ק דחנניה דאימא האי תנא לא שאני לי' בין בור לבאר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ מתני' נקיט באר ותנא ברא נקיט בור ותרוייהו לאו כדקא נקטי אלא משום דלא שאני להו חדא מיני' נקטי' אלא ר"ע דשאני לי' בין בור לבאר ביחיד אי מתניתין ר"ע מאחר דשאני לי' ליתני' נמי בור הרבים ומשני אפי' תימא ר"ע ולא קתני אלא מילתא דפסיקא לי' ל"ש דרבים ול"ש דיחיד:

קאזיל רש"י ופריש טעמא דבור דלמא פסקי מיא וברבים שרי דמדכרי אהדדי ואפילו להך לישנא דריש מכילתין גבי מקצת קורה בתוך ך' דאחמור ברבים מביחיד התם בתיקון תל ורבים סמכי אהדדי כל אחד אמר אידך מתקן לי' דומיא דקדרה דבי שותפי' אבל יחיד רמי אנפשי' ומדכר לתקוני לי' אבל הכא תיקוני לאו מתקנא לי' אלא רבים מדכרי אהדדי דפסקי מיא ואסור לטלטולי ויחיד זימנין דמישתלי ומטלטל אלא הא דהוינן בשמעתין אהא דתניא לא הותרו אלא לגבי בהמה והא"ר יצחק אר"י אמר שמואל לא הותרו אלא לבאר מים חיים בלבד ואי לבהמה מ"ל חיים מ"ל. מכונסין ומשנינן בעינן מידי דחזי לאדם אלמא טעמא דבאר משום דבעינן חזי לאדם תרגמו בתוס' אליבא דרש"י התם לר' יהודה בן בבא דאמר באר הרבים בעינן ואי משום דפסקי אפילו בור רבים נמי דרבים הא מדכרי אהדדי ואנן קשיא לן עלי' וכי פסיקא לן למישריי' משום דרבים מדכרי אהדדי ולאקשויי קושיא ולמימר לר"י בן בבא טעמא אחרינא דר"ע לא ס"ל אימא דר"י בן בבא נמי כטעמי' דר"ע אלא דלא סמיך למישרי' משום דרבים מדכרי אהדדי זימנין דאתי יחיד ומשתלי וקא מטלטל ותו להך לישנא דאסר בקורה משום דרבים סמכי אהדדי ולא מתקני לי' לימא מדכרי אהדדי ולא אתו לאפוקי ועיולי:

ותו מאי קשיא אד"ר יצחק אימא הא דתניא לא הותרו אלא לבהמה ר"ע היא דאמר בור הרבים ומשום דלא הותרו אלא לבהמה מ"ל חיים מ"ל מכונסין והא דא"ר יצחק כר"י בן בבא ור' יצחק לטעמי' דאמר הלכ' כר"י בן בבא. וריב"ב ס"ל דפסין אפי' לאדם הותרו והיינו דאצריך באר מים חיים ומיתרצא נמי אידך קושיא דאקשי אדר' יצחק בר' אדא דאמר לא הותרו אלא לעולי רגלים והתניא לא הותרו אלא לבהמה. ופריש הריטב"א אבל לאדם אפי' עולי רגלים נמי לא אימא ר' יצחק בר אדא הוא דאמר כריב"ב דהלכתא כוותי' ולר"י בן בבא אפי' לאדם נמי מיהא הא לא קשיא אימא לא מסתבר לי' לאשווי' פלוגתא בין ר' עקיבא לריב"ב בהא וניחא לי' טפי למימר דהא דלא הותרו אלא לבהמה דכ"ע וריב"ב בסברא בעלמא הוא דפליג דקסבר אע"ג דלא הותרו אלא לבהמה מ"מ בעינן דחזי לאדם מ"מ קשיא. והריטב"א אמר בשמעתין מים חיים למאי אי למעוטי בור שמימיו מכונסין הא קתני באר אלא ודאי מים חיים היינו מים זכים ראוין לשתות. ואכתי קשיא חדא דגירסא דקמן מ"ל חיים מ"ל מכונסין מכלל דתנא נמי מכונסין קשיא לי'. ותו הא הכא לר"ע נמי אמרי' באר מים חיים דפסיקא לי'. ועוד הא דאמרינן בפירקין וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר"י בן בבא ה"א דרבים אפי' מכונסין וכו'. ואי איתא הא מים חיים אצטרכא לי' מים זכים ראוין לשתי' דאי מדריב"ב באר קאמר לאפוקי מכונסין אבל זכים אימא לא בעינן קמ"ל. ואיכא למימר אליבא דהריטב"א דבבור נמי איכא מים זכים ראוין לשתי' ור' יצחק דקאמר באר משום דס"ל כריב"ב כדאמר הלכה כריב"ב ותרתי בעינן באר וזכין ודכ"ע ראוין לשתי' בעי דבעינן מידי דחזי לאדם. ובהא קמיפלגי ר"ע סבר בור היחיד לא דלמא פסקי אבל דרבים מדכרי אהדדי א"נ באר היחיד דלא עבידא דפסקי וריב"ב סבר דרבים נמי זימנין דאתי יחיד ומשתלי וקא מטלטל:

ובאר היחיד נמי זימנין דאיתרמי ופסיק כדתנן יבש המעיין ואביי נמי בעי מרב' יבשו מים בשבת. ואבאר קאי דהא קיי"ל כריב"ב אלא באר הרבים דאיכא תרתי תו לא חיישינן לי' והיינו דאמרינן הכא אפי' לר"ע באר מים חיים דר"ע נמי חיים בעי ונקט לישנא דר' יצחק ודקעבד צריכותא דלימא מים חיים א"נ מים זכים באר דקאמ' ל"ל. ואנן איתחזיא לן דלא לחדות סברא מנפשין דלא איתמר בתלמודא אלא כי היכי דלר"י בן בבא באר הרבים דקסבר מידי דחזי לארם בעינן ולצורך רבים ה"נ לר"ע חדא מיני' בעינן אי לצורך רבים ואע"ג דלא חזי לאדם אי דחזי לאדם ואפילו יחיד אבל תרתי לגריעותא לא. ולדילמא פסקי אפי' במכונסין לא חיישינן והיינו דאקשי ומפרק בתלמודא ובירושלמי משמע דטעמא דבאר משום דלא פסיק דמפליג בין באר הרבים לבור היחיד משום מימיו מצויין לכלות ופרישנא התם:

בתחילה עלה במחשבה לבראות שתים כו' לא תימא בתחילה עלה במחשבה לבראות דיו פרצופין ולבסוף נברא זנב חדא האי למאי ועוד וכי אדם הוא להנחם אלא לומר שתחילת המחשבה הוא סוף המעשה שבתחילה עלה במחשבה לבראות שנים אדם בפ"ע וחוה בפ"ע כי היכי דהוי בסוף המעשה ולבסוף במעשה לא ברא הקב"ה אלא אדם לבדו כדי שיכיר בטובה דכתיב ויקרא אדם שמות לכל הבהמה וגו' ולאדם לא מצא עזר כנגדו וכדאמרינן באלו טריפת אמתני' דסימני בהמה וחיה שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וצמחו ה"נ בתחילת המחשבה עלה לבראות אדם בפ"ע וחוה בפ"ע אלא במעשה ברא אדם תחילה כדי שיבקש לו עזר ויבנה מצלעו עזר לו. ואיכא למימר דר' אבהו דברי הכל היא ומעיקרא ס"ד למ"ד פרצוף היינו זכר ונקבה בראם דיו פרצופין פרצוף זכר ופרצוף נקבה והשתא דא"ר אבהו הכי למ"ד פרצוף נמי הנך תרי פרצופין חדא נינהו דחד גופא הואי וכדכתיב בצלם אלקים ברא אותו אותו חד משמע אלא זכר ונקבה בראם אתחילת מחשבה קאי דהוה לבראות אדם לחוד וחוה לחוד כדפלגינהו בסוף ולבסוף במעשה לא נברא אלא אחד אדם לחודי' בדיו פרצופין והיינו ברא אותו והיינו דארש"י בכתובות מאן דבריך תרתי סבר שתי יצירות הוי כמ"ד זנב ויצירת חוה לחודה הואי ואבע"א דכ"ע חדא יצירה הוא כמ"ד פרצוף ואדם וחוה בהדי הדדי בחדא יצירה איברו אלא מיפלג הוא דפלגינהו לבסוף והא דבריך תיתי אתחילת מחשבה דאברי אדם בתרין פרצופין כי היכי דליפלג להו למיהוי אדם לחוד וחוה לחוד וכתרין יצירות דמיין כדכתי' זכר ונקבה בראם דחשיב להו בתרי מחמת תחילת המחשבה:

תוכן העניינים

גאון יעקב על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה