גאון יעקב על עירובין· רבי יעקב כהנא
פרק שישי - הדר
מתני': הא דאמרו רבותינו בעלי התוס' דראב"י פליג נמי בכותי דעיק' תקנתא בנכרי הואי וכותי מכללא דגוי איתסר ולא אחמור בי' טפי מנכרי השתא ראב"י פליג אדר"מ וסבר גרי אריות הן דאי כר"מ דאמר גרי אמת הן ואפ"ה אסרי אינהו מדינא הוא דאסרי אימור דאמרינן כדיר של בהמה דירת נכרי אבל הני כיון דגרי אמת הן דירתן שמי' דירה ואיכא למימר אפי' תימא ראב"י כר"מ דגרי אמת הן ודירתן שמי' דירה ומדינא אסרי אלא הא דעירוב וביטול רשות לא מהני בהו משום לתא דנכרי הוא לראב"י והשתא נכרי וישראל יחידי אינו אוסר כלל ב' ישראלים שכירות בעיא צדוקי וכותי ישראל א' נמי אוסר עליו מיהא שאינו מודה בעירוב משמע דמשום שאינו מודה בעירוב הוא והא דאמרי דר"ג פליג נמי בכותי הא ודאי מילתא דתמוהא למישוי פלוגתא דלא אשכחן לה אנן בצדוקי קא אמרינן ואת קא מוספת מדעתך כותי ואית לן למימר אי נמי ר"ג גרי אמת ס"ל לא דמי צדוקי לכותי דכותי הוה אינו מודה בעירוב וכדאמר הריטב"א לר"מ דאמר אינו מודה בעירוב דהיינו כותי ולא אמר צדוקי מכלל דלדידי' צדוקי אינו כנכרי וכי מחסרינן לראב"י הוא דמחסרינן ולדידי' אע"ג דסבר ר"מ גרי אמת הן לא דמי צדוקי לכותי ה"נ לר"ג ור' אמי ור' אסי איכא למימר בעירוב נמי מעקרא גזור ולא קבלוה והריטב"א דאמר לר"מ כותי אוסר צדוקי אינו אוסר ואמר כהר"י דר"ג פליג נמי בכותי ומאן מתרגם לן מילתי' היכי שמעינן לר"ג דפליג בכותי אי משום דשרי בצדוקי ה"ה כותי הא ר"מ אסר בכותי ושרי בצדוקי מיהא אנן כולה מילתא דרש"י ורבנן דתוס' והריטב"א קשיא לן חדא אטו צדוקי מודי בעירוב הוא ומאי פריך צדוקי מאן דכר שמי' ור"ג נמי מ"ש צדוקי דפליג ומ"ש אינו מודה דלא פליג ולהר"י דאמר בכותי נמי פליג לימא אינו מודה בעירוב אינו כנכרי ותו דחסורי מחסרא לראב"י ולא לר"מ דחיקא טובא ואי לר"מ קשיא כי קושיא דהריטב"א ותו אנן תנן משום שאינו מודה בעירוב ואת אמרת משום דגרי אריות הן או משום לתא דנכרי וגבי שולח עירובו נמי לאו דוקא כותאי אלא כל שאינו מודה בעירוב וכדאמר הרמב"ם התם (פ"י מהל' עירובין הל' כ"ד) ביד מי שאינו מודה במצות עירוב וכן פריש התם מתני' כותים וצדוקים שאינם מודים בעירוב וכן אמרי התם כולהי רבוותאי ביד כל מי שפינו מודה בעירוב אלא מחוורתא כהרמב"ם דאמר הכא (פ"ב מהל' עירוב הל' י"ו) אבל אם היו מן האפיקורסין שאין עובדין עכו"ם ואין מחללין שבת כגון צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבע"פ כללו ש"ד מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב וכו' אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר כ' וכן אם הי' ישראל א' כשר וזה הצדוקי בחצר ה"ז אוסר עליו ער שיבטל לו רשותו ולדידי' מתניתין ה"ק הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי וכל כיוצא בו שאינו מודה במצות עירוב ה"ז אוסר עליו ואינו מועיל לערב עמו מפני שכל אינו מודה במצות עירוב אינו במצות נתינתה ולא בשליחותה כדתנן בבכל מערבין השולח בידו אינו עירוב ותקנתא דידהו לא מיפרשא במתני' ואנן ידעינן לה מאמוראי דשמעתין דמנכרי שוכרין ואינו מודה מבטל רשותי' דאפי' צדוקי המשמר שבת בצינעא אמרינן מבטל רשותי' ולא מיבעיא דלאו צדוקי אלא במצות עירוב לא מודי וכותי נמי למ"ד גרי אמת מבטל רשותי' ראב"י אומר לעולם אינו אוסר אנכרי וכדאוקמינן בשמעתין דכ"ע לאו שמי' דירה וכו' אבל אינו מודה אפי' חד אוסר דשמי' דירה עד דמבטל רשותי':
רג"א מעשה כו' והוינן בה צדוקי מאן דכר שמי' דצדוקי לאו בכללא דאינו מודה בעירוב דהני בעירוב הוא דלא קא מודי ואיהו כופר בכולה תורה שבע"פ ואמרינן חסורי מחסרא וה"ק צדוקי כנכרי ושכירות בעי ואע"ג דמתני' לא קתני בנכרי שכירות הלכתא מיהא הכי הוא דנכרי בעי שכירות רג"א אינו כנכרי אלא הוא נכלל מי שאינו מודה בעירוב ומהני בי' ביטול רשות והלכתא כוותי' ואתו ר' אמי ור' אסי ועשאום לכותים כנכרים גמורים דבעי שכירות:
דף סב.
ראב"י סבר כו' מדקאמר חד לא שכיח משכח הוא דלא שכיח הא איסורא ליכא דאי אסור ובדעבד ועביד וכי עביד רבנן תיקנתא אעבריין כי היכי דעבר אהך עבר נמי אהא ולא מיגר נמי מנכרי אלא ודאי איסורא ליכא והתנן ולא יתיחד עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים (ריש פ"ב דע"א) ש"מ כי אסור רבנן יחוד עם הנכרי בביתא חדא אבל בחצר חדא לא אסרי אלא דלא שכיח דדייר דמסתפי מיני':
והא דאצרכוה רבנן בתרי לראב"י ולר"מ אפי' בחד למיגר מיני' משום דגזור שמא ילמוד ממעשיו ונכרי לא מוגר ונפיק מיני' אפוכי מטרתא ל"ל ליגזור דלא למידר בהדי נכרי בחצרי' שמא ילמד ממעשיו משום דזימנין דדחיקא לי' טובא ועל כורחי' הוא דייר בהדי' ובכי האי גוונא לא אסרוה רבנן משום שמא ילמד ולמיסר היכא דלא דחיקא לי' ולמישרי היכא דדחיקא לי' לא נתנו חכמים דבריהן לשיעורין להכי תקינו רבנן דליסר נכרי עלי' בשבתא עד דאגיר מיני' רשותא ונכרי לא מוגר וכי לא דחיקא לי' כולי האי נפיק מיני' וכי דחיקא לי' טובא דייר ובדחיקא לי' הא מישרא שרי והא דקאמר ונכרי לא מוגר לאו דלא מוגר כלל דא"כ אגורי דתקינו רבנן ל"ל לתקן דנכרי אוסר מ"מ אלא זימנין דמטרח בי' ישראל טובא ומוגיר וכי לא דחיקא לי' טובא כולי האי לא טרח וכן אמר רש"י הטריחוהו והפסידוהו כו' כדי שיקשה בעיניו כו' ויצא:
ואמרי רבנן כו' אבע"א ה"ק וכ"ת כי גזור רבנן בנכרי דליסר מאי הוי סוף סוף לא גרע מישראל דאסר ומאי רויחא לי' כי נפיק מיני' ודייר בהדי ישראל לא נכרי כי תקינו בי' דליסר אין עירוב מועיל ולא ביטול רשות מועיל במקום נכרי לא עירוב מועיל דהא אינו מודה בעירוב ולא ביטול רשות דהא אינו משמר שבתו בפרהסיא וישראל נמי בכה"ג לא מהני ובעינן בי' שישכיר ונכרי לא עובר ויצא אבע"א ה"ק דירתי' כדיר של בהמה אלא משום שמא ילמוד תקינו בי' רבנן דליסר ולא לועיל עירוב וביטול רשות עד שישכיר כי היכי דליפוק דנכרי לא מוגר והיינו דרבנן בעלי התוס' וכן אמר רש"י ומש"ה אמור רבנן אין עירוב מועיל כו':
והאי שמעתא קשיא לן אלא הא דמוקמת לה להא דתנו רבנן חצרו של נכרי כדיר של בהמה בדליתי' לנכרי ומשום דאי איתי' לא אסור אלא משום שמא ילמד כי איתי' אסר כי ליתי' לא אסר מ"ש איתי' מ"ש ליתי' אטו אנן משום האי שעתא לחוד הוא דגזרינן אנן מכל שעתא ושעתא גזרינן דכי דייר בהדי' דנכרי ילמוד ממעשיו ואסרינן לחצר עליו כי היכי דליקשי עליו למידר בהדי' ונפיק מיני' וכי ליתי' האידנא מאי הוי למחר אתי וילמוד ממעשיו הלכך חזינן אנן הכא לאו משום דליקשי עלי' וליפוק מיני' דישראל מישרא שרי למידר בחצרו וללמוד לא חיישינן דכל חד וחד בביתי' דייר אלא חשו רבנן כיון דתרוי' בחדא חצר משתמשין שמא ילמוד ממעשיו ומ"ש שבת בחול כל חד במלאכתו טריד אבל שבת דישראל פנוי הוא חשו אי משתמשי בהדדי אתי ללמוד ממעשיו להכי עבדוה רבנן לדירת נכרי דירה דליסר עד דאגיר ונכרי לא מוגר ולא משתמשו בהדי הדדי וכי טרח ישראל ומוגר לי' משום דצריכא לי' טובא בהא לא אסרי רבנן וכי ליתי' לנכרי תו ליכא למיגזר:
דף סב:
והאנן תנן הדר כו' לרש"י קשיא חדא מתניתין קתני אוסר ומתניתא אוסר קתני מ"ש במתניתא אוקמת לה אביתי' דנכרי ומתניתין אפי' אביתי' דישראל וקרמית להו אהדדי ותו מכדי כי איתי' לנכרי אסר נמי נכרי אביתי' דישראל וכי ליתי' לא קאסר משום דליכא משום שמא ילמד ממעשיו אביתי' דנכרי נמי כי ליתי' לא לתסר דהא דירת נכרי כדיר של בהמה וכדאמר רש"י אלישנא דאמר ישראל אחר כיון דליתי' כי איכא ישראל אחר אמאי קאסר ה"נ לרש"י אביתי' דנכרי אמאי קאסר ותו מידי תקינו רבנן אלא כי היכי דליקשי עלי' דישראל וליפוק והאי תקנתא אביתי' דישראל הוא דקשי עלי' דלא מצי לאשתמושי מביתי' לחצר ואת אמרת ביתי' שריא ודנכרי אסירא כלפי ליא וכ"ת ביתי' דנכרי מדינא אסור ואע"ג דכדיר בהמה הוא מכל מקום חלוק מרשותא דישראל הא שמעינן מדראב"י דכיון דכדיר של בהמה הוא לא אסר מדינא ור"מ לא פליג עלי' אלא בגזירה כדאמר אביי ובלא"ה נמי לא מסתבר למימר דמדינא אסר כיון דכדיר של בהמה הוא ותו ר"מ בשני ישראלים אוסרין זה על זה מאי קסבר אי קסבר כי ליתי' לא קאסר נכרי אבתים דישראלים א"כ פליג נמי בהא אדראב"י דהא ראב"י קסבר אוסר אבתיה דישראלים כדאמר רש"י ובהא לא אשכחן דליפלגי דר' מאיר סבר אינו אוסר וראב"י סבר אוסר ואי מודי ר' מאיר לר' אליעזר בן יעקב דאוסר א"כ שאני לי' לר"מ בין ישראל חד לתרי היכא דליתי לנכרי דבישר' חד לא אסר נכרי אדישראל ובתרי אסיר והא שמעינן לי' לר"מ דאמר בחד נמי חיישי' שמא ילמך ממעשיו השתא היכא דליתי' לנכרי מה נפשך אי איכא משום גזירה חד נמי ליתסר ואי ליכא משום גזירה תרי נמי לא ליתסרי ותו ראב"י דאסר נמי כי ליתי' ולא אתי ביומי' דלא ככל הני תנאי דהמניח דרי יודא שרי לגמרי ור"מ ור' יוסי לא אסרו אלא היכא דאתי ביומי' ולישנא דשמעתין נמי לא אזדא הכי אלא שמעתין הכי איפרקא ה"ה כדיר של בהמה משמע לי' דלא אסרי אהדדי כלל ל"ש נכרי אדישר' ל"ש ישראל אדנכרי כדיר של בהמה דלא אסרא כלל וקא רמי עלה דמתניתין דתנן ה"ז אוסר וה"ה דהו"מ לאקשויי גופא דברייתא רישא קתני כדיר של בהמה ואפילו יש שם ישראל לא אסרי אהדדי כדיר דלא אסרא וסיפא קתני אם יש שם ישראל אחד אוסר אלא דניחא לי' למירמי דמתניתין ועל כורחך לרש"י נמי מדקאמר אמר (מר) היה כדיר של בהמה והאנן תנן ולא קאמר אמר מר ואם יש שם ישראל אחד אוסר והאנן תנן מכלל דאי מסיפא אימא אוסר לגמרי ישראל אדנכרי ונכרי אדישראל אלא מרישא דקתני כדיר של בהמה משמע אפי' בדאיכא ישראל בהדי' ש"מ דסיפא נמי ישראל אוסר אדנכרי קאמר ולא נכרי אישראל ואית לן למימר טפי דכדיר משמע דלא אסר כלל אפי' ישראל אדנכרי כי קושי' ומשני רישא דמתניתא בדליתי' לנכרי ולא אתי ביומי' דבישראל גזרינן לר"מ משום היכא דאיתי' ובנכרי לא גזרינן משום דהוה כדיר של בהמה והיכא דאיתי' משום גזירה הוא דאסר הלכך היכא דליתי' ולא אתי' ביומי' לא גזרינן בי' כלל וכדיר דבהמה דלא אסרא ה"נ חצרו לא אסרא כלל ואע"ג דאיתנהו ישראלים דדיירי בה קא מערבי אהדדי ונכרי לא אסר עלי' והדר קתני מותר להכניס ולהוציא אפי' בדאיתנהו לנכרים וליכא ישראל בהדי' מותר להכניס ולהוציא מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן דאינהו בלא ישראל לא אסרי אהדדי ואם יש שם ישראל אחד ואיתנהו לנכרים אוסר נכרי אביתו דישראל וישראל אבתי' דנכרים משום שמא ילמד וראב"י אומר אינו אוסר שיהו ב' ישראלים כו' ורישא בדליתי' סיפא בדאיתי' ותלמודין דלא פריש סיפא בד עדתי' דכי מוקמת רישא דלא אסר בדליתי' ממילא שמעת לי' דסיפא דאסר בדאיתי' והא ידמשני שהוא כחצרו דמייתי רש"י תלמודין לא מייתי' לי' ואנן נמי לא מתנינן ליה ח דא אי הוה תני לה לא הוה משתמיט לה תלמודין דמייתי לכולה מתניתא והנך תלת מילי קא משתמיט להו ועוד דלא אשכחן בכולהי תלמודין איסורא בנכרי אלא משום שמא ילמד ממעשיו ואף מכללא דכולהי רבוותאי שמיע לן דלא ס"ל הא דרש"י דהרמב"ם דאמר כר' יוסי דאסר בנכרי לא אסר אלא היכא דאפשר לבא בשבת והרא"ש דאמר כר' יודא שרי בדליתי' לנכרי אפי' באפשר לבוא בשבת ואי כרש"י הא אמרינן הלכתא כראב"י וראב"י הא אסר אפילו היכא דלא אפשר לבוא וצריכנא לדחוקי דהלכתא כראב"י ולא לגמרי דאלו ראב"י אע"ג דליתי' ולא אתי ביומי' ואנן בדאיתא ס"ל כוותי' אבל בדליתי' לא ותו אי בדליתי' לית הלכתא כראב"י נימא הלכתא כר"מ דישראל אסר אדנכרי ואמרינן בהא כראב"י אלא כדאמרן דר"מ וראב"י בדאיתי' קמיפלגי ובדליתי' ולא אתי ביומי' דכ"ע לא אסרי אהדדי כלל:
בתוס' הלכה כשמואל דהלכה כדברי המיקל בעירוב ואביי דלא אמר ליה לרב יוסף משום דהל' כדברי המיקל בעירוב דראב"י יחיד במקום רבים הוא ורבנן דתוס' אפלוגתא דשמואל ור' יוחנן קאמרי מיהא הא דאמרי וקי"ל כותי' לגבי ר"י משמע דלריב"ל הלכה כראב"י משום דמיקל בעירוב:
לעולם קסבר דירה בלא בעלים לא שמה דירה ומאי דוחקי' לאוקמא דישראל משום גזירה ודירה בלא בעלים לא שמה דירה לימא שמה דירה וישראל מדינא אסיר ונכרי דכדיר של בהמה הוא כי איתי' גזירה שמא ילמד כי ליתי' ליכא גזירה תריץ דאי שמה דירה תו ליכא למיפלג בנכרי בין היכא דאיתי' להיכא דליתי' הואיל ובעלמא בלא בעלים שמה דירה ה"נ אע"ג דליכא שמא ילמד כי אסרינן בדאיתי' ממילא דליתי' נמי אסר:
כגון מגילת תענית פירש"י אלו ימים אסורין להתענות ואותבוהי רבנן דתוס' הא לאפרושי מאיסורא שפיר דמי אלא אוקמוה בימים המותרין ורש"י כבר פירשה להא דאפרושי מאיסורא כגון שראה תלמיד אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק מותר לתלמיד לגעור בו ואהא דבפניו אסור וחייב ארש"י והא דרבא לאו לאפרושי מאיסורא קאי אלא על הבא לשאול והכי מסתברא ל"ש התירא ול"ש איסורא אסור לתלמיד להורות במקום רבו ואם בא לשאול לימא ליה זיל לגבי רב' אלא היכא דחזי דבעי למיעבר ורבי' שתיה ועד דחזא רבי' ומחי בידי' אתי למיעבר כי החי דרבינא קמי' דרב אשי בכה"ג שרי משום דאיכא חלול השם אין חולקין כבוד לרב וכן אמר הרמב"ם ברואה שעובר עבירה:
דף סג.
אסיק הרא"ש בפ"ק דסנהדרין תלמיד גמור תוך ג' פרסאות חייב מיתה חוץ לג' פרסאות אסור תלמיד חבר תוך ג' פרסאות אסור חוץ לג' פרסאות מותר והיינו דתוס' דהכא וברייתא דתלמיד אל יורה אא"כ רחוק ג' פרסאות בתלמיד חבר ובתו ספות סנהדרין לא ניחא להו בהא מדקתני כמחנה ישראל והתם לא הוה תלמיד חבר אלא מוקמי לה בנטל רשות ולהרא"ש ותוס' דהכא קאמר אפי' בתלמיד חבר לא הקילו יותר מבמחנה ישראל והרמב"ם (פ"ה מה' ת"ת ה' ב' ג') אמר חוץ לג' פרסאות אם שאל לו דבר הלכה מותר להשיבו אבל לקבוע עצמו להוראה ול הורות לכל שואל אפי' הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור אא"כ נטל רשות מרבו תרגמא הר"י קאר"ו אליבי' קסבר חרתא דארגיז רחוק מג' פרסאות מרב הונא ורב חסדא הוה ורב המנונא בשני דרב הונא לא אורי להיות שם ראש ללמד ולהורות וברייתא דשרי ברחוק ג' פרסאות באקראי בעלמא. ואמר הר"י קאר"ו בטור יורה דעה (סי' רמ"ב) ונראה מדברי הרמב"ם דתלמיד חבר אפי' בפניו מותר מדסיים אבל לא למד רוב חכמתו ממנו ה"ז תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו וקורע כו' וכן נראה דעת הרי"פ וכו' והשתא להרמב"ם תוך ג' פרסאות אפי' להשיב באקראי חייב מיתה וחוץ לג' פרסאות לקבוע להוראה אסור באקראי שרי ולא אמרן אלא בתלמיד שאינו חבר אבל בתלמיד חבר אפי' בפניו שרי ולהר"י קאר"ו אליבא דהרמב"ם אורי דרב חסדא לא דמי לאורי דרב המנונא דאורי דרב המנונא לקבוע להוראה הוה משום דתלמיד חבר דרב חסדא הוי ואורי דרב חסדא באקראי בעלמא הוה דרב חסדא מדלאו אורי ביעתא בכותחא אלמא לאו תלמיד חבר דרב הונא הוה דתלמיד חבר אפי' בפניו שרי ותלמיד דלאו חבר למיקבע הוראה אפי' בסוף העולם אסור הלכך איתחזיא לן דהרמב"ם לא מהא דרב המנונא שמיע לי' אלא מהא דרבי דפ"ק (דף ה) דסנהדרין דגזור תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו והיינו דאמר הרמב"ם אא"כ נטל רשות כלישנא דקתני התם ושמעתין נמי דאסר שלא בפניו מגזירה דרבי הוא כדאמר הריטב"א משמי' דהראב"ד והא דתניא אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות כמחנה ישראל אפי' לאחר גזירה ולהשיב לשואל ממנו דגזירה לא הוה אלא לקבוע להורות כעובדא דאותו תלמיד והיינו דאמר ליה לרבי תנחום מהאי מתניתא דאפי' באקראי בעלמא דליכא גזירה דר' תוך ג' פרסאות אסו' מדינא ולא א"ל מגזר' דר' דאפי' ברחוק אסור וחרת' דארגיז תוך ג' פרסאות הוה ואורי למאן דשאיל מי ני' באקראי ובשני דרב הונא דלא הוה תלמיד חבר אפי' באקראי אסור. ובשני דרב חסדא דתלמיד חבר דילי' הוה אורי וכפרי חוץ לג' פרסאות הוה ואורי רב חסדא בו בשני דרב הונא באקראי דתלמיד גמור נמי שרי. והיינו דא"ל רבינא לרב אשי מדרב המנונא ולא א"ל מדרב חסדא:
הא דתהו רבנן דתוס' אדרשא דבני אהרון הא ממזבח הפנימי לא ירד אש תרין אי לאו האי דרשא לא הוה אמרינן להביא אש מן ההדיוט לקטורת אלא ה"א להביא מאש שלמעלה שעל מזבח החיצון לקטורת א"נ ה"א כשם שאש יורד משמים לאכול עולה וחלבים דמזבח החיצון כך תרד אש משמים על מזבח הפנימי לאכול הקטורת א"נ תצא אש ממזבח החיצון להיכל ותאכל שם ואי לאו דמייתי בני אהרון הו' הכי:
דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד הא דארש"י שהי' צריך לישאל דבר הלכה מאלעזר קשיא הא ושאל לו במשפט האורים כתיב ודבר הלכה לא שאילו מאורים ותומים כדאמרו במי שהוציאוהו בעובדא דקעילה אילימא אי שרי כו' וארש"י מידי דאיסור והיתר לא שיילי מאורים ותומים ואיכא למימר התם דוקא כיון דאיכא שמואל הרמתי וב"ד כדאקשו התם הרי שמואל וב"ד קיים אבל הכא דליכא קשיש מישוע ואלעזר ואי אינהו לא ידעי על כורחך אתה שייל מאורים ותומים מיהא איכא למימר הכא נמי לאו לדבר הלכה הוה צריך לו אלא כדאמרינן התם אי מצלח כו' ה"נ אי מצלח וקרא הכי דיקא דכתיב על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל:
דף סג:
וגמירי דכל זמן כו'. אי קשיא קפידא דמלאך קאמרת משום ביטול ת"ת וענשי' דישוע קאמרת משום ביטול פרי' ורבי' מנא לך האי תריץ קפידא דמלאך תלינן בת"ת מדכתיב וילך ישוע בתוך העמק כדאמר רש"י ומינה דביטול נמי מפרי' ורבי' כדאמר רש"י ותלינן ענשי' בפרי' ורבי' דהוה מדה כנגד מדה:
א"ל זילו בטילו רשותייכי כו'. ואביי דאמר בריש סוגיין ואמרו רבנן אין ביטול רשות מועיל במקום נכרי והתם אפילו לגבי חד דאי לגבי תרי האמר אין עירוב מועיל במקום נכרי ואע"ג דנכרי לא בעי לאגורי כדאמר ונכרי לא מיגר התם אין עירוב מועיל לכ"ע ואין ביטול רשות מועיל לר"מ. א"נ אין ביטול רשות דנכרי מועיל אבל דישראל למישוי' יחיד מועיל:
בטילו רשותייכו. ס"ל כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין והלכתא כותי' וא"ל זילו בטילו רשתייכי לגבי חד וכי איצטריך לי' לאידך הדר איהו ומבטל לאידך וחוזרין חלילה ומשתמשי כולהי א"נ כלים שצריכין להוציאן למחר למבוי יניחו אצלי לשבות בביתו ולמחר יוציאום על ידו:
הריטב"א קא מתרגם אליבא דרש"י משמי' דרבותינו בעלי התוס' הא דר"א דמילה דכי ערבו חצרות מאני דבתי שכיחי בחצר ואי שרית לטלטולי אתו לאפוקי מאני דבתי למבוי הלכך אסור לאפוקי אפי' כלים ששבתו בחצר ונעשה מבוי כאלו אין לו חצרות שדינו ככרמלית ואינו ניתר בלחי וקורה אלא כשלא ערבו כו' ורש"י דהכא קא פריש הריטב"א דסתמא ערבו חצרות עם בתים וכו' הלכך אם לא ביטלו רשותם אצלו הם אסורים להוציא ולהכניס למבוי ולטלטל בכולהו דהו"ל ערבו אבל עכשיו שביטלו רשותם אצלו מסתמא אף רשות חצרם בטלו אצלו והו"ל כמי שלא ערבו חצרות עם בתים והם מותרין בכל המבוי להכניס ולהוציא אליו כלים ששבתו בחצר ואמר דרבותינו בעלי התוס' אקשי עלי' חדא היכי איפשר דניחא להו טפי בהיתר מבוי ואיסור חצרות מהיתר חצרות עם בתים ואיסור מבוי ועוד דקי"ל כר' יוחנן וכו' ופירשו דלא אהני ביטול אלא לאותו יחיד וכו' וקאזיל ופריש מילתי' דרש"י. ומדקאמר הריטב"א נעשה המבוי כאלו אין לו חצרות שדינו ככרמלית ואינו ניתר בלחי וקורה טעמא דנעשה ככרמלית משום דאסיר לאפוקי לגוי' אפי' מאני דחצר הו"ל ככרמלית דלא משתרי בלחי וקורה הא אי לאו הכי לא מתסרא טלטולי במבוי גופי' דלמא אתו לאפוקי מאני דבתי לגווי'. והא דאמר הריטב"א אי שרית לטלטולי במבוי אתו לאפוקי מאני דבתים לאפושי טעמא הוא דקאמר אבל מהאי טעמא לחודי' לא הוה מיתסר לטלטולי במבוי גופי' מדקא מסיים בי' ונעשה מבוי. ומילתי' דרש"י דר"א דמילה אדרב אשי דהתם נמי הכי משמע דלאו משום גזירה דאתו לאפוקי מאני דבתי הוא דקמיתסר טלטולי דמבוי והשתא אדקא מוקים לה אליבא דרש"י דבטלי נמי רשות חצרם וקשיא לי' היכי משכחת לה דניחא להו טפי שריותא דמבוי משריותא דבתי בחצר לוקמי' בערבו חצרות עם בתים ובטלו רשות מבוי ורשות חצר לא בטלו לי' ובהאי דבטלי לי' רשות מבוי אישתרו כולהי לטלטולי במבוי גופי' דתו לא הויא מבוי ככרמלית כיון דהאי יחיד דבטלי לי' שרי לאפוקי למבוי מאני דחצר ומאני דבתים כדפרישו בתוס' וכיון דאיהו שרי תו לאו ככרמלית הוא ומישתרו כולהי ובהא איכא למיפרק עלתי' דרש"י דלא תיקשי הא. מ"מ הא דקיי"ל כר' יוחנן קשיא ואית לן למימר מדקאתו כל הני אמוראי קמאי ובתראי ופרשי להא דרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בג אלא בד' ולא אשכחן נמי התם בפירקא דר"א דמילה מאן דליפלוג עלי' ודאי הלכתא היא וכדאסיק רב אשי התם מי גרם לחצרות שיאסרו בתים וליכא דכי לא ערבו חצרות עם הבתים הו"ל כמבוי שנשתתפו בו דמי גרם למבוי לאסר ולהצטרך לשתוף בתים גרמו לו וליכא דהא ליכא מאני דבתי בחצרות ומאני דחצר הא שרי לאפוקי להו למבוי ובמבוי שנשתתפו בו הא לא קמיבעיא לי' דשרי לטלטולי בגוי' וכדקא אזיל ופריש רש"י התם אבל עירבו חצרות עם הבתים אפילו לשמואל ור' יוחנן דאמרי מאני דחצר שרי לאפוקי למבוי מ"מ הואיל ושכיחי מאני דבתי בחצר והנך הא אסיר לאפוקי להו למבוי וצריכי לשתוף דמבוי הי"ל מבוי שלא נשתתפו בו ואין מטלטלין בו אלא בד"א והכא בעירבו חצרות עם הבתים ונתנו לו רשותם במבוי ולא נתנו לו רשותם בחצר אלא עירבו בחצר עמו. ומבוי הואיל וכמבוי שלו הוא ומותר להוציא אפי' כלים ששבתו בבתים תו לא הוי כמבוי שלא נשתתפו בו וכולהי אישתרי לטלטולי במבוי גופי' אלא דלישנא דרש"י דשבת לא משנת דאפי' לשמואל ור' יוחנן נימא הכי ועוד לשמואל ור' יוחנן תיקשי מי איכא מידי דמחצר למבוי שרי ובמבוי גופי' אין מטלטלין אלא בד'. והרמב"ם אמר כשמעתא דהתם ובעירבו אסור משום דכמאן דפתיחי לי' בתים בלא חצרות דמי וכבר תרגמא ה"ה אליבי' ואיכא למימר מודי הרמב"ם אם נתנו לו רשותן במבוי הואיל ואיהו שרי לדידהו נמי לא הוי ככרמלית וכמבוי שנשתתפו דמי ושרי כולהי לטלטולי במבוי גופי' אלא דרש"י לא פריש התם כהרמב"ם:
דף סד.
א"כ בטלת תורת עירוב והא דתנן נתנו לו רשותן הוא מותר התם לשבת אחת הכא לעולם כיון דלא אגר להו והא דפליגי ר"י ור"ת אדרש"י דאמר יש ביטול מבית לבית כיון דמישתרו כולהי בכולהי שבת אתו למיעבד הכי ובטלת תורת עירוב לא ידענא מנא להו הא דלא לישרו להו כי שכחו דלמא לכתחילה נמי אתו למיעבד הכי דלמא שאני הכא דשרינן להו לכתחילה ולעולם דהא לא אפשר להו בלא"ה כיון דלא אגר להו אבל בעובדא דרש"י נהי דשרי כי איקרי ואישתלו לכתחילה מי שרי להו. ולמיגזר אטו לכתחילה מנא לך למיגזר מידי דהוה אעירובי תבשילין דשכח סמיך אגדול העיר ופושע אסור ה"נ שכחו שרו פשעו אסורין והיכא דשיירו חדרים אפילו לכתחילה שרו כי הא דתנן נתנו לו רשותן:
הא דאמר הר"י אעובדא דרש"י כשביטלו כל השכונו' רשות' לאחד אישתרו כולהי דאין דומ' לחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חבירו ולא דמי למוציא מביתו לחצר שיש לו בחצ' חל' קשיא אלא הא דתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אפי' מביתו לחצר והוינן בה ונהוי אינהו לגבי' כי אורחין דביתו וחצר תרוי' רשותא דידי' נינהו ואמרינן חמשה לגבי חד לא הוי אורח ואי ס"ד כהר"י תינח להוציא מביתו לחצר הוי כמחזיק בחצר אלא להכניס מחצר לביתו אמאי לא מ"ש מביתו לבית חבירו ומ"ש מחצר לבית חברו והא עדיפא דחצר דמעיקרא לאו כולה דידהו אמרת אי קא מעיילי מינה לביתו הו"ל מחזיקי בחצר וביתו דמעיקרא כולי דידי' הוי כי מפיק מיני' לבית חברו מיבעיא דהו"ל כמחזיק בביתי' ואנן והן אסורין סתמא תנן ל"ש להוציא ול"ש להכניס כדתנא רישא ביתו אסור מלהכניס ולהוציא ושלהן מותרין ועלה קתני סיפא והן אסורין ואי אסורין להוציא קאמר הו"ל למיתני' והן אסורין להוציא ולהכניס מותרין:
לר"י ור"ת לא מהני ביטול מבית לבית כלל אא"כ שיירו חדרים לר"ש אהני לגבי האי דבטל ליה דשרי לאפוקי ועיולי ולאידך לאפוקי מביתי' לביתא דמאן דבטיל לי' אבל לעיולי מביתי' דמאן דבטיל ני' לביתי' אסיר וכן אמר הרא"ש ולהריטב"א משמי' דהר"מ מקוצי אהני לגבי האי דבטיל לי' ואידך א"נ מפיק מביתי' לביתא דחברי' הו"ל חוזר ומחזיק ובטיל לביטול:
דף סד:
השתא דאתית להכי טו' רכוב שאני והשתא ברכוב לא שאני בין רביעית ליותר מרביעית בג' מילין אפי' טפי מרביעית מפינה בציר מג' מילין אפי' רביעית לא מפינה ובמהלך רביעית דרך מיל מפינה מפי מרביעית דרך טורדתו ואפי' ג' מילין והריא"פ והרמב"ם אשמיטוהי לרכוב והרב בעל הטורים עיילי' נענין שאין דרך טורדתו ולא לענין רביעית דליבעי ג' מילין ובהג"א אייתי:
שבנות ישראל פרוצות בכשפים לאו דוקא בנות ישראל אלא לא מיבעיא קאמר דבנות כותים לא מיבעיא דפרוצות בכשפים ובדורות הראשונים בנות כותים נמי לא פריצי בכשפים דהא הולכין אחר רוב הולכי דרכים דנכרים נינהו וכדקתני שחמצו של נכרי א"נ בנות ישראל דוקא ולגבי כשפים חיישינן למיעוטא דמדידהו הוא משום דחמירא סכנתא מאסורא א"נ הואיל ופרוצות בכשפים רוב שלימין מני' הוו דמנחי להו לכשפים ומיעוטא דנפיל מעוברי דרכים:
דף סה.
כל שאינו מפיק איתמר לרש"י ר"י לא מתני סוגרין וחותמין אלא חותמין צרות בעדו והכי דריש גאוה אפיקי מגינים סגור שסוגר גילוי מגינים ואינו מגלהו חותמין צר בעדו:
דף סה:
לרבה ורב ששת דמוקמי לעובדא דרבי ור' חייא כר' מאיר ישראל בפנימית לא בעינן דאפי' נכרי בפנימית וישראל בחיצונה אסר ורב יוסף הא לא קשיא לי' אימא מעשה שהיה כך היה אלא ישראל בחיצונה קשיא לי' מדשרי רב פנימי במקומן א"נ לדידהו דאוקמינהו כר"מ מוקמי כרבנן דר"ע דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכיון דישראל בכה"ג לא אסר לא אחמור בנכרי טפי מישראל וכדאמור בתוס' דשלהי פירקין אדר' אלעזר מיהא להרמב"נ בספר המלחמות התם דאמר בנכרי בפנימית וב' ישראלים בחיצונה מדינא אסור ה"נ לר"מ בישראל אחד בחיצונה:
רבה ורב ששת הא דבעי מיני' דרב פנימי במקומו לא שמיע להו וקסברי רבי ור' חייא אסרי לפנימי ולחיצון ומעשה שהיה כך היה ורב אמרה להאי עובדא לאשמעינן דאורו כר' מאיר ואסרי פנימי במקומו ואגב אורחא קמ"ל נמי ישראל בחיצונה דנכרי אוסר בדריסת רגל ורב יוסף תהי בה ישראל בחיצונה ל"ל דדריסת רגל דנכרי פשיטא לי' דאסר כיון דישראלים אוסרים זה על זה דרגל האסורה ודאי אוסרת וכ"ת מעשה שהיה כך היה ועיקר מילתא דרב לאשמעינן דאורו כר' מאיר האמר רב פנימי במקומו מותר.
אוסרין זה על זה. והכא פנימי רגל המותר במקומו ואפי' ביחיד במקום נכרי אמרינן אחיד לדשא ומשתמש דלא אחוד לדשא ממש אלא דלא משתמש בחיצונה.
אמינא לי' נפיק אזל לי' וכ"ת ישראל ונכרי בפנימית נמי נימא לא שכיחא דדייר ישראל בחיצונה דנכרי הואיל ואית ליה רגל בחיצונה אימא קטל לי' ואמר נפיק אזיל דהא בנכרי בפנימית וישראל בחיצונה לא אסרינן אע"ג דרב כר"ע אבע"א התם נמי שכיחא ולא פליג רבנן ביחיד במקום נכרי ואבע"א בנכרי לחוד אפי' בדריסת רגל דנכרי לא שכיחא דדייר ישראל אבל בישראל בפנימית אדריסת רגל לא חייש ולמידר בהדי חייס אימא אמר אמינא ליה נפק אזל:
בתוספות כיון דשכיח במקומו אמאי מותר והריטב"א מפרק לה כיון דחיצון הוא הגורם וכו' דכל היכא דאפשר למיקנס במקום שני ישראלים עדיף טפי וכו' וקשיא לן אכתי לרבנן דר"ע דלא אסרינן כלל תיקשי אלא כדשנו בתוס' דסבר ראב"י דלא אסר אלא בשני ישראלים אוסרין ושכיח והריטב"א נמי לא קאמר אלא למאי דס"ל דלית הלכתא כש מעתין ואפי' יחיד ממש במקום נכרי אי הוה שכיח הוה אסיר ובפנימי במקומו משום דכי קנסינן אחיצונה במקום שיש ב' ישראלים ממילא פנימי מסתלק וכדבעינא למימר משמי' אבל שמעתין ודאי ליכא למיפרק אלא כרבנן דתוס' וכן משמע מלתי' דריטב"א.
מדמוקמינן להא כר"ע אנן דק"יל כרבנן בכל גוונא שרי אלא היכא דנכרי בפנימי' ושני ישראלים בחיצונה כדר"א בשלהי פירקין והיינו דאשמיטוה הריא"פ והרא"ש להא שמעתא אבל הרמב"ם אורי בעובדא דרבי ור' חייא ול"ש ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה ל"ש ישראל ונכרי בחיצונה וישראל בפנימית פנימ' במקומו מותר וחיצון אסיר וכן אמר הריטב"א משמי' דהראב"ד הואיל ורבי ור' חייא עבוד עובדא ורב נמי ס"ל כותי' והריטב"א אמר בה טעמא מדאמרינן בעובדא דהמן ב"ר ריסתק דלא בעינן אוסרין ממש אלא כל היכא דשכיח ישראל דדייר וכו' ואפי' ליכא שני ישראלים דאסרי וכו' ושמעתא דהכא פליגא אסוגיא דלעיל וכו' ואמר הריטב"א רב דשרי פנימי דס"ל ממש בעינן ולא פליג ואנן דס"ל לא בעינן אוסרין ממש אפי' בחד היכא דשכיח אסר אלא שבזו יש לומר דכי קנסינן אחיצונה דאיתנהו בה שני ישראלים ומסתלק בעל החיצונה ממילא מסתלק בעל הפנימית דלא לידור בהכי סגי לן שלא לחלוק כ"כ בדברי ראב"י ע"כ ואנן שותא דמר לא ידעינן מנ"ל דסוגי' אדסוגיא פליגי ורב הונא ברי' דר"י דהכא אדרב הונא דהתם:
הא בעובדא דהמן בר ריסתק אסרי אהדדי במבואה אלא בביטול רשות' הוא דשרי וכולהי אוסרין בעירוב או בביטול רשות אישתרו. וכי היכי דבעירוב תו לא הוה אוסרין ה"נ אי בביטול רשות הו"ל יחיד אי שכיחי, אסר דשנים אוסרין בלא עירוב וביטול קאמר ולא דמי להכא דלא אסרי כלל ואפי' בלא עירוב וביטול רשות ולא הו"ל שנים אוסרין ואף הרשב"א לא ס"ל להא דהריטב"א דאמר (עה"ק בית נתיבות שער ד' סי' ג'.) במקום זה אין הפרש בין ישראל יחידי לישראלים רבים הסמוכין על שולחן אחד או מ חלקין לכמה שולחנות בבית א' שלא חלקו חכמים בדבר אלא כל שיש ישראלים אוסרין זה על זה ואפי' מועטין אוסר הגוי ואם היו מרובין ואין אוסרין זה על זה אין הגוי אוסר ע"כ:
אלמא קסבר הרשב"א אוסרין ממש בעינן ובשמעתין דהכא ס"ל כהרמב"ם והראב"ד לפי שרגלי שני ישראלים בחיצונה מכלל דס"ל לאו מטעמא דהריטב"א ואף הרמב"ם לא ס"ל דאמר (פ"ה מהלכות עירובין הלכה י"ו) ודין ישראל א' ודין רבים שהם סומכין על שולחן אחד דין אחד להם. והכא אמר בעובדא דרבי ור' חייא אלא כדאמר הרז"ה בעל המאור דלגבי נכרי ס"ל כר"ע דאפי' רגל המותרת במקומה בהדי נכרי אוסרות שלא במקומה ואכתי קשיא הא דא"ר אלעזר ונכרי ה"ה כרבים בשלהי פירקין גזירה משום מאן דלא ידע וכו' תי"ל מדר"ע ולהריטב"א דריסת רגל נכרי אי לאו משום גזירה לא אסר כלל והכא משום דחיצון גורם לפנימי שידור עם הנכרי וקנסינן או לגורם או לדר היכא דאיכא שנים וממילא מסתלק אידך ור"א בנכרי בפנימית ושנים ישראלים בחיצונה דליכא דר ואי לאו משום גזירה לא אסר בד"ר וכן פריש הריטב"א התם אלא להרמב"ם ורבוותאי קשיא וכ"ת הרמב"ם ורבוותאי מוקמי לר"א בג' חצרות ונכרי בחדר פנימית וישראל באידך וישראל בחיצונה דומיא דשמואל ורב אדא דאוקמו הריא"פ והרמב"ם בג' חצרות סוף סוף אי בנכרי כר"ע ס"ל בהאי נמי ניתסר משום דר"ע וצ"ל ר"א אפי' לרבנן קאמר וכדאמר הרז"ה התם ולר"א הכא נמי אפי' לרבנן אסורה משום גזירה דנא ידע וכדאמר הרעז"ה הכא וכן אמר הרמב"נ התם שהריא"פ סמך אדר"א דה"נ א כא האי גזירה וסוגיין לרווחא מוקי כר"ע אפי' בלאו גזירה דר"א וצריך תירוץ והר"י קאר"ו אמר אליבא דהרמב"ם דאפי' נכרי בפנימית וישראל בחיצונה אוסר כיון דידעי דלא אגר ולא ידעי דליכא ישראל בפנימית ושמעתין ודאי קשיא עלי' אלא דאמרינן סוגיין בלאו גזירה דר"א קאמר:
ומסתברא לן אע"ג דאמרי הרמב"ם והרשב"א והראב"ד והרז"ה בישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה או איפכא אוסר עד שישכור מהנכרי מכל מקום אי בטיל פנימי רשותי' דאית ליה בחיצונה לחיצון הו"ל חיצון יחיד במקום נכרי ולא אסר עד כאן לא פליג רבא עלי' דאביי בהא בעובדא דהמן באר ריסתק אלא משום דא"כ בטלת תורת עירוב אבל הכא ליכא עירוב דאי שכר לי' מנכרי תו לא בעי לעירובי דלגבי ישראל קי"ל כרבנן דר"ע דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וגזירה דר' אלעזר נמי ליכא בשכר מנכרי ומדקאמר רב ואסר לא תיפשוט דלא מהני ביטול רשות דא"כ לאביי מא"ל ואיכא למימר הכא אפי' אביי מודי דביטול דחד לגבי דחד שכיח ולא דמי להתם דביטול דרבים לגבי חד הוא א"נ ביטול מחצר לחצר שכיח טפי מביטול דחצר דילי' וצריך תירוץ:
ר"ל ותלמידי דר' חנינא אקלעו כו' מהא דארש"י והיו יראים שמא יבוא נכרי בשבת ליכא למשמע דסבר כר' יודא דליתי' לא אסר דאפי' ר' מאיר דמחמיר מכולהי לא אסר אלא היכא דאתא ביומי' אסר למפרע כדאוקימנא בריש פירקין אבל היכא דידעינן דלא אתי ביומי' דכ"ע דלא אסר ור' יוסי נמי אמר שאין דרך ישראל לבוא בשבת הא נכרי אוסר הואיל ודרכו לבוא בשבת וכן אמר הרמב"ם בנכרי שאפשר לבוא בשבת:
דף סו.
אמר הר"י אפי' לר' יודא אם עירבו מבע"י כשלא הי' הנכרי כשבא הנכרי בשבת בטל העירוב ואם שכרו ממנו בשבת אינו חוזר וניעור וצריך שכירות ובטול והר"י קאר"ו אמר דהרמב"ם ס"ל כוותי' ולא מכרעא דהא דאמר הרמב"ם ב' ישראלים וגוי הדרים בחצר א' ושכרו מן הגוי בשבת חוזר הא' ומבטל לשני היינו בשלא ערבו ותדע דהרמב"ם האמר כר' יוסי דנכרי אע"ג דליתי' אוסר ול"ש איתי' לנכרי ל"ש ליתי' הא לא מצי לעירובי' והריטב"א משמי' דהראב"ד אמר הואיל ואיפשר בשכירות העירוב ה ועומד הי' כשבא הנכרי וכי שכרו ממנו חוזר וניעור וגדולה מזו אחד מבני חצי ששכח ולא עירב מבע"י כיון שביטל רשותו בשבת עירובן עירוב אע"פ שלא הי' עירוב בה"ש עד כאן והשתא אפי' לר' יוסי דאמר נכרי אע"ג דליתי' אוסר א"נ לר' יודא ואיתי' לנכרי מבע"י ועירבו אע"ג דבה"ש לא הוה עירוב כל כמה דלא אגירי מיני' ואגור מיני' בשבת א"נ מת בשבת עירובן עירוב. והראב"ד הא עד כאן לא קאמר אלא בדליתי' לנכרי ואליבא דר' יודא דחזר העירוב להיתירו הראשון וכדמייתי מספינות קשורות דחזרו להתירן הראשון הלכך אמרי' דבהא לא אמרינן שוכר כמבטל רשות דמבטל רשות לאי מחוסר מעשה הוא ועומד לבטל כביטל מעקרו דמי אבל שכירות דמחוסר מעשה הוא ועוד דנכרי חייש לכשפים ואימא לא מוגר להכי היכא דאסר עירובן לאו עירוב וכי הדור ואגור נמי עירוב ליכא אלא היכא דלא אסר ומעיקרא הוה עירוב כי אתא נכרי לא בטל העירוב לגמרי אלא תלוי עד דמוגיר מיני' וממבטל רשות לאו ראי' גמורה הוא מה למבטל רשות דאפילו היכא דאסר ועירבו הוה עירוב וסמיך אהא דספינות קשורות דחזרו להתירן הראשון:
מה מערב אפי' שכירו ולקיטו פירש"י אם ישראל שכירו ולקיטו של נכרי נותן עירובו ולהרמב"ם והרשב"א והריטב"א דאמרי צריך לשכור מישראל הכי קאמר מה מערב אפילו ישראל שכירו ולקיטו של ישראל נותן עירובו ודיו והרג בעל בית יוסף דפריש להא דרבא בעובדא דהמן ב"ר ריסתק אליבא דהרמב"ם בגוונא אחרינא הכא במאי מפרקת לה:
לשינויא קמא דרבותינו בעלי התוס' אהא דירושלמי. בשכיר ולקיט אפי' יחד לו מקום שפיר דמי ושותפין אע"ג דלית להו מקומות מיוחדין בעי עירובי ואגורי. ולשינויא בתרא דידהו ביחד לו מקום אפי' שכיר ולקיט בעי אגורי מנכרי והיכא דליכא מקומות מיוחדין אפי' שותפין ישראל נותן עירובו לרש"י ומשכיר להרמב"ם והריטב"א אכרע כשינויא קמא מדקאמר בעובדא דהמן ב"ר ריסתק לישאל מיני' דוכתא והרב בעל ב"י אמר דיחד לו מקום לא אסר אלא בדאתני בהדיא דלא יהיב ליה מקום אחר ועוד טרי בה טובא ונקטי בתראי לחומרא כתרתי שינויי.
ואמר הריטב"א משמי' דה"ר שמשון מקוצי ה' נכרים הדרים בבית א' שבחצר א"צ לשכור אלא מא' מהם כחמשה ששבתו בטרקלין שא' מערב לכולן והא דירושלמי שאני הואיל וחלוקין הן ישראל ונכרים זה מערב וזה משכיר ופליגא דהרב בעל הגהות הרא"ש דריש פירקין ומסתברא כוותי' דהריטב"א דהא אמרינן בכולהי רולי דמערב שוכר כמערב דמי. ובירושלמי אמתני' דאנשי חצר ששכח א' מהן ולא עירב רב חסדא אמר עשרה ישראל שהיו דרין בבית א' כל א' ואחד צריך לבטל רשותו א"ר יסא עשרה עכו"ם שהי' דרין בבית אחד כל אחד ואחד צריך להשכיר רשותו ש"מ אע"ג דמערב חמשה ששבתו בטרקלין עירוב א' לכולן הא מבטל רשות צריך כל אחד ואחד לבטל ושוכר כמבטל רשות בהא מילתא והיינו כבעל הגהות אשר"י והשר מקוצי אמר לך ר' יסא פליג אר' יוחנן דר"י דאמר שוכר כמערב א"צ להשכיר אלא אחד מהן וש"מ מירושלמי הא דחמשה שגבו עירובן אחד מערב לכולן הא אם בטלו רשותן לדידן דיש ביטול מחצר לחצר כל אחד ואחד צריך לבטל דלא עדיפי מבית א' וכן אחין ותלמיד:
תהו בה ר' אלעזר מדתהי אביטול ש"מ רבנן דאגור בשבתא הוו בעו לבטולי וש"מ הלכתא כר' יוסי ולא הוו מצי לערובי או כר' יודא וכהר"י דנכרי מבטל לעירובי' ולא הדר וניעור והריטב"א אמר אפי' תימא כר' יודא וכהראב"ד הנך רבנן לא הוו להו פנאי לערובי והוה מיבעי להו אגורי ובטולי. א"נ אפי' אשכירות תהי כיון דאמרת מה ביטול בשבת אף שכירות בשבת א"א לשכור במקום שאין מערבין מבע"י כשם שאין מבטלין:
אי דאתא מאתמול כו' לרש"י ורבותינו בעלי התוס' כל דאתא מאתמול מערבין קרינן בי' ומדלא קרינן נמי באתא בשבתא מערבין ש"מ אי כ"ר יוסי אי כר' יודא וכהר"י להראב"ד תרגמא הריטב"א אע"ג דמצי לעירובי' והדר וניעור וא"צ בטול מ"מ כל לגבי נכרי דלאו בר עירוב הוא ואימא לא אגר לן אין מערבין קרינן בי' וכה"ג אמר רש"י בשלהי שמעתין דהיינו טעמא דרב המנונא דאמר מת נכרי אין מבטלין והשתא להראב"ד לשמואל אע"ג דאתא נכרי מאתמול ולא אגור מיני' תו לא מצי למיגור ולבטולי בשבתא ודפריק אי דאתא מאתמול לוגר מאתמול כדאמר הריטב"א דאורחא דמילתא נקט דסתמא אוגרינן מיני' דכולהי לאו כהמן ב"ר ריסתק נינהו דלא בעי למיגר א"נ הואיל ואפשר לשכור מבע"י ופשעי ולא אגור לא שרינן למיגר בשבתא אלא היכא דלא איפשר:
דף סו:
וצריכא דאי אשמעינן כו' קא קשיא לי' מכדי חורבה טעמא מאי משום דלא אמרי ביטול אלא היכא דעקר תשמישתי' התם אבל חורבה לאו עיקר תשמישתי' בגוה. מחצר לחצר נמי לא שרו בביטול לאפוקי ועיולי מחצר דחברי' אע"ג דצריך לי' מ"מ לאו עיקר תשמישתי' התם ותרתי נ"ל ומשני צריכא דאי אשמעינן מחצר לחצר בהא קאמר שמואל משום דהא תשמישתא לחוד דחצר דידי לתשמישא דידי' וחצר דחברי' לתשמישתא דחברי' ואיהו לאשתמושי נמי בחצר דחברי' לא שרו לי' רבנן בביטול אבל חורבא דחדא תשמישתא לתרוי' דדידי' ודחברי' הוא ואסרי אהדדי ובדידי' אע"ג דלאו עקר תשמישתי' שרו לי' רבנן בביטול קמ"ל והיינו לאביי ולרבא דאמר אפי' בב' חצרות זו לפנים מזו דחיצונה חדא תשמישתא לתרוי' ואע"ג דלחיצונה עקר תשמישתי' בגוה אסר שמואל הואיל ולפנימית לאו עיקר תשמישתא בחיצונה וחיצונה לא מצי מבטלי לפנימית פנימית נמי לא מצי מבטל לחיצונה:
ליתא לעירוביי' גבי' בדאיתא לעירובי' גבי' אמרינן נמי בשכח א' מן הפנימי' איכא חיצונה דאסרה עלי' אלא לרווחא בעלמא נקטי' כדאמר הריטב"א משמי' דהר"י וכן הא דאמר רש"י בבבא דהכא משום דריסת רגל דפנימית לרווחא אמר דאפי' בלאו דריסת רגל אסרה משום הרגל עירוב א"נ בלאו דריסת רגל מציא חיצונה למימר לפנימית לתקוני שתפתיך ואפי' לר"ע דליהני ביטול והא דאמרו רבנן דתוס' הא פשיטא דכולן יכולין לבטל אצלו. לאו שתי החצרות קאמרי דהא חיצונה לא מצי לבטולי לי' דאין ביטול מחצר לחצר אלא היינו קושיא דרש"י וכדאמר הריטב"א משמי' דהר"י דלא ס"ל כשינויא דרש"י אלא קסבר אע"ג דבטלי פנימית רשותן להאי דלא עירב מ"מ לא בטיל עירובי' דערבי בהדי חיצונה ואכתי מהני דלא למיסר עלי' בדריסת רגלי' והא דלא מבטלי לי' לפנימי למישרי לי' בפנימית כי היכי דלישתריא חיצונה לבני חיצונה משום דלא איירי לתקני אלא בדבר שהיחיד מבטל אצל המרובין אבל ליבטלו המרובין דערבו ליחיד דלא עירב בהא לא קמיירי ע"כ. ואנן מסתברא לן כרש"י דהא דהר"י לא קשיא דאי תימא דלא בטיל עירובי' ואהני דלא למיסר עלי' בדריסת רגל מאי קושיא ליבטלו בני פנימית רשותן להאי דלא עירב. הא כיון דלא בטיל עירובי' אית לה לחיצונה רשות בפנימית דכולה פנימית דיירי בביתי' דחיצונה דמנחא בי' עירובא וכל חצר פנימית חצר דהאי ביתא היא. והאי רשותא דאית לה בפנימית לא מצית לבטולי להאי בר פנימית דלא עירב דאין ביטול רשות מחצר לחצר. ואתו בני חיצונה דאית להו רשותא בפנימית ואסרי אהאי דלא עירב ואיהו קאסר עלי' דהא חיצונה בהרגל עירוב מיסר קא אסרי אפנימי' כדאמרינן בבבא דסיפא והו"ל פנימית רגל האסורה במקומה ואסרי שלא במקומה אחיצונה וכ"ת לא אמרינן הרגל עירוב אוסר אלא היכא דאסורה במקומה ככולה בבא דהכא אבל הכא במקום העירוב חיצונה הא עירבה. א"ה בר חיצונה דאמרינן לבטל לבני חיצונה איכא פנימית דאסרי עלה והא הכא פנימית הא עירבה ותישתרי פנימית בעירובה דמנחא בחיצונה ותישתרי נמי חיצונה דהאי דלא עירב הא בטיל להו רשות' לאו משום דצריך לבטל לכל אחד ואחד כדשני לי' רבא לרב הונא ברי' דר"י והכא האי בר חיצונה דלא עירב דלא מצי לבטולי אלא לבני חיצונה ולא לבני פנימית דאין ביטול רשות מחצר לחצר והנך בני פנימית הואיל ועירבו ואית להו נמי דריסת רגל בחיצונה אית להו רשות בחיצונה ורשותא דהאי דלא עירב דבטיל לבני חיצונה בהאי רשותא הא לא עירבו ודבני חיצונה לחוד הוא ואסרי אהדדי בא' מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני חצר משחשיכה אוסר משום דבהאי רשותא לא עירבו הכא נמי בניחיצונה והאי דלא עירב אסרי אהדדי אלא אי קשיא הא קשיא תימא חיצונה לפנימית לתקוני שתפתיך ולא לעוותי למיהוי לי רשותא בהדך ולמיסר אהאי דלא עירב ותיהוי רגל האסורה ותיסר עלאי דל עירובך ולית לי רשות בחצרך והאי מותר במקומו ולא אסר עלאי וכולהי בני פנימית ליבטלי להאי והאי קושיא מיפרקא כרש"י כיון דבטול עירובי' בפנימית כולהי בני פנימית לבר מהאי דאסרי אהדדי קאסר דריסה רגלי' אחיצונה ואיכא למימר כהר"י דכי אסרינן משום הרגל עירוב חצר שעירובה בחצר אחרת עירובה מרגילה לחצר שבה עירובה והתם קא דיירא. אבל הכא האי חיצונה אע"ג דאית לה רשות בפנימית דחצר פנימית חצר דביתא דידה היא. מ"מ בהאי רשותא לא קא אסרה עלה דפנימית דרשות דמחמת עירוב לא קא אסר אלא היכא דלית לה עירוב בדוכתא ודיירו בדוכתא דעירובה הוא דקא אסרה ותידע מדא"ל רב אחא לרב אשי בשמעתן דג' חצרות הפתוחות זו לזו בפרק מי שהוצאוהו לרב יודא קשיא ולרב ששה קשיא וקאמר לרב ששת דאוקמא בנתנו עירובן באמצעי' תהוי כחמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב דאסרי אהדדי ומדלא קשיא לי' נמי לרב יודא דאוקמה בנתנה אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו ליתו תרתי חיצונות ברשות' דאית להו באמצעית מחמת עירובן וליסרי באמצעית לאו משום דרשות' דמחמת עירוב לא קאסר אלא היכא דעירובי' התם ומרגילי' להתם ואיכא למימר ה"נ דמצי לאקשויי לרב יודא אלא דלרב יודא קשיא לי' לישתרי כולהי משום שליחות. א"נ לרב ששת עדיפא לי' לאקשויי וכי שני ליה התם לא אסרי דיורין להחמיר לרב יודא נמי איפרקא:
עוד אל"ל א"נ בכה"ג לא אסרינן משו' עירו' מ"מ הכא לאו עירו' הוא למישרי דריס' רגל דפנימית לחיצונה דמה שמו עירוב שמו דמיערבי אהדדי אנא בדידך ואת בדידי כחדא אנן וכיון דחיצונה בפנימית הא אסירא מחמת רשותא דהאי דלא עירב מאי עירוב הוא הא חיצונה בהדי פנימי לאו כחדא נינהו דהא איכא בהדה רשותא דלא עירבה בהדי דחיצונה אבל התם בנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו אמצעית בהדי האי חיצונה ובהדי האי חיצונה איהי שריא בהדי' ואינהו שריין בהדה ואידך לא אסרה ברשותה דמחמת עירובה ואפי' לר"ת דפריש לרב אלייא דרבנן דאמצעית מותרת עם שתיהן ושתיהן אסורות עמה התם עירוב הוא אלא גזירה בעלמא הוא דגזור רבנן דלמא את לאחלופי:
הא דקשו רבנן משלש חצרות דר"ש איכא למימר הכא דס"ל לרבא דיורין להחמיר ואסרי אפי' בחצר הפנימית בחצר דידהו מיבעיא והתם הא אמרינן לא אמרו דיורין להחמיר:
דף סז.
אתקפתא דרב הונא ברי' דר"י אמר הריטב"א הו"מ לאקשויי נמי אשכח א' מבני החיצונה ועירובן בחיצונה אלא חדא מיני' נקט. וכוותי' דהריטב"א מסתברא דאי כרבותינו בעלי התוס' כלפי לייא חיצונה דלא שייכא כולי האי בפנימית אמרת תישתרי בהדה דפנימית פנימית דדרסי אחיצונה ודמיא טפי לחצר אחת לא משתריא בהדה דחיצונה:
כי קאמינא לרבנן. והא דא"ר אשי אהא דאמר שמואל אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דשמואל כר"א ס"ל פריק לה הריטב"א בתלת פירוקי ותרין פירוקי דידי' קשיין הא דמפרק דהא דפריש רבא אליבא דרבנן לאו דשמואל היא אלא במאי דשייכא לענין בטול מחצר לחצר הא נקיט אליבא דשמואל דאיהו כר' יוחנן ס"ל כדאמר לקמן אנא כר' יוחנן ס"ל אבל לגבי הא דלא שייכא לענין ביטול מחצר לחצר אלא בענין אם צריך לבטל לכל אחד וא' ואליבא דנפשי' מפרש ע"כ א"ה הא דמוקים רבא לשמואל כר"ע ואמרו רבנן דתוס' והריטב"א משום דאמר שמואל כ"מ שאוסרין ומערבין מבטלין לא אשכח מידי דלימא שמואל מבטלין מחצר לחצר אלא בהא וכר"ע ואי איתא האיכא טובא דשמואל דאמר כר"א ניבטל פנימי לבני פנימית וחיצונה אתיא ומשתריא בהדה וכן בר חיצונה לבני חיצונה. ואתיא פנימית ומשתריא בהדה כדאמר הריטב"א דרב הונא ברי' דר"י חדא מיני' נקיט ולימא רבא לשמואל בביטול מחצר לחצר ולרבנן ליכא ביטול כלל אף בב' חצרות זו לפנים מזו והא דמפרק דלא אמר רבא אלא הכא דבני פנימי' וחיצונה לאו בני חצר א' ממש נינהו וכו'. א"ה האי כי קאמינא לרבנן לימא בהא אפי' ר"א מודי אלא מחוורתא כדשני מעיקרא דרב אשי פליגא ורבא לטעמי' דאמר הא דאמר שמואל אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דלא ליהוי כחוכא ואיטלולא וכן אמרו רבנן דתוספות דרב אשי לית לי' דרבא דאמר פעמים כו':
והא דתניא נתנו עירובין בחיצונה וכו' ומייתי לה בשלהי פירקין והא דא"ל רבה ב"ר חנן לאביי ושני לי' וכולה סוגיין דשלהי פירקין לאביי קתני מתניתא אסורות עד שיבטל ורבנן סברי בסיפא פנימית מותרת בלא ביטול וחיצונה אסירי וכדאזל אביי לרבה ב"ר חנן דרבנן סברי בהא אין ביטול רשות מחצר לחצר. ואמרינן התם לימא שמואל כרבנן ואע"ג דמודי שמואל בשתי חצרות זו לפנים מזו ורבנן הא בהא נמי אסרי אכתי לא אסיק אדעתי' דמודי שמואל בהא וכי אמרינן אזל שמואל אנא דאמרי' לר"ע עד כאן לא קאמר ר"ע אלא בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי אבל התם אי קא אסרן אהדדי דהיינו כדאוקמא אביי להא דשמואל בשתי חצרות ופתח אחד ביניהם הו"מ לאקשויי לאביי מדרבנן דאסרי נמי בהא אלא לר' יוחנן עדיפא לי' לאקשויי דאמר בהדיא בכ"מ יש ביטול רשות מחצר לחצר ושמואל הא אין ביטול רשות קאמר ואביי הוא דפריש אליבי' הכי והשתא דאסיק ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמר רבנן אלא דאמרה לה אדמבטלת קא אסרת עלי. לשמואל נמי לא תיקשי דבין לרבנן בין לר"ע בשתי חצרות זו לפנים מזו הואיל ואוסרין מבטלין ובכולהי בבי דמתניתא אסורות עד שיבטל אלא בסיפא הוא דקא מיפלגי ר"ע ורבנן ר"ע סבר הואיל ומהני ביטול לא אמרינן לתקוני שתפתיך ולא לעוותי וביטול מהני לתרוי' ורבנן סברי בהא אין ביטול רשות מחצר לחצר דפנימית אמרה לה לחיצונה אדמבטלת לי קאסרת עלאי ואחדא לדשא ומשתמשי בלא ביטול וחיצונה אסורה איכא למימר אפילו בביטול דלא מצי האיך דלא עירב לבטל לה כיון דפנימית אחדא לדשא לית לה עירוב וכדמשמע לישנא דאין ביטול רשות מחצר לחצר דבכה"ג לא אמרינן ביטול כלל ואיכא למימר ביטול דלישתרי בתרוי' ודאי מהני אלא אין ביטול רשות מחצר לחצר קאמר אפנימית אפי' בלא ביטול שריא וכן פירשוהו התם בתוס' דאביי אליבא דרבנן קא מפרש לשמואל כדמפרש לר' יוחנן משום דאמרה עד דמבטלת קא אסרת עילאי. ואיכא למימר נמי דלר' יוחנן דוקא הוא דאמרינן התם טעמא דרבנן משום דאמרה עד דקא מבטלת לי קא אסרת עלאי דר' יוחנן ס"ל אפי' בב' חצרות ופתח ביניהן דלא אסרי אהדדי מבטלין מחצר לחצר. אבל לשמואל דאמר היכא דלא אסרי אהדדי אין מבטלין מחצר לחצר ר"ע ורבנן בהא קמיפלגי ר"ע סבר הואיל ומדינא אסרה חיצונה אפנימית דעירוב מרגילה אלא דאמרה לה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי קא מהדרא לה חיצונה מאי עוות איכא הכא כי היכי דאסרית עלך קא מבטילנא לך ורבנן סברי הואיל והיכא דלא אסרה אין ביטול רשות מחצר לחצר הכא נמי אדאמרת אסרה ויש ביטול וליכא עוות הואיל ומצית מבטלא לה אמינא לך אין ביטול ואיכא עוות ולא אסרה כלל דא"ל לתקוני שתפתיך ולא לעוותי וכיון דלא אסרה תו לא מציא לבטולי לה והיינו דלא אותבי' לאביי לשמואל מדרבנן והיינו דא"ל אביי לרבנן אין ביטול רשות מחצר לחצר דכל דלא אסרה אין ביטול רשות וה"נ אמרינן לא אסרה משום דא"ל לתקוני כו' ואין ביטול רשות ולא צריכא לדחוקי דבהא אין ביטול רשות משום דמשתריא בלא ביטול דלא ניחא לה לאתויי עד דמבטלה לה. והשתא לרבנן חיצונה אסורה אפילו בביטול כיון דלא מצי האיך דלא עירב לבטולי נמי לפנימית דלא אסר עלה דאמרה לתקוני כו' תו לא מצי לבטולי לבני חיצונה דליתא לעירובא גבי' דפנימית הא סלקה לה מינה. מיהא לא מסתבר למיסר הכי דהואיל ומציא לסלקינהו לכולהי מינה בלא ביטול תו לא מצי חד מיני' לבטולי רשות' לסלק ע"י ביטול ואינך נישתירו ברשותי' אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא וכדאמרו רבותינו בעלי התוס' וכן לרבא אליבא דר' יוחנן כאביי מתרץ לה. אלא לרבא אליבא דשמואל אסורות דקתני אפי' בביטול לבר מבבא דסיפא דקתני ר"ע שתיהן אסורות בלא ביטול אבל בביטול פנימית מותרת וחיצונה אסורה וחכמים אומרים בזו פנימית מותרת אף בלא ביטול וחיצונה אסורה אף בביטול ושמואל דאמר אפילו כר"ע דבהא מהני ביטול משום דאמרי לה לתקוני שתפתיך ורבנן סברי בהא פנימית אפי' ביטול לא צריכא:
רש"י ורבותינו בעלי התוס' והרז"ה בעל המאור והריטב"א כולהי מחתי להאי דרבא בחדא מחתא וכן הרמב"ן דאמר בספר מלחמותיו בשלהי פירקין דרבא אליבא דשמואל ס"ל כר"ע כוותי' ס"ל ואנן קשיא לן חדא הא דאמרינן כל שאוסרין ומערבין כגון שתי חצרות זו לפנים מזו לרבא לא קאי אלא אבבא בתרייתא ואחיצונה דאסרה אפנימית בעירובה. ותו הא דאמר שמואל מערבין ואין אוסרין כגון שתי חצרות ופתח א' ביניהן אין מבטלין מאי איריא משום דאין אוסרין אפי' אוסרין נמי אין מבטלין אלא היכא דאמרה לה לתקינו שתפתיך ואחדא דשא. ותו מאי פסקא דשתי חצרות זו לפנים מזו מבטלין וב' חצרות ופתח א' ביניהן אין מבטלין מה לי האי מה לי האי הא בזו לפני' מזו נמי לא מבטלא אלא חיצונה דמירגלא בעירובה הוא דקא מיבטלא לפנימית משום דא"ל לתקוני שתפתיך. והא אפי' בשתי חצרות ופתח א' ביניהן נמי כי עירבו בהדי הדדי וחדא מיני' שכח א' מהן ולא עירב ואנחי עירובי' באידך קאחדא לדשא ומשתמשא וא"ל לאידך לתקוני שתפתיך דהא חיצונה לגבי פנימית כשתי חצרות ופתח א' ביניהן דמי דאיהי הא ליתי' לה דריסת רגל בפנימית ובעירובה הוא דקא מרגלא נפשה וכי היכי דאיהי מבטלא לפנימית התם נמי האיך דשכח א' מהן ועירובה מנחא באידך קמבטלא לה לאידך ותו מדתלינן חורבה במחצר לחצר ואצרכינן צריכותא ש"מ במחצר לחצר נמי טעמא משום דבחצר דחברי' לאו עיקר תשמישת' ובשתי חצרות זו לפנים מזו פנימי' דאסרה אחיצונה אמאי לא תיהני לה ביטול דפנימית לגבי חיצונה הא עיקר תשמישתא דחיצונה היא. ותו לרבא שמואל כר"ע ולא כרבנן ותו רבא לישנא דרבנן דברייתא קאמר ואת מוקמת לי' להא דרבא כר"ע ותניא בבבא בתרייתא דרבא שתיהן אסורות דר"ע וחכ"א בזו פנימית מותרת וחיצונה אסורה ותו לרבא כולהי אסורות אף בביטול ושתיהן אסורות דסיפא חיצונה אפילו בביטול ופנימית עד שיבטל ותו פנימית ודאי מותרת דאמר רבא אי בביטול קאמר לימא בביטול דסתם מותרת אף בלא ביטול הוא כדאמרי רבנן פנימית מותרת ומוקמינן לה אף בלא ביטול ועד שיבטל אסורה קרינן לה כדאמר ר"ע אסורה ומוקמינן לי' עד שיבטל ותו האי ודאי מותרת כיון דאין ביטול מחצר לחצר א' אחדא לדשא בלא ביטול נמי תשתרי ואי לא אמרינן אחדא לדשא ביטול מאי אהני לה ולמימר אחדא לדשא ליהני ביטול דלא אהני בכל מקום לא מסתברא כלל ולא מיבעיא דליכא למימר בי' ודאי ותו מדאמרינן בשלהי פירקין אבל התם מי קאסרן אהדדי ולא קאמר וכי קאמ' שמואל בב' חצרות ופתח ביניהן דלא אסרי אהדדי מכלל דפשיטא לי' לשמואל בב' חצרות ופתח ביניהן קאמר וכדאמר כל שאוסרין ומערבין מבטלין אלמא בזו לפנים מזו מבטלין הלכך אתחזיא דכ"ע לא פליגי בשתי חצרות זו לפנים לזו דפנימית מבטלא לחיצונה דלא ליסר עלה בדריסת רגלה כדאמרינן כל שאוסרין ומערבין מבטלין כגון שתי חצרות זו לפנים מזו והאי לאו מחצר לחצר מיקרי דחיצונה חדא תשמישתא לתרוי' וחצר דחיצונה הוא דקמיבטלא לה לחיצונה וכי קאמר שמואל מחצר לחצר קאמר לבטל רשות חצרן לבני חצר אחרת והוי דומיא דחורבה והיינו דאמרינן בשלהי פירקין אבל התם מי קאסרן אהדדי דפשיטא לי' דשמואל בב' חצרות ופתח ביניהן קאמר. ואביי ורבא בהא קמיפלגי אביי סבר בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי הואיל ופנימית מציא לבטולי רשותה דאית לה בחיצונה דלא למיסר עלה מצית נמי לבטולי לה רשות חצרה דלישתרי לה לאפוקה מחיצונה לפנימית מידי דהוה אבני חצר דמצי לבטולי רשות ביתו לכ"ע כדאמרינן בשלהי עושין פסין אי אמר מבטילנא דכ"ע היכא דגלי גלי ואע"ג דברשות ביתו לא אסר אבני חצר מבתיהן לחצר מ"מ הואיל ומצי לבטולי להו רשות חצרו מצי נמי לבטולי להו רשות ביתו והואיל ופנימית מציא לבטולי לחיצונה רשותי' דפנימית חיצונה נמי מציא לבטולי לפנימית רשותא דחיצונה אע"ג דלא אסרה עלה לאשתמושי בפנימית. ותו הואיל ואית לה דריסת רגל בחיצונה כתשמישתא דידה דמיא א"נ בעלמא מוד' אביי דפנימית לא מצי לבטולי לחיצונה רשותה דפנימית ולא חיצונה לפנימית רשותה דחיצונה אלא היכא דערבי אהדדי ואסרי אהדדי ולא משתרו אלא בביטול רשותא דחצרה הואיל ואסרן מבטלי ורבא סבר רשותא דחיצונה לחיצונה הוא דמציא פנימית לבטולי הואיל ואסרה עלה רשותא דחצרה גופה אבל רשותא דפנימית לחיצונה א"נ רשותא דחיצונה לפנימית אפי' היכא דערבו ואסרי אהדדי לא מבטלי דלאו אוסרין מיקרי דהכא אינהו קא גרמי להו איסורא בהא דעירבו ושכח אחד מהן ולא עירב עמהן הא בלאו הכי לא הוה אסרי ברשותא דחצרה אחצר חברתה ותו הא מצי לבטולי כל חדא רשותא דאית לה בדחברתה מפני עירובה ופנימית מפני עירובה ומפני דריסת רגלה וקאמר רבא אפי' בב' חצרות זו לפנים מזו פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין ופעמים מבטלין לא צריך לפרושי דסתמה מבטלה רשות דריסת רגלה דחיצונה כדאמר שמואל כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין אלא קאזיל ופריש כיצד אין מבטלין וקאמר פעמים אע"פ שאוסרין ומערבין אין מבטלין כי הא דתניא וכולה מילתא דרבנן קנקיט ואתי דבהא דאמור רבנן בברייתא. האי דשכח ולא עירב אע"ג דאוסר ומערב לא מצי לבטולי להנך דעירבו דלישתרו. נתנו עירובן בחיצונה כולי האי בר פנימית למאן ניבטיל ליבטיל רשותי' לבני פנימית ליתא לעירובי' גבי' ואע"ג דרשותי' דרריסת רגלה בחיצונה מצי לבטולי לחיצונה רשות חצרה לא מצי לבטולי לה וכיון דלא מצי לבטולי להו חיצונה דאית להו רשותא בפנימית מפני עי רובה ופנימית דאית לה נמי רשותא דהאי דלא עירבה אהאי רשותא בהדי חיצונה אסרי אהדדי בפנימית ורגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה אחיצונה. מידי דהוה אאחד מן השוק שמת והניח רשותו לא' מבני החצר משחשיכה אוסר משום דבהאי רשותא דמת דהשתא הוא דאחד מבני החצר לא עירבו בהדי הדדי ואפי' תימא דרשות דמחמת עירוב לא קאסר אלא אחצר שעירובה בחצר אחרת דלית לה עירוב לנפשה ועירובה דבחצר אחרת מרגילה להתם והתם קא דיירא. וכדמשמע מאתקפתי' דרב אחא לרב אשי במי שהוציאוהו בהא דר' שמעון בג' חצרות הפתוחות זו לזו דלא קא אקשי לרב יודא כדקא אקשי לרב ששת וכדמשמע לישנא דשלהי פירקין דאמר לר"ע עירוב מרגילה מכל מקום עירוב לחצר היכי משכחת לה דחד מיני' שרי בדחברי' ואידך אסור בדידי' דאית לי' בדידי' עוד רשותא דלא עריב בהדי' לאו עירוב שמי' דמיערבי אהדדי ותרויי' כחדא נינהו והאי מערב בחברי' וחברי' לא עריב בי'. והכא נמי חיצונה הא אסורה בפנימית מחמת רשותא דהאי דלא עירב ובטיל להו לבני פנימית ואינהו לא ערבי בהאי רשותא ומאי עירוב איכא הכא. הא רשותא דפנימית רשות לעצמה היא בהאי רשותא דחד דלא עירב ואע"ג דפנימית מציא לבטולי רשותא דעירובה ודדריסת רגלה דאית לה בחיצונה ותשתרי חיצונה ופנימית אסורה רבא הא פעמים אין מבטלין אתא לאשמעינן דבכה"ג דליבטל האי דלא עירב לשתרי כולהי אין מבטלין וגוונא דמבטלין לחיצונה דריסת רגלה הא פשיטא לן כדאמרן ואפי' לשיטתי' דרש"י קאמר הריטב"א משמי' דהר"י דבביטול מרובין לא קמיירי ליבטיל רשותי' דחצרו נמי לבני חיצונה אין ביטול רשות מחצר לחצר לבטל רשות חצרו לחצר דחברי' האי בר חיצונה למאן ניבטיל ליבטל לחיצונה איכא פנימית דאסרי עלה. פנימית דאית לה רשותא בחיצונה בעירובה ובדריסת רגלה וחיצונה דאית לה נמי רשותי' דהאי דלא עירבו עלה אסרי אהדדי בחיצונה ובפנימית. וה"נ מציא פנימית לבטולי רשותה לחיצונה אלא דבהא לא קמיירי לבטל רשותי' דחצרו לבני פנימית אין ביטול רשות חצרו לחצר אחרת. נתנו עירובן בפנימית כו' האי בר פנימית למאן ניבטל לבטל לבני פנימית איכא חיצונה דאסרה עלי'. דחיצונה אית לה רשותא בפנימית ופנימית אית לה נמי רשותא דהאי דלא עירב ואסרי אהדדי בפנימית ובחיצונה ניבטל רשותי' דפנימית לבני חיצונה אין בטול רשות כו'. שכח א' מן החיצונה כו' פנימית ודאי מותרת אף בלא ביטול דאחדא לדשא הלכך בכולה גוונא דמתניתא אין מבטלין אפי' בזו לפנים מזו. ומתניתא אסורות קתני אפילו בביטול דהאי דלא עירב לבר אי מבטלא פנימית רשותה דחיצונה לחיצונה אשתרי' חיצונה וכן בנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב וביטל לבני הפנימית וחיצונה בטלה רשותה דפנימית לבני פנימית דפנימית שריא וחיצונה אסירא ור"ע דאמר בבבא בתרייתא שתיהן אסורות וא"ל רבה ב"ר חנן לאביי לימא לה לתקינו שתפתיך ושני לי' דא"ל מבטילנא לך אביי לטעמי' ואסורות עד שיבטל ולר"ע ה"נ א"ל חיצונה האיך דלא עירב מבטל לי ולך ונשתרי כולנא וקאמר לימא שמואל כרבנן דאי כר"ע מכדי רשות חיצונה לא אסרה אפנימית בלא עירוב וקאמר ר"ע דהאיך מצי מבטל רשות חצרו א"כ בב' חצרות ופתח ביניהן נמי ליבטלי ואכתי לא אסיק אדעתי' הא דאמר אביי דשתי חצרות זו לפנים מזו מודי שמואל דאפילו רשות חצרו מבטל ומשני א"ל שמואל אנא דאמרי אפי' לר"ע ע"כ לא קאמר ר"ע אלא בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי וכיון דאסרן אהדדי רשות חצרות דפנימית כרשות ביתו דחדא חצר היא א"נ הואיל והשתא ע"י עירוב אסרי אהדדי אבל התם מי קאסרן אהדדי דהא שמואל בב' חצרות ופתח ביניהן קמיירי כדאמר כל שאוסרין ומערבין מבטלין מערבין ואין אוסרין אין מבטלין וכי אסיק לר' יוחנן דרבנן משום דא"ל אדמבטלת לי אסרת עלי לש מואל נמי אפילו לרבנן מבטלין אפילו רשות חצרו והתם היינו טעמא דא"ל אדמבטלת לי קאסרת עלי ואבע"א לאביי ר"ע ורבנן בהא קמיפלגי ר"ע סובר האי בר חיצונה דלא עירב מדינא הא אסר אפנימית דעיריב דאינך מרגילה אלא משום דא"ל לתקינו שתפתיך ולא לעוותי מצית אמרה לה חיצונה מאי עוות אית לך הא האי כיון דקאסר עלך מצי מבטל לי ולך הלכך כל שלא ביטל שתיהן אסורות וכי בטיל אישתרו תרוי ורבנן סברי פנימית מותרת אף בלא ביטול וחיצונה אסורה אף בביטול. דהאי בר חיצונה לא מצי לבטולי רשותי' דאית לי' בחיצונה לפנימית דהא לא אסר עלה ואפילו ברשותי' דאית לי' בפנימית לא אסר עלה ולא צריכא לבטולי דפנימית הא מציא לסלקינהי דא"ל לתקוני כו' וכיון דלא אסר תו לא מצי לבטולי רשותי' דבחיצונה כיון דלא צריכא לביטולי' כלל אפילו ארשותי' דבפנימית הלכך פנימית מותרת אף בלא ביטול דא"ל לתקינו כו' וחיצונה אף בביטול אסורה כיון דלא מצי לבטולי' רשותי' דבחיצונה לפנימית כי בטיל להו לבני חיצונה קאסרה פנימית אחיצונה בהאי רשותא דלא עירבו והדרא חיצונה ואסרה אפנימית בהרגל עירובה אפנימית וא"ל לתקינו כו' וליתא לערובי' גבי' ובחיצונה רבנן לחומרא וכ"ת חיצונה אסורה לאו דומיא דאסורות דר"ע דהתם עד שיבטל והכא אפילו בביטול. הא לא קשיא כיון דאמרי רבנן פנימית מותרת אף בלא ביטול דאחדא דשא. ממילא חיצונה אף בביטול אסורה דליתא לעירובה גבה ולא צריכא לפרושי וכ"ת פנימית אכתי תיתסרי בלא ביטול דהא מציא כולה חיצונה לבטולי לה רשותה דאית לה בפנימית תריץ כיון דלא מרווחא בחיצונה אימא לא תיבטל לה ובהכי ניחא דלא איתבי' לאביי מדרבנן לשמואל אלא לר' יוחנן הוא דקא מותיב דס"ל אפילו היכא דלא אסרי אהדדי מבטלין מחצר לחצר ולא צריכא לדחוקי בלישנא דאביי דאמר לרבנן אין ביטול כו' דקאמר הואיל ולא אסרה אין ביטול כו' וכן לרבא אליבא דר' יוחנן כאביי ס"ל. ולרבא אליבא דשמואל דאמר אין מבטלין רשות חצרן לחצר אחרת התם טעמא דר"ע דהא מצית כולה חיצונה לבטל רשותי' דאית להו בפנימית לבני פנימית א"נ לא ס"ל אחדא דשא ומשתמשא:
הא דתהו רבותינו בעלי התוס' אדאמרינן הכא חיצונה אסרה אפנימית הואיל והעירוב מרגילה הא אמרינן לא אמרו דיורין להחמיר ומפרקי שאני הכא דפשעה ואכתי תיקשי לר"ע דאמר בשכח אחד מן החיצונה בעי ביטול והא הכא לא פשעה אלא חזינן כי אמרינן לא אמרו דיורין להחמיר בשלש חצרות פתוחות לרה"ר הואיל וכל חדא אית לי' פתחא לרה"ר. אבל בשתי חצרות זו לפנים מזו כיון דפנימית משתמש בחיצונה מישך שייכי אהדדי וכי ערבו עירוב מרגיל נמי לחיצונה בפנימית השתא מיפרקא חדא קושיא דאקשינן עלי' דרש"י מאי פסקא משום דבשני חצרות ופתח א' ביניהן אפילו ביטול לא בעי דבהו לא אמרו דיורין להחמיר והשתא דאמרת בשתי חצרות ופתח א' ביניהן לא אמרו דיורין להחמיר אי עירבו בהדי הדדי ושכח א' בין מבני החצר שהניחו שם עירובן בין מהחצר האחרת ולא עירב אי בטיל רשותי' לשתי החצרות שפיר דמי כר' יוחנן ואי לא בטיל רשותי' אלא לבני חצרו אלו מותרין לעצמן ואלו מותרין לעצמן ומזו לזו אסור והשתא דאמרת היכא דמישך שייכי אמרינן דיורין להחמיר הא דאמר שמואל ומייתי לי' התם במי שהוציאוהו בשמעתא דג' חצרות חצר שבין שתי מבואות לא עירבה עם שתיהן אוסרת על שתיהן עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן ולא מייתי לה הריא"פ. והרמב"ם (פ"ה הל' ז') אמר מותרת עם שניהן והן מותרין עמה ושני המבואות אסורין זהעם זה משום דשמואל כרבנן ואנן דקי"ל כר"ש לית לו הא דשמואל והא האי חצר מישך שייכי במבואות דכי לא עירבה אוסרת על שניהן וכי נתנו שני המבואות עירובן בחצר ליתסרי כולה דנימא דיורין להחמיר ומתחזיא לן הא דאמרת לא אמרינן דיורין להחמיר בהנך דלא ערבו אהדדי כי ההיא דהתם דתרתי חיצונות לא ערבו אהדדי לא אסרי משום עירובי' אהדדי אבל הנך דערבו כל כמה דלא מפקת עירובי' הנך כולהי כחדא דיירי והעירוב מרגילן בין להתיר בין לאסור אלא היכא דאמרי לתקוני כו' מפקה לעירובה מינה:
אליבא דמ"ד אין ביטול רשות כו' פירש"י ואוקימנא משום דאין אוסרין ואע"ג דמערבין ולא מיבעיא הכא דאין אוסרין ואין מערבין והא דלא קאמר נמי הכא כדאמר במת נכרי בשבת אליבא דמ"ד אין שוכרין לא תיבעי לך השתא התם דאוסרין אין מבטלין משום דאין מערבין הכא דלא אסרי נמי מיבעיא כי תיבעי לך למ"ד שוכרין התם אוסרין מבטלין הכא דאין אוסרין אין מבטלין דלמ"ד אין שוכרין נמי תיבעי לך משום דהתם תרתי הכא חדא אלא למ"ד אין ביטול רשות מחצר לחצר דאפילו חדא נמי לא לא תיבעי לך א"נ הכא קאי בישראלים מייתי מישראלים התם קאי בנכרים מייתי מנכרי. א"נ הכא נמי קצת אוסרין איכא דהא השתא מיהת תשמישתא חדא לתרויי' הוא אבל אין מערבין כלל כלל לא וטפי אין מערבין מנכרי וקאמר למ"ד אין ביטול רשות מחצר לחצר לא תיבעי לך דהתם מערבין ואין אוסרין לא הכא דאיכא תרתי מיבעיא ואע"ג דהכא אוסרין טפי מדהתם מ"מ הא אין מערבין כלל. וכן אמרי כולהי רבוותאי טעמא דהכא אין מבטלין דלא מצי מערבי מאתמול כלל:
לרש"י לרב חסדא מערבין ואין אוסרין חדא נמי לא עבדינן דמחצר לחצר מערבין ואין אוסרין הוא וביטול לחודי' נמי לא עבדינן ובאוסרין ואין מערבין כגון נכרי איכא למימר תרתי לא עבדינן חדא עבדינן ורב ששת ס"ל להלכה הכי כדפרישו רבנן דתוס' דהיינו טעמא דרב ששת ותלמודין דיקא הכי והא דקאמר בשני בתים מב' צידי רה"ר אליבא דמ"ד אין ביטול מחצר לחצר לא תיבעי לך השתא דאי בעי לערובי כו' הכא דאי בעי לערובי לא מצי מערבי לכ"ש מכדי מאן שמעת לי' דקאמר אין ביטול מחצר לחצר שמואל ולשמואל באוסרין ואין מערבין הא אמרת חדא עבדינן הכא כיון דאיכא נמי אין מערבין בהדי דאין אוסרין קאמר דפשיטא הוא ואין אוסרין לחודי' והא דקאמר כי תיבעי לך למ"ד יש ביטול כו' אבל הכא דלא מצי מערבא כו' מאן שמעת לי' דאמר יש ביטול ר' יוחנן ור' יוחנן הוא דאמר באין מערבין כגון נכרי אפי' תרתי עבדינן שאני הכא דאיכא אין מערבין בהדי דאין אוסרין וה"ק כי תיבעי לך אליבא דמ"ד יש ביטול מחצר לחצר אע"ג דאין אוסרין התם מערבין אבל אין אוסרין דהכא לא מצי נמי מערבי וקשיא דהא דקאמר כיון דלא מצי מערבי ביטולי' נמי לא מצי מבטל משמע דבהא תליא מילתא ולא משום דאין אוסרין אלא כדאמרי כולהי רבוותא דאין מערבין דנכרי לא דמי לדאין מערבין דב' בתים דהכא לא הוו מאתמול בתורת עירוב כלל ופשיטא לשמואל ולר"י איבעיא:
הלכתא כר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר ואפילו בב' חצרות ופתח א' ביניהן ויש ביטול רשות בחורבה ובכולהי גווני דרבא שתיהן אסורות עד שיבטל ואם ביטל האחד רשותו לשתי החצרות שתיהן מותרות וכן אם ביטלו בני חצר אחד רשותן לבני חצר ג' השני' מותרת והראשונה אסורה ואם ביטל הא' רשותו לבני חצר אחת ולא ביטל לבני חצר השני' שתיהן אסורות ואם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב הפנימית מותרת אף בלא ביטול והחיצונה כל זמן שלא בטל אסורה ואם ביטל האחד לכולן אם קודם שביטל אמרה הפנימית איני רוצה לא בעירובך ולא בביטולך משמע דתו לא מהניא ביטול וכדאמרינן בהא ורבנן סברי אין ביטול רשות מחצר לחצר ואיכא למימר דאפנימית בלא ביטול קאמר וצ"ת ואם ביטל עד שלא אמרה הפנימית מסתברא דמהני דמאי איכפת לפנימית ושתיהן מותרות ואם ביטל לחיצונה ולא לפנימית הפנימית מותרת דאחדא לדשא ומשתמשא וחיצונה אסורה דלית לה עירוב ואצ"ל אם ביטל לפנימית ולא לחיצונה ובשתי חצרות ופתח ביניהן איבעיא לן מי אמרינן בהו דיורין להחמיר או לא ואת"ל אמרינן בהו דיורין להחמיר אם עירבו שתיהן ושכח א' מהן ולא עירב אם שכח אחד מאותה חצר שמונח בה עירובן אם ביטל לשתיהן שתיהן מותרות ואם ביטל לאחד מהן שתיהן אסורות כמו בשתי חצרות זו לפנים מזו. ואם שכח אחד מבני החצר שאין העירוב מונח בה השני' מותרת אף בלא ביטול ואותה חצר שוה לחצר החיצונה בזו לפנים מזו. ואת"ל לא אמרינן בהו דיורין להחמיר אם לא ביטל אלא לחצרו כ"א מותרת לעצמה ומזו לזו אסור ולענין נכרי להרמב"ם אע"ג דליתי' אוסר אם הוא במקום קרוב שאפשר לו לבוא בשבת ולהראב"ד והרא"ש ורבותינו בעלי התוס' והרשב"א והריטב"א אינו אוסר ולדידהו אע"ג דאיתי' לשכירו ולקיטו לא אסרי שלא אמרו בשכירו ולקיטו להחמיר כדאמרינן בעובדא דהמן ב"ר ריסתק אם בא בשבת ובע"ש עירבו להר"י בעל התוס' והרא"ש בטל העירוב וצריך שכירות ובטול ולהראב"ד אין צריך אלא שכירות ועירובן חוזר להתירו הראשון והר"י אמר הלכתא בהא כשמואל ואין שוכרין ממנו ואין מבטלין בשבת. ואם בא הנכרי בע"ש ושכרו המנו בשבת או אם מת בשבת לרבותי' בעלי התוס' מבטלין ולפירושי הריטב"א בהא דפריך אי דאתא מאתמול ובהא דמשני דאתא בשבת אפילו בכה"ג אין מבטלין ולהראב"ד דאמר א"צ אלא שכירות על כורחך צריך אתה לומר כפירושי הריטב"א ואי תימא כשמואל אפילו בכה"ג אין מבטלין מיהא כולהי רבוותאי אמרי בהא נמי הלכתא כר' יוחנן ושוכרין ומבטלין בשבת ואצ"ל מת בשבת שמבשלין ובשני בתים בשני צידי רה"ר והקיפום נכרי מחיצה בשבת דכ"ע אין מבטלין. לדברי הריטב"א לא התירו לשכור בשבת אלא אם לא הי' אפשר לשכור מערב שבת:
דף סז:
יתר מבית סאתים אוסר. להר"י דאמר מוקף לדירה כחצר דמי ואפילו בית סאתים אוסר בנכרי נמי כחצרו דמי והשתא במוקף לדירה בין נכרי בין ישראל בין בית סאתים בין יתר מבית סאתים אוסר דחצרו דמי ובאינו מוקף לדירה בנכרי ב"ס אוסר יתר מב"ס אינו אוסר ובישראל איפכא קם הריטב"א בשיטתי' דהר"י דבקעה וקרפף אמרו ולא חצר קם הרשב"א (עה"ק שער ד' סי' ג') בשיטתי' דרש"י ובנכרי בין מוקף לדירה ובין אינו מוקף לדירה בית סאתים אוסר יתר מב"ס אינו אוסר ובישראל במוקף לדירה ביתר מב"ס פשיטא דאינו אוסר דמרווח טפי ולא מיבעיא בית סאתים ובאינו מוקף לדירה ומ"ט בית סאתים אינו אוסר יתר מבית סאתים אוסר דלמא אמר רה"י גמורה היא ולא אמר אמרי רה"ר דהא איכא מחיצות:
הא דאמר רבנן דתוס' מדאמרינן ד' רשויות לשבת ואי מכרמלית לקרפף אסור הו"ל חמש קשי' אלא מבוי בלא לחי וקור' או חצר שנפרצה במלוא' דאין מטלטלין מכרמלית לתוכן כדאמרינן בת"ק בשמעתא דהכשר מבוי וחצר (דף י"ב) ממלא הוא דלא ממלאינא משום דרה"י דאורייתא נינהי דג' מחילות רה"י ובתוכה אין מטלטלינן בלא הכשר פסין לחצר ולחי וקורה למבוי והו"ל חמשה. וע"כ צריך אתה לומר להאי סברא דמטלטלין מכרמלית למבוי וחצר בלא תיקון וכדאמרן התם אליבא דהרמב"ם מיהא מהא לא מסייע דא"כ לרבא מא"ל:
ומ"ש אמר הריטב"א לימא איפכא וכן אמר הרשב"א (עה"ק שער ג' סי' ו') ולמה לא התירו בזה הסמוך לים לטלטל בכולו ונאסור ממנו לים כו' ומדבריהן למדנו דתרתי ודאי לא אסרינן דלא קיימו אלא לישרו לטלטל בכולו דלמא אמרי כרמלית הוא ואתו לטלטולי מתוכו לים והשתא מבוי וחצר בלא תיקון נמי לא עבוד תרתי ושרי מכרמלית לתוכן ואיכא למימר האי ומ"ש לאו נימא איפכא קאמר אלא ליתסר תרתי כי היכי דלרבא תרתי אסור ואי משום דלמא אתי לטלטולי בכולו מאי אולמא דהך מהך והשתא במבוי וחצר תרתי אסירי.
תוכו שכיחי. אמר הרשב"א לפי שהקרפפות יתרין מבית סאתים מצוין תמיד ויבאו להקל ולטלטל בכל מקום בקרפף יתר מבית סאתים כו' והשתא הא דאמר מתוכו לים לא שכיח קרפפות דעלמא מתוכן לבקעה נמי לא שכיח דאי התם שכיחי מ"ש מתוכו דקרפפות דעלמא שכיחי ה"נ בעלמא הא שכיחי אלא לאו מתוכן לבקעה נמי לא שכיח והרשב"א לטעמי' דאמר כר"ת דביבשה נמי מכרמלית לקרפף יתר מבית סאתים שרי והיינו דכולהי לא שכיחי ואף רש"י ס"ל דבעלמא נמי לא שכיחא דאמר אבל הני תרתי כחדא יותר מבית סאתים ומתוכו לכרמלית לא שכיח:
אבל הראב"ד אמר דהתם אסור והכא מתוכו לים לא שכיח דבעיתא תשמישתי' כדאמר הריטב"א משמי' ואיכא למימר נמי להראב"ד סלע שבים ויתר מב"ס לא שכיחא ותוכו משום דבעלמא שכיחי כדאמר הרשב"א ליכא לאפלוגי בין תוכו דהאי לתוכו דעלמא ואע"ג דהא לא שכיחא היכא דאיתי' ליכא לאפלוגי דאידי ואידי חדא נינהי מתוכו לים לא שכיחא כי האי דסמך לים ודלא שכיחא לא גזור בי' ולאו חדא היא בקעה וים אע"ג דתרוי' כרמלית נינהו מ"מ לאו חדא נינהו מיהא מיחוורא טפי כדאמרן ולהראב"ד מכרמלית למבוי ודאי אסירא ולהרשב"א ור"ת נמי איכא למימר התם חסור דשכיחא טפי מדבקעה לקרפף א"נ טלטול במבוי גופי' מידע ידיעי דבלא תיקון חסור וליכא למיגזר כדאמרן התם בשמעתא דהכשר מבוי וחצר והאי ומ"ש ליתסר תרתי קאמר כדאמרן:
נסמוך אשתוף ואפי' לר' מאיר דבעי עירוב ושתוף במקום מצוה דמילה מודי דשיתוף לחודי' סגי. כי היכי דאקילו בי' לגבי אמירה לנכרי וכדאמרו בירושלמי דמדוחק התירו לאותה שבת ותרגמא הזה אליבא דהרמב"ם ביין:
בדרבנן עבדינן כו' והא דשבקי' לשיולי והא לא ערבינן והא לא שתפי' דהאי אודועי בעלמא הוא דקא אודעי' לרבה דרבה סבור דעירבו או נשתתפו כדא"ל נסמוך אשיתוף. אבל אתובי אשמעתי' בדרבנן עבדינן עובדא ברישא:
א"ל דתניא הזאה שבות כו'. אי גרסינן דתנן גרסינן דמתני' היא ריש אלו דברים בפסחים:
ולאביי דלא שני לי' בין שבות לשבות אדאותבי' מהזאה לותבי' דידי' אדידי' דלא שרי לישראל לאיתויי משום דלא ערבי ולא שתפו. עירובי חצרות שבות ואמירה לנכרי שבות אימא אה"נ לרבה אפילו ישראל שרי והכא כיון דאפשר בנכרי א"ל נימרו לנכרי. אלא מהזאה שמעינן דלא שרו הכא שבות והו"מ לאיתויי הא דתניא ומייתי לה בריש ר"א דמי לה דאין מביאין איזמל דרך גגות חצרות וקרפיפות ולותבי עירובי חצרות גופה אלא הזאה מתניתין וממתניתין אלימא לי' לאותובי':
דף סח.
דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים הריא"פ מתני הכי ופריש לה בשבת בפרק ר"א דמילה דהכא משום דשבות דשבות הוא ועובדא דרבא דאחים לי' נכרי אגב אמי' וכה"ג לא מתני לי' אלא דאמירה לנכרי אפי' באיסור דאורייתא שרי אפי' קודם מילה הואיל ולית בי' מעשה אלא אמירה בעלמא ועובדא דרבא אחים לי' ישראל אגב אמי' דנכרי אפילו בלא אמירה שרי והיינו דתוס' דהכא ואשכחן כה"ג גבי חולה שאין בו סכנה דשבות ע"י ישראל אסור וע"י נכרי אפילו מלאכה דאורייתא שרי והריטב"א משמי' דהרב החסיד אמר דבדבר שיש בו מעשה שמתחדש שום תקון בגופו של דבר אפי' בדרבנן אסור אמירה לנכרי ובדבר שאינו תקון בגוף הדבר אפי' בדאורייתא כגון הבאה ואפי' מרה"ר שרי ע"י נכרי וקשיא לן א"ה הבאה דשבות ע"י ישראל נמי לישתרי כי היכי דשרי הבאה דאורייתא ע"י אמירה לנכרי אלמה תניא אין מביאין איזמל דרך גגות חצרות וקרפיפות ורבה נמי לא שרי בלא עירוב ושתוף אלא ע"י נכרי וכ"ת שבות דאמירה לנכרי קילא משבות דעביד ישראל מאי קושיא מהזאה ולדידי' צריכנא למימר היינו דא"ל רב יוסף ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה דישראל עביד מעשה בגוף הדבר כהזאה לשבות דלית בי' מעשה דישראל לא עביד מעשה כלל אלא אמירה בעלמא כדאמר בה"ג ונכרי נמי לא עביד מעשה בגוף דהא מר לא א"ל זיל אחים דהוא מעשה בגוף וממילא איפרקא נמי הבאה דישראל עביד מעשה מ"מ ודחיקא מילתא והא דדחי הריטב"א לדבה"ג דאי דרבא ע"י ישראל היכי מחים לי' אגב אמי' הא כל שהוסיף במלאכת חולה לצורך הבריא אפי' בקדרה איסורא דאורייתא היא כדאמרינן המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אמר לך בה"ג הכא כגון שהרחיצו את הקטן באותן חמין של אמו ואין מרבין בשבילו ואמו צריכה נמי חמין לרחיצה וגזירה דשמא ירבה במקום מילה לא גזור. כי היכי דלא גזור בי' אמירה לנכרי א"נ ע"י נכרי הוה ולאחר שלישי למילתו כדאמר הרא"ש בפרק ר"א דמילה והא דאמרי אליבא דבה"ג דע"י ישראל הוה והוה תוך שבעה לאמו דשבעה דחי' מעת לעת ולמילה הוה יום שמיני ה"ה דאיכא לאוקמי דהוה נמי תוך שבעה לינוקא ולאו משום מילה הוא דאיצטריך לחמין וכדאמר הרא"ש בע"י נכרי. מיהא להנך תרתי שינויי עובדא דרבא לאו דומיא דעובדא דרבה דהא דרבה לבה"ג נמי קודם מילה הואי דמהכא הוא דשמיע לי' דשרי אמירה לנכרי אפי' באיסורא דאורייתא לצורך מילה. והרמב"ם דשרי אמירה לנכרי בשבות בכל מצוה או קצת חולי תרגמא ה"ה אליבי' דהאי ינוקא דרבה נמי לאו קודם מילה הואי אלא דינוקא הוה צריך לחמין. ולה"ה הא דאותבי' אביי הזאה מק"ו אותבי' השתא הזאה דאפי' במקום כרת העמידו דבריהם במקום צערא דינוקא מיבעיא מיהא אכתי תיקשי האי ינוקא היכי דמי אי חולה הוה הא חולה שאין בו סכנה עושין ע"י ארמאי ואפילו מלאכה דאורייתא ואלא צערא בעלמא בלאו הא דהזאה מי לא ידעינן דשבות משום צערא בעלמא לא שרינן מאי ענין הזאה דמשום מצוה להכא דמשום צערא אלא מודי הרמב"ם דהכא מקמי מילה הואי וקסבר היכי דשרי הכא שרי נמי התם: