בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ
סימן סב
שלום לאהובי ב"א היקר החריף המהולל כ' אלטיר הלוי איש הורוויץ ני'.
הנה באת במגילת ספר כתוב חלי ע"י הב"ד ונפשך בשאלתך על דבר הקנין דרבנן אי מהני לד"ת והנה בתחלה אמרתי אמנע ידי מזה יען כי כבר דשו בה רבים מהאחרונים וביחוד כבוד מר אבא הגאון האמתי ני' בספרו ב"ל ח"ר בענין בכור הרים ידו בעים רוחו ומה אבא אחריהם מה כחי כי איחל להוסיף על דבריהם עוד בזה. אך יען ראיתי כי מאד תחלה פני להשיב לך על דבריך לכן סעיפי ישיבוני לאמר לאהבתך בל אוכל להשיב פניך ריקם ופניתי מהר לשום עיני בזה ואשר ישים ד' בפי אותו אדבר:
ראיתי מה אשר הבאת מההוא דש"ס גיטין דף ך' אמר רב חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה משום דנותנת שכר הסופר דלמא אקנויי אקני ליה רבנן דפי רש"י ז"ל דהוי כמו דיהיב לי' איהו דהפקר ב"ד הפקר מזה רצית להביא ראיה כיון דמהני להיות חשוב כמו שכתב הבעל דמהני לד"ת. הנה לזה אין לך להביא ממרחק לחמך הלא זה היכא דמבואר להדיא דמטעם הפקר ב"ד הפקר הוא דמהני לד"ת נמי הרי זה מבואר בגיטין דף ל"ו וביבמות דפ"ט ובכ"ד היכא דהפקר ב"ד הפקר מאיזה סייג ותקנה דהי' בידם הכח להפקיר ממונו ש"ח ומהני גם לד"ת ע"ש והעיקר אצלינו דמספקינן בכל קנין דרבנן דעלמא אי מהני לד"ת אי הוי ג"כ מטעם הפקר ב"ד וכו' ומאן דס"ל דמהני לד"ת הוא דס"ל דבקנין דרבנן נמי אמרינן לפי שהפקירו והפקיעו ממונו של זה ואוקמוה ברשותו של זה לפי שהיה בידם הכח להפקיר ממונו של זה ולזכות לזה זכות גמור מה"ת וכדילפינן לה נמי התם בהש"ס מאלה הנחלות וכו' ע"ש וכמבואר זה בהפוסקים:
ומה שהבאת מש"ס קידושין דף י"ז ע"ב ורצית להוכיח משם להיפך דל"מ דרבנן לדאורייתא דאיתא התם אמר רבא ד"ת נכרי יורש את אביו וכו' גר את הנכרי אינו אלא מדברי סופרים דתנן וכו' גר יכול לומר לנכרי טול אתה ע"ז ואני מעות וכו' משבאו לרשות גר אסור ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי יהיה אסור דקשקל חליפי ע"ז ורצית לומר דא"א דקונה מדרבנן מועיל ד"ת מ"ש דפריך דאי ס"ד דאורייתא הא אפי' מדרבנן נמי קנינו ד"ת. ידידי ב"א יקירי לא העלית זאת בכור הבחינה דמה ענין קנין דרבנן מועיל לד"ת שייך התם כיון דא"נ דהוי רק מדרבנן ג"כ הוי אסור חליפין וכמו שבאמת הקשו כן התוס' שם ותירצו דשפיר קאמר רק דאי ס"ד דאורייתא דוקא משום דאי הוי הירושה רק מדרבנן בכה"ג לא אמרו שיורש הגר כיון דעי"כ יהי' אסור לו ולא יועילו בתקנתם ול"ש כאן דבריך שתאמר להוכיח לענין הפקר ב"ד דלא אמרו לחובה דלכן לא אמרו שירש כאן דמה הפקר ב"ד שייך דאלו הוו אמרו גם הכא שירש הגר אף בלאו הפקר ב"ד כלל דא"נ הוי רק מדרבנן הוי אסור משום חליפי ע"ז אך לקמן אבאר לך מה שנראה לומר גם כאן היפך דבריך לפי דברי אפרש כמו שאבאר לעיניך:
וראיתי בספרא דמר אבא מו"ר ני' שם שהעלה דענין הפקר ב"ד הפקר חלוק מהך דקנין דרבנן דהאי דקנין דרבנן הוא רק מטעם שהבעלים נתיאשו ע"י קנינו והוי כהפקירו ולכן ל"מ רק היכא דהוי ברשותו דהוי כזוכה מן ההפקר ד"ת דהרי רשותו קונה לו ד"ת אבל היכא דליתא ברשותו אזי כיון דהקנין דרבנן שתקנו לו אינו זוכה רק מדרבנן בעלמא לא מהני זכייתו ד"ת ורק מדרבנן בעלמא בכה"ג ולכן כתב בהאי דגזל עצים דסוכה דה"ט דחשוב שלו ד"ת דכיון דחז"ל תקנו לו הקנין משום תקנת השבים לכן נתיאש ממנו הנגזל דהוי כהפקר וקנה לו חצרו ורשותו ד"ת מן ההפקר שפיר ע"ש והנה לכאורה צריך להבין את דברי כבוד מר אמו"ר ני' דבשלמא בלוקח ומוכר או בכה"ג דבהיתרא אתי לידו הוא דאיכא למימר כן דהיאוש מועיל דומיא דאבידה ולכן אמרינן דכיון דע"י קנין דרבנן נתיאשו בעלי' ממנו והוי הפקר שפיר משא"כ בגזילה דבאיסורא אתי לידו הרי יאוש לחודא לא קני בלי ש"ר ול"ח הפקר לגבי' דגזלן וע"כ צ"ל להבין דבריו לפע"ד דה"פ דאחר שנתיאש ע"י שהקנו לו חכמים דזה חשוב שוב כאתי לידו בהיתרא דמהני בתר הכי היאוש שנתיאש ע"י הקנין דרבנן שלו ולכן הוא דזכתה לו חצרו ד"ת מהפקרו ואולם דעדיין קשה לי להבין דבריו שהעיר דכל היכא שאינו ברשותו לזכות ביה אזי לא יועיל הקנין דרבנן דש"ס גיטין דף ע"ח דמבואר התם דמהני קנין ד' אמות דרבנן לחודא להיותה מתגרשת ממנו לגמרי או מתקדשת לו ד"ת על ידם וע"ש ואף דליתא ברשותה בשעת נתינתו כי אם בד"א שלהלחודא מהני ד"ת דבעינן שתקבל ממנו ולא מההפקר וע"כ דבכל גוונא קנין דרבנן מהני לד"ת מהתם שמעינן אלא דיש לומר א"ש דבריו של כבוד מר אבא מו"ר ני' די"ל דשאני גט וקידושין דחזינן דחז"ל תקנו דמהני התם הקנין דד"א הרי ע"כ צ"ל דרק התם אמרו משום הפקר ב"ד שתקנו ביחוד התם וזכו הד"א להאשה כאלו הוי חצרה שלה משום תקנת עגונות וממילא נמי בקידושין מהני משום לתא דגט מויצאה והיתה כמש"כ כן בהדיא הר"ן ז"ל שם ולכן רק התם ה"ט דמהני שפיר קנין הד"א גם ד"ת אבל בעלמא לא שמענא:
אך לולא דבריו של כבוד מר אבא מו"ר ני' הנ"ל הי' נראה בעיני להוכיח דמהני קנין דרבנן לדאורייתא ואפי' בעלמא באינו ברשותו שפיר והוא מהש"ס נדרים דף ל"ד ע"ב אמר רבא היתה לפניו ש ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה ופי' הר"ן והרא"ש התם דלהכי לא נקט בככר שלו דבכה"ג לא מעל דה"ל כגזבר של הקדש להכי נקט של הפקר דמיירי שהיתה עומדת הככר בתוך ד"א שלו וכיון דל"ה שלו מקודם לכן ולכן כשאמר ככר זה הקדש חייל ומעל שפיר דאינו עוד כגזבר דל"ה שלו מעולם וע"ש בדבריהם דמשלם אותה ואת חומשה שהוציאה לחולין הרי לעינינו דאף דקנין ד"א דרבנן מ"מ הוא מועיל לד"ת בהכרח כיון דקאמר הש"ס במעילה דף ב' דאיכא בין מעילה דאורייתא למעילה דרבנן דאורייתא משלמין חומש דרבנן לא משלמין חומש ומעתה הכא דמשלם חומשה הרי המעילה ד"ת הרי דמהני הקנין ד"א שלו לזכות להקדש ולמעול ד"ת שפיר הרי להדיא דקנין דרבנן מהני לד"ת ואע"ג דליתא ברשותו התם וע"כ ש"מ דגם בש"ד היכא דאמרו רבנן לקנין ע"כ דזכוהו זכות גמור ד"ת:
אלא שבהיותי בזה נלפע"ד לחדש מלתא חדתא אף יפה בעיני לענין דינא דרק היכא שאמרו חכמים לקנין להיות לו זכות גמור ולהיותו כאדם בשלו ע"כ דמצרכינן רק לומר התם דמשום התקנה הפקירו גמר והפקיעו ממונו של זה ואוקמוה ברשות חבירו גמור משום דהפקר ב"ד וכו' דבלא"ה היכי מצי לתקן לעקור איסור גזל ד"ת בקום ועשה וכן בסימנים דרבנן ברש"י ב"מ דף י"ח וכן מצינו בנדרים דף מ"ד לענין הפקר שפי' הרא"ש התם ע"ש וכן בכל מקום שמצינו שפרשו דמטעם הפקר ב"ד צא ולמד דרק בכה"ג מצינו שזכוהו חז"ל התם זכות גמור להיות בעליו בהכרח מכח הסייג שלהם א"כ התם אלו ל"ה אמרינן הפקר ב"ד וכו' ל"ה בידם הכח להתיר לזה לעשות כרצונו בממון חבירו ולעקור לאו דגזל בקו"ע אי לאו משום הפקר ב"ד הפקר נגעו בה ומעתה ה"ה בכל קנין דרבנן שאמרו דמהני להיות שלו ממש ע"כ ליכא למימר שאמרו שיהיה הקנין דרבנן שתקנו מתקנתם להיותו שלו ממש אי לאו דנימא שהפקירו ממונו ש"ח דאלו הוי עלה עוד איסור גזל ד"ת לא הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לו קנין גמור כמו במעמ"ש ותקנת מריש וכדומה קנינים דרבנן שתקנו להועיל מאיזה תקנה וסייג שלהם משא"כ היכא שלא הוצרכנו לומר שהפקיעו לגמרי כח ש"ח דאין אנו אחראין להפקר ב"ד וכו' ואזי ממילא מצד הדרבנן לחודא דאית ביה ליכא למימר דיועיל נמי לדאורייתא וכן נמי בהא דפי' רש"י בפסחים דף ז' ע"א לענין מקדש באה"נ דרבנן ופי' רש"י התם בזה"ל ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דשש ומפקיע קידושי תורה ושרי א"א לעלמא הא מתרצינן בכ"ד דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו עכ"ל והיינו דמצרכינן התם לומר נמי מטעם הפקר ב"ד דכיון דאי אמרת שיועיל ד"ת הקידושין עכ"פ א"כ הרי מצינו דמים לאיסורן ולא הועילו בתקנתן שאסרו כדין אה"נ לגמרי ולכן ע"כ דרק מטעם שהפקירו ממונו ש"ח והפקיעו ממונו לגמרי נמי ד"ת קאתינן עלה והשתא לפ"ז נתישבו היטב כמין חומר דברי רש"י ז"ל בש"ס ב"מ דף מ"ח שכ' דנפ"מ בין ר"י לר"ל לענין אם קידש בהמעות אש אשה דלר"י דמעות קונות דאורייתא מקודשת ולר"ל ל"ה קידושין ע"כ והקשה ע"ד הריטב"א ז"ל והובא באס"ז התם בזה"ל ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינו קונה הפקר ב"ד הפקר ואף לר' יוחנן אינה מקודשת אך לפ"ד הנ"ל אש"ה ולק"מ ע"ד רש"י דרק התם לענין שאמרו חז"ל דלא להוי קנינו קנין משום גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך וכו' לא הוצרכנו לומר שהפקירו חז"ל לגמרי קנינו של המוכר בהמעות מטעם הפקר ב"ד כלל דדי לנו במה שאמרו חכמים דלא יהי' נקנה לו מדרבנן המעות עכ"פ ומה איכפת לחז"ל אם יהי' לו איזה קנין בו מה"ת בהמעות לענין שיהיה קידושיה קידושין ד"ת שהם לא רצו רק לומר דאכתי מדרבנן ל"מ קנינו לגמרי ואינו שלו להוציאן המעות מדרבנן ותו לא מידי והשתא לפ"ז ל"ק נמי קושית אאמו"ר ני' בספרו שם שהקשה על פי' רש"י הנ"ל דאי אמרת דקנין דרבנן מהני לדאורייתא תקשה לר"ל אמאי ל"ה קידושין ד"ת הא יש לו קנין דרבנן לענין מי שפרע עכ"פ ויועיל נמי לדאורייתא אך לפ"ד הנ"ל אש"ה משום דהתם לא תקנו חכמים לקנין גמור רק למי שפרע ולא הוצרכנו להפקר ב"ד כלל ואין אנו אחראין לומר דתקנו לזכות מדאורייתא מטעם הפקר ב"ד וכנ"ל:
ועפד"ז נלפע"ד להבין ג"כ דברי הריא"ז והובא בח"מ ברסכ"ט גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי דכתב הח"מ דאינה מקודשת כלל ואפילו מה"ת משום דחכמים עקרו לגמרי הקידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואולם הביא בשם הראי"ז דכתב דהוי הקידושין קידושין ד"ת ולפ"ד הנ"ל נ"ל להבין דברי הריא"ז בטוב טעם דרק בכתובות ד"ג התם משום צנועות ומשום פרוצות שהוצרכו לגמרי רק להפקיע איסור א"א כדאיתא התם הוא דאמרינן רק התם דהיה בידם הכח להתיר לגמרי האיסור אשת איש משום התקנה מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומטעם הפקר ב"ד וכו' קאתינן עלה כפי' התוס' התם וכ"כ בש"ד משא"כ במתנה עמ"ל מי יכריחנו לומר דלגמרי רצו להפקיע הקידושין ואפילו ד"ת דדי לנו בשהטילו עליהם רק איסור דרבנן להצריכה גט משני דל"מ הקידושין דרבנן נמי סגי ול"ש לומר כל דמקדש וכו' והפקר ב"ד הפקר התם כלל כיון שלא הוצרכו חז"ל להפקר התם כנ"ל:
ולפ"ז השתא יש לומר להבין דברי התוס' בקידושין שהבאת ג"כ לפ"ד אלה על נכון שכתבו משום דהם אמרו והם אמרו דלא תקנו לו ירושה כ"ח בהיתר ולכן ל"ה חליפי ע"ז דלכאורה אכתי היכי מצי למימר מ"מ שיטול הגר המעות של הנכרי דכיון דהנכרי יורש את הנכרי אביו ד"ת וא"כ הוי כולו של הנכרי וכיון דהרי רבא גופיה אית ליה בב"ק דף קי"ג דגזל עכו"ם אסור מה"ת היכי שרי ליטול מעותיו של הנכרי שהיה אחיו כיון דאמרת שלא תקני לו ירושה כלל ורק ע"כ דה"פ דהתוס' דרק שלא תקנו לירש האיסור ורק ההיתר תקנו שפיר שלא יחזור לסורו והיינו לפי שהיה בידם הכח להפקיע ממונו של הנכרי שהיה אחיו דהוי דידיה ד"ת והוי גזל מה"ת דאסור לרבא וע"כ דמשום הפקר ב"ד נגעו בה דהכריחו משום תקנתם להפקיע ממונו לגמרי ומוכרח לפ"ז היפך דבריך דגם שם אמרינן דהפקר ב"ד הפקר ולכן התירו לו המעות היתר לירש הגר להיותו שלו לגמרי כנ"ל:
היוצא לנו מדברינו לענין קנין דרבנן שתקנו משום איזה תקנה שלהם ורצו שיהי' לו לגמרי קנין באין איסור ד"ת דגזל מעכב על ידו הוצרכנו רק מטעם הפקר ב"ד דלגמרי אוקמוה ברשותו ואפילו מה"ת דהי' בידם הכח להפקיר ממונו ש"ח ולאוקמי' בחזקתו של זה, משום גדר וסייג שלהם אבל לא באופן אחר זולת כמו שביארנו:
ודע דקשיא לי בזה לכאורה דהשתא אי אמרת דקנין דרבנן מהני רק מדין הפקר ב"ד וכו' כנ"ל ממתניתין דנדרים דף מ"ב דתנן התם המודר הנאה מחבירו לא ישאלנו וכו' ולא ימכור לו ולא יקח ממנו וקשה דניהו דמיירי התם בזבינא חריפא כפי' הר"ן מ"מ אמאי תנן סתמא דלא ימכור לו וכו' והא תנן התם לקמן דף מ"ג דהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל מניח על הסלע וכו' ואומר הרי הן מופקרין והשתא קשה לכאורה אמאי תנן סתמא ולא ימכור לו וכו' והרי מצי למכרו בקנין דרבנן דעי"כ נימא דהפקר ב"ד הפקר ונמצא דלאו מדידי' מתהני כלל ורק מן ההפקר. ואולם לאחר עיון קל הא ליתא לקושיא כלל דרק התם בהפקר לכל אף שבא ההפקר ע"י חבירו שהודר ממנו מ"מ ל"ח נהנה מחבירו דה"ל כאחר בעלמא שיכול לזכות וכיון שאחר יכול לזכות הרי הוא נמי רק כזוכה מההפקר ולאו מדידיה מתהני משא"כ בקנין דרבנן זה דל"ה הפקר לכל ורק שאמרינן שחכמים הפקיעו כחו של חבירו לגבי דידי' וא"כ כיון שאתי ע"י המכירה לו הנאה בזבינא חריפא אסור וק"ל.
וגם הנה מלבד כל הנ"ל שביארנו לענין קנין דרבנן לדאורייתא דמהני מטעם דאוקמוה ברשותו לגמרי ומטעם הפקר ב"ד וכו' נלפע"ד עוד לחדש בזה לפ"ד הכ"מ בשם הרשב"א ז"ל בפ"ז מה' מכירה הלכה ו' עש"כ לענין קנין אסטימתא דהיכא דהוי מנהג הסוחרים לקנין דמהני וז"ל שם על הא דכתב רבינו ואם מנהג המדינה הוא שתקנה וכו' ובאתרא דקנו ממש קנו ושמעינן מינה כי המנהג מבטל הלכה בכל כי"ב שבכל דבר שבממון עפ"י המנהג קונין ומקנין וכו' ועש"ה הרי לן מבואר מדברי הרשב"א הנ"ל שמהני קנין אסטימתא גם ד"ת לפי שהמנהג מבטל הלכה בדבר שבממון לפ"ז השתא נ"ל דאינו דין כאן דכל שתקנו חכמים לקנין לקנות בו דלא גרע עכ"פ מנהג שקבעו חכמים לקנין ממנהג הסוחרים וכעין שכ' ר"ן ז"ל בריש נדרים לענין כנויין לשון שבדו להם חכמים דלא גרע הסכמת חז"ל מהסכמת אומה ואומה וה"נ לא גרע מנהג חז"ל דקבעו לקנין ממנהג הסוחרים לקנין ולגמרי מהני לקנות ואף מדאורייתא דלא גרע מכל שאר אסטימתא לדהרשב"א הנ"ל:
ומעתה לפי כל הצעה הנ"ל נתבאר לפנינו דכל היכא דאמרו רבנן לקנין גמור ולהיות כשלו לגמרי מתקנתם שהתקינו אזי הדין ברה כשמש דמהני הקנין של גם לד"ת וז"ב להלכה וכמו שפסק המחבר באה"ע סימן כ"ח גבי מעמ"ש דמהני קנין דרבנן לדאורייתא שפיר כן נלפע"ד להלכה ע"פ דרכנו זה שביארנו בס"ד:
תושלב"ע
סוף הספר