בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ
סימן מד
ובהיותי בזה ראיתי בספר נחלת יעקב בחדושיו שם בסוכה שנסתפק בהא דאתרוג אי בעינן שיהי' דין ממון לבעלים עצמן או סגי שיהא בו דין ממון לאחרים לחודא כמו דסגי אצל היתר אכילה אף דלבעלים אין בו היתר אכילה רק לאחרים כחרומה ביד ישראל דיוצא בו ה"נ בדין ממון ונפ"מ כגון שהחליף אה"נ בעד אתרוג דקיי"ל שהחליפין אסורין להמחליף עצמו ולאחרים מותר דלבעלים אין בו דין ממון ורק לאחרים שרי אם יוצאים הבעלים ידי המצוה וע"ש שכ' דאינו יוצא בו והוכיח כן מדברי הרשב"א בתשובה מובא בהג"ה בא"ח סימן תרמ"ט ס"ב דהנודר הנאה מלולב של חבירו או מלולב ושל עצמו דאינו יוצא בו ביו"ט ראשון דבעינן לכם זה לא חשיב לכם וכתב שם בנחלת יעקב בזה"ל והנה א"א לומר בטעמא דהרשב"א דכל אה"נ מקרי אינו שלו דהא הרשב"א בחדושיו לסוכה דף ל"ה כתב אתרוג של ערלה שאמרו בש"ס הטעם לפי שאין בו דין ממון או היתר אכילה והקשה דא"כ דלא פסול רק מטעם לכם א"ל אמאי פסול ביו"ט ב' ועוד דכל מידי דהוי דידי' וברשותו דלית בי' זכייה לאחרינא לכם מקרי וכו' וע"ש שסיים למסקנא להוכיח כן מדברי הרשב"א הנ"ל דע"כ דל"ה דין ממון אף דלאחרים שרי:
ונוראות נפלאתי על דברי הגאון מליסא בעל הנחלת יעקב זצלה"ה דאיך הי' לפי שעתא בהעלם מעינו הבדולח דברי הרשב"א ז"ל מובא בהר"ן בנדרים דף פ"ה גבי כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ שהוכיח דגם באוסר פירותיו על עצמו דיטלו אחרים ע"כ משום דהוי כהפקירן ע"י נדרו וע"ש וא"כ היכי מדמה מלתא דהפקר דע"י נדר דאין להבעלים בה זכיי' הוא דכתב הרשב"א שפיר דלא חשיב לכם דזה פשיטא דמה שהפקירו לא חשיב שלו עוד כלל ואן דשרי לאחרים משא"כ באה"נ דעלמא שפיר כתב הרשב"א דסוכה התם דחשיב לכם:
ולפע"ד נראה עוד דאדרבה ממקומו הוא מוכרע להיפך דברי הנחלת יעקב זצלה"ה דגם למאן דבעי דין ממון היכא דשרי לאחרינא דחשוב דין ממון שפיר כמו לענין היתר אכילה דחשוב היתר אכילה היכא דלאחרים שרי כמו כן חשוב דין ממון מהש"ס דקאמר אלא בהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בד ממון מר סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ומר סבר דין ממון נמי בעינן וקאמר מאי בינייהו איכא בינייהו מע"ש בירושלים ואליבא דר"מ דסבר מע"ש ממון גבוה הוא וע"ש והשתא אמאי דחיק הש"ס למוקמי רק אליבא דר"מ ולענין מע"ש ולא מוקי לה דאיכא בינייהו טובא באתרוג דעלמא שהחליף באה"נ דלמ"ד היתר אכילה הרי כיון דלאחרים שרי שפיר דמי ולמאן דבעי דין ממון ל"ה דין ממון אלא ע"כ ש"מ דאין חילוק דכיון דלאחרים שרי דחשוב נמי דין ממון כמו לענין היתר אכילה שפיר ולפ"ז י"ל דא"ש דברי רש"י דקשה דמ"ש דנקט כאן לענין דין ממון דראוי לקדש בו אשה דוקא ולפ"ד י"ל לפמ"ש המל"מ בפ"ה מה' אשות ע"ש שהאריך והוכיח דלשיטת רש"י מקודשת כל היכא שהאשה שרי ליהנות אע"ג דאסור למקדש עצמו והוכיח כן מדברי רש"י בע"ז דף נ"ד שכ' וז"ל גבי מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דלא מתפסי באיסור דאף דאיהו אסור לאתהנויי דהאי הנאה מטיא לי' מיהו ע"י ערלה אבל איהי לאו מערלה קא מטיא לה וכו' וע"ש ולפ"ז יש לומר דהיינו דנקט רש"י דיכול לקדש בו אשה דוקא לאשמעינן דבכה"ג בשהחליפו באה"נ דשפיר חשוב דין ממון כמו דראוי לקדש בו אשה דכיון דלאחרים שרי דחשוב דין ממון שפיר לענין המצוה כמו שיכול לקדש בו האשה אלמא דחשיב ד"מ אצלו שפיר אף דאיהו אסור לאתהנויי כיון דלדידה שרי ה"נ לענין המצוה שפיר חשוב דין ממון כיון דלאחרים שרי והיינו דפי' רש"י לקדש בו אשה לאשמעינן דחשוב דין ממון בכה"ג שפיר:
ועוד יש לומר בביאור דרש"י דנקט דראוי לקדש בו אשה דוקא דיבואר ע"פ דרכינו להלן דהנה אמרתי ביישוב קושית התוס' שהקשו באתרוג של ערלה ותרומה טמאה ל"ל טעמא דד"מ והא תיפוק לי' משום דכתותי מכתת שיעורי'. ואמרתי דהנה התוס' בש"ס סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו וע"ש שכתבו וז"ל והא דאמר גבי שופר של ע"ז וגבי לולב של אשרה וכו' כתותי מכתת שיעורי' התם אפילו רבנן מודו משום דאה"נ היא ול"ה אלא כעפרא דארעא בעלמא וליכא שיעורא וכו' ע"כ. והנה לכאורה קשה ע"ד התוס' הא דקאמר במנחות דף ק"ב מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין דלפ"ד התוס' סוטה הנ"ל קשה דמאי פריך מנותר רק לר"ש הרי בנותר דאה"נ גם רבנן מודו דהוי עפרא בעלמא וכתותי מכתת שיעורי' ואין לומר דה"ט דחק בשל אשרה כיון דכתבו התוס' בפסחים דף כ"ו ובע"ז דבע"ז גם שלא כדה"נ אסור הוא דהוי כתיתי מכתת שיעורי' דהוי כעפרא דארעא בעלמא משא"כ בנותר כיון דשלא כדה"נ שרי ל"ח כעפרא דארעא לרבנן ול"ה כתותי מכתת שיעורי' דא"כ תקשה באתרוג של ערלה דשרי שלא כדה"נ ותרומה טמאה דשרי בכל שאר הנאות שאינן של כילוי ביו"ט שני אמאי פסול כיון דל"ש ביו"ט שני לפסול מטעם דין ממון וה"א דל"ב לכם ורק משום כתותי מכתת שיעורא וכיון דבכה"ג משום כתותי מכת"ש ליכא אמאי יהי' פסול ביו"ט שני אך לפ"מ שאבאר יהי' נכון ויתישב ויתבאר לפנינו גם דברי פי' המשניות לרבינו הרמב"ם ז"ל שראיתי בספר איגרא רמ"א לרבינו אא"ז הגאון החריף ונפלא מוהר"ם מפרעשבורג זצלה"ה והביא גם בשם הכפ"ת שהקש' על דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה לפיכך הוא פסול למאמר השי"ת פרי ואלו אינן ראוין לאכילה עכ"ד הרמב"ם והקשו דפתח בטעם שטעונין שריפה וסיים בטעם לפי שאינן ראוין לאכילה וגם קשה מה שכתב למאמר השי"ת פרי דבש"ס קאמר דרק מטעם לבם היא דאמעטי היכא דאינן ראוין לאכילה ועיין בדבריהם הקדושים:
ולפי קט שכלי נ"ל דהנה זה מתבאר אצלי מדברי התוס' סוטה שהבאתי דעד כאן כתבו התוס' שם דבאה"צ גם רבנן מודו דחשוב כעפרא דארעא ואמרינן כתותי מכת"ש רק דומיא דאשרה כיון דאסור גם שלא כדה"נ הוא דחשיב כעפרא דארעא ואפילו אם גם עכשיו לא מצינן לשרפו כגון מצד איסור יו"ט מ"מ אמרינן כיון שגם עתה הוא אסור בכל הנאות ועומד לשריפה אח"כ ה"ל כתותי מכת"ש שפיר משא"כ היכא דשרי בהנאה אפי' רק שלא כדה"נ ואזי אם עומד רק לשרוף גם עכשיו מיד בכל עת ובכל שעה בכה"ג הוא דגם רבנן מודו לר"ש דאמרינן כל העומד לשרוף וכו' משא"כ היכא דשרי אפילו שלכדה"נ ואינו מוכן ועומד לשריפה מיד אזי שפיר אמרינן לרבנן כיון דעכשיו אינו מוכן לשריפה וכיון דשרי בהנאה אפילו שלא כדה"נ קודם השריפה הרי דאינו עומד לשריפה עכשיו ול"ש לע"ע כל העומד לשרוף וכו' לרבנן וא"כ בנותר דשרי שלכדה"נ שפיר פריך הש"ס רק לר"ש כי היכי דתקשה גם על נותר ביו"ט דא"א לשרפו ביו"ט דניתן לו בוקר שני לשריפתו אמאי מטמא טומאת אוכלין לר"ש דלרבנן בכה"ג דשרי בהנאה שלכדה"נ וא"א לשרפו גם עכשיו מיד ליכא למימר כל העומד לשרוף וכו' ורק גבי פרה בודאי דא"ש דלא פריך רק לר"ש כיון שידוע מה שכתבו התוס' בסוכה בפ' ולב הגזול דבע"ז של נכרי ל"ש כתותי מכת"ש דכיון דיש לו היתר ע"י ביטול הרי דלרבנן בכה"ג דאית לי' היתר ל"ש כתותי מכת"ש וה"נ י"ל גבי פרה דיכול לפדותה לכן ל"ש למפרך אליבא דרבנן ופריך שפיר בין בפרה בין בנותר רק לר"ש כיון דבכה"ג נתבאר דלית להו לרבנן כל העומד לשרוף וכו' ומעתה יהי' נכון דלא קשה קושית התוס' גבי אתרוג של ערלה ותרומה טמאה תיפוק לי' משום טעמא דכתותי מכת"ש דכיון דהרי באתרוג של תרומה טמאה פשיטא שא"א לשרפו עתה ביו"ט דאין שורפין קדשים ביו"ט א"כ כיון דשרי גם בשאר הנאות לבר משל כילוי לרבנן ל"ש בכה"ג כתותי מכת"ש ויש לומר נמי באתרוג של ערלה אף דמצותו בשריפה ונימא מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' דהמצוה חשוב צ"ק כמ"שכ התוס' בכמה דוכתא מ"מ כיון שכתבו התוס' בכתובות דף ז' על הא דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט דכופה עליה בלי ולא שרינן לי' לשרפו משום מתוך וכו' היינו משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה וע"ש והנה אמרינן בסוכה דף ל"ז ע"ב דהדם של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדם דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקציה אתרוג דלאכילה קאי כי אקציה מאכילה אקציה ומעתה יש לומר ה"נ דהוי מוקצה וא"א לשרפו ביו"ט מטעם מוקצה דכיון דלשריפה קאי כי אקציה משריפה הוא דאקציה וא"כ כיון דא"א לשרפן ערלה ותרומה טמאה עכשיו ואינו עומד לשריפה מיד ולענין הנאה שרי כנ"ל מש"ה א"ש דל"ש לרבנן הטעם דכתותי מכת"ש ולכן אילו מטעם כתותי מכת"ש לחודא שפיר הוי יצא בהו ורק משום טעמא דלכם היא דקאמר שפיר דפסול ומיושב קושית התוס' והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' חו"מ אות לי' גבי מוצא חמץ בביתו ביו"ט דכופה עלי' כלי ואינו רשאי לשרפו רק ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני שרי לשרפו כמבואר בש"ע א"ח סימן תמ"ו וכמו שדייק שם הט"ז מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל וע"ש ומעתה לפי המבואר דביו"ט שני דרבנן אף דהוי מוקצה מ"מ שרי להרמב"ם לשרפו א"כ ה"נ באתרוג של ערלה פשיטא דשרי לשרפו ביו"ט שני וכן נמי באתרוג של תרומה טמאה נלפע"ד לפי דכל עיקר דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט כתבו התוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי לפי שגזרו תרומה אטו קדשים ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ג מה' יו"ט הלכה ח' וא"כ ביו"ט שני דרבנן יש לומר חדא דבמקום מצות התורה דשריפת השמן לא גזרו רבנן ושרו לשרפו ביו"ט שני וההוא דתנן סתמא בשבת בפרק ב"מ דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט היינו לפי דבאמת דעיקר הוי משום גזירת קדשים דל"ש נמי רק ביו"ט ראשון דלא נתנה הכ' רק בוקר שני לשריפתם ולא בוקר אחר בחל ט"ז להיות בשבת וגם לפ"ד הט"ז ביו' ד סקי"ו ובא"ח שכ' דהיכא דכתבה רחמנא מפורש להיתר לא מצד חז"ל לגזור ולאסור וה"נ הרי כיון דבקדשים גופיהו לא הי' ביד חז"ל הכח לאסור ביו"ט שני כיון דכתבה רחמנא מפורש והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו וא"כ אינו דין דל"ש לגזור ולאסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט שני משום גזירה תרומה אטו קדשים כמובן וז"ב ולכן מסתמא הוי הפי' דמתני' רק ביו"ט ראשון ולא ביו"ט שני והשתא לפ"ז יתבאר לנכון דברי רבינו הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל דמש"ה הרכיב שפיר שני הטעמים דכיון דאמרנו דביו"ט ראשון דאסור לשרוף האתרוג של ערלה ותרומה טמאה ל"ש הטעם דכתותי מכת"ש כיון דאינו עומד לשריפה מיד ולע"ע גם שרי בהנאה דערלה שלכדה"נ שרי ותרומה טמאה פשיטא דשרי בכל שאר הנאות דעלמא לבד מהנאת כילוי כמו שהוכחנו בסמוך מדברי התוס' סוטה הנ"ל לכן כתב שפיר הטעם רק משום דבעינן לכם קשא לאכילה ואולם לפי שהוכחנו דביו"ט שני שרי לשרפן לדעת הרמב"ם וכנ"ל לכן ביו"ט שני דל"ש הטעם דלכם דלא בעינן לכם ביו"ט שני ע"ז שפיר כ' הטעם דכתותי מכת"ש כיון דיכול לשרפן גם עכשיו שפיר איכא משום כתותי מכת"ש כנ"ל:
ולבר מזה י"ל בישוב דברי הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל לפ"מ דקיי"ל מש"ס קידשין דספק ערלה בח"ל שרו ולפמ"שכ הפנ"י בש"ס קידושין דף י"ב שביאר הא דלענין קידושין אפי' רק שו"פ במדי דמדאורייתא מקודשת דלא בעינן אצל קידושין מקומו ושעתו לענין השו"פ וע"ש ומעתה באתרוג של ספק ערלה כיון דחשוב שפיר ד"מ כיון דיכול לקדש בו אשה ורש"י פי' דזה חשוב ד"מ הא דיכול לקדש בו אשה וכיון ששו"פ וגם הוא מותר באכילה לאחרים בח"ל לכן ה"ל ה"א וד"מ והוי יצא בו אי לאו משום טעמא דכתותי מכת"ש ולכן שפיר כתב הרמב"ם ז"ל גם טעמא דכתותי מכת"ש ולא סגי בטעמא דלכם לחודא דנפ"מ לספק ערלה כנ"ל:
גם נראה לי בישוב מה שהקשו כנ"ל על דברי הרמב"ם שכתב לפיכך הוא פסול למאמר השי"ת פרי ואלו אינן ראוין לאכילה דהקשו דהרי בש"ס לא קאמר מטעם פרי רק מטעם לכם דכיון שאינו ראוי לאכילה לא חשוב לכם אך נראה דבדיבור זה כוון רבינו לדברי התוס' בסוכה דף ל"ה שהקשו שם על הא דקאמר לפי שאין בו היתר אכילה אע"ג דבתרומה טמאה מצינו דאמרו מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך הרי דלא בעינן מלך רק היתר הנאה של הסקה ותירצו התוס' דרק התם כיון דנטמאה ואסרה הכתוב שייך לדרוש מלך שאר הנאות כמו לכם דלולב כיון דל"ש בי' אכילה משא"כ באתרוג דשייך בי' אכילה אזי בעינן מלכם היתר אכילה וזהו נראה שכיוון הרמב"ם ז"ל נמי בדבריו למאמר השי"ת פרי הרי דלכם קאי אפרי הראוי לאכילה דוקא ואלו אינן ראוין לאכילה ודו"ק: