אור ברסלב
בשמים ראש סימן מג

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן מג

סימן מב

הנה במל"מ בפ"ד מהל' אישות הי"ט הביא המגיה מה שנסתפק בי' המל"מ במקדש באתרוג שאינו שו"פ ורק למצותו הוא שו"פ מהו לקדש בו אשה ע"כ ויען שכתב שם שזו אחת מן ההלכות שנגנבו או שנאבדו לכן אמרתי אשימה עיני ואחוה דעי אף אני בזה היכי נדיינא להאי דינא:

והנה בהשקפה הראשונה עלה ברוחי לפמ"ש דידוע לנו באי שערי בינה מה דנסתפק המל"מ פי"ו מהל' מעשה הקרבנות והביא שם שנשאל עלה המהר"ם מינץ בתשובה באחד שקנה אתרוג מהודר בדמים יקרים ובא אחד וגנבו אי מצי הגנב פטר נפשי' בנתינת אתרוג אחר הכשר למצוה משום דא"ל אי לאו משום המצוה איננו שוה כי אם זוז וכיון שכל חיובו היא משום דבעית לקיים להמצוה דולקחתם לכם וכו' וכיון שגם באתרוג זה אתה מקיים להמצוה פטור אני מחיובי או דלמא מצי א"ל אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר וע"ש במל"מ וגם בתשובת אא"ז הח"צ סק"ך שכתב לדחות ראיית המהר"ם מינץ שהביא לענין דא"צ הגנב לשלם רק דמי אתרוג שאינו מהודר מש"ס ב"ק דף ע"ח דאיתא התם בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מי מצי פטר גנב נפשו בכבש לרבנן או בעולת העוף לראב"ע מי אמרינן הא עולה קיבל עלי' או דלמא מצי אמר לי' אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר והדר פשט דשפיר מצי הגנב פטר נפשו בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע וא"כ כיון דחזינן דטענת דבעי למיעבד מצוה מן המובחר אינה טענה ה"ה הכא מצי הגנב פטר נפשו בדמי האתרוג שאינו מהודר וכתבו המל"מ ואא"ז הח"צ שם לדחות ראיית מהר"ם מינץ בטוב טעם ודעת ברור מללו דרק התם שאני דשור זה שהפריש אין לו דמים כלל דקיי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ונמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום החיוב של העולה לכן שפיר מצי הגנב פטר נפשו בהכבש משא"כ בהאתרוג המהודר דמים לו ויכול למכרו ויהי' העילוי דמים מצד הידור המצוה אין בכך כלום ושפיר חייב לשלם לו דמי האתרוג המהודר כמה שגנב ומעתה נראה לפע"ד ברור דה"ה נמי לענין הקידושין ולפי שהש"ס בס"פ האיש מקדש לענין טוב' הנאה ממון לקדש האשה הוכיח לה מההוא דהגונב טבלו של חבירו א"כ פשיטא דבודאי דהכי דיינינן גם לענין הקידושין בהאתרוג דגנב האתרוג המהודר דחשיב דמים לו לענין התשלומין דה"נ כיון דשו"פ להמצוה בשעתא שקידש אותה דהוי דמים שפיר גם לענין הקידושין ומקודשת בהאתרוג דכיון ששו"פ להמצוה שפיר חשוב שו"פ לקידושין וכי"ב מצינו בש"ס ב"ק דף צ"ח לענין צורם אוזן פרתו של חבירו דקאמר רבה התם דפטור מ"ט פרה כדקיימא קיימא ולא קעבד ולא מידי הזיק לו וכלהו שורים לאו לגבי מזבח קיימי הרי דאי לאו הכי דאי הוו קיימי לגבי מזבח הוו מחייבינן לי' לשלם מה שהזיקו כפי שהי' שוה לגבי המזבח וא"כ כיון דחשוב דמים לענין התשלומין כמו כן חשוב נמי שווי להמצוה לשווי הדמים לענין הקידושין לקדש בו האשה ולכן מקודשת בהאתרוג ששוה פרוטה להמצוה שפיר וגם הנה מלבד דברי המל"מ ואא"ז הח"צ בדחיית ראיית מהר"ם מינץ שכתבו לפי שאין דמים להשור דהמוכר עולתו ושלמיו וכו' לאפוקי באתרוג המהודר דמים לו שיוכל למכרו נלפע"ד דבלא"ה יש לדחות ראייתו הנ"ל לפי שראיתי באס"ז בב"ק דף ע"ח שהביא בשם הראב"ד וז"ל ודכ' הראב"ד ז"ל דלדעת ר"ש קמבעי' להש"ס ולתשלומי כפל לבעלים דלענין הקדש ודאי שור הוא משלם שהרי הזיק שור ורק הכפל שהוא משלם להבעלים שהרי מבית האיש קרינן בי' הואיל וחייב באחריותו לר"ש אינו משלם רק כבש לפי שלא הזיקו רק כבש שהרי מצי פטר נפשו בכבש וכו' ע"כ וא"כ לפ"ז פשיטא דהתם שאני דחשבינן דבאמת לא הזיקו טפי מכבש ולכן שפיר דיינינן דמצי גנב פטר נפשו בהכבש משא"כ בההוא דאתרוג הרי הזיקו היזק גמור השוה לכל והיא ג"כ כעין חילוק של המל"מ ואא"ז הח"צ הנ"ל ורק ביתר ביאור קצת:

ועפ"ז ניחא לו מה שיש אצלי קצת לדייק בדברי התוס' דב"ק דף צ"ח שם ד"ה הצורם אזן פרתו של חבירו דפטור והקשו שם התוס' מההוא דתנן גזל בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח דאומר לו הרי שלך לפניך ונפסלה היינו שנפל בה מום ומשמע דוקא שנפל בה מום מאלי' הא הטילבה מום בידים חייב ותירצו דהמשנה מיירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא מש"ה הוא חייב לשלם כפי שהפסידה לגבי המזבח והשתא קשה דהרי מסתמא גם התם מיירי בבהמה קדושה על הסתם אף בגוונא דמצו הבעלים פטרי נפשייהו בפחות אצל המזבח והיכי קמחייבת לו לשלם כל ההפסד הרי כיון דהבעלים מצו פטרי נפשם בפחות הרי משכחת דליכא הפסד וליכא חיוב כלל דהרי הפחות שצריך לשלם יפחתו דמי' עוד מכפי ששוה הבהמה גם עכשיו במומו ומתני' משמע דבכל גוונא שנפסלה לגבי המזבח הוא חייב לשלם דמי שווי הבהמה לגבי המזבח ואמאי ורק לפי האמור א"ש דרק התם לענין הכפל הוא די"ל דחשבינן כפי מה שהזיק להבעלים דהרי להבעלים דמצו פטרי נפשייהו בהכבש אין להם היזק כלל ולהקדש משלם הקרן וכדברי הראב"ד הנ"ל משא"כ בגזל הבהמה קדושה מה אמרת דיפטר משום דהבעלים מצו פטרי נפשייהו בפחות הרי שוב הזיק לההקדש כיון דעתה לא יהי' להקדש רק פחות מכפי שהי' להקדש קודם לכן כיון דהוא יפטר עתה נפשו בפחות וא"כ ממנ"פ צריך להשלים לההקדש ההיזק דגם מזיק להקדש חייב מדרבנן כמ"שכ התוס' בב"ק ד"ו וא"ש:

ובהיותי עוסק בנידון זה הערוני רעיוני לאמר לנפשי נלכה נא בדרכינו זה לישב נועם פי' רש"י בש"ס ב"ק דף ה' ע"א על הא דקאמר הש"ס התם בשלמא לתנא דידן תנא מניינא למעוטי דר' אושעיא ור' אושעיא תנא מניינא למעוטי דר' חייא אלא מניינא דר' חייא למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל ופי' רש"י התם ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעלי' וצריך אחר עכ"ל רש"י ודברי רש"י אלו תמוהים לעיני כל עובר דמ"ש ששינה רש"י בב"ק פירושו בהאי דמפגל מההוא דש"ס גיטין שפי' התם על האי דהכהנים שפגלו וכו' ששחטו וזרקו לאכול חוץ לזמנו ועיין בפנ"י בב"ק שם מה שהאריך ביישוב ובפי' דברי רש"י וסיים בזה"ל אמנם אחר זה מצאתי לרש"י סוף מסכתא פסחים שכתב גבי פגול מטמא ידים משום חשדי כהונה דפי' פגול שלא לשחוט שלמים לשם חטאת משום שחטאת כולו לכהנים משא"כ שלמים אין להם אלא חזה ושוק ולפ"ז נראה להגיה כמו שכתבתי לעיל שלמים לשם חטאת ומש"ה לא מפרש נמי במחשבת פגול דחוץ לזמנו אלא דאכתי קשה דהא שלמים ששחט לשם חטאת אכתי שלמים הוו ויש לשב וצ"ע עכ"ל הפנ"י:

והנה גם אנכי נראה לפע"ד לקיים דברי הג"ה זו של הפנ"י בפי' רש"י ב"ק הנ"ל דצ"ל שלמים לשם חטאת ועכ"ז לא הקשה דמ"ש ששינה כאן רש"י פירושו מההוא דש"ס גיטין גבי כהנים שפגלו במקדש ושם מכאן בש"ס ב"ק דאכתי לא העלה הפנ"י לזה ארוכה ותעלה נכונה כנראה למעיין בדבריו שם היטב וגם דלא תקשה קושית הפנ"י דהרי שלמים ששחט לשם חטאת אכתי שלמים נינהו אך דלפע"ד נראה ביישוב הכל על נכון בס"ד:

אך בטרם אקדם מה שאמרתי ביישוב קושית בעל המל"מ בפ"ז מהל' חובל ומזיק הלכה ד' שהקשה על האי דכהנים שפגלו מזידין חייבין מאי איריא שפגלו דהיינו מחשבת חוץ לזמנו אפי' מחשבה דשלא לשמן דהקרבן כשר אפ"ה חייבין כיון דקיי"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה וכדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו' ע"ש:

ולתרץ קושיתו אמרתי דהנה ראיתי בכ"ופ ובספר ישועות יעקב ליו"ד סימן ד' שהקשו על הא דכתבו התוס' בריש ב"ב ובב"ק דף ק' גבי מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור וכו' נתיאש הימנו ולא גדרו חייב באחריותו דהא חשוב היזק ניכר ואין לומר דה"נ הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחוש להכי לפי שבעל הכרם נמי מפסיד והקשו בעלי המחברים הנ"ל דבהאי דמנסך דמוקי לה הש"ס בחולין דף מ"א דמיירי באית לי שותפות בגווה תקשה היכי אמרינן דלמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק דחייב במנסך שלא והא כל א' וא' הולך וכו' והא כיון דמיירי מנסך באית לי' שותפות בגווה דגם לו יש הפסד היכי שייך לומר שלא יהא כל א' וא' הולד לדברי התוס' הנ"ל:

ואולם דכשאני לעצמי בעניות דעתי ומך ערכי לא אראה מקום לקושיא דהרי באמת כתבו התוס' בעצמם שם בחולין דגם באית לי' שותפות שייך לצעורי' לחברי' קמכוין הרי רואים אנו מדברי התוס' עצמם דגם בשותפות אף שהוא ג"כ מפסיד מ"מ שייך לומר דלצעורי' לחברי' קמכוין וניחא לי' בהפסדו כדי לצער חברו על דרך תמות נפשי עם פלשתים אך דהאמת אצלי דנלפע"ד בביאור כוונת דברי התוס' דב"ב וב"ק הנ"ל הא דכתבו דהיכא דגם לו יש הפסד לא שייך שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' דז"א רק התם גבי מחיצת הכרם שנפרצה מאליה וכו' דהרי התם אינו מכוין להזיק חברי' ולצערו דוקא רק שאין ברצון זה להוציא הוצאות ולגדור המחיצה שנפרצה מאלי' הוא דכתבו התוס' שפיר דליכא למחייבי' משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו' דלמה יעשה כן כל אחד ואחד כשאינו מתכוין להזיק לחבירו והוא גם הוא מפסיד את שלו בחנם בודאי לא יהא כל א' וא' הולך ועושה כן להפסד שלו בחנם משא"כ בהאי דמנסך במזיד דהאי גברא לאזוקי לחברי' קמכוין וכמו דאמרו בש"ס גיטין דף נ"ג ולכן חששו שפיר התם שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' כדי לצער ולהזיק לחבירו ואע"פ שגם הוא מפסיד מ"מ איכא האי חששא כמ"ש התוס' לענין דאיכא למימר לצעורי' קמכוין גם באית לי' שותפות ופי"ב מצינו בגיטין דף נ"ד ע"ב בההוא דאתי' לקמיה דר' אמי אמר לי' ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן וכו' א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת וע"ש בפי' רש"י לקמן התם בד"ה התם איכא למימר דטעי בדר' ירמי' שפי' דנתכוין להקניט וסבר שלא יפסיד אלא שכר האזכרות אבל הכא וכו' וע"ש הרי דאע"ג דהוא ג"כ מפסיד שכרו מ"מ לצער לחבירו נתכוין ומש"ה איכא שפיר גם במנסך משום שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' ועיין בחדושי הרשב"א בש"ס גיטין שהבאתי שפי' דהא דאמר ר' ירמי' התם ניהו דהפסיד שכר אזכרות שכר דס"ת כולה מי הפסיד משום דקסבר ר' ירמי' דרק למצוה מן המובחר הוא דבעי שיהיו האזכרות לשמן אבל הס"ת כשר בלא"ה ולכן קאמר דרק דמי האזכרות לשמן מפסיד ושכר הס"ת כולה לא הפסיד ולדברי הרשב"א הנ"ל הא דקאמר הש"ס דלקמן התם דטעי בדר' ירמי' דסבר שלא יפסיד רק שכר האזכרות ונתכוין להקניט חבירו בזה דלא ליעבד חבירו מצוה מן המובחר הרי לן מדברי הרשב"א דגם לענין שיקניטנו לחבירו דלא ליעבד מצוה מן המובחר ואפי' באופן שגם הוא יפסד שכר האזכרות ג"כ עבד כדי לצער י' לחברי' כי היכי דלא ליעבד חברי' מצוה מן המובחר ומעתה יהי' נכון ויתישב היטב קושית המל"מ דע"כ שפיר הוצרך הש"ס רק לומר התם בגיטין גבי כהנים שפגלו רק שפגלו ששחטו וזרקו כדי לאכול חוץ לזמנם דוקא כפי' רש"י התם דלא מצי איירי התם בשחט שלא לשמן בגוונא שהקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה דהרי התם פריך בגיטין מההוא דכהנים שפגלו למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק דבשלמא למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק א"ש דקתני מזידין חייבין מפני תיקון העולם שלא יהא כל א' וא' הולך וכו'. ע"ש ומעתה נחזי אנן דבשלמא כשפיגל חוץ לזמנו דמחייב לשלם כולו דלא מצי למיפטר נפשו בכבש מטעם שהבעלים hכלו למפטרי נפשייהו מחיובם בהכבש כנ"ל דז"א כיון דס"ס קמפסיד לההקדש כיון שהבעלים יפטרו מעתה נפשם בהכבש הרי יפסד להקדש ומחויב להשלים הנזק לההקדש ולכן אמרינן דמשלם הכל להבעלים והם יביאו קרבנם כמקדם ויעבדו מצותם מן המובחר דהשתא נתקן שפיר בזה דנחייבו לשלם כל הנזק שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' כיון דתו לא עבד מכיון שלא יפסד מידי להבעלים ולא יקניט אותם כלל ולכן שפיר קתני דמזידין חייבין מפני תיקון העולם שלא יהא כל א' וא' הולך נכי' משא"כ בשלא לשמן היכא שהקרבן כשר בדיעבד רק שלא עלה לבעלים לשם חובה אזי שפיר מצי החזיק למיפטר נפשי' בהכבש מפני שהבעלים יכלו למפטרי נפשם ידי חובתם בהכבש ולמצוה מן המובחר של הבעלים אינו מחויב להשלימם כדאמרו בש"ס ב"ק דע"ח שהבאתי לעיל וכיון דלהקדש אינו מפסיד ולא מידי דהקרבן כשר וא"כ במה נתקן במה דנחייבי' לשלם להכבש לבעלים שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' דאכתי אע"ג שמפסיד המזיק הכבש שישלם אכתי איכא חשש זה דשלא יהא כל א' וא' הולך ומתכוין להקניט לחבירו ולצערו דלא ליעבד מצוה מן המובחר ויקבל על עצמו הפסד המעט הזה של הכבש כדי דלא ליעבד חבירו מצוה מן המובחר וכדברי הרשב"א בש"ס גיטין שהבאתי ואכתי איכא חששא דשלא יהא כל א' וא' הולך וכו' מ"מ ואין לומר דאף דבעלמא דיינינן דמצי למיפטר נפשו בכבש אבל כאן משום שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' כולו נחייבי' לשלם להבעלים דז"א דהרי כתבו התוס' בגיטין שם ריש ד"ה מנסך דמטעם שלא יהא כל א' וא' הולך למ"ד היזק שאינו ניכר ל"ש היזק אין לחייבו טפי מאילו הי' היזק ניכר ע"ש ולכן כיון שאילו ה' היזק ניכר ל"ה מחויב טפי מכבש כיון דהבעלים מצי למפטר נפשם בהכבש כנ"ל מש"ה אין לחייבו נמי למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק ורק משום שלא יהא כל א' וא' הולך טפי מן הכבש ומעתה א"ש דתו ליכא למוקמי התם בש"ס גיטין בשלא לשמה היכא שהקרבן כשר משום דס"ס אכתי איכא חששא דשלא יהא כל א' וא' הולך ומצער לחברי' כנ"ל לענין דלא ליעבד מצוה מן המובחר ולכן שפיר מוקמינן לה רק בפגול דחוץ לזמנו בגוונא שהקרבן פסול דהשתא דמחויב לשלם כולו להבעלים כנ"ל שפיר מתקנינן בזה שלא יהא כל א' וא' הולך במה שנחייבנו לשלם כולו משא"כ היכא שהקרבן כשר כנ"ל ומיושב היטב קושית המל"מ הנ"ל:

והשתא אחר כל אלה הדברים יתישבו היטב דברי רש"י דש"ס ב"ק הנ"ל שיעדנו בתחלה לקיים גרסת הפנ"י בפי' רש"י התם שלמים לשם חטאת דרק התם תו לא צריכינן לומר דמיירי במפגל בחוץ לזמנו כמו התם בש"ס גיטין כיון דשם בב"ק קאזל הש"ס אליבא דר' חייא דמוקמינן לי' לר' חייא אביו של חזקי' אליבי' דחזקי' דסבר דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק וע"ש בתוס' ד"ה דאי שמי' היזק דהשתא כיון דלאו משום שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' הוא דמחייבינן לי' בב"ק התם רק מטעם דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק לכן שפיר רק התם דהוי העיקר משא ומתן של החיוב ההיזק שמחויב לשלם כדין היזק ניכר והיינו דנפטר בהכבש לחודא להבעלים כיון שלא עלה להם לחובה בשחט שלמים לשם חטאת דאף דכשר הקרבן ולהקדש לא הפסיד ולא מידי מ"מ להבעלים מחויב הוא לשלם הכבש דמחויבים בהכרח להביא ודי לנו בזה התם כיון דלא מיירי מחיוב תיקון העולם דשלא יהא כל א' וא' הולך כמו בש"ס גיטין ולכן שפיר מצינן למוקמי רק התם בב"ק הפי' בשלא לשמה בגוונא דהקרבן כשר ורק לפי שלא עלו לבעלים לשם חובה הוא דחייב לשלם הכבש לחודא כפי שהזיק להבעלים כיון דיכולים הבעלים למפטר נפשייהו בהכי כנ"ל משא"כ בגיטין דלטעמא דשלא יהא כל א' וא' הולך דהתם ליכא למוקמי בשלא לשמן בגוונא דהקרבן כשר דכיון שלא הפסיד להקדש מידי ודי לו למפטר נפשו בכבש לבעלים הרי דלא יתוקן החשש דשלא יהא כל א' וא' הולך במה דישלם להכבש לחודא להבעלים דאכתי איכא למיחוש שלא יהא כל א' וא' הולך ומתכוין לצער ולהקניט לחבירו דלא ליעבד מצוה מן המובחר וירצה בהפסד הכבש לחודא כדי להזיק חבירו ולהפסידו המצוה מן המובחר וכדברי הרשב"א בש"ס גיטין שהבאתי ולכן שפיר הוצרך רש"י לפרש התם פגול רק בחוץ לזמנו באופן שהקרבן פסול ומחויב לשלם כולו ושבזה יתוקן שפיר שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' כנ"ל:

ומעתה כפי שנתבאר לנו לעיל הנה לענין דינא בהאי דאתרוג שאינו שו"פ זולת למצוה דחשוב דמים לו שפיר גם לענין הקידושין וכנ"ל אבל נ"ל לדון דלא משכחת האי דינא דיצא בזה האתרוג ביו"ט ראשון וכמו שאבאר להלן דלכאורה צריך להבין בהאי אתרוג של ערלה למ"ד לפי שאין בה דין ממון ואמאי לא יהא חשוב האתרוג דין ממון דנימא דיצא בו מטעם דמכיון דשו"פ להמצוה וממילא דחזי לקדש בו אשה לר"ת בביצה דל"ח דגם ביו"ט מקדשין היכא דאין לו בנים והרי רש"י פי' התם בסוכה דהעיקר דחשוב דין ממון דראוי לקדש בו אשה וא"כ כיון דשו"פ להמצוה ממילא דראוי האתרוג לקדש אשה וחשיב דין ממון ויצא בו שפיר ואמאי לא יצא בו למ"ד לפי שאין בו דין ממון ורק בערלה הא ליתא כלל דמ"מ לא חשוב האתרוג של ערלה חזי לקדש בו אשה אע"ג דשו"פ לענין המצוה כיון דהוי אה"נ ואסור לה להנות מהערלה לא חשיב אצלה דמים לכן חשוב אין בו דין ממון וכדתנן בקידושין המקדש בערלה אינה מקודשת ומש"ה לא יצא בו אלא דלקמן התם לענין אתרוג של תרומה טמאה דשרי בשאר הנאות שאינן של כילוי דפריך אלא למ"ד לפי שאין בו דין ממון אמאי הרי מסיקו תחת תבשילו הרי דקאמר דבעינן דוקא שיהי' בו דין ממון להסיק תחת תבשילו דמשמע הא לאו הכי אי ל"ה שו"פ להסיק תחת תבשילו ל"ה חשוב דין ממון ואמאי הרי כיון דשו"פ לענין המצוה עכ"פ וא"כ ממילא דחזי לקדש בו אשה כיון דדמים של שו"פ בידה שפיר כיון דמותר לה למכור האתרוג למצוה א"כ זה גופו יהי' חשוב דין ממון ומ"ש דקאמר הרי מסיקו תחת תבשילו ושמאת זה הוכחתי דע"כ דכיון דכתיב לכם באתרוג דבעינן שיהי' בו דין ממון לבד מע"י המצוה ולכן בעינן רק שיהי' ראוי להסיק תחת תבשילו הנאה שלבד המצוה ובלא"ה לא חשיב לכם ומעתה כפי הוכחותינו ביומא טבא קמא דבעי' לכם דוקא בעינן שיהי' בהאתרוג דין ממון לבד משיוי המצוה ובלא"ה לא יצא בו וא"כ תו לא משכחת האי דינא שיהי' יכול לקדש האשה באתרוג שאינו שו"פ רק להמצוה על יו"ט ראשון זולת כששוה האתרוג פרוטה להמצוה ביו"ט שני הוא דיכול לחדשה בהאתרוג כנל"ב:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה