אור ברסלב
בשמים ראש סימן כח

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן כח

סימן כז

בדבר אי שרי ישראל למכור לב"נ בני מעים של גבלות וטריפות וראיתי בשו"ת חתם סופר ליו"ד סי"ט שהאריך בנידן זה וגם שפקפק בדין מכירת הבצים טריפה שטהגים למכרם לב"נ כיון שכתבו התוס' בחולין דף ל"ג דכיון דאסור בלא זה לישראל ל"ש לומר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכו' ואין לומר ביון דגלי רחמנא היתר בחלב אפילו לב"נ דכתיב ויקח חמאה וחלב וכו' ושנדמו לא"א כערביים והאכילום ש"מ דשרי לב"נ וכיון דגלי בחלב ה"ה לבנים ז"א וכו' ואין להשיב נמי דדוקא לישראל ה"א לאסור מכלל הטמאים משא"כ בב"נ דז"א רק במשקה משא"כ בביצה אוכל וע"ש שהאריך וסיים דבריו דחתר ומצא היתר מפורש לבנים לב"נ די"ל כשהותרה נבילה למכור לנכרי ביצתה נמי הותרה ושהוכיח דמיירי קרא גם בנבילת עוף.

ודברי קדשו נפלאו ממני דכיון דאיתא בסוף עדיות דאין ביצת נבילה אסור כלל מה"ת ורק מדרבנן היא דאסור דגזרו אטו ביצה טריפה וא"כ הרי ל"ה הביצה בכלל לא תאכלו כל נבילה ומכור לנכרי דלא מקרי ביצה שלה נבילה וה"ל כמו דמצינו בש"ס פסחים דף כ"ב גבי גיד הנשה דקאמר כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה וקאמר עלה הניחא אי יש בגידין בנו"ט וא"כ הרי שפיר הוי הגיד בכלל נבילה לכך שייך לומר כשהותרה וכו' משא"כ למ"ד אין בגידין בנ"ט הרי כיון דלאו בשר היא ולאו נבילה מקרי ליכא למימר כשהותרה נבילה כיון דלאו הגה"נ נבילה מקרי וע"ש בפי' רש"י וה"נ בצים דנבילה מדשרי מה"ת הרי דלאו נבילה הוי ולא אקראו נבילה הבצים של נבילה ול"ה בכלל לאו דלא תאכלו כל נבילה וכו' או מכור לנכרי וא"כ עדיין צריכין אנו למידע היתרא דהנך בצים טריפה מהיכן אנו למדין דשרי למכור אותן לב"נ וגם על כל בצים המותרים לישראל פקפק בעל הח"ס שם ובקש למצא כחא דהיתרא למכור אותן לב"נ לדעת רבינו הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ט מה' מלכים הלכה י"ב דמפרכסת אסור לב"נ אע"ג דלישראל שרי הרי דלית לרבינו ז"ל מי איכא מידי דישראל שרי וכו' א"כ גם הבצים הנך דהיתרא יהיה אסורין לב"נ למכוין משום אמה"ח דלא אשתרי להו:

והנה אנכי אמרתי להרחיב ידי ולברר וללבן הדברים שעמד עליהם הח"ס בביאור רחוב ונכון בראשון מה דקשיא לי' אפי' לאידך דעת הפוסקים דפסקו להלכה דלא כהרמב"ם ז"ל וס"ל דמפרכסת שרי גם לב"נ מטעם דאמרינן מי איכא מידי וכו' מ"מ קשה בהנך דטריפות יהיה אסורין לב"נ מטעם שכתב התוס' חולין דל"ג גבי טמאה דאסירה בלא"ה לישראל משום טמאה תו ל"ש לומר מי איכא מידי דלישראל שרי כיון דהרי אסור לישראל ט משום טמאה וא"כ גם גבי טריפה ל"ש לומר מי איכא מידי וכו' כיון דגם לישראל אסור משום טריפה וא"כ יהי' הבצים דטריפה אסורין לב"נ דל"ש בהו מי איכא מידי וכו' גם להפוסקים דלא ס"ל כדעת רבינו ופסקו דאמרינן מי איכא מידי לא אברא כשאני לעצמי תמהתי על דבריו של הח"ס ז"ל וגם על אידך מהאחרונים שראיתי שהוכיחו גם הם מדברי התוס' חולין הנ"ל דכל היכא דבלא זה אסור לישראל ל"ש לומר מי איכא מידי וכו' ולפע"ד לא כן אנכי עמדי בפי' דברי התוס' דחולין הנ"ל דהרי מבואר היא בדברי התוס' חולין דף ק"ב ע"א בד"ה אלא לאו בב"נ ע"ש שכ' להדיא בטריפה שרי מפרכסת לב"נ מטעם דאמרינן מי איכא מידי וכו' הרי מבואר דגם בטריפה אע"פ דבלא זה אסור לישראל מ"מ שרי לב"נ משום אמה"ח מטעם מי איכא מידי ורק האמת אצלי בכוונת דברי התוס' חולין דל"ג הנ"ל דרק גבי טמאה דל"ש אצל ישראל איסור אמה"ח בטמאה כלל דממעטינן טמאה מכל שבשרו אסור א"כ שפיר כ' התוס' דל"ש מי איכא מידי דהרי ה"ט היא דליכא גבי ישראל איסור אמה"ח כשה כיון שבשרו אסור והתורה לא אסרה אמה"ח רק כשהבשר מותר יצא עכו"ם דהבשר שרי אצלו דטמאה שרי לעכו"ם לכן שפיר ה"ט היא דאסור מפרכסת של טמאה לב"נ כיון שבשרו מותר היא אצלו ועדיפא מהא דאמרינן שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו וגבי גזל פחות משו"פ דקאמר שאני עכו"ם דלאו בני מחילה לינהו ואינו דין הכא כיון דלאו הבשר דטמאה אסירה לנכרים להכי היא דאית גבייהו איסור אמה"ח דהרי בשרו מותר היא אצלם משא"כ גבי טריפה כיון דשייך שפיר האיסור אמה"ח בטריפה גם בישראל כמו בעכו"ם א"כ שפיר במפרכסת כד אזל ליה האיסור אמה"ח ושרי לישראל גם לב"נ אשתרי מטעם מי איכא מידי וכו' שפיר ולפ"ז א"ש דשרי הבצים ואפילו דטריפה למכור אותן לב"נ מטעם מי איכא מידי וכו':

אך כ"ז לדעת הפוסקים דשרי מפרכסת לב"נ מטעם דאית להו דאמרינן מי איכא מידי וכו' לכן שפיר אמרינן דגם הבצים דשרי לב"נ מטעם מי איכא מידי וכו' אבל נחזה אנן לדעת רבינו הרמב"ם ז"ל דאוסר מפרכסת לב"נ הרי דלית לי' מי איכא מידי וכו' א"כ אכתי צריכין אנו לדעת ולהבין דעתו בבצים דשרי למכור לב"נ כמו שנוהגין היתר למכור אותם לב"נ אך דבלא זה דעת רבינו הרמב"ם ז"ל נפלאו מעין כל עובר עליהם כיון דקאמר הש"ס בחולין דל"ג תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרי דלדינא דאמרינן מי איכא מידי וכו' ואמאי ס"ל דאסור מפרכסת לב"נ אך דבאמת דדברי הש"ס גופה התם צריך ביאור דקאמר אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין לכותים על בני מעים מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מלתא אשתרי להו ע"י השחיטה נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מלתא הני כאמה"ח דמי וע"ז אמר ר"פ הוי יתיבנא קמי' ובעי דאימא לי' מי איכא מידי וכו' ולא אמרי ליה דאמינא הא טעמא קאמר תניא דלא כראב"י וכו' דקשה להלם דברי הש"ס דהיכי הוי הס"ד מתחלה דבעי דלימא לי' מי איכא מידי וכו' ושוב נתישב מלומר לו דהא טעמא קאמר הרי ראה וידע זה מתחלה דלית לראב"י מי איכא מידי ומה אמר דהא דלא אמרי לי' משום דהא טעמא קאמר הרי בלאו טעמא הרי רואין אנו דלית לראב"י מי איכא מידי והנלע"ד דלעולם דלכ"ע אית להו סברא זו דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ורק דראב"י דאוסר לנכרים ה"ט לפי דאיתא בש"ס חולין דקכ"א ע"ב דאיפלגי בה בשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת דחזקי' ס"ל דאינה לאברים משום דעי"כ ששחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כמתה ולכן שרי אפי' בטמאה לב"נ כיון דגם אצל ב"נ חשובה כמתה ור' יוחנן ס"ל דישנה לאברים דלאו כמתה חשיבה וא"ר אלעזר נקוט דר' יוחנן בידך דתני רב אושעיא כוותי' והיינו מדאוסר מפרכסת דטמא לב"נ הרי דס"ל דלא חשיבה כמתה זורק דטהורה מתיר מטעם דסבירה להברייתא דתני רב אושעיא דאע"ג דלאו מתה חשיבה מ"מ אמרינן מי איכא מידי וכו' ע"ש ומעתה טל דס"ל לראב"י כר' יוחנן דמפרכסת לאחשיבה כמתה ורק דפליג אבריתא דתני רב אושעיא בהא וס"ל דכיון דאמרינן דל"ח ע"י השחיטה כמתה ורק דהתורה היא דשריא לישראל איסוד אמה"ח ע"י השחיטה וא"כ הרי שחיטה רק לישראל נאמרה ולא לב"נ דלאו בני שחיטה נינהו ובנחירה סגי להו ולא אשתרי להו איסור אמה"ח בשחיטה וכמו דאמרינן בסנהדרין לענין יפ"ת שאני נכרים דלאו בני' כיבוש נינהו דבכה"ג ל"ש לומר מי איכא מידי ולכן שפיר קאמר התם דבעי דלימא לי' מי איכא מידי מכח בריתא זו דתני רב אושעיא והא דלא אמרי לי' משום דהא טעמא דמסתבר קאמר דל"ש כאן מי איכא מידו וכו' דרק בישראל דע"י שחיטה היא דקשריא להו רחמנא להאיסור אמה"ח משא"כ לב"נ דבנחירה סגי להו ל"מ להו השחיטה של שנים או רוב שנים לענין דלא יהי' חשיבה עוד כמתה כר' יוחנן ומעתה א"ש גם דברי רבינו הרמב"ם ז"ל דפסק כראב"י מכח טעמו ונמוקו עמו לפי דל"ש כאן לומר הכלל דמי איכא מידי וכו' כיון דגם הרמב"ם ז"ל פסק כר' יוחנן דהלכתא כוותי' דר"י דבשחיטת הסימנים ל"ח הבהמה כמתה עוד ורק דרחמנא שריא לישראל איסור אמה"ח ע"י השחיטה וכיון דרק לישראל נאמרה השחיטה ולא לב"נ לכן אצל ב"נ רק במיתה תליא מלתא ואסורה להו מפרכסת משא"כ בעלמא כמו גבי הנך בצום דשריא רחמנא והיינו דגלתה לנו דהוי לאו אמה"ח נינהו בזה שפיר אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' וגם לב"נ לא חשיבה כאמה"ח ושריא הבצים גם לב"נ שפיר ולפ"ד שפיר בעלמא לעולם דגם הרמב"ם ז"ל אית לי' דאמרינן מי איכא מודי ורק דבשחיטה שאני דל"ש לומר מי איכא מידי כנ"ל:

אלא דלכאורה קשיא לו על דעת רבינו הרמב"ם ז"ל מהא דש"ס פסחים דף ע"ג דקאמר על הא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב שלש חטאות ופריך מאי תיקן ומשני דתיקן להוציא מידי אמה"ח ופי' רש"י דתיקן להוציא מידי אמה"ח לב"נ וע"ש בצל"ח שביאר דברי רש"י עפ"י דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת והוכיח מדהרמב"ם ז"ל דס"ל הכי וא"כ כיון דלא מצו חייל האיסור אמה"ח על איסור הקדשים ע"כ דלישראל אכתי לא תיקן כלום לכן יפה פי' הקונטרס דתיקן רק לב"נ דאצל הב"נ ליכא איסור הקדשים רק האיסור אמה"ח לכן תיקן להוציא מידי אמה"ח לב"נ והנה לפ"ד התוס' בשבת דק"ו דלר' יהודה גם בחובל וצריך לכלבו פעור דאין התיקון בא מיד משא"כ בשחיטה בשעת הקילקול בא התיקון של אמה"ח וא"כ קשה כיון דדעת הרמב"ם ז"ל דמפרכסת אסור לב"נ דבמיתה תליא מלתא אמאי קאמר הכא דתיקן להוציא מידי אמה"ח לב"נ והרי לא נעשה התיקון בשעת השחיטה רק אח"כ במיתת הבהמה וכיון דלא נעשה התיקון מיד ל"מ לר"י ואם דגם למ"ד דמפרכסת שריא לב"נ מטעם דאמרינן מי איכא מידי וכו' ג"כ תקשה כיון דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת א"כ הרי לישראל ליכא תו משום אמה"ח בבהמה זו דלא חייל על איסור הקדשים וא"כ דמי לטמאה דל"ש לומר מי איכא מידי וכו' כיון דלגבי הישראל ליכא האיסור אמה"ח כיון דלא מצי חייל האיסור אמה"ח על איסור הקדשים ותקשה גם אליבא דהני דאית להו במפרכסת דשרי מטעם מי איכא מידי דלא יהי' שרי הכא כשעדיין מפרכסת גם לב"נ רק במיתת הבהמה ולא בא התיקון מיד בשעת שחיטה אך ע"ז הוי מקום לומר ולחלק כיון דע"כ דשרי מפרכסת בבהמה טהורה לב"נ הרי אשתרי מפרכסת בהמה טהורה ע"י השחיטה לב"נ ממינא גם בהמת קדשים תהי' מותרת ע"י שחיטה לב"נ ואולם לדעת הרמב"ם ז"ל דלית לי' דמפרכסת שריא לב"נ דל"מ מידי השחיטה להתיר אמה"ח אצל ב"נ כנ"ל קשה כיון דבעת השחיטה ליכא תיקון ורק בתר שתמות הבהמה ולא בא התיקון מיד ומאי קאמר הש"ס דתיקן להוציא מידו אמה"ח לב"נ אך באמת א"ש לפ"מ שכ' התוס' בפסחים שם דהך סוגיא דהתם לא אזלה רק אליבי' דר"ש ור' יוחנן אליבי' דר"ש דקאמר בשבת כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר וכו' ואת"ל משנה בחובל וצריך לכלבו והיינו דלר"ש לא בעינן שיהי' התיקון בא תיכף בשעת השחיטה ורק אם גם בא אח"כ כמו בחובל וצריך לכלבו שלא בא הצורך מיד ג"כ סגי וכן באמת פסק הרמב"ם ז"ל דחובל וצריך לכלבו דחייב ולכן שפיר קאמר דתיקן לב"נ דכיון דבא התיקון של אמה"ח לב"נ אח"כ במיתה עכ"פ דזה חשוב תיקון שפיר ואם גם לפ"מ דמוקמינן הסוגיא דפסחים אליבי' דר"ש בלא זה אמרתי די"ל ולישב הסוגיא דלא תקשה הא דקאמר דתיקן להוציא מידי אמה"ח לב"נ דהרי התיקון לא בא מיד רק במיתת הבהמה וכנ"ל:

דהנה הקשתי קושיא גדולה בש"ס בכורות דף ט' ע"ב דקאמר הערלה וכלאי הכרם וכו' ופטר חמור ובב"ח כולם מטמאין טומאת אוכלין ר"ש אומר כולם אין מטמאין טומאת אוכלין ומודה ר"ש בב"ח שמטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר וכו' מ"ט דר"ש דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל וכו' ואם איתא דלאחר עריפה שרי ר"ש ליתני ומודה ר"ש בפטר חמור ובב"ח ופי' רש"י דהא יכול להאכיל לאחרים הוא והנה רש"י פי' לעיל מינה התם על פטר חמור ששחטו ועדיין מפרכסת שמטמא טומאת אוכלין בעוד שמפרכסת והשתא לפי"ז ולפ"מ דאיתא בש"ס חולין דקכ"ט ע"א גבי אבר ובשר המדולדלין דר"ש מטהר משום דחשוב אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים והיינו לב"נ משום אמה"ח עש"ה וא"כ תקשה דמאי פריך התם בבכורות דליתני ומודה ר"ש בפטר חמור שמטמא טומאת אוכלין והרי כיון דמיירי שהיא מפרכסת דבטמאה בודאי אסורה מפרכסת לב"נ אליבא דכל הפוסקים דל"ש מי איכא מידי בטמאה וא"כ אכתי ה"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דמפרכסת אסורה לב"נ וא"כ מה פריך הש"ס דלא מצי למתני ומודה ר"ש בפטר חמור שמטמא טומאת אוכלין כיון דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כנ"ל והוא תמוה בעיני:

אברא שמאת זה הוכחתי דע"כ דאית ליה לר"ש כחזקי' דבשחט בה שנים או רוב שנים דהוי כמתה דלדידי' גם מפרכסת דטמאה משרי שרי לב"נ כיון דכמתה חשיבה, ומעתה יפה פריך הש"ס לר"ש כיון דחשוב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דמפרכסת דטמאה שרי לב"נ לר"ש כנ"ל ולפ"ז א"ש נמי דל"ק מההיא דפסחי' ד' ע"ג דחשוב שפיר תיקון להוציא מידי אמה"ח לב"נ ושנעשה התיקון מיד בשעת השחיטה כיון דמפרכסת שריא גם לב"נ לר"ש אפי' בגוונא דליכא למימר מי איכא מידי משום טעמא דכחזקי' ס"ל דע"י שחיטת הסימנים כמתה חשובה הבהמה ולפמש"כ בסמוך בלא זה ל"ק הסוגיא דפסחים כדמוקמינן לה אליבי' דר"ש כנ"ל:

אך הנה הקשתי דלפ"ד תקשה בההוא דש"ס יומא דף ס"ו ע"ב דאיתא התם עתי אפי' בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו וכו' וקשה דהא איכא בדחייתו לצוק גם משום נטילת נשמה ולמה לא קאמר עתי אפילו בשבת אתי לענין איסור נטילת נשמה אך באמת לפ"מ דקאמר הש"ס פסחים שהבאתי מאי תיקן תיקן להוציא מידי אמה"ח א"ש, דהרי כאן כיון דהשעיר לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים ח"כ הרי איכא על האברים האיסור אמה"ח ולא נתקן האיסור אמה"ח כלל אך י"ל כיון דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו כדאמרי' בש"ס יומא ד' ס"ד א"כ שפיר נתקן האיסור אמה"ח בדחייתו לצוק כמו בשחיטה וא"כ אכתי תקשה דלמה לא קאמר דאצטרך עתי אפי' בשבת לענין איסור נטילת נשמה אך כיון דאמרינן דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת וא"כ לה חייל האמה"ח על הנך אברים האסורין בלא"ה ולישראל ליכא תיקון ורק לב"נ בודאי ליכא תיקון כאן דלב"נ איכא שפיר עלייהו האיסור אמה"ח דלדעת הרמב"ם ז"ל ל"ש הכא מי איכא מידי וכו' ע"י דנימא דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו דב"נ לאו בני שחיטה ודחיי' לצוק נינהו וא"כ לב"נ אסורין משום אמה"ח וא"ש דליכא תיקון בנ"נ כלל ואך דאכתי איכא לאקשויי לפ"מ דקאמר הש"ס לקמן התם ביומא דף ס"ד ע"ב לענין אברי שעיר המשתלח דאמר רבא מסתברא כמ"ד דמותרים בהנאה משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה וא"כ ה"נ ע"כ דרחמנא שריא האברים דשעיר המשתלח גם לב"נ דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולפ"ז אכתי איכא תיקון בדחיי' זו דלצוק אצל ב"נ להוציא מידי אמה"ח אך באמת דגם ז"א קושיא דלאו בנ"נ יתוקנו האברים מאיסור אמה"ח לב"נ דגם קודם שהי' נ"נ תיכף בדחייתו לצוק אשתרי האברים אברים שנעשו כיון דלא אמרה תורה שלח לתקלה וליכא התיקון ע"י הנ"נ זולת דאכתי תקשה לפמש"כ התוס' בסנהדרין דף ל"ה בד"ה אין רציחה דוחה את השבת דהכפרה חשיב תיקון ע"ש ולפ"מ דאיתא התם ביומא דף ס"ו ע"ב דחפו את השעיר ולא מת ירד אחריו וימיתנו וכבר כתבו התוס' בשבת ובכ"ד דמצוה חשוב תיקון וא"כ כיון דשליחת השעיר לצוק ונ"נ אתי' לכפרה וגם המצוה חשוב תיקון א"כ הרי שפיר איכא תיקון בנ"נ והדרא קושיא לדוכתא דלמה לא קאמר דאתי עתי אפי' בשבת לענין איסור נטילת נשמה כיון דיש תיקון דכפרה ודמצוה דזה חשוב תיקון. ולתרץ קושיא זו נ"ל דהנה באמת עוד הקשתי בש"ס כריתות דף י"ד דאיתא התם על הא דעתי אפי' בשבת דקאמר רפרם דזאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ וע"ז קמדחה התם הש"ס דלמא הכשירו בכך שאני וקשיא לי בגווה טובא דאמאי לא נימא הואיל ואשתרי האיסור דעירוב והוצאה אצל יוה"כ דשבת נמי תשתרי וכמו דקאמר הש"ס בכ"ד ואכתי קשה למה לי עתי לשבת ואמרתי בישוב קושיא זו עפ"ד הש"ס בזבחים דף ל"ב וכן איתא בריש יבמות דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי רק היכא דהאיסור דשרי אתי' מקודם לכן או בב"א עם האיסור דאשתרי ע"י הוא דשייך לומר הואיל ואשתרי וכו' משא"כ כשהאיסור השני דבעינן למשרי' מחמת איסור האחר אתי' מקודם וכיון דהוא צריך להיות שרי מחמת איסור האחרון בזה ל"ש לומר הואיל ואשתרי איסור האחרון אשתרי גם הוא כיון דכבר נאסר פעם א' מקודם לכן וגם איתא בש"ס חולין דף ק"א דשבת הואיל וקביעא וקיימא משא"כ יוה"כ דב"ד הוא דמקדשי לי', לכן הוי האיסור שבת אתי מקודם יוה"כ וע"ש ולפ"ז א"ש גם כאן דכיון דהאיסור שבת הוי קודם יוה"כ מש"ה תו ליכא למימר הואיל ואשתרי האיסור יוה"כ דשבת נמי שרי כיון דאפכא לא אמרינן הואיל ואשתרי האיסור האחרון אשתרי גם איסור הבא מקודם כנ"ל ולפ"ז מיושב היטב גם קושיא הנ"ל משום דליכא למימר דעתי אתי לנטילת נשמה דכיון דהוכחנו דליכא תיקון בנ"נ זולת דלכפרה ודמצוה א"כ כיון דתיקון זה לא מצי להוי מבלי יוה"כ וא"כ שוב באו האיסור שבת והאיסור יוה"כ בב"א וכיון שכן שפיר אמרינן הואיל ואשתרי נ"נ ביו"כ בשבת כמי שרי מטעם הואיל ואשתרי ול"ה אצטרך עתי אפי' בשבת להלכות נ"נ דבלא"ה שרי אפי' בשבת ולכן אמר שאם הי' חולה וכו' וקאמר שפיר רפרם עצה דזאת אומרת וכו' כנ"ל:

ובדרכינו זה הנה מקום אתי לישב נמי קושית התוס' ביומא שהקשו דלמה בש"ס דהתם לח קמדחה לדרפרם ולא אמר דלמא הכשירו בכך שאני ואלו בכריתות קאמר על הא דרפרם דלמא הכשירו בכך שאני וגם דק"ל דהתם בכריתות לא קאמר הש"ס שאם הי' חולה מרכיבו וכו' וטעמא בעי דמ"ש דשני הש"ס בכריתות מההוא דיומא ולפ"ד יתישב נכון בס"ד דהנה הקשתי עוד ע"ד הש"ס דיומא דקאמר עתי אפילו בשבת למאי הלכתא ופי' רש"י דאי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו וע"ז קאמר הש"ס שאם הי' חולה מרכיבו וכו' ומשום איסור הוצאה הוא דנגעה בה וע"ש בפי' רש"י היטב והנה לפ"ד הש"ס דשבת דף ע"ה ע"ב דקאמר כל הכשר להצניעו לאפוקי מאי וכו' מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשירה מ"ד דם נדה כש"כ עצי אשירה ופי' רש"י משום דאסורי הנאה נינהו וצריך לאבדן וע"ש ומעתה לפי"ז בההוא שעיר המשתלח לעזאזל דצריך לאבדו ולשלחו לעזאזל המדברה קשה מאי איסור הוצאה שייך בי' והיכי קאמר דעתי אפי' בשבת אתי לאם הי' חולה וכו' לענין איסור הוצאה ואולם דלאחר העיון קל י"ל דה"ט דאסורה הוצאה מטעם אחשבה דכיון דצותה רחמנא להוציאו ולשלחו הרי רחמנא אחשבה להוצאה זו וכעין שמצינו שפירש"י בש"ס ביצה דף י"ב לענין דאחשבה רחמנא לשאר ביעורים כעין אכילת כלבים למלאכה כעין שריפה מדכתיב באש ישרף וע"ש ומעתה לפי הצעה זו י"ל גם בישוב קושית התוס' ביומא הנ"ל דרק התם דמיירי לענין איסור הוצאה שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו שפיר קאמר רפרם דזאת אומרת עירוב והוצאה לשבת וכו' מדאצטריך עתי לשבת משום דאלו הוי עו"הצ גם ליוה"כ ממילא דגם משום שבת הוי שרי בלאו עתי דאין לומר דלמא הכשירו בכך שאני דהוי אמרינן שפיר הואיל ואשתרי הוצאה דיו"כ דשבת נמי שרי כיון דליכא למימר דל"ש הואיל ואשתרי משום דאיסור דשבת אתי קודם יוה"כ דז"א דכיון דעיקר איסור זה של הוצאה זו בא רק מכח אחשבה כנ"ל א"כ הרי אין מציאות לאיסור הוצאה דשבת לבא בלתי יוה"כ וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו שפיר שייך לומר הואיל ואשתרי איסור הוצאה ליוה"כ דשבת נמי שרי ול"ה אצטרך עתי מיוחד לשבת וע"כ ש"מ דאין עו"הצ ליוה"כ לכן ל"ש הואיל ואשתרי ואצטריך עתי שפיר לשבת משא"כ התם בש"ס כריתות דלא מוקמי הש"ס בחולה הרי דאזלא הסוגיא התם אליבי' דר"ע דס"ל דתחומין די"ב מיל הוי דאורייתא ומשום איסור תחומין קאמר התם עתי אפי' בחבת לכן שפיר כי קאמר רפרם התם זאת אומרת וכו' שפיר קמדחי' ליה הש"ס דלמא לעולם דביו"כ איכא נמי משום איסור תחומין ורק דאכתי אצטריך עתי לשבת משום דהכשירו בכך שאני דהשתא בתחומין די"ב מיל ל"ש לומר הואיל ואשתרי דיו"כ הבא אח"כ אשתרי גם שבת דאתי מקודם לכן כנ"ל לכן שפיר קאמר הש"ס התם בכריתות דלמא הכשירו בכך שאני משא"כ ביומא כנ"ל:

והנה העתקנו קצת מענין לענין ואף דאין זה מטרת כוונתינו בזה ועיקר משאי ומתני רק במ"ומ של הלכה אך היוצא לנו מכל מה שביארנו דלעולם דגם לדעת הרמב"ם ז"ל אית לן בעלמא דאמרינן מי איכא מידי וכו' זולת בשחיטה לגבי מפרכסת ובני מעיים דאסירי לדעתו מטעם שביארנו אבל בבצים הן כשרים או דטריפה פשיטא דלית בהו משום. אמה"ח כלל ולא שני לן בין ישראל לנכרים דאמרינן שפיר מי איכא מידי דלישראל לא חשיב אמה"ח ושרי ולב"נ יהיו חשובין אמה"ח ויהיו אסורין וכמו כן נראה ברור לפ"מ שהעלנו למעלה גם בבני מעיים דטריפה לפ"מ דפסקינן להלכה כשאר הפוסקים דמפרכסת ובני מעיים שרי לב"נ מטעם דאמרינן מי איכא מידי וכו' דאין לחלק בין טריפה לכשירה ומטעם שביארנו לעיל באר היטב דבכל גווני אמרינן מי איכא מידי וכו' זולת בטמאה או היכא דאסור בלא זה לישראל משום איסור שאינו זבוח הנה זה מבואר מדברי התוס' בחולין דף ל"ג דל"ש מי איכא מידי וכו' בזה דהאיסור שאינו זבוח כאמה"ח דמי וע"ש גבי אמה"ח של עוף לר"מ דשרי לישראל משום אמה"ח ולב"נ אסור ולכן נראה ברור כדברי האחרונים דהיכא דנתנבלה בשחיטה דאסור לישראל משום איסור שאינו זבוח דאסורין הבני מעיים של הנבילה למכור אותן לב"נ ונ"ל דלא שרי אך למכור לנכרי שנדע שלקח רק למ"ומ או שהוא שלוחו של נכרי אחר ואינו קונה לעצמו כדי לאכלו דבכה"ג הוי לפני דלפני ואלפני דלפני לא מפקדינן כדאיתא בע"ז דף ט"ו וכן מבואר לן דין זה מהש"ס דבכורות דף ו' ע"ב דקאמר להוכיח דחלב שרי מדכתיב ועשרת חריצי החלב ודחי לה ודלמא לסחורה ואי אמרת דאין היתר בכה"ג היכא שלוקח הנכרי לסחורה א"כ היכי הוי מצי למכור החלב לנכרי והיכי הוי משכחת לה לסחורה הא אסור החלב משום אמה"ח וע"כ דגם מהש"ס דבכורות מוכח דמשכחת בכה"ג דשרי היכי שליקח הנכרי לסחורה או לצורך נכרי אחר משום דהוי לפני דלפני הא לא"ה אסור למכור הבני מעיים מן הבהמה שנתנבלה ע"י השחיטה לנכרי וז"ב:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה