אור ברסלב
בשמים ראש סימן יג

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן יג

סימן יב

ע"ד אשר דרש נדרשתי מאת כבוד הרב החריף וכו' כש"ת מוה' דוד שלמה טענינבום ני' בק"ק זאלישטשיק יע"א בנידן א' מכר כל חמצו שהיה לו במרתף שלו עם המרתף לנכרי קודם הפסח כדת ושכח לכתוב בהשטר חבית ווישניק הנעשה מוויינשיל עם י"ש בלי שום תערובות מי דבש והן הובא לפניו השט"מ והי' כתיב בו בזה"ל והי' תנאי מפורש עם הערל הקונה שאם המצא תמצא בהמרתף הנ"ל הנמכר להערל איזה מין חמץ אשר לא נכתב בהשטר מחיוב הערל הנ"ל לקבלו בדמי שויו וע"פ שימת בקיאין איזה שירצה הערל והרי שלו מעכשיו עכת"ש:

והנה אם בעסק תועלת המכירה אנו אין לנו שום צד לקיים המכר מאחר דבעינין שיהיה מינו ידוע וכדמבואר בסר"ט בחו"מ אכן יש לצדד בכחא דהיתרא דעדיפא מטעמים שאבאר באר היטב דהנה ידוע דעת התוס' בטעם הבדיקה שלא יבא לאכלו ואולם רש"י ז"ל כ' בריש פסחים דהטעם של הבדיקה שלא יעבר בב"י וב"י והנה הר"ן ז"ל שם ביאר דרש"י דאף דהבודק צריך שיבטל כק' התוס' מ"מ הצרכו חכמים בדיקה משום דחששו שמא לא יבטלנו בלב שלם ואולם דבאמת צריך ביאור דהיכי חששו חז"ל להכי הרי כ' התוס' בכ"מ וביוחד בש"ס ב"מ דף ל' ע"ב גבי גיגות נר וקדרה דאנן סהדי דמפקר להו שלא יעשה איסר שביתת כלים הרי דאפילו כדי שלא יעשה איסור שביתת כלים הק"ל אמרינן דאנן סהדי דמסתמא אפקירי מפקר להו ואינו דין במקום חמץ החמיר דודאי מפקר החמץ בלב שלם שלא יעבור עליו בב"י וב"י וכי חשידי ישראל אשר בחזקת כשרות שלא יהיה לבם שלם בדבר הביטל חמצו ושלא ישמוהו כעפרא דארעא למען שלא יקימו באיסר ב"י וגדולה מזו מצינו בתוס' ע"ז דף ע"א ע"א ש"כ לענין בכור דא"צ שיתן הנכרי מעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה ואע"פ ששוה יותר כפלים מ"מ אין לחוש לביטל מקח משום דאנן סהדי שהישראל גמיר ואקני' להנכרי כדי להמלט מן האיסור ע"ש אבל הנכון בעיני בזה שבהיות גם דברי הירושלמי המובא בהרא"ש בפסחים דף כ"ח צריך ביאור דקאמר הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר ר' יוחנן אמר אסור משום דחייש להערמה ור"ל לא חייש להערמה ור"י דחייש להערמה היינו לשמא לא יפקרנו ויאמר הפקרתיו וטעמא בעי אמאי נחיש להכי וכי נחשדו ישראל על כך לעבור על איסור ב"י בשאט נפשם אכן המחוור בעיני בביאור דברי הירושלמי הנ"ל לפי שהצריכו חז"ל גם בדיקה שלא יבא לאכלו והרי השתא דחזינן שהוא עבר על דברי חכמים מלבדוק החמץ הרי שדעתו עליו וחס עליו ג"כ מלהפקירו גמור ולכן אפילו אית כאן עדים על ההפקר לא מהני דהרי לעינינו שלא הפקירו גמור לפי שחס עליו מלבערו ורוצה בו וה"ט נמי י"ל בפי' דרש"י ז"ל דבאמת גם לרש"י ז"ל הוי עיקר הבדיקה שלא יבא לאכלו וכמבואר להדיא בש"ס גבי כיכר בשמי קורה ורק לפי שבבטילו הבדיקה גם הביטל שלו אינו לכלום דאתגלי לן מלחא של"ה בלב שלם נמצא יפה פי' רש"י דבודקין שלא יעבור בב"י לפי דמעתה ע"י הבדיקה יהי' גם הביטל שלו בלב שלם ולא יעבור עליו ויהיה החמץ שרי לאחה"פ משא"כ כשאינו בודק להחמץ מפני שחם עליו ורוצה בו אינו דין שאינו מבטלו בלב שלם וגם כשמפקירו אינו מפקירו גמור לכן הוא אסור לאחה"פ משום קנס ר"ש על שעבר עליו בב"י כנלע"ד ברור ביאר דברי הירושלמי ופי' רש"י ז"ל לפי פי' הר"ן ז"ל:

ועם זה מה נעים יהי' כדבש בפינו לישב גם קושית הרש"ל בש"ס פסחים דף י' ע"ב בתוס' ד"ה ואם לא בדק בתוך המועד דפי' רש"י ז"ל בתוך המועד היינו בשעה שישית ולאחר המועד היינו משש שעות ולמעלה וע"ז הק' התוס' דלמה שינה לשונו דלר"י קרי ליה בשעת הביעור ולכן פירשו בתוס' בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד היינו אחר הפסח ויבדק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו וכתבו דרש"י לא רצה לפרש כן מפני שפי' במשנה דבודקין שלא יעבור בב"י ע"כ והקשה הרש"ל ע"ז דהרי ע"כ דהבא מיירי בביטלו דאי לת"ה קשה לר"י דכי משום דחושש לשמא יאכלנו לא יבדוק ויעבור בב"י והשתא כשביטלו ע"כ תו ליכא משום ב"י וקשה תו דלמה לא רצה רש"י לפרש כפי' התוס' ולפ"ד יש לישב בטוב טעם דלעולם דמיירי כשביטלו ואפ"ה נראה לרש"י לפרש לאחר המועד משש ולמעלה ולא כפי' התוס' דפי' לאחר המועד היינו לאחר חג הפסח משום דרש"י לשיטתו דפי' בהמשנה דבודקין שלא יעבור בב"י והיינו שגם אחר הביטל הוי הבדיקה משום ליתא דב"י כנ"ל, משא"כ לר"י כיון דס"ל דמשש ולמעלה לא חייבוהו חכמים לבדוק עוד משום חששא דשלא יאכלנו וא"כ כשהקרה לזה על צד אונס שלא בדק בזמנו והשתא משש ולמעלה כשהוא נמנע מלבדוק ע"י שאסרו עליו חז"ל מחשש שלא יאכלנו הרי כיון דהוא אונס בתקנת חכמים הרי מסתמא מחזקונין לי' שגם הביטל שלו הוי בלב תמים ושלם, כיון שמניעתו מלבדוק אינו משום יצרו הלהיט אחר חמצו וחס עליו מלבערו אלא וה שהוא אניס מחמת שאסרו עליו מלבדוק ונמצא שאינו עובר עליו בב"י כיון דהביטל הוי בלב שלם ואין כאן בית מיחוש לב"י אליבי' דר"י לכן שפיר קאסר ר"י מלבדוק שלא יאכלנו לפי דגם משום ב"י ליכא כנ"ל:

ואשר בדברינו אלה יעלו יפה גם דברי הש"ס פסחים דף מ"ט דתנן התם ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו ולכאורה אטו משום סעודת אירוסין שלו נשבוק לבדיקת חמץ שבביתו ונסמוך על בטילו שלו, הרי לרש"י ז"ל ולפי פי' הר"ן ז"ל שהבאתי איכא למיחוש לשמא לא ביטלו בלב שלם ואיכא חשש ב"י ואיך נתירנו סעודת אירוסין במקום חשש ב"י החמור אך לפי מה שכתבנו אש"ה דעל הסתם ליכא למיחוש לבר ישראל שלא יבטל בלב שלם כמו שביארנו ועיקר חששה זו רק במקום שרואין אנו שמבטל במזיד הבדיקה בכה"ג היא דיש לחוש גם על ביטל שלו של"ה בלב שלם אחר שרואין אנו שדעתו עליו וחם עליו מלבערו וא"כ כשיאסרנו חכמים לחזור לבדיקת חמצו במקום מצות סעודת אירוסין הרי בכה"ג תו ליכא למיחוש על הביטל של"ה בלב שלם כיון שאין לנו בית מיחוש מחמת בדיקה זו שנאנס עליו בתקנת חכמים כנ"ל ויש להמתיק גם דברינו אלה ולשימם בפי דהרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ד מ"ה חו"מ הלכה ה' בישראל שהרהן חמצו אצל עכו"ם אם אמר לו הישראל אם לא הבאתי המעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי הוא ברשות העכו"ם, ואותו החמץ מותר לאחה"פ והוא שיהיה הזמן שקבע קודם הפסח ואם לא אמר מעכשיו הרי החמץ רק כפקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחה"פ והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאפי' אם הגיע הזמן לאחה"פ אינו עובר עליו ע"כ ע"ש ולפ"ד יהי' דברי רבינו הרמב"ם ז"ל מחוורים דבאמת קשה לכאורה על המשנה דמ"ש דתני האידנא לחלק בין נכרי שהלוה לישראל על חמצו ובין ישראל שהלוה לנכרי על חמצו רק לענין לאסור החמץ לאחה"פ דהרי גם בתוך הפסח גופו הוי מצי לאפליגי בינייהו לענין ב"י וב"י ואמרתי דע"כ דמיירי מתני' בשביטלו להחמץ דמשום ב"י ליכא ורק דבישראל שהלוה לנכרי על חמצו ה"ט דלאחה"פ אסור בהנאה לפי שהי' יכול לבערו הישראל כיון שהרהן בידו החמץ הרי כיון שביטל להבדיקה, לכן שפיר נאסר החמץ בהנאה לאחה"פ כיון שהחמץ באמת של ישראל מטעם מעכשיו, וכן בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה ומטעם מעכשיו הוי של הנכרי, מ"מ ז"א רק בהגיע זמנו קודם הפסח היא דאמרינן דרק השתא דא"ל מעכשיו והוי החמץ של הנכרי היא דשרי משא"כ באם לא א"ל מעכשיו הוי אסור בהנאה שפיר דל"ה החמץ של הנכרי ואף דמיירי בשביטלו הישראל מ"מ הרי היה יכול לפדותו ולבערו מן העולם וכיון שלא עשה כן וביטל להבדיקה, לכן נאסר בהנאה שפיר משא"כ באם הוי הגיע הז"פ לאחה"פ לא הי' נאסר החמץ לפי שביטלו ולענין הבדיקה הרי כיון שמיירי שהרהן החמץ אצל הנכרי ולא הי' ביד הישראל לפדותו קודם זמנו דבלא"ה הקשה הר"ן הכא דיעבור מטעם הואיל ובידו לפדותו אך י"ל דמצי מיירי במלוה צריך למשכון דלא מצי מסלק לי' תוך זמנו עיין בר לואי ח"ר ומעתה הרי נאנס על הבדיקה ואינו נאסר בהנאה כמו שביררנו היטב ולכן בדין הכרח להרמב"ם למוקמי דמיירי בשהגיע הזמן דוקא קודם הפסח דהשתא כיון שהיה ביד הישראל לפדותו ולבערו והוא לא עשה כן הרי שגם הביטל שלו ל"ה ביטל גמור כנ"ל ולכן בלאו מעכשיו הוי חמץ של ישראל ברשות נכרי וכיון שביטל להבדיקה הרי החמץ נאסר בהנאה כנ"ל היוצא לנו מכל מה שביארנו למעלה דאף שמבואר באו"ח סתמ"ח ס"ה דאע"פ שביטלו מ"מ נאסר החמץ ושמקור דין זה מהירושלמי הנ"ל אבל כ"ז בשל"ה אנוס על הבדיקה משא"כ כשנאנס על הבדיקה בודאי שרי וכש"כ בנידן שלפנינו שהוא באמת סבר שמכרו להחבית ווישניק במכירה גמירה כמו שאמר עם ספר המקנה להערל הקונה אין לך אונס גדול מזה ובודאי שרי לאחה"פ:

ולבר מן דין יש לדון בהיתרא דהאי חמירא לאחה"פ הנמצא בהמרתף כפי שאבאר דהנה נודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל דהקונה חמץ בפסח לוקה משום ב"י והקשתי עליו מדברי הירושלמי הובא במל"מ פ"ה מ"ה אישות ה"ז מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר' חגא בשם ר' זעירא בשאין דמיהן א"ר חנינה זאת אומרת שמקדשין בגזילה ופי' הר"ן ז"ל דהירושלמי דהכוונה של ר' זעירא דלפיכך מקודשת לפי שאין דמים זה דמי הערלה וכה"כ שאלו הי' כן הי' דמים אסורין למוכר דמיניהו מתהנה אלא כיון שהם אסורין בהנאה אינם שוים ממון ומעות הללו מתנה הם בידו עש"ה ויותר מכן מצינו בתוספות זבחים בריש פרק כל הזבחים לענין שור הנסקל דאין דין מכירה וזכוי' באה"נ והשתא היכי אמרינן דהקונה חב"פ לוקה הרי החב"פ היא אה"נ והיכי יש מכירה וזכוי' בי' להישראל זה שקנהו אבל אמרתי די"ל דוהי רק באם יקנה החמץ מישראל שפיר כיון דהחמץ נאסר בהנאה לעולם ל"ה שייך בי' זכוי' אבל הרמב"ם ז"ל מצי מיירי בקונה החמץ אצל נכרי דהרי כיון דהחמץ לאחה"פ הוי שרי בהנאה שפיר שייך בי' דין מכירה וזכויה כיון דיש לו דין ממון דאלה"פ שרי שוב ראיתי שחילק זה מבואר להדיא בהר"ן ז"ל בר"פ כל הצלמים שכ' שם גבי ע"ז דרק בע"ז של ישראל לית בי' דין זכויה כיון שאסירה לעולם דלית להביטל משא"כ בע"ו של נכרי כיון דיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה וכ' שם וז"ל ומכאן לחמץ בפסח של גוי שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל עכ"ל והיינו כמש"כ דחמץ של גוי ה"ל כמו ע"ז של עכו"ם דגם החמץ אית ליה היתר לאחה"פ כמו בע"ז זו שיש לה ביטל הלכך שפיר שייך בה זכויה והנאני שכוונתי לדעת הגדול רבינו הר"ן ז"ל:

אך דלאחר העיון בלא זה נלע"ד ביושב קשיתי דלעולם די"ל דהאי דקונה חמץ בפסח דמצי מיירי אפי' בקנה מהישראל ואפ"ה שפיר לוקה עליו משום ב"י לפי שבאמת חב"פ אינו ברשותו ורק דעשאו הכ' כאלו ברשותו הרי דלענין ב"י עשאו הכ' כאלו הוי היתר גמור והי' ברשותו דגלי לן רחמנא דמצד האה"נ לחודא אין להפקיע כח האיסור ב"י בזה גופה שכ' התורה לאו דב"י אע"ג דהחמץ מצד דאסור בהנאה אינו ברשותו וא"כ ה"נ אמרינן דאע"ג שאין בהחמץ זה של ישראל דין זכוי' מ"מ לענין ב"י הוי כאלו הי' היתר והוי בי' דין זכוי' וא"ש בזה דל"ק תו מה שהקשו ואמאי לוקה על ב"י בקונה חב"פ והא ב"י הוי להנל"ע דתשביתו ולפ"ד לק"מ לפי דבאמת החמץ ל"ה בי' דין זכוי' מצד עצמו זילת לגבי איסור ב"י דעשאו הכ' כאלו הוי היתר וכיון דבאמת ל"ה שלו הלכך ל"ש בי' שיועיל הביטל שלו כיון דהחמץ באמת אינו שלו ול"ש העשה דתשביתו אצל זה על חמצו ש"ח ולכן א"ש דל"ה החמץ שקנהו בפסח הלאו דב"י דידי' נל"ע דתשביתו והנה כ"ז שייך דעשאו הכ' כאלו הוי היתר וברשותו רק בשרוצה בהחמץ כמו בקונה חב"פ משא"כ להיפך בשמגלה דעתו שאין חפצו בו ולא עוד אלא שמבטלו הרי הוא שפיר אה"נ ואינו ברשותו וכש"כ להדיא הר"ן ז"ל בריש פסחים דמה"ט היא דסגי בביטל כל דהו בהחמץ כיון דבלא זה אינו ברשותו בגילו דעת כד' סגי ורק דבעינן שיהיה פיו ולבו שלם בדבר הביטל כד' ומעתה בנ"ד מלבד הביטל שביטל חמצו קודם הפסח הרי במכירה זו גופה שמכר החמץ וסבר שהוא נמכר להערל במכירה גמורה וחלוטה אין לך גילוי דעת גדול מזה ושגם לבו הי' של בדבר ואינו רוצה בהחמץ בכל ימי הפסח ושהיא מבוזה בעיניו מצד איסור התורה שהחמירה עליו ושלזה מכרו להערל ולכן לפי שהוא אה"נ אינו ברשותו לעבור עליו דל"ש הכא דעשאו הכ' כאלו ברשותו אחר שגילה דעתו שאינו רוצה בו במכירתו אותו להערל א"כ זה גופה חשוב ביטל כיון שעל האמת מצינו דגם במכירה לחודא בל"ה הביטל ג"כ מהני כמו שראיתי שכ"כ בהדיא הרב הגאון מליסא ז"ל בתשובה א' שכ' להרב הגאון מבוטשאטש ז"ל והובא בס' נחלת יעקב והנה בתחלה הוי קשאי בי' מהש"ס חולין דף ד' דקאמר חמצו של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופי' רש"י חמצו של עוברי עבירה שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסדן והשתא קשה מפני מה אין מוכרין לעכו"ם דהרי קאמר התם דלא שבקו היתרא ואכלו איסורא וע"כ כיון דהביטל דידהו אינו כלום דהעוברי עבירה בודאי אינם מבטלין גמור והמכירה לחודא בלא הביטל ל"מ כיון שהמכירה רק בהערמה אכן אמרתי די"ל דרק בעוברי עבירה אמרינן דל"מ מסתמא מכירתן שע"י הערמה משא"כ בישראל אחר שפיר מהני המכירה שלו לחודא כיון דיש גם ביטל ממילא לצד שימכרנו להפקע האיסור הרי בודאי גמור ומכרו ובהמכירה גופה תרוויהו איתניהו ביטל ובדיקה כחדא משא"כ בעוברי עבירה ל"מ המכירה שע"י הערמה וא"כ ממילא בנ"ד גם בשלא חל המכירה מן הדין ורק לפי שסבר למכרו גמור כדי להפקיע ממנו האיסור ב"י זה חשוב כביטל עכ"פ שהרי גילה דעתו לפנינו שאינו רוצה בהחמץ בכל ימי הפסח וכיון דאינו ברשותו הרי בג"ד כ"ד סגי אברא דהא ליתא דאי מטעם זה לחודא בלאו הביטל ל"ה סגי בידינו להתירו כיון שלצד האמת לא הועילה המכירה ממילא גם הביטל דאתי מחמתי' לא הועיל והוי ממש כמו שמצינו בסתמ"ח ס"ג בחמץ של ישראל שע"ע הפסח אפילו הניחו שוגג או אונס אסור בהנאה בשגם שע"י אונס מסתמא אין בר ישראל רוצה בהחמץ מ"מ הוא אסור ול"א דמטעם זה לא עשאו הכ' כאלו ברשותו ואינו עובר עליו ואינו נאסר מאחר שלא עשה השבתה מעילה כמו שצותה עליו תורה כ"כ בנ"ד בלאו הביטל בודאי דלא הי' מהני מכירה כזו שאינה:

וגם הנה מקור דינו של המחבר הוא מהרמב"ם בפ"א מה' חו"מ ה"ד ומבואר בהרמב"ם הטעם דקנסו אותו גם שהיה שוגג או אונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח שיהנה בו אחה"פ והנה באמת דברי רבינו ז"ל טעמא בעי דהיכי אמרינן שלפי שזה לא עשה הביעור משום האונס שלו נגזר לאסרו החמץ לאחה"פ אטו אחר שלא יניח אדם אחר חמצו ברשותו בפסח בזדון שיהנה בו אחר הפסח ולכן נלע"ד דטענו של רבינו דהרי באמת אמרתי להבין דברי הש"ס פסחים ד"ו ע"ב דקאמר וכי משכחת לה לבטלה ומשני דלמא משכח לבתר איסורא דלאו ברשותי' קאי לבטלה משום דר"א דשני דברים אינן ברשותו ורק דעשאו הכ' כאלו ברשותו ולכאורה לר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר מן התורה ל"ל משום דעשאו הכ' כברשותו תיפוק ליה דהוי דידי' ממש כיון דלאחה"פ מותר דבכה"ג לכ"ע כממונו דמי ואפי' בעלמא ועיין פנ"י בפסחים דף כ"ט אך י"ל דהש"ס הכי קאמר כיון דעל אחה"פ דשרי שפיר מהני הביטל כיון דחשיב שלו וברשותו לבטלו ושלזה מהני הביטל שפיר רק דבפסח דאסור דעכשיו אינו ברשותו לבטלו ורק דעשאו הכ' כאלו ברשותו לענין ב"י לעבור עליו ולכן שפיר קאמר הש"ס דלמא משכח בתר איסורא דלאו ברשותיה קאי לבטלו. ומעתה לפ"ז י"ל דא"ש דברי רבינו הרמב"ם ז"ל כמין חומר דהרי באמת זה שלא עשה הביעור רק על צד האונס דידי' א"כ ממילא דלא שייך בי' לומר דעשאו הכ' כאלו ברשותו כיון שבאמת החמץ אינו ברשותו ואטו משום אונסו דמצינו דרחמנא פטרו בכ"מ תקנסי' התורה ותעשנו לזה כאלו הוי ברשותו לעבור עליו בב"י וע"כ דה"ט לפי שבאמת החמץ מקרי ברשותו כיון דלאחה"פ חמצו מותר מן התורה כיון דהרמב"ם ז"ל פ' כר"ש ולכן שפיר עבר עליו בב"י על חמצו כיון דהוי החמץ שלו בעצם בימי הפסח ועבר עליו ונאסר החמץ לאחה"פ בהנאה ורק לפי דעדיין יש מקום לומר להתיר החמץ מצד שהיה אונס מלבערו ועיין בכ"מ פ"ג מה' חו"מ הלכה ח' דאם היה אונס מלבערו אינו עובר בב"י ומעתה בכאן אטו משום העובר באונס בב"י נאסרו החמץ ונקנסי' לאחה"פ אך באמת דלאחר העיין א"ש דכיון דאם נאסרנו החמץ בהנאה לאחה"פ הרי ממילא דל"ה עבר עליו בב"י בתוך הפסח כלל כיון דהוי איסור הנאה לעולם ול"ה ברשותו ועשאו הכ' כאלו ברשותו ל"ש גבי' שהיה אונס והרי השתא דתאמר דרק מאחר דהוי אונס על הב"י לבל לקנסו לאסרו החמץ אחה"פ ונמצא שבהיות כן ממילא הוא עבר על החמץ בב"י ואף באונס כיון שמקרי החמץ שלו ונמצא שתאמר שנחיס על אונסו של הממון שלו שלא יאסר בהנאה לאחה"פ ואף שעי"כ נמצא שעבר עליו למפרע בב"י שאלו הוי אסרו בהנאה להחמץ ל"ה עבר עליו בב"י הרי שב"י היא נדחה בשביל אונס ממונו וא"כ הרי יש לחוש נמי שמעתה יניח אדם חמצו ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחה"פ ודו"ק היטב בזה כי הוא כוונה עמוקה וישרה בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל. ואין להקשות דלפ"ז הדר תקשה לכאורה הש"ס דקאמר דלמא משכחת לבתר איסורא דלאו ברשותיה קאי לבטלה ומ"מ הוא עובר משום דעשאו הכ' כאלו ברשותו דלמה לא יבטלנו גם לאח"ז איסורא והיינו דתהני הביטל לאחה"פ דשר לר"ש וממילא גם בתוך הפסח ל"ש עשאו הכ' כיון שמיירי רק שנמצא הגליסקא דה"ל אונס אצלה אך ז"א דהיכי שייך אונס בכה"ג כיון שהוא יכול לבטל מקודם זמן איסורא ולכן שפיר מצד דעשאו הכ' כאלו ברשותו אפי' בכה"ג שהביל שבתוך הפסח מועל על לאחה"פ כנ"ל מ"מ חזינן גבי אחריות אם רק באחריותו בתוך הפסח כ' התורה לא ימצא דעובר עליו וחשוב כשלו א"ד כשהחמץ שלו בימי הפסח דאמרינן דע"כ דעשאו הכ' כאלו היא ברשותו לענין לעבור עליו בב"י ולכן שפיר קאמר הש"ס דלמא משכח לבתר איסורא ולאו ברשותי' קאי לבטלה והכ' עשאו כאלו ברשותו גם לרש"י כנ"ל דהא באחריות כשהוא בעין דגם לר"ש בעלמא דהגל"מ לכמ"ד עצ"צ סל"א מ"מ בחב"פ עובר מלא ימצא כדאיתא בפסחים דף ו':

והנה כבר ביארנו למעלה דאם הוי הבדיקה שלאחר הביטל מעיכבת ממנו מבעל החמץ רק על צד האונס הי' שרי לאחה"פ ואולם כ"ז היא רק לדעת רש"י והירושלמי הנ"ל וכמו שביארתי ומעתה נלע"ד כי גם לפ"ד התוס' שכל עיקר הבדיקה של החמץ אינו רק משום דהחמירו בחמץ בפסח מטעם שלא יבא לאכלו בודאי דיפה כוחינו להתיר החמץ זה שנראה להישראל שנמכר בהמרתף של הגוי דכמו שבאם הי' המכירה באמת קיימה ל"ה לן ליחוש לשמא יבא לאכלו מאחר שידע בנפשו שמכר להחמץ להנכרי והיא ברשותו של הנכרי ל"ש חשש שלא יבא לאכלו כמו כן מה יגרע כוחינו אם רק סבר הי' למכור אותו להגוי והחמץ עומד במרתף של הגוי דליכא למיחוש כלל לשמא יבא לאכלו דטעם א' לתרוויהו למכירה גמורה ולמכירה זו שבלבו שמכרו אצל חשש שלא יבא לאכלו אך אולם שבלא זה י"ל עוד לפ"ד התוס' דביטל מטעם הפקר א"כ כיון שהמרתף של עכו"ם הרי קני' לי' חצרו דאע"ג דאין העכו"ם יודע מהחמץ מ"מ הרי חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא"כ זהו ביערו דהוי כמכרו גמור דהרי קנהו העכו"ם והוי החמץ של העכו"ם וברשותו שלו ורק בהא דחצר מטעם שליחת אתרבאי וקיי"ל דאין שליחת לעכו"ם הנה י"ל לפ"ד הפוסקים דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות עיין מג"א סתמ"ח ועבש"ך חו"מ סרמ"ג סק"ה שפי' כן להלכה וע"ש שכ' דנפ"מ לחמץ בפסח וא"כ א"נ דחצר מטעם שליחות הרי לא גרע החצר לעכו"ם מעכו"ם לעכו"ם ושוב ראיתי שהעיר כן הפמ"ג וכן בשאר אחרונים ומצאתי להביא סעד לזה דיש חצר לעכו"ם מההוא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאמרינן דבמעכשיו הוי של הנכרי ושרי וע"ז העיר אדוני אבי מו"ר הגאון האמתי נ"י בספרו ב"ל ח"ר דבמאי קנהו הנכרי להחמץ אם בכסף הרי לדעת כמה פוסקים דאינו קונה בעכו"ם וכן הרמב"ם ז"ל דנו למשפט דעתו אם סובר דבעכו"ם כסף קונה ואם במשיכה הא ליכא דכבר כלתה משיכה דהרי לדעת הראב"ד ז"ל ודעומי' דבהגיע זמנו קודם פסח לא בעינן מעכשיו וגם הרמב"ם ז"ל דבעי מעכשיו רק שלא יהיה אסמכתא מטעם דסבר דיש אסמכתא לעכו"ם הא לא"ה גם בלא מעכשיו הוי של עכו"ם החמץ ובמה קנהו וע"כ דמטעם חצר כיון דמיירי בהרהינו אצלו כנ"ל הרי דיש חצר לעכו"ם וקנה החמץ מדין חצר:

עוד אמרתי להביא ראיה דיש חצר לעכו"ם מש"ס ע"ז דף ס"ג ע"א גבי אתנן דקאמר ואב"א בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצרה והקשו בתוס' שם דלשני דתרוויהו מיירי בטלה זה והא דקאי בחצרה והא דלא קאי בחצרה ע"ש והשתא עדיפא מינה הוי להו לאקשוי' דלוקמי לעולם תרווייהו בטלה זה ותרוויהו בקאי בחצרה וכאן בזונה ישראלית וכאן בזונה נכרית אלא ע"כ ש"מ דגם בזונה נכרית ג"כ הוי החצר קונה והלה לפי כל הני מילי מעליתא שכתבנו אית בעובדא דא מהיתרא אף לישראל אחה"פ ומלבד שי"ל עוד דבמקום אונס בדלא שכיחא לא גזרו רבנן כל הנך שחששו על הביטל וההפקר ושמחמתן הצרכו בדיקה ועיין בתוס' חולין דף ט"ו בד"ה מורו להו כר"י גבי שוחט בשבת בשוגג יאכל לר"מ ע"ש ועוד הארכתי בזה ואכ"מ אכן לאשר ראיתי שהאחרונים החמירו בדינים אלו ע"כ בודאי יש לסמוך להלכה למעשה ע"ד החק יעקב בסתמ"ח אות כ' שהתיר בזה בהנאה עכ"פ וע"כ שרי למכרו להאי חבית ווישניק לנכרי בלי שום בית מיחש:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה