אור ברסלב
בשמים ראש סימן יב

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן יב

סימן יא

בספר בר לואי לכבוד מר אבא מו"ר הרב הגאון האמתי מופת הדור נ"י במ"ק לא"ח סימן ט"ו ראיתי שנשאל בשאלה בישראל שלקח מעכו"ם י"ש קודם פסח וקנאו בקנין גמור כדרך התגרים והעכו"ם יחד לו מקום שהי"ש עומד בתוכו ורק התנה העכו"ם עם הישראל הלוקח שאם לא יפרע לו המעות בעבור הי"ש חדש אחר הפסח אזי המכר ובטל והיה כלא היה למפרע וע"ז הניח הי"ש ממושכן ביד המוכר וגם שהנכרי המוכר קבל עליו אחריות מהי"ש עד זמן המוגבל הנ"ל ועתה שכח ישראל זה למכור להחמץ קודם הפסח ונשאלה אם רשאי הישראל אחה"פ לסלק המעות להנכרי ולקבל הי"ש מהעכו"ם או לא ואם עובר על ב"י על הי"ש עכ"ד השאלה:

ואשר חזיתי בקט שכלי מדי שתי מעייני בזה הלא היא דהנה הרמב"ם בפ"ד מ"ה חו"מ הלכה ה' כתב וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם אם א"ל אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות עכו"ם ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והיא שיהיה אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא א"ל קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאלו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בה נאה לאחר הפסח עכ"ל הרמב"ם וע"ש בהראב"ד שהשיג עליו וגם בהרא"ש בשמעתן שה"ק עליו וז"ל הרא"ש ולא נהירא לי דהא הש"ס קאמר לאביי דל מפרע גובה מש"ה מותר בהנאה דברשותו דנכרי הוי קאי אלמא דאמרינן דכיון דלמפרע גובה ה"ל כאלו כבר קודם הפסח הוי החמץ של הנכרי וא"כ ה"ה לרבא באמר ליה מעכשיו למה לא נימא גם כי הגיע הזמן לאחר הפסח דשרי כיון דלמפרע הוי החמץ של הנכרי כיון דאמר ליה מעכשיו וא"כ מ"ש דהגיע הזמן קודם הפסח דנקט הרמב"ם ז"ל ואם אמנם דזה ס"ל להרמב"ם דבלא מעכשיו הוי גם כהגיע הזמן קודם הפסח החמץ של הישראל והוי רק כפקדון אצל הנכרי מטעם דס"ל להרמב"ם דיש דין אסמכתא לעכו"ם ולכן אי לאו מעכשיו לא קנהו הנכרי להחמץ של הישראל גם קודם הפסח אבל זה תמוה על הרמב"ם דבאמר מעכשיו למה ל"מ גם בהגיע הזמן לאחר הפסח ומ"ש מדאביי דס"ל דלמפרע גובה דהחמץ שרי בשגבאו הנכרי לאחר הפסח משום דהוי החמץ של הנכרי למפרע וה"נ במעכשיו יהיו שרי החמץ גם בהגיע זמנו אחה"פ דגבאו הנכרי למפרע והרי הוא חמצו של הנכרי מעיקרא ולישב דברי רבינו נלע"ד בדרך נכון דעה בינה והשכל וזה החלי:

דהנה אמרתי לחדש לפשוט ספקו של בעל השער המלך דאסתפק ליה בפרק ה' מ"ה אשות וז"ל עוד אני מסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרינן כיון דבע"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י"ח דקרינן בי' שפיר לכם כי היכא דלענין ב"י אמרינן דעובר עליו וחשיב כשלו ויש צדדין לכאן ולכאן וצ"ע עכ"ל ולע"ד נראה דהדברים פשוטים בעיני על פי דעת הר"ן בש"ס נדרים דף ל' ע"א דקנין לזמן אינו רק קנין פירות ומעתה נלע"ד דגם הא דבע"ח קונה משכון כיון דהוי רק קנין לזמן דהיינו עד עת הפדוי' לכן ל"ה קנינו של זה המלוה רק קנין פירות והנה איתא בש"ס ב"ב דף קל"ז גבי נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' אתרוג זה נתן לך במתנה ואחריך לפלוני וכו' באנו למחלוקת רבי ורש ב"ג עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אלא הכא אי מיפק לא נפק אמאי יהבי' נהליה וכו' ע"ש וע"ש ברשב"ם דכל ענין מה דאמרינן שם דיצא אפילו לר"ל ובין לרשב"ג דקאמר דינא הוי רק משום דאחריך שאני וכיון דיהבי' נהליה רק לצאת בו וע"ש בהרא"ש דפי' דמסתמא יהבי' נהליה באופן המועל במתנה על מנת להחזיר עכ"פ מוכח ומבואר משם דאי לאו משום אחריך ורק משום קנין הפירות לחודא ל"ה מקום לצאת בי' י"ח דל"ה חשיב לכם וא"כ ה"ה כאן במשכון כיון דלית להמלוה רק קנין הפירות ל"מ לצאת בי' בהלולב והאתרוג הממושכן בידו אף גם אי בע"ח קונה משכון:

וע"פ דרך הזה הנה מה טוב ומה נעים לי לישב מה שהקשתי על המג"א בסת"מ סק"א שכ' לענין פקדון חמץ של נכרי ביד ישראל וקבל עליו הישראל אחריות דעובר עליו ע"ש שכתב בז"ל ובכל מקום דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי הישראל ליתן לו החמץ דבזה לא קנסו להישראל שלא ישיב לו רק דמי החמץ דומיא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך אע"ג דאם נאבד צריך לשלם דמי' וקא קשיא ליה בגווי' דהנה נודע ביהודה מה שהקשו בקדמונים על הא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך והא ה"ל פורע חובו באה"נ ואמאי יכל למפטר נפש הגזלן בהחמץ שאומר לו הרי שלך לפניך ותירצו דאי לא תימא הכי דמאי אמרת דיתן לו רק דמים א"כ שוב חבירו הנגזל נהנה מהאיסור הנאה החמץ שלו וא"כ האי מיניהו מפקת לכן הוא אומר לו הרי שלך לפניך ואולם כל זה שייך רק לומר גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח בישראל מישראל לכן שייך לומר כנ"ל ואולם הכא בישראל מעכו"ם שהפקיד עכו"ם חמצו אצל ישראל בכאן יפלא היכי שרי הישראל לומר להעכו"ם הרי שלך לפניך והא ה"ל פורע חובו באה"נ דהכא להיפך לא מצית אמרת לפי שהמפקיד עכו"ם וא"כ קשה ע"ד של המג"א דהיכי מדמה לגזל חמץ וכו' לומר לו הרי שלך לפניך דהרי הכא שאני ואיך רשאי לומר להעכו"ם הישראל הרי שלך לפניך והא ה"ל פורע חובו באה"נ אך יש לומר לפ"ד הרא"ש בריש פסחים שכתב דכיון שמשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו של המפקד לכל קרינן בי' ביתו ורשותו של המפקד ומעתה א"ש דהמג"א דהרי הכא בפקדון של הנכרי ביד ישראל דכיון שמקומו מושאל להפקדון ה"ל כמונח ברשות הנכרי ולאו פורע חובו הוא כלל להנכרי כיון שהחמץ מונח ברשותו והוי בידו של הנכרי לגמרי דרק בגזל חמץ דלא שייך זה דהגזלן ישאל המקום להנגזל כמובן לכן הוי שפיר הס"ד דחשוב פורע חובו והוי אסור אי לאו טעמא דממנ"פ כיון דשניהם ישראלים משא"כ הכא גבי פקדון חמץ של עכו"ם אצל ישראל אף דל"ש תירץ הנ"ל כיון שהמפקד עכו"ם והוי חשיב הישראל כפורע חובו באה"נ מ"מ הרי לאו פורע חובו חשיב דחשיב ממש החמץ של הנכרי אצלו ולאו ברשות ישראל הוי קאי דליחשב הישראל כפורע חובו באה"נ מה שמחזירו להעכו"ם ולכן שפיר כ' המג"א דאין לקנסו לישראל להשיב רק דמי' להנכרי דדמי שפיר לגזל חמץ וכו' דלא קנסינן להגזלן ומצי אומר לו הרי שלך לפניך ואולם דאי קשיא לי הא קשיא לי הא דתירץ ריב"א בתוס' בסוגיין ד"ה אלא דהשתא כי מוקי פלוגתייהו בדר' יצחק מיירי שפדאו נכרי לבסוף והשתא היכי מצי מיירו בהכי דהרי הכא כיון דהישראל קונה להמשכון א"כ ה"ל כממונו בכל ימי המשכנתא ול"ש דהישראל השאיל לו המקום של החמץ להנכרי כיון דהו"ל ממונו של הישראל ולא דמי לפקדון שכ' הרא"ש דחשיב רשותיה של המפקד ע"י שהנפקד משאיל לו המקום לממונו של המפקיד אבל הכא הו"ל ממונו של הישראל דבע"ח קונה משכון והוי כשלו ומעתה תקשה דהיכי מצי הישראל להחזירו להעכו"ם כשפדאו חמץ האסור בהנאה והא הוי פורע חובו באה"נ כשהממשכון עכו"ם דל"ש לומר להיפך כנ"ל ודוחק לומר דמיירי באיסור דוקא כשפדאו והישראל החזירו באיסור דוקא דזהו דוחק כמובן אך לפי דברינו האמורים למעלה יתיישב דלכאורה קשה לפ"מ שהעלנו בסמוך דקנין המשכון דלזמן חשיב רק קנין פירות והנה ידוע מה שכ' התוס' ב"ב דף נ' ד"ה קסבר וכן בש"ס יבמות דאפילו אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי מ"מ ל"מ הקנין פירות לעקור לגמרי לקנין הגוף וא"כ לכאורה תקשה ה"נ היכי אמרינן דכיון דהישראל קונה להמשכון החמץ ועובר עליו לכן נאסר בהנאה הרי כיון דאה"נ אין לו בעלים וא"כ ע"י הקנין הפירות של הישראל נעקר הקנין הגוף של הנכרי והיכי מצינו לאסרו בהנאה להחמץ אולם דז"א דבאמת רק אצל ישראל כיון דלא שרי להנות ממנו הוא דשייך לומר זה דאיסור הנאה אין לו בעלים משא"כ אצל עכו"ם דלדידיה שרי החמץ לאכלו ולמכרו לנכרי הרי אצלו אית בעלים להחמץ ולכן אין כאן עקירה לקנין הגוף של הנכרי לגמרי אמור מעתה בטוב ונועם יתיישב קושיתי שהקשיתי על תירץ ריב"א דהיכי מצי הישראל שקנה להמשכון להחזירו להנכרי הבא לפדותו והא ה"ל פורע חובו באה"נ דזה אינו דמה תאמר ותדון כאן משום דע"י שע"ע הישראל ונאסר בהנאה לא יהא רשאי הישראל להחזירו להעכו"ם גוף החמץ מטעם דהוי פורע חובו באה"נ א"כ הרי קנין פירות של הישראל בהחמץ יעקר לגמרי קנין הגוף של הנכרי דהרי גוף החמץ של הנכרי לא ישיב לו וכזה אין להקנין פירות כח לעקור לקנין הגוף של האחר אלא דלפ"ז תקשה בעיני להלם דברי התוס' בש"ס ב"מ דף פ"א ד"ה והא ע"ש שכ' דאף דבע"ח אינו קונה משכון רק שלא בשעת הלואתו מ"מ כיון דשלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי מדר' יצחק בשעת הלואתו נמי אלים שעבודי' לחשוב מצוי החמץ אצל הישראל לעבור עליו בב"י וכן בנכרי שהלוה לישראל על חמצו אי הוי הס"ד דנכרי מישראל קונה משכון ל"ה נאסר החמץ אפילו במשכנו בשעת הלואתו כיון דשלא בשעת הלואתו קני לגמרי בשעת הלואתו נמי אלים שעיבודי' דנכרי שלא יצטרך לבערו וכו' דל"ח מצוי אבל הישראל וכו' ע"ש ודברי התוספות אלו מרפסין איגרא וקשים להלמם דגם במשכנו שלא בשעת הלואתו בנכרי מישראל אם הוי הס"ד דנכרי מישראל קונה משכון אמאי לא יהא הישראל עובר עליו והרי הוי גוף החמץ של הישראל ולא יהי' רק חמצו של ישראל ביד נכרי ובאחריתו של נכרי נמי קיי"ל דעובר עליו בב"י דא"נ דקונה להמשכון אית ליה רק קנין פירות להנכרי כנ"ל וכיון דלא יכול לעקור הקה"ג של הישראל אמאי אינו עובר עליו הישראל ואינו דין במשכנו בשעת הלואתו והנה אם גם תחלת דברי התוס' בישראל מנכרי שכתבו דכיון דשלא בשעת הלואתו קונה להמשכון ישראל מנכרי גם בשעת הלואתו אלים שעבודי' לעבור עליו בב"י נמי תמוהים בעיני כל עובר מה דתלאן זה בזה בשעת הלואתו בשלא בשעת הלואתו ולמימר הואיל ושלא בשעת הלואתו קונה לגמרי אף גם בשעת הלואתו קונה לענין ב"י דהיכי תלוי הא בהא וכמו שהרבה לתמוה גם בש"ך בחו"מ סע"ב:

ואנכי בענית דעתי אענה על מה שעמדנו באחרונה לראשונה מה דקשה בישראל מנכרי שכתבו דכיון דשלא בשעת הלואתו קונה להמשכון בשעת הלואתו נמי קנינו אלים לעבור עליו בב"י וטעמא בעי ואמינא ליישב דהנה כתב הר"ן בסוגיא דנכרי שהלוה וכו' שהקשה על הא דמוקי הש"ס שנכרי שהלוה לישראל וכו' דמיירי כגון שהרהינו אצל הנכרי ובאמר ליה מעכשיו דבכה"ג קם ליה למפרע ברשות הנכרי דשרי החמץ והקשה הר"ן אמאי לא נימא דמ"מ יהא חשיב החמץ של הישראל לעבור עליו בב"י מטעם הואיל ובידו לפדותו כדאמרינן מרינן גבי חלה הואיל ואי בעי ממתשל עלה כדידיה דמי לענין לעבור עליה בב"י ותירץ דל"ד דגבי חלה לא מחוסר רק דיבר בעלמא היא דאמרינן הואיל משא"כ כאן דמחוסר ממון לא אמרינן הואיל ע"ש ומעתה אמרתי דיש לפרש היטב דברי הש"ס בריש פסחים בזה בהא דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מבתיכו כיון דאלו מגנוב וכו' ובעיתו לשלומי כדלכון דמי וע"ש בהרא"ש ז"ל שהביא בשם בה"ג שכ' דאפי' אינו רק ש"ח מ"מ עובר עליו בב"י ורק שדחק למוקמי הא דאלו מגנוב ומתביד וכו' דקאמר הש"ס בפשיעה קאמר והוא דוחק למוקמי בהכי דפשיט דברי הש"ס לא נראה דמיירי רק בפשיעה אך לולי דבריו ז"ל היה נראה בעיני לפרש דברי הש"ס לדעתו דבה"ג בביאר נכון והוא דבאמת דברי הש"ס אלו כבר פרשו באחרונים דאף דאין דין שומרים בעכו"ם מ"מ מהני בשקיבל הישראל בפי' אחריות ומיירי הש"ס בהכי ומש"ה עובר עליו וגם הנה כתבו התוספות בש"ס ב"מ דף נ"ח גבי הקדישות דנושא שכר אינו משלם דפריך מהאי דשוכר וכו' לשמור את הפרה וכו' ומשני ר"ש בשקנה מידו והקשו התוס' מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל אלמא דבדברים בעלמא סגי ולא בעי קנין ותירצו דדוקא התם במתנה ש"ח להיות כשואל דהוי עכ"פ עתה ש"ח לכן מהני שפיר רק התנאי שלו בדיבור בעלמא להיות דינו כשואל משא"כ בהקדש דפטור לגמרי מדין שומרין ע"כ לא משתעבד בלא שום קנין רק בדיבור. בעלמא היוצא לנו מדברי התוס' אלו דרק כשחייב מדין ש"ח הוא דמצי להתנות בדיבור בעלמא להתחייב טפי כדין שואל משא"כ בשאינו עוד שומר ל"מ דיבור בעלמא ובעי קנין להיות דינו כשומר ומעתה נ"ל לדעת בה"ג בביאר דברי הש"ס דפסחים דאם אמנם דלדברי בה"ג מיירי בהני בני מחוזא בשקבלו על עצמם רק אחריות פשיעה אכן שפיר קאמר להו רבא לבני מחוזא דאף אחריות פשיעה לחודא לא סגי להיות ע"ע בב"י מחמת שקבלו על עצמם אחריות פשיעה גם לבה"ג דאכן שפיר ס"ל לבה"ג דבכה"ג עובר עליו מטעם הואיל כיון דהשתא דין ש"ח עליו מחמת האחריות פשיעה שקיבל עליו מהני רק דיבור לקבל עליו גם אחריות דגניבה ואבידה וכיון דמחוסר רק דיבור בעלמא לכן שפיר עובר עליו כשקיבל רק אחריות דפשיעה מטעם הואיל אי בעי מקבל על עצמו אחריות דגניבה ואבידה וכמו דאמרינן דעובר עליו מטעם הואיל ואי בעי מתשיל ולכן שפיר קאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא דאף דאתם אינכם מקבלים עליכם רק אחריות דפשיעה מ"מ כיון דמשכחת בשום פנים אצליכם חיוב דתשלומי גניבה ואבידה והיינו ע"י דיבור בעלמא שתקבלו עליכם האחריות דגניבה ואבידה כדלכון דמי גם עכשיו מטעם הואיל וכו' כנ"ל:

ולפ"ז שפיר י"ל נמי בביאר דברי התוספות כיון דבאמת גם בשעת הלואתו קונה המשכון החמץ לענין דמחייב בפשיעה עיין ס"פ האומנין ובתוס' ובש"מ שם ממילא אמרינן כיון דשלא בשעת הלואתו קונה אותו לגמרי להתחייב כש"ש כמו שכתב התוספות בכ"ד לכן גם בשעת הלואתו אף דלית ליה רק קנין לחיוב פשיעה מ"מ הוא עובר עליו מטעם הואיל וכו' לפי שאינו מחוסר רק דיבור בעלמא בשכבר קנהו לענין החיוב פשיעה ואם כן עובר עליו מטעם דבכה"ג דלא מחוסר רק דיבור אמרינן שפיר הואיל ואי בעי מקבל עליו האחריות דגניבה וכו':

ועתה נפן לישב דברי התוספות שכתבו דאי הוי הס"ד דנכרי מישראל קונה משכון א"כ אפילו בשעת הלואתו נמי אלים שעבודיה דלא יהא חשיב מצוי אצל ישראל שלא לעבור עליו הישראל בב"י דלכאורה צריך ביאור וטעמא מאי הרי מ"מ גוף החמץ של הישראל וכמו שעמדנו עלה בסמוך:

אך נראה דבאמת לכאורה קשיא לי קושיא נפלאה לפ"ד הר"ן בפ' מי שאחזו גבי ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ע"ש שכתב דהיכא דהוי התנאי בשב ואל תעשה כגון בהרי זה גיטך שלא תשתה יין וכי"ב דמתירן אותה לינשא מיד ואין חוששין שמא תעבור על תנאה ועיין בתוס' גיטין דף פ"ב ע"ב ד"ה שר"א בתירץ הר' אלחנן שכתב דרק במאתים זוז היא דאיכא למיחש שמא תפסיד אשר לה ולא תוכל לקיים תנאה וכו' אבל בעל מנת שלא תנשא לפלוני ליכא למיחש שישאנה בע"כ והיינו דבכה"ג דהוי בידה שלא לבטל התנאי ל"ח שתבטל כדי לעבוד איסורא ומעתה קשה הרי דעת ר"י בתוס' פסחים דף כ"ט דהמשהה חמץ על מנת לבערו אין עובר עליו וא"כ תקשה גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו גם כפי מה דנקטינן דנכרי מישראל לא קני משכון הרי כיון דהכא הוי בשב ואל תעשה שלא לפדותו וא"כ בודאי דדעתו של הישראל שלא יפדנו כיון שאם יפדנו הרי הוא אסור בהנאה ומה בצע בהחמץ שיפדנו אחר הפסח מיד הנכרי כיון שהוא אסור בהנאה ושבהיות כן נימא דהו"ל כמשהה חמץ על מנת לבערו לאחר הפסח ואמאי יהא עובר אף א"נ דנכרי מישראל לא קני משכון ומה"ט נמי בודאי אין לחוש לשמא יפדנו כי היכא דלא לעבור עליו. איברא דהא ליתא דלכאורה הקשיתי בריש פסחים דקאמר ש"מ מדר"ע תלת וכו' וש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' וכ' שם התוס' אף דבעינן צורך היום קצת מה שמבערו שלא יעבור עליו בב"י הנה זה חשיב צורך היום קצת והקשיתי עלה דמה צורך היום הוא זה להתירה להשריפה ביו"ט על ידו הרי לדעת ר"י הנ"ל יוכל להשהותו להחמץ על מנת לבערו אחר יו"ט דהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו ואמרתי לתרץ על פי מה דתנן במשנה דכלאים פ"ה מ"ו והובא בתוספות ב"ב דף ב' ע"ב ד"ה נתייאש דהרואה ורק בכרם ואמר כשאגיע לשם אלקטנו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו הוסיף מאתים אסור אלמא דכיון דאמר לכשאחזור אלקטנו כיון שיכול ללקטו מיד והוא אמר לכשאחזור אלקטנו הנה זה חשיב שפיר ניחא ליה ואסור ע"ש וא"כ ה"נ כיון די"ל מתוך וכו' ויכול לבערו תיכף ביו"ט א"כ ל"מ להשהותו לבערו אחר יו"ט דמ"מ הוא עובר עליו בב"י אחר שאינו מבערו תיכף עם אשר תמצא ידו ולכן שפיר כתבו התוס' דחשיב שפיר גם היום צורך היום קצת מה שמבערו מיד שלא יעבור עליו בב"י ולפ"ז א"ש דל"ק גם קושייתנו הנ"ל דהשתא דאמרינן דנכרי מישראל לא קני משכון וכיון שכן הרי מצי גם עכשיו למכור או לבטל להחמץ דהיה רק כפקדון ביד העכו"ם וחשיב ברשותו שפיר להשביתו א"כ ל"מ מה שדעתו שלא לפדותו מיד הנכרי לאחר הפסח לענין שיהיה עכשיו בפסח כמשהה חמץ על מנת לבערו שלא לעבור עליו בב"י בשיכול להשביתו עתה וצריך רק להשביתו תיכף דהו"ל כמו לכשאחזור אלקטנו כנ"ל ומעתה נחזה אנן לפ"ד הרש"ל בים של שלמה בב"ק פ"ה סל"ג מובא בקצה"ח בריש סימן רי"א שכתב דבמטלטלין הממושכן א"י למכור ולהקדש דהוי אינו ברשותו דרק בפקדון דלא כפרי' יכול להקדש אבל לא מה שיש לחבירו קצת שיעבוד עכ"ל והשתא י"ל דשפיר כ' התוס' ב"מ דאם הוי הס"ד דנכרי מישראל קונה להמשכון שלא בשעת הלואתו א"כ הוי אלים שעבודיה נמי בשעת הלואתו לענין זה שלא לעבור עליו הישראל בב"י והיינו דהשתא כיון שאלים שעבידיה עכ"פ ואית להנכרי קצת שיעבוד על המשכון מעתה ומעכשיו ה"ל כאינו ברשותי להשביתו עתה בימי המשכנתא מחמת שעבודו של הנכרי דאלים לענין זה כדברי הרש"ל וא"כ ממילא אף דהוי גוף החמץ שלו ומחוסר רק פדוי' מ"מ לענין זה הוי שפיר משהה חמץ על מנת לבערו לאחר הפסח כשיגיע הז"פ כיון שבדעתו בודאי שלא יפדנו מיד הנכרי שלא יאסר בהנאה ולא יעבור עליו בב"י בשגם כי היא בשוא"ת ובידו שלא לפדותו כנ"ל ומש"ה א"ש דשפיר כתב התוס' דאינו עובר עליו כיון שאין בידו להשבית החמץ עכשיו קודם הפסח בכל עוד שמשועבד החמץ להנכרי ורק אם אין מציות להיות נכרי קונה להמשכון מישראל ואפי' שלא בשעת הלואתו א"כ ליכא למימר אצל הנכרי שיש לו איזה קנין בהחמץ ואפי' קנין של אלים שעבודו בשעה"ל כיון דל"ש אצל הנכרי שום קנין וזכוי' בגוף החמץ של הישראל הממושכן בידו וממילא נמי דלא שייך לומר אלים שעבודי' וה"ל רק כפקדון אצל הנכרי והוי מצי שפיר הישראל להשביתו מיד דהוי ברשותו ועבר עליו בב"י אף שבדעתו שלא לפדותו אח"כ כיון דמצי להשביתו מיד ל"ח משהה חמץ על מנת לבערו דה"ל כמו לכשאחזור אלקטנו משא"כ בשייך קנין אצל הנכרי במשכון הישראל שלא בשעה"ל שפיר שייך לומר נמי דאלים שעבודי' לענין דל"ה יכול הישראל להשביתו תיכף ושפיר ה"ל משה חמץ על מנת לבערו במה שהיה בדעתי שלא לפדותו מהנכרי אח"כ ולכן שפיר כתבו התוס' דאינו עובר עליו הישראל ודוק היטב:

והשתא אחר כל החזון הזה נשיבה לישב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל שהקדמנו מה דתמוהים טובא כמו שתמהו עליהם אך י"ל לפ"מ דאיתא בט"ז בא"ח סימן תמ"ח ס"ג דמתנה עמ"ל ל"מ להנכרי בשנתנו הישראל להחמץ קודם הפסח וכתב הרדב"ז הובא במג"א שם בטעמא דמלתא בזה"ל דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אע"פ שנמצא שלמפרע היה החמץ של העכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ והמג"א שם הקשה עליו מההוא דסתמא בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו וא"ל הישראל אם לא אפרע לך בר"ח אייר יהיו מעכשיו שלך דמותר החמץ דמ"ש מהא דמתנה על מנת להחזיר דל"מ שכתב הרדב"ז בטעם שכבר עבר קודם קיום התנאי ולא נפקע הב"י למפרע אחר שכבר עבר ואמרתי דהנה באמת בהבין דברי הרדב"ז גופה נראה לי ע"פ דברי התוס' בש"ס ב"מ דף ל"ד ד"ה אי נמי ע"ש שכתבו לחלק בהא דאומר תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו סמיך לגניבה מהא דבא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר ך' יום וכו' אפילו הן מאה כלהו תופסין בה דכל חד וחד רווחא לחברי' שבק וכתבו התוס' דרק בקדושין אלימו וכיון דאשכח רווחא תו לא פקע אבל לענין גיזות וולדות אהני מעכשיו לקנותן למפרע עש"ה ולפ"ז א"ש דברי הרדב"ז די"ל דאף כשמקיים העכו"ם להתנאי ומחזירו אח"כ מ"מ כבר אשכח הלאו דב"י רווחא ועבר עליה הישראל קודם קיום התנאי בעוד שהוי החמץ שלו ותו לא נפקע לאו דב"י אחר שכבר עבר ומעתה י"ל דא"ש דברי הרמב"ם דמוקי דמיירי בנכרי שהלוה בהרהינו ובמעכשיו ואולם בהגיע הזמן קודם הפסח ולא בעי מעכשיו רק לענין דלא להוי אסמכתא אבל אם הוי הגיע הזמן לאחר הפסח הוי אמינא דל"מ מעכשיו להפקיע הלאו דב"י לפי שכבר עבר הישראל מקודם שהגיע הזמן בפסח בכל עוד דהוי עדיין שלו ועבר עליו ותו לא נפקע הלאו שכבר עבר אח"כ למפרע וכדברי הרדב"ז דגם אף דדעתו הוי על מנת שלא לפדותו לא מהני כיון דמקודם שהגיע הז"פ הוי רק כפקדון אצל הנכרי והוי ברשות הישראל להשביתו מיד וכנ"ל ולכן שפיר לדעת הרמב"ם ז"ל בהגיע הז"פ לא ה"פ לא מהני מעכשיו וכבר עבר עליו בב"י ונאסר נמי בהנאה בעוד שהוי החמץ של הישראל לפי שעבר עליו ותו לא נפקע דרק לאביי דס"ל דלמפרע גובה ונמצא של"ה רווחא לב"י דהוברר הדבר למפרע דגבאי הנכרי מעיקרא עוד בשעת הלואתו והוי החמץ של הנכרי מעיקרא משא"כ במעכשיו כיון דעבר עליו בב"י כנ"ל הרי נאסר החמץ בהנאה ג"כ ותו לא פקע ואולם דעת המחבר בסימן תמ"א אינו כן דבמעכשיו מתיר החמץ בהנאה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ולענ"ד נראה לומר טעמא דמסתבר בדעת המחבר דמחלק מההוא דמתנה על מנת להחזיר ואף לטעמו של הרדב"ז והיא די"ל דרק התם במתנה עמ"ל שאני דכיון שקודם קיום התנאי של החזרה קעבר עליה הישראל בב"י וגם עכשיו לאחר קיום התנאי הוי החמץ של הישראל ג"כ לכן שפיר הוא דקנסו להישראל אחר שעבר עליה בב"י לאסור חמצו בהנאה משא"כ בנכרי שהלוה וכו' דאף דעבר עליו הישראל בב"י ואשכח רווחא וחייל ותו לא נפקע לאו דב"י וכדברי התוס' ב"מ לענין קדושין שהבאתי מ"מ לענין לאסרו בהנאה אין מקום לקנוס כיון דהחמץ באמת של הנכרי למפרע כפי שהתנה הישראל מעכשיו שיהיה של הנכרי ואיך שייך לאסרו בהנאה להחמץ זה של הנכרי שמקודם פסח ומדי דהוי אגיזות וולדות שכתבו התוס' שם בב"מ ולכן נ"ל להמחבר טעמא דמסתבר לחלק ההוא דנכרי שהלוה וכו' לענין היתר הנאה של החמץ מההוא דמתנה עמ"ל שפיר:

ומעתה לפי כל הצעה הנ"ל אפשע לן דבר השאלה דעל קוטב שלה כל דברינו אלה יסבו בלכתן בההוא מעשה דנכרי שמכר חמצו להישראל קודם הפסח בתנאי שאם לא יסלק הישראל לזמן המוגבל אחר הפסח המעות יהי' המכירה בטילה למפרע בזה פשיטא בשלא יסלק הישראל אח"כ המעות להנכרי דאין כאן בית מיחש לומר דהרי לע"ע קנהו הישראל ועובר עליו בב"י ותו לא פקע הב"י למפרע משום דגם מעיקרא הוי בחזקה בתנאי זה דבשב ואל תעשה שלא יקיים בודאי הישראל התנאי דכשיקיים התנאי יעבור עליו בב"י למפרע ויהיה נאסר החמץ בהנאה וכמו שהבאתי למעלה מדברי הר"ן והתוס' בגיטין וגלל כן לא עבר הישראל מעיקרא קודם שהגיע הזמן פרעון ועוד שבכאן בודאי י"ל היטב לפי שבודאי הי' בדעתו שלא יסלק המעות לאחר הפסח ומפני האיסור ב"י ואה"נ של החמץ ולכן ה"ל כמשהה חמץ על מנת לבערו דלא הי' שייכות אצלו לעבור עליו מעיקרא בב"י דכאן מובן דלא הי' בידו להשביתו כיון דדעתו היו שלא לפדותו אחר הפסח וא"כ ה"ל החמץ של הנכרי למפרע ואיך היה בידו להשבות חמצו של נכרי וא"כ כיון דהוי משהה חמץ רק עמ"ל בודאי דאינו עובר עליו זילת כשיסלק להנכרי ויקיים תנאי זה של המכירה נמצא דהוי המכירה גמירה למפרע ולכן לכל האופנים נמצא דלמפרע עבר עליה בב"י והחמץ הוי של הישראל גמור ונאסר בהנאה כל זה ראיתי לבאר מה שעלה ברוחי בנידן השאלה ובנידן הדין הנני לגבי דמר אבא מו"ר נ"י רק כחלא לגבי דחמרא וכיהודה ועוד לקרא ואמינא רק טעמא דידי והנראה לפי ענית דעתו כתבתי:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה