בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ
סימן ד
הנה בספר חסד לאברהם תשובה כ"ד ראיתי שנשאל מאת הרב המאוה"ג וכו' מו"ה שמשון חמאדיש ז"ל בהיות הרב השואל בחולי של סכנה והותר לו לשתות יי"נ אי הוי רשאי לקדש עליו אם לא וכתב הרב השואל שמצא בשו"ת באר עשק שמסתפק בדין זה עכ"ת השאלה:
וע"ז כתב בעל המחבר הנ"ל בזה"ל הנה ספר הזה לא נמצא אתי ובעיני לא אדע מקום ספק בזה לא מבעי' אם הותרו האסורין אצל פ"נ לכן ה"ל כהיתר גמור ואפילו אם דחוי' מ"מ אין חילוק דשרי במקום פ"נ והביא מדברי המג"א ס"ס רי"ח שפילפל אי תקנו קידש בחולה ביו"כ אבל עכ"פ מוכח דפשיטא להמג"א דאם היה חובה לקדש ביוה"כ היה יכל לקדש אף דאסור בי"נ מפני שהיתר לחולה משום פ"נ ול"ה מצהב"ע וע"ש שהאריך בענינים אחרים אך לא שייכים לענין הדין ולא הבאתי זולת מה שהעיר בדבר הנוגע לענין ההלכה וע"ז אני דן דלא נראה בעיני לפסוק כוותי' ואם כי גם הבאר עשק אין אתי לעיין בדברים אך הנלע"ד אכתוב בקיצר רק להלכה למעשה והוא:
דהנה בתחלת ההשקפה היה נראה בעיני להביא ראי' לזה מההוא דש"ס שבועות דף כ"ו ע"ב דאיתא התם בעא מיני' רבינא מרבא נשבע על הכיכר ונסתכן עליה מהו ופריך מסתכן לישרי' ליה מר אלא מצטער עליה ואכלה בשגגת שבועה מאי והשתא לפ"ד רשב"ם והרא"ש בפרק ערבי פסחים דמקדשין על הפת קשה מאי פריך הש"ס על מסתכן דמשמע דפשיטא דשרי וליכא למבעי דליכא נפ"מ בשבועתו הרי אכתי איכא נפקיתא טובה במסתכן על הכיכר לענין הקידש אי שרי לקדש עליה משום השבועה או לא אלא ע"כ דפשיטא דכיון דשרי לאכול דיכול לקדש עלי' ג"כ:
ואשר בהיות רעיוני משוטטות בזה היה נראה בעיני לישב גם בדרך זה קושית התוס' בר"פ לולב הגזול שהקשה דל"ל במצה של טבל קרא דלא תאכל עליה חמץ כל שישנו משום בל תאכל חמץ וכו' תיפק ליה דה"ל מצהב"ע אבל לפ"ד הנ"ל יש לומר דאצטרך שפיר הקרא לענין חולה שיש בו סכנה דשרי לי' המצה של טבל אי יוצא בה י"ח מצה דאלו מטעם מצהב"ע הרי ליכא עבירה והוי שרי לצאת בה ורק משום הקרא דזו המצה גופה אסורה משום בל תאכל טבל והיינו כיון דעל המצה גופה איכא איסור טבל דאמעטה קרא מלצאת בה כמבואר זה בהש"ס פסחים התם במצה של טבל בהדיא:
וכן מהמבואר בסימן רע"ב ס"ט בהג"ה בא"ח דאם אינו שותה יין משום נדר דיכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובן הרי אע"ג דאסור בשתי' מ"מ שרי לקדש עליה ואינו דין בחולה דשרי בשתי דיכול לקדש עליה:
ועפ"ז אמרתי דיש לפרש הטיב דברי הספרי בפ' נשא על פ' מיין ושכר יזיר וז"ל יזיר שומע אני מסחורתו ומרפיאתו ת"ל מיין ושכר יזיר מותר הוא בסחורתו וברפיאתו ופי' רבינו הילל בביאר הדברים דשומע אני כיון דכתיב יזיר דהיא לשון פרישא שיזיר ויפרוש אפילו מסחורתו ורפואתו שלא שלא יסחר בהיין ויתרפא בו ת"ל מיין ושכר דמשמע דרק מהיין גופי' ורק משתי' יזיר ולא מסחורתו ורפיאתו ועיין בספר קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות רל"ב הביאו ודקדק ע"ד דהאי רפואה היכי דמי אי בחולה שיש בו סכנה אין לך דבר עבירה שעומד בפני החולה חוץ משלשה ע"ז וג"ע ושפ"ד ואי בחולה שאין בו סכנה הרי קיי"ל דאין שרי להתרפאות רק שלא כדה"נ ומ"ש נזיר וע"ש ולפע"ד נראה ביאר דברי הספרי דהנה איתא בש"ס נזיר דף ד' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי היא קדישא ואבדלתא מושבע ועומד עלי' מה"ת אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הרינו נזיר אתי' נזירות חיילה על שבועה וכו' וע"ש באס"ז בנזיר שהקשה ע"ד הש"ס דמאי קאמר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וכו' דאמאי חזר בו מקדישא ואבדלתא דכי היכי דחייל נזירות על שבועה ה"נ יחול אקדישא ואבדלתא ותי' בשם הרא"ש דל"ג אלא והכי גרסינן כי הא דאמר רבא וה"פ כי היכא דאמר רבא דנזירת חלה אשבועה ה"נ חלה אקדישא ואבדלתא ע"ש והשתא יבואר דברי הספרי לנכון דהשתא דאתי לרבויי' יין מצוה כיין הרשית הוי אמינא דבכל גוונא אתי' לרבוי' יין מצוה שלא יכל לקדש ולהבדל על היין הנזיר אפילו במקום דשרי ליה לשתותו כגון בחולה שיש בו סכנה דמ"מ רבתה רחמנא לאסור עלי לקדש ולהבדיל עכ"פ דרך משום פקוח נפש שרי לשתותו אבל לקדש ולהבדל עליה הא דאסרה התורה להכי קאתו הספרי לאשמעינן דמעט רפואתו דל"ה בכלל דיזיר הבא לאסור יין מצוה ואתי לאשמעינן דפרו לחולה שיב"ס לקדש עליו דלאו להכי אתי קרא לאסור יין מצוה דהוי היין אצל החולה ככל יין דעלמא דהיתרא דשרי גם לקידש ולהבדלה ול"ה בכלל לאסור יון מצוה ורק לבריא שאסור עליו היין היא דקאתי קרא לאסור לקדש ולהבדיל אבל חולה שרי נמי לקדש ולהבדיל על היין והיינו דלפ"ד הספרי הנ"ל נמי מוכרח כמו שביארנו דכל דשרי החולה לשתותו שרי נמי לקדש ולהבדיל:
ועכ"ז בנידן שלפנינו לענין יין נסך נראה ברור דאין לדון למעשה דיהא החולה שרי לקדש על היי"נ ואע"ג דשרי לשתותו ואם כי דזה פשיטא דאין לחלק בין היכא שהאיסור גופו גרים לו ובין אם רק איסור שבועה או יוה"כ הוא דגרים לו כמו דמחלק הש"ס בפסחים דף מ"ז ועיין בתוס' חולין דף ה' ע"ב בד"ה צדיקים עצמן לא כש"כ שמחלקים כ"כ וכן בכ"ד לענין צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י אבל הכא לענין הקידש אין לחלק ולומר דהיכא שגוף המשקה היא אסור אין לקדש עליה כמו ביי"נ אבל כשאין גוף המשקה איסור בפ"ע ורק אסור עליה משום נדר או שבועה ויוה"כ הוא דמקדשין דזה אינו כיון דמבואר בא"ח סימן ר"ד ס"ט במאכלין או משקין האסורין גופן דחולה שישבו סכנה מברך עליהן תחלה וסוף וכן מבואר הוא בסימן קצ"ו בא"ח ס"ב אע"ג דמבואר התם בריש סימן קצ"ו בבריא האוכל דבר איסור אע"פ שאינו אלא מדרבנן אין מזמנין עליה ואינו מברך עליה לא בתחלה ולא בסוף מ"מ בחולה שרי וע"כ דה"ט דכהיתרא גמיר חשוב אצל החולה האיסור וא"כ ה"ה נמי לענין קידש יש לומר לכאורה דשרי לקדש על האיסור חולה שיש בו סכנה:
ואולם אחר ישיבי והתבוננתי הטיב ראו ראיתי דאין להתיר לחולה לקדש על היין נסך מטעם אחר וכפי שאבאר דהנה איתא בש"ס ב"ב דף צ"ז אמר רב זיטרא בר טוביא אמר רב אין אומרים קידש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח למעוטי מאי וכו' אי למעוטי יין מגולה סכנה הוא וכו' אלא למעוטי שריחו רע וכו' ואבע"א לעולם למעוטי מגולה ואע"ג דעברי' במסננת כר' נחמיה אפ"ה הקריבהו נא לפחתך ופי' הרשב"ם משום דכל דבר מגינה אסור לקרבן וכן מסיק התם דכל שאינו ראוי לנסך ע"ג מזבח מחמת שהוא מגינה אסור נמי לקידש ומעתה לא מבעיא ביי"נ גמור דאסור לקידש כיון דאיתא בש"ס ע"ז דף מ"ז דמשתחוה למעיין דמימי' אסורין לנסכים דנעבד אסור לנסכים וה"נ כיון דהיי"נ אינו ראוי לנסך ע"ג המזבח ומגינה פסול נמי לקידש ואך גם בי"נ שלנו בזה"ז דלאו עובדי ע"ז ניהו ג"כ נראה ברור דאסור לקדש עליו מטעם דמאיס לגבוה וכן מהמבואר בש"ע א"ח סימן רצ"ז ס"ג בשקום מלאום בשמים שמשימם העכו"ם תוך קנקנו יי"נ אע"פ שמותר להריח בהם ומ"מ אין מבדילין עליהם דמאוסי לגבוה ע"ש ואינו דין כאן בקידש על יי"נ עצמו אע"ג דמותר לחולה בשתיה מ"מ אסור לקדש עליה, וכי"ב רואין אנו דבמגע עכו"ם שלא בכוונה במקום שהיין עצמו מותר בשתיה מ"מ החמירו באחרונים עליו לקדש ואינו דין בכאן ביו"נ עצמו פשוטא לי דאסור להחולה לקדש עליו ובפרט שגם קידש על היין ל"ה רק מדרבנן וא"כ אף דסתם יינם ל"ה רק דרבנן ג"כ אסור לקדש עליו הנ"ל מטעם הנ"ל ולא כאשר פשיטא לבעל חסל"א. הנ"ל להיפך דשרי להחולה לקדש על היי"נ ולפע"ד נראה בריר דאסיר לקדש על יי"נ וכמש"כ: