אור ברסלב
בשמים ראש סימן ג

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן ג

סימן ב

ואף גם זאת מדי היותי בזה ראיתי להציג גם מה שנלע"ד לחדש דבר בדבר השאלה אשר ראיתי בספר שאגת אריה ס' צ"ב וצ"ג שהאריך ע"ד בכמה בני אדם שאופין מצות מצוה בתנור אחד ויש לחוש שמא יחלפו המצות של זה בשל זה ואין אדם יוצא י"ח במצה גזילה עכת"ד השאלה:

וע"ש בשאגת אריה שהביא מדברי הג"מי בפ"ו מ"ה ח"ומ בשם הרוקח שטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי הוא לו במתנה כדאמרינן בר"פ לולב וערבה מלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה ע"כ וע"ש בש"א בסוף ס' צ"ג שסיים דיכול גם אחר שבאו המצות שלו ליד חבירו במר דידי' ליתן לו במתנה דמהני וכ' דל"ד להא דאר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים דשניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו משום דשאני התם שבאו ליד הגזלן בתורת גזל לפיכך יצא מרשות בעלים אבל בלולב ומצה לא באו ליד חבירו מצתו ולולבו בתורת גזל אלא בטעות נתחלף של זה בזה לא יצא מרשות בעלים ושפיר יכל ליתן במתנה לכל מי שירצה וכתב שם וז"ל ועיין בתוס' בקדושין דף נ"ו בד"ה מתקיף מה שכתבו בשם ר"מ ותמצא כדברי עכ"ל ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל אותה להבין דשם בתוס' בשם הר"מ לא נמצא מדי דלפ"ד התוס' אדרבה גם זה שפיר דמי לההוא דצניען שכתבו דל"ש לומר דהוי שליח הגזלנים שהגזלנים עצמם א"י לתקן כלים דלאו שלהם הוי וכיון דאינהו לא מצו עבדו לא מצי גם לזכות להם מטעם זכויה דזכויה מטעם שליחות וה"ה כאן פשיטא דל"ש לומר דנעשה זה שליחו של חבירו לזכות מצה של חבירו שבידו לעצמו מטעם זכוי' דמטעם שליחות כיון שהוא גופו א"י ליתן לו המצה זו לחבירו אחר שאינה עתה ברשותו ואיך מהני שליחות חבירו לו וכדברי התוס' דהתם ע"ש ולכן לא יכלתי להבין דברי הש"א הללו מה שהביא מדברי הר"מ בתוס' לכאן וא"כ לפע"ד אי משום הא לא אומר ר"י ולא אמינא רק שיכל להקנות לחבירו מקודם שנתחלף ביד חבירו והוא הדבר המבואר בהמשנה שם בר"פ לולב וערבה וכן בהרוקח דמלמדין אותן לומר קודם לכן בעוד שהחפץ שלו בידו וברשותו כל מי שיגיע לידו לולבו או מצה שלו הר הוא לו במתנה אבל לאחר שבא ליד חבירו לא שמענו שיוכל זה ליתן המצה שאינה ברשותו לחבירו במתנה מדברי התוס' ולפי שראיתי בספר קצה"ח בסימן שנ"ד אות ד' שהוכיח מדברי התוס' דב"ק התם דכל דאתי לידיה בטעות דין וכדומה אע"ג דציית דינא לא דמי לפקדון דאמרינן דחשיב ברשותיה דמריה להקדיש ולהקנות דרק בפקדון הוי דבר שברשותו דכל אימת דבעי מפקיד שקל ליה אבל כל היכא שיש לנפקד איזה טענה דלא מהדר ליה למפקיד כל אימת דבעי א"כ ה"ל דבר שאינו ברשותו ואין הבעלים יכולין להקדיש ולהקנות ע"ש שהאריך להוכיח זה ופסק כן להלכה ולפי"ז גם בכאן לכאורה כיון דלא מצי להדירו דאינו יודע איזהו לולב או מצה שלו ול"ש לומר דהוי ברשותו להדירו כל אימת דבעי ל"ש לדמותו לפקדון שיכל להקנותו לחבירו במתנה אחר שבא ליד חבירו כיון דהוי דבר שאינו ברשיתו אך דלפע"ד נראה דבאמת כל טעמא דאמרינן גבי פקדון שיכל להקדישו וכן להקנותו אף שהיא ברשות הנפקד ה"ט דמסתמא מקנה לו הנפקד מקום להחפץ של המפקד והוי ברשיתו שפיר ולא דמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' דשם ל"ש דהגזלן מקנה לו המקום להנגזל עיין בש"ס ב"ב דפ"ח וברשב"ם שם גבי האי גברא דאייתי קרי לפומפדיתא וכו' דאי לאו דקייצי דמייהו הוי קדשו ועיין בהרא"ש בריש פסחים דכתב נמי שהנפקד משאיל להמפקד מקום לשמירת הפקדון דידיה דקרינן בי' ביתו ורשיתו של המפקד וכיון שכן דטעמא דהמפקד יכל להקנותו משום דחשוב מונח ברשותו מטעם שהנפקד מקנה לו המקום לבעל הפקדון מעתה י"ל ה"נ בנידן שלפנינו לפ"מ דאיתא בש"ס בכורות דף י"ח גבי חצר בעה"ב ורועה כהן דאקנויה קמקנה ליה בעה"ב להרועה מקום בחצרו דניחא ליה דלתעבד מצוה בממונו וע"ש בתוס' ד"ה אקנויי וא"כ ה"נ מהני גם אחר שבא לד חבירו הלולב או המצה להקנותו במתנה מטעם כיון דניחא ליה דליעבד מצוה בממונו וגם שחבירו מזכה לו המקום וגם הוא יצא עי"כ בשל חבירו ולכן אקנויי יקנה כל אחד לחבירו המקום בביתו ששם מונח המצה או הלולב של חבירו ושבהיות כן יוכל כל אחד ליתן לחבירו לולבו או מצתו במתנה גם אחר שבא לרשות חבירו כיון דהוי ברשותו שפיר מטעם הנ"ל כ"ז היה נראה בהשקפה ראשונה:

ואולם לאחר העיון בלא"ה י"ל דלא בעי להקנות במתנה אחר שבא ליד חבירו בשאין בידו עוד להחזירה לידו דהרי נתיאש כל אחד ממצתו או לולבו וקניא חבירו ע"י יאוש וש"ר דמצינו בש"ס סוכה בר"פ לולב הגזול גבי אוונכרי דמהני שפיר יאוש וש"ר להיות שלו גמור לצאת בו ואף גם לפ"ד הא"ח ולפמש"כ לעיל בסימן הסמוך לזה לישב דברים דתמוהים טובא מהש"ס דאוונכרי וישבתי דגם אם מיירי דברי הא"ח לאחר יאוש ג"כ א"ש דכתב דהוי מצהב"ע לדעתו ואפ"ה ל"ק מדברי הש"ס דאוונכרי הנ"ל ע"ש עכ"ז בנ"ד פשיטא דאין כאן מקום להתגעגע מלצאת במצה או לולב זה שהתחלפו גם לפי דברי הא"ח כיון דל"ה כאן מצהב"ע דאין כאן עבירה כלל אלא דיש לדון לכאורה עדיין כיון דקיי"ל בסימן שנ"ו ס"ג בחו"מ דש"ר ואח"כ יאוש ל"מ והרי הכא לא נתיאשו רק אחר שבאו לרשותם אחר שנתודעו שנתחלפו מתיאשים הבעלים ואם דסתמא מיאש לכי ישמע מ"מ הרי קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש וא"כ כיון דהוי היאוש רק אחר ששמע דהוי ש"ר מעיקרא וש"ר ואח"כ יאוש ל"מ כמבואר בחו"מ ס' שנ"ו ס"ג אך א"ש ועיין בתוס' בב"מ דף ה"ב ד"ה ואם לאו אין תרומתו תרומה שכתבו התם דכיון דחזינן דהשתא ניחא לי' דאמרינן דניחא ליה גם מעיקרא משום המצוה ועיין בע"ז ביו"ד ס' של"א שפסק עפ"ד התוס' דבב"מ הנ"ל להלכה דמשום המצוה אמרינן דיאוש שלא מדעת הוי יאוש דגם אביי מורה דאמרינן דכיון דנתיאש עתה גם מעיקרא מהני היאוש משום המצוה כמו שנתיאש עתה נתיאש גם מעיקרא ומעתה ה"נ בנ"ד דאמרינן כיון דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונו בפרט בשגם הוא יוצא עי"ז א"כ כל אחד ניחא ליה שחבירו יקיים המצוה בשלו כדינא ומהני היאוש גם למפרע כיון דמעיקרא תיכף כשהתחלפו במקומם בתנור וכי"ב היה מתיאשו הבעלים בודאי גמור אלו הוי ידעו כיון שלא יכול עוד לשוב לקחתו לעצמו והוי ניחא לי' נמי מעיקרא כמו עכשיו דליעבד חבירו מצוה בממונו ושגם הוא יצא י"ח בשלו דבכה"ג נקטינן דיאוש שלא מדעת הוי יאוש לכ"ע ולכן גם אלו לא מקנהו במתנה כל אחד לחבירו ג"כ הוי מהני לפענ"ד מטעם דהוי יאוש וש"ר דבהיתרא אתי לידיהו דמהני אליבא דכ"ע כנ"ל:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה