אור ברסלב
ברכת רצה סימן עב

ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין

סימן עב

סימן עא

ב"ה בריסק יום ד' ט' טבת תרכ"ט לפ"ק. לכבוד הרב המאה"ג חו"ב וכו' מ' סענדר ני' אבד"ק אורלי':

זה כשבועים הגיע עדי מכתב כ"ת עם שאלתו שאלת חכם ועתה באתי למלאות מבוקשו להשיב לכ"ת חות דעתי בגוף השאל' ודברי כ"ת בתוך יעבורון וזה החלי בעזר הצור. ותחל' אבא לבאר אם שומן חזיר בעצמו פסול לנר חנוכה הנה כבר הביא כ"ת דברי המג"א ז"ל סי' תקפ"ו שכ' שלכך שופר של בהמה טמאה פסול דכיון דבתפילין לא הוכשרו רק עור בהמה טהור' אף היכי דל"ש מן המותר בפיך וכגון בבתים כפי הס"ד או ברצועות דלא הוכשר טמא' למלאכת שמים. [ושגגה פלטה קולמסו של כ"ת במ"ש דתפילין נפקא מקרא דבפיך כו' דלא מן השם הוא זה ורק משום דלא הוכשרו כו' עי' בש"ס דשבת דף כ"ח] והוקשה כל התור' כולה לתפילין וכדאמרי' בקידושין דף ל"ה עי' בדבריו ז"ל ויען כי זה מלתא חדתא לפסול לכל דבר מצוה הבא מטמא' ולא נמצא רמז בדברי הקדמונים ז"ל ורק הגאון בעל מ"א ז"ל הוא ראש המדברים בזה אמרתי לחקור ולהתבונן היעמדו דברי הגאון ז"ל בזה אם אין

**(מלחמות

אריה בספרי מצ"א סי' ו' הכנותי ת"ל תשוב' ארוכה בענין זה מה שהשבתי להרב המאה"ג השואל מהר"ם הנ"ל ואין להכפיל הדברים ומשם תדרשנו:)** הנה ממה שהניח הר"ן ז"ל בר"ה דין זה של שופר דבהמ' טומא' בצ"ע משום דגם במשכן מספקא לן אי יכול ליטול עור טמא' דאבעי' לן תחש שהי' בימי משה טמא או טהור הי' הרי דאין ללמוד מתפילין אין ראי' בכ"ז מלבד דזה אינו רק לפי הס"ד דלפי המסקנא תחש טהור הי' כבר הביא הרשב"א ז"ל בשם ר"ה גאון ז"ל דהוי ס"ד דאחר דילפינן דעור בהמה טמא' מטמא באוהל הנה כמו דגמרינן אוהל המת ממשכן מגזרה שוה דאוהל אוהל ה"נ י"ל עתה דגמרינן מהך גז"ש בהיפך אוהל דמשכן מאוהל המת מה להלן עור בהמה טמא' אף כאן במשכן עור בהמה טמא' ולפ"ז י"ל דשאר מצות שפיר גמרינן מתפילין ומשכן שאני דאיכא גז"ש דאוהל אוהל ממת. אולם מה שיש לתמוה על המג"א ז"ל דמה ראי' מתפילין לשאר מצות דאיך מצינו לילף תשמישי מצוה מתשמישי קדושה דתפילין תשמישי קדוש' הם אף רצועותיהן ותשמישי קדושה חמירי משא"כ תשמישי מצוה דקילי דמה"ט קיי"ל דתשמישי מצוה נזרקין אבל תשמישי קדושה צריכה גניזה עי' ש"ס דמגילה דף כ"ו והפוסקים ז"ל ול"מ שאר מצות אלא אף שופר גופא דחוכך הר"ן ז"ל להחמיר יותר משום דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי וכדאי' בש"ס דר"ה דף כ"ו עיי"ש מ"מ קיל יותר מתשמישי קדוש' דגם שופר נחשב בש"ס דמגיל' שם בהדי תשמישי מצוה דנזרקין עיי"ש ואף א"נ דהוקשה כל התור' כולה לתפילין מ"מ אין ללמוד רק תשמישי קדוש' אבל לא תשמישי מצוה דקילי טפי מתשמישי קדושה וכנ"ל וזה דבר שראוי לעורר עליו באמת:

ואשר אחזה בזה דבאמת אנו צריכין להבין דאף אי נימא כנ"ל לחלק בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה דדוקא בתשמישי קדושה הקפיד' תורה על טהור או אף א"נ דלא איתקיש כל התור' לתפילין לענין זה מ"מ בתפילין גופיהו נימא דכמו דבעינן ברצועות שלא יהי' מדבר טמא אף שלכ"ע אינם רק תשמישי קדוש' וכמבואר בש"ס דמגיל' שם כמו כן יהי' שאר תשמישי תפילין תיק ונרתק שלהם רק מטהור ויהי' א"כ אסור לעשות תיק של תפילין מעור בהמה טמא' וזה דבר שלא עלה על לב אדם מעולם ונא אישתמיט לשום אחד מהפוסקים הראשונים וגם האחרונים ז"ל שיזכיר חידוש דין זה. ועכצ"ל דרצון הש"י הי' דבתפילין תתפשט שתחול הקדוש' גם על תשמישתן דהיינו הרצועות דתשמישי קדושה הם וכמבואר בש"ס דמגיל' וכשהם מדבר טמא הוא מעכב ומונע להקדוש' שלא תוכל לחול בשלימות עליהם קדושת תשמישי קדושה ולכך מותר שפיר לעשות תיק לתפילין מדבר טמא דאף שיעכב שלא תתפשט ותחול הקדוש' עליהם בשלימות מה לנו בכך (וצ"ל דאף דדבר טמא הוא מעכב ומונע לחלות הקדוש' מ"מ חלה במקצת דאל"כ כשעש' תיק מעור טמאה לא יהי' צריך גניזה וזה לא מצינו ורק שבכה"ג אין הקדוש' חלה בשלמות' כראוי וברצועות הי' רצון הש"י שתחול קדושת תשמיש עליהן בשלימות בלי שום מניעה והבן] ומעתה יש לומר דשופר של בהמה טמאה שפיר פסול מטעם דלא הוכשרו דאיתקש לתפילין דאף דתשמישי מצוה קיל טפי מתשמישי קדושה מ"מ גוף המצוה לא קיל עכ"פ מתשמישי קדוש' וכמו דבתפילין עור טמאה מעכב ומונע שלא תוכל לחול קדושת תשמישי קדושה על הרצועות בשלימות דרק מטעם זה פסול עור בהמה טמאה דלענין גוף קדושת התפילין דהיינו הפרשיות או גם הבתים שכתוב עליהן הש' לא שייך עיכוב דכבר חלה עליהן הקדוש' מקודם שנתן בהם הרצועות מטמא' כ"כ הדבר טמא מעכב ומונע לקדושת גוף המצוה דאינה קיל מקדושת תשמישי קדושה ולכך שפיר של בהמה טמאה פסול דמעכב ומונע לגוף המצוה וכמו כן ה"ה בשאר מצות ויש מקום א"כ לדעת גדול האחרונים המג"א ז"ל כן עלה על לבי:

אולם אחר ההתבוננות והעיון עדיין יש לעורר דהנה כבר נודע דעת רש"י ז"ל ודעמי' דגם יו"ד ודל"ת הלמ"מ המה ועי' ברשב"א ז"ל מ"ש לישב מה שהקשו רבותינו בעלי התוס' מהא דאמרינן בש"ס דשבת דף כ"ח אלא לרצועותיהן דלא נפקא מקרא דבפיך דאף דדלת ויו"ד הלמ"מ מ"מ כיון דלא הוי כתב רק קשרים לא נפקא מבפיך ולדעתי' ז"ל צ"ל דהא דקרי לה הש"ס לרצועות רק תשמישי קדושה הוא משום דאף דיש עליהם אותיות ה' מ"מ הם עצמם ל"ה גוף הקדוש' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דגם גוילין של ס"ת לא חשוב גוף הקדוש' ורק הכתב הוא הקדוש' ורק אגב הכתב הוא דקדשי אזיל ליה הכתב אזלא קדושתן. ויש לי בזה אריכות דברים בסוגיא דהזמנ' מלתא הוא ואכ"מ הביאור. ולפ"ז י"ל דפסול דבר טמא לרצועות הוא ג"כ מטעם שהיא עיכוב לחלות גוף הקדוש' דהיינו הקשרים שהן בעצמן לפ"ז גוף הקדוש' ולא משום קדושת הרצועות שהמה רק תשמישי קדושה ושפיר א"כ אין ללמוד שופר ושאר מצות מתפילין די"ל דכמו דתשמישי מצוה קיל מתשמישי קדושה כמו כן גוף המצוה קיל מגוף הקדוש' ואין לדמות מצוה לקדוש'. ואני מוסיף לומר עוד דאף לשיטת התוס' ודעמי' ז"ל דיו"ד ודל"ת לאו הלמ"מ נינהו ומה"ט לא הוי הרצועות רק תשמישי קדוש' מ"מ י"ל דפסול בהמה טמאה הוא משום גוף הקדוש' והיינו שהוא מניעה לחלות גוף הקדוש' דהיינו קדושת התפילין עצמן דאף שכבר נכתבו הפרשיות ונעשו הבתים עם השי"ן אשר עליהם מקודם שנתן לתוכן הרצועות וכבר חלה מקודם עליהן הקדוש' מ"מ נתוסף עליהן קדושה עם הנחתן מה שלא הי' מקודם. וראי' ברורה לזה מהא דאמרי' במנחות דף ל"ד דאין עושין מתפילין של ראש תפילין של יד משום דהו"ל הורדה מקדוש' חמורה לקלה ומחלק התם בין עתיקי לחדתא דרק בשכבר הניחם חשוב הורדה הרי דעיקר הוספת הקדוש' נעשה בהנחתם וכן הדין גם בשל יד לענין לעשות מהן מזוזה ועי' כ"ז בש"ס ופוסקים ואין ראי' א"כ מקדוש' למצוה וכנ"ל:

אולם עדיין יש מקום בראש לומר לפמ"ש בחידושי דיש לומר דהא דתשמישי קדושה צריכין גניזה ותשמישי מצוה נזרקין אין הטעם משום דקילי מצוה מקדוש' ורק משום דל"ד התשמישים זה לזה דתשמישי קדושה הי' מונח עליהם או בתוכן הקדוש' משא"כ תשמישי מצוה כגון שופר ולולב וכדומה ענין תשמישם הי' רק שע"י נעשה המצוה והמה הי' הגורמים לעשות המצוה ע"י האדם היינו קול השופר והנטיל' בהלולב ותשמיש כזה באמת גם בקדוש' אינו מוריד קדושה להמשמשים ומה"ט לא מצינו שיהי' על הקולמס שכותב בה סת"מ דין תשמיש קדושה כפי העול' על זכרוני נמצא להפוסקים להיפך בפירוש שמותר לכתוב בהקולמס של סת"מ דברי חול וכעת נשה מזכרוני מקומו איה וע"כ משום שאין על הקולמוס דין תשמישי קדושה וע"כ אנו צריכין לומר כן דאל"כ הי' לנו להצריך קולמוס אחרת לכתיבת ה' משום שלא תהי' הורדה מקדוש' חמורה לקלה וע"כ דהטעם כנ"ל דכיון דהקולמוס אינו רק גורם להקדוש' לא חשוב בשביל זה תשמיש קדושה ממש שתהי' ותחול עלי' קדושה ואין ראי' א"כ מזה דמצוה קיל מקדוש' וכשאנו דנין איפוא לענין גוף המצוה וגוף הקדוש' אין לנו ראי' לומר דגוף המצוה קיל מגוף קדושה דחילוק התשמישין מטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל [ויש לי בזה הרהורי דברים בענין בהכ"נ שכ' הרמב"ן דל"ה עלי' רק דין תשמיש מצוה אולם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינ'] ויש מקום א"כ לדמות לענין הבא מהטמא שאר מצות לתפילין אף אי נימא כנ"ל דבתפילין משום שהיא מניעה לחלות גוף הקדוש' קאתינן עלה אולם יען כי מ"מ לא מצינו בש"ס גילוי לזה דקדושת מצוה חמור כמו קדושה הוסיף הר"ן ז"ל דמצד הסברא עכ"פ מצות שופר איננו קיל מקדוש' כיון דלזכרון קאתי וכלפנים דמי וכמבואר בש"ס דר"ה שם ומ"מ צריך היקשא דאיתקש כל התור' לתפילין דאל"ה היינו אומרים דבתפילין דוקא דינא הכי דגזה"כ הוא בתפילין. ודברי המג"א והר"ן ז"ל מתאימים המה ויצא לנו א"כ מזה דרק בשופר י"ל דאסור מבהמה טמאה כיון דלזכרון קאתי אבל בשאר מצות אין הדבר ברור עוד אי חמירי קדושתן כמו קדושת תפילין וכנ"ל גם לדעת המג"א ז"ל וכיון שכן בנר חנוכה שהוא רק מצוה דרבנן אין לאסור דבר טמא גם לדעתם ז"ל אחרי שאין איסורו ברור וכמ"ש. ובלא כל זאת מצד הסברה אמינא לחלק בין שופר לשאר מצות דרק שופר אנו יכולין ללמוד מתפילין ומשום דכיון דדבר טמא אינו מצד איסורו דהרי עור נבילה וטריפ' לא פוסלתו התור' וגם אין על העור שום איסור הדעת נוטה א"כ דרק היכי דבעינן דבר מהבהמ' דוקא וכל שאר דברים פסולים וכגון בתפילין דבעי' עור דוקא אמרה תורה דעור בהמה טמאה אין לה חשיבות הלזו אבל מ"מ אין לומר דהיכי דלא בעינן דבר מיוחד שיגרע דבר הבא מהטמא מכל שאר דברים דזה אין לנו ללמוד מתפילין ואין ללמוד א"כ רק שופר דבעי' דוקא קרן בהמה ולא שאר דברים זהב וכסף וכדומ' דהיכי שהוא מטמא בטלה חשיבתו ולא עדיף משאר דברים. ובזה אמינא ליישב דברי רש"י ז"ל מגילה דף כ"ד שפירש במשנ' שם בציפן לתפילין זהב הרי זה דבר חצונים דפסול מקרא דמפיך מן המותר בפיך ולכאור' אין הבנה לדבריו ז"ל דהרי זהב באמת מין המותר הוא ולא מצינו בש"ס לפסול מבפיך רק עור בהמה טמאה. ובלמדי ש"ס מגיל' אמרתי דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דאמרה תורה בפיך מהמין המותר בפיך גלתה תורה דבעי' שיקח דבר שיש בו טמא וטהור משא"כ זהב דאין בו מין שאינו מותר [ובזה אמרתי לישב מה שנתקשיתי דהרי בש"ס דקידושין דף ל"ה קאמרי' דלכך הוקשה כל התור' כולה לתפילין דכתיב והיו לאות כו' למען תהי' כו' בפיך חזינן א"כ דסבר הש"ס דתורת ה' היינו כל מצות התור' ולא התור' ממש וא"כ יהיו צריכין כל המצות להיות ממין המותר בפיך ומש"ס דשבת שם מוכח להדיא דרק כתיבת סת"מ צריכין להיות ממין המותר וגם רצועות של תפילין אי לאו דלא הוכשרו הי' מותר גם מטמא'. ולפי הנ"ל יש לומר דלענין הך דבפיך עכצ"ל דהך דתורת ה' היינו רק כתיבת התור' ולא מצות התור' כיון דמבפיך ממעטין כל דבר שאין בי מין טמא ועדיין צ"ע] אולם באמת זה דוחק דמנ"ל לפרש כן ולפי הנ"ל א"ש דכיון דמיעט' תורה עור בהמה טמאה ע"כ דבעי' עור דוקא לכתיבת סת"מ או להבתים שיש עליהם שי"ן דאין סברא שיגרע עור בהמה טמאה מכל שאר דברים וכנ"ל ודוק:

עתה נבוא לדבר מענין ביטול ברוב אשר רצה כבודו לדמות לטומאת משא דאף שנתבטל' הנביל' ברוב מ"מ מטמא במשא ורק שאינו מטמא במגע ויען כי הלכה זו מהלכות עמומות הוא אמרתי לכאור' כפי ענ"ד הנה לפי הנרא' בהשקפ' ראשונ' ס"ל להש"ס דכל דבר המתבטל ברוב לא נתבטל ממציאותו שנא' שהמיעוט כמו שאינו וכמאן דאיתא דמי. ובאיסור שנתערב ברוב היתר א"כ לא נתבטל האיסור שנא' שאין כאן איסור ורק דעיקר הוא דמותר הוא משום דאמרי' אכל אחד שהם מהרוב והא דהוצרך בכ"מ בש"ס ענין ביטול הוא משום דאל"ה לא היינו הולכים אחר הרוב משום דהו"ל קבוע דקיי"ל דכל קבוע כמחצ' על מחצה דמי ולענין זה מהני הביטול ברוב שיתבטל תורת קבוע אבל מ"מ לא נתבטל האיסור ממציאותו ולכך במשא שנושא כל הג' חתיכות שפיר נטמא כיון שבודאי נשא גם הנביל' וכ"כ כשנתרב' הטומא' אח"כ עוררת הטומא' הראשונ' דכמאן דאיתא דמי ועי' רש"י ז"ל מנחות דף כ"ג בהך דשחיטה בטלה בנבלה ועש"ה והבן ובזה אמרתי לישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"א מהל' אבות הטומא' דנביל' בטלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע ורק במשא שאי אפשר לשחוט' שתעש' נבילה אבל הנביל' אפשר שתעשה שחוטה כשתסרח ותמה עליו הראב"ד ז"ל דבש"ס דמנחות דף כ"ג קאמר רב חסדא דנביל' בטילה בשחוט' שא"א כו' ושחוטה אינה בטילה בנביל' שאפשר לנביל' כו' ורב חנינא ס"ל בהיפוך ופריך אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא ס"ל כל מין במינו בטל אי אליבא דר' יהוד' כל מב"מ לא בטיל ומשני לעולם אליבא דרבי יהודה וכי קאמר ר"י היכי דאפשר לי' למיהוי כוותי' כו' וכיון דאנן קיי"ל כרבנן הכל בטל עכת"ד בתוס' קצת ביאור. ולפי הנ"ל ניחא והתבונן. דהנה לכאור' קשה לפמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב ואסברא לן עיקר פלוגתי' דר' יהוד' ורבנן דרבנן ס"ל דרק עולין אין מבטלין זה את זה אבל מב"מ בטל ור' יהודה ס"ל דכל מב"מ לא בטיל דרבנן לא אזלי בתר דמיונם בעצם אלא אחר דמיון בהיתר וכיון שזה איסור וזה היתר דלא דמו להדדי שפיר בטל ורק עולין ששניהם היתר לא בטל דדמי להדדי ור' יהודה אזיל בתר דמיון בעצם וכיון ששניהם דומין במינם לא בטיל דכל דבר שדומה לחבירו אינו יכול לבטלו ואדרבה מחזקו עיי"ש בדבריו הנחמדים ז"ל שהאריך בזה א"כ אמאי פשיטא לי' להש"ס כאן דלרבנן אי אפשר לחלק בין אפשר לי' למיהוי כוותי' ללא אפשר דכיון דעיקר טעמייהו דרבנן משום שחלוקים באיסור והיתר א"כ שפיר יש מקום לומר דהיכי דאפשר למיהוי כוותי' אינו בטל כיון שאינם חלוקים לגמרי גם באיסור והיתר אחרי דאפשר למיהוי כוותי' ומה קול הרעש הזה. אמנם באמת הדבר נכון דכיון דרבנן ס"ל מב"מ בטל א"א לחלק בכך דאל"כ א"א שיתבטל לעולם דאם נאמר דבטל ונתבטל א"כ המיעוט לגבי הרוב א"כ בכל מקום אפשר כל דבר שיהי' כוותי' היינו ע"י שיתבטל ברוב ויהי' כמותו וממילא אינו בטל כיון שאינו חלוק גם לענין איסור והיתר וכנ"ל והבן זה אולם כל זה אי נימא דטומאה כמאן דליתא דמי דכל שנתערב ברוב המיעוט בטל בעצמותו לגמרי ונעשה כרוב אבל לפי מה דמסיק בש"ס דבכורות דף כ"ג שם דהא דנבילה בטילה בשחוטה הוא רק לענין טומאת מגע אבל מ"מ מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי וכנ"ל שאין דבר המתבטל ברוב מתבטל בעצמותו שפיר יש לחלק גם לרבנן בין אפשר להיות כמוהו ללא אפשר דרק היכי דלא אפשר בטל משום שחלוק לגמרי באיסור והיתר דאף ע"י ביטול אי אפשר להיות כמותו שאין המיעוט נתבטל בעצמותו וחלוקים המה א"כ לגמרי באו"ה וכיון דרבנן לאו אזלי בתר דמיונם בעצם שפיר בטיל ודו"ק בכל זה.

ולכאורה לפ"ז באיסור שנתבטל בהיתר יהי' אסור לאדם אחר לאכול כולם דכיון דכמאן דאיתא דמי הרי אוכל בודאי איסור ואנן פסקינן להלכה דגם אדם אחד מותר לאכול שלשתם ואף לדעת קצת המחמירים אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא וכאשר האריכו האחרונים והביאו לשונות הפוסקים ז"ל [ובחידושי אמרתי דע"כ אנו צ"ל כן דאם נאמר דהוא מדינא גם שנים אסור לאכול משום דשמא יאכל גם השלישי דכיון שזה בפ"ע מותר הי' ורק שיעבור למפרע דמי לקונם עיני בשינה היום אם אשון למחר דקיי"ל כר"י דאל יישן היום שמא יישן למחר דרק באיסורא מיזדהר אינש ולא בתנאה דכיון שאין זה האיסור ורק שעי"ז יעבור למפרע לא מיזדהר] והנה בזה אחר זה יש לומר דמותר גם לאדם אחד משום דבכל חדא וחדא אמרינן שהוא מהרוב ובהאחרון אמרי' שזה מהרוב והאיסור הי' בזה שאכל שכן אנו צריכין לדון עליו וכבר דברו מזה הקדמונים ז"ל אמנם שלשתם יחד לפ"ז באמת אסור מדינא כיון שבשעת אכילתו אוכל בודאי מהאיסור דכמאן דאיתא דמי לפ"ז או מה"ת או מדרבנן לכל מר כדאית לי' בהך דטומאת משא:

והנה לפי הנ"ל הא דמחלקינן בין מגע למשא היא לאו בדוקא דגם במגע משכחת לה טומאה לא מבעי' היכי שנגע בשלשתן ביחד אלא אף בנגע בכולהו בזא"ז דכיון דטומאה כמאן דאיתא דמי א"כ הנוגע בכולם נטמא בודאי דדמי לשני שבילין דטהור ברה"ר כשהלך באחד מהם דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור וגם דמוקמינן לי' אחזקתו חזקת טהרה ובהלך בשתיהן טמא ודאי ומ"ל רוב ומה לי חזקה וז"ב אצלי. והנה אם כה נאמר הנה בנ"ד אם הי' דבר מטמא פסול בכל המצות גם שאין כאן אלא תערובת שומן חזיר הי' אסור לנר חנוכה כיון דכמאן דאיתא דמי:

ומ"ש כ"ת לדון מטעם זוזו"ג אשתמיטתי' במח"כ דברי התוס' ע"ז דף ס"ח גבי שאור של תרומה ושל חולין דלא שייך זוז"ג כיון שיש בכל אחד כדי להחמיץ ואף מאן דשרי התם אסור הכא עיי"ש היטב ויש לדבר בזה ובהך דסכך פסול ואכמ"ל בשגם לא צרפתי עוד הדברים כראוי. אמנם באמת לפ"ז עכצ"ל ולחלק בין לח בלח ליבש ביבש דדוקא ביבש ביבש אמרינן דכמאן דאיתא דמי משא"כ בלח ולח שנבלל לגמרי בההיתר דהרי דם הפר ודם השעיר אמרי' דאי הי' בטל ברוב ליתא לדם שעיר כלל ולא חשיב כזורק דם שעיר וכיון דבנ"ד לח בלח הוא שפיר בטל ברוב וכמאן דליתא דמיא וגם ביבש ביבש בדברים הנבללים עכצ"ל לפ"ז דכמאן דליתא דמי דאל"כ לא שייך בהו ענין ביטול ברוב דבכה"ג לא שייך לומר דמרובא פריש דגם לקולא אמרינן דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואף היכא שהרוב איסור עיי' בפ"ה דתרומות ובפי' הרמב"ם ז"ל שם:

עוד עלה על לבי לומר ולחלק בין טומאה לאיסור ופסול וכאשר באמת לא מצינו הך דכמאן דאיתא דמי בשום מקום רק הכא גבי טומאה והוא לפמ"ש במק"א דחלוק הוא ענין טומאה מאיסור דבאיסורים החפץ גופא נתפס בהאיסור דכל איסורי תורה איסור חפצא המה והחפץ הוא א"כ גוף האיסור אבל בטומאה אין החפץ בעצמו נתפס בהטומאה שיהי' טמא בעצמותו ורק שהחפץ הזה נעשה מדור לטומאה שתהי' רוח הטומאה שורה וחלה עלי' ומה"ט מטמא אחר בנגיעתו דהרוח טומאה השורה עליו מתפשט גם על הנוגע בו משא"כ באסורים שאין האיסור דבר חוצה לו להחפץ ורק שהחפץ בעצמותו הוא האיסור והארכתי בזה לבאר הא דבחלות טומאה על טומאה קיי"ל דחמורה על קלה שפיר חיילא ובשוים אמרינן דשבע לי' טומאה אף אי הטומאה האחרונה כוללת יותר וכדמוכח כ"ז מש"ס דמנחות דף כ"ד בסוגיא דעשרון שחלקו כו'. ובאיסורין הדין להיפוך דבכולל איסור חל על איסור והיכא דליכא כולל גם חמור על קל לא חייל ואכ"מ הביאור עיי' בקונטרס הנדפס בשמי בספרו של מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל או"ח סי' ל"ב יעו"ש וימצא עונג לנפשו ומעתה אמינא דזה הוא החילוק בין איסור לטומאה דבאיסור כיון שאנו דנין על החפץ שנתפס בהאיסור שפיר אמרינן דכיון דאיכא רוב היתר אחרי רבים להטות ונעשה כל התערובות היתר משא"כ בטומאה שאין דנין על הנבילה שטמאה הוא בעצמותה ורק שהוא מדור לרוח הטומאה שהוא חוצה לה להחתיכה לא שייך ביטול ברוב דרוח הטומאה שורה על הנבילה בכל מקום שהיא דכי בשביל שאין אנו מכירין חתיכת הנבילה פרחה לה רוח הטומאה מאתה דמי יודע הרוח אם אנו מכירים הנבילה אם אין ורק דלענין מגע כשנגע באחת מהחתיכות תלינן שחתיכה זו הוא מהרוב שחוטות ואינה יכולה לטמא אחר הנוגע בה דאזלינן בתר רובא ורק לזה מהני הביטול שיתבטל מהחתיכות תורת קבוע וכמש"ל אבל מ"מ הטומאה כמאן דאיתא דמי והיכי שנשאם כולם או אף בשנגע בכולם אף בזאח"ז שפיר נטמא וכנ"ל מה שאין כן באיסור המתבטל בהיתר דבזה שפיר נתבטל לגמרי והבן זה:

עוד אמינא לבאר החילוק שבין מגע למשא באופן אחר והוא הנכון אצלי דבאמת בכל דבר הנתערב ברוב אף שהמיעוט נגרר אחר הרוב מ"מ אין המיעוט נתבטל בעצם ממציאותו דהרי ישנו בעולם ורק שאין ידוע לנו מקומו דזהו נגד החוש וגם מאין לנו לאמר כן דמקרא דאחרי רבים להטות הנאמר בסנהדרין אין ראי' רק שאנו דנין ע"פ רובם של סנהדרי' כאילו היו כן דעת כולם לא זולת ורק דעיקר ענין ביטל ברוב הוא שהמיעוט בטל לגבי הרוב והו"ל כמי שאינו לא במציאותו בעצם רק שנתבטל לגמרי שמו וחשיבותו וכיון דבכל האיסורין בעינן שיאכל כזית דכזית הוא דבר ואכילה חשובה כשנתבטל א"כ ברוב דבטלה לה חשיבותה של האיסור אין כאן איסור ואף דאנן קיי"ל דחצי שיעור אסור מה"ת מ"מ זה אינו רק משום דגם כל שהוא וחצי שיעור חשוב קצת דחזי לאצטרופי וכיון דחשיב קצת לכל אדם מהני לי' מחשבתו מה דאחשבי' באכילתו אבל בביטול ברוב אזדי לי' חשיבות המיעוט לגמרי דשמו וחשיבותו כמאן דליתא דמי ואין כאן איסור כלל וזה היא ג"כ ענין הדם הפר ודם השעיר דאי הוי מתבטלין זא"ז בטלה חשיבות המיעוט דם השעיר וזה אנו למדין מהך דאחרי רבים להטות דסנהדרי' דנתבטל חשיבות המיעוט לגמרי ואינו בכלל ושפטו והצילו כו' שאין להנידן זכות כלל ממה שפטרוהו המיעוט ודנוהו לזכות וזה ענין נכון אצלי בביאור הדברים דו"ק והבן.

והנה בטומאה ג"כ בענין שיעור כזית אולם בזה יש לדון אם הוא מטעם חשיבות דרק כזית חשוב הוא וכמו באיסורים או משום ריבוי הטומאה דגלתה התורה ואמרה דרק טומאה מרובה היוצא מן כזית כאחד יש כח בידה לטמאות ולא טומאה מעוטות. ונראה לדעתי לחלק בזה בין טומאת מגע למשא והוא לפי דקיי"ל דאם הדביק שני חצאי זתים נבילה בקיסם והמה מחוברים ודבוקים זה בזה כ"כ עד שינטלו כאחד הנושאן טמא ומ"מ הנוגע טהור שאין חיבורן של אדם חיבור עיי' ברמב"ם ז"ל ה' א"ה פ"א הל' י"ב וזה טעמא בעי דכיון דבעינן כזית ביחד בנושא כמו בנוגע וכיון דאתה אומר דבכה"ג אף שהם דבוקים הרבה זה בזה ל"מ לענין טומאת מגע שאין חיבורי אדם חיבור א"כ למה יועיל חיבור זה לענין משא וע"כ דאף דלשני הטומאות מגע ומשא בעינן כזית מ"מ לאו מחד טעמא הוא ורק דלענין טומאת מגע הטעם משום חשיבות דרק כזית חשוב הוא ולכך אף שחיברם בטוב יחד ל"מ כיון דמ"מ לא מיקרי כזית אחד דחיבורי אדם לא חשיב חיבור לזה אולם לענין טומאת משא אין הטעם דכזית בשביל זה ורק מטעם ריבוי הטומאה מן כזית אתינן עלה וא"כ אף דבעינן שיצא מן כזית במקום אחד הנה מ"מ אחרי שהמה מחוברים ודבוקים יחד זה בזה שפיר מטמא במשא דמה לי אם הוא ע"י אדם או בתולדה הרי מ"מ יש כאן טומאה מרובה במקום אחד בלי פירוד ולפ"ז יובן היטב החילוק בביטול ברוב בין מגע למשא דכיון שבררנו דאין המיעוט מתבטל בעצמותו שיחשב ביטול ממציאותו ורק שנתבטל חשיבותו וכנ"ל א"כ זה לא שייך רק לענין טומאת מגע דשיעורא דכזית מטעם דבעינן דבר חשוב קאתינן עלה וכל שנתבטל א"כ ברוב בטלה חשיבותו משא"כ לענין משא דרק מצד ריבוי הטומאה במקום אחד אנו דנין להצריך כזית ל"מ ביטול ברוב דטומאה כמאן דאיתא במציאותו וכנ"ל ודו"ק בזה:

ובגוף הלעז אשר הוציאו על שמן זית שמערבין בו שומן חזיר הנה דעת הרמב"ם ז"ל וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' ק"ג דבשר פוגם את השמן והוי נוטלפ"ג אמנם כבר נודע דברי רש"י ז"ל שפי' הא דאמרי' בע"ז דף ל"ח בהך דמישחא שליקא אי משום איערובא משרי שרי דהיינו תערובות יין ואין ראי' א"כ מזה דשומן פוגם וביחוד לפי שאמרו והוסיפו בלעז שיש מערבין ביותר והש"ח הוא הרוב וא"כ י"ל דאף לדעת הסוברים דשומן פוגם מ"מ אינו פוגם כ"כ עד שיהי' בכלל אינו ראוי' לגר ורק שהוא פוגם קצת וכשהוא א"כ הרוב אסור בכה"ג וכמבואר בש"ע שם. אולם זה יש לדחות דאף דנאסר מ"מ ל"ש לחוש לתערובות דאחרי שיפגם השמן בודאי לא יערב ובזה נסתר ג"כ מה שהבאתי ראי' לפירש"י ז"ל דהך דאיערובי היינו תערובות יין ולא שומן מהא דקאמר בהך דמשיחא שליקא דאי לזליפתן של כלים נוטל"פ הוא והיינו משום דסתם כלים של עכו"ם אב"י דכיון דשומן בעין פוגם איך ניחוש לזליפתן של כלים ולפי הנ"ל י"ל דהך דמשום איערובי היינו תערובות שומן ורק דבאמת דבשעת עירובן אינו פוגם ורק שנפגם קצת אח"כ ולכך ל"ש לחוש לתערובות גמור דהעכו"ם לא יעשה כן ומ"מ איכא חששא דזליפתן של כלים דהו"ל משביח ולבסוף פוגם דאוסר וכמבואר כ"ז בפוסקים עיין עליהם [ובזה יתישב מה שתמהו דאיך נפרש על תערובת שומן שהרי מבשלים בשר בשמן ואינו פוגם. תיכף מ"מ פוגם לאח"ז] ולכך הוצרך לומר דמ"מ נוטל"פ הוא דסתם כלים אינן בני יומא ודו"ק.

ולכאורה עלה על לבי להקשות לפירש"י ז"ל דאיך נחוש לתערובות יין דכיון דאינו רק סתם יינם ול"ה רק מדרבנן איך נחוש לספק תערובות הא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכעין זה כתבו התוס' ז"ל דחולין דף קי"ו בהך דגבינות דדוקא להעמדה בעור קיבת נבילה חיישינן אבל לא לעור קיבת כשרה ומשום בב"ח כיון דל"ה רק כבוש דל"ה בב"ח רק מדרבנן דספיקא להקל אולם אחרי העיון ראיתי דלאו ד"ה הוא עיי' בפי' המשנה להרמב"ם שם שכתב דלכך ל"ח לאיסור בב"ח משום דבאמת איכא ששים ורק דהוי דבר המעמיד וזה ל"ש רק בנבילה שהוא איסור משא"כ בבב"ח שהאיסור בא ע"י התערובות ולדעתי עכצ"ל דגם לדרבנן חיישינן דנהי דנימא דרצה לתרץ דלבב"ח גם בבישלו אח"כ ליכא חששא מ"מ כיון שהחליט דאיכא ששים א"כ גם להעמדה בעור נבילה למה חיישינן הרי לא הוי רק ספיקא דרבנן דהא דדבר המעמיד ל"ב אינו רק מדרבנן וטעם הדבר נרא' לי דבתקנת חז"ל כוללת י"ל דחשו גם לאיסור דרבנן דמ"מ יכשלו רבים באכילת איסור והארכתי בזה ואכ"מ ונכונים דברי רש"י ז"ל ופירושו:

והנה בעת כתבי זאת בא לפני ע"א כשר והעיד כי הי' בווילנא ושאל את פי הרב מוה' יעקב מקאוונא ואמר לו כי נתברר עתה ע"י הרבנים הגדולים הסמוכים למקומות אשר שמה נעשה השמן זית כי אין ממש בהלעז. וגם הוא בעצמו התיר לו נדרו ע"פ ב"ד ועל פקודתם ואוכל השמן זית והקולות איפוא יחדלון. זו"ז מה שהקשה על הר"ש ז"ל דגם ממלקות לכרת אמרי' כיון דגלי גלי דא"כ מה חילוק יש בחובל בחברו בין יוה"כ דאיכא מלקות לשבת לק"מ דעיקר קרא דלא יהי' אסון בחובל כתיב והנני נוטה כנהר שלום:

תוכן העניינים

ברכת רצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה