אור ברסלב
ברכת רצה סימן עא

ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין

סימן עא

סימן ע

ב"ה רישא יום ה' יט טבת תרל"ד לפ"ק:

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה אהרן לאנדא אבד"ק יאבלינאב ני':

תוכן השאלה שבק' הסבו מהנהר הסובב חלק קטן על רחיים שבעיר וחלק הזה הולך מקדם לבית המרחץ וע"י צינור חפור בקרקע ימלא המקוה. ובכל עת אשר ינקו המקוה יפתחו הצינור ההוא ואחר אשר ימולא שיעור טבילה יסתמו הצינור ע"י בנין אבנים. ועתה בא אחד ואמר להם כי המקוה פסולה משום שזוחל אחרי שהראה כי נחסרו מי המקוה ואשר ע"כ ציוה שיהיה הצינור פתוח למען אשר יתחברו מי המקוה עם מי הנהר וכ"ת דעתו דרצה המורה לתקן המתוקן וקלקל הרבה ורצונו לדעת חות דעתי בזה. והנה יפה דן ויפה הורה כ"ת והמורה ההוא לא חש לקמחי' וכאשר אבאר בעזה"י:

הנה כבר נודע מחלוקת הקדמונים ז"ל בענין הטבילה בנהרות דלדעת הר"ח והרי"ף והרמב"ן ודעמם ז"ל אסור לטבול כל שנתגדל הנהר מאשר הוא בעת שלא היה גשם והי' יובש שהיא כנהר פרת ביומי תשרי דחיישינן שרבו הנוטפין על הזוחלין דאינו מטהר רק באשבורן דס"ל דהלכתא כרב דאמר מיטרא במערבא סהדי רבה פרת וכאבוה דשמואל דעבד לבנתי' מקוואות ביומי ניסן. אמנם ר"ת ודעמי' ז"ל חולקים שפסקו דהלכתא כשמואל דנהרא מכיפי' מיברך ולעולם לא ירבו הנוטפין של מי הגשמים על מי המעין. והיכי שרבו הנוטפין על הזוחלין הביא הב"ח ז"ל להקת הפוסקים ז"ל דמ"מ אינו איסור לטבול שלא באשבורן רק במקום שנתרחב הנהר. אבל במקום שהי' הנהר זוחל בכל עת מותר לטבול גם עתה וכדאיתא בתוספתא מעין שמימיו מועטין וריבה עלי' כו' אינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהי' יכול להלוך מתחילתו. אולם היכי שרבו הזוחלין על הנוטפין מטהר בזוחלין גם במקום שנתרחב הנהר עיין בדבריו ז"ל. אמנם דעת המהרי"ק ורי"ו ז"ל הוא בהיפוך דבמקום שלא הי' יכול להלוך מתחילתו גם ברבו הזוחלין על מי הגשמים אין לטבול כשהוא זוחל והיכי שרבו הנוטפין גם במקום שהיה יכול להלוך מתחילתו אינו מטהר רק באשבורן דהם ז"ל מפרשי' הך דמעין שמימיו מועטין וריבה עליו דתוספתא דלאו היינו שריבה מים יותר ממי המעין ורק שהוסיף מים על המים הראשונים אבל מ"מ עדיין מי המעין מרובים על הנוטפין דאך בכה"ג מותר לטבול כשהוא זוחל במקום שהי' מהלך בתחילתו ועיין במהרי"ק ז"ל שורש קט"ו שהאריך בזה ועיין בפוסקים האחרונים ז"ל שתפסו כדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל עייש"ה ז"ל ועיין בש"ך ז"ל סקי"א שכתב דמדברי הר"ש והרא"ש ז"ל אדרבה יש להוכיח כדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל עיי"ש ולדעתם ז"ל דגם אם נאמר דנהרא מכיפיה מיברך אינו מטהר בזוחלין רק במקום שהי' מהלך בתחילתו וכמובן. וזה כוונת הש"ך ז"ל בס"ק י"א שם במ"ש דאף לשיטת ר"ת ודעימי' ז"ל אין לטבול רק במקום שהי' מהלך בתחילתו והיינו דאחר שדעתו ז"ל כדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל אף דנהרא מכיפי' מיברך מ"מ אסור בכה"ג הארכתי קצת בזה יען ראיתי לכ"ת במכתבו השני שחילק זה לשני ענינים ובאמת ז"א לדעתי דהיא הוא ודא ודא אחת הוא וכאשר נתבאר:

והנה כאשר נשים לב להבין סברות כל אחד ואחד מהפוסקים ז"ל האלו הנה דעת החולקים על המהרי"ק והרי"ו ז"ל וטעמם הוא דאין רוב הנוטפים יכולין לפסול כלל הנהר והמעין שהוא זוחל שלא לטהר רק באשבורן דמכיון שמקודם הי' כשר לטבול בו והי' מעין גמור נשאר כמו שהיה דדמי למקוה כשרה של מ"ס סאה שיכול להוסיף עליו שאובין אף אלף סאה ולא אמרינן דכיון שיש רוב שאובין שפוסלין מה"ת הרי הוא טובל בהשאובין וה"ה כ"כ בריבוי נוטפין לענין לטהר בזוחלין ואין לדון א"כ לפסול כשהוא זוחל בנתרבו הנוטפין רק לענין היכא שנתרחב הנהר והוא טובל במקום שלא הי' מהלך מקודם דבזה אנו דנין לענין הוית מקום הטבילה שנעשה עתה מחדש וכיון שנעשה רובו ע"י נוטפין דינו כמקוה שאינו מטהר רק באשבורן. ולכאורה יש לעורר דלפ"ז גם בשאובין כשהטיל הרבה לתוך מקוה של מ' סאה עד שנתרבו השאובין לא יכשר לטבול רק כשהוא במקומו אבל אם נמשכו המים למקום אחר יהי' פסול כיון שהוית המקוה הוי ע"י רוב השאובין דאף שנמשכו מ"מ הרי קיי"ל דשאובין שהמשיכה כולה או רובא דפסולה וזה לא מצינו. אמנם באמת כבר העליתי דאף לדעת רוב הפוסקים ז"ל דכולו או רובו שאוב פסול מה"ת מ"מ כשהמשיכה ל"ה רק מדרבן שמה"ת שפיר כשר בכה"ג כיון שהמים באו מעצמם ע"ג קרקע לגומת המקוה שלא ע"י אדם ושלא ע"י כלי שזה הוא עיקר פסול שאוב מה"ת לכל מר כדאית לי' עיין כל זה בקדמונים ז"ל ורק דמדרבנן פסול משום גזירה דישאב כל המים בכלי ויתן להגומא שלא ע"י המשכה דיהי' פסול תורה. ורק במיעוט שאוב לא גזרו ע"י המשכה דגם אם יתנם להמקוה שלא ע"י המשכה לא יהי' רק מדרבנן משום גזירה אטו כולו שאוב והו"ל א"כ גזירה לגזירה ובחידושי הארכתי להביא ראיות הרבה לזה ואכמ"ל ולפ"ז אמינא דזה לא שייך רק היכי שרוצה לעשות מקוה מתחילה ע"י שאובין ע"י המשכה דבזה שפיר יש לגזור דיחשבו דעושין מקוה ע"י מים שאובין ויבאו לשאוב להדיא לגומת המקוה משא"כ בהך דמקוה של מ' סאה שנתן אח"כ לתוכה שאובין הרבה דלא הוי חשיב שאיבה כלל במקומה והי' מקוה כשרה שפיר כשר גם כשנמשכה למקום אחר דמה"ת גם שאובה כולה ע"י המשכה כשר שגזירת חכז"ל לא שייך בזה דאין לגזור שיטעו בשביל זה שנכשיר מקוה כשרה שנמשכה למקום אחר לעשות מקוה מתחלה ע"י שאוב להדיא שלא הי' לו מעולם הכשר וז"ב:

אמנם המהרי"ק והרי"ו ודעמם ס"ל דכיון שרבו הנוטפין על מי המעין בטל תורת מעין לענין זה לטהר בזחילה ואף א"כ במקום שהי' מהלך בתחילה ואינן מטהר בזוחלין ול"ד לנתן אלף סאין שאובין למקוה כשרה של מ' סאה דלא בטל תורת מקוה. דהתם מטעם אחר קאתינן שגם השאובין נכשרו בהשקה שזה הוא פסול המים שנתלשו בידי אדם ונכשרו ע"י זריעה להיות נחשב מחוברין משא"כ פיסול נוטפין לענין לטהר בזוחלין שהמים כשרים ומטהרין באשבורן ורק שלא בזוחלין וכמ"ש התה"ד ז"ל עיין עליו

**(מלחמות

אריה הנה הט"ז בסי' ר"א סעי"ק ג' הביא מה שכ' התה"ד סי' רנ"ד שמעתי מקשים מ"ש נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם הי' כבר מקוה של מ' סאה ונפלו לתוכה אפי' אלף סאין שאובין בב"א לא יפסלוהו כו' ובמעין אפי' כ"ש. ותירץ דהטעם שאין שאובין פוסלין משום דחשיב כמחוברין. אבל פסול זחילה אינו מטעם שהם תלושין הלכך לא מהני בהו זריעה. ועוד הביא הט"ז בשם הב"ח תירץ אחר והוא ז"ל הרבה להשיב עליהם והוא ז"ל תירץ באופן אחר. אבל אחר בקשת הסליחה עפר אני תחת כפות רגליהם של מאורינו ז"ל ולפע"ד נראה ליישב באופן אחר נכון וברור מאוד דכל עיקר הא דלא פסלו שאובין אפי' אלף סאין לתוך מקוה כשרה או למעין כ"ש. הוא מטעם השקה וכמו שכ' הב"י שם בשם הסמ"ג כשם שמועלת השקה למים טמאים לטהרם ובת"כ דרשו מן המקראות כך מועלת השקה למים שאובין להכשירם ע"ש והנה תורת השקה לא מצינו רק להחזיר להכשירן הראשון. כגון שנטמאו שמתחילת ברייתן טהורים הי' ואח"כ נטמאו ע"ז מהני השקה להיות חוזרין לטהרתן כמו שהי' מקודם שנטמאו וכן גבי שאובים שמתחילת ברייתן לא הי' שאובין רק אחר כך נעשו שאובין מהני השקה שיהי' חוזרין להכשרן הראשון. אבל גבי נוטפין שמעולם לא הי' עליהן תורת מעין לטהר בזוחלים האיך יהי' מהני השקה להכשירן להיות תורת מעין עליהן בדבר חדש שלא נתכשרו לזה מעולם והיכן מצינו גבי טומא' כה"ג ולפ"ז יש לנו להמציא דבר חדש דהא דמבואר בשו"ע שם סעי"ק ט"ו דמעין כ"ש יכול לשאוב כל מה שירצ' וליתן לתוכה והם כשרים אע"פ שהם רבים על המים שהי' בתוכה תחלה וכ' הש"ך מ"ש הב"י בשם הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא וכבר ביארו הרמ"א בסעיף י"א ולפי הנ"ל יש לחלק בין אם הי' המים שאובין מתחיל' נשאבין מן המעין ובין היכי שהי' מתחילת ברייתן רק נוטפין ומי גשמים דהיכי שהי' מתחילת ברייתן מי מעין ואח"כ נפסלו ע"י השאיבה מהני השקת המעין להחזירן להכשירן הראשון שהי' מטהרין בזוחלין. אבל אם היו רק מי גשמים מתחילת ברייתן לא מהני השקת המעין לטהר בזוחלין וליתן עליהן הכשר חדש מה שלא הי' עליהן מעולם. וראי' ברורה לזה ממה שמבואר בסעיף ח' שאם המעין מקלח על שפת הכלי ולתוכו תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפי' אם המים שבתוכו מרובין. וכן בסעיף י' מעין שהמשיכו לבריכת מים כו' ואם חזר והמשיך קילוח המעין לתוכה חזרה לדין מעין ע"ש וע' בש"ך בסעי"ק ל"ב דהביא בשם מע"מ לתמוה ע"ז מ"ש הך דסעי"ק י' מקוה מים שאובין שהגיה הרמ"א דמ"מ אין לטבול בו רק באשבורן. וכאן בסעיף י"א כתב המחבר חזרה לדין מעין וכ' הש"ך ול"נ דהתם מיירי שלא רבו הנוטפים ע"ש ועי' בט"ז שם בסי"ק ג'. ולפי הנ"ל עולה הכל על נכון דכשבא השאובין מתחילת ברייתן מהמעין מתכשרין ע"י השקה דמעין לטהר בזוחלין אע"פ שרבו על מי המעין אבל כשבאו השאובין מן המקוה או מימי גשמים מהני השקתן רק לטהר באשבורן כמו שהי' הכשרן הראשון ודוק כי הדברים נכונים בעזה"ש:)** ולפ"ז הוצרכו לפרש ע"כ הא דמחלקינן בתוספתא בין מקום שהי' מהלך מתחילתו למקום שנתרחב דמיירי שרוב הי' זוחלין וריבה היינו שריבה המים דבמקום שנתרחב גם בכה"ג אינו מטהר בזוחלין כיון שהוית המקוה בא גם ע"י הנוטפין שלולי שנתרבה ע"י הנוטפין לא הי' נתרחב עד מקום הזה. ואחר בירורן של הדברים האלה עלה על לבי להביא ראי' לדעת החולקין על המהרי"ק והרי"ו ז"ל דהנה הקדמונים ז"ל הקשו בהא דהעיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים דמשמע דבמחצה על מחצה פסולים ואלו בהך דפרת אמרי' דשמא רבו הנוטפין דאלו לא רבו מטהרין בזוחלין. ותירצו דהך דר' צדוק מיירי לענין טבילת זבין ומצורעים וכו' דטעונים מים חיים ולא לענין זוחלין. והנה הדבר צריך ביאור דכיון דזוחלין היא פסול תורה במקוה וכאשר החליטו הפוסקים ז"ל מהא דחיישינן בהך דפרת לשמא רבו הנוטפין וכיון דחיישינן לספיקא ע"כ שהוא מה"ת דבדרבנן קיי"ל דספיקא דרבנן להקל ועיין בדבריהם ז"ל למה ניקל לענין זוחלין יותר במחצה על מחצה מלענין מים חיים דבעינן דוקא שיהי' רוב כשרים. אולם לשיטת החולקים ז"ל אלו א"ש דכיון דבמקום שהי' זוחל מתחילה לא איכפת לן ריבוי הנוטפין ורק דעיקר שאינו נטהר בזוחלין כשרבו הנוטפין הוא במקום שנתרחב ומשום דחשיב הוית המקוה ע"י נוטפין לכך זה אינו רק כשהנוטפין רובא אבל במחצה על מחצה הו"ל זה וזה גורם דקיי"ל בכ"מ כשיש שני גורמין אחד איסור ואחד היתר מותר. משא"כ לדעת המהרי"ק והרי"ו ודעמם ז"ל דאנו דנין במקום שזוחל בתחילתו דמלבד דבזה ל"ש להתיר במחצה על מחצה מטעם זוז"ג דלא שייך זוז"ג רק היכי שאנו דנין לאסור משום שבא מכח איסור דבזה אמרי' דאי איכא גם כח מגורם היתר הו"ל זה וזה גורם ומותר אבל היכי שאנו דנין על גוף הדבר ותערובתו בעינן גם היכי דשייך ביטול רוב לכ"ע. הנה בלא זה אי אפשר לומר כן לדעתם ז"ל דלדעתם במקום שנתרחב גם כשרבו הזוחלין אינו מטהר רק באשבורן ומשום שהוית המקוה בא ע"י צירוף הנוטפין ומה בכך הרי הוי זה וזה גורם. וטעם הדבר נראה לי לדעתם ז"ל דאף דהיכי דדנין על שבא מכח זה וזה גורם מותר ובזה אנו דנין שהוית המקוה במקום הזה בא גם מכח הנוטפין מ"מ ס"ל דלא שייך להתיר מטעם זוז"ג רק היכי שהתורה אסרה הבא מכח זה וכגון באיסור ע"ז שהתורה אסרה הנאה הבאה מע"ז ומשמשיו או בערלה שהתורה אסרה הפרי הבא מכח נטיעה חדשה דבזה אמרינן דלא אסרה תורה רק כשבא מכח זה לבד אבל כשיש גם גורם היתר לא אסרה תורה וזוז"ג מותר משא"כ לענין לטהר בזוחלין דהתורה גזרה דרק מעין מטהר בזוחלין וחוק התורה הוא א"כ לענין ההיתר לא שייך לומר דזה וזה גורם מותר דאדרבה כמו דאמרי' היכי דחוק התורה הוא לענין כח האיסור דלא אמרה תורה רק כשבא רק מכח האיסור ולא היכי דכח היתר מעורב בו כמו כן י"ל בהיפך היכי שחוק התורה הוא לענין ההיתר שהבא מכח מעין מטהר גם בזוחלין דלא התירה תורה רק כשבא מכח זה לבד ולא היכי שכח אחר מעורב בו ודוק כי זה סברא נכונה וברורה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' לדעתם דאמאי נקל במקום שהי' זוחל מתחילתו לענין שיטהר בזוחלין גם במחצה על מחצה כיון שזוחלין הוא פסול תורה כמו מים שאינם חיים לזבים ולמצורעים וכנ"ל וזה הערה גדולה.

ולכאורה עלה על לבי לומר לדעתם ז"ל דס"ל דפסול זוחלין אינו רק מדרבנן ולא החמירו רק היכי שהרוב היא נוטפין אבל לא במחצה על מחצה והא דחיישינן לספיקא דשמא רבו הנוטפין הוא מצד אחר דכבר נודע מ"ש הרדב"ז ז"ל דהיכי דספיקא דאוריתא ודרבנן יחדיו ידובקו גם בדרבנן מחמירין דאם נחמיר לענין דאוריתא ונקל בדרבנן יהי' זלזול לדרבנן ומעתה בהך דספק ריבוי הנוטפין כיון דלענין טבילת זבים ומצורעים ע"כ נחמיר מספיקא דהם טעונים מים חיים מה"ת גם לענין דנבעי אשבורן בהנך דלא בעי מים חיים אף דלא הוי רק מדרבנן מחמרינן דאל"כ יהי' זלזול לדרבנן וכנ"ל. אולם אחר ההתבוננות זה אינו דלא חשיב זלזול לדרבנן רק היכי שהקולא והחומרא סתרי אהדדי לגמרי שאם נתפוס לענין דאוריתא צד החמור ולדרבנן צד הקולא הוי זלזול לדרבנן משא"כ בהך דספק ריבוי נוטפין דכיון דלענין מים חיים גם במחצה על מחצה פסול ולענין לטהר בזוחלין מחצה על מחצה כשר לא הוי סתרי אהדדי וליכא זלזול וכמובן. ועלה על דעתי לומר עוד לפמ"ש המרדכי ז"ל במס' שבועות דטעמא דמלתא דמקוה אינו מטהר רק באשבורן הוא משום דמקוה אינו נקרא אלא אשבורן כדכתיב יקוו המים וגו' ולפ"ז במחצה על מחצה שמי המעין והנוטפין שקולים שפיר מטהר לדעת הפוסקים אלו בזוחלין דכיון ששוים המה אינו לקרותו מעין ולא מקוה. וכיון דמ"מ לא חשיב מקוה מטהר בזוחלין דרק מקוה דאינו נקרא אלא אשבורן מיעטה תורה. אולם אם כה נאמר יקשה לדעתם ז"ל דאמאי ברוב זוחלין אינו מטהר בזוחלין במקום שנתרחב דנהי שהוית המקוה הוא גם ע"י הנוטפין מ"מ הא הוי לי' זה וזה גורם ומותר דלפ"ז חק התורה הוא רק לענין האיסור דמקוה לא נטהר רק באשבורן ולא לענין היתר דמעין דמה"ט אתה אומר דבמחצה על מחצה כיון דאינו מקוה אף דגם מעין לא הוי מטהר בזוחלין וכיון שכן גם לענין הוית המקוה שפיר יש לדון להתיר מטעם זוז"ג וכאשר בררתי למעלה. ובזה נסתר גם כן מה שרציתי לומר לדעתם ז"ל דהא דהוצרך ר' צדוק שירבו הזוחלין היא משום דאי אפשר לצמצם וגם במחצה על מחצה חיישינן שיש רוב נוטפין. והם לא ס"ל כדעת ר' שמעי' ז"ל בתוס' חולין דף כ"ח דכל שיש שני צדדי היתר וכגון בנ"ד דאם הנוטפין המה מיעוט וגם אי הוה מחצה על מחצה מטהר בזוחלין מותר עיי"ש ולכך בהך דפרת אסרינן דשמא ירבו הנוטפין דעיקר הא דאסרינן מחצה על מחצה הוא רק משום חששא דאי אפשר לצמצם ושמא יש רוב נוטפין דכיון דעכצ"ל לדעתם ז"ל דחק התורה הי' לענין ההיתר דמעין שיטהר בזוחלין וכנ"ל גם בשווין הנוטפין עם הזוחלין יש לאסור לטבול בזוחלין דמ"מ אין עליו שם מעין ועכצ"ל לדעתם ז"ל כמ"ש קצת המפורשים ז"ל דהא דנקט דשמא ירבו הנוטפין לאו בדוקא נקט דגם במחצה על מחצה אינו מטהר אלא באשבורן וא"ש. ועפ"י הדברים האלה עלה בדעתי לישב דברי הר"י הלוי ז"ל שפי' בהך דשמא ירבו הנוטפין דלא חשיב מים חיים וזבה טעונה מים חיים ותמהו עליו רש"י והתוס' ז"ל דבהדיא אמרי' בתורת כהנים חומר בזב מזבה שהזבה אינה טעונה מים חיים וגם מגופא דשמעתין דאבוה דשמואל עביד לבנתי' מקוואות ביומי דניסן בעת שרבו הנוטפין ולפי הנ"ל אמינא דהשומע שמע וטעה והר"י הלוי ז"ל לא אמר רק דכל שרבו הנוטפין לא חשיב מים חיים וכוונתו הי' דאיהו ז"ל דעתו דפסול זוחלין אינו רק מדרבנן ושאין חילוק מ"מ בין רוב נוטפין למע"מ והוי קשיא לי' דאמאי חוששין לספיקא דשמא רבו הנוטפין הא הו"ל ספיקא דרבנן ועל זה פירש דכל כה"ג לא חשיב מים חיים וכיון דלענין טבילת זבים ומצורעים ע"כ נחמיר מספיקא דהוי לי' ספיקא דאוריתא גם לענין שיצטרך אשבורן בטבילת נדה וזבה מחמירינן כדי שלא יהי' זלזול לדרבנן וכנ"ל בשם הרדב"ז ז"ל ודו"ק:

והנה כבר הבאתי למעלה ראית הפוסקים ז"ל דפסול זוחלין במקוה היא מה"ת מהא דחיישינן לספיקא דשמא רבו הנוטפין ויש לעורר דמה בכך דמ"מ כיון דהנוטפין לאו בבת אחת באו נימא דקמא קמא בטיל ואף דברובו לא אמרינן דקמא קמא בטל מ"מ זה אינו רק מדרבנן וכמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ב ד"ה נתן סאה כו' עייש"ה וכיון דספיקא היא הוי לי' למימר דספק דרבנן לקולא ולדעת החולקים על המהרי"ק והרי"ו ז"ל ניחא דכ"ז שלא נמשך ונתרחב לא שייך ביטול דהוי היתר גמור דגם כשרבו הנוטפין מטהר בזוחלין במקום שהי' מהלך בתחילתו ואין צריך לדון א"כ מתורת ביטול ועיקר מה שאנו דנין היא אחר שנתרחב לענין שיהי' מטהר בזוחלין במקום ההוא ואז כבר רבו הנוטפין. אמנם לדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל דגם במקום שהי' מהלך מתחלתו אינו מטהר בזוחלין ברבו הנוטפין הדק"ל דנימא דקמא קמא בטיל דתיכף אנו צריכין לדון מתורת ביטול ולא הוי א"כ רק מדרבנן דברובו לא אמרי' קמא קמא בטיל ואמאי נחמיר מספיקא וכנ"ל ולכאורה מזה סייעתא לדעת החולקין. אולם אחר העיון אמינא לדעתם ז"ל דס"ל דכיון דנוטפין לא הוי פסול המים ורק שאינם מטהרים רק באשבורן לא שייך ביטול דחשיב היתר בהיתר ועיין ברי"ף ז"ל בהך דפת שאפאה עם הצלי ובמה שביאר דבריו הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב ואף דבדברי הרי"ף ז"ל שם מבואר שלא הוי בכה"ג רק מדרבנן דמטעם דבר שיש לו מתירין קאתי עלה דלא הוי רק מדרבנן. ולדעת המהרי"ק והרי"ו ודעמם ז"ל עכצ"ל לפ"ז דאינו בטיל מה"ת מדחיישינן לספיקא וכנ"ל י"ל לדעתם ז"ל דס"ל דז"א רק בהך דפת שאפאה עם הצלי דהוי מין בשאינו מינו ולכך אף דחשיב היתר בהיתר בטיל מה"ת דלרבנן דר"י תרתי בעינן שלא יתבטל שיהי' שוים בעצם וגם שלא יהי' חלוקים באיסור והיתר וכהך דדם הפר ודם השעיר ששניהם עולים ואינם חלוקים בשם איסור והיתר וגם שוים במינם אבל במין במינו בכה"ג אינו בטיל מה"ת דזה דמי שפיר להך דדם הפר והשעיר ורק דכל שמי המעין מרובים לא נעקר ונתבטל תורת מעין ומטהר בזוחלין. אבל לא שייך קמא קמא בטיל דלא שייך ביטול דהוי היתר בהיתר ולא בטיל מה"ת במין במינו וכנ"ל ודו"ק:

והנה לכאורה לפ"ז אין אנו צריכין לבוא לזה דחשיב בכה"ג היתר בהיתר דבל"ז כיון דא"צ לבוא מתורת ביטול ורק משום דלא תיעקר שם מעין קאתינן עלה לא שייך ביטול דהוי היתר גמור מקודם וכנ"ל לדעת החולקים ז"ל. אולם באמת זה אינו רק לדעת החולקים דלדעתם אין נ"מ כלל בהביטול עתה דבמקום מהלכו מתחילה אף שרבו הנוטפין לא איכפת לן וגם לענין מקום שנתרחב א"צ לבוא מתורת ביטול עתה דכל שלא רבו הנוטפין הוי לי' זה וזה גורם וכנ"ל לדעתם ז"ל. משא"כ לדעת הפוסקים ז"ל אלו דעכצ"ל דס"ל דבזה אין להתיר מטעם זה וזה גורם כיון דחק התורה הוא על ההיתר דמעין מטהר גם בזוחלין א"כ שפיר יש נ"מ בהביטול שיטהר גם במקום שלא הי' מהלך מתחילתו דאי לא בטיל הו"ל הוית המקוה גם ע"י הנוטפים וכל שיש נ"מ כעת לא שייך לומר דהוי היתר גמור וכמובן וכנ"ל בפת שאפאה עם הצלי דאין נ"מ לענין הפת עצמה רק לענין שיאכלנה בכותח ומ"מ לא אמרינן דלא שייך ביטול כלל דהוי היתר גמור. הארכתי קצת בזה ולא כתבתי בפשיטות דממקומו הוא מוכרע דס"ל להנך פוסקים דבכה"ג כיון שאין הנוטפין פסולין ורק שאינם מטהרין רק באשבורן הו"ל היתר בהיתר ולא בטיל דהרי לדעתם ז"ל גם כשהזוחלין מרובין על הנוטפין אינו מטהר במקום שנתרחב רק באשבורן. ואם נאמר דשייך בזה ביטול נתבטלו הנוטפין לגמרי והו"ל כולו זוחלין. דמזה אין ראי' רק דס"ל כשיטת הרי"ף ז"ל דלא בטיל בכה"ג מדרבנן אבל אין ראי' דלדעתם ז"ל בכה"ג במין במינו לא בטיל מה"ת די"ל דהא דבעינן אשבורן ברוב זוחלין במקום שנתרחב לדעתם אינו רק מדרבנן. אמנם מהא דלא אמרי' קמא קמא בטיל מה"ת אף ברובו ולא נחוש לספיקא יש ראי' דס"ל דבכה"ג במין במינו לא בטל מה"ת דמ"מ אין לומר דחשיב עתה היתר גמור כיון שיש נ"מ בהביטול שיטהר במקום שנתרחב מה"ת והבן כי קצרתי:

ועדיין יש לעורר לפ"ז לדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל דלדעתם עכצ"ל ולפרש התוספתא דמעין שריבה עליו דמחלקינן לענין שיטהר בזוחלין בין מקום שהי' מהלך מתחלתו למקום שנתרחב דהאי ריבה היינו שריבה המים ומ"מ עדיין מי המעין רובו דהרי סתמא קתני ריבה עליו ומשמע אפי' שאובין והשאובין הו"ל פסול מים והוי לן לומר דנתבטל ברוב מי המעין וגם במקום שנתרחב למה אינו מטהר בזוחלין דכיון דנתבטל הו"ל כולו מי מעין וכנ"ל. אמנם גם בזה נכון דלענין פסול השאובין א"צ לבוא לתורת ביטול דנטהרו בהשקה וכנ"ל לדעתם ז"ל ורק משום דהוי נוטפין קאתינן ולזה לא מהני ביטול דהו"ל היתר בהיתר וכנ"ל ודו"ק. והנה לפי הנ"ל אם נחליט כפי סברותינו דבהך דנוטפין לא שייך להתיר מטעם זה וזה גורם כיון דחק התורה הוא על ההיתר דמעין עמש"ל [באמת כי מלבד שהסברא בעצמותה הוא נכונה וברורה למשכיל על דבר להבינו לאשורו יש ראי' לזה מהא דנקטו כל הפוסקים ז"ל לענין היתר שאובין מה"ת שהי' כ"א סאין מי מקוה ולא אמרו דגם בכ' מותר מטעם זוז"ג דעיקר פסול שאוב מה"ת הוא משום דלא הוי הויתה ע"י טהרה וכשהוית' היא ע"י שני גורמים הו"ל זה וזה גורם ומותר וע"כ דכיון דחק התורה היא בההיתר שיהי' הויתם ע"י טהרה בעינן שיהי' כל הויות המקוה בטהרה וכמ"ש] ע"כ צריך לפרש כדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל דהא דמחלקינן בין מקום שהי' מהלך בתחילתו ובין מקום שנתרחב מיירי במיעוט נוטפין וברובו גם במקום מהלכו אינו מטהר בזוחלין דאין טעם להתיר במקום שנתרחב גם במיעוט נוטפין כיון שהוית המקוה הי' גם ע"י הנוטפין וזוז"ג אסור בזה דבעינן שכל הויות יהי' ע"י מי המעין וכנ"ל וגם מטעם ביטול אין להתיר מדרבנן עכ"פ דהוי לי' בכה"ג היתר בהיתר וכנ"ל בשם הרי"ף ז"ל בהך דפת שאפאה עם הצלי ואדרבה ממקומו מוכרע דבנ"ד דהוי מב"מ גם מה"ת לא מהני ביטול בכה"ג דאל"כ לא הי' לחוש לספיקא דשמא ירבו הנוטפים דמה"ת קמא קמא בטיל אף ברובו ועתה רוצה לומר ג"כ דמה"ת לא חשיב היתר בהיתר בכה"ג ואין לומר דבעת ההוא הי' היתר גמור ול"ש ביטול כיון דיש נ"מ לענין שיטהר בזוחלין מה"ת גם במקום שנתרחב ודמי לפת שאפאה עם הצלי דכיון דיש נ"מ לענין שיהי' מותר לאכלה בכותח אף שאין נ"מ לענין הפת עצמה עתה בטל מה"ת וכנ"ל א"ו דיש חילוק בין מבשא"מ למין במינו דבמב"מ גם מה"ת לא מהני ביטול וכנ"ל. ואין לפ"ז מקום להעמיד דעת החולקים ז"ל רק עפ"י דברי המרדכי ז"ל שהבאתי דעיקר הטעם דמקוה אינה מטהר רק באשבורן משום דמקוה היינו אשבורן דלפ"ז חק התור' נאמר בהאיסור דמקו' לא מטהר רק באשבורן ושפיר י"ל דזה וזה גורם מותר עמש"ל וגם בזה יש לגמגם עוד וכמובן למבין.

עוד אמינא להביא ראי' וקצת עזר לדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל דלדעת החולקין ז"ל דכל שלא רבו הנוטפין מטהר בזוחלין גם במקום שנתרחב יקשה דאמאי קתני בהך דריבה עליו דאינו מטהר רק במקום שהי' מהלך מתחילתו דגם במקום שנתרחב קודם שרבו הנוטפין הו"ל למימר דמטהר בזוחלין ואמאי בעינן שיהי' מהלך מתחילתו דוקא ונצטרך לדחוק לדעתם ז"ל ולומר דמיירי שלא התרחב עד שהיו רוב נוטפין וזה דוחק דבתוספתא סתמא קתני. עוד נראה להביא ראי' לדעת המהרי"ק והרי"ו ז"ל מהא דתנן בפ"א דמקוואות משנה ז' מעין שמימיו מעוטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא וכבר נתקשה בזה הר"ן ז"ל דאי בטל ממנו תורת מעין למה מטהר בכל שהוא ואי לא למה לא יטהר גם בזוחלין ונדחק לומר דמילי מילי קתני דבמקום שנתרחב אינו מטהר רק באשבורן כמקוה וכמו כן אינו מטהר בכל שהוא ובמקום שהי' מהלך מתחילתו מטהר בכל שהוא וה"ה דמטהר גם בזוחלין דתורת מעין עליו. ובאמת זה דוחק גדול. ונאמר אך לישב לחומר הנושא וכמובן. אולם לדעת הפוסקים ז"ל אלו א"ש והתבונן דמתני' מיירי שעדיין מי המעין רוב ורבו עליו מים שאובין היינו שריבה המים. ולענין הטבילה במקום שנתרחב אמרי' דאינו מטהר אלא באשבורן. וכמו שבררתי לדעתם ז"ל דכיון דלא שייך כאן ביטול דהוי כה"ג היתר בהיתר במב"מ הו"ל גם הוית המקוה גם ע"י הנוטפין. ואין לטהר בזוחלין רק באשבורן. ועמש"ל דאין לחלק בזה בין היכי שהמיעוט הוי מי גשמים להיכי שהוא שאובין. דאף שהשאובין המה פסול מים מ"מ יש ביטול בכה"ג דאין לדון כלל על פסול שאובים דנטהרו בהשקה ורק משום דהוי נוטפין קאתינן וזהו חשיב היתר בהיתר וכנ"ל והנה הא דלא אמרי' להתיר מטעם זה וזה גורם בררתי דלא שייך היתר זה וזה גורם רק היכא שחק התורה בא לענין האיסור כגון בערלה שאסרה תורה הפרי הבאה מנטיעה חדשה דבזה אמרי' שהתורה לא אסרה רק כשכולו בא מכח זה אבל זה וזה גורם מותר משא"כ היכי שחק התורה בא לענין ההיתר וכנ"ד שאמרה התורה דמעין מטהר אף בזוחלין דבזה אמרי' להיפך דכוונת התורה רק כשכולו בא מכח מי מעין עמש"ל. ומעתה אמינא דזה לא שייך רק לענין דאינו מטהר בזוחלין משא"כ לענין שיטהר בכל שהוא דהא דבמקוה בעינן גם למחטים וצינורות רביעית היא רק מהלמ"מ דפחות מרביעית מים מכונסים מקבלים טומאה ולא חשיב מקוה להטביל בו עיי' ש"ס דפסחים דף י"ז וכפירש"י ז"ל שם וכיון שהלמ"מ הי' על האיסור שפיר בזה וזה גורם מטהר בכל שהוא ודו"ק. ויש לי בכל הדברים הנאמרים בזה הרהורי דברים הרבה וליראת האריכות קצרתי בשגם לא צרפתי עוד הכל בכור הדעת והתבונה קצרתי ופה תהי' שביתת קולמסי. ומעתה בנדון השאלה שלפנינו פשיטא דיש להחמיר שלא לטבול בזוחלין אחרי שבימות הקיץ הנהר קטן ולא יגיע להמקוה דלדעת גדולי המורים חיישינן שרבו הנוטפין דהלכתא כרב וכאבוה דשמואל ורק דלר"ת ודעמי' מותר לטבול בנהרות דפסקו כשמואל ובנדון שלפנינו נוסף עוד על המחמירים דעת המהרי"ק והרי"ו לדעתם ז"ל דבמקום שנתרחב לכ"ע אסור לטבול כשהוא זוחל דאף לשמואל דנהרא מכופיה מיברך מ"מ אינו מטהר בזוחלין במקום שנתרחב דמ"מ האיכא מיעוט נוטפין דצריך אשבורן במקום שלא הי' מהלך מתחילתו לדעתם ז"ל ובנ"ד טובל במקום שנתרחב. ועיי' בדברינו שעשינו סמוכים הרבה לדעתם ז"ל. ויראה שאף הגדולים בתה"ד ז"ל שהתירו בשעת דחק גדול לטבול בנהרות לא התירו רק במקום מהלכם בתחלה שסמכו בשעת הדחק על דעת ר"ת ז"ל בצירוף דעת החולקים שהבאתי דבמקום מהלכו בתחילה גם ברבו הנוטפין מטהר בזוחלין. משא"כ במקום שנתרחב דרבו המחמירים ותהי להיפך וכמובן. ויש איפוא לסתום הצינור שיהי' אשבורן דאף שיחסרו מי המקוה לא חשיב בשביל זה זוחלין כיון שאין הזחילה ניכרת וכמ"ש הרשב"א ז"ל הובאו דבריו להלכה בש"ע סי' ר"א בלי חולק ועיי' ברמב"ם ז"ל שפירש הך דמפצי דאבוה דשמואל שהקיף מחצלת כדי להקוות המים. ובמחצלת פשיטא שיחסרו המים ואעפ"כ חשיב אשבורן וזה ברור לדינא וחלילה להמיר טוב ברע ושלום על ישראל ועל רבנן כנפשו ה' וכנפש אוהב התורה וחכמי' גודרי גדר ועומדים בפרץ:

תוכן העניינים

ברכת רצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה