ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין
סימן ע
בריסק יום ב' ט"ו מרחשון חיים של ברכה לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב הגאון החריף ובקי וידיו רב לו במלחמתה של תורה חכמתו פניו תאירה שמו נודע למשגב מו"ה שמואל נ"י אבד"ק מעזריטש ואגפי' בעהמ"ח ס' משרת משה:
מכתבו ה' לנכון השיגה ידי וזה שבועיים הגיע עדי קונטרוסו אשר כוננו ידיו ע"ד הגט שנחלקו בו חכמי זמנינו ומחמת רוב טרדותי השתרגו עלי צוארי לא יכולתי להשיב למעכ"ת על אתר ואחר עד עתה והאמת אגיד כי גם ממנגדו הגיע לידי זה כביר שו"ת בענין זה אולם אחרי ראיתי כי כוונתו רק לקנטר ולענות על רב מצאתי נכון מבלי להשיב לו כל מאום ואך אל מעכ"ת אשים דברתי ואם כי נפלינו בדעתינו הנה זה דרכה של תורה דרכיה דרכי נועם וגם כל נתיבותיה שלום ביחוד בענין כזה התלוי בשיקול הדעת ואשר כבר נחלקו בו הפוסקים זה נוטה לסמוך יותר להקל וזה מיראי הוראה אין מקום לצאת בחרב וחנית ובמקל חובלים ולא נועם. אבקש איפוא ממעכ"ת לשום עינו בכל הדברים הנאמרים בתשובתי זאת ואם יראה כי כנים המה לא יתקע עצמו יותר מדאי לדבר הלכה זו כי זה כבוד חכמים ומאן דכרע בהודאה זקף בשם טוב ואם אין מה לי בזה מעולם אין דרכי להעמיד דברי בכמו אלה בכל עוז השומע ישמע והחדל יחדול כאשר מלתי אמורה למעלה ראש. תוכן השאלה באיש אחד שהוליכוהו בקולר ובא לב"ד ובקש שיכתב גט לאשתו בבולגראי' וכתבו וחתמו עדים כמשפט והבעל מסר הגט ליד שליח להוליך לאשתו. ועתה נודע כי שם אביה אשר כתבו עפ"י הבעל בת יצחק הוא טעות ובאמת שמו אליעזר וזו"ז כל אשר הבעל הגיד להשליח סימנים היינו דירתה ושם בנם הכל הי' כאשר אמר. ולאשר הענין הוא מקום עיגון גדול ניתן הגט הזה וליתר שאת כתבו הסופר והעדים הנ"ל גט אחר כתוב כהוגן ונתנוהו ג"כ ליד האשה ע"י השליח הזה בעצמו זה תוכן השאלה. ואבא היום לחוות דעי בעזה"י בענין חמור הלזה ואשר ישים אלקים בפי אותו אשמור לדבר וזה החלי בעזרתו ית' ועל ראשון ראשון אני בא. הנה בלא כתב כלל שם אבי האיש או אבי האשה דעת גדולי המורים ז"ל דכשר ורק דלכתחלה צריך לכתוב שם האבות אבל בדיעבד וביחוד במקום עיגון מותר ליתן לה הגט להנשא בו. וכן פסקינן להלכה בש"ע אה"ע סי' קכ"ט. אמנם בשינה כגון יוסף בן שמעון שכתב בן שמואל פסקינן להלכה שם סעיף י' דפסול ואף אם נשאת בגט זה תצא. ועיין ברמ"א ז"ל שם שכתב דאף להי"א דלא תצא היינו רק בהוחזק בשם הב' אבל אי לאו הכי תצא. ועיין באחרונים ז"ל שהאריכו הרבה בזה והביאו כל הפוסקים המדברים בזה ללשונתיהם וכי כמעט כולם בפה אחד גזרו דפסול בכה"ג ותצא. וגם מדברי התוס' ז"ל גיטין דף פ' שכתבו לענין שינה מקום הלידה דכיון דאין צריך לכתבו לכן גם בשינה כשר אין ראי' לנ"ד דהתם א"צ לכתוב כלל אף לכתחלה שם הלידה משא"כ שמות האבות דלכתחלה צריך לכתוב ואף דאם לא כתב כשר מ"מ יש לפסול בשינה.
**(מלחמות אריה לדעתי יש לעורר מתוס' סוטה ל"ג ד"ה ור' יהודה שהקשו הא דבעינן קריאה בלה"ק מעכבא דהא כמאן לא כר"א ולא כר"ע דתרווייהו ס"ל דקריאה לא מעכבא. וכתבו וא"ל דר"י סבר דדוקא בלה"ק מעכבא אבל אי לא קראה כלל אינו מעכב גם הוא סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב ומסתברא טפי למימר דס"ל דקריאה מעכב עכ"ל. והרי התם נמי דלכו"ע לכתחילה בעינן קריאה ומ"מ כתבו דא"נ דבדיעבד אינו מעכב לא מסתברא למימר דאם שינה וקראה בלשון חול יהי' גרע טפי ומעכב אפי' בדעבד וה"נ דכוותי'. עוד ראיתי להר"נ ז"ל בנדרים ע"ז ע"ב שכתב דנהי בהפרה בעי' לשון מפרש בהקמה בחד מהנך לישנא דתני בתר הכי סגי ונראה בעיני דטעמא דמלתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישנא מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקיי"ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור ע"ש. מדבריו אלו שמענו דשינוי לא גרע מהיכי דלא אמר כלום. אולם מ"מ י"ל לדעתי דלא דמי דבכל הני השינוי הוא רק במבטא אבל בהענין לא הי' שינוי אבל כששינה שם אבות בגט הוא משנה הענין דוגמא לזה כתב הב"ש בסי' קס"ט סעי"ק כ"ח דאע"ג דקריאה לא מעכבא היינו כשלא קראו כלל משא"כ בכה"ג דאתי למטעי גרע טפי ע"ש וה"נ דכוותי' ודו"ק:)** ואין מי שיתיר בשינוי שם האבות רק בעל העיטור ז"ל דס"ל דא"צ לכתוב אף לכתחלה שם האבות ולכן גם בשינה כשר ומדברי הרשב"א ז"ל בתשובותיו נראה דספוקי מספקא לי' אם צריך לכתוב כלל לכתחלה שם האבות וא"כ י"ל דגם בשינה לענין דיעבד הדבר בספק לפ"ז דהא בהא תליא דכל היכי דצריך לכתוב לכתחילה בשינה פסול וכל היכא דא"צ לכתוב כלל. בשינה כשר ועיין ברא"ש ז"ל בתשובותיו דבשינה שם אביו גם מחשש לעז קאתי עלה ולא משום זה לבד שצריך לכתוב שם אביו לכתחלה ואין ראי' א"כ להתיר גם לפ"ד הרשב"א ז"ל די"ל דא"צ לכתוב שם האבות כלל ועיין כ"ז בדברי האחרונים אשר קצרתי בדבריהם יען אין עוד כל ספרי אתי פה ואני כותב רק העולה על זכרוני עם מעט הספרים אשר אתי:
והנה כפי הראות מדברי האחרונים ואף הראשונים ז"ל וכפי המבואר בלשונם עיקר הפסול בשינה שם אבי' הוא פסול דרבנן ואף דגם אם נשאת ס"ל דתצא היינו משום דדמי לשינה שם עירו ועירה דאף רבנן מודו לר"מ דתצא עיין בש"ס דגיטין דף פ' שם. לבד זה מצאתי להב"ח ז"ל שכתב באה"ע סי' קכ"ט שם על הך דתשובת הרא"ש ז"ל דיוסף בן שמעון שכתב יוסף בן שמואל דמיירי שאבי אביו הי' נקרא שמואל דמצינו לאבי אביו שנקרא אביו בן נחור מפיבושת בן שאול ותבואנה אל רעואל אביהן דבזה לא חשיב מזויף מתוכו וכשר מה"ת אבל אל"ה פשיטא דפסול מדאוריתא כיון דמזויף מתוכו עיין בדבריו ז"ל:
והנה לכאורה עלה על לבי לומר ולחלק לדעת הב"ח ז"ל בין שינה אבי המגרש לשינה אבי המגורשת וטעמי ונימוקי דהנה בש"ס דגיטין דף כ"ד אהך דכתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה אמרינן קטנה הוא דלא מצי מגרש בו הא גדולה מצי מגרש בי' אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים ואין הלוה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מהאחר וממנו נפל ומצאתיו א"ל אביי אלא מעתה רישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו שני הוא דלא מצי מגרש בי' הא ראשון מצי מגרש בי' והא אמרינן ולא אחר יכול להוציא שט"ח עליהם אלא מאי איכא למימר בעידי מסירה ור"א הוא ה"נ בעידי מסירה ור"א הוא והיינו דלר"מ אף כשהעדים מעידים לפנינו לא מהני דבעינן מוכח מתוכו ועיין כ"ז בדברי הקדמונים ז"ל שם. לכאורה הקשיתי דכיון דרבא הוי מוקי לה כר"מ א"כ מה בכך דיכול להוציא שטר חוב על אחרים דלא חיישינן שיב"ש האחר אבד ומצאו יב"ש זה דהו"ל נפילה דיחיד מ"מ למה יוכל לגרש בו את הגדולה דכיון דיש לו שתי נשים ששמותיהן שוות אינו מוכח מתוכו למי נכתב הגט ופסול לר"מ דבעי מוכח מתוכו דוקא והרי אינו מוכח מתוך החתימה אם נכתב הגט לזו או להאחרת:
ואמרתי להוכיח לכאורה מזה דגם לר"מ עיקר הוא דבעינן שיהי' מוכח מתוכו היינו רק לענין המגרש שיהי' מוכח שהוא הוא המגרש אבל לא מצד המגורשת והרי גם בשט"ח בעינן שיהי' מוכח מתוכו ובשני יב"ש אף כשמעידין העדים שזה הוא לא הוי' מ"מ רק מלוה ע"פ. ומ"מ אין אנו חוששין רק בשם הלוה אבל לא בשם המלוה ויוכלו לכתוב שטר בלי שם המלוה וכמבואר. וא"כ דעיקר מוכח מתוכו היא לענין נותן השטר והמחייב עצמו וכ"כ בגט הבעל המגרש אבל לא לגבי בעל השטר המלוה או בגט האשה המתגרשת ועיקר הוכחת רבא א"כ היא רק דאם נאמר דשני יוב"ש אינם יכולין להוציא שט"ח על אחרים דחיישינן לנפילה דיחיד גם בגט הוי לי' לחוש לזה ולא מטעם מוכח מתוכו קאתי עלה. ולפי מה דמסיק בעידי מסירה ור"א באמת רק בהך דשמי כשמך כו' צ"ל דר"א היא דלר"מ אף כשעידי החתימה מעידים לפנינו מ"מ פסול משום שאינו מוכח מתוכו מי המגרש אבל סיפא דמצי לגרש את הגדולה גם אליבא דר"מ מתוקמי והיינו כשהעדים מעידים לפנינו דליכא חשש נפילה דלגבי המגורשת לא בעינן מוכח מתוכו וכנ"ל מהך דשט"ח דלא בעינן שם המלוה ואיידי דמוקי לה רישא אליבא דר"א נקט גם בסיפא בע"מ ור"א. ומעתה לפ"ז אמינא בהך דשמו ושמה דאמר ר"י בגיטין דף כ' בהך דיהיב ס"ת לדביתהו למאי ניחוש לה כו' הא בעינן שמו ושמה וליכא דכתב הר"ן ז"ל דגם לדידן דקיי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי מ"מ הגט בטל מה"ת דגם לר"א בעינן ספר כריתות ספירת דברים של כריתות דהיינו שמו ושמה דאי לאו הכי אין בספר ספירת דברים. רק עפ"י העדים המעידים היא מתגרשת. ועיין בפוסקים ז"ל שהעלו דכן היא העיקר וגם מדברי התוס' שם אין ראי' לומר דס"ל דשמו ושמה היא רק מדרבנן ומה"ת הגט כשר אף בלא כתב לדידן דע"מ כרתי ולא בעינן מוכח מתוכו דמה שכתבו דלר"מ פשיטא דפסול מה"ת והיינו דלר"מ גם לפי הה"א אי אפשר לומר כן אבל לפי המסקנא באמת גם לר"א הגט בטל מה"ת עיין בדבריהם שהאריכו בזה דדוקא בהך דס"ת דליכא שם כלל אבל היכי דכתב שם המגרש אף שלא כתב שמה כשר מה"ת דכיון דאמרי' לענין מוכח מתוכו לר"מ דעיקר בעינן שיהי' מוכח מי הוא המגרש אבל לענין המגורשת לא בעינן מוכח כלל דדמי למלוה ולוה בשאר שטרות וכנ"ל כמו כן יש לומר לענין ספירת דברים לדידן דעיקר ספירת דברים הוא שיהי' נכתב בגט שם המגרש אבל שם המגורשת לא איכפת לן אף שלא כתב כשר מה"ת דחשיב שפיר ספירת דברים כיון שנכתב שם המגרש. ואון לדברים אלה מצאתי בירושלמי פ"ב דגיטין על העלה של זית ולאו כמקורע היא דעל עלה אחת א"א לכתוב כל הגט רק על ב' או ג' וספר אחד אמר רחמנא ולא שתים ושלשה ספרים א"ר זעירא כו' אפי' כותב אני פלוני מגרש את אשתי כשר ועיין במפרש ק"ע שם שהוסיף ברצונו אני פלוני מגרש את אשתי פלונית אמנם לפי האמור דברי הירושלמי בדקדוק נאמרו דדוקא שמו צריך לכתוב מה"ת בגט אבל לא שם המגורשת דעיקר הוא שם המגרש וכנ"ל מהך דמוכח מתוכו לר"מ ולכן כתב אני פלוני שם המגרש מגרש את אשתי אף בלי נקיבת שמה ודו"ק [ועיין בירושלמי שם ואתיי כיי דמר ר' אילא. אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ופי' בעל ק"ע דאם פירש ושינה פסול אף שאין צריך לכתוב ואם לא פי' כלל כשר וכתב דמכאן ראי' לדברי הפוסקים דאף דאם לא כתב כלל שם עירו ואביו כשר מ"מ כששינה בהם פסול:
אמנם לדעתי לא קלע אל המטרה דלפי פירושו עיקר חסר מהספר דאין זכר לשינה ואין זה ענין לכאן. אמנם דברי הירושלמי יתאחדו עם תלמידינו גיטין דף כ' בהך דהנייר שלי אינה מגורשת בין שיטה לשיטה מאי ותיפק לי' דספר אחד אמר רחמנא כו' לא צריכא דמעורה ע"י אותיות ארוכים ועיין פירש"י ז"ל שם וזה אם פירש דהיינו שנפרד לגמרי פסול ואם לא פירש ורק שעדיין היא מעורה כשר ואתיי א"כ הך דר' זעירא כר' אילא וז"פ וברור לדעתי] ומעתה אמינא דעיקר טעמו של הב"ח ז"ל דשינה שם אביו פסול מה"ת היא משום דכיון דכל אדם נקרא על שם אביו כשיש בזה זיוף מתוכו בטלה לה ספירת הדברים דאף דכתב שמו מ"מ הרי שינה שם אביו ואין כאן עתה ספירת דברים שהוא המגרש דהרי יש זיוף בשם אביו אשר נקרא בו. ואנן ספר כריתות בעינן ספירת דברים של כריתות אף לדידן דקיי"ל דע"מ כרתי וכנ"ל בשם הר"ן ז"ל בהך דשמו ושמה דבטל מה"ת וא"כ שפיר לפי הנ"ל יש לחלק בין שינה שם אבי המגרש ובין שינה שם אבי המגורשת דעיקר ספירת דברים הוא לענין שם המגרש אבל לא לגבי שם המגורשת וכנ"ל מהך דמוכח מתוכו לר"מ ומדברי הירושלמי גיטין שהבאתי וכ"כ א"כ לענין שינה שם האב דג"כ מטעם דבעינן ספירת דברים קאתינן עלה לפוסלו מה"ת ודו"ק בזה. כן עלה בלבי בראשית ההשקפה:
אולם אחר העיון יש עדיין לעורר בזה ולומר דבאמת גם לענין מוכח מתוכו אין חילוק בין המגרש להמגורשת ובהך דשמותיהן שוות אי נימא דל"ח לנפילה דיחיד שנאבד גיטה של זו ומצאה זו דכשר לגרש בו זו שכתב לה הגט אף לר"מ מטעם אחר קאתינן דכיון דל"ח לנפילה וזו שהגט יוצא מתחת ידה היא המגורשת שפיר חשיב מוכח מתוכו שמגרש האשה שתוציא הגט. וכמובן מהאי טעמא בשטר חוב לא בעינן שם המלוה דחשיב מוכח מתוכו שמחייב עצמו לכל מי שיוציא השטר. ולפ"ז י"ל דדיוקא דרבא מהך דגדולה מצי מגרש דשני יב"ש יכולים להוציא שט"ח על אחרים ולא חיישינן לנפילה היא דאל"ה בטל גיטא בזה דלא חשיב מוכח מתוכו כיון שניחוש גם אם תביא הגט לנפילה ואף אם יבואו עדי החתימה לפנינו ויעידו שזו המגורשת הגט בטל מה"ת לר"מ דבעי' מוכח מתוכו ורש"י ז"ל דפי' מטעם חששא בעלמא לטעמי' אזיל דס"ל דגם לר"מ ל"ב מוכח מתוכו עיין לעיל בהך דכתבו על דבר שיכול להזדייף. אבל לדידן דלר"מ בעינן מוכח מתוכו אי חיישינן לנפילה הגט בטל לגמרי מצד עצמותו דלא הוי תו מוכח מתוכו כיון דלא מהני מה שהגט יוצא מת"י. שוב ראיתי להתוס' ז"ל גיטין שם שכתבו להדיא דלר"מ בעינן שיהי' ניכר מתוך החתימה שנכתב לשם איש זה ואשה זו ועכצ"ל א"כ כנ"ל דמ"מ אי לא חיישינן לנפילה הגט כשר גם לר"מ דזה חשיב שפיר מוכח מתוכו שהאיש הזה גירש אשה זו שיצא הגט מת"י וכנ"ל. ולפ"ז א"כ אף אם נאמר להעלות המדומה גם לענין ספירת דברים לדידן דזה חשיב שפיר ספירת דברים של כריתות שמגרש זה האשה דנפיק גיטא מתחת ידה וא"צ לדידן א"כ מה"ת שיכתב רק שם המגרש שהוא מגרש את אשתו וכאשר הוכחתי מדברי הירושלמי שהבאתי למעלה [מה שיש לגמגם עוד וכמובן למעיין המשכיל] מ"מ זה אינו רק בלא כתב שמה אבל בשינה שם אביה דבטלה לה ספירת הדברים לדעת הב"ח ז"ל הגט בטל דכיון דנזכר שמה ושם אביה בזיוף ליכא למימר תו דמגרש זו שתוציא הגט מת"י כיון שכתב השמות נקובים וכיון שהוא מזויף מתוכו ובטלה לה ספירת הדברים לגמרי בטל גיטא מה"ת והבן זה. ועפ"ז אמרתי ליישב דברי הירושלמי הנראים כסותרים זא"ז דמהך דעלה של זית כו' נראה דמה"ת א"צ להזכיר שם המגורשת בהגט ואלו לקמן פרק כל הגט אמרינן דהכותב טופסי גיטין איתא בירושלמי מפסולו אתה למד הכשרו אילו כתוב כולו לשמה ושם האיש והאשה שלא לשמה שמא אינו פסול ודכוותי' כתב כולו שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר מבואר לכאורה להיפך דעיקרו של הגט היא גם שם המגורשת. ולפי הנ"ל א"ש דדוקא היכא שלא כתב כלל שמה כשר דזה חשיב ספירת דברים שמגרש זו שתיפוק גיטא מת"י אבל כשפי' באמת ונקב שמה הוא מעיקר הגט דליכא למימר תו דבזה שכתב שנתן גט לאשתו נשלם הכריתות דכיון שפי' המגורשת בשם ליכא למימר תו דמגרש זו שתוציא הגט מת"י וכנ"ל בהך דשינה וכיון שכתב שמה שלא לשמה שפיר פסול ולקמן נדבר עוד בזה
**(מלחמות
אריה הנה לפי מה שמבואר בתוס' שם שמביא מו"ח ז"ל בעצמו דבעינן שיהא ניכר מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו נסתר דבריו הנחמדים שרצה לחדש דעיקר מוכח מתוכו הוא רק לגבי שם האיש ולא גבי שם האשה ולפ"ז הדרא קושייתו לדוכתא דא"כ אפי' לרבא דס"ל דשני יוסף ב"ש מוציאין שט"ח על אחרים מ"מ אמאי כשר לר"מ הא לא הוי מוכח מתוכו. ואת אשר אנכי אחזה דביאור הדבר כך הוא דאנן בעינן שיהא מוכח מתוך הגט מי המה המגרש והמתגרשת לכן בעינן שיהא נכתב בתוך הגט שם האיש והאשה. אבל אם לא נכתב שם האשה בגט. אך יהי' הוכחה ממה שהגט בידה לא מהני אפי' אי לא ניחוש לנפילה כלל ונימא דשני יוסף בן שמעון מוציאין שט"ח על אחרים וה"ה כשלא נכתב שם המלוה בשטר כשר כמו דסבר ר"ה ב"ב קע"ב ממך ואפי' מריש גלותא משום דכל שהשטר)**
אולם אחר העיון וההתבוננות גם זה ליתא. דבשלמא בשטר חוב שפיר י"ל כנ"ל דאף דלא נכתב שם המלוה חשיב מוכח מתוכו דמחייב ומשעבד עצמו לכל המוציא דמה לי אם מחייב עצמו לאיש פרטי או לכל דמפיק שטרא דכל המוציא השט"ח הוא האיש אשר נשתעבד ונתחייב לו משא"כ בגט דבעינן שיהי' נכתב לשם האשה אשר רצונו לגרש וכל שכותב לאיזו שירצה יגרש אינו גט דאין ברירה פשיטא דזה ל"ח מוכח מתוכו. דכיון דאין אתה יכול לומר שמגרש לכל מי שתוציא הגט ורק לאשה אחת אשר נכתב הגט לשמה כשאינו מבורר א"כ מי היא המגורשת לא חשיב מוכח מתוכו וז"ב באין פקפוק. והדרא לפ"ז א"כ קושיא לדוכתא דאף אי נימא דלא חיישינן לנפילה דיחיד ושני יב"ש הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים מ"מ ז"א רק בשט"ח דזה חשיב שפיר מוכח מתוכו ששעבד עצמו להמוציאו אבל בגט למה יועיל לר"מ דבעי מוכח מתוכו כיון שמ"מ אינו מבורר מי היא המגורשת שנכתב הגט לשמה:
ואשר אני אחזה בזה. דבאמת אנו צריכין להבין מאין הרגלים לומר דלר"מ דס"ל דעידי חתימה כרתי ועיקר תלוי בח"י העדים דבעינן משום זה שיהי' מוכח מתוך הגט המגרש והמגורשת ולא מהני גם כשהעדים מעידין ויודעים בבירור מי הם. והנראה בביאור הדבר לדעת התוס' ודעמם ז"ל דכיון דר"מ ס"ל דהך דוכתב אחתימה קאי ע"כ דה"ט דאף דלשון וכתב מורה דקאי אכתיבת הגט מ"מ ס"ל לר"מ דעיקר תלוי בחתימת העדים והיינו משום דס"ל דאזלינן בתר גמר הכתיבה דהיינו חתימת העדים שגומרים הגט דעידי חתימה כרתי והם א"כ גומרין הגט וע"כ א"כ צ"ל דס"ל דבעינן שיהי' מוכח מתוכו כל הכריתות דאם לא כן אין חתימת העדים גומר הגט. ולפ"ז אין להוכיח מזה רק דבעינן שיהי' מוכח מתוך הגט כל כך עד שבחתימת יד העדים יהי' נגמר כתיבת הגט שיהי' כריתות וגט גמור ומבורר כשינתן להאשה. דעיקר מה שאנו דנין הוא רק שיהי' נגמר בזה הכתיבה והיינו אחר שינתן הגט לידה יהי' הגט בעצמו מוכיח הגירושין וכל אם כן שאחר הנתינה והוצאת הגט מתחת ידה אין חשש שזו אינה המגורשת וכגון דהך דשמותיהן שוות א"נ דלא חיישינן לנפילה דיחיד שפיר הוי גט גם לר' מאיר והבן זה.
וע"פ הדברים האלה והחזיון הזה אמרתי ליישב מה שהקשיתי בחי' דבנותן גט לאחר זמן שאין הגט חל מעכשיו דיהי' הגט בטל לר"מ היכי שבנתיים הוחזק שני יב"ש בעיר הזאת מה דלא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים שיאמר כן ול"מ לדעת הפוסקים דהך סוגיא דכתובות דף פ"ו דהרי זה גיטך ולא תתגרש בו אלא לאחר ל' יום דמגורשת בהניחתו בצדי ר"ה אף שלא הי' מונח בחצרה במעכשיו מיירי אבל בלי מעכשיו בעינן שיהא הגט בעת חלותו בחצרה ממש דרק בתר חלות הגט אזלינן אלא אף לדעת הסוברים דהך דכתובות גם בלי מעכשיו מיירי ומשום דגם בלאח"ז מהני הנתינה הראשונה שלא יצטרך שיקנה לה חצירה בעת חלוחו של הגט מ"מ כיון דעיקר חלות הגירושין היא לאחר זמן למה לא יצטרך שיהי' אז מוכח מתוכו לר"מ. ולכאורה עלה על לבי לומר דכיון דעיקר הטעם דבהוחזק שני יב"ש ל"ח מוכח מתוכו משום דאין אנו יודעין דשמא יב"ש האחר גירש את אשתו וא"כ כשרק אח"כ הוחזקו שפיר הוי מוכח מתוכו דהרי יודעים אנחנו ע"י הזמן שבגט שיב"ש זה הוא המגרש שעדיין לא הי' אז בעיר יב"ש אחר:
אמנם עדיין יקשה הא דאמרינן לר"י הרי זה גיטך אם מתי מגורשת דזמנו של שטר מוכיח עליו דאם הי' כוונתו שיחול הגט לאחר מיתה למה כתב הזמן דהרי ע"כ היה צריך לכתוב הזמן אף שלא היה בדעתו רק שיחול לאח"כ מחשש דשמא יתחזק בנתים עוד יב"ש ולא יהי' מוכח מתוכו דלכתחלה בעינן שיהי' הגט כשר גם אליבא דר"מ וכמבואר בפוסקים וביחוד דיקשה לדעת הפוסקים הסוברים דגם לדידן דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי מ"מ היכא דליכא ע"מ ורק עדי חתימה בעינן מוכח מתוכו כמו לר"מ ע"ע מ"ש לבאר בזה דברי הרמב"ם ז"ל בהך דכתב על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בע"מ דבע"ח גם לדידן פסול כיון דאינו מוכח מתוכו:
וא"כ בכה"ג פשיטא די"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו וכנ"ל ואין לומר דאין ה"נ דא"כ יקשה הא דאמרינן בש"ס דגיטין דף פ"ה בהך דאתקין רב בגיטא כו' מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולמה לא קאמר דרב תיקן משום כה"ג דליכא עידי מסירה ורק עידי חתימה דלא שייך לומר לפ"ז דזמנו של שטר מוכיח עליו וכנ"ל דצריך הזמן מחשש דשמא יתחזק אח"כ שני יב"ש ונרויח בזה דלא נצטרך לומר דרב לב"ד טועין חייש דבאמת רב ס"ל דהלכה כר' יוסי ועיין כ"ז בדברי הקדמונים ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דבררנו דעיקר הא דאמרינן
**(מלחמות
אריה יוצא מתחת ידו בודאי הוא המלוה מ"מ בגט פסול דכיון דהוכחה זו אינו הוכחה מתוך הגט רק הוכחה מבחוץ לא מהני דבגט בעינן שתהא הגט עצמו מוכיח מתוכו דוקא. אבל כשנכתב שם האשה בגט אך יש שתי נשים ששמותיהן שוות בכה"ג שפיר מהני הוכחה מבחוץ מחמת שהחסרון מה שיש להסתפק מי היא האשה המתגרשת הוא ג"כ רק לסיבת איזה מקרה והזדמנות מבחוץ מחמת שאנו ידעינן שנמצא שיש להמגרש עוד אשה ששמה כשם המתגרשת דלולא הידיעה הלזו הי' מוכח מתוך הגט שהיא היא המתגרשת. דבכל הגיטין והשטרות אין לך הוכחה יותר מזה. וכיון דכל עיקר גרעון של ההוכחה מתוכו היא מבחוץ נגד זה סגי אי איכא הוכחה מבחוץ ע"י הגט שזאת היא האשה המתגרשת ולא אחרת מחמת שהגט הוא בידה. אך אם נימא דשני יוסף ב"ש אין מוציאין שט"ח על אחדים ולא חשוב הוכחה כלל מה שהשטר הוא בידו מחמת דחיישינן לנפילה. גם בגט לא מצי מגרש אפילו בעדי מסירה דליכא הוכחה ע"י הגט אפילו מבחוץ שזו היא המתגרשת ול"ח מוכח מתוכו זהו ביאור הענין לפע"ד ודו"ק. ובזה נרווח לנו לישב מה שעמדתי בעת למודי מה שהקשו התוס' שם דלמאי דחיישינן לקמן לשתי שוירי איך יוכשר לר"מ כל גיטין דעלמא דהא לא משכחת גט שיהא מוכח מתוכו. והקשיתי ע"ז דמאי קושיא דלמא סבר כרבא דסבר שני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים דל"ח לנפילה כיון דהשטר יוצא מתחת ידו וא"ל דמ"מ יש חשש שמא קבלה גט מאיש אחר ששמו כשם בעלה דז"א דהא שפיר יש לומר לדידי' דאין מגרשין אלא א"כ יכירו עידי מסירה שזה הוא בעלה ואע"ג שהתוס' כתבו שם דאין זה תקנה טובה מ"מ אין הדבר רחוק כל כך שיקשו דלא משכחת לה כל גיטין דעלמא. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דלרב הונא דסבר דחיישינן לשני שוירי וע"ש בתוס' כ"ז ד"ה חיישינן דה"ה דחיישינן לשני יוסף ב"ש וכיון דחיישינן בעלמא אפי' אם לא הוחזקו. א"כ מה שנכתב שמו ושמה בגט אין הוכחה כלל מי המה המגרש והמתגרשת דבכל העולם יש הרבה בשמות הללו. שוב אינו מוכח מתוכו כלל ולרבא דס"ל דאם נימא דשני יוסף ב"ש כו' מוציאין מצי לגרש את הגדולה הוא רק אם נימא דל"ח לשני שוירי דאז בכה"ג החסרון רק מבחוץ ולא מתוך הגט כמו שבארתי אבל אי חיישינן לשני שוירי לא מהני כלל מה שנזכר שמותיהן בגט דאכתי לא חשוב לענין גט מוכח מתוכו מי המה המגרש והמתגרשת ולהכי לא משכחת כל גיטין דעלמא ודו"ק כי הדברים נכונים בעזה"ש:)** דלר"מ בעינן שיהא מוכח מתוכו היא משום דכיון דלדידי' אמרינן דחתימה הוא גמרו של כתיבת הגט ע"כ בעי מוכח מתוכו דאנ"ה עדיין לא נגמר הגט בחת"י העדים וכנ"ל א"כ גם לר"מ אין לנו רק דבשעת החתימה יהי' מוכח ומבורר שכשיתן לה תהי' מגורשת ע"י הגט אבל כשהי' באמת מבורר ומוכח בשעת החתימה והנתינה לידה אף שאח"כ נולד קודם חלותו של הגט דבר חדש שהוחזקו שני יב"ש ונעשה אינו מוכח לא איכפת לן כיון דמ"מ הי' מבורר מקודם וחתימת יד העדים גמרו כתיבת הגט וז"ב ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי והך דוכתב אכתיבה קאי באמת אין לנו כלל לומר דבעינן מוכח מתוכו גם היכא דאנו דנין להכשירו בעידי חתימה לבד כגון דליכא עידי מסירה דלדידי' אין לומר דבעינן שיהי' נגמר בחתימת יד העדים כל כתיבתו של גט ודלא כדעת הפוסקים שהבאתי למעלה ודו"ק בזה. ולפ"ז א"כ אין דמיון ושיווי בין נ"ד דחשוב מוכח מתוכו בכה"ג לר"מ ובין הך דספיר' דברים לדידן דמ"מ כל שאין בהגט ספירת דברים של כריתות מי היא המגורשת לא מהני מה דיבורר עי"ז שתוציא הגט וכמובן וצ"ל לכאורה לפ"ז דלא בדוקא נקט הירושלמי אני פלוני מגרש את אשתי ורק דצריך ג"כ לכתוב שם המגורשת דשניהם שמו ושמה המה לפ"ז בכלל ספירת דברים:
אולם אחר העיון אמינא דעכ"ז דברי הירושלמי בדקדוק נאמרו ונבוא מצד אחר דבאמת צריכין אנו להבין דברי הר"ן שכ' דגם לר"א הגט בטל בלא כתב שמות האיש והאשה משום ספירת דברים דבעינן שיהיו ספר כריתות ואי ליכא שמות המגרש והמתגרשת הגירושין הוא רק ע"פ העדים דא"כ גם בשני יב"ש נמי נימא הכי דאין כחן ספר כריתות דעיקר הגירושין הוא גם בזה רק ע"פ העדים ומה נ"מ בין לא כתב כלל שמותם ובין כתבם ואין ידוע מכח הספר מי הם. אמנם ביאור הדבר דבלא כתב שמו ושמה אין בהספר שום כריתות והעדים ע"כ צריכין להעיד מי הם המגרש והמגורשת משא"כ בהך דשני יוב"ש אין העדים צריכים להעיד שזה גירש ורק דדי שיעידו על השלילה שאין זה יב"ש האחר וממילא היא מגורשת ע"י ספר הכריתות וז"ב בחילוק העניינים ומעתה דז"א רק בלא כתב כלל שמו וגם שמה וכהך דס"ת משא"כ היכי דנכתב שם המגרש ושהוא מגרש את אשתו הגט כשר לר"א דגם בזה אין אנו צריכין להעדאת העדים גם אם יש לו עוד אשה אחרת רק שלא גירש את האחרת וממילא האשה זו מגורשת ע"י ספר הכריתות דפלוני מגרש את אשתו ודמי שפיר להך דהוחזקו שני יב"ש דכשר לר"א דעידי מסירה כרתי ולא בעינן מוכח מתוכו דזה חשיב שפיר ספר כריתות וכנ"ל ודו"ק. והנה לכאורה לפ"ז היכא שהי' היפוך שכתב רק שם המגורשת ולא שמו הגט כשר מה"ת דבזה ג"כ אין אנו צריכין להעדאת עדים שזה גירש ולכאורה כ"ש היא דכיון שכתב שמגרש לאשתו פלונית יודעין אנחנו מי המגרש וא"צ להעדאת עדים כלל אף על השלילה דאיתתא לבי תרי לא חזיא. אמנם אחר ההתבוננות נ"ל לומר ולחלק דזה לא חשיב ספירת דברים כיון שזה שכתב אני גרשתי אינו ספירת דברים אם כן אף שאח"כ כשכותב שם המגורשת שמו נשמע מכללו ל"ח ספירת דברים משא"כ להיפוך כשכתב שמו ושהוא מגרש את אשתו וזה ברור למבין. ועדיין נשאר לנו לבאר לפ"ז דברי הירושלמי בהך דהכותב טופסי גיטין דאמרינן דבעי שיכתב שמו ושמה לשמה. הרי דגם שם המגורשת היא מתורף הגט מה"ת:
והנראה דדעת הירושלמי דאף דכשכותב רק אני פלוני מגרש את אשתי כשר מה"ת אף שלא כתב שמה דשפיר חשיב ספירת דברים דאף שיש לו אשה אחרת מ"מ א"צ להעדאת עדים רק על השלילה ודמי לשני יב"ש וכנ"ל. מ"מ כשכותב שמה היא ג"כ מספר הכריתות מסיפורי דברים של הכריתות וכל שלא נכתב א"כ לשמה פסול. דמ"מ נכלל הוא בספור דברים והוא א"כ מתורף הגט ומ"מ לענין מקורע בהך דעלה של זית די במה שכותב אני פלוני מגרש את אשתי על העלה האחת. ואף שכתב שמה על עלה אחרת כשר ולא פסלינן משום דספר אחד אמר רחמנא ולא שתים ושלשה והרי כתב שמה על עלה אחרת דאף דלענין שלא לשמה פסולין כשכתב שמה שלא לשמה. דשאני התם דמ"מ כיון שכתב ונקב שמה היא ג"כ מכלל ספורי דברים של כריתות משא"כ בזה דעיקר פסולו היא משום שני ספרים א"כ כמו דלענין הכשרו אתה אומר דפסול כיון דנכתב בספר אחר כ"כ לענין פסולו אין לפסול ע"י מה שכתב בספר אחר דספר אחד הוא הגט ומ"ל בספר האחר וז"ב ואני מוסיף לומר עוד דלפ"ז גם בשכתב בספר האחר שמה שלא לשמה כשר דאין לנו לדון רק על ספר האחד של כריתות. הגע עצמך למ"ד דגם טופס צריך לכתוב לשמה היעלה על הדעת דאם חסר דבר מה שאינו פוסל הגט בהגט וכתב מה שחסר על ספר אחר שלא לשמה דנפסול וע"כ דאין לפסול מטעם שלא לשמה רק מה שכתב בספר האחד של הכריתות דספר אחד אמר רחמנא. ואין לנו לדון על ספר האחר וא"כ כ"כ לענין שם המגורשת לא חשיב תורף מה שנכתב בספר אחר ודו"ק בזה:
והנה גם לפ"ז יש מקום בראש לומר ולחלק לדעת הב"ח ז"ל בין שינה שם אבי המגרש לשינה שם אבי המגורשת ומשום דכיון דעיקר הטעם לפסול הגט מה"ת הוא משום דאדם נקרא ע"ש אביו והוא כתבו בשינוי וזיוף בטלה לה ספירת הדברים ואין כאן ספר כריתות וכנ"ל א"כ בשם אביה של האשה המגורשת שפיר י"ל דאין כאן פסול תורה דאף שיש זיוף בשם אביה מ"מ אין אנו צריכין להכריתות העדאת העדים רק על השלילה והיינו שיעידו שלא גירש אשה ככתוב בשינוי בגט וממילא יהי' כריתות ע"י ספר דכיון שנדע שלא גירש אשה ששם אביה כך והוא נכתב א"כ בטעות ממילא וכשר הגט. ועדיין הדבר צריך תלמוד אצלי דא"כ גם בשינוי שם אביו נכשיר מה"ת דנימא דשפיר חשיב ספירת דברים שאין אנו צריכין להעדים רק שיאמרו שלא גירש איש ששם אביו ככתוב בשינוי וממילא תתגרש ע"י ספר הכריתות כיון שנכתב שמו וע"י העדים נתבטל שם אביה הכתוב בגט והו"ל א"כ כאילו לא כתב שם אביה כלל דכשר ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה אולם לא נתחוורו אצלי כמשפט ולכן אשים קנצי למילין:
ובגוף הדבר שהגט בטל מה"ת בשינה שם האבות נראה לי לומר דהדבר תלוי במה שנחלקו בכתב בגט בן פלוני בלי הזכיר שמו דדעת הגאון מהר"ם פדואה ז"ל בשם המרדכי האריך דהגט כשר מאחר שידוע שאין לאביו בנים אחרים כמו בן פלוני עד דהמתניתין דמהגרש ולדעתו ז"ל נראה דשובר דכיון דאדם נקרא ע"ש אביו חשוב כאלו הזכיר שמו ואף דיש לו שם העיקר העצמי מ"מ כשר דמי שיש לו שני שמות וכתב שם הטפל כשר לדעת הרבה פוסקים דבן פלוני שכתב בגט חשוב כמו שם הטפל כיון דאדם נקרא ע"ש אביו ורק דשמו הוא שם העיקר. ולכך בלא כתב שם אביו כלל כשר. דהו"ל ככתב שם העיקר דכמעט כל הפוסקים מודי דכשר וכששינה א"כ בשם אביו הו"ל כאילו שינה אחד משמות המגרש דפשיטא דהגט בטל. אמנם לדעת הרשב"א ז"ל דבכה"ג שכתב רק בן פלוני ולא הזכיר שמו הגט פסול ועכצ"ל א"כ לדעתו ז"ל דבן פלוני לא חשיב כמו שם הטפל דבכתב שם הטפל ס"ל להרשב"א ז"ל דהגט כשר. ובאמת יש לומר דגם בשינה שם אביו ליכא פסול תורה ועיין ברשב"א ז"ל בתשובותיו דמספקא לי' אי צריך אף לכתחלה שם אביו בגט וי"ל א"כ דמספקא לי' הוא גופא אי שם אביו חשיב כשם טפל עכ"פ דלכתחלה צריך לכתוב כל שמותיו וא"כ כ"כ לענין כתב רק בן פלוני הדבר מסופק לדעתו ז"ל דאם חשיב שם אביו שם טפל הגט כשר ואי לאו פשיטא דאינו גט וזה מבואר בדקדוקו של רבינו ז"ל שכתב בהך דלא כתב רק בן פלוני זה אינו כשר ולא כתב שהגט פסול ואינו גט וכנראה מלשונו זה דספוקי מספקא לי' וכנ"ל וא"כ כ"כ גם לדעתו ז"ל י"ל דבשינה שם אביו ספיקא מיהו הוי וכמובן ודו"ק עיין בס' גט פשוט דצדד להקל בשינה אבי המגורשת ומטי לי' משמי' דהראנ"ח ז"ל דאשה אינה נקראת ע"ש אביה אחר שנשאת רק על שם הבעל אשת פלוני אלמנת פלוני ובאמת שהדעת נוטה לומר כן וביחוד לענין חשש ביטול הגט מה"ת וגם כי לפ"ז ימתקו יותר דברי הירושלמי שהבאתי למעלה דכתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר ומשום דדוקא שמו צריך לכתבו דאל"כ ליכא ספירת דברים אבל שמה כיון שכתב שמגרש את אשתו והיא נקראת על שם בעלה דמי לכתב שם הטפל דאף שלא כתב שם העיקר כשר וכמו כן בזה שכתב אשתי דהיינו אשת פלוני דחשיב שם הטפל כיון שנקראת על שם הבעל אף שלא כתב שם העצמי שהוא העיקרי כשר וכנ"ל בהך דבן פלוני וא"צ א"כ לכל האריכות דלעיל ודו"ק. אחר כתבי זאת הגיע לידי תשובות הרשב"א ז"ל וראיתי שכ' אהך דכתב בן פלוני לבד וז"ל אינו כשר דשמו ושמה בעינן וחניכה דאמרינן היינו דקרי לי' אינשי באותו חניכה כו' ושקורין אותו לבד באותו חניכה ולא אחרת עמה ובן פלוני כו' אינו ניכר באותו שם עכ"ל מדבריו אלה נראה דאיהו ז"ל מטעם אחר קאתי ענה דאף דאדם נקרא על שם אביו אבל מ"מ לא נקרא ע"ש אביו לבד רק בצירוף שמו דשם העיקר א"כ שמו לבד וחניכתו שם הטפל הוא שמו בצירוף שם אביו ולפ"ז יש לומר גם לדעתו ז"ל דבשינה שם אביו חשיב כאילו שינה בשמו והיינו בשם הטפל דשם הטפל הוא שמו בצירוף שם אביו והוא נכתב בשינוי ודלא כמש"ל והבן זה כי קצרתי:
ועתה נבוא לדבר על דבר הגט החדש מקור הדבר בש"ס דגיטין דף ס"ג ההיא דהוו קרי לה נפאתה אזיל סהדי כתוב תפאתה אמר רב יצחק כו' עשו העדים שליחותן מתקיף לה רבה מי קאמר להו כתובו חספא והבו לה כו' אי כתובי סהדא גיטא מעליא ואבד עשו עדים שליחותן מתקיף לה ר"נ מי קאמר להו כתבו ואנחוה בכיסייכו אלא אמר ר"נ כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים בעי מיניה רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א"ל רבינא לר"א ויוליך לה מהו תיקו והנה רש"י ז"ל פי' האיבעיות בכתבו ונתנו לשליח ואבד מיד השליח בדרך וכנראה דדעתו ז"ל דבנמצא פסול פשיטא שגם בכה"ג יכולים לכתוב גט אחר דלא עשו שליחותן וכן הוא דעת הטור ז"ל אמנם הרמב"ם כתב האיבעיא בנמצא פסול ועיין בנושאי כליו שפירשו דדעתו ז"ל דכיון שאינם נותנים הגט להאשה ורק להשליח יש לומר דגם חספא יהיב לו עיין בדבריהם ז"ל ועיין בר' ירוחם שכתב דאין כאן מחלוקת דרש"י ז"ל נקט נאבד וה"ה נמצא פסול וכמו כן לדעת הרמב"ם פסול וה"ה נאבד עיי"ש. אמנם מדברי הרמב"ן ז"ל בתשובותיו סי' קמ"ה מוכח להדיא דבנמצא פסול אין חילוק בין כתבו ותנו לה לכתבו ותנו ליד השליח עיי"ש שכתב וז"ל ומה ששאלתם אם יש תקנה בהחזרת השליח להסופר ויכתוב לו אחר דבר ברור הוא שיכול לעשות כן כו' והשליח יתן שניהם ליד האשה שאם יתן השני לבד שמא הראשון כשר והוא לא נעשה שליח על השני רק על הראשון וגם העדים והסופר לא נצטוו לכתוב ולהעיד על השני אלא על הראשון שהוא כשר אלא יתן השליח שניהם להאשה ושתתגרש בראשון אם היא כשר או בשני אם אין הראשון כשר כו' העתקתי כל לשונו ז"ל יען נצרך לנו בדברינו להלן] ומבואר איפוא דאם הראשון פסול אף שנתן לשליח יכולין לכתוב גט אחר הרי להדיא לפנינו דעת הרמב"ן והטור ז"ל וכפי הנראה גם דעת רש"י ז"ל דאם נמצא פסול אף בתנו לשליח יכולין לכתוב גט אחר ולעומת זה דעת הרמב"ם ז"ל דגם בכה"ג דנמצא פסול אינם יכולין לכתוב אחר בתנו לשליח והוא א"כ פלוגתא דרבוותא ולפ"ז הי' לכאורה בנ"ד לצדד להקל בצירוף נתינת הגט הראשון אחר שיש מקילין לכתוב גט שני וגם להמחמירים מידי ספיקא לא נפקא איבעיא דלא אפשיטא ובצירוף דעת הריק"ש ז"ל דאם אמר כתבו ותנו לשליח לגרש בו אשתי או שתתגרש בו אשתי ונמצא פסול לכ"ע יכולין לכתוב וליתן גט אחר:
אולם מה שעומד לנגדינו הוא מה דפסקינן להלכה בש"ע סי' קכ"ב שם ומקור הדברים בתשו' הרשב"א ז"ל דהיכא שנתן הבעל בעצמו הגט ליד השליח ולא אמר להם שיכתבו ויתנו ליד השליח לכ"ע אינם יכולין לכתוב אחר בלא רשות הבעל ובנ"ד מסר הבעל בעצמו הגט ליד השליח ועיין ב"ש שכתב דאף אם לא עשאו שליח בפירוש על גט זה אלא עשאו סתם ומסר הגט לידו א"י לכתוב גט אחר וליתנו לידה ע"ש שכ' שכן נראה ממשמעת תשובת הרשב"א ז"ל. אמנם כשאני לעצמי לא אבין מדוע בעשאו סתם אינו יכול לגרש בגט אחר אחרי שהסופר והעדים יכולין לכתוב ולחתום גט אחר ומדוע יגרע זה מקידושין דאף אם נתן כסף ביד השליח לקדש אשה יכול השליח להחליף ולקדשה בכסף אחר עיין בש"ג רפ"ב דקדושין הובאו דבריו בב"ש אה"ע סי' ל"ה שכתב מה"ט לחלק לענין שליח עושה שליח בקידושין בין קידושי שטר לקידושי כסף דבקידושי שטר כיון שהשטר קידושין בידו ואינו יכול לקדשה רק בשטר זה לא חשיב מילי אבל בקידושי כסף שאין קפידא אם יחליף אף שנתן הכסף בידו א"י לעשות שליח שני דהו"ל מילי עייש"ה ומה א"כ בין קידושין לגט אחרי שאין חשש מצד הכתיבה והחתימה. ועיין בג"פ שנסתפק באומר כתבו וחתמו ותנו לידי או כתבו וחתמו בלבד אי עשו העדים שליחותן די"ל דדוקא בתנו לשליח קמבעיא לן אי סליקנהו ובנמצא פסול לדעת רש"י ז"ל פשיטא דיכולים לכתוב גט אחר אבל כשרצונו הוא שיתנו לידו ליכא ספק כלל ופשיטא דעשו שליחותן וא"י לכתוב אחר שנתנוהו לידו גט אחר וליתנו ליד הבעל וכתב נראה כן מהא דנקט האיבעיא רק בכתבו ותנו לשליח ולא בכתבו ותנו לידי והניח בצ"ע. ובאמת לדעתי בכתובו לבד יש ספק ולומר דכיון שלא דבר להם כלל מענין הנתינה עשו שליחותן תיכף עם גמר הכתיבה והחתימה וביחוד אחר שכבר נתנוהו לידו וכשנאבד או נמצא פסול אינן יכולין לכתוב גט אחר דאף דבתנו לשליח לדעת רש"י ז"ל ודעימי' יכולין לכתוב גט אחר דמי אמר כתובו חספא היינו משום דאף דלא דיבר מהנתינה לידה מ"מ הזכיר מהנתינה לשליח ול"מ כשאמר ויוליך לה דהזכיר קצת מהנתינה לידה אלא אף בלא ויוליך מ"מ דיבר מהנתינה לשליח ואמדינן דעתו דלגט כשר נתכוין משא"כ בכתובו לבד שלא הזכיר כלל מענין הנתינה יש לומר דגם לדעת פוסקים אלו אין ראי' דגט כשר קאמר להו ואל"ה לא עשו שליחתן. אמנם בתנו לידי מהצד הסברא אין מקום לחלק בין תנו לשליח לתנו לידי ועיין רש"י ז"ל שפי' בהך דכתבו ותנו לשליח לשליח שלי שמניתי שהשליח להולכה עשאו הבעל ומה נ"מ איפוא בין תנו לידי לתנו ליד שליחי שהוא כמותו [ועיי' בתשו' רדב"ז שרצה לדייק מדברי רש"י ז"ל אלו דדוקא כשאמר להם שיתנו לשלוחי שעשאו הוא אבל כשאמר כתבו ועשו שליח להוליך הגט פשיטא דלא עשו שליחותן ויכולין לכתוב גט אחר כשנאבד מיד השליח. אמנם לדעתי אין מדברי רש"י ז"ל אלו ראי' לפמש"ל בשם הש"ג דבקדושי כסף אינו יכול לעשות שליח שני דהו"ל מילי ודמי לאומר אמרו לסופר ויכתוב ול"ד לגט וקידושי שטר שהשטר והכתב מוכיח וא"כ י"ל דאף דבגט שליח עושה שליח היינו דוקא כשנתן ומוסר הגט בידו אבל כשאמר כתובו ועשו שליח הוי מילי דלא מימסרן לשליח ולכך הוצרך לפרש דהך דכתובו ותנו לשליח היינו לשליח הבעל שמינה הוא אותו לשליח והבן כי קצרתי וסמכתי על המעיין] וראיתו נראה לדחות דיש לומר בהיפוך דבתנו לידי ודאי לא עשו שליחותן ומשום דדוקא בתנו לשליח יש לומר דסלוקי סלקינהו מדלא אמר להם שיתנו בעצמם ורצונו א"כ הי' שיסתלק שליחותן אחר שינתן הגט ליד השליח ורק דאי נימא דלטירחא דידהו חייש לא נסתלקו משליחות דאף דלדעת רש"י והמפורשים ז"ל אינם יכולים בכה"ג ליתן הגט בעצמם שלא ע"י השליח דהמה ז"ל לא פירשו האיבעיא כמו שפירש הרי"ף ז"ל על גוף הדבר בעצמו אם יכולים לגרש הם בעצמם מ"מ זה אינו רק משום דלדעתם ז"ל אף אי נימא שמה שעשה שליח אחר הי' משום דחייש לטירחא דידהו מ"מ כיון שעשה שליח יהי' איך שיהי' דמי להך דאבא בר מניומי ולא את גיטין דף כ"ט דאף שרצה לעשותו שליח להולכה ליתן לה להאשה ורק שהוא אמר להבעל דלא ידע לה מ"מ כיון שעתה צוה לו לתת לאבא בר מניומי אין להשליח בעצמו ליתן הגט להאשה. אבל מ"מ אין ראי' מזה דסלק אותו גם משליחות הכתיבה ורק אי אמרינן דלטירחא דידהו חייש אמרי' דמדלא עשאן בעצמן שלוחים להנתינה אין ברצונו שיהיו שלוחים כלל אחר שיתנו הגט להשליח אבל בכתבו ותנו לידי שפיר יש לומר דפשיטא דיכולין לכתוב גט אחר דאין ראי' מזה שביטל כל שליחותן אח"כ מדלא צוה להם שיתנו ג"כ להאשה די"ל דלא הי' ברצונו לעשות שליח כלל על הנתינה ורק למסור לה הגט בעצמו ורק היכי שעשה שליח אחר להנתינה ולא עשה אותם בעצמם י"ל דלסקינהו מהשליחות לגמרי וכנ"ל:
אולם כ"ז לדעת רש"י ז"ל ודעמי' דאיבעית הש"ס היא רק בנאבד מהשליח אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דהאיבעיא הוא בנמצא פסול דגם בזה יש להסתפק אם יכולין בכתבו ותנו לשליח לכתוב גט אחר ומשום דכשאינו נותנים הגט להאשה שתתגרש בו יש לומר דגם חספא יהיב לי' לשליח וכנ"ל בשם המפורשים ז"ל א"א לומר כן דיש מקום להתיר יותר לכתוב גט אחר בכתבו ותנו לידי מתנו לשליח דבין כך ובין כך אין האשה מתגרשת על ידו וכמובן. וראיית הגט פשוט נכונה א"כ לפ"ז דמדלא נקט בכה"ג מוכח דפשיטא לי' להש"ס דכל כה"ג עשו שליחותן. אמנם באמת כשאני לעצמי אמינא טעם אחר לשיטת הרמב"ם ז"ל דלאו משום דגם חספא יהיב לשליח קאתינן עלה לדעתו ז"ל דאם כה נאמר יקשה הא דקאמר הש"ס דא"נ דלטירחא דידהו חייש יכולים לכתוב גט אחר דמה נ"מ בזה דמ"מ כיון שאינם יכולין ליתן לה הגט בעצמם. וכאשר פסק הרמב"ם ז"ל בעצמו פ"ט מהל' גירושין א"כ עדיין יש לומר כנ"ל דגם חספא יהיב לשליח דע"כ צריכים המה ליתן הגט לשליח ולא להאשה ורק דאיהו ז"ל מפרש ג"כ האיבעיא כנ"ל לשיטת רש"י ז"ל דקמבעיא ליה אי לטירחייהו חייש ואין ראי' א"כ מדלא עשאן שלוחים על הנתינה דאינו רוצה עוד שיהי' שלוחיו אח"כ או דנימא דסלוקי סלקינהו מדלא עשאן בעצמן שלוחים ליתן הגט ורק דבזה מחולקים דלדעת רש"י ז"ל הך דסלוקי סלקינהו היינו דאמרינן דדעתו היה שאחר שיתנו גט לשליח יסולק שליחתן ולכן רק בנאבד אמרינן דעשו שליחותן שכבר מסרו גט כשר ליד השליח אבל בנמצא פסול שלא נתנו א"כ גט ורק חספא להשליח לא נסתלקו עדן משליחותן. אולם דעת רבינו הגדול ז"ל דאמרי' דמדלא עשאן שלוחים להנתינה עשאן שלוחים לזמן עד עת הנתינה להשליח ולא אח"כ ואין אנו דנין משום שעשו שליחותן ורק שאף אם לא עשו עדן שליחותן נסתלק כחם שהי' רק עד זמן ועת הנתינה ולא אח"כ. ולפ"ז אין מקום לדברי הריק"ש דבאומר תנו לשליח לגרש בו אשתי גם להרמב"ם ז"ל יכולים לכתוב אחר בנמצא פסול דזה אינו רק לפי מה שפירשו המפורשים ז"ל דטעמו של רבינו ז"ל הוא משום דכיון שאינה מתגרשת תיכף מידם יש לומר דגם חספא יהיב לי' לשליח דלפ"ז יש מקום לחלק ולומר דכיון שאמר בשעת שעשאן שלוחים שרצונו שתתגרש בו אשתו דמי שפיר לתנו לידה דאמרי' דגט כשר קאמר. אולם לפי מה שבררנו דמטעם שעשאן רק שלוחים לזמן קאתינן עלה לדעת רבינו ז"ל אין מקום לחלק בכך וכמובן. ולפי הנ"ל גם לדעת הרמב"ם ז"ל יש לומר כנ"ל דבאומר כתבו ותנו לידי פשיטא לי' להש"ש דיכולים לכתוב גט אחר דאין ראי' מזה דלא עשאן שלוחים להנתינה דאינו רוצה שיהי' שלוחים אח"כ דכיון דלא עשה שום שליח להנתינה יש לומר דלכך לא צוה להם שיתנו שלא רצה ליתן לה הגט ע"י שליח וכנ"ל לשיטת רש"י ז"ל ודו"ק בזה:
ועיין מש"ל דהיכי דאמר כתובו לבד יש לומר דגם לשיטת רש"י ז"ל כיון שלא דבר כלל מהנתינה גם חספא בעלמא יהיב לי'. אמנם לפי הנ"ל י"ל דאין חילוק כלל בין הזכיר הנתינה ללא הזכיר לפ"ז גם לדעת הרמב"ם ז"ל לאו מטעם דחספא יהיב לשליח קאתינן עלה לאסור לכתוב גט אחר גם בנמצא פסול ורק מטעם דהוי שליחות לזמן וכנ"ל ואף אם נרצה לשדות נרגא בזה מ"מ נ"ל ברור דהיכא שאמר כדי לגרש בו אשתי דמי שפיר לכתובו ותנו לידי דזה שגילה דעתו שרצונו לגרש בו אשתו לא גרע מהזכיר מהנתינה לדעת רש"י ז"ל וזה מסתבר עוד יותר ממ"ש מהריק"ש לחלק בזה לדעת הרמב"ם ז"ל לפי מה שהבינו המפורשים ז"ל בדבריו דגם חספא יהיב לשליח דבכה"ג גם הוא ז"ל יודה דגט כשר קאמר להו דלדעת רבינו ז"ל לפי הנ"ל בעינן לזה שיהי' נתינה שמתגרשת בו תיכף ולשיטת רש"י ז"ל [ולפי מ"ש אנכי גם מהרמב"ם ז"ל אין ראי' שחולק בזה] לא בעינן רק שיזכיר ענין נתינה וזה ברור אצלי. ועיין בספרו של מ"ז הגאון רשכ"י ז"ל שכתב דבנפסל פסול דרבנן באמת הו"ל לומר דעשו שליחותן דאל"כ כל היכי שהגט פסול מדרבנן איך יהי' גט מה"ת הרי נתבטל השליחות מהסופר והעדים דמי אומר כתובו חספא. **(
מלחמות אריה הנה הסברא שחידש לן מוח"ז רשכ"י הישי"ע קיימתי מדעתי דנפשאי. ותרצתי לחכם אחד מה שהקשה אותי בהא דאמרי' גיטין י"ח ע"ב ההוא דאמר להו לעשרה כתבו גט לאשתי חתמו בי תרי מנייהו ביומי ואינך מכאן ועד עשרה ימים אתא לקמי' דר"י ב"ל א"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופריך התם הגמרא האמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא. והנה רש"י ז"ל כתב התם בשעת הדחק הי' שהלך זה לדרכו או ניסית כבר בגט זה וע"ז הקשה הא רש"י ז"ל בעצמו פי' לעיל דהא דקאמר הגמרא דמכאן ועד עשרה ימים לא דחיישינן שמא פייס. הוי פרושי שמא בא עלי' והוי גט ישן. א"כ לפ"ז מאי פריך הא לקמן ע"ט ע"ב אמרינן בהדי' דבגט ישן אם ניסית לא תצא. והשבתי לי' עפ"י הסברא הנ"ל די"ל דהא דגט ישן בדעבד כשר היינו כשנותן בעצמו. אבל הכא דעשאן שלוחים לכתוב וליתן הגט. והמה חתמו מכאן ועד עשרה ימים דלר"ל הגט פסול מדרבנן הוי שינוי בשליחותן דמסתמא לא הי' דעתו ליתן גט פסול אפי' מדרבנן ולהכי הגט פסול אפי' בדעבד ואם ניסית תצא ומשו"ה שפיר ניחא הא דאמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק דכשר אפי' מדרבנן:)** ורק די"ל דלכך אף בנפסל פסול דרבנן יכולים לכתוב גט אחר משום דכיון שהגט כשר מה"ת ופסול מדרבנן זכות הוא לבעל והאשה ויכלו להעשות שלוחים מחדש. ולפ"ז בנ"ד כיון דלדעת רוב הפוסקים ואולי לדעת כולם וכמש"ל אין כאן רק פסול דרבנן אין לדון כלל אי עשו שליחותן או לא ויכולים לכתוב גט חדש וליתנו להאשה
אולם אחרי ההתבוננות בל"ס כי כל דבריו אלו ז"ל אינם רק לחדד התלמידים ולא לדינא לפי האמת דאם כה נאמר כל אשה שנתגרשה מבעלה בגט פסול מדרבנן יהי' רשות ביד כל מי שירצה ליכתוב וליתן לה גט אחר כשר בלי שאלת פי הבעל דמה לי הם ומה לי אחרים אחרי שאתה אומר דכבר עשו שליחותן וזה דבר זר לא עלה על לב אדם מעולם. ועכצ"ל דאף אם נאמר דכל היכי דהגירושין זכות היא להבעל נוכל לכתוב ולגרש בלי דעתו [מה שאינו נראה לדעתי דלא מצינו ענין זכין לאדם שלא בפניו רק מצד המקבל ולא מצד הנותן והמקנה וכמבואר אצלי במ"א] ונאמר כנ"ל דהגירושין אחרי שכבר נתגרשה מה"ת זכות המה בודאי להבעל מ"מ אינו יכול לכתוב גט בכה"ג בלי רשות הבעל דכיון דהוא עשה מתחלה שלוחים בפירוש מעצמו אין לכתוב בלי שליחות ממש שגילה דעתו שרוצה הוא בשליחות ועיין תוס' גיטין דף ס"ו ד"ה הא כתבינן עייש"ה:
הא חדא ועוד דלפ"ז ליכא למבעי כלל בכתבו ותנו לשליח ונמצא בו פסול דרבנן וכמובן. והרי הרמב"ם ז"ל כתב בהדיא האיבעיא גם לענין פסול דרבנן עיין בדבריו ז"ל. ועוד דאם נאמר דבגט פסול דרבנן זכות הוא לבעל שתתגרש מחדש וע"כ דגט פסול דרבנן חוב היא לו דהרי מאי טעמא אתה אומר דהגט החדש בודאי זכות לו. וא"כ פשיטא דהוי שינוי בשליחות והדק"ל דכל היכי שהגט פסול מדרבנן לא יהא גט כלל אף מה"ת דנתבטל השליחות. ובגוף קושיתו ז"ל עלה על לבי לומר דהנה כבר העלו האחרונים דהא דאמרינן בנאבד דיכולין לכתוב אחר לאו דוקא נאבד ממילא אלא אף אבדוהו בידים מצי לכתוב גט אחר וליתנו לה ן ובחידושי אמרתי להביא ראי' לזה מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב בהך דתנו לשליח שאם נתנו כבר ליד השליח ונמצא פסול אינו יכול לכתוב אחר ואי נימא דדוקא נאבד ממילא אבל אינו יכול לאבד בידים א"כ למה נקט דוקא בכבר נתנו ליד השליח דכיון דלדעתם ז"ל הטעם דאינו יכול לכתוב אחר בתנו לשליח ונמצא פסול הוא משום דלשליח י"ל דגם חספא יהיב לי' וכנ"ל בשם המפורשים ז"ל א"כ גם היכא שעדיין לא נתנו לשליח והיא עדיין בידם. למה יהי' בידם לכתוב אחר בנפסל אלא ודאי דלאו דוקא נאבד ורק שיכולים לאבד בידים וא"כ יכולין לאבד הגט הפסול:
אולם כ"ז לפי מה שכתבו והבינו המפורשים ז"ל אולם לפי מש"ל די"ל דלהרמב"ם ז"ל מטעם שעשאן שלוחים לזמן קאתינן עלה עיימש"ל אין מכאן ראי' וכמובן ודו"ק. אמנם לעומת זה יש לי עזר כנגדו מתשו' הרמב"ן ז"ל שהבאתי למעלה שכתב שכיון שהגט ספק פסול צריך השליח ליתן שניהם הראשון וגם השני החדש דשמא הגט הראשון כשר ואינם יכולין לכתוב אחר ואי נימא דאין חילוק בין נאבד ממילא או שאבדוהו בידים. א"כ הו"ל ס"ס שמא פסול הוא ומותר לכתוב אחר לדעתו ז"ל דהאבעיא בכתבו ותנו לשליח הוא רק בנאבד אבל נמצא פסול יכולים לכתוב אחר וכנ"ל ואף את"ל דכשר הוא מ"מ כיון שאבדוהו ליכא רק ספיקא איבעיא דלא אפשטא ואף אם נאמר דזה לא חשיב ס"ס דהו"ל כספק אחד אם נסתלקו משליחותן [מה שיש לדבר עוד הרבה וכמובן] או דנימא דס"ס לא מהני נגד חזקת א"א מ"מ עדיין יקשה מ"ש שם בתשו' דשמא כשר הוא והוא לא נעשה שליח על השני רק על הראשון וגם העדים והסופר לא נצטוו לכתוב ולהעיד על השני רק על הראשון. דמשמע מדבריו אלה דגם אם הי' ביד הסופר והעדים לכתוב ולחתום גט אחר מ"מ אין ביד השליח ליתן לה דרבינו ז"ל מתרי טעמי קאתי עלה מצד הסופר והעדים. ומצד השליח ואמאי לא נימא לגבי השליח דמי אמר לה אנוחי בכיסך ול"מ כשמקרע ומאבד הגט הראשון אלא אף כשעדיין הוא בעין ת"י לדעת הפוסקים אלו דמי לנאבד כיון שלא נתנו לה וכמ"ש בזה הפוסקים עיין פר"ח א"ו דדוקא נאבד אבל כל שהוא בעין ואף כשאבדוהו בידים א"י לכתוב אחר וצ"ע] וא"כ שפיר יכולין לכתוב אחר אף בנמצא בו פסול דרבנן והיינו שיאבדו הגט הפסול בידים [או אף שלא יאבדוהו רק שלא יתנו לה לדעת הפר"ח] ובזה אמרתי ליישב מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל דין נאבד ורק נמצא פסול ועיי' ב"י שנדחק בזה ולפי הנ"ל א"ש דאחר שכתב נמצא פסול או בטל דאף בפסול דרבנן יכולים לכתוב אחר ממילא נשמע בנאבד וכנ"ל דבזה ע"כ מטעם נאבד קאתינן עלה. אולם עדיין יקשה לדעת המפורשים ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל בנאבד מיד השליח פשיטא דא"י לכתוב אחר דהאבעיא הוא רק בנמצא פסול דלמה א"כ כתב האיבעיא גם בנמצא בו פסול דרבנן דלפ"ז רק משום נאבד אנו באים להתיר לכתוב אחר וגם היכי שנתנו כבר הגט ליד האשה מא"ל:
ואשר אחזה ביישוב הדבר דבאמת בהך דעשו שליחותן לא אמר בפירוש שביטל שליחתן אח"כ ורק דאנו דנין מתורת אומדן דעת והיינו דחשיב אומדנא דמוכח טובא דאל"ה קיי"ל דגילוי דעת בגיטא לאו מילתא היא ומעתה אמינא דהא דאמרינן דבנמצא פסול וביחוד פסול דרבנן לא עשו שליחתן לאו היינו דזה הוי דבר ברור שלא עשאן שליחים רק לגט כשר בלי פקפוק ורק דאומדנא זו מבטל האומדנא דסליקו סלקינהו וביטל שליחתן דלא תהי' מוכח עכ"פ וממילא יכולין לכתוב אחר דל"ח ביטול דגם ג"ד שאינו מוכח טובא לאו מילתא הוא בגט. אבל מ"מ אין בזה שעשו בהגט פסול דרבנן דבר ודאי וברור שלא עשו שליחותן דנאמר מטעם זה דנתבטל השליחות לגמרי דל"ח מוכח טובא עכ"פ והבן כי זה ברור אצלי בביאור עניינים אלו:
ובזה אמרתי להמתיק דעת רש"י והמפורשים ז"ל דהך איבעיא בתנו לשליח לאו היינו על גוף הדבר אי יכולין ליתן הגט בעצמן משום דנימא דרק מחמת דחייש לטירחא דידהו עשה שליח אחר וכאשר פי' הרי"ף ז"ל ורק אהך דעשו שליחתן עמש"ל בביאור דעתם ז"ל אולם לפי הנ"ל א"ש יותר ויתבארו הדברים כמין חומר:
דלדעתי הך סברא דלטירחא דידהו חייש אינו ענין ברור ורק דכיון די"ל כן ממילא נתבטל האומדנא דביטל שליחתן אח"כ דלא תהי' עכ"פ מוכח טובא וג"ד בגיטא לאו מילתא היא אבל פשיטא דאין לסמוך על אומדנא וסברא זו דלטירחייהו חייש להתיר להם ליתן בעצמן ודו"ק:
זו"ז בגוף הדבר דגט פסול מדרבנן חשוב חוב ליתא לדעתי דכמו דפשיטא לן דאף שנתן גט ורצונו הי' א"כ בהגירושין מ"מ כשנתבטל הגט י"ל דאולי רצונו עתה בביטולו. כ"כ בפסול דרבנן י"ל הכי והיינו דאולי רצונו שתהי' אגודה בו ועי"ז תהי' מוכרח לשוב אליו. ויש לי בזה הרהורי דברים לפ"ז לומר דמ"מ באשת כהן י"ל דהגירושין אחר שכבר גירשה בגט פסול מדרבנן זכות הוא לו דגירושין אלו חוב המה לו ויש לדבר בזה בהך דאין מעלין משטרות ליוחסין משום דאין העדים מדקדקים בזה דבגט י"ל דמוטל עליהם לדקדק דנ"מ אם הוא כהן אם אין כשימצא בו פסול דרבנן אם הגט הוא אח"כ זכות להבעל לענין שיכתבו אחר בלי דעתו ואף לפי מש"ל דלדעתי גם היכי דהגירושין הוי זכות בודאי אין לכתוב וליתן גט בלי שליחות הבעל מ"מ נ"מ בכהן כיון דגט פסול מדרבנן חוב הוא לו הגט בטל מה"ת דנתבטל השליחות אולם לא בחנתי עוד הדברים במצרף הדעת והבחינה ולכן פה תהי' שביתת קולמסי בזה.
ונחזור לענין השאלה הנה בגט הראשון אין מקום להכשיר לגמרי זולת אם נבוא לסמוך במקום עיגון ודחק גדול על בעה"ע ז"ל דמכשיר בשינה שם אביו וצירוף מה שצדד הג"פ ז"ל לחלק גם לדעת המחמירים בין שינה שם אבי המגרש לשם אבי המגורשת דאשה נקראת ע"ש בעלה וזהו פירצא דחיקא מאוד ביחוד דלדעת הב"ח ז"ל בזה בטל הגט מה"ת וכאשר בארתי למעלה דבריו באריכות ואף דרבו החולקים ביחוד בשינה שם אבי המגורשת די"ל דגם לדעתו ז"ל אין בזה פסול תורה וכאשר מלתי אמורה. מ"מ יש קצת תוס' חומר מבלי לסמוך ולנטות כ"כ להקל בזה. אולם בצירוף הגט השני הי' באמת צירוף גדול להתיר וכמו שבררתי למעלה דיש מקום לומר שלא כדעת הב"ש ז"ל דאין להשליח שעשאו הוא ומסר לו הגט ליתן גט אחר וגם מצד הסופר והעדים כבר בררתי למעלה די"ל דכתבו ותנו לידי עדיף יותר מתנו לשליח דכיון דלא עשה שליח כלל אין ראיה דסילק אותן משליחתן ואף לדעת הרמב"ם ז"ל י"ל הכי. ועמש"ל דאף בכתבו לבד בלי תנו לידי דלא דיבר כלל מהנתינה יש לומר כן ביחוד היכא דאמר לגרש בו אשתי וכנ"ד ומכ"ש לשיטות ודעת רש"י ז"ל ודעמי' דהאבעיא רק בנאבד. אמנם דא עקתא דגירוש ע"פ סדר הגט הנהוג דאומר להשליח שיוליך גט זה [ובחי' אמרתי דלכך נתקן לומר כן לפמ"ש דבעשאו שליח על גט סתם יכול להחזיר הגט וליקח מהסופר והעדים גט אחר היכי דאין חשש מצד הסופר והעדים דמשכחת לה אף בלא נאבד לדעת האחרונים ז"ל דכל שלא ניתן ליד האשה כנאבד דמי וא"כ יש חשש לענין שליח עושה שליח דהו"ל מילי דדמי לקידושי כסף. דכיון דיכול להחליף להכסף בכסף אחר הו"ל מילי וכנ"ל בשם הש"ג ז"ל] ובזה אין מקום לומר שיתן גט אחר וכנ"ל בשם הרשב"א ז"ל ומבואר להדיא יותר בתשו' הרמב"ן ז"ל שהבאתי עייש"ה. ולא נשאר א"כ רק לסמוך על גט הראשון מה שאין עמדי. ואף אמנם נאמן עלי עדותו של נד"ז ידידינו הגאון מהר"י שאול נ"ז ני' על מ"ז הגאון רשכ"י ז"ל שהתיר במקום עיגון גדול בשינה שם אבי המגורשת אף שכתב בספרו והעלה להחמיר [תשו' אשר המה בכתובים אינם ת"י כעת ואף אם לא ימצא במו אין חידוש כי נאבדו הרבה יען לא נעתקו בספר] וחזי גברא רבה קמסהיד וכפירש"י ז"ל דודאי דקדק על שמועתו שלא הי' עוד צדדים אחרים לצרפם להקל. מעודי אין דרכי לילך אף אחורי ארי ארי' דבי עילאי גאון יעקב מ"ז זצ"ל מבלי בחון הדברים בפלס מאזני הדעת אשר חננני הצור ואם הוא ז"ל בכחו הגדול סמך ע"ז במקום עיגון אנו בעניותינו אין לנו רק מה שעינינו רואות:
זו"ז בענין המחיקה שהאריך מעכת"ה יש לי לדבר הרבה אולם יען לפע"ד אין זה נוגע לנדון שלפנינו דכיון שאמר בפי' גט זה אין לשנות בו דבר. אשים מחסום לעטי יען אנכי מוטרד מכל צד ואין הזמן מסכים עמדי להאריך בפלפולים וזאת נסבה אשר לא יכולתי לבוא על סדר קונטריסו להשתעשע עם מעכת"ה ביקרת אמרותיו הנכבדים כחפצי והנני ידידו נאמן בבריתו ודש"ת דואג ונאנח על אבדן כבוד התורה וחילול תפארתה בחילל כבוד שריה בין ההמון ומצפה לישועה.