ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף סא.
גמרא לעולם יהיו דבריו של אדם מעטים כו' נראה דקאי אדלעיל שלא יצער אדם כ"כ על הרעה וכן לא ישמח כ"כ בטוב אדם אינו יודע מה הוא הטוב האמתי או להיפך וזש"א לעולם ר"ל בין על מדה טובה או מדה רעה יהיו דבריו מועטין ולא יהא נבהל להוציא דבר כפי הנראה כעת כי לא תדע מעשה אלקים וגו':
שם אילימא פורענות דנחש והתניא כו'. רבים משתאים לדעת למה הוצרך לדרבי הא מגופי' דקרא שמיע ליה דבתחלה נתקלל נחש כו'. וכ"ה בעירובין (דף יח) אילימא משום קללה הא בתחלה נתקלל נחש כו'. גם צ"ב במאי דייק רבי טפי מפורעניות דנחש מפורעניות דמבול. עוד נ"ב ענין זה אחור למע"ב וקדם לפורעניות. והנ"ל לפי מש"כ התוס' לעיל יצר האדם בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו כו' וזה להורות שהאדם הוא מובחר הברואים שבשבילו נברא הכל לצרכו ולכן כל מיני חיה ועוף תלוים בבחי' האדם עמשכ"ל (דף נט ע"א) בברכת הקשת וא"ש מה דהביא ראי' בש"ס דאדם קדים ממאה"כ וימח כו' מאדם ועד בהמה והלא מצינו קרא להיפך ויגוע כל בשר הרומש גו' וכל האדם. וי"ל דגויעה הוא לשון אפיסת הכחות שזה התחיל מן הקטן מבשר הרמש כו' ומ"מ כ"ז שהאדם חי ובידו לשוב ולהטיב אזי יקויים כל בשר יחדיו אך אחר מחיית האדם אז ספו ונמחו כל הברואים ולזה הוא קדם לפורעניות וזה כיוון בדרוש אחור וקדם כו' להורות שבשביל גדולתו הוא סיבה לקדם לפורעניות דבשבילו נמחו כולם והנה מפשטי' דקרא לא מוכת דנחש קדם לפורעניות רק ה' קילל למי שהתחיל בעבירה תחלה אבל לפורעניות י"ל דהתחיל מאדם תחלה ולז"א אילימא פורעניות דנחש כו' ר"ל דמיירי ר' אמי כעין פורעניות דנחש שלא היה שם ענין כליון רק קילל אותם לרע להם והתניא רבי אומר בקללה כו' הרי דס"ל לרבי דלא תליא במי שהתחיל תחלה רק כן הוא הדין בקללה מתחילין מן הקטן שכן בתחלה נתקלל נחש וס"ל דגם הפורעניות התחיל בנחש תחלה שבדבר ה' נעשו בפועל ממש ולז"א נתקלל בלשון נפעל שנתקיים בו תחלה ולבסוף כו' אלא פורעניות דמבול ר"ל כעין פורעניות דמבול בגזירת כליון וזה מורה שהכל תלוי בבחי' האדם כמש"ל. ובעירובין שם אי' בע"א וקדם לפורעניות מאי היא אילימא משום קללה כו' ור"ל כפשוטו תחלת קללה הא הוה להיפוך בתחלה נתקלל נחש כו'. והגם דעדיין י"ל כעין פורעניות דנחש בקללה תחילה כדס"ד הכא לא רצה הש"ס להאריך ומסיק האמת אלא למבול וע"ד שכ"ל וא"ש: שם ואי איכא פתחא אחרינא כו' הב"י (סי' תרע"א) הקשה מ"ש מחצר שיש לו שני פתחים מב' רוחות דצריך להדליק בשניהם מפני החשש שיאמרו מדלא אדליק בהא באחרת נמי לא הדליק כדאי' בפ"ב דשבת ע"ש ובמ"א ול"נ לחלק דהתם שאני דיכול להדליק בשניהם לצאת ידי כולם ולא חשש יאמרו דגם באחרת לא הדליק אבל הכא דא"א ליכנס בשניהם רק באחד מהם מאי חשד איכא הא י"ל, מאי חזית דבהאי פתחא על אולי יכנס בפתח אחר מאיזה טעם שיש לו והוה דומיא דרכיב חמרא דא"י ליכנס:
שם א"ר יצה"ר דומה לזבוב כו'. נ"ל פי' לפי מה דאית' לקמן טובה לימינו ורעה לשמאלו כו' עז"א יצה"ר דומה לזבוב הפורח באיזה אופן יוכל להסיתו אם בעבירה ממש המכונה בשם שמאל או לפרוח לימינו שמדמה לו לדבר מצוה ומעור עיני חכמים והביא ראי' ממאה"כ זבובי מות יבאיש (הוא סרחון ממש בשמאל) יביע לשון אבעבועות והוא תחלת הקלקול המעלה רתיחה כן עושה קלקול מעט מעט בהמצוה עד שמבאישו ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה. וי"ל עפ"י מה דאי' לעיל (דף מ') עץ שאכל אדה"ר חטה היתה ור"ל כעין מחז"ל בסוכה (דף מב) יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו ד' אמות שנאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב ופירש"י מסריח ונקט חטה שהוא המובחר שבדגן וגם נופל ללשון חטאת וע"ע פסחים (דף מ') חיטי דאית בו' ציריא לשון ביקוע שאינו חלק ור"ל כמו במיני חטה שהוא המובחר למאכל וסעיד הלב ונהפך לסוף ביציאתו ליתר מכאוב וסרחון כ"ה ביצה"ר אף מי שעושה תחלה לשם מצוה מערב בו אח"כ איזה ענינים להתייהר וכי"ב עד שנהפך לסוף למרורת פתנים. וצריך שמירה הרבה להרחיק הזדונים: ע"ב גמרא צדיקים יצר טוב שופטן. יתבאר עפ"י משכ"ל פי' שני יצריך ר"ל תאות הגופניות והמצות עז"א צדיקים יצר טוב שופטן היינו גם בתאוות הגופניות כבית תינוק ואשה הבא מתאוות החומר המכונה בשם יצה"ר שופט היצ"ט הצדיקים לעבוד בזה לשם ה' לבדו ויצה"ר חלל בקרבם. וברשעים יצה"ר שופטן שגם בהמצות שעושה אינו עובד לאהבת ה' רק למראה עיני בני אדם ובקרבו ישים ארבו. וזש"כ בקרב לבו אין פחד אלקים (רק אלקים) לנגד עיניו (ומצינו כי"ב שמוע מזבח טוב להקשיב וגו') כי החליק גו' בשפתי חלקות. בינונים זו"ז שופטן ר"ל בתאוות הגופניות מכוין גם להנאתו והמצות עושה כמצות ה' ועז"א רבה כגון אנו בינונים (ואין זה כהא דאי' ברה"ש בינונים נושא עון כו' דהתם איירי במחצה זכיות ועבירות והכא ע"א הוא) דר"ל בענין הגופניות מעורב תאוות החומר וגם ע"ז א"ל אביי לא שבק מר כו' כי ידע ברבה דצ"ג הוא ובכל דרכיו דעהו: שם וא"ר לא איברי עלמא כו'. ערש"י דזה כדאמר רב לקמן לאחאב ודוחק וערש"א. ול"נ עפ"י מש"כ בס' אדמו"ר נפש החיים בפסוק אשר עשה האלקים האדם ישר גו' דר"ל שלא היה מעורב טוב ברע רק הבחירה היה חפשית להיות כולו טוב או כולו רע והמה (ר"ל אדם וחוה אחר החטא) ביקשו חשבונות רבים שנתערב רע בטוב עד שנתבקשו לחשבונות רבים פעם כך ופעם להיפך. וזש"א לא איברי עלמא (ר"ל עת הבריאה היה על אופן) אלא רשעים גמורים או צדיקים גמורים ולא ע"צ הבינוני דזה וזה שופטן דאמר מקודם רק אח"כ נתערב טוב ברע וביקש חשבונות רבים:
שם בשעה שהוציאו ר"ע כו'. עמש"כ בספרי ברכת ראש על מס' נזיר בפתיחה רבתא דשם ענין נפלא בזה להבין דברי חכמים בסוף כל האדם להיות נושא את נפשו אל ה' ית"ש:
שם לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה. פירש"י פרט למקום נמוך שא"י לראותו. והא דתנא עוד בשאין גדר י"ל דקמ"ל אפי' ברואה למעלה מהגדר שרי רק שיהא פירועו אחורי הגדר. ועמש"כ לקמן פי' אחר גם בהא דמוסיף ר' יוחנן ובזמן שהשגינה שורה אף דרב נמי הכי ס"ל כדאמר אתמר נמי י"ל דר' יוחנן לרבותא אמר אף דס"ל בזבחים (דף קד) דקדושה ראשונה קידשה לע"ל לא החמירו בזה"ז ולרב פשיטא לי' דאולי סובר לא קידשה לע"ל:
שם ת"ר הנפנה ביהודה כו' עיין באחרונים. ובעזה"י יגעתי ומצאתי דברי אמת. ומקודם אבאר פירש"י דהנה הרש"א הקשה כיון דלת"ק לא אסר ביהודה צפון ודרום אלא נגד ירושלים ממש מה"ט שכתבנו א"כ בגליל נמי לא יאסור צדדים אלא נגד ירושלים ומרש"י לא משמע כן ור"ל כמו ביהודה לא אסרו צדדי צפון ודרום רק בצדדי מזרח ומערב אסרו משום דשכינה במערב כמש"ש כן לא יאסר נמי צדדי צפון ודרום בגליל. ומרש"י ד"ה בגליל משמע דרק מזרח ומערב מותר ולא צפון ודרום. וי"ל דה"ט דביהודה היה גם מזרח ומערב נגד ירושלים וכיון דצריך לפנות לאיזה צד וא"א לגזור שיעשה מחיצה דוקא לכן בחרו יותר להתיר ביהודה צדדי צפו"ד מבמזרח ומערב מטעם שהשכינה במערב אבל בגליל שלא היה מזרח ומערב, נגד ירושלים רק צפון ודרום חשו יותר לכבוד ביהמ"ק לאסור צדדי צפון ודרום והתירו מזרח ומערב ודברי הט"ז בזה ל"נ:
שם ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו חו"ל. (א) לכאורה י"ל דר"ע קאי אדברי ת"ק דביהודה שבדרום ירושלים צפו"ד מותר ובגליל שבצפון הוא איפכא וכמו כן אוסר ר"ע בחו"ל לחלק בין דרום ירושלים לצפונו ולא מ"כ מרש"י ד"ה הוי שדיין כו' ולא היה רוצה לפנות בבבל מזרח ומערב לפי שבבל במזרחה של א"י עומדת כו' מה ענין א"י לכאן הלא הת"ק חש לכבוד ירושלים. וכתוב הדר הוא (בירמי' א') דבבל לצפון ירושלים. וצ"ל דרש"י סובר דהחילוק שבין יהודה לגליל לא שייך אלא בא"י מטעם שכ"ל דיהודה היה נמי מזרח ומערב נגד ירושלים וגליל לא היה רק צפון ודרום נגד ירושלים אבל חו"ל אין שם חילוק גבולין לפי שחו"ל מקיפו מכל צד וישנו במזרח ומערב כמו בצפו"ד וחזר הדין כביהודה מטעם שכ"ל כיון דגזרינן כל צדדים יותר יש לגזור במזומ"ע כיון דההיכל במערב והו"ל כל חו"ל לגבי א"י כמו א"י שביהודה לגבי ירושלים. ובזה ארווח לן דעת רש"י מתמיהת הת"ש והצל"ח על מה דפירש"י דבבל במזרחה של א"י היא הא מפרש בגיטין דבבל לצפונה של א"י היא. וע"ע רש"י קדושין (דף סב ע"ב) ולמה שכתבתי י"ל דלאו דוקא במזרחה ממש רק דר"ל לצד מזרח של א"י כמזרחה צפונית דלזה קרו לבני א"י במערבא וכיון בזה דלא היה בצפונית ממש נגד ירושלים וס"ל כמו ביהודה בצפון ודרום נגד ירושלים ממש אסור כן הוא בחו"ל כה"ג בצפון ודרום נגד ירושלים אסור. ומיושב בזה ג"כ קו' הת"ש מתפלה ע"ש. וכ"ז בחו"ל אבל בא"י ס"ל לרש"י דגם ר"ע סובר כת"ק דבגליל מזרח ומערב מותר וצפון ודרום אסור ולהכי פירש"י לקמן (דף סב) ד"ה אר"י כו' וביהודה הוה. הרי נתברר שי' רש"י דס"ל דבחו"ל מזומ"ע אסור וצפו"ד שרו רק נגד ירושלים ממש אף צפון ודרום אסור באין כותל אם האויר מגולה עד ירושלים וזה לא שכיח ובא"י ביהודה נמי הדין כן ובגליל איפכא צפו"ד אסור ומזרח ומערב מותר. (ב) והרמב"ם כתב (בפ"ו מהל' ביה"כ) אסור לאדם לעולם שיפנה או שישן בין מזומ"ע אלא בין צפו"ד ניפנים וישנים וכ"כ הטוא"ח (סי' סג) כשישב יכוין שיהא פניו לדרום או לצפון אבל לא ישב בין מזרח למערב וכבר עמד בזה הב"י וכל הבאים אחריו למה לא פי' שזה דוקא בעיר העומד למזרח או למערב דא"י דומיא דבבל אבל העומדים בצפון ודרום דא"י הוה איפכא. והגם די"ל דס"ל כמש"ל בשי' רש"י דבחו"ל בכ"מ כיהודה דמיא אינו מספיק דלמה לא ביאר דין א"י והחילוק בין יהודה לגליל והרי כל תנאים דיברו מא"י וגם ר"ע לא פליג בזה כמש"ל מדלא אמר הך איכא בינייהו. והרמב"ם והטור לא בעי דרישה דא"י. ומש"כ הב"י דהר"מ סמך על הירושלמי דאינו אומר רק מזומ"ע אינו מספיק דפשי' דש"ס דילן עיקר וגם אינו מוכרח דהירושלמי יפלוג רק הירושלמי מיירי ביהודה כמ"ש לקמן. אך ראה זה מצאתי אמתת דברי הירושלמי והתוספתא וש"ס דידן ומזה יהיה נכון מוצאו שיטת הר"מ והטור. וז"ל הירושלמי המטיל מים ה"ז הופך פניו כלפי צפון המיסך רגליו ה"ז הופך פניו לצד דרום אריב"ב הדא דאמר מתניתא מן הצופים ולפנים רע"א בכל מקום ובלבד מקום שאין שם כותל תני המיסך את רגליו לא יתן את פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין רי"א בשעת המקדש ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ ובלבד במקום שאין שם כותל אר"ע נכנסתי אחר ר"י כו' ופי' בס' פ"מ דתנא הופך פניו לצד דרום ר"ל הופך פניו לצפון שיהא פירועו לצד דרום ולא נגד ביהמ"ק ובפירוע שלפניו לא חייש ומיירי ביהודה נגד ירושלים. והגר"א פי' דקמייתא איירי בגליל ובמטיל מים חשו גם בפירוע שלפניו היכא דאפשר להכי הופך פניו לצפון ובמיסך רגליו אינו אוסר אלא אחוריו כלפי הקודש לכן הופך פניו לדרום וברייתא אחריתי מיירי ביהודה ואסור מזרח ומערב רק הקשו דעת הירושלמי אהדדי דברייתא קמא לא אסר אלא אחריו כלפי הקודש ובפירוע שלפניו לא חייש ואח"כ תנא דלא יפנה מזומ"ע אלא לצדדין משמע דס"ל דגם אחוריו למזרח אסור. לז"כ דפליגי בזה. וכ"ד הגר"א דהש"ס שלנו חייש גם בפירוע דלפניו משום גילוי טפחיים. ול"נ דלא פליגי רק דתליא בדיעות. דהנה עו"ק בירושלמי שם. אריב"ב הדא דאמר מתניתא מן הצופים ולפנים והלא ריב"ב הוא אמורא ומנ"ל דמיירי כן כר"י הא הת"ק וחכמים אסרי גם מרחוק ולזה נ"ל דק"ל לריב"ב קו' הנ"ל דמוכת דאינו אוסר רק אחורי פירועו ואידך תנאי לא חילקו בזה ורק לצדדים שרו. לז"א דברייתא קמא אתיא כר' יוסי דמיקל דלא אסר אלא מן הצופים ולפנים בדרך ביזוי וכ"ה בתוספתא פ"ג דמגילה המסיך את רגליו פניו כלפי (הקודש) (כצ"ל שם וכ"כ הגר"א) המטיל מים אחוריו כלפי הקודש א"ר יוסי בד"א מן הצופים ולפנים אבל מן הצופים ולחוץ א"צ וכצ"ל גם באידך ברייתא דתנא המסיך רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין וכיון דלא התיר אלא לצדדין למה נקט תחלה בלשון פניו למזרח כו' היל"ל לא יפנה מזרח ומערב אלא ודאי דפתח בזה משום פלוגתא דר"י דס"ל מן הצופים ולפנים וצופים היו בצד מזרח כדמוכח לפירש"י דלא יקל כנגד שער המזרח אר"י לא אסרו אלא מן הצופים ולפנים ועיין בלבוש ותב"ש (סי' ג') ולר"י דוקא אחוריו כלפי הקודש אסור להכי פתח האי לישנא לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב וזה ברור. ועפ"ז נ"ל מה שאמר רב ור"י בהך דלא יקל אדם מן הצופים ולפנים וברואה דר"ל פניו כלפי הקודש אבל במחזיר פניו שרי וכהאי דהטלת מים שבירושלמי ובתוספתא דאחוריו לקודש מותר ואתיא כר' יוסי ואף דזה נגד פרש"י האמת אהוב יותר וכן מוכח מהברייתא דהנפנה דתנא ר"י מתיר שהיה רי"א לא אסרו כו' משמע דר"י גם בעלמא אתמר כהך דלא יקל וכן בהטלת מים כהתוספתא הנ"ל דר"י לא אסר אלא דרך ביזוי פניו כלפי הקודש ולכן בנפנה הוא ג"כ דוקא בביזוי אחוריו כלפי הקודש אסור. וכ"ז לרבי יוסי אבל הת"ק וחכמים דאסרי אפי' מרחוק מחמירים בכל גווני מזרח ומערב ביהודה או צפון ודרום בגליל ובזה יתלכדו שני התלמודיים בצוותא בסימא. (ג) וע"פ האמור יבואר שיטת הרמב"ם לנכון דהא משמע דהר"מ פסק כר' יוסי כדכתב בפ"ז שם וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקודש כו' וה"ט לפי דרב ור' יוחנן כוותי' רהיטא כמש"ל. וס"ל נמי דר"ע אדרבי יוסי קאי ערש"י ד"ה איכא בינייהו ופסק נמי כר"ע דהלכתא כוותי' ובזה ניחא שינוי לשון הברייתות דבקמייתא חשב כל הנך שהיה ר' יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה ואין גדר ובזמן שהשכינה שורה ובתרייתא לא חשב בר' יוסי רק הוא לבד דלא אסר אלא ברואה וה"ט לפי דבקמייתא חכמים קיימי על כל דברי ר"י ואסרי בכל הנך אף מרחוק דאינו רואה ויש גדר ובזה"ז רק דמקילי את"ק בצדדים אבל בתרייתא בר"ע הוא ע"א דגם הוא לא ס"ל כהת"ק לחלק בין יהודה וגליל מטעם ביהמ"ק ואולי ס"ל כרבי יוסי בזה רק דקאי, אר' יוסי ור' יהודה דהקילו באינו רואה ובזה"ז משום דלא אסרו אלא משום כבוד המקדש עז"א ר"ע דלא כ"ה ובכ"מ אסור דס"ל ה"ט דהשכינה במערב אף שאינו רואה כבודו ולזה אין חילוק בין פניו למזרח או למערב דאסור אבל בהך דאין גדר לא פליג כדאמר בירושלמי הנ"ל ובלבד שאין שם כותל דחשוב הפסק. ובזה א"ש גם ברייתא תנינא דירושלמי שם דר"ע אוסר בכ"מ מזרח ומערב. וכן משמע מהא דתנא בקמייתא שם המטיל כו' הופך פניו לצד דרום רע"א בכ"מ כו' דאי"ל דכל מקום צפון ודרום גם מזרח ומערב אסור באין כותל דזה דלא כמאן רק דר"ל לפי' הגר"א דאיירי בגליל דאוסר בין צפון ודרום ומזרח ומערב מותר עז"א ר"ע דכל מקום שוה הן ביהודה או בגליל לאסור באין כותל. ולפי דהרישא אתיא כר"י מן הצופים ולפנים דמיקל באינו רואה לז"א בהאי לישנא בכל מקום אף באינו רואה אסור ומ"מ לדידיה כל מקום שוין ואינו אוסר אלא בין מזרח למערב וע"ע במס' ד"א (פ"ז). וזה נ"ל ג"כ דעת התוס' שכתבו בד"ה רע"א בכל מקום מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקנא כו' מאי כיוונו בזה הא ש"ס ערוך הוא. וי"ל דכיוונו דר"ע אינו אוסר אלא מזרח ומערב ולא צפון ודרום אף בגליל שבצפון למסקנא דס"ל אפי' בחו"ל והביא ראי' מדמפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל ואילו היה טעמו משום כבוד המקדש והוסיף להחמיר אפילו בחו"ל הא גם ביש כותל אוסר ת"ק כדמשמע בברייתא קמייתא, דרק ר"י מיקל ביש גדר ולא הת"ק אלא ודאי דס"ל טעם אחר משום דהשכינה במערב ובזה מיקל ביש כותל ואדר"י קאי. ומש"כ התוס' מזרח אחוריו כו' ר"ל אפילו אחוריו למזרח וכ"ש אחוריו למערב דאסור כנ"ל: