אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף נד.

דף נג.

מתני' הרואה מקום כו' אומר ברוך כו'. כל הפוסקים הסכימו שצל"ב בשם ומלכות. וכ"מ בירושלמי דגרס על הך מתני' ר"ז ור"י בשם רב אמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה אמר רבי תנחום אנא אמרית טעמא ארוממך אלהי המלך. ולכאורה סותר זה לש"ס דידן לעיל (דף מ' ע"ב) דס"ל לרב דברכה בעי הזכרת השם לבד ולא מלכות. והנ"ל בישובו עפ"י מש"כ בחי' עה"פ כי לה' המלוכה כי בישראל ניכר גילוי כבוד מלכותו בעשותו נפלאות לבדו למעלה מהטבע ומושל בגוים כי אצלם נוהג עפ"י ממשלת המזלות הנטבע מאת ה' שבזה מכונה בשם מושל העושה כפי חוקי ודת המלך. ולזה י"ל דעל ברכת הנס שהכירו כולם כח מלכותו גם רב מודה דמברך בשם ומלכות. רק ברכה על כל דבר הטבעי שנברא ונעשה ע"י רצון ה' המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכן ברכת המצות אשר צוה ה' די בברכת השם לבד וע"ז אר"ת טעמא ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד ר"ל כשמספר ברוממות האל בגילוי כבודו. ומכונה בשם מלך אז מזכיר בשם ומלכות. ומבאר עוד בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד גדול ה' גו' כמו שביאר הגר"א שגדולה הוא דבר התמידי הנמשך בגדולתו. ור"ל כשמברך על דבר תמידי הנעשה בכ"י אז די בהלול השם לבד לומר גדול ה' וגו' ולזה איתא לקמן (דף מג) דבמקדש עונין בשכ"מ שנאמר ומרומם על כל ברכה ותהלה והיינו לפי שבמקדש היה גילוי מלכותו בדבר הניסיי הנעשה שם תמיד. וא"ש נמי מש"כ התוס' לקמן בר"י דחלש ואמר בריך רחמנא לפי שהיה תלמיד דרב ודי בברכת השם לבד אף דר"י גופי' ס"ל בירושלמי הנ"ל דבעי שם ומלכות י"ל דלא דמי לברכת הנס דשם היה הרפואה גם עפ"י הטבע כדרך החולים:

שם בזמן שרואהו לפרקים. זה קאי על כל הנזכר לעיל דתליא במקום דמברך לפרקים. והא דהפסיק בזיקין וברקים דמברך בכל עת לפי שברכת עושה מע"ב קאי נמי ע"ז כדאיתא בגמרא. או י"ל דר"י מסיק זה כדי שלא נטעה דהך ברכה על העבר שהקוה כל המים לים הגדול אינו ניכר כ"כ לקבוע ברכה בשם ומלכות רק ענין הודאה לה' וע"ז לא שייך קביעת זמן לזה קמ"ל ר"י דבעי ברכה בשומ"ל ולזה זמנו רק לפרקים. וזה יש להעמיס בכוונת רש"י שציין תתלה על הא לפרקים מפרש בגמרא ואח"כ נותן טעם ולפי כו' וה"ט אחר שהביא הא דמפרש בגמרא ור"ל דלפרקים הוא אחת לשלשים יום וצ"ל דמברך בשומ"ל דלזה בעי קביעת זמן. ולפ"ז א"א לפרש דהברכה היא על עשיית העבר לבד רק לפי שהוא חשוב וגדול גם היום קבעו לו ברכה לעצמו: שם בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר. הר"מ פי' אפי' בשעת הכעס כו' וי"ל עוד עפ"י המ"ר טוב מאוד זה יצה"ר כלום אדם בונה בית או נושא אשה כו' וזה הוא היצר הבא מצד תאות החומר כמש"ל (דף ה') וע"ז אמר שבזה היצר יראה לעבוד את ה':

שם בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך בכל מאודך בכל ממונך. ולא תנא בזה אפי' נוטל כל ממונך עיין צל"ת לפי שבעצמו מחויב ליתן. ול"נ דהא דתנא נוטל נפשך אין פירושו למסור נפשו על קיה"ש דא"כ בפסחים (דף כה) דהביא דין יהרג ול"י מר' אליעזר דלקמן (דף סא) ולא הביא ממשנה זו. רק הפי' כמש"ל (דף סא) בדברי ר"ע שם אפילו נוטל את נפשך דקאי על בחינת האהבה לה' עד מיצוי הנפש ע"ש ולז"א עד"ז בכל ממונך שיהא חשוב אהבתו מכל כסף וזהב:

שם כל חותמי ברכות כו'. יש לדקדק למה נקט כל חותמי הא כל הברכות צריך לפתוח בברוך והיה צ"ל גם בפתיחה מן העולם ועד העולם. וי"ל קצת ע"פ דעת הראב"ד דהנ"מ בתפלה אבל שאר ברכות לא ולפי שבתפלה עפ"י רוב אינו פותח שכולם סמוכות נקט כל חותמי ודוחק והנ"ל בזה דעיקר קפידא בחתימת הברכה לפי שעונין ע"ז במקדש בשכמל"ו ומשמע שאין עולם עוד אלא עוה"ז הוא לעולם אבל על גוף הברכה אין קפידא שכל בקשת התפלה צרכי עוה"ז הם ושייך שפיר לומר ברוך ה' עד העולם רק בחתימה תיקנו מן העולם ועד העולם מפני המינין דנשמע ג"כ הענייה כן לעולם ועד העולם יהא כ"מ מבורך וא"ש מה דלא חששו אלא במקדש ולא בגבולין. ועפ"ז א"ש לשון הש"ס לקמן (דף סג) כל, חותמי כו' וכ"כ למה לפי שאין עונין אמן במקדש דמהרש"א שם מחקו באין צורך וא"ש:

שם ואומר עת לעשות כו', עיין רש"י פי' פעמים שמבטלין כו' וע"ע ברש"י לקמן (דף סג) ד"ה מסיפי' מבואר דפירש"י דהכא הוא דעת ר' נתן וצ"ל לפירש"י שה"ר מר"נ דסרס הפסוק הפרו תורתך (כה"ג לשאול בשם) משום עת לעשות אבל לפשטי' דקרא מרישא לסיפא עתים הם כו' אין ענינו לכאן וי"ל בפשיטו' לנעוץ סופו בתחלתו שחשב עד הנה תקנת חכמים וכדפתח במשנה וחכ"א עד חצות כדי להרחיק לזה נקט הכא הך ואומר אל תבוז כו' ואומר עת לעשות כו' עתים הם לה' להנקם מאותן אשר הפ"ת ולשון הפרה הוא בדבר שקבלו ע"ע וביטלו כמו אישה יפרנו וזה קאי על התקנה שקבלו והפרו ורנ"א על עיקר התקנה שפעמים שהפרו תורתך כמו הכא לשאול בשם וכן בריש פ"א דחכ"א עד חצות ותו לא עיי' בתר"י שם משום עת לעשות שיקבע עתים להקדים. וי"ל דרך רמז דרבינו הקדוש פתח במ"מ וסיים בשם ה' בה' עולה מה לרמז מחז"ל מנחות (דף מג) היה רמ"א חייב אדם לברך בכ"י מאה ברכות שנאמר ועתה ישראל מה ה' כו' אל תקרא מה אלא מאה (כי קמץ גדול מושך אלף כנודע) וזה משלים למאה אותיות בפסוק הזה וכשתספור ותמנה ברכות הכלליות שחשב רבינו במסכת זו תמצא מ"ה ברכות ואלו הן [בפ"א מ"ד] בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב ב' לפניה וב' לאחריה הרי שבע (וברכת התורה נכלל באהבה רבה כדאי' בגמרא). [ובפ"ד מ"ג] רג"א בכ"י מתפלל י"ת (וברכת הושע כו' דשם נכלל בברכת ש"ת). [ובפ"ו[פה"א פה"ע פה"ג המוציא שהכל הרי חמש אכל תאנים מברך ג' ברכות (ובכלל זה שלש ברכות ללחם לחכמים והא דס"ל בתאנים ברכה אחת נכלל בשלש ברכות דלחם דעל המחי' הוא נגד ברכת הזן כדאי' בגמרא (דף יב) וברכת הטומ"ט נחשב בלקמן ר"פ הרואה וברכת בנ"ר דר"ט לית הלכתא כוותי' דהא ר"ט אברכה ראשונה קאי ואנן מברכינן שהכל וברכת בנ"ר דלאחריו לא תנא במשנה רק מנהג אמוראי כמש"ל בפ' כ"מ (דף לז). [ובפ"ז מ"ג] כיצד מזמנין כו' הוא ברכת זימון. [ובפ"ח[מברך על היום ונר ובשמים והבדלה הרי חמש. [ובפ' הרואה] חשיב שבעה הרי מ"ה. ולר"י דס"ל ברכה בפ"ע לים הגדול י"ל דלא חשיב כ"כ ברכת שכחו כו' לפי דנכלל בברכת עושה מ"ב דמברך על הכל גם על הזיקין ואינך כדאי' בש"ס הרי מ"ה ברכות הם הראשיות וסיים בברכת הנסים כסיום הפסוק שם לטוב לך כו' ואת הנוראות אשר ראו עיניך ומסיים בשם ה' עשה"כ מה ה' כו'. ויש לרמז ג"כ בסיום המאמר בפסוק הפרו תורתך מאמר חז"ל בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש ואימ"פ לתפלה ובגמרא שם לא אמרו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנתן אבל אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה שמעינן מזה דמי שתורתו אומנתו פטור מתפלה וכן מכל הברכות חוץ מק"ש שהיא מה"ת (ובחי' ביארתי שגם בה"ת אינו מה"ת רק בלמוד דאחרים) וע"ז מרמז אותן אשר הפרו תורתך שאין תורתן אומנתן הוא מחויב לקבוע עת לברך לה' וגם מרישא לסיפא מידרש עת לעשות לה' עשיית מצוה שקבוע עתו לעשות כסוכה ולולב שא"א לעשות ע"י אחרים הפרו תורתך מפסיקין מת"ת כדאי' במ"ק (דף ט' ע"ב) ע"ש בתד"ה כאן. וכן יגמור ה' עלינו לעסוק בתומ"צ כל ימינו ע"ע אמן: גמרא מנה"מ כו' רש"י גרס מנלן ובר"פ כ"מ ור"פ ש"ש גרסי' מנה"מ. דקאי על פרטי סדר הדבר דהברכות חלוק למיניהם ודרש, מכל פריו קודם הילולים לפי הפרי יהא ההילול וכן הא דברכת זימון בג' מגדלו אבל עיקר הדבר יליף מסברא דאסור ליהנות וכן ברז"י מה"ת מאת ה' אבל הכא על עיקר הדבר מיב"ל מנלן דמברכים אניסא הא מאי דהוה הוה ולא על פרט דרואה מקום וע"ז פשיט שפיר מיתרו והפרט יליף מסברא דע"י המקום יזכור חסדי ה' וכן בריש מגילה כתב רש"י ה"ג מנלן לפי דלאו על סדר חלוקי דיומא די"א וי"ב וי"ג מיב"ל רק על עיקר הדבר מנ"ל דקורין בשאר יומי הא י"ד וט"ו כתיב אבל על פרטי דיומי ידע מסברא דקורין ביום הכניסה ומקשה מנלן כדבעינן למימר קמן כדי שיספיקו ר"ל דגם על עיקר הדבר י"ל מסברא זו ומשני דזה א"א לומר מסברא דהיכי אתו רבנן ועקרי תקנתא דאכנה"ג. ומיושב בזה קו' תוס' זבחים (דף פט) ד"ה מנלן. ואולי י"ל בזה מה דנקט הש"ס שם ה"ט כדי שיספיקו כפי הס"ד שם (דף ד') ולא עיקר הטעם דמסיק שם מפני שמספיקין לפי דהשתא דרצה ללמוד מסברא זה הטעם מפני שמספיקין אינו כ"כ מסברא לשלם שכר כפרים בזה לעבור על תקנת חכמים רק מסברא יותר י"ל כדי שיספיקו כדי שיזכה חבירך לקיים משתה ושמחה והש"ס שם (דף ד') מסיק לפי האמת דאסמכוהו אקרא ומוכח מדאר"י אימתי כו' דה"ט מפני שמספיקין כנ"ל:

שם אניסא דרבים כו'. יש לדקדק הא י"ל דניסא דידיה אתי במכ"ש. גם הא דמסיק בתוך הקו' הך ומר ברי' דרבינא כו' אין ענין לזה. והנ"ל דתיבת לישראל ק"ל, במאי אתא למעט ברכה דיחיד דאי"ל נס רבים במקום תליא וזה הוא אחר דפשט מיתרו שבירך על ענין הנס שלא במקומו רק דראה למי שנעשה בו נס א"כ צ"ל הא דתנן הרואה מקום משום דאז נותן אל לבו לזכור הנס והיה מקום לחלק בין רבים ליחיד שיחיד ראוי ועומד לזכור תמיד בכ"מ שהוא. ע"ז מקשה מרבא דס"ל גם ביחיד במקום תליא. וגם אי"ל להיפך דרבים חשיבי לזכור במקום הנס זה כל הניסים ולברך שעשה נסים כמו שמצינו ביתרו שהזכיר גם נגעי מצרים בדבר אשר זדו אבל יחיד אי"ל לברך רק על נס פרטי הנעשה שם ולא להזכירו בכלל הניסים ע"ז הביא הך ומר ברי' דרבינא שהזכיר כל הניסים ומתרץ דאניסא דרבים כ"ע מברך אף שאינו מזרעם ויכול לומר לאבותינו דנגרר אחר רוב ישראל ובנס דיחיד הוא וזרעו מברך. ולפ"ז מוכח כגי' הרי"ף הוא ובריה מברך ולא כמשמעות גי' דידן דרק איהו חייב לברוכי לפי דע"כ גם לס"ד פסיקא ליה דיחיד י"ל לאבותי דאל"ה לא הוה ק"ל. ואי"ל דזה גופי' שני ליה דבזה יש חילוק בין רבים ליחיד דרק איהו מברך א"כ הכי הול"ל אניסא דרבים זרעם בעי לברוכי ומנ"ל דכ"ע אף שאינו מזרעם מברכים וש"מ כגי' הרי"ף. ונ"ל ג"כ דעת הרי"ף ור"מ שהשמיטו הא דמר ברי' דרבינא דס"ל דאין חילוק ברכה בין רבים ליחיד דיחיד נמי שנעשה לו כמה ניסים צריך להזכיר שעשה ניסים בלשון רבים וא"צ להזכיר שם המקומות רק דרך כלל וזה שכתב הרמב"ם וכן יחיד כו' להורות שאין חילוק בנוסח רק על נס אחד יברך בלשון יחיד שעשה לי נס רק אם רצה יוכל לפרוט ענין הנס כהך דערבות ובגמל שהי' בו נס ולא מקום הנס דוקא אבל עיקר הוא לכלול כל הניסים וכן משמע מהרא"ש שכתב מכאן משמע שיחיד כו' יכלול שאר הניסים ור"ל מקו' הש"ס מוכח דאין חילוק בלשון הברכה בין רבים ליחיד ויש לו לזכור כל הניסים בכלל. ואולי גם הטור לאו דוקא נקט לזכור כל המקומות רק דרך כלל כנ"ל וכן עיקר:

שם אניסא דיחיד איהו וב"ב כו'. בשו"ע (סי' ריח ס"ט) כתב יש אומרים דאימ"ב אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם ע"ש ובמ"א. והיינו שיהא ניכר ההצלה שהי' שלא כמנהג העולם ועיי' בנ"א (כלל ס"ד אות ב') חקר במי שנפל עליו חומה והיה הנס שלא נהרג בנפילתו אם מברך ודעתו להכריע לברך וראייתו מהאי דנפל עלי' ארי' כו' וכן מהמ"ר דיוסף הלך להציץ בבור ומן הסתם הלך לברך שם אף דלא הי' בנס ע"ש. ולדעתי זה אינו וראייתו אינו כלום וכדאי' ביבמות (דף קכא) נפל לגוב אריות אין מעידין עליו אבל לבור נחשים ועקרבים מעידין עליו דאגב אליצא מזקי ופירש"י דגוב אריות רחב ואין עומד עליהן ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלים אותו וא"כ ביוסף דדחז"ל והבור רק אין בו מים אבל נחוע"ק יש בו הרי הוא נס יוצא ממנהג העולם והוא ראי' שמעידין עליו יותר מבמי' שאיל"ס ובגוב אריו'. ועיי' תוס' שם. ונס דדניאל הכתוב מעיד דשלח מלאכו וסגר פום אריותא. וכן בעובדא דנפל עלי' ארי' הוה נס כהך דנחשים ומעידין עליו כדמוכח מפירש"י הנ"ל אבל בדבר שאין מעידין עליו אף שהוא דרך רחוק לינצל אין מב"ע. וא"כ בנפל עליו תומה ודאי אין מעידין עליו שמח דהא יוכל להיות שהי' במקום רחב ה"ה דאימ"ב עליו לדעה זו וז"פ. ומספ"ל במים שאל"ס וכי"ב דהדין אם נשאת לא תצא אם מב"ע והדעת נוטה דמב"ע כיון דרובן לאבד כדאי' בב"ב (דף קנג ע"ב) רק משום חומרא דא"א החמירו:

רש"י ד"ה כל חותמי כו' ועד העולם חונן הדעת כו' אלהי ישראל עד העולם הס"ד כצ"ל. ועיי' תענית (דף טו ע"ב) [ברוך] גואל ישראל כו' ברוך] זוכר הנשכחות. גם שם נראין כמיותר:

תוס' ד"ה הרואה כו' ים הגדול לפרקים דפרקים היינו שלשים יום [וכדאמר בירושלמי]. הס"ד כצ"ל. וכוונתם להירושלמי שהביא הרא"ש שמעון כו' דגם לקריעה בעי שלשים יום ע"ש. ומה שחקר המ"א (בסי' ריח) אי מברך ביום ל' או ל"א. לא אבין. מבואר לקמן (דף נח) הרואה חבירו לאחר ל' יום מברך. והרא"ש הביא ראי' מזה ש"מ דביום ל"א מברך. וכ"מ בירושלמי דנקט גבי קריעה לאחר ל' וז"פ:

ע"ב גמרא דאמר ברוך דיין אמת. צריך ביאור אטו אנן מברכים על כל פורעניות של רשעים וטובת הצדיקים. ונ"ל דה"ט שזה היה ענין לכלל בני ישראל דמאשת לוט נתגלגל מעשה דלוט ושתי בנותיו שיצאו מהם עמון ומואב שהיו מכת מרדות לישראל וזכירת לוט מחמת אברהם אבינו הוא סימן לבניו שיוזכר להם זכות אבות ולז"א הודאה ושבח דשם הודאה הוא על מי שמקבל טובה להודות לו והכא פי' ע"ד הנוגע לנו ושבת הוא לשון הילול גם לאחרים המשבחים לה' בגודל מעשיו כמאה"כ הללו את ה' כל גוים וגו' ואר"ל ועיין בסמוך:

שם על לוט ועל אשתו כו'. ז"ל הרא"ש הרואה אשתו של לוט מברך שתים כו'. ופי' הב"י דבזה דרואה אשת לוט נזכר בבעלה. ונ"ל דזהו כסברת הר"י שבתוס' דבעי שתהא הנס ידוע עפ"י המקום וה"ה בלוט ע"י אשתו בנציב מלח. ואי"ל דהר"י לא כתב אלא בברכת שעשה נס במקום הזה דא"כ נימא גבי חזקי' לברך זוכר הצדיקים אלא ודאי דלא תיקנו רק ע"י זכירת מקום. אך עדיין יש לחלק דמקום קברו של לוט הו"ל כמי שרואה אדם שנעשה בו נס דמברך כמ"ש הרמ"א (סי' ריח):

שם מאי מברך אמר רב יהודה הגומל לחייבים טובות. ולפי מ"ש לעיל שצריך שיתן שבח והודאה על מה שעשה לו ובזה אין בו אלא שבח לחוד שדרכו לגמול לחייבים טובות יצ"ל כגי' הרי"ף שסיים שגמלני כל טוב ובזה הו"ל שבח והודאה. וארווח לן בזה ליישב מה דמסיק הש"ס לא צריכא דענה אמן דלכאורה קשה הא בכ"מ שומע כעונה אף בלא עניית אמן כמש"ל בר"פ שלשה שאכלו ומש"כ הטור דה"ט לפי שהם לא היו חייבים כו' יעו"ש לא אבין זה דממ"נ אי לברכת הנהנין מדמי לה מאי מהני עניית אמן הא אסור לברך להוציאו י"ח כשאינו מחויב בדבר ואי לברכת המצות מדמינן לה אע"פ שיצא מוציא וא"צ לעניית אמן. אך למש"כ א"ש טפי דבאמת כל השמחים בטובה זו יכולים לברך לה' כי טוב אך אין זה אלא דרך שבח והלול. ולז"כ התר"י שהם יכולים לברך אף בלא עשרה. וזה דדייק אביי וצריך לאודויי קמי עשרה הודאה דייק ור"ל ברכת שגמלני כ"ט ולהכי אחר שאר"י פטרתן מלאודויי הקשה הש"ס והא בעי עשרה כו' והקשה והא איהו לא קא מודה עז"א אמר דענה אמן וכיון דאמן בו קבלת דברים ניכר הודאתו שהודה ע"ז שגמלו כל טוב. ובזה א"ש מש"כ הטור דאם בירך אחר המחויב בדבר (ור"ל דבירך כל הברכה כתיקונה בשבח והודאה) אם שמע חבירו יצא גם בלא ענה אמן. וא"ש נמי לשון הרמב"ם (פ"י מה"ב) כיצד מודה וכיצד מברך בא"י הגומל לח"ט שגמלני כל טוב והכ"מ תמה על כפל הדברים. ולמ"ש א"ש דהנך תרתי הוא שבח והודאה:

שם אר"י שלשה דברים המאריך בהן כו'. הא דלא חשיב האי דלעיל (דף מז) המאריך באמן לפי דשם מאריך לאו דוקא דהעונה אמן יותר מדאי טועה רק מצוה שלא יחטוף אבל הנך אריכותו טובה היא כדמשמנו מהקו' תלה בביה"כ יותר מדאי. גם הא דלא חשיב המאריך באחד דאי' לעיל (דף יג ע"ב) דשם ע"א הוא דר"ל אריכות הכוונה והכא קאי על אריכות זמן:

תוס' ד"ה ואימא בי עשרה ותרי רבנן ועבדי לחומרא ואפי' ליכא תרי רבנן. כוונתם דצריך להדר וליעבד לחומרא עשרה ותרי רבנן ומ"מ אפי' ליכא תרי רבנן כלל מברך כיון דלא איפשט הלכתא כמאן ומשמע דוקא רבנן לא מעכב אבל פחות מיו"ד לא יברך דלית מאן דפליג אאביי. והטור כתב אם בירך בפחות מיו"ד יצא. וכתב הב"י דהתר"י חולק מדכתב דאחרים יכולים לאומרו אפי' בפחות מיו"ד אף דאין התולה נפטר בה. ולא אבין ראייתו דודאי אין להחולה לסמוך על מה שענה אמן כיון דיכול לאודויי עוד באפי עשרה ומ"מ אין ראי' אם בירך בפחות מיו"ד דלא יצאו דאולי צריך לכתחלה הוא כדעת הטור ותדע דהא גם לדעת הטור קשה ל"ל להש"ס לומר דהוה בי עשרה הא מסיק דענה אמן ומכוין לצאת ויוצא בדיעבד. ואי"ל דס"ל גם באחרים בעי עשרה לכתחלה דלשון הש"ס לא משמע כן גם מדלא אמר הא בעי עשרה והאריך ואמר בעי אודויי להורות על מי שצריך להודות קאי. אלא ודאי דהחולה גופיה אינו יוצא בזה כיון שיוכל לברך עוד קמי עשרה רק מתוס' משמע דלא יצא בפחות כמ"ש, ואולי יש לדחות דעשרה צריך לכתחלה ומר זוטרא אמר למצוה מן המובחר ור"א למצוה מה"מ ק"ל ולז"כ אפי' ליכא רבנן יברך כיון דזה אינו רק למצוה מן המובחר וצ"ע:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה