אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף נב.

דף נא.

גמרא לא דמברך עילויה ומנח ליה כו'. שיטת הש"ס תמוה עד מאוד. חדא אמאי ס"ד בזה דמברך עילויה ומנתי ליה. ומש"כ הרשב"א דאמסקנא סמיך דטעים בידיה זה דחוק גם למאי אוקמי הש"ס בטעים בידיה ולא בכלי אחר ומש"כ ע"ז תוס' פסחים (דף קה ע"ב) ד"ה וש"מ כיון דנפיש לי' משיעורא למאי נקט כוס אחד כו' ע"ש נסתר במש"כ הרשב"א כאן עיין כי קצרתי. גם בהא דס"ל לב"ש דטעים מעט בידי' במאי פליגי. ומקום הניחו לי בזה לפרש לאמתו עפ"י שי' הירושלמי דס"ל טעמי' דב"ש דיין קודם לברהמז"ו וב"ה סברי ברהמז"ו קדים. והא דנקט אין שם אלא אותו כוס משום דאי הוה שתה מקודם אין צריך לברך עוד לב"ש דנפטר מזה בברכה הראשונה ועיי' בפיהמ"ש להגר"א ז"ל והירושלמי לא ס"ל דברהמז"ו הוה היסח הדעת לחזור ולברך עוד וכמו דס"ל לרב אשי בפסחים (דף קג) ועפ"ז יתפרש הסוגיא היטב דס"ד דמברך ושתי ליה וכמ"ש הרשב"א דס"ל דשתי' לאכילתו עדיף מכוס בהרמ"ז כמש"ל ודחי דמב"ע ומנח לי' לברהמז"ו רק דס"ל לב"ש ברכת היין קדים וכשי' הירושלמי ומקשה האמר מר המברך צריך שיטעום ולפי מה דקיי"ל בפסחים דברהמז"ו הוי הפסק כתבו התוס' שם (דף קב ע"ב) דלפ"ז אם יברך קודם ברהמז"ו יצטרך לברך שנית כשירצה לטעום אחר ברהמז"ו מהכוס וזה דק"ל הכא כיון דצריך שיטעום א"כ ממ"נ אי יטעום קודם ברהמז"ו הו"ל כוס פגום ולאחר ברהמז"ו יצטרך לברך שנית ולא הו"ל תקנתא לברכה הקודם ומשני דטעים לי' בידיה קודם ברהמז"ו [ואף בטעימ' בעלמא די למש"כ רש"י עירובין (דף מם ע"ב) דטעמא משום דגנאי הוא לכוס כו' וכמש"ל (דף מב ע"א) ובפרט להמסקנא דנפיש טפי י"ל דשותה כמלא לוגמיו] ופריך הא חסר לי' משיעורי' ומשני תרי לא הוי ומחד נפיש וס"ל לב"ש דטעים בידים דוקא דבזה ניכר דהברכה שעל הכוס נעשה לשם ברהמז"ו וטועם מעט משום הברכה דאם ישפוך לכוס אחר מראה שאינו חושש לכוס דברהמז"ו וב"ה סברי דברהמז"ו קדים לברכת היין ומסיק לב"ש מברך ושותהו דאין טעון כוס וע"ד שכ"ל וא"ש:

רש"י ד"ה אחהמז"ו כו' ובתוך המזון לא בא מה שכתב הב"ח בפי' דעת רש"י דבתוהמ"ז גם לב"ה א"צ להניח לברהמז"ו נסתר מפרש"י במתני' ד"ה נר ומזון ע"ש. אך לשון רש"י א"ש בפשי' עפ"י ד' הרשב"א דס"ל לב"ש דבעי שתיי' להכי פי' דעדן לא שתה ובחי' כ"ע דאי בא בתוהמז"ו פוטר את שלאחר המזון ואצל"ב עוד לב"ש ועת לקצר:

ד"ה ה"ג אלא כו' ערש"א שהגיה ולמה שכ"ל ברש"י ד"ה נר ומזון דס"ל לב"ש וב"ה דברהמז"ו טעון כוס א"ש הגי' שלפנינו דס"ל לתנא דמתני' כהס"ד דמברך ומנח ליה לברהמז"ו דטעון כוס ע"ש:

תוס' ד"ה ור' יהושע כו' וא"ת מ"ש דבקידוש כו'. רבים חקרו לדעת מה זו סמיכה לדבריהם הקודמים ולא העמידו קושייתם בראש הסוגיא דס"ל לב"ה יין קודם. והנ"ל בקשירה של קיימא דלכאורה דבריהם תמוה מה דימו ברהמז"ו לקידוש הא טעמא דב"ה שם משום דיין גורם לקידוש וברהמז"ו הוא איפכא דהוא גורם ליין וגם מברך בלא כוס מה"ת וגם הא דיין תדיר לא שייך כ"כ נגד ברהמז"ו דאי"ל שיעור וצ"ל דס"ל דיין מקרי תדיר לחובה בשבת ויו"ט בקידוש והבדלה וגם לברהמז"ו ס"ל דטעון כוס כמ"ש בסמוך גם ס"ל כמש"ל דהך דבר אחר יין תדיר הוא טעם בפ"ע דבזה סתרו מעלת הגורם דב"ש דס"ל דתדיר עדיף מגורם ולפ"ז אי נימא דהלכה כב"ה משום הבת קול י"ל דהלכה רק במאי דפליגי ביין קידוש ואולי משום הצטרפות שני טעמים דב"ה גורם ותדיר אבל ברהמז"ו י"ל גורם עדיף מתדיר כסברת ב"ש אבל להברייתא דס"ל לאו מחמת הבת קול הלכתא כוותייהו רק דמסתבר טעמייהו והם הא ס"ל דתדיר עדיף וקשה מברהמז"ו לפי מה דס"ל דיין מקרי תדיר דחובה נגד ברהמז"ו כמ"ש ומ"מ תירוצם אינו מספיק דהא רב אשי ס"ל בפסחים (דף קנ) דברהמז"ו לא הוי הפסק וע"כ צ"ל דברהמז"ו הוה גורם ותדיר דגם בלא יין מברך ברהמז"ו כדעת הראשונים ואולי ס"ל לר"א באמת יין קודם לברהמז"ו רק לדידן ניחא:

ע"ב גמרא אבל נ"י לב"ש לא ס"ל. לכאורה שפת יתר הוא. ועלה ברוחי דמיושב בזה קו' מהרש"א אמאי לא ס"ל לב"ה מכבדין ואח"כ נוטלין כב"ש וצ"ל דב"ה נמי שרי בזה וס"ל אף נוטלין לאפוקי מב"ש ולזה אמר הש"ס לב"ש מכבדין תחלה אבל נט"י תחלה לא ס"ל רק ב"ה סברי אף נוטלין. אח"ז מצאתי כתוב בפיהמ"ש להגר"א ז"ל ודוחק. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שטעות נפל בש"ס שהי' כתוב אבל נטילה לב"ש לא ס"ל ור"ל ליטול אוכלין ובא לפרש מה דאי' ברייתא משום הפסד האוכלין דמשמע אוכלין הנשאר והלא זה דרכו ליטול אחר האכילה לז"א דנטילה זו לא מהני לב"ש משום פרורין שדרכן לישאר ולפי מה דסברי מותר להשתמש בשמש ע"ה מניח ג"כ הפרורין שיש בהן כזית וא"ש שינוי לשון הש"ס מקודם נקט הפסד אוכלין ואח"ז אמר משום פרורין והמדפיס היה סבר דר"ל נט"י וכתב בר"ת נ"י:

שם דאר"י פירורין שאי"ב כזית מותר לאבדן ורש"י בשבת (דף קמג ע"א) גרס אסור לאבדן. ולברר זה אעתיק מש"כ בחי' שבת (דף קמג) בתוס' ד"ה פירורין פי' בקונטרס כו' וקשה כו'. מדבריהם נראה שמפרשים פירורים דמתני' בסתם פירורין שלא נמאס ולא חזי לאדם אלא לבהמה וקשה לומר כן דהא חזי לתינוק שדרכו לפרר וגם מב"ע המוציא ועוד אי לא חזי לאדם מקרי שלא כדרך אכילתן ולמה תניא בברכות לקט מכולן כזית אם חמץ הוא ענוש כרת ומפרש"י לא משמע כן דכתב במשנה פחות מכזית וכ"ש כזית וה"ט מפני שהוא מאכל בהמה הרי דגם בכזית דראוי לכל אדם הוצרך ג"כ לטעם זה דחזי לבהמה. וצ"ל דמפרש למתני' בפרורין שנמאס למאכל ולז"כ כ"ש כזית דלא נפרש בפירורין סתמא. ולפי' זה נסתר גי' התוס' מותר לאבדן דהאיך מוכח זה בפירורין שלא נמאס. גם מש"כ התוס' לפירש"י דדייק מדתנא מעבירין ולא תנא זורקין ואהכי ק"ל ורש"י לא כ"כ וה"ק מדתנא מעבירין ולא זרק להו ולא מלשון מעבירין דייק רק מעיקר דינא דמעבירין פירורין קטנים המונח בשולחן ולא זרק להו התם אף שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם ש"מ שאסור לאבדן בדריסת בני אדם. ומה שהקשו לגי' רש"י מברכות נהפוך הוא דלגי' התוס' דמותר לאבדן קשה יותר מנ"ל לש"ס ברכות דב"ש סברי דמותר לשמש בע"ה דלמא טעמייהו דס"ל פירורין שאי"ב כזית אסור לאבד אפי' בניתז מים וצריך לדחוק דדייק מהא דנקט ב"ש משום הפסד אוכלין ובפחות מכזית אין בו הפסד דמאכל בהמה הוא לשיטתם להכי דייק דחיישי לפירורין כזית משום שמש ע"ה. אך יותר יתפרש לגי' רש"י דמסייע לר"י מדב"ה דסברי קודם נט"י נוטל פירורין כזית ולא ישאר כי אם אותן שאי"ב כזית ואפ"ה תנא ב"ה ואח"כ מכבדן ש"מ דאסור לאבדן וה"ה לזרוק במקום דריסת בני אדם אסור רק נט"י אין בו הפסד כ"כ. והתוס' ברכות כתבו מיהו קשה לעניותא כו' כיוונו ליישב מה שאמר ב"ה ואח"כ מכבדן ולפירש"י א"צ לזה כמ"ש. ומה שהביא ראי' מחולין הוא ענין אחר על הדורס בשוגג אפי' במקום איבוד. אך לפי דמשמע בברכות דגי' הראשונים מותר לאבדן נ"ל דגם הם כיוונו לפרש בפרורין שנמאס ודייק הש"ס מאי שנא פחות מכזית דנקט הא בנמאס אין חילוק בין כזית או פחות וצ"ל דאורחא דמלתא קתני לפי דפחות מכזית מותר לאבד שכיתי בהו טפי שימאס מסייע ליה לרי"ו כו' כנ"ל וא"ש ע"כ בחי' שם:

שם וב"ש סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה. יש לדקדק מנ"ל זה הא י"ל דלא ס"ל כר' יוחנן דמותר לאבדן ולשי' התוס' שבת שכ"ל דפחות מכזית הוי מאכל בהמה י"ל דלבהמה ודאי לא מיקרי הפסד בכך למש"ש דפירורין שלא נמאס חזי לאדם קשה. וצ"ל כיון דלא קיימי כ"כ לאכילת אדם. לא שייך ביה הפסד אוכל ואינו אסור אלא מטעם ביזוי אוכל כדאי' לעיל (דף נון) אין זורקין כו' וב"ש דאמר משום הפסד אוכל צ"ל דחיישי' לפירורין כזית וס"ל מותר להשתמש בשמש ע"ה ולגי' רש"י שכ"ל א"ש בפשי':

שם ב"ש סברי בורא דעתיד למיברי כו'. הא ודאי דרבא לא טעה לפרש בלשון עתיד דוקא דזה לשון הוה כפירש"י ופי' רש"א דחוק. אך ד"ז יתפרש היטב ע"פ מש"כ הגר"א בפיהמ"ש בהא דמסיק כ"פ במאור ומאורי כו' דקשה איך יפלגו במציאות אי חדא נהורא או טובא ותירץ דבש"ס סברי דהברכה קאי על תחלת בריאת יסוד האש ושם הוא גוון אחד וב"ה סברי דקאי גם על התחדשות האש בכל עת ובו יש הרבה מאורות ע"ש. וזה דמקשה בירושלמי אליב' דב"ש יאמר ברא פה"ג ותירץ יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש ר"ל ביין מברך על דבר המתחדש בכל עת ובאור אינו מברך רק על יסוד האש ולא על אש המתחדש. ולזה י"ל דרבא ס"ד לכ"ע מברך על יסוד האש לבד וס"ל לב"ש דבעי לשון מבורר ברא לשעבר משמע אבל בורא דעתיד למברי לא לפי דיש לפרש הלשון בורא דקאי על האש המתחדש וקרי ליה עתיד נגד יסוד האש המתחדש בכל עת וב"ה סברי בורא נמי לשון מבורר והקשה ר"י מקרא דבורא השמים דקאי רק על העבר וא"כ לשון קרא עדיף וארי"ו בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי דלשעבר משמע כי פליגי במאור ומאורי דב"ה סברי דהברכה קאי גם על האש המתחדש ולהכי ס"ל בורא לכלול האור הנברא ולפרושו גם בלשון הוה ולפ"ז אין כאן התחלת קו' תוס' לומר ברא דהא דאמר הש"ס בברא ובורא לא פליגי היינו מצד לשון זה כס"ד דרבא לא פליגי רק דענין פלוגתא נובע ממאור ומאורי דמחמת זה ס"ל לב"ה לומר בורא כנ"ל ולפי דעת הב"ח אם אמר מאור לא יצא ה"ה בברא י"ל דלא יצא ועמ"א:

שם מה טעם קאמר כו' מפני שסתם מסיבת כותים לע"ג ופי' הרשב"א ואסור ליהנות מתשמישי עכו"ם. ושי' הסוגיא לכאורה תמוה הא דרך התנא לקצר וכאן האריך בתרי בבי. ויו"ק דלמה הפסיק בנתיים בדין נר ובשמים של מתים. והנ"ל בזה למאי דקיי"ל בע"ז (דף נב) בתשמישי עכו"ם ונוי עכו"ם אינו נאסר עד שישתמשו ומפרש איזהו נוי שמדליק לפני' נרות כו' וא"כ י"ל במסיבת כותים דרכם להביא בשמים ונרות לכבודה מקודם כזה אשר הביא אליה בידו וא"כ יש בזה, תרי איסורי בהזמנה דעדן לא נאסר מ"מ אינו נעשה להאיר ולהריח אף שמותר ליהנות אין מב"ע מפני שלא נעשה, להאיר או להריח ואח"כ כשמשתמשין לע"ג להאיר ולהריח אין מברך משום איסור הנאה ולהכי תנא מתני' בתרי בבי וכל אחד יגיד עליו ריעו במאי קא מיירי דברישא קמ"ל בתחילת המסיבה שהכינו לכבודה אין מב"ע ותנא גביה הדין דנר ובשמים של מתים דאין מברך נמי מה"ט דאינו נעשה להאיר ולריח ובסיפא קמ"ל אף דנעשה להאיר אימ"ב משום איסור הנאה. ואף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הכא שאני דבעי שיוכל ליהנות וכמ"ש הפמ"ג להכי תני גבי הדין דאימ"ב על הנר עד שיאותו לאורו. והמקשן ס"ד מדתנא בסיפא שם עו"ג משמע דרישא לא מיירי מעכו"ם וא"כ נעשה להאיר ולהריח לעצמם ע"ז משני מ"ט קאמר כו' דסיפא קאי ג"כ ארישא ומ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא. והא דאמר הש"ס גם גבי נר ה"ט דלעכו"ם עושין ושבק טעם הקודם דלא שבת. י"ל דבאמת תנא דמתני' לא עסיק בדין ברכת הבדלה האסור או מותר רק כיון דתנא דיני סעודה בנר ומזון כו' תנא נמי דין זה בסעודת עכו"ם במוצ"ש אין מב"ע. והיה ס"ד משום דלא שבת. אך באמת אף בלא ה"ט רק שהדליק במו"ש מישראל אסור מפני שסתם מסיבת עכו"ם להגילולים. ולזה כפל רש"י לאכילה לסעודה ר"ל דמתני' בתר רישא גריר דפתח בסעודה:

שם בשלמא נר משום שלא שבת. התר"י פי' הדליק בשבת או הטה בשמן וצ"ל אף דנתוסף שלהבת דהיתרא כדלקמן מ"מ כל שביד גוי ראשון חדא גזירה היא משום עמוד ראשון שמדליק סמוך לחשיכה והש"ס לקמן לא ק"ל אלא על גוי שני עתוס' שם ורש"י פי' שהגוי עושה מלאכה לאורו ור"ל כיון דברכת הנר אינו על הנאת הנר דא"כ יברך בכל יום רק הוא מעין הבדלת קודש לחול שבחול מותר לעבוד עבודה לאורו להכי בעינן שיושבת האור ממלאכת עבודה. ולפי' י"ל בפשי' דגזר בעמוד ראשון לפי שגם בהדליק מבעו"י יש לחוש שעשה מלאכה סמוך לחשיכה אבל הטייה ל"ש בנר שעוה וחלב. ואולי הוסיף רש"י זה נמי על פי' התר"י לומר אפי' בהדליק מע"ש אצל גוי אסור מטעם זה ועמ"ש לקמן בפירש"י:

תוס' ד"ה תיכף כו' דשנוי במשנה. רי"פ גרס בברייתא ולפי מש"כ במתני' דלב"ה גם שתייה אסור אחר נט"י לטעם ראשון והא דתנן מוזגין הוא משום ה"ט דתיכף לנטילת ידים סעודה דזה אינו רק במזיגה משום היסח הדעת כמ"ש תוס' פסחים (דף קו) א"ש דמרומז זה במשנה:

ד"ה ד"א כו' יש ספרים שכתוב הכי קא"ל לב"ש כו'. והשתא כו'. לכאורה דבריהם תמוהין דאיך י"ל על ד"א דהכל דיבור אחד. עו"ק דהא י"ל בפשי' דלמעוטי טומאה עדיף דבשולחן יש חשש טומאת אוכלין וידים ובכסת הוה ט"י לבד. והנ"ל בכוונת דבריהם הוא זה דמדאמר ב"ה לב"ש אין נט"י לחולין ש"מ דלב"ש יש נ"י לחולין וכ"ה בירושלמי וז"ל וב"ש יש ידים לחולין (פי' בתמי') תפתר כרשב"א דאמר משום ר"מ הידים תחלה לחולין והענין עפ"י מה דאי' בחולין (דף קו) אר"י אין נט"י אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה ומפרש רבא מצוה לשמוע דברי ראב"ע דכתיב וידיו כו' ע"ש ופירש"י נמצא החילוק בזה דלל"ק אין נט"י לחולין כלל רק משום סרך תרומה ולראב"מ מצוה דרבנן הוא ועשאו לידים תחלה לחולין. ועפ"ז יתפרש הסוגיא לפי' התוס' דבל"ק חששו בה שבשולחן יטמאו משקין שבמפה ויטמאו אוכלין וידים אבל בכסת אינו מטמא אלא ידים והידים שוב לא יטמא חולין רק משום סרך תרומה ובזה לא חששו מספק וכדאי' בתוספתא בלשון ראשון השיבו ב"ה ספק משקין לידים טהור ואמר עוד ד"א אפ"ת דגם לחולין גזרו טומאה וא"כ ס"ס חדא נינהו דאף במפה שבכסת יטמא הידים דעסקניות הן ויטמאו האוכלין אפ"ה הא עדיפא דנט"י לית ליה עיקר מה"ת גזירה דרבנן ואל יטמא אוכלין די"ל עיקר מה"ת דמצינו משקה דזב מטמא מה"ת ולפ"ז א"ש, הך ד"א בשינוי הטעמים אף לב"ש דס"ל נט"י לחולין וא"ש. ובס' אהעו"ז מקיים גי' הישנה דהאי ד"א ה"ק אפי' נאמר דאסור להשתמש בשולחן שני מ"מ ב"ה לשי' דס"ל דמותר לשמש בכלי שאחו"ט חיישינן שמא יגעו ויטמאו משקין שבמפה מחמת אתורי כלים ואף שזה ספק ובכסת ודאי מוטב, טומאת ודאי בידים מטומאת ספק דאוכלין ע"ש. ואף שאמר דבר חכמה אינו לאמתו דגם כסת לב"ה אינו אלא טומאת ספק כדאי' בירושלמי ע"ש. וכ"מ בתוספתא שהשיבו ספק משקין לידים טהור והא דלא אמר הש"ס לב"ה דחייש לטומאת מפה מהכלי ומנ"ל לב"ה מותר להשתמש בשולחן שני ה"ט דבזה יזהר שלא יגעו דכצ"ל בכסת דיזהר שלא יגע כפירש"י בד"ה אין כלי רק בזה אם יש משקה טופח א"א לדקדק כ"כ כנ"ל: ד"ה בברא כו' וי"ל דלישנא דקרא עדיף. הקשה רש"א עדיין קשה להס"ד דלא ידע מלישנא דקרא ותי' הצל"ח דלהס"ד י"ל משום חידוש כדאי' בפסחים וז"א דהתם דפליגי י"ל דמראה חידוש בברכתו אבל הכא הקושיא למה ס"ל לב"ה לכתחלה לומר בורא. ול"נ דלהס"ד ל"ק די"ל דב"ה סברי אף בורא לשעבר משמע כדפליגי ב"ש וב"ה בהא דמכבדין דב"ה ס"ל אף נוטלין כמש"ל ועיקר קו' תוס' הוא על המסקנא דכ"ע ס"ל דברא ובורא לשעבר משמע רק ב"ש בעו לשון מבורר טפי ואמאי פליגי ב"ה ותי' דס"ל דלישנא דקרא עדיף וז"פ:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה