אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף נ.

דף מט.

גמרא א"ר יוחנן ברוך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח על המזון שאכלנו הרי זה בור. התוס' פי' דמשמע כמאן דמברך לבעה"ב ולפי' צ"ל דעל המזון קא דייק אף דאמר משלו. אך, הרי"ף פי' דמיחזי כמאן דמברך ליה למזון וכ"כ הרשב"א והרא"ש וגרסי בש"ס עהמ"ז שאכלנו משלו ה"ז בור הרי דדייקי נמי על המזון אך רש"י דייק תיבת משלו כדכתב בד"ה כדתנן ולא פירש ע"ז כלום. ונ"ל לפרש גם בישוב תמיהות הצל"ח בשינוי לשון של ר"י דמקודם עמד דבריו על המברך נברך למי שאכלנו משלו וכאן עמד דבריו על העונים ברוך על המזון שאכלנו הלא דבר הוא. וי"ל דמיירי לפי הדין שאמר ר"י לעיל (דף מו) אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית ולזה ברישא דאם יאמר האורח נברך למי שאכלנו משלו משמע דמברך לבעה"ב כפרש"י שם אבל בעונים דבעה"ב נמי מן העונים לא שייך לומר דמכוין על עצמו ומוכת דלרחמנא אמר אבל כאן הוא איפכא וכפי' הרי"ף דמברך למזון שיושפע בריוח ואורח במזון מאי אהנית ליה דלא לו יהיה הזרע לזה עמד דבריו על בעהב"י העונה ברוך עהמז"ו שאכלנו ולא אמר משלו ה"ז בור דמיחזי דמברך למזון אבל אם אמר משלו לא שייך זה על עצמו ובעשרה דמזכיר שם ה' משמע דמברך לה' שהשפיע מזונו ולפי' נראה דאפי' בלא יאמר על המזון רק שאכלנו לבד בלא משלו ה"ז בור מט"ז:

שם אלמא כי הדדי נינהו. במשנה כתבתי דמאחד אחד דייק דשקולין הן אפי' לכתחלה ולזה צ"ל כר"ע. ועפ"ז מיושב יתור לשון רש"י לקמן ד"ה הלכה כר"ע בברהמ"ז דאחד עשרה כו' לפי דרבא אמר סתם הלכה כר"ע וי"ל דר"ע בדיעבד מיירי ובזה פסק הלכה כוותי' אך מדהביא הש"ס אחר כך עובדא דרב חמא דמהדר אבי מאה וא"ל רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הל' כר"ע והא ר"ח למצוה מן המובחר עבד וצ"ל דהשיב דרבא פסק כר"ע אפי' לכתחלה לז"כ כר"ע דאחד כו' דמזה מוכח כן:

מתני' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. (א) הא במצטרפין וסיים במזמנין נ"ל דנקט מצטרפין לרבותא לא מיבעי דמזמנין יחד ואחד מברך לכולם אף גם דמצטרפין לעשרה לברך בשם ובאין רואין אפי' לזמן זה עם זה אסור וכ"ש דאין מצטרפין לעשרה. ובירושלמי תנא ובלבד שיכנסו כולם ע"ד כן. והב"י מסתפק אי איירי דוקא בב' בתים או אפי' בבית אחד כ"ה ודעת הב"ח ומ"א דגם בבית אחד בעי שיכנסו עד"כ דאל"ה אין כאן קביעות כלל. ודעת הא"ז והד"מ דבבית אחד לא בעי זה וכ"ד הגר"א וכן משמע בירושלמי בהא דמספ"ל בית נשיא אי כבית אחד דמי או לב' בתים עיין ברא"ש ש"מ שבית אחד חלוק מב' בתים ואף דבעי הסיבה כתב המ"א דס"ל כיון שיש בכ"א זימון מצטרפין אף לזמן בשם כמש"ל וכנ"ל דעת הרא"ש לגי' בירושלמי אר"ז לב' בתים נצרכה משמע דבבית אחד א"צ שיכנסו ע"ד כן והרשב"א דסובר אפי' בב"א גרס בענין אחר לא סוף דבר בית אחר אלא אפי' ב' בתים לפי דס"ל כשיטת התר"י שכ"ל בר"פ דבעי הסיבה מתחלת סעודה אבל לשיטת הרא"ש ברור דס"ל דבבית אחד לא בעי שיכנסו ע"ד כן. ולזה נ"ל דאו"ז שפסק באם מקצתן מסובין הם מברכין לשאינן מסובין אזיל לשי' כאן דלא בעי בב"א שיכנסו ע"ד כן כיון דיש זימון במקום אחד השאינם מסובים נגררים עמהם. והמ"א (סי' קכז ס"ק כ"ה) שהביאו להלכה הוא נגד דבריו כאן, שהסכים להב"ח. מ"מ לדינא נכון להלכה כהד"מ והגר"א דבבית אחד לא בעי זה. (ב) אך הא קא מיב"ל אי מהני, בשני בתים שנכנסו ע"ד כן להצטרף לזימון ג' ברואין זה את זה. ולהב"י (בסי' קסז) דבעי שלחן אחד דוקא ודאי לא מהני. אך הגר"א ז"ל השיג ע"ז וכ"כ לעיל (דף מב) דגם הב"י מודה בב' בע"ב מצטרפין אף בב' שלחנות יש לספק בשני בתים. ולכאורה י"ל דהא דאיתא בירושלמי לשני בתים נצרכה דק"ל אמאי נקט בב' חבורות הא בבית אחד אפי' אין לכל אחד זימון מהני, רואין זה את זה לז"א לשני בתים נצרכה. ולזו י"ל דס"ל גם בבית אחד בעי שיכנסו ע"ד כן וכהמ"ו רק דק"ל על הא דנקט ב' חבורות אך לא נ"ל כן. להביא ראי' ממה דאיתא בב"י (סי' נה סי"ד) דראיית פניו משוי להו חד לצירוף כל דבר שבקדושה ומדמי ליה לדהכא והא דבעי כאן שיכנסו ע"ד כן משום קביעות זימון הוו א"כ הוא הדין הכא לצירוף שלשה אם קבעו בב' בתים מתחלו יחד ע"ד כן ורואין זה את זה מהני ומצטרפין. וגם קצר ראיה ממה שכ"ל דמצטרפין לזימון עשרה ובזה בעי יותר שיהיו יחדיו כדאי' לעיל (דף מה ע"ב) אבל בעשרה עז דניתי וכנ"ל מהתר"י דדוקא כשאוכלים בשדה מפוזרים לך מהני אבל בב' בתים דדרכן לאכול כל אחד בבית של י"ל דמצטרפין. וראיתי בפי' הגר"א (סי' קס"ז) כתב דבע תרתי קביעות מקום כניזול ונאכל גם ישבו במקום אחד ע"ש. ונ"ל דלא כיוון דוקא בסמוכים יחד רק דר"ל ג"כ באמירת ניזול וניכול בעי שישבו ולא הולכים אבל ביושבים ואוכלים כאחד נ"ל דמהני אפי' בשני בתים ברואין זה זה גם לצירוף שלשה וכן משמע מט"ז (סי' קצה) כנ"ל גמרא הא קמ"ל כי הא דא"ר אבא אמר שמואל כו' גי' הש"ס הכי הוה שלשה שישבו לאכול כאחת אינן רשאין לחלק ותוס' דברים הוא לפי פי' הראשונים דר"ה גאון הוסיף הך ועדיין לא אכלו ובזה נחלק התר"י והרא"ש ע"ש כי אר"ל. והרי"ף הוסיף אע"פ שכ"א אוכל מככרו ועיין בתוס' ר"פ דהירושלמי דייק שינוי לשון דהתם תנא חייבין לזמן דמשמע מתחלה חל חובת זימון עליהם והכא תנן אינן רשאין לחלק דמשמע דוקא כשגמרו אכילתן יחד ולהכי פי' כאן כהרי"ף שכ"א אוכל מככרו דזה הוי כבסוף דהתם ובעי שיגמרו יחד ולא כפי' רה"ג שהתחילו לאכול ולא גמרו וע"ז כיוונו מש"כ שם ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ כו' ור"ל דלפ"ז פירש הרי"ף הכא בשכל אחד אוכל מככרו אבל למ"ד שם נתנו דעתם לאכול זה בסוף ר"ל דלא התחילו לאכול יחד רק נתנו דעתם לאכול ובעי שיגמרו יחד זהו כפי' רה"ג ועדיין לא אכלו וז"ב. ומש"כ המרש"א שם דצ"ל דרך משנה עיקר לא ידעתי מה קאמר ובחי' כתבתי עוד ועל"ק:

שם אע"פ שכאו"א אוכל מככרו. הצל"ח הקשה הא ממתני' דריש פרקין שמעינן זה מדתני אכל טבל אין מזמנין עליו אבל בהיתר מזמנין. ולפי מש"כ בר"פ בשם המ"כ דבב' שאכלו נגרר השלישי עמהם א"כ י"ל דהתם שאני דמיירי עכ"פ בשנים שאכלו כאחת וכאן אשמועינן אע"פ שכאו"א אוכל מככרו אין רשאים לחלק. גם מש"כ דלישני דקמ"ל אף באין גדול עמהם ולא כדטעו יהודה במ"ר לעיל דף מה ע"ב) לפי מש"כ שם דטעותו היה מפני שכל אחד אכל מככרו א"כ זה גופיה קמ"ל הכא בכאו"א אוכל מככרו דינם כאכלו כאחת וממילא לא בעי מופלג וא"ש:

רש"י ד"ה ובריך לדעתי' לעצמו בלא זימון. הוסיף תיבות הללו אף דפשיטא דחד אינו מזמן נ"ל דכיון למ"ש הרשב"א לקמן שאם האחד זימן עם האחרים שוב לא יוכלו שנים הנשארים לזמן עליו:

תוס' ד"ה אמר רבא כו' ואומר ובטובו חיינו. רבים מתקשים לדעת קישור דברים הללו לדלעיל. ונ"ל לפי משכ"ל דבמשנה לא תנא בעשרה ובטובו חיינו שא"צ כ"כ והוה אמינא אולי המשנה בדוקא נקט לז"כ מקודם הך דעל המזון דמשמע מגמרא דהא דנקט בעשרה על המזון הוא לרבותא לאפוקי בג' ומ"מ אם אינו רוצה להזכיר הרשות בידו כן הוא באמירת ובטובו חיינו אשמעינן דבעשרה א"צ לאומרו מ"מ נכון שיאמר ובטובו חיינו שלא לחלק בברכת המזון:

ד"ה אבל אי אקדימו כו' ורש"י לא פי' כן (א) לכאורה נראה דהחילוק הוא דרש"י כתב תו לא הדר דמשמע שאינם יכולים עוד לזמן והתוס' דעתם דפטורים ואם ירצו רשאי לזמן וכ"כ הב"ח, מיהו מאריכת לשונם פי' שאכל כל אחד והפסיק כו' נראה דכיוונו ג"כ לד"א וכה"ז למאי דס"ל לעיל (דף מו) כר"ש דצריך להפסיק עד הזן. ובזה באם לא אכלו עוד רק כהא דפירש"י דקוראין לו ומזמנין עליו ופסקינן לעיל דחוזר למקום שפסק לנודה לך לא שייך לומר דפרח זימון דגם ברכת הזן אינו מברך להכי פירשו שאכל והפסיק ור"ל שאכלו אח"כ דצריך לחזור להזן קמ"ל רבא דפרח חיוב זימון ואם ירצו יכולים לזמן כיון שנתחייבו מחדש בברכת הזן יכולים להועד יחד ג"כ לזימון דהא ברכת זימון לר"ש אינו ברכה בפ"ע רק לתוס' ברכת הזן ועז"כ ורש"י לא פי' כן דאזיל לשיטתו דפסק כר"נ עד נברך ובקוראין, לו ומזמנין עליו דיצא ברז"י להכי פי' דשוב לא הדר. (ב) אבל הרא"ש כתב בהא דפרח זימון ליישב קוש' הר"י דמיירי אפי' בשאכלו אח"כ אין רשאי לזמן כיון דזימנו כבר על תחילת סעודה וכל אחד חוזר למקום שפסק כו'. ודבריו צ"ב דבתחלה העתיק לשון רש"י דמפסיק עד תחלת הזן כר"נ ומה זה כתב זה הלשון דחוזר למה שפסק דמשמע דכיוון למה שפסק לעיל (דף מו) דחוזר למה שפסק מנודה לך ולמ"ש מקודם דלא הפסיק רק עד תתלת הזן לכ"ע צריך לברך מהזן ואילך וגם מה זה נתינת טעם למש"כ דאי"ר לזמן ואם נאמר דכיוון בפסק עד הזן קשה הא איהו פסק לעיל (סי' יב) דמ"מ צריך לברך שלש ברכות על מה שאכל אחריהן. גם במה סתר קו' הר"י לפירש"י דפי' דהפסיק עד נברך. ונ"ל דהרא"ש כתב זה לכל השיטות שהביא לעיל (סי' יב) שי' הרי"ף שפוסק כר"נ ושי' ה"ג כר"ש ולא הכריע לא מיבעי לשי' רש"י כר"נ דנברך הוא ברכה בפ"ע וכבר זימנו דשוב אין מזמנין גם לשי' ה"ג דפוסק עד הזן ונברך הוא תוס' דברים לברכת הזן דהו"א אם אכלו עוד דנתחייבו בשלש ברכות על מה שאכלו אח"כ דיכולים לזמן ע"ז כתב גם בזה אי"ר לזמן כיון דזימנו כבר על תחילת סעודה והמתינו עד סוף הזן ואם לא יאכלו עוד חוזר לחקום שפסק מנודה לך הא דגמרו סעודתן בלא נט"י והמוציא מחשב הכל כסעודה אחת אף שנצרך לברך שלש ברכות לא שייך זימון ב' פעמים על סעודה אחת דלא כתוס' וא"ש מ"ש הב"י (סי' קצג ס"ה) שהפסיקו עד הזן וכתב המ"א דצ"ע הא (בסי' ר') פסק, עד נברך ולמ"ש כתב זה לרבותא אף בהפסיק עד הזן אי"ר לזמן ומש"כ הב"י על פי' התוס' ורבינו כתב כפי' זה ר"ל דחיירי בהפסיק עד הזן אך לדינא פסק כהרא"ש וכ"ז ברור. (ג) ובחי' כתבתי עוד בדעת רש"י דפרח חובת זימון אבל אם ירצו רשאי דכן משמע מדנקט לשון פרח ולא אחר פקע זימון ולז"כ רש"י בהמתין עד הזן לפי בהמתין עד סוף הזן דחוזר לחה שפסק פשי' דאי"ח לזמן וזוהו ג"כ דעת הר"מ (פ"ה מה"ב) אך תוס' כתבו לשי' דצריך לפסוק עד הזן דע"כ קמ"ל אף באכלו אח"כ פרח זימון וא"צ לזמן ודעת הרא"ש בזה דאינו רשאי לזמן וקצרתי רק הנראה לי להלכה דגם הרא"ש לא כיוון בזה דאי"ר לזמן אלא כשהפסיק עד סוף הזן כיון שכבר יצא ברכת הזן אף אם אכל אח"כ ונתחייב בג' ברכות אין ע"ז שום סעודה אחרת להביא עוד לזימון פעם שנית אבל בלא הפסיק רק עד נברך גם הרא"ש מודה דרשאים לזמן כדעת רש"י והר"מ ותוס' ולא מצינו חי שפליג ע"ז. ויפה עשה הב"י מה שכתב שהפסיק עד הזן לפי שכתב אח"כ אין יכולים לזמן אפי' אם אכלו כו' ובהפסיק עד נברך ס"ל כרו"פ דרשאי לזמן כנ"ל. (ד) ואשוב לבאר עוד הדין דנתחבטו בו האחרונים מש"כ הטור (בסי' ר') בשם אחיו הר"י שאלתי להרא"ש מי שהפסיק פעם אחד אם יכול להפסיק פעם שנית והשיב שכן וכתב הב"ח דאיירי שמתחלה אכלו ג' והפסיק אחד לב' ואח"כ באו אחרים ואכלו עם האחד יכולים לזמן עליו ולא שייך פרח זימון מיני' כיון שנצטרפו עמו ב' אחרים ולאו דוקא פעם שנית ה"ה יותר וכתב המ"א אבל אם היו מקודם ה' בחבורה אחת והפסיק אחד לב' שוב א"י לזמן עם ב' הנשארים דפרח זימון מכולהו כדאי' (ריש סי' קצד בהג"ה) אבל אם היו ז' או ח' שהשאיר כדי זימון אף הוא יכול להפסיק פעם שנית. ודבריו סתומים אי מיירי בשאכל אח"כ עמהם או אפי' לא אכל והאבן העוזר תמה עליהם וס"ל אף בה' שאכלו יכול לזמן פעם שנית אם היה בדעתו לאכול עוד עמהם. ובחי' ביארתי ענין מחלוקותיהם וטענותיהם בארוכה וסו"ד לדעת אהעו"ז אין חילוק בין ג' שאכלו או ה' או ז' אם אוכל עוד עם הנשארים מצטרף עמהם. ונ"ל לשי' דאינו לצירוף תוב שיוקבע עמהם רק לצירוף רשות שיוכל לזמן. דהא זה שהפסיק כבר פקע ידי חובת זימון אף אלהבא כסברת הרא"ש. (ה) ואשר אני אחזה בה' שאכלו יחד אין האחד רשאי להפסיק ע"ד לצאת ידי זימון כיון שיפקע בזה הזימון מב' הנשארים וכמ"ש הרמ"א (בסי' קצג) שאסור לאחד ליפרד מהב' לזמן עם אחרים כיון דמפקע בזה ידי חובת זימון מהב' הנשארים ואף דהכא מצטרף עם חבורתו וממילא נפקע הנ"מ ברצותי לברך עמהם אבל אם בדעתו רק להפסיק ולברך אח"כ למה ליה להפקיע ידי חובת זימון הא יכול להפסיק ואיהו לא נפיק בהדייהו דפטור תובת זימון שלהם אינו תלוי בהפטור דידי' רק בהפסקה דהא אחד מפסיק לב' אפי' בע"כ וגם בהא דקורין לו ומזמנין עליו מהני להתר"י אף באיהו לא נפק. ולזה יותר נראה לומר דגם איהו לא הפסיק ע"ד לצאת ידי חובת זימון ויכול לזמן עם הנשארים אפי' בשלא אכל אח"כ כלום אך אם היו שבעה דבזה י"ל שהפסיק לצאת י"ח כיון שנשאר עוד כדי זימון ולא יוכל שוב להפסיק שנית ע"ז שאל הר"י להרא"ש והשיב שכן כי ודאי הרוצה לאכול עוד עם הנשארים דעתו שיזמן עמהם ואינו מפסיק אלא ע"ד שיוכלו לזמן עליו שיצאו הם י"ח אבל זימון דידי' מיתלי תלי עד סופו שיברך עם הנשארים. העולה מזה מי שאוכל עם ה' או יותר ורצו שנים לזמן ואחד הפסיק להם אותו שהפסיק יוכל להפסיק עוד להנשארים אפי' אם לא אכל עוד אבל ג' שאכלו ואחד הפסיק מן הסתם דעתו לצאת י"ח זימון ואם אוכל אח"כ כזית עם אחרים מצטרף לזמן עליו די"ל דכולם מודים בזה שנגרר אחר ב' האחרים כדין טובל בציר אבל, הוא לא יזמן להם כיון שכבר נפק י"ח זימון בהפסקת הראשונים. זאת תקרנוה כן היא. והמעיין יבחר. וכ"ז בפסק עד סוף הזן. אבל בהפסקת נברך לבד כתבתי לעיל דדעת רו"פ דרשאי לזמן שנית פשי' דהדין כמ"ש. (ו) ועתה באתי להזכיר במה שראיתי מהמון העם כשיאכלו שלשה בחדר אחד ובחדר הב' אוכלים שנים קוראין אחד מהג' לצירוף זימון לזמן עליו ואח"כ הולך למקומו לברך בזימון ג' דאסור לא מיבעי כשאינו אוכל שם עמהם דאימצ"ט דמה שייטי' לצרף למקום אחר אף כי גם שנותנים לו לטעום שם עד כזית ויותר כיון דדעתו אח"כ לילך לברך במקומו להצטרף שם ואין רשאי' לחלק אינו יכול להצטרף במקום אחר כיון שצריך לזמן במקומו ואינו דומה לטובל בציר דראוי להצטרף אבל זה שאינו ראוי לחלק מחבורתו מעכבת בו כנ"ל פשוט:

ע"ב גמרא מודים חכחים לר' אליעזר כו'. עצל"ח דמוקי הא דאין מברכין דמתני' בתוה"ס ע"ש. ול"נ מדשינה מלשון הברייתא יין כו' ונקט אין מברכין על היין מורה בבירור כוונתו על ברכת היין מה שקובע ברכה לעצמו בפה"ג אין מברכין עד שיתן מים. והא דנקט זה בפרקין ולא למינו ישכון בפרק כיצד מברכין משום דבאמת קיי"ל כחכמים דע"כ יין מברך בפה"ג רק דסמיך אדאחריו בפ' אלו דברים שבין ב"ש וב"ה מברך על היין כו' דמיירי בכוס של קידוש לפי' הרי"ף שם ור"א מדב"ש היא נקטיה הכא דלר"א אינו מברך ביין חי וחכ"א מברכין ונ"מ בכוס קידוש דלקמן וכן לברהמז"ו כשאין לו מים וריב"ח אשמועינן למצוה מן המובחר בכוס ש"ב דבעי מזוג וזה דוקא בכוס ברהמז"ו כמ"ש התר"י לקמן (דף נא) דחי עד ברה"א ואז מוזגו להודיע שבח א"י אבל בכוס קידוש א"צ. וזה דאי' בירושלמי נהיגין רבנן בכס' דקדושא כההיא דר' יוסי בר חנינא שאין מברכין עליו עד שיתן מים ונהגו זה לא מדינא. ועיי' ברא"ש פ' א"ד ואית גרסי בירושלמי עד שיתן מים כ"ש ועכצ"ל בזה טעם אחר כמ"ש הב"י (סי' קפג) בשם מדרש הנעלם אבל לר"א בעי כדי מזיגת כוס יפה: שם פתק לקמי' דרב אשי דסתנא. פירש"י בשר מבושל ולכאורה זה תמוה דהא מסיק דזה במידי דלא ממאיס ופירש"י רמון ואגוז וכ"ד קשה ובשר אינו דבר קשה וכגי' הרי"ף לקמן ולא חתיכות בשר וגלוסקאות בימות החמה דנמאסין בזריקתן כפירש"י ולמה זרק מר זוטרא ועיי' ברש"א. ולכאורה י"ל דרש"י ל"ג כגי' דידן אלא לא קשי' כו' רק דה"ג א"ל לא קשי' כו' וזהו חילוקא דרב אשי לסתור דעת מר זוטרא. ולא נחה רוחי בזה דבלא"ה לשון רש"י לכאורה אינו מדוקדק דבמידי דממאיס פי' שנתמעך בזריקתו ונמאס ובלא ממאיס פי' כל דבר קשה כאגוז ונשאר עדיין דבר ממוצע שאינו קשה כאגוז וגם אינו נתמעך כתאנים וזהו בשר מבושל וכי"ב ומאי נידון בי', לזה נראה דרש"י מחלק בין זריקה, ע"ג שולחן שאינו נמאס אם לא דבר שנתמעך בזריקתו אבל ע"ג קרקע נמאס כל דבר לבד דבר קשה כאגוז והרי"ף, דאוסר בבשר מיירי ע"ג קרקע והנה דרכם היה למשוך את בשרם אחר אכילה במיני פרפרת ופירות לעכל המזון והי' מר זוטרא משך ידו מלאכול ונשאר לו חתיכה בשר וזרק לקמי' דר"א לאכול או זרק סתם על השולחן שיטול השמש ונפל לפני ר"א א"ל כו' עד הא במידי דלא ממאיס ובשר אינו נמאס ע"ג השולחן ורש"י פי' לפי משמעות הברייתות דהא דתנא כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין האוכלין ופת אפי' ע"ג שולחן בלא צורך כהאי דמר זוטרא אסור ודומי' דהכי בשאר אוכלין דאסור גם ע"ג שולחן היינו במידי דממאיס ונמעך ובהא דתנא אעפ"י שאין זורקין את הפת אבל זורקין האוכלין דסתמא משמע אפי' ע"ג קרקע נקט רש"י דבר דלא נמאס כאגוז אבל שארי דברים כבשר וכי"ב י"ל דוקא ע"ג קרקע הוא דבר הנמאס ולא ע"ג שולחן וא"ש:

רש"י ד"ה ומשנתן לתוכו מים שם מים עליו כו'. רבים תמהו על לשון זה מאי שייטיה הא דשמואל לפלוגתת ר"א ורבנן. ונ"ל דלגי' זו בכל נטילות איירי אף במים אחרונים דחובה וטעמא כמ"ש הרא"ש דלאו ארעא דמשי ביה ידיה וחוזר ומברך עליה רק דרש"י מפרש ג"כ הטעם לר"א דמותר במים ראשונים ומדס"ל לרבנן דאין נוטלין ביין חי אף דאיח"ב עליו ברהמז"ו עד שיתן מים צ"ל משום הפסד אוכלין כ"ש פת דחשיב טפי לז"א הא דאמר שמואל, עושה כל צרכיו בפת כר"א כנ"ל:

ד"ה לשון אחר כו' וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין וקשה הא כ"ד שהוא צורך אדם לית ביה הפסד אוכלין כמו שכתב המ"א (סי' קע"א) וראי' מזילוף וכביסה ונ"ל מה שכתב הפסד אוכלין ר"ל דרך בזיון כדאי' ברש"י לקמן ד"ה ממשיכין ואין כאן משום בזיון והפסד. והא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת ר"ל אף דרך ביזוי שרי. וכן משמע, בביצה, (דף כא) כמאן מטלטלין סופלי לחיותא אגב ריפתא כשמואל אף דביזוי הוא לפת משום בהמה כדאי' בתענית (דף כ') מאכל אדם אין מאכילין לבהמה משום בזיון מ"מ בטלטול שרי. וכ"ה ברש"י שבת (דף קמג) ד"ה כל צרכו ובכה"ג דביזוי רבנן אסרי ושמואל שרי אבל יין ופת בדבר שעומד להנאתו לכ"ע שרי כמו כיבוס דכתיב כיבס ביין לבושו אבל לנט"י אינו עומד לזה. ומש"כ רש"י בד"ה אבל לא גלוסקאות, שהרי הן נמאסין וחמה הצל"ח למה צריך לזה הא פת אסור לזרוק אפי' בדלא מימאס כדמחלק הש"ס מדתניא אעפ"י שאין זורקין כו'. לא קשה מידי דהא דאין זורקין מיירי בא"צ לזריקה והו"ל ביזוי לפת משא"כ לשמחת חתן דהוה לצורך לא מקרי ביזוי אם לא דבר שנמאס בזריקתו. גם מה שדחקו התוס' וי"ל כו' אין זה אלא לשיטתם דפי' הא דאסור לפצוע זתים הוא לחוף ידיו וגם בזה איתא שם דגם בחול אסור משום הפסד אוכלין אבל רש"י פי' בע"א לפצוע להכות בסלע ולהמתיקו והפסד אוכלין הוא משקה הזב מהם דאין לו צורך בה א"ש. ולא קשה מידי מהכא דיש בו צורך נטילה רק הפסד וביזוי דבזה שמואל מתיר כר"א וז"פ: ד"ה למאי חזי לשתייה דמברכי' עליו ברכת היין. כיוון בזה מה דלא אמר דחזי לאיספרגוס כדאי' לקמן ולמה תפס אנומלין המעורב בשמן ודבש. וצ"ל דהתם הוא דוקא אליבא ריקנא לרפואה, ואין שם שתייה לעילוי לברך עליו כל היום לז"א חזי לקורייטי ומזה נפשט חקירת הרשב"א דגם רש"י ס"ל כתוס' עוי"ל כיון דלאיספרגוס גם שכר חי יפה לרח"ת כדלקמן לא מחשב כ"כ עילוי גבי יין דיפה ללע"ט וקשה לרמ"ת אבל אנומלין עיקרו ע"ש היין כנ"ל:

ד"ה בולען בלא ברכה. והרא"ש כתב דמברך אח"כ וכ"ה בהגה"ה (סי' קעב) וכתב המ"א וצ"ע אם יברך ג"כ ברכה אחרונה דלא מצינו ב' ברכות סמוכות ולפי מש"כ בחי' סוף פרק כ"מ וכן לקמן (דף נא) בגמרא שם דבדיעבד יוצא גם לברכה ראשונה בבנ"ר א"כ בשאר משקין אם שתה כדי רביעית יותר טוב לברך בנ"ר ותו לא כיון דזה עולה גם לברכה ראשונה הו"ל כב' ברכות דומות רק ביין יש להסתפק. ויו"נ דמברך רק ברכה אחת דגם הרא"ש לא קאמר רק דלא נדחה מדין ברכה אבל בברכה אחת די וכ"מ ד' הר"ם שכתב ומב"ע בסוף לאשמועינן דאימ"ב רק ברכה אחת ואי שחה שיעור הראוי לברכה אחרונה יברך ברכה אחרונה כנ"ל. וע"ע מש"כ בסמוך מעי"ז:

תוס' ד"ה חלקוה כו' דהתם מיירי [שיכול[להחזירה כו' כצ"ל. וכוונתם כמ"ש בתוס' סוכה (דף טו ע"ב) כיון שכל המטה קיימת וכולו של אדם אחד שסופו להחזירה ע"ש. ובחנם עשה רש"א פירוד בין הדבקים. ומש"כ בסו"ד דהיו ראוים עוד להצטרף לזימון אזלי לשי' במש"כ בדיבור הקודם ד"ה אבל יעו"ש:

ד"ה כמאן כו' ותימא כו'. עמ"ש בפירש"י דתוס' לשי' שבח (דף נון) הא דאסור לפצוע זיתים בשבת היינו לחוף בה ידיו וכתב המ"א ה"ט דאסור אף שצריך לזה מפני דאפשר בבורית. ולא משמע כן בש"ס שם גם מקו' התוס' דהכא דהא אפשר דהכא איירי בצריך לכך ולהכי שרי שמואל ור"א. ול"נ דגם תוס' סברי החילוק בהפסד שאינו עומד לכך דהו"ל תרתי ביזוי והפסד מודה שמואל דאסור ופציעת זיתים הו"ל הפסד דרך ביזוי ושמואל איירי בביזוי בלא, הפסד לזה הקשו על ר"א דהו"ל ביזוי והפסד ומתרצים דר"א עדיפי מיניה קאמר והלכה כשמואל ולז"כ באגוזים דלקמן כשנופלין בטיט נמאסים דהו"ל הפסד וביזוי כנ"ל:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה