אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף מט.

דף מח.

גמרא ואמאי לא אמרת כדרב. כל העובר ע"ז משתאה מה ראה ר"ח דלא אמר זה הלא רב בדיעבד אמר דיצא והמפרשים פי' דר"ח שכח וקצף רב ששת על דלא הדר ולזה תמהו על הר"י הובא בטור דס"ל בדיעבד יצא ואשתמיט להו גי' הרשב"א בתי' רב לא הוה אמר ברית ותורה כו' ע"ש וא"ש. מיהו לגי' דידן קשה גם פי' אינו במשמע דהו"ל לומר ואמאי לא הדר' כו'. ויו"ק דאם נאמר דר"ח טעה הי' לו לרב ששת להזכירו מיד בברכת הארץ ברית ותורה ולא להמתין עד מלכות דב"י. והנ"ל עפ"י מש"כ הרמב"ן ורשב"א לעיל (דף כ' ע"ב) דרב ס"ל דנשים ברהמז"ו מה"ת דאל"ה מאי הביא ראי' מנשים לאנשים ובחי' במשנה דר"פ כתבתי בהא דנשים אינן מצטרפות לזימון דהר"נ פי' משום פרוצות ולרש"י משום דנשים בזימון רשות ואינו נקבע לחובה ולכל הפי' אינו מספיק למה אימ"צ ג' נשים דמזמנות לעצמן עם ב' אנשים אם ירצו כמש"ש ופי' דעת רש"י ערכין (דף ג') ד"ה נשים שכתב אבל אין [שלש נשים או שלש] עבדים [כצ"ל ונתחלף שין דשלש בשנים] מצטרפין עם שני אנשים לפי דיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין עבדים אומרים על נחלתינו לפי דמשם מוכח דבכל גוונא אימצ"ט מדאמר הכל מצטרפים לזימון לאתויי קטן ולא אמר נשים ועבדים וצ"ל דה"ט כיון דאינם בנוסח אחד בטל שם קביעות זימון ביניהם אך זה אינו מספיק אלא אם נאמר דבו"ת מעכב אבל אם אינו מעכב למה יבטל זימון דאנשי' הלא יוכלו להוציאם וגם נשים ועבדים כיון דאינו מעכב יוכלו לזמן להוציאם י"ח ולכן בבית ר"ג דאכלו כמה עבדים ואולי גם נשים אכלו שם רצה ר"ח להראות חידוש בברכתו שנשים ועבדים ג"כ מצטרפים להכי לא אמר בו"ת וגם אסיק ה"ט דרב דנשים לפי כו' להורות שחייבים מה"ת בברהמז"ו ור"ש דס"ל דברית ותורה מעכב לא סבירא ליה זה להכי זקפי' לקועי' אך לדעת רוב פוסקים דמספ"ל בנשים נ"ל דלא ס"ל כדיוק הרמב"ן דרב ס"ל נשים ועבדים מה"ת רק דהכי דייק רב אי איתא דבאנשים מעכב בו"ת ומלכות א"כ בנשים דלא שייך זה לא הי' להם לחכמים לתקן להם שיברכו דכל דתיקנו רבנן כעי"ד תיקנו מ"מ א"ש מה שכתבתי דנשים ועבדים אינן מצטרפות כלל לפי מה דקיי"ל בו"ת מעכב בדרבנן ורב ור"ח לית להו דמעכב:

שם טעה ולא הזכיר של ר"ח כו'. הא דתיקנו זה בברהמז"ו ולא בתפלה לברכה בפ"ע תי' הב"י (סי' קיד) בשם הר"מ דהוה הפסק והצל"ח תמה הא פסק שם הב"י כהמרדכי דגם ביעלה ויבא אם שכח ונזכר קודם שהתחיל מודים אומר שם וכתב דצ"ל דבלא חתימה הוי טפלה כו' וע"ש באחרונים ואר"ל בדבריהם. ואכתוב הנ"ל והמעיין יבחר ויקבל האמת ממי שאמרו וכה"ז דז"ל המרדכי פ"ק דתענית ופסק ראבי' שאם שכח משיב הרוח ונזכר קודם אתה קדוש אומר שם משיב הרוח ומוריד הגשם וכן הוא בטל ומטר או ביעלה ויבא אם לא התחיל בברכה שלאחריה וכדאמרינן בפ' ש"ש טעה ולא הזכיר של ר"ת אומר ברוך כו' ומסיק לא ידענא אי חתם או לא וכיון דמספ"ל לא חתמינן מספק וכל האחרונים חקרו לדעת כוונת סיום דברו ולא ידענא אי חתים כו' מאי שייטי' לכאן (עיין בב"י וט"ז ובנ"א) וכל דבריהם אית להו פרכא להמעיין היטב. והנ"ל ברור דהמרדכי חולק ע"ד ר"מ הנ"ל וס"ל דתפלה דמי' לברהמ"ז רק בזה צריך להתחיל בברכה לפי שסיים ברכות דמה"ת והיא ברכה דרבנן לא דיינינן לה כסמוכה כמ"ש הרא"ש דלא עדיף מהטו"מ אבל בתפלה דכל הברכות שוות ומדרבנן ס"ל דדיינינן לי' כסמוכה ואינו פותח בברוך וכ"ה במשיב הרוח או טל ומטר כששכח ונזכר אחר הברכה דיינינן ליה לברכה סמוכה לשלפניו ולהכי ס"ל להטור (בסי' תכב) דגם בערבית דר"ח אומר קודם מודים וכדס"ל (בסי' קפח) דגם בערבית אומר אשר נתן כו' ויעו"י דערבית הוא ג"כ מטעם תוס' ברכה. ובזה מיושב בפשיטות מש"כ המרדכי וכיון דספקא היא כו' כיון דעיקר הטעם דמהני אמירתו אח"כ מה"ר ויעלה ויבוא, משום דחשבינן ליה לברכה בפ"ע סמוכה להקודם וא"כ הא תינח בפתיחה אבל אם נאמר דחותם בברהמ"ז היה צריך ג"כ לחתום בתפלה וא"כ יותר ראוי לחזור לעבודה ולחתום כתקנח"כ ולא דמי לברהמ"ז דשם הוי סילוק ועקירה מברכות של תורה לזה הביא הא דאינו חותם מספק ופשיטא במשיב הרוח או טל ומטר דמטבע קצרה היא וא"צ לחתום. ובהכי ארווח לן מה דק"ל על הרא"ש בפ"ק דתענית העתיק דברי ראבי' לדין משיב הרוח וטל ומטר ודילג ולא הזכיר יעלה ויבא ולמש"כ ניחא לפי דראבי' ס"ל דאינו חותם אבל הרא"ש הביא כאן דעת הרי"ף דחותם ובזה יותר ראוי לחזור לעבודה. וא"ש נמי מה דק"ל דהרא"ש פ' תה"ש הביא דעת התר"י דהא דאריב"ל שם (דף כט) טעה ולא הזכיר ר"ח בעבודה חוזר לעבודה מוכח דאחר שסיים דיינינן ליה לטעה וחוזר. ולכאורה זה סותר למש"כ בתענית בשם ראבי"ה וגם בלא"ה קשיא ע"ד ראבי"ה מש"ס זו דטעה חוזר לעבודה היכי משכ"ל הא ע"כ מיירי קודם שהתחיל מודים דהאמר אח"כ נזכר בהודאה כו'. ולמ"ש י"ל דהרא"ש הוכיח מש"ס זו דמיד שסיים חשבינן ליה לטעות וחוזר ולהכי בדבר שא"צ לחזור הוי הפסק וכן אי ס"ל דחותם כמ"ש אבל משיב הרוח וטל ומטר לכ"ע א"צ לחתום והו"ל כברכה סמוכה. וריב"ל דאמר טעה חוזר לעבודה ולא אמר שיזכיר יעלה ויבוא מיד י"ל דאיהו לא ס"ל הא דרב גם בבהמ"ז או אולי לא עסיק בהך דינא לקבוע ברכה לעצמו ועיקרו בא לאשמועינן דהו"ל טעות ומ"מ לדידן דס"ל כרב תליא אי חותם או לא כמש"ל ובמה"ר וטל ומטר לכ"ע אינו חותם וא"ש. ולמש"כ יצא דין חדש דבחוה"מ אם לא הזכיר יעו"י בעבודה דבזה י"ל שצריך חתימה מקדש ישראל והזמנים כביו"ט לכ"ע חוזר לעבודה אך בס' א"ז בשם כנה"ג ראיתי שבחוה"מ לא יאמר ימים טובים משמע דס"ל דגם בחוה"מ אינו חותם ובחי' כתבתי עוד ואר"ל:

רש"י ד"ה ומ"ד אינה צריכה מלכות קסבר מה"ת ומברכת הארץ היא ר"ל כדיליף לעיל מאשר נתן לך והיינו כמאה"כ לא בצדקתך אתה בא לרשת ארצם גו' למען הקים את הדבר אשר נשבע וע"ז קבעו הטומ"ט לזכור זה כדכתיב זכור אל תשכח אשר הקצפת גו' ומה שהביא התוס' מריה"ג דחתם י"ל שזה היה אחר תקנת הטבות וגמולות וזש"א ר"י היה מאריך בה וחתם ומש"כ ומיהו פותח כו' עיין משכ"ל (דף מו ע"ב) בזה:

תוס' ד"ה לומר כו' אין יכולין לומר מלכות דהא סמוכה היא. לכאורה משמע דבברכה סמוכה אין יכולין לומר מלכות כלל וכ"כ הרשב"א והקשה ע"ז הא מצינו כמה ברכות סמוכות שיש בהן מלכות כמו מלך עוזר כו' וכמוהו הרבה. ועל התוס' יו"ק דסיימו דיש נוהגין לומר בב"י מלכות ולא סתרו מט"ז. ונ"ל דס"ל דאין קפידא באמצע הברכה לומר מלכות רק בתחלת ברכה כיון שברכה סמוכה אינו פותח בשם ומלכות הו"ל כמשנה ממטבע וכעין זה כתבו התוס' לעיל ד"ה ומצאו לענין כריעה ובש"ס ה"פ איידי דאמר מלכות בית דוד ר"ל כשמזכיר שמו של דוד מזכיר בו מלכות לאו אורח ארעא כיון כשמזכיר שם ה' בתחלת הברכה רחם ה' אלקינו דלא להזכיר ולומר בו מלך העולם וזה א"א דסמוכה היא ע"כ כו' וסיימו דיש נוהגין לומר בב"י מלכות ר"ל באמצע הברכה וזה לא איכפת לן. אך הרא"ש רוח אחרת אתו כפי' התר"י שלא רצו להזכיר מלכות ה' אצל בו"ד עי"ש ול"ק קושית הרשב"א משאר ברכות ולזה ס"ל דאי"ל הקם מלכותך אף באמצע הברכה:

ד"ה ברוך כו' וברכות של י"ח ברכות כולם סמוכות לברכת אל חי וקיים. ד"ז פלאי ודהצל"ח בזה אינו מתקבל ול"נ דט"ס הוא וצ"ל אל עליון או אולי היה בנוסחתם בברכת אבות אל חי וקיים. ועיקר דעתם שכל הברכות של ש"ע סמוכות לברכה ראשונה וכמש"ל (דף מ' ע"ב) ע"ש וס"ל דאל עליון הוי מלכות כדמוכח לקמן ר"פ הרואה דיליף ברכת הודאה מיתרו וצ"ל דמה שאמר יתרו כי גדול ה' מכל אלהים הוא מלכות כדאיתא ברה"ש אין עוד מלבדו הוה מלכות וה"נ אומר הגדול הגבור והנורא אל עליון הוא מלכות: ע"ב גמרא מ"ש תפלה כו'. לפי מה דמשמע דלא הזכיר ר"ח בתפלה דסיים תפלתו א"כ שנא ושנא דלהכי בבהמ"ז אין מחזירין דמיירי שהזכיר מיד שסיים וס"ל כת"ק דלעיל (דף מח ע"ב) דבדיעבד מהני הזכרה אף בהטו"מ וכשהזכיר אח"כ אומר ברוך שנתן כו' דכצ"ל בגודל בר מניומי לעיל דשאל לרב נחמן מ"ט עבד מר הכי לפי דס"ל דאומר אח"כ ברוך שנתן וכדאקשי ליה אח"כ הא אמר רב הונא טעה כו'. גם צ"ב קישור הקושיא והאר"ה טעה להאי טעמא דחובה. והנ"ל לפי מה דמבואר בירושלמי שכח של שבת בברהמ"ז רב אמר חוזר ושמואל אמר אינו חוזר וזה סותר לש"ס דהכא דס"ל לשמואל בתפלה חוזר ומזה הוכיח הש"ס כאן דגם בברכת המזון דשבת חוזר וצ"ל דה"ט דס"ל כמ"ש שבברהמ"ז אומר ברוך שנתן בסיום הטוב ומטיב משא"כ בתפלה. ולפ"ז י"ל גם תרי לישני דרב דהא דטעה חוזר לראש מיירי כשנזכר אחר איזה זמן דלאו בתר ברהמ"ז גריר אבל אם נזכר מיד אומר ברוך שנתן, אך ר"נ דס"ל כרב בסיים ברהמז"ו אינו אומר ברוך לז"א מיני' דמר שמואל לא שמיע לי אלא ניחזי אנן לפי מה דס"ל ופי' טעם אחר דאי בעי כו' א"ל אין דאמר רב שילא אמר רב טעה חוזר לראש ומשמע ליה אפי' נזכר מיד דומיא דטעה בתפלה להכי הקשה לו והאר"ה כו' ומשני לא שנו אלא שלא פתח כו' וה"ט דס"ל כחכמים דאומר דוקא בנחמה כנ"ל:

שם אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. עיין בתוס' דפי' דהך דהכא נתחלף ור"י ס"ל עד כזית דהכי ס"ל לר' יוחנן נמי עד כזית. וכ"ז ניחא לשיטת התוס' דמה"ת בעי כדי שביעה וכזית הוא מדרבנן להכי ק"ל לר"י מפסחים דהחליפו שיטתן בשיעור חשיבות דהא התם מה"ת לכ"ע חמץ שיעורו בכזית מה"ת כדס"ל לב"ה בריש ביצה רק בחזרה פליגי ע"כ פליגי איזה חשיבא אבל לשיטת הרמב"ן לעיל בפ"ג וכ"כ הרשב"א והראב"ד דכזית הוא מה"ת לר' יוחנן קשה טובא אמאי החליף ר"י שיטתן הא במתני' ודאי בד"ת פליגי דר"מ סבר סתם אכילה בכזית וגם ר' יהודה אית לי' זה רק דס"ל ע"א וכאביי אכילה דיש בה שביעה והתם ודאי אינו ד"ת כמ"ש רק בסברא פליגי ומנ"ל להחליף שיטתן. (א) אך ראה זה מצאתי מפורש בירושלמי ספ"ג דפסחים דהחליף ההיא דפסחים וידוע שר' יוחנן חיבר הירושלמי וס"ל כן ולפ"ז לכאורה מוכח להיפך כדעת הרמב"ן דס"ל לר"י כזית מה"ת ולא תליא בחשיבות רק בדרשא דקראי פליגי ולית לן לאפוכי מתני' דידן רק דר"י ק"ל על ר"מ דפסחים דס"ל זה וזה בכביצה חשוב מנ"ל זה כיון דקיי"ל בכ"ד כזית מה"ת הא כל דתיקון רבנן כעי"ד תיקנו להכי מפיך ההיא דפסחים וס"ל לר"י זה וזה בכביצה וס"ל דחשיבות דרבנן סמכו כדמצינו בבהמ"ז דס"ל לר"י דבעי כביצה וצ"ל הא דס"ל לר' יוחנן בכזית אף דקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י צ"ל כיון דבמתניתין לא תני לה בשם ר"מ רק סתמא ס"ל לר' יוחנן דהלכה כסתם וכעין זה כתב הרא"ש בפ' כל הכלים (סי' ב') ע"ש. אך לפ"ז קשיא על שי' התוס' דכזית דרבנן יותר הי' לו לר"י לאפוכי מתני' דברכות למיהוי הלכתא כר' יהודה כיון דגם מתני' דידן בחשיבות תליא וצ"ל משום דבמתני' לא תני לה בשם ר"מ רק סתמא הו"ל כרבים נגד ר' יהודה כדאי' בתוס' בריש בילה וגם חכמים ס"ל זה ומ"מ רמי בש"ס ר"מ אדר"מ כיון דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וכמ"ש רש"י פסחים (דף יא) ד"ה ורבנן ולהכי מפיך הא דפסחים דר"מ לר"י. (ב) ועדיין לא פלטינן מחדא דקשיא חכמים אחכמים דהכא ס"ל בכזית וכר' יוחנן והתם ס"ל חמץ בכביצה רק בשר קודש בכזית משום תומר בקודש כפי' הר"מ והרע"ב שם וזו גם לאביי קשיא דאי ס"ל דיש למילף מטומאה יותר יש למילף בשר קודש שהוציאו מטומאה דדמי' לי' אלא ודאי דלא ילפי מעומאה והא דס"ל בחמץ חזרתו כביצה הוא מסברא דחשיבא וא"כ קשיא אחכמים דברכות. ומצאתי בס' שאילות שלום שעל השאלתות מהגאון רי"פ שהגדיל הקושי' בזה איך מצינו ידינו ורגלינו בביהמ"ד ורחש לבו דבר טוב דבחדא קיי"ל כאביי ובחדא כר"י וע"ש. ולפי מש"כ לא נאמר בו טוב גם לא נתקיימו דבריו לפ"ד הירושלמי שהחליף הא דפסחים ע"ש כי קצרתי. והנ"ל דבר שהוכפל בו כי טוב עפ"י מה דאי' בירושלמי דפסחים דפי' טעמא דחכמים מה בין זה לזה (ר"ל בשר קודש מחמץ) ומשני חמץ יש לו ביטול וכדמובא בתוס' שם וד"ז צ"ב הא גם בשר קודש יש לו תקנה לישרף במקומו ולמה יחזור וי"ל דה"פ דבחמץ דסגי בביטול בלב. מה"ת א"כ תיכף כשנזכר ונתן דעתו לבער הו"ל ביטול בלב מן התורה ולא נשאר עליו אלא מצות חכמים דביעור ולכן ס"ל דבעי שיעור חשוב כביצה דיש בו קצת שביעה ויש לגזור עפי שמא יבא לאוכלו אבל גבי בשר קודש כל זמן שלא שרף חל עליו איסור תורה לשרפו לכן החמירו עליו לחזור בכזית שיקיים המצוה דד"ת בקודש באש תשרף. אך כ"ז ניחא לשי' הרמב"ן דכזית מה"ת דינו כבשר קודש לחכמים דבכזית וחמץ דרבנן הקילו ועיקר קו' הש"ס מר"מ אדר"מ דס"ל גם בשר קודש בכביצה על מה סמך גם מר"י אר"י אף דעכצ"ל דבקראי פליגי מ"מ הא ס"ל בברהמז"ו בפחות מכביצה אף מצות דרבנן אין בו כדמוכח בסוכה (דף כו) ברבי צדוק ע"ש וברא"ש וגבי חמץ ס"ל בכזית להכי אר"י דמוחלפת השיטה ואביי משני התם בסברא פליגי דר"מ ס"ל בשר קודש בכביצה כטומאתו וזה התי' לא שייך רק גבי יוצא דדינו בשרפה כבטומאה והא דחמץ צ"ל כטעם הירושלמי כיון דזה אינו רק מצות דרבנן הקילו בו וברהמ"ז דאורייתא הוא בכזית וכן נמי לר"י דס"ל גם חמץ בכזית דיליף מאיסורו כמצות ביעור רק ברהמז"ו ס"ל מה"ת בעי אכילה שיש בה שביעה וא"ש. אבל לשי' התוס' דס"ל כזית דברהמז"ו דרבנן ודמי לחמץ דפסחים דס"ל לחכמים בכביצה קשיא הלכתא אהלכתא. (ג) אך כיון דרו"פ ס"ל להלכה כזית מדרבנן צריכין למשכוני נפשין אליב' דהלכתא ליישב שמעתא טפי למעליותא. דהנה יש לדקדק בכאן ובפסחים לא ציין הש"ס רק על הך בבא דסיפא דבשר קודש גם תי' אביי לא א"ש רק גבי בשר קודש דיליף ממינו כבטומאה ושייר הא דחמץ דלא פי' ביה מידי ועכצ"ל דסובר הש"ס דחמץ טעמא אחרינא אית בי' דאל"ה קשיא דרבנן אדרבנן ולא סגי בשינויא דמוחלפת השיטה. גם משכ"ל בפי' הירושלמי חמץ י"ל ביטול אינו נות לי דעיקר חסר מן הספר. לזה נ"ל בע"א דר"מ ור"י לשיטתם אזלי דפליגי בפסחים (דף יוד) רי"א בודקין כו' ומפרש הש"ס שם דבהכי פליגי דר"י ס"ל דאין לבדוק אלא קודם זמן איסורו אבל לאת"ז גזר שמא יבוא לאוכלו וחכמים ס"ל דלא גזרינן הוא עצמו כו' ובכלל חכמים נמי ר"מ ערש"י שם ד"ה ורבנן וזהו פי' הירושלמי חמץ י"ל ביטול ר"ל י"ל ביטול כעת ומצות ביעור יכול לקיים גם אח"ז איסורו לזה הקילו בו עד כביצה דחשוב טפי וחס עליה לשורפו ולזה ל"ק כלל לד"ה מחמץ דלחכמים ור"מ דיכול לבער לאח"ז איסורו וכיון די"ל ביטול כעת הקילו עד כביצה דחשיב טפי משא"כ בשר קודש דמצות שרפה עליו וכן ברהמז"ו תיקנו חכמים בשיעור אכילה בכזית וגם מר"י ל"ק כיון דאיהו סבר דאת"ז איסורו גזרינן שמא יבוא לאוכלו ואיסור אכילה בכזית. ול"ד לברהמז"ו אי מה"ת בעי כדי שביעה קצת כביצה או מדרבנן לא תיקנו אלא כדי שביעה קצת דחשוב ועיקר אבשר קודש ק"ל כיון דתליא בשיעור חשיבות למה אזלי בתר איפכא מהכא לפסחים ואר"י מוחלפת השיטה וס"ל לר"מ ור"י דהכא והתם שוין בשיעור חשיבות דתקנת חכמים רק חכמים דשם הקילו בחמץ מטעם זה שיוכל לקיים מצות ביעור אח"ז איסורו כדאי' בירושלמי ובשר קודש דינו כברהמז"ו. ובזה מיושב קו' עצומה שכ"ל דל"ל להחליף האי דפסחים ולא דברכות דה"ט דאי יחליף משנה דברכות דר"י ס"ל בכזית ומשמע דרק ר"י לבדו סובר זה כדהזכיר בלשון ר' יהודה אבל אינך תנאי יסברו בכביצה א"כ הדרא קושי' לדוכתיה מחכמים דהתם דבשר קודש לדברכות להכי החליף הא דפסחים ומתני' דידן כדקיימא דרק ר"י ס"ל בכביצה ור"מ וחכמים ס"ל בכזית כמו התם בפסחים בבשר קודש. וממוצא דבר מיושב עוד מה דפסק ר' יוחנן כת"ק ולא כר"י דלשיטתו צ"ל דחכמים דפסחים ס"ל שיעור חשיבות בכזית והלכה כחכמים אך אביי משני דא"צ להפך ולא קשה מבשר קודש דר"מ מיקל בכביצה דמדמי לטומאה ועל חמץ לא ביאר הטעם משום דלר"מ לשי' ל"ק מחמץ כיון דיכול לקיים מצות ביעור גם אח"ז איסורו וחכמים שכ"ל ור' יהודה דהחמיר גבי בש"ק בכזית כאיסורו וגם בחמץ ה"ע כאיסורו רק בברהמ"ז אסמכוה אקרא דבעי שיש בה קצת כדי שביעה וזה ענין נאה ליישב כהלכה:

שם ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כו'. לכאו' משמע דלברהמז"ו בעי נמי שתיי' וכ"כ הפ"י והמרדכי כתב כיון דקיי"ל כר"מ אמרינן ושבעת זו שתי' א"כ אינו מחוייב מה"ת לברך אא"כ שתה אם צריך לשתות והלכך מי שאכל ולא שתה אינו מוציא אחרים שאכלו ושתו כו' הנה המרדכי אזיל בשי' הרמב"ן כזית מה"ת דלהכי בכזית דגן מוציא ולז"כ דמי שאכל ולא שתה אינו מוציא כו' אבל לשי' התוס' לעיל (דף מח) בענין אחר אפי' לא אכל כו' י"ל גם כאן אפי' לא שתה והט"ז (בסי' קצז סק"ד) לא דק לבור השיטות למינו ומ"מ אפי' לדידן דאסמכתא הוא י"ל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא דבעי שתי' ובל"ז לא מיחייב וזה לא שמענו מכל הפוסקים ואדרבה מוכת מכל הפוסקים איפכא דהא הרמב"ן דס"ל כזית מה"ת מחק לעיל (דף כ') גי' הש"ס וליטעמיך כו' ולהמרדכי הי' יכול לקיים גי' הש"ס כזית מדרבנן באכל ולא שתה אלא ודאי דלא ס"ל זה. וכן משמע מהרשב"א לקמן (דף נב) בש"א מברך על היין ואח"כ על המזון דטעמי' דס"ל ושבעת זו שחיי' וב"ה אומר א"צ ע"ש. ובחידושי בררתי דכה"פ חולקים על המרדכי ולית מאן דחש לה ודלא כהב"ת. ובאמת נ"ל דבר חדש. ומקום הניחו לי בזה. דבלא"ה צ"ב מה ענין שתי' אצל שביעה. והנ"ל כוונתו עפ"י מה דאמרינן בר"פ כ"מ חמרא סעיד ומשמח ופריך א"ה ניבריך עלי' שלש ברכות ותירץ לא קבעו אינשי סעודתייהו עלויה כו' ע"ש וזה כוונת אביי ושבעת זו שתיית יין דסעיד ומשמח וצריך לברך שלש ברכות ואח"כ ראיתי בזוהר תרומה (דף קנג ע"ב) ושבעת זו שתיי' דהא שבעא בחמרא איהו רוי וזה כמ"ש וכצ"ל בהא דהקשה שם א"ה נבריך שלש ברכות אף דארץ הפסיק הענין כדאי' לעיל (דף מד) אלא ודאי דאושבעת סמיך דיכול לברך על שתיית יין ולפ"ז אי נימא כשי' הרמב"ן דדרש מה"ת או דרך אסמכתא כשי' רו"פ מ"מ מדריבה קרא דרך שביעה בעי קביעת סעודה וחז"ל העידו דלא קבעו עלה, להכי אינו מברך ע"ז ברהמז"ו וגם הרשב"א לקמן (דף נב) לא כתב זה ושבעת זו שתיי' לב"ש רק גבי יין וכן משמע מתוס' והרא"ש דספיקא בשתיי' פחות מלא לוגמיו הוא גבי יין דוקא ולא בשאר משקין ולפ"ז ממילא נדחה דין המרדכי דסבר דבעי שתיי' ולכן השמיטו הראשונים דין זה:

שם מתני' אחד עשרה ואחד עשרה רבוא בגמרא אוקמי כר"ע. וצריך להבין מאי קמ"ל בזה דתנא והדר מפרש פלוגתא דריה"ג ור"ע. וי"ל דקמ"ל לר"ע אפי' לכתחלה ס"ל דשוין הן ולא כהך פלוגתא דלקמן בהמבורך דר"ע מודה לר' ישמעאל דהמבורך טפי עדיף כפירש"י בגמרא וגם דלא אוקמי גם הרישא כריה"ג ובדיעבד לז"א אחד עשרה ואחד עשרה רבוא לומר כי הדדי נינהו ולכתחלה ור"ע הוא כנ"ל:

שם כך עונים אחריו כו'. במשנה לא נזכר ובטובו חיינו רק בברייתא בגמרא, ונ"ל דה"ט לפי דבטובו חיינו נתקן מעין ברכת הזן שכ"ל (דף מט ע"ב) להודות על כלל כח ה' המחיה אותנו אף לא משמני הארץ ולזה עיקר התיקון היה בזימון ג' אבל בעשרה שהזכיר שם אלקינו שהוא כח החסד המשפיע עלינו א"צ כ"כ לומר עוד ובטובו חיינו ועמש"ל (דף נ) בתד"ה אמר רבא ולהכי נתקן בברהמז"ו שם אלקינו לפי דבהך שאומר שאכלנו משלו כלול גם שם ה' הבורא ועל שם הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ובביהכ"נ בשם ה'. ועפ"ז יש ליישב פיה"מ להר"מ שמחלק באמירת ובטובו חיינו בין ג' ליו"ד רק דנהפך שם בט"ס אצל עשרה ובטובו חיינו וצ"ל זה אצל ג' דודאי לא יחלוק הר"מ על הרי"ף שכתב לעיל (דף מו) שחוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וקאי על המתני' דר"פ דאיירי בג' שאכלו רק דדייק דהכא במתני' בעשרה אצ"ל ובטובו חיינו מ"מ בחיבורו פ"ה מה"ב סתם בכל גווני לומר ובטובו חיינו וכדעת התוס' לקמן: שם אמר, שמואל לעולם אל יוציא כו'. הא ודאי צ"ל דשמואל, כרי"ש ס"ל דהש"ץ יאמר המבורך כדאי' בתוס' והא דלא אמר הלכה כרי"ש משום דעדיין י"ל דברכו עדיף דהוא לשון צווי. עוד נ"ל דקמ"ל אפי' בברהמז"ו דחוזר ואומר ברוך והו"ל כברכת שניהם אפ"ה יותר טוב לכלול עצמו בראש דבריו לומר נברך וזה שאמר לעולם כו' וא"ש מה דלא פליג רי"ש ברישא גם הא שבברייתא איתא בין כך ובין כך אין תופסין אותו ולקמן א"ר פתיא אוכמא כו' ולמ"ש ניחא. אך לשי' התר"י בשם רס"ג הובא ג"כ ברא"ש דגם הש"ץ חוזר ואומר ברוך ואפ"ה פליג רי"ש צ"ל דרי"ש אכולהו מתני' קאי דגם בברכו דברהמז"ו צ"ל המבורך וזש"א שמואל לעולם אל יוציא כו' ר"ל אף דגם בברכו אומר המבורך יותר טוב לכלול בלשון נברך וכנ"ל מברייתא לקמן דתנא והנקדנין תופסין אותו על כך ופירש"י הדווקנין תופסין על שהוציא עצמו מהכלל ולפירושו הא דתופסין על מי שאומר ברכו קאי ובירושלמי מבואר איפכא והכי איתא התם ר"ז וריב"א וחבריהון הוו יתבין ואכלין נסב ריב"א כסא ובירך נברך א"ל רחב"א למה לא אמרת ברכו א"ל ולא כן תנא אין מדקדקין בין אומר ברכו או נברך והנקדנים תופסין אותו על כך ובאיש לר"ז מה דקרא ריב"א לרחב"א נקדנא מבואר דקרי נקדנא על שהחזיר אותו מנברך וש"מ דהוא שם גרוע כפי' הערוך ולא כהמפרש שם. וכן משמע בירושלמי הובא במתנת כהונה סוף סדר בלק ביו"ד נסים שנעשו לפנחס כו' מפני הנקדני' שלא יאמרו אף פנחס כו' הרי דנקדנא הוא שם גרוע וא"כ מאי מייתי' ראי' לשמואל דס"ל אל יוציא עצמו מן הכלל לומר נברך. ולזה נ"ל דשמואל עיקר דינא קמ"ל דגם בברהמז"ו שחוזר ועונה אל יוציא עצמו מן הכלל והיינו שיאמר נברך או לומר ג"כ המבורך רק ממילא נברך עדיף דמבורר טפי שכלל עצמו עמהם ומקשה ממתני' דאומר ברכו וס"ד דברכו עדיף דהוא לשון צווי ודחי לי' וע"ז הביא ראי' תנ"ה דלשון צווי לאו דוקא ואינו מעלה כ"כ ועוד מוכח דצ"ל המבורך מדתנא דאין מדקדקין בין אומר ברכו או נברך ומי שתופס על האומר נברך מקרי נקדנא ואי בברכו אינו אומר המבורך פשיטא דנברך עדיף דהא אצ"ל בלשון צווי וגם ר"ע מודה לזה. ובזה מיושב קו' המפרשים למה השמיט הר"מ דין זה דאין תופסין מי שאומר ברכו דלפי מה שכתבתי דבברכו אומר ג"כ המבורך וכדביאר בהל' תפלה וכ"ש בברהמז"ו שעונה ג"כ ברוך דמהני המבורך רק לכתחלה יאמר נברך. ועדיין צ"ב לפי מש"כ דנברך עדיף מברכו את ה' המבורך למה תיקנו בש"צ לומר ברכו וע"ז י"ל כיון דש"צ גם אם יצא מוציא לזה אומר ברכו כלומר ברכו אתם. אך מקריאת התורה קשה ואולי י"ל לפי דברה"ת נתקן מפני כבוד ציבור עתוס' רה"ש (דף לג) לזה תיקנו לומר ברכו אתם ותימ' על הב"י שהכריע (בסי' נז) כשי' רס"ג שחוזר ואומר ברוך עם המבורך (ובסי' קצב) כתב ואם הם ד' י"ל ברכו שאכלנו משלו כו' הא לשי' רס"ג מדינא צ"ל נברך לכלול עצמו ותופסין על כך:

רש"י ד"ה והדר לרישא כו' סיום הברכה הוא עקירת רגלים אי"ל משום דעונה אמן דהא כתבתי לעיל (דף מה) דגם בש"ע י"ל אמן רק הטעם דהוה סיום ג' ברכות של תורה וס"ל דהכא הוה כעקר רגליו ממש דשם דחוזר לראש אפי' ברגיל לומר תחנונים ותמה הרשב"א דא"כ אפי' לא פתח בטו"מ יחזור לראש ולפי מש"כ בגמרא י"ל, דאף דחשיב ליה לעקירת רגליו מ"מ בזה לא דמי לתפלה דהא הך ברכה דאשר נתן נחשב לברכה הסמוכה לברכת ב"י ומה נ"מ בזה דהוה כעקר רגליו אטו אם עקר רגליו בתוך הברכות צריך לחזור לראש ולא דמי בעקר אחר שסיים תפלתו וצריך לחזור למה שטעה בעבודה דיינינן האי עקר"ג כיון שחוזר דחוזר לראש והוא כעין דאי' לעיל (דף לג) טעה בזו ובזו חוזר לראש והראב"ד וש"פ חולקים ע"ד רש"י וס"ל דחוזר לב"י דהו"ל כרגיל לומר תחנונים ומדברי כולם נלמד דג' ברכות דברהמז"ו אינו נחשב כאחת לומר אם טעה באחת מהן בברית ותורה או במלכות בית דוד דיחזור לראש הזן רק לראש הברכה שטעה בה. (א) אך הרא"ש מוסיף בה דברים דלהכי חוזר לראש הזן לפי דברהמז"ו חשובות כולן כאחת וחוזר לראש כמו בטעה בג' ראשונות דשמונה עשרה ע"ש. ולכאורה משמע דלפ"ז גם אם טעה בברית ותורה יחזור לראש הזן ולא משמע כן מכה"פ גם הרא"ש דכתב בסו"פ בשומע מהמברך אפי' אם שח בין ברכה לברכה יצא. ואי נאמר דהו"ל כברכה אחת אינו יוצא כשתה באמצע ברכה וכנ"ל ראי' מכתובות (דף ח' ע"ב) בעשרה כוסות שבבית האבל אחד נגד הזן ופירש"י ע"כ ברכה שותה הכוס וא"כ צריך לברך על כל פעם בפה"ג דברהמז"ו הוה הפסק ואי הוה כל ג' ברכות חשובות כאחת לא היה רשאי להפסיק. לכן נ"ל בכוונתו כעין שכתבתי לעיל (דף מו ע"ב) בתד"ה להיכן דאם סיפר בין הברכות הו"ל הפסק ובטל סמיכות הברכות זה לזה וצריך לפתוח בברוך וכמו כן הכא בטעה ופתח בהטו"ת שהוא דרבנן דאינו מענין ברכות של תורה בטל סמיכת ברכת ב"י לברכות הקודמות והיה הדין לפתות בברוך והוה כחילוק בין הברכות ובאמת הם תשובות כעין ברכה אחת לכן הדין דחוזר לראש להסמיך זה לזה כמו בטעה בג' ראשונות דשמונה עשרה דעשאוהו חז"ל כעין ברכה אחת וזהו כמש"ל דעיקר ברהמז"ו מה"ת הוא ברכה אחת מעין שלש רק דיהושע ודוד חלקום לג' ברכות לכן חשובות כאחת שלא יהא נראה כחילוק ברכות והראב"ד הנ"ל ס"ל דבטעה לא בטל הסמיכות והרא"ש ס"ל בזה דטעה בדברים אחרים שלא מעין ברכות של תורה בטל הסמיכות רק בשתו השומעים כיון דהם בתר המברך גרירי והמברך לא שח אינו בטל הסמיכות ויוצאים בדיעבד. וכן בהפסק בלא שיחה לא בטל הסמיכות. ולפ"ז י"ל בשכח בו"ת אף דהתחיל רחם וכו' כיון שהיא מעין בהמ"ז של תורה דלא בטל הסמיכות ודינו כבכל דבר שטעה בה יחזור לראש הברכה. (ב) ובמש"כ הונח לי דעת הראב"ד ורד"א הובא בב"י (סי' קד) שאם שח בתפלה שצריך לחזור לראש כי כל י"ת ברכות כברכה אחת דמי. והב"י סתר זה דהא לא אתנינן אלא דג' ראשונות חשובות כאחת ואי"ל דזה הוי שלא ברשות דזה אינו ענין לחזור לראש ועט"ז שם וגם המ"א הקשה מק"ש דאפי' שח במזיד אינו חוזר לראש. ולמש"כ י"ל דתפלה שאני דס"ל דבשתה במזיד בטל סמיכות הברכות דאי"ל דפותח בברוך ע"ז אמר דלזה ח"י ברכות כחדא חשיב דיש להם סדר וצריך סמיכות זה לזה ולהכי לא דמי לשח בק"ש או במגילה דשם בשת דינו כהפסק שהייה דאי"ב סמיכות ברכות. ומ"מ משמע בשח בשוגג או אונס דלא הוי הפסק סמיכות וראיה מהא דפוסק מפני היראה אבל במזיד ס"ל דהוי הפסק ואולי כל הפוסקים מודו בשת במזיד, ומש"כ התוס' בסו"פ בשת דיצאו זהו להשומעים דוקא כמש"ל. ולזה אני תמה על הרמ"א (סי' קפג ס"ו) שהגיה בב"י ואפילו אם שח המברך עצמו הא הב"י איירי גם בשת במזיד. וי"ל דכ"ע ס"ל בהמברך הוי שיחה הפסק וכהראב"ד גם המ"א שכתב ונ"ל דבמזיד חוזר לראש ומשמע דגם להשומעים ס"ל כן דקאי שם ע"ז וזה לשי' (בסי' קיד). ובאמת נראה מהרא"ש דאיירי אפי' שח במזיד דומיא דתשע תקיעות שה"ר ע"ז רק דמחלק בין שומע למברך וכמ"ש. (ג) הדרן לדינא דלעיל שיש לאמר בשכח ברית ותורה גם הרא"ש מודה דאינו חוזר לראש רק לראש הברכה שטעה בה. אך יש לחקור בשכח ברית ותורה או מלכות בית דוד וסיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל ברכה שלאחריה אי מהני שיאמר שם כהאי דמשיב הרוח או יעו"י שכ"ל. והנה לדעת הפוסקים דשם ה"ט דכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא חשבינן ליה כטעה ה"ה בזה י"ל דמהני. אך למה שכתבתי לעיל טעם אחר דהו"ל כברכה בפ"ע סמוכה להקודמת נ"ל דהכא לא שייך סברא זו לא מיבעי למשכ"ל דברית ותורה הוא עיקר מטבע ברכת הארץ וכן מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא שייך לחלקו לברכה בפ"ע אף גם למאן דס"ל דרבנן מאן לימא לן דלא הקפידו בזה על חתימת הברכה כיון דקבעו במטבע זו לחלקם לג' ברכות ותו לא ולא דמי לשאלה ותפלה דמצינו דקבעו חכמים ברכות ע"ז והבו דלא לוסיף עלה רק יחזור לתחלת הברכה שטעה בה כנ"ל: ד"ה תנן בג' כו' כלומר רבים אתם. דבריו סתומין ואין בזה כדי להוציא עצמו מן הכלל. ונ"ל ע"פ משכ"ל (דף מה ע"ב) בפירש"י דזימון ברכת שניהם היא דר"ל דברכת זימון צריך לצאת משניהם שצריך לענות אחריו ברוך ולזה בשלשה דהשנים האחרים אי"ר לברך צריך לכלול עמהם בלשון נברך אבל בג' והוא דהם ראוים לברך בעצמם ס"ד דעדיף לומר ברכו אתם להורוא שהם מחוייבים לומר ברוך ולא יצאו בשמיעה לבד ואפ"ה משני דנברך, עדיף משום דזימון צריך לצאת מבין שניהם לכן אל יוציא עצמו מהכלל. ולפ"ז א"ש בש"ץ וקה"ת דא"צ לזימון כולם רק להוציאם י"ח ומ"מ תיקנו חז"ל לענות ברוך אומר בלשון ברכו אתם:

וס' ד"ה אי בעי כו' ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת לא הדר לרישא כו' משמע מלשונם דבזה חלוק דיו סעודה רביעית אבל לברכת אשר נתן קודם שפתח בהטו"מ שוין הן ומוכח מזה דס"ל כדעת הר"י שבמרדכי דגם בליל ר"ת אומר אשר נתן וזש"כ המ"א (סי' קפח ס"ק ט"ז) אם לא פתת בהטומ"ט אומר ברוך כו' כמו בר"ח ור"ל כמו בליל ר"ח אבל מ"מ צריך לחתום כדין שבת וז"ב ולא כהנ"א שפי' בע"א ע"ש. (א) אך לכאורה יש לעיין מה שכתבו דבסעודה ג' אולי יוצא במיני תרגימא הא כתבו בפסחים (דף קז) דמיני תרגימא הוא דבר מה' מינים וכ"כ הרא"ש שם והני דס"ל מיני פירות ס"ל גם בסוכה הוא מיני פירות והיינו לפי דפרי בעי סוכה והדברים ארוכים אר"ל. ולפ"ד הב"י (בסי' תרלט ס"ב) דכל דבר לא בעי סוכה בר מה' מינים גם סעודה ג' אינו יוצא בד"א וא"כ י"ל דהא דמפסקי אם חוזר היינו לשיטתם לעיל (דף מד) דברכת מעין שלש א"צ להזכיר של שבת אבל לשיטת הר"מ והרא"ש שם דגם במעין שלש י"ל מעין, המאורע גם בזה צריך להזכיר ולהכי לא הזכיר הרא"ש כאן דין דסעודה ג' וא"כ יקשה על הב"י (בסי' קפח) דס"ל, דסעודה ג' אינו חוזר. ונ"ל דס"ל להב"י דמעין שלש אינו תקנה קבועה כ"כ להזכיר רק מחשש חומרא וכן משמע בירושלמי שהביא הרא"ש שם וחש לה ר"ז כו' ונפשט לן ספיקו של הפמ"ג (בסי' קפח) דבה' מינים שלא הזכיר מעין המאורע דאינו חוזר אף בדאכל כדי שביעה מז' מינים ובפרט בכזית דהוא דרבנן כנ"ל. (ב) עוד יש לעיין במאי מספ"ל טפי בסעודה ג' יותר משני סעודות דערב ובוקר. וראיתי בתר"י שכתב לפי שבשני פעמים שצריך לקדש צריך לאכול פת כדי שיהיה קידוש במקום סעודה אבל בסעודה ג' דא"צ לקדש יכול לפטור בד"א והוא פלאי הא רב ס"ל בשמעתין דטעה חוזר לראש ואיהו ס"ל בפסחים (דף ק') דלא בעי קידוש במקום סעודה וש"מ דטעם אחר אית בזה. אך התוס' פסחים (דף קא) כתבו משום דאינו עיקר כבוד שבת כערב ובוקר דכתיב בה עונג והב"י (בסי' רעג) כתב לדברי התוס' דס"ל כשיטת הגאונים דדי בכוס יין וצ"ל דאף דעונג לשי' בעי פת מ"מ סמיכות קידוש לעונג די באיזה התחלה מין עונג כה' מינים או יין. ובזה י"ל ד' תר"י הנ"ל דר"ל דבעי בהו קביעת סעודה רק לרב לא בעי סמוך גם מיושב קושית המ"א (סי' קפח ס"ק ט') ועת לקצר:

שם אם עבר צופים פירש"י כו' ולא נראה כו'. עיין לקמן (דף סא ע"ב) מן הצופים ולפנים וברואה משמע כפירש"י דהוא שם מקום וכן מבואר שם דצופים היה שם מקום במזרח ועל שם כך נקראת צופים שמשם יכול לראות את ביהמ"ק וראיות התוס' מהא דמודיעים ולחוץ [כצ"ל] י"ל בפשיטות דהתם דתליא בשיעור ריחוק מקום דמודיעים שהוא ט"ו מיל הוצרך לומר וכמדתה לכל רות דאין כל הדרכים שוים בהילוך עקולי ופשורי אבל הכא בראייה תליא ממילא משמע דבכ"מ תליא, כפי מה שיכול לראותו וגם לשון צופים נקרא ע"ש ראייתו וז"פ:

ד"ה ר"מ סבר כו' וקיי"ל בכזית דלפי כו'. הא דפשיטא להו דהחליף האי דהכא הוא מדכתבו לקמן דר' יוחנן ס"ל בכזית גם מש"כ וגם לאביי כו' דהא קים ליה ר"י בשיטתו כו' לאו מדר"י הביא ראי' דהא איהו מחליף רק מדינא דר"י דכן ס"ל לרבא ולשאר אמוראי כן וזה פשוט. ומש"כ בענין שתיי' כו' עיין ברא"ש דמספ"ל ביין אי סגי בכזית בשתייה או שמא כביצה כדדרש ר"י או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתייה (הוא ספק שלישי שמא בעי רביעית שזה מקרי שבועה בכ"מ ולזה מסיק) וטוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק וכ"כ בתשו' הרא"ש והמע"מ שגה בפי' מחמת לשון תוס' יומא (דף עט) שכתבו דשביעה דשתיי' הוא פחות מכביצה ואין ראי' דיש לספק ג"כ כהרא"ש. ובאמת נ"ל דט"ס הוא בתוס' יומא וצ"ל דשביעה דשתייה הוא יותר מכביצה ור"ל עד רביעית וכ"מ להמעיין שם:

ד"ה נברך אלקינו גרסינן כו' ופי' הב"י (סי' קצב) הטעם שלא נאמר דמרובין הם כו' ועיין בס' אדמו"ר נפש החיים (שער ב') ויבואר כוונתם בפשיטות לפי דענין ברכה הוא לאמשכא ברכאין מעילא לתתא כענין הך דפ"ק ישמעאל בני ברכני ואמר יה"ר שיגולו רחמיך כו' לזה לא שייך לומר בלמ"ד אלא בשיר והודאה:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה