ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף מח.
גמרא אר"י כו' משמי' דרב תשעה אכלו דגן כו' דעת הרא"ש דגם לשלשה מהני באחד אכל ירק והא דלא אמר דבר זה בשנים נ"ל דה"ט משום דהא דאכילת ירק מצטרף אינו לחובת זימון כיון דמן הדין עיקר זימון בפת דאין, זימון לפירות וכיון דאיהו לא מיתייב איך שדי חיוב זימון לאחריני ואין זה אלא מטעם גררא דהוא נגרר אחריהם להכי יכולים לזמן וכיון שיכולים טוב לזמן משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש מזה בר"פ ולזה א"ש הא דנקט רב דינו בעשרה דהא ס"ל לעיל אף בשנים אם רצו מזמנין ואינו נ"מ כ"כ בג' רק לעשרה קמ"ל דיכולין לזמן בשם ולדידן נ"מ גם בשלשה. ובזה א"ש מש"כ הכ"מ ע"ד הפוסקים דס"ל רובא דמינכר בעינן אף דלר' ירמיה פשיטא ליה כיון דלר"ז מספקא ליה הכי נקטינן דה"ט משום דדין זה אינו אלא לרשות שב ואל תעשה עדיף וגם כי ר' ירמיה היה תלמיד דר"ז ובזה נסתר דברי הצל"ח. ונ"ל דלא מיבעי לצירוף שלשה אינו חובה אף גם לעשרה דבלא"ה מזמנין רק לזכירת השם נ"ל מוכח דעת הר"מ דאינו חובה אלא לצירוף רשות מדכתב בפ"ה (מה"ב ד"ת) אין מזמנין אלא על מי שיאכל פת כזית שבעה אכלו דגן כו' מצטרפין לזמן בשם כו' אבל בשלשה צריך כל אחד לאכול כזית פת ומזמנין. ודקדק הכ"מ דהרישא מיותר. ול"נ כללא בלשון הר"מ היכא דכתב לשון מזמנין הוא לחובה ולשון מצטרפין הוא לזימון רשות יעו"ש בכל הפרק (דבקטן נקט מצטרף ובהל' ע' יבא שלישי כו' מצטרף גם זה הוא לרשות כמ"ש בר"פ בשי' התר"י ובנשים נקט מזמנין דס"ל שהם חובה כמ"ש במשנה]. ולזה תנא ברישא לחיובא אין מזמנין אלא על מי שאוכל פת והדר תני בעשרה מצטרף לרשות דבג' אפי' לצירוף רשות אינו כדעת הרי"ף כי אם באוכלי פת ובזה מזמנין לחיוב וגם ממילא הוא מוכרע כיון דס"ל דלשלשה אימנ"ט ולצירוף עשרה לא שייך חיובא דזה גופיה לזמן בשם אינו אלא למצוה. ולזה נ"ל אף למאן דס"ל דגם לשלשה מצטרף אינו אלא לרשות. ובזה א"ש לשון המרדכי שכתב לצירוף ג' נראה דעת הרי"ף דלא מהני מדלא הזכיר הרי"ף צירוף בשנים אכלו דגן ואחד אכל, ירק. ולכאורה תמוה דהא בהדיא מבואר ברי"ף דלתלתא אימ"צ וצ"ל דכוונתו אפי' לצירוף רשות אימצ"ע דלא תימא דהרי"ף לחובה אמר עז"א מדלא הזכיר הרי"ף דין צירוף ג' כלל ש"מ אפי' לצירוף רשות אינו וז"ב: שם ינאי מלכא כו'. המאמר הזה יפלא לעין כל רואה מי שמע כאלה על ינאי שהיה מלך וכ"ג וחבריו שהיו אז בני נשי רברבין כדאי' בירושלמי לא ידעי לברוכי בהמ"ז. ודברי הצל"ח דחוקין ובפרט מה שכתב במי ששבע מסעודתו ולא מהפת לבד אינו מחוייב מה"ת וזה אונו ובחידושי הארכתי בד"ז אך רוח מבינתי יענני ליישב בטוב גם הא דאמר דמלכא ואשתו כריכו ריפתא בהדי הדדי והא טובי הוה כמש"ל וכדאמר שמעון בן שטח שאכל ינאי וחביריו גם הא דאמר ומדקטל להו לרבנן כו' ואיתא בירושלמי דשמעון בן שטח ערק כו' ושהה זמן רב וא"כ עד הנה מי מברך להו גם הא דהשיב שמעון בן שטח לאו את כו' למה השיב כן להתפאר בד"ת. והנ"ל ע"פ מה שכתב הש"ג בפ' כ"מ הובא במ"א (סי' קסז ס"ק כ"ה) באם מקצתן מסובין ומקצתן אינם מסובין א' מברך לכולם אף לשאינן מסובין ומבואר שם דאחד מהמסובין יברך. ובזה יבואר דעד הנה היה דרכו של ינאי לאכול עם חביריו וינאי בריך להו אך פ"א אירע כי עלו בני נשי רברבין מפרס לינאי המלך כדאיתא בירושלמי דאכל ינאי ואשתו בהדי הדדי ולא עם המסובין כי כבודה בת מלך לבדה. וה"פ בש"ס ומדקטל לרבנן לא הוה אינש לברוכי להו ר"ל שלא היה מי ראוי יותר לברך מינאי שהי' גם כהן גדול והוא קודם לברך לכולן ואולי כיון שהיה ג"כ מלך ואין כבודו מחול אינו מכבד אלא לת"ח כמחז"ל הובא ברא"ש כל ת"ת שמברך לפניו אפי' כה"ג עם הארץ כו' לז"א מדקטל לרבנן ולא היה ת"ח יותר ממנו היה ינאי קודם לברך וכאן שאכל לבדו והיה הדין שאחד מהמסובין יברך ולא רצה לזלזל בכבודו כי לאו כל אינש ידעי דא ואולי מספ"ל כיון דהוא, הגדול יברך אף דאינו מעיקר זימון כדאיתא לעיל (דף מז) גדול מברך אן דאתא לבסוף ולא היה נאה לו ליקח מי מהמסובין אצלו שאינו לפי כבודו ורצה שיהא איזה ת"ח אצלו אייתי לשמעון בן שטח אותבי' בין דידי' לדידה והיה יכול לאותבי' עם המסובין ויברך שמעון בן שטח רק רצה לנהוג בו כבוד להושיבו אצלו ובודאי היה לו מי שישמשנו והשמש מצטרף והו"ל זימון לבדו והיה סבור שב"ש הא דאותבי' אצלו ולא עם המסובין כדי שיוכל ינאי לברך ולזה כדא"ל ינאי חזי כמה יקרא עבידנא לך שהושיבו אצלו [ובאמת היה דעת ינאי דשמעון בן שטח יברך ומה שהושיבו אצלו משום כבודו] השיב לו לאו את מוקרת לי אלא אורייתא ורימז לו שת"ח עדיף לברך ויהבו ליה כסא לברוכי. וא"ש גי' הש"ס דכתיב סלסלה ותרוממך [ורש"י מפרש לסיפי' תכבדך כו'] דכוונת שמעון בן שטח היה דלו נאה לברך דכבוד תורה עולה על כולנה:
שם א"ר אבא ברי' דר' חייא בר אבא אמר ר"י שמעון בן שטח כו' דהכי ארחב"א אר"י לעולם כו' רי"פ מחק ג' תיבות אר"י קמאי דלא שייך לומר שר' יוחנן הביא ראיה מדעת עצמו ומש"כ הצל"ח שר"י לא אמר הא דשב"ש לגרמי' זה אינו כמו שאבאר. והנ"ל לקיים הגי' יפה וברור עפ"י מה דאי' בירושלמי ובמ"ר פ' מקץ על הך דינא דט' אכלו ירק כו' ר' ירמי' בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך מחלפא שיטתי' דר' ירמי' דתניא ג' מאות נזירים עלו לא"י בימי שמעון בן שטח למאה וחמשים מצא להם פתח כו' עד נסב כסא ואמר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו א"ל ינאי עד כדין את בקושיך מעולם לא שמעית ינאי בברהמז"ו א"ל ומה נאמר על המזון שלא אכלנו אמר הבו לי' דליכול יהבו לי' ואכל ואמר על המזון שאכלנו א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על שמעון בן שטח ר' ירמיה אמר על הראשונה (כ"ה גי' רש"י במ"ר שם ופי' על מה שמצא להם פתח ובאו מחו"ל חלקו עליו דהתנן בנזיר אין נזירות אלא בא"י) ר' אבא אמר על השניי' (פירש"י שחלקו עליו על מה ששתה יין ובירך דודאי בכוס מצטרף אבל להוציא אחרים עד שיאכל כזית, דגן) מחלפא שיטתי' דר' ירמיה דלעיל בעי לה והכא פשיטא לי' [פירש"י דאמר על הראשונה אבל על השניי' מודה דמוציא כו' ע"ש). ומתרץ הך דפשיטא ליה כרשב"ג דתני רשב"ג אומר עלה והסיב ואכל עמהן אף עפ"י שלא אכל כזית דגן מזמנין עליו וכדברי חכמים צריכי לי' ריב"א בשם ר' יוחנן לעולם מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תני שנים אכלו פת ואחד ירק מזמנין מתניתא כרשב"ג עכ"ל הירושלמי ובחי' ביארתי באורך לכל השיטות בדינא דרשב"ג וחכמים הירושלמי והבבלי וכאן אבוא בקוצר הנוגע לפשט הלכה וכה"ז דר"י אמר חולקין עליו חביריו על שמעון בן שטח ואמוראי פליגי בפי' דבריו על מה כיוון ר' ירמיה אמר על מציאת הפתח ור' אבא אמר על מה שרצה לברך על כוס יין וזה שאמר ר' אבא כאן בשם ר"י ר' שמעון בן שטח דעבד לכאו' תיבת דעבד מיותר אך ה"פ לפי דר"א שמע מר"י סתם חלוקין חבריו על שמעון בן שטח ומעצמו הבין שע"ז כוון מה דשתה כוס יין לברך עליו ועז"א שמעון בן שטח דעבד ר"ל המעשה הזה דשתה יין לב"ע] זהו לגרמי' עבד וראי' מדאר"י לעולם כו' וא"כ עיקר הדבר אר"י וצ"ל דבר בשם אומרו אר"י שב"ש כו' רק דשינה קצת לשונו לפרש שע"ז כיוון ר"י לאפוקי מר' ירמיה דאמר בע"א כמ"ש ע"ז הביא ראי' דהכי אר"י לעולם כו' ועד"ז פי' גם יתר דברי הש"ס דקשה טובא. (א) מאי ס"ד במיתבי להשוות צירוף לזימון הא ר"י לא אמר אלא אינו מוציא את הרבים. עוד הקשה הרשב"א מאי הקשה מרשב"ג הא חכמים פליגי כדאי' בירושלמי הובא בתוס'. גם יש לדקדק על לשון לעולם אינו מוציא את הרבים עיי' בתשו' ש"א וצל"ח ואר"ל. וי"ל דה"פ לא מבעי שאימ"ו אחר בבהמ"ז כשלא אכל המברך דזה ודאי מי שאכל הוא מברך עיי' ברא"ש אף זה שיברכו בעצמם רק להוציא רבים שלשה שנתחייבו בזימון לא יוכל לומר לשון שאכלנו עד שיאכל כזית דגן ולא ד"א כיין וש"ד ולפ"ז ס"ד דכ"ש לעיקר צירוף לזמן עליו לומר שאכלנו בעי כזית פת דוקא ולהכי הקשה מרשב"ג דס"ל טבל בציר וגרוגרת מצטרף לעיקר זימון ונהי דחכמים פליגי כתבתי בחי' דזהו שמעינן לי' מהא דתנן במתני' דמזמנין על כזית פת אכמ"ל ומ"מ אינו מוכח דפליגי מטעם שא"י לומר שאכלנו רק לעיקר חיוב זימון מיירי וא"כ כיון דס"ל לרשב"ג דאכלנו שייך גם באכל ד"א י"ל דזה גם חכמים מודים ויכול להוציא אה"ר בזימון עכ"פ ומשני דאיפכא הוא דאפי' רשב"ג לא ס"ל אלא לענין צירוף אבל להוציא רבים כיון שבאמירתו פועל להוציאם י"ת זימון כ"ע מודו דבעי כזית דגן שיהא נקרא מחויב בדבר להוציא י"ח כפירש"י כ"ה ע"ד פירש"י. (ב) אמנם בחי' ביארתי בענין אחר לפי דגם פירש"י במ"ר צ"ב דאי"ל כדעת המ"כ שם דאין נזירות כלל בחו"ל דלז"כ וכ"ש שלא יפה עשה שמעון בן שטח מה שהניחם להקריב קרבנם דזה אינו דהתנן בנזיר (דף יט) מי שנזר הרבה נזירות בחו"ל והשלים נזירותו ואח"כ בא לארץ בש"א נזיר ל' יום ובה"א נזיר בתחלה ע"ש בש"ס דודאי הוה נזירות בחו"ל רק דקנסו שיזיר אח"כ בארץ ופשיטא דמהני הפתח להתיר איסורו. וע"ע נזיר (דף לב) כשעלו נזירים מן הגולה כו' מוכח דמהני פתח גמור. אך ברור שרש"י אזיל בפי' הרמב"ם (פ"ב מה' נזירות) דכ"א דמי שנזר בחו"ל קונסין ומחייבין אותו לעלות לא"י לנהוג שם נזירות וס"ל דמחייבין אותו מיד כמ"ש הרע"ב וכ"מ ולפ"ז י"ל דמי ששהה בחו"ל בטומאה הו"ל דינו כדתניא נזיר (דף לב) מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אא"כ נהג איסור כימים שנהג בהן היתר ועיין בר"מ (פ"ד מהנ"ז די"ד) דאין מתירין לו כלל וזה כוונת רש"י שחלקו על שמעון בן שטח על שנזקק להם מיד למצוא פתח ולא נהגו בא"י איסור כימים כו' אבל על הקרבנות ל"ק שכדין עשו כנ"ל ואחרי כי כן א"ש לשיטת הרמב"ם אבל לשי' התוס' וכ"ה בה' הראב"ד דלא ס"ל שמחויב לעלות לא"י מיד א"א לפרש כפירש"י וצ"ל בע"א. עוד פי' איבעית אימא שם ואי"ל פרכא ואר"ל כי בלא"ה לדבריהם סותרין ש"ס בבלי וירושלמי ע"ש. והנ"ל ליישב כ"ז ולקיים גי' הישנה דאי' במ"ר ר' אבא אמר על הראשונה ר' ירמיה אמר על השנייה אך רש"י החליף הגי' לפי פירושו ולגירסתו קשה למה לא אמר ר' אבא על שניהם וי"ל עפ"י מה דהקשה התוס' פסחים (דף קג) כיון דאמר דאי מאן יהיב גברא דמברך לן הו"ל כתב ונבריך היכי נצטרף תו ר' שמעון בן שטח כיון דגמרו מלאכול אינו מצטרף ותי' דבלא"ה אמרינן לגרמי' הוא דעבד. והרשב"א כאן תירץ דהא דאמר ינאי הוה באמצע סעודה. וכן משמע בירושלמי. ובזה א"ש דמתחלה כאשר יהבו לי' כסא דלברוך נסב כסא ואמר נברך עהמז"ו שאכל יצא וחביריו ורצה לברך ברכת זימון בלשון זה ולהוציאם י"ח וזה ודאי בעי להסב יחד שיהי' ראוי לזמן דאל"ה המסובין יברכו ולזה שתה כסא להצטרף עמהם ולהוציאם י"ח ומ"מ בזה לא הי' לו לומר שאכלנו דעיקר זימון אאכילת פת שאכלו קאי ואמר ברוך שאכל ינאי וחביריו וא"ל עד כען את בקושיתך מעולם לא שמעית ינאי בברהמז"ו כו' אמר הבו לי' דליכול אכל ואמר עהמז"ו שאכלנו והש"ס דילן ריש מלין אמר במה שחולקין עליו חבריו ול"ק קו' השנייה מה שאכל פת לבסוף וכדאיתא לעיל (דף מז) ובתוס' שם ד"ה אלו מייתי ע"ש ומה שחסר בזה גילה זה בירושלמי וע"ז קשה קו' התוס' כיון שכבר בריך ברוך שאכל ינאי א"כ סילקו כולם מלאכול ולשתות ואפ"ה ס"ל דיכול להצטרף להסב ולאכול ולברך בלשון שאכלנו ובזה פליגי ר' ירמיה ור' אבא בהא דאר"י חלוקין עליו חביריו על שמעון בן שטת דר' אבא סבר על הראשונה והיינו מה שרצה להוציא אחרים בלא אכילת פת ור' ירמי' סבר על השני' היינו מה שאכל פת בסוף לצרף עמהם אחר הפסק סעודה אבל על הראשונה ס"ל לר' ירמיה דיכול להוציא אף שאכל ירק ולזה אמר מיחלפא שיטתי' דר"ז וזה ביאור גם ש"ס דילן דסיפר ראש המעשה דנסב כסא ואמר ברוך שאכל ינאי כו' בניחותא לז"א סתם ובריך ור"ל מה שהזכיר מקודם ברוך שאכל ינאי כו' ולפי' רש"י הי"ל להש"ס לומר ובריך ברוך שאכלנו דזה הוא עיקר הרבותא דפליגי עליה והביא הש"ס דברי ר' אבא דאמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמי' עבד על עובדא זו כדאמר נמי ר"א בירושלמי על הראשונה וה"ר מר"י דאמר לעולם אין מזמנין כו' ר"ל לא מיבעי בלשון שאכלנו להסב עמהם בעי פת אף גם להוציאם י"ח לבד ולא בלשון שאכלנו אינו מוציאו עד שיאכל כזית דגן ולז"א דעבד כו' לפי שעל הראשונה אפי' בדיעבד לא מהני ובחי' כתבתי עוד תן לחכם וגו':
רש"י ד"ה עד שיאכל כו' כיון דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרי לי'. רבים מקשים ע"ז מהא דלעיל (דף כ' ע"ב) דאי' שם בנשים אי חייבים בברהמז"ו מדרבנן אימ"ו אנשים דמה"ת ומש"כ הצל"ח דשם הוא לרבא דוקא תמיהני איך לא שת לבו לש"ס זו דאתמר משמי' דרבא כן. ועיינתי במפרשים ולא נחה רוחי. לזה אמרתי אדברה נא שיחי. הנראה לי דגם רש"י סובר דלא דמי אשה דלאו בת חיובא כאיש שהוא בר חיובא וכפי' התוס' רק דס"ל הא דאי' בספ"ג דרה"ש ברכת הנהנין אם יצא אימ"ו זה הוא רק מדרבנן דהו"ל כעין ברכה שא"צ דלא ליתהני ולא ליברך וס"ל דגם ברהמז"ו בכלל ולהכי כיון דאכל כזית ומחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרי ליה לאפוקי אשה דאפי' אם לא יצאה אינה מוציא כשלא הוי בת חיובא. והא דמקשה רש"י מקטן אף דהוא אינו בר חיוב כלל הוא ענין אחר דק"ל על דין קטן דעלמא דחייב מדרבנן ואימ"ו אף המחוייב מדרבנן כקו' התוס' לעיל (דף טו) ד"ה ור"י וכדי שלא נאמר היכא דקל חיובו לא מצי מפיק לחיוב דרבנן החמור מיני' וא"כ ה"נ י"ל באכל כזית דקל חיובו ממי שאכל כדי שביעה אינו מוציא עז"א דבדרבנן לא שייך לחלק בזה וקטן שאני דגם חיוב דרבנן לא שייך ביה דלאו אקרקפתי' מונח רק על אביו חל לחנכו ולא יקרא עליו שם ב"ח להוציא הגדול כנ"ל עיין רש"י נדה (דף מו ע"ב) ד"ה איסורא נמי וע"ע לעיל (דף כ' ע"ב) מש"ש:
בא"ד ובעל ה"ג פסק כו' ואי אפשר להעמידה כו'. לכאורה הוא תימה על תמיהתו, הא עכצ"ל דר' שמעון בן שטח ס"ל דיכול להוציא אף שאינו מחוייב בדבר דהא בכוס ששתה אף חיוב דרבנן אין בו ולא שתה רק שר"ל שאכלנו ומה זה ראי' משמעון בן שטח לר' יוחנן. וראיתי בט"א ספ"ג דרה"ש דתמה בזה על רש"י דמאי ק"ל הא ודאי שב"ש לגרמי' עבד ור"י לאו אהאי עובדא קאי אלא מלתא בפ"ע כו'. וראיתי בצל"ת שכתב זה לתירוץ ע"ד בה"ג ואיך הבין דברי רש"י דישגה בדבר שעומד כיתד בל תמוט. ול"נ שפתי רש"י ברור מללו דק"ל מנ"ל לבה"ג ד"ז בשבעו לא מפיק ע"כ דק"ל מהא דקיי"ל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא זה קשיא על שמעון בן שטח גופי' איך הוציא את ינאי שאכל כדי שביעה ואי"ל דגם זה לגרמיה עבד דל"ל הך כללא כל שאינו כו' א"כ ל"ל לר"א להביא ראי' מר' יוחנן דשב"ש לגרמיה עבד הא מתני' היא ספ"ג דרה"ש כל שאינו כו' אלא ודאי צ"ל דמן הדין יכול להוציא כמש"ל בדעת רש"י ואנן לא שמענו מר"י רק הא דס"ל דבעי כזית דגן מטעם שיוכל לומר שאכלנו או כמש"ל בפירש"י שיקרא עליו שם מחוב"ד מדרבנן ובזה מוציא אף מי שאכל כדי שביעה דע"ז לא שמעינן לר' יוחנן דפליג. ואולי מטעם זה לא הקשה הצל"ח לרש"י רק כתב זה דרך ישוב על ה"ג דס"ל לבה"ג דר' יוחנן לא קאמר להוציא לכדי שביעה אך דעת רש"י דבאמת אי אפשר להעמידה דהא אין סברא כלל לומר דר"י פליג על שמעון בן שטח שהיה מזוגות הראשונים רק הוא כדאיתא בירושלמי אר"י חולקין עליו חביריו על שב"ש וכמ"ש בתוס' דממתני' דרבנן ס"ל דבעי כזית וא"כ מנ"ל דחכמים פליגי בזה על שמען בן שטת דלא יועיל כזית להוציא כדי שביעה ואדרבא לשון המשנה עד כזית מורה דמוציא כדי שביעה כמש"ל בפירש"י דמתני' ולמ"ש סובב קושית רש"י גם ע"ד המלחמות לעיל (דף כ') וש"פ דס"ל כזית מה"ת מהא דר"י דס"ל דמזמנין על כזית אף להוציא כדי שביעה דלדבריהם יקשה נמי על שמעון בן שטח אלא ודאי דהכא שאני. (ב) אך גברי רברבי אמרו מלתא מצוה להעמיד בדבר שיש בו סמיכה וכה"ז דבה"ג וסייעתו ס"ל דאי לא אכל הו"ל אינו מחוב"ד כלל דמה דמפיק בירושלמי דבעי מי שאכל הוא יברך ד"ת הוא אך זהו כמ"ש בגמרא דבירושלמי מבואר דלאו שיאמר שאכלנו שתה להאי כסא אך רצה לברך בלשון שאכל ינאי וחבריו ושם כתבתי ששתה היין כדי שיוכל להסב ולשיטת הבה"ג י"ל דכוס יין היה משום ברהמ"ז גופיה דלא הוה אינש לברוכי להו ורצה שמעון בן שטח לברך להו שיענו אחריו כל דבר אך אסור לדידיה לברך ברכה שא"צ כמ"ש הט"א ספ"ג דר"ה לזה שתה יין דסעיד ומשמח ואמרינן בר"פ כ"מ אי הכי ניבריך עליה ג' ברכות ומשני לא קבע כו' והתם שלא היה אינש אחר לברוכי הו"ל כדיעבד ונפטר בזה או אולי בזה יוכל להוציאם אף בלא יענו אחריו כיון דיין מידי דג' ברכות הוא רק משום דלא קבעי עליה. אך ברכת זימון ר"ל בלשון נברך שאכל ינאי וכשכעס עליו בזה אכל פת ובירך כדאי' שם והנה ע"ז שרצה שמעון בן שטח להוציאם בברז"י בלשון שאכל ינאי פליג ר' אבא דלא מהני רק שיאכל כזית דגן שיכול לומר שאכלנו דלז"א ר"י וחביריו לעולם דר"ל אף לברז"י אימ"ו אלא בכזית דגן ור"י דייק זה ממתני' עד כמה מזמנין עד כזית לזימון אחרים קאמר וכמ"ש בגמרא מזה וע"ז שס"ל לר"י דמהני כזית דגן לזימון ס"ל לבה"ג דאיירי ר"י באכלו אינהו כזית ולא כדי שביעה והרמב"ן וסייעתו ס"ל לר"י כזית מה"ת זה הנ"ל בדעתם מיהו רוב פוסקים לא ס"ל זה רק כהתוס' וסייעתם וכ"ה בש"ע. (ג) והכ"מ רצה להסב דעת הר"מ כבה"ג ולא כן הוא כמו שאבאר דז"ל הר"מ (פ"ה מה"ב דט"ו) בן מברך לאביו כו' בד"א בזמן שאכל ולא שבע אבל בשבע שחייב מה"ת בין אשה או עבד וקטן אימ"ו שכל החייב בדבר מה"ת אינו מוציא ידי חובתו אלא החייב באותו דבר מה"ת כמוהו ובתשו' הרמב"ם (שאלה כ"ד) שאלוהו חכמי לוניל על מש"כ שכל החייב כו' הלא הלכה רווחת שכזית דגן מוציא כדי שביעה והשיב הר"מ תימה גדולה יש בדבריכם הרי מפורש בפ' מ"ש (דף כ' ע"ב) לא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא רק בשאכל שיעורא דרבנן והא דאמרו עד שיאכל כזית דגן לאפוקי אכל שאר אוכלין וזה ע"א הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא כדי שביעה או לא דאימ"ו אלא לדרבנן כדאי' בפ' מ"ש אותן הדברים ברורין ובנוין על עיקרי הברכות עכ"ל והבין הכ"מ דס"ל כבה"ג דכזית דגן אימ"ו כדי שביעה ולזה תמה על הר"מ למה נקט החילוק בעבד ואשה ולא בד"ז דכזית דגן אימ"ו כדי שביעה. ול"נ ברור דגם הר"מ סובר דכזית דגן מוציא כדי שביעה כדמשמע מדבריו (בדין ח') ע"ש ודבריו בתשו' ה"פ שתמה על שאלתם דדימו הא דכזית דגן מוציא כדי שביעה לאשה וקטן שאימח"ו בדבר הלא זה דאשה וקטן אינו מוציא הוא מפורש בפ' מי שמתו דאינו מוציא רק באוכל שיעור דרבנן והא דאמרו כאן דאימ"ו עד שיאכל כזית דגן [אינו משום דרבנן מוציא דאורי' רק טעם אחר כמ"ש התוס'] ולא אתא אלא לאפוקי שאר אוכלין דהו"א שגם בזה י"ל שאכלנו כהך דשמעון בן שטח קמ"ל דלא עד שיאכל כזית דגן וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא כדי שביעה כו' בנוים על עיקרי הברכות ור"ל כדכתב (בפ"א מה"ב) הכלל בכל המצוות אע"פ שיצא מוציא ואינו מפיק אלא ברכת הנאה ולזה לא חילק הר"מ בזה רק באשה וקטן דלאו בני חיובא נינהו וזה ברה כמפיו נאמרה:
תוס' ד"ה ולית הלכתא כו'. בחי' הארכתי ועת לקצר רק להגיה דברי התוס' מקו' המפרשים מש"כ והכא דבעי פורת ויודע היינו כו' הוא וא"ו המחלקת ור"ל פורח או יודע כדביאר אח"כ ומש"כ שהרי מפסיק הגמרא כו' כוונתו על קו' הש"ס והיכי עבד כו' דס"ל דמלתא באפי נפשי' הוא וכבר הראתיך לדעת הרי"ף הוא מקושר עם הקודם ולהכי מסיק גם אידך דריב"ל לעולם ישכים כו' גם לפ"ד הש"ס גיטין מוכח דלא ס"ל כריב"ל כמש"ל. ויש לדחות דש"ס גיטין סובר לחלק בין זימון יו"ד לתפלה וכהב"ר שהביא התוס' אח"כ דבזימון בלא"ה יש זימון ג' ואינו אלא הוספת שבח אלקינו משא"כ לתפלה ולקריאת התורה דבעי מדינא עשרה מונקדשתי:
בא"ד כריב"ל דאמר לעיל קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו עד שידע כו' כצ"ל:
בא"ד ומשם משמע דלהצטרף לזימון כו' ר"ל לזימון ג' דזה הכל לשי' ר"ת שמחלק בין זימון ג' ליו"ד כמ"ש בסוף הדיבור ומש"כ ומתוך ירושלמי הזה פיר"י דאין עושין כו' זה הוא כשיטתם בראש התוס' דאינו מחלק בין זימון ג' ליו"ד וזה הוא כהשני תירוצים שכתבו בדיה"ק ד"ה קטן. ומש"כ ומיהו קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמב"ע גם בג' כהברייתא וליכא מאן דפליג מוכח דס"ל דהירושלמי נמי מודה וס"ל דהא דהחמיר ר"י בירושלמי עד שיביא ש"ש הוא מהברייתא דלעיל והברייתא גופה תנא דאין מדקדקין בקטן דמהני אפי' קודם י"ג שנה ולכל השיטות החומרא יתירה היא דבעי תרתי קטן פורח ויודע וע"ז ליכא מאן דפליג וכמ"ש בחי'. ותמה אני על המ"א (סי' קצ"ט ס"ק ז') שכתב ואם הביא ש"ש קודם י"ג שנים לא מהני ולדעתי זה אינו דאף הרמ"א שכתב דאין מצרפין עד שיהא בן י"ג דאז מחזקינן ליה כגדול הוא לאפוקי מדעת הב"י שפסק כרי"ף דבעונת הפעוטות די ולכן כיון דבעינן ש"ש ואין דרך לבדוק אחר זה לכן עמדו על העיקר דבעי י"ג שנה ולא בעי בדיקה דסמכינן אחזקה שהביא ש"ש אבל לא לומר דבפחות אפי' יודע שהביא ש"ש לא מהני ובחידושיי הבאתי ראיות הרבה אך כיון שאין דרך לבדוק ממילא קיים המנהג עד בן י"ג שנה:
בא"ד ודוקא התם כו' ערש"א ולא נהיר. ול"נ דט"ס וכצ"ל ודוקא התם (ר"ל קה"ת) כדאמרי' במגילה דקטן כו' ומש"כ ואפי' אשה אי לא הוי משום כבוד ציבור זה קאי על אשה לבד ולא על קטן:
בא"ד דקטן [וחומש] אפי' לתפלה כו' ולפי' ר"ת כו' כצ"ל ור"ת פי' דהירושלמי בג' איירי וזה כמש"ל וכתב הרש"א אבל מהא דפריך בירושלמי אהא דאין עושין קטן סניף ליו"ד לפי מש"כ התוס' לעיל לא יתיישב. ולא אדע אנה מצא זה בתוס' ואדרבא מהירושלמי נראה כר"ת דאיתא שם אהא דריב"ל דקטן עושין אותו סניף ליו"ד והתני אין מדקדקין בקטן עיין במפרשים בדחוקם. ולשיטת ר"ת א"ש דמקשה להא דאמר סניף לעשרה והתני אין מדקדקין בקטן ולעיקר זימון מיתני כדאיתא בש"ס דידן ואפי' לג' נמי ומשני ריב"ל לשני קטנים ר"ל שיש שני מיני קטן שאם היה קטן עושין אותו ספק ר"ל קטן ממש אין עושין אותו כודאי להצטרף לזימון ג' ואמר לשון ספק כדאמר אח"כ ספק עושין אותו ודאי והיינו קטן שנכנס בשנת י"ג וקורא אותו ספק מפני דס"ל לריב"ל תוך זמן כלאחר זמן עיין נדה (דף מה) ולפי שבשנת י"ג אין דרך להביא סימנים להכי קורא אותו ספק ואחר י"ג חשוב כודאי כחזקה דרבא. ויו"נ לגרוס קטן עושין אותו סניף ספק עושין ודאי ונחלף הסמך מסניף לספק וכ"ה בב"ר עושין הספק כודאי ואת הקטן לסניף וזה פי' אמתי. ולמש"כ מבואר דהברייתא דהביא ש"ש מיירי שנכנס בשנת י"ג ולזימון חובה כיון דסובר תוך זמן כלאחר זמן וסיפא דאין מדקדקין בקטן דאמר ע"ז ספק עושין כודאי נמי לחובה קאמר מספק שמא הביא ש"ש. ומוכח מזה דברכת זימון מה"ת כמ"ש בפתיחה דר"פ כנ"ל: ד"ה תשעה כו' ויש שרוצים לומר כו' ומיהו בירושלמי כו'. הדבר יפלא דראו רישא דירושלמי ולא סופה דאמר עלה אתיא כרשב"ג וחכמים פליגי וגם הרא"ש שכתב ע"ד הרי"ף דלית ליה צירוף ג' לא ידעתי מנ"ל הא האם לא ידע מהירושלמי שהביא התוס'. והנ"ל דס"ל דהירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל לר' ירמי' שם דכל שמהני לצירוף ה"ה לזמן על אחרים דהא יליף שם מרשב"ג דאמר עלה והיסב אעפ"י שלא אכל כזית דגן מזמנין עליו דה"ה לזמן לאחרים מהני ור' יוחנן דס"ל לעולם אימ"ז עד שיאכל כזית דגן גם לצירוף קאמר א"כ הברייתא דנקט בשנים פת ואחד ירק מזמנין לאו דוקא לצירוף ה"ה לזמן להכי מוקי ליה כרשב"ג ורבנן פליגי דהא תנן במתני' עד כמה מזמנין עד כזית וא"כ לא מיבעי לשי' הכלבו דבירק וכי"ב לא בעי כזית מבואר דרבנן פליגי אף גם לשי' המרדכי דבעי כזית מ"מ מדנקט סתמא אאכילת פת דרישא קאי דע"ז תנא רשב"ג עלה והיסב כו' וכ"ז לשי' ר' ירמיה אבל לש"ס דילן דסובר כר' אבא ואיהו ס"ל גם בירושלמי שם דר' יוחנן ס"ל דגם לרשב"ג יש חילוק בין צירוף לזימון וס"ל דהא דאר"י לעולם כו' לזמן קאמר אבל לצירוף אף בירק סגי א"כ הא דתנא הברייתא בשנים פת ואחד ירק מזמנים לצירוף קאמר ובזה לא מצינו חכמים דפליגי דבמתני' לזמן על אחרים קאמר כפירש"י שם. אך הרב מקוצי רוח אחרת אתו דס"ל הא דאי' בירושלמי ריב"א בשם רי"א לעולם אימ"ז הוא מלתא בפ"ע אף לצירוף ג' לא מהני ומקשה מדתנא שנים פת ואחד ירק מזמנין ומשני מתניתא כרשב"ג אבל חכמים פליגי גם בצירוף ג' דכן משמע מפלוגתת רשב"ג דתני עלה והסיב כו' מזמנין עליו ועת לקצר:
ד"ה עד שיאכל כו' וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו. (א) והקשה הרש"א להאי טעמא אפי' בירק ויין נמי כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב. ונ"ל דהתוס' ס"ל דבעי אכילה מעין ברהמז"ו כפת או דייסא אבל ד"א לא מהני אפי' מז' מינים כמ"ש הטור. והצל"ת כתב דמרא"ש משמע גם בז' מינים מהני רק ביין ס"ל דשתייה לאו בכלל אכילה כו'. ותרי תמיה קא חזינא שהעלים עינו דגם הרא"ש כתב כהתוס' דשתייה מצטרף וכדאי' בש"ס ואי ירצה לחלק בין צירוף לזימון גם לתוס' י"ל כן וזה לא הוכשר בעיניו ע"ש ועוד איך העלים עין מהש"ס דגרוגרת מצטרף ואינו מוציא וגרוגרת הוא ממין ז' תאנה יבשה אלא ודאי איזה תלמיד כתב ותלה בו. אח"ז ראיתי כן בש"ג דמשמע דס"ל להרא"ש בכל ז' מינים מהני לבר מיין וצע"ג ועתה באתי לברר שי' התוס' והרא"ש אף כי דרכם להתאחדו. מאלה נפרדו. דהתוס' כתב דכזית דגן א"צ אלא לומר שאכלנו לכאורה משמע דברהמז"ו לבד כגון בשנים או ברבים בלא זימון יוכל להוציא ככל ברכת המצות וקשה הא איתא לעיל (דף מה) בשנים שאכלו מצוה לחלק ופי' התוס' ד"ה אם רצו דה"ט דהו"ל סילוק סעודה וי"מ מפני שהיא מה"ת החמירו ע"ש וצ"ל דביש ברז"י ביניהם אין בזה מצוה לחלק כדמוכח מרב שם דס"ל בשנים שרצו מזמנין ולזה אמרו בכזית דגן שיוכל לומר שאכלנו אז הו"ל ברז"י ויוכל להוציאם והא דתניא שם בשנים שאכלו ואחד סופר ואחד בור הסופר מברך ובור יצא י"ל דה"ה בלא אכל מוציא ודתני שאכלו משום רישא דבשניהם סופרים אפי' אכלו אינו מוציא. ועדיין צ"ב דעת הי"מ בברהמז"ו מה"ת החמירו וזה סברא הפוכה ממש"כ כאן וכן הקשה הפ"י ולזה הרכיב דעת התוס' בד' הרא"ש ואין הרכבה זו קולטת כמו שיבואר. והנה באמת משמע מרבא דלא הזכיר להוציא רבים כו' דס"ל גם לברהמז"ו גופי' להוציא בעי כזית דגן. לזה נ"ל דגם הם ראו דברי הירושלמי שהביא הרא"ש דיליף מואכלת מי שאכל הוא מברך וס"ל דזה אסמכתא ואינו אלא חומרא דרבנן וזש"כ מפני שהיא מה"ת החמירו רק דס"ל דהחומרא שדיא אאוכל שלא יצא ע"י אחר רק האוכל יברך ולזה באחד בור כיון דא"י לברך לא שייך להחמיר בו ויכול הסופר להוציאו אף שלא אכל וזו היא ג"כ שי' הר"נ ספ"ד דרה"ש שהביא הירושלמי ומסיק הנ"מ בשיודע לברך אבל באינו יודע לברך חבירו מוציאו כו' וכ"ה בהג"א (פ"ב דרה"ש) וכ"כ המרדכי וכן משמע בש"ג בשם הרי"ף וכן משמע פשט הירושלמי דמדמי ברהמז"ו לק"ש ותפלה משמע דהחומרא על מי שרוצה לצאת קאי דומיא דק"ש דלא שייך להחמיר על המוציא. והנה אם נאמר כפשטי' דלא היה מי לברוכי א"ש דרצה שמעון בן שטח להוציאם ור"י לא פליג אלא לומר שאכלנו אך זה נראה לדוחק ויותר נ"ל דשמעון בן שטח לא ס"ל החומרא הנ"ל ור"י פליג וס"ל דבעי כזית דגן אף להוציאם י"ח ולז"א לעולם אימ"ו ר"ל לא מיבעי לברהמז"ו אף לברז"י שיוכל לומר שאכלנו בעי כזית דגן ומש"כ התוס' וכזית דגן אינו צריך כו' לפי מש"כ בגמרא דגם ר' שמעון בן שטח לא רצה לומר שאכלנו רק שאכל ינאי וכ"ה דעת תוס' ולא ס"ל החומרא דברהמז"ו לז"כ התוס' עיקר הדין דלא אמרינן אינו מחוב"ד בברהמז"ו רק משום ברז"י שאכלנו בעי כזית דגן להכי רצה שמעון בן שטח לברוכי להו ולומר שאכל ינאי ונ"מ גם לדידן בבורים דיוכל להוציאם בברהמז"ו רק לברז"י צריך שיאכל כזית דגן שיוכל לומר שאכלנו כ"ה שי' תוס' ורוב פוסקים. (ג) אך הרא"ש רוח אחרת אתו שבתתלה הביא לשון התוס' ומסיק שברהמז"ו יוכל להוציא אף בלא אכילה רק משום שאכלנו בעי כזית דגן ואח"כ כתב ומיהו בירושלמי כו' משמע דס"ל בפי' התוס' כמש"ל עפ"י תי' ראשון וכן הרא"ש הביא שם חי' זה בסתם בשם תוס' ואח"ז הביא הירושלמי וס"ל דהחומרא על המוציא קאי דאסור לברך כשלא נהנה רק מי שאכל הוא יברך כמבואר בדבריו בפרק מ"ש (סי' י"ג) דאיש אף שלא אכל כלום מוציא אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה ובאכל כזית די ע"ש ולזה מסיק הכא ומצוה מן המובחר אם כולן יודעין לברך שיברך מי שאכל כדי שביעה ואם א"י כו' דה"ט כיון דאסמכתא דקרא על המברך קאי א"כ כיון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת דרשינן מי שאכל ושבע הוא מברך ואם א"י די בכזית דגן לקיים מי שאכל הוא מברך מה שאינו מוכרח זה לשי' תוס' דס"ל דמצוה לחלק הוא מטעם ירו' ולפ"ז בג' דבלא"ה אחד מברך לכולם אם האוכל כזית דגן הוא ת"ח או כהן י"ל דהוא עדיף, ומיהו לשי' הרא"ש אף באחד בור אינו יכול הסופר להוציאו אלא בשאכל כזית דגן דאל"ה הו"ל ברכה לבטלה וברייתא דלעיל בשנים שאכלו מיירי דוקא באכלו שניהם ונמשך אחר התר"י כדרכו במס' זו שכ"כ התר"י בשם ר"י שמן הדין פוטר אף בלא אכל אלא שברכת הנהנין א"י לברך עד שיהנה והד"ת הקשה שאין זה ברכת הנהנין רק מטעם הירושלמי ולא שת לבו להרא"ש פ' מ"ש דפי' הטעם דירושלמי דאימ"ו דהו"ל כברכת הנהנין וז"ש ר"י לעולם אינו מוציא כו' ר"ל לא מיבעי בסופרים אף גם בבורים אימ"ו עד שיאכל כזית דגן וכהירושלמי ולהכי לא הזכיר רבא לשון לעולם לפי דאשנים קאי וא"כ מיירי ודאי באחד בור דבשניהם סופרים אפי' באכלו מצוה לחלק כ"ה לשי' זו. ובזה ארווח לן לפרש דעת הסמ"ק בשם ר"י הובא בטור (סי' קפו) דמי שלא אכל יכול לברך להוציא מי שאכל וכתב הטור ולא נראה דלהוציא חבירו עד שיאכל כזית דגן ובירושלמי מסמיך כו' והב"י הרכיב ד' תוס' עם הרא"ש וכתב שאם היה הטור יורד לעומק הדברים לא היה כותב ולא נראה שכתב שדברי הסמ"ק סתומים ובחנם הטיח דברים כלפי מעלת הטור רק דאיירי בסופר ובור דדעת הסמ"ק דמוציא אף שלא אכל כמש"ל והטור משיג ע"ז מהירושלמי דס"ל כשי' הרא"ש והוסיף בזה לדייק מדברי רבא דאמר סתם להוציא חבירו וע"ע בט"ז. ולמה שכתבתי מחוור הדבר כשמלה. ומקום הניחו לי:
ע"ב גמרא הלכתא אכל עלה ירק ושתה כוס יין מצטרף כו' ומהגר"א (בסי' קצז ס"ק ב') למדתי דהא דשינה רבא בהלכה בלשון ירק ויין דקמ"ל שני דברים דתפס דבר הפחות עלה ירק אף דאי"ב כזית ונקט ג"כ כוס יין להורות דשתיה בכלל אכילה לצירוף שאכלנו וזה כד' הכלבו הובא בב"י וכמש"ל בד"ה והשמש וכ"מ לפי משכ"ל בסוגי' דאורז דכמה תנאי לא ס"ל ברכה אחרונה בנ"ר וא"כ אין נ"מ באכל כזית או לא כיון דא"צ ברכה אחרונה הו"ל כסילוק ובפי' הגר"א שם יש ט"ס וכצ"ל שם גרוגרת אחת והוא "יותר מכזית" ע"ש ותבין:
גמרא אמר רב נחמן משה תיקן כו' לכאו' י"ל. (א) דכל אחד תיקן הברכה שנתחייב בזמנו דבמדבר נתחייב בבהז"י לבד וכשנכנסו לא"י נתחייבו בברה"א וכן בימי דוד בונה ירושלים והיינו שנתחייבו בעת ביאת הטובה לברך ולהודות כדאי' לקמן אשר נתן לך משנתן לך אבל הרא"ש כתב ולא בעי למימר שלא ברכו בונה ירושלים עד דוד דהא יליף להו מקרא אלא דוד ושלמה תיקנו המטבע לפי מה שנתוסף הטובה וכ"כ הרשב"א דהמטבע הוא מה שטבעו כו'. ונ"ל דהוכיחו זה מדקיי"ל דכל השלש ברכות מעכבות זא"ז ואי לאו כחדא נתחייבו לא היו מעכבי וגם כי הי' נחשב לשלש מצות ובחולין (דף פז) מבואר שהם מצוה אחת אך זה נראה מדמקשה הרא"ש על דוד ושלמה ולא הקשה על יהושע ש"מ דס"ל דחיוב ברהמז"ו בביאת הארץ תליא כמה"כ כי ה' אלהיך מביאך מ' ואכלת וברכת גו' וכ"נ מתוס' לקמן (דף מט) ד"ה לומר שתי מלכיות חדא דבונה ירושלים כו' דהא סמוכה היא כו' אמר נמי דברכת הארץ אעפ"י שסמוכה הואיל דלא נתקנו בזא"ז כו' ולא כתבו טעם זה גבי ברכת ב"י ש"מ דס"ל דהני ברכת הארץ ובונה ירושלים כחדא נתקן רק ברכת הזן משה תיקנו והברכה ההיא נשאר גם אחר חיוב דאורייתא בביאת הארץ וזה דלא כמ"ש הב"ח (סי' קפח) ואר"ל. (ב) ועדיין צריכין אנו לברר אם מנין ג' ברכות ממש מה"ת או די מעין שלש וגנ"מ בספק אם בירך מעין שלש או ברהמז"ו כולו אי צריך לחזור ולברך גם נ"מ במי שאכל פת כסנין וספק לו אם אכל כדי שביעה אי יוצא בברכת מעי"ש. ואען ואומר הנה דעת הב"י (בסי' קצא) לדעת הרמב"ם דאין כלל מנין ברכות מה"ת רק משה ויהושע ודוד תיקנו והאחרונים סתרו דבריו ובחי' לעיל (דף מו) בסוגי' דברכת זימון ביארתי באורך מש"ס בבלי וירושלמי וכה"פ שדעת זו דחוי' היא ודעת הב"ת שם דמנין ג' ברכות ממש הוה מה"ת ואחריו החזיק הנשמת אדם (כלל מז) וכתב שנעלם מכולם דעת הרשב"א כמו שיבואר וכן משמע דעת תר"י שכ' שמעין שלש הוא מדרבנן מדיצא אתמרים בברכת הזן אע"כ כו' יעו"ש. ול"נ ברור דזה אינו כי השתות יהרסון וממילא יפול הבנין דעיקר יסודו הוא לפי מה דס"ל דאי ברכת ז' מינים מה"ת הוה כל ברכת מעין שלש מה"ת ובלחם הוה ג"ב ממש אך כבר כ' בחי' ר"פ כיצד מברכין שהאחרונים שגו בתר"י דהנה התר"י כתב שם דז' מינים טעון ברכה לאחריו מה"ת והד"ת שם תמה דבסו"פ כתב דברכת מעין שלש אינו מה"ת וכ"כ הפר"ח והלחם חמודות והשלטי גבורים והנשמת אדם לדעתו ולא דקו בזה דהא דכתב התר"י דמעי"ש אינו מה"ת ר"ל נוסח ברכה זו לברך מעין שלש אינו מה"ת לפי דמה"ת די בברכת הזן לבד כראייתו מתמרי רק דרבנן תיקנו בזה מעי"ש אבל עכ"פ מה"ת בעי ברכה והיינו בז' מינים עיקרו הזן ופה"ע וביין פה"ג. וכן הוכחתי מהרא"ש פרק ש"ש (סי' כא) וכן משמע מהא דס"ד דש"ס שם דכל ברכת הנהנין הוא מה"ת דיליף מקמה וכרם א"כ אמאי, קאמר בכולהי ש"ס דז' מינים טעון ברכה מעין שלש אלא ודאי דמה"ת די בדבר אחד מעין ברכתו וחכמים קבעו כפום חשיבותי' וכ"כ הירושלמי וכן נראה דעת התוס' (בדף לו) ד"ה נתן ר"ג כו' לר"ג בדלא קבע מודה דסגי במעין שלש דאל"כ וכי לית ליה לר"ג ברכת מעי"ש כו' ואי נאמר דברכת מעין שלש ממש מה"ת היכי פסיקא להו כ"כ לר"ג תקנת מעי"ש הלא גם לרבנן לא מצינו תקנת חכמים בזה ועכצ"ל דס"ל דמעין שלש חכמים תקנו מחמת חשיבותייהו א"כ כ"ש לר"ג דחשיב טפי בדקבע מברך ג' ברכות י"ל דתיקנו בלא קבע מעי"ש. והא דאמרינן בפ"ק דבתמרי יצא בברכת הזן משמע בשאר מינים לא היינו משום דצריך לכל אחד מה"ת כעין חשיבותו וכיון דבשאר מינים ל"ש מזון לא סגי בברכת הזן לבד וצריך לברך בור' פרי העץ ובזה די בדיעבד ואינו חייב לחזור רק היכא דמסופק אם בירך כלל אז יחזור ויברך כדינו מעי"ש וכ"ז ברור. ומה שהביא ראי' הנ"א שם מד' הרשב"א כדעתו נהפוך הוא. וז"ל הרשב"א ארץ הפסיק הענין וא"ת א"כ לרבנן בז' מינים מעין שלש מנ"ל ונ"ל מדאדכרינהו הכא להני דכתיב בתרי' ואכלת וברכת ש"מ שאף הן טעון ברכה ואי לאו דלחם מפסיק היה מברך ג' ברכות ממש כר"ג כו' וה"פ דטעון ברכה אחת מה"ת מעין הזן ואי לאו דאפסיק היה מברך ג"ב ר"ל לפי האמת דנתחלק ברכת המזון לג' ברכות וכן מה שכתב בסוגיין ק"ל הא קיי"ל בסמוך דברכות אלו מה"ת וי"ל דמטבען תיקנו כו' ולא תירץ שהם חילקו לג' ברכות היינו משום דמשמע מר"נ דהם תיקנו הנך ג' ענינים דהזן ועל הארץ ובנין ירושלים ע"ז ק"ל הא מה"ת נינהו ותירץ דמטבען תיקנו דודאי קודם כיבוש הארץ (ר"ל לאחר ביאתן לארץ כמש"ל) ובנין ירושלים לא היו אומרים כמטבע שאחר כיבוש ובנין ירושלים כו' ע"ש. (ג) וכ"ז נראה ברור שא"א לומר דהברכות יעכבו זא"ז במנין ג' ברכות כפי, מה שהיא עכשיו דהיכא רמוז בתורה שצריך לברך עכאו"א בפ"ע הלא מה"ת אין מטבעה קבועה כמש"ל מהרשב"א וגם זה דמטבע ארוכה פותח וחותם הוא מטופס ברכות שתיקנו כנסה"ג כדאיתא בפ' אין עומדין רק משה ויהושע ודוד שעל ידיהם בא הטובה לכל ישראל חילקום לג"ב לזכר צדיק לברכה. והמ"א (בסי' קצד) כתב דמוכח דמנין ג"ב מה"ת כו' והדמ"ר הגיה דענין ג"ב ע"ש וא"צ לפי דהמ"א כתב שם כלפי דברי הב"י שכתב דאין מנין ברכות מה"ת וס"ל דאפי' ברכה אחת סגי מה"ת דזה אינו רק מנין ג"ב מה"ת וכוון ג"כ בזה לומר דמנין ג' ברכות כמו שהיא עכשיו מעכב דלא נאמר כיון דמזכיר מזון בבה"א שוב אין מעכב ברכת הזן ודי אם יודעים לברך הב' ברכות של ברכת הארץ ובונה ירושלים לז"כ דמנין ג"ב מעכב. ונ"ל דה"ט דברכת הזן הוה הודאה על הכלל העולם הזן ומפרנס לכל אף לא משמני ארץ דלזה תיקנו משה על המן ולהורות כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' גו' וברכת הארץ דמסיים על הארץ ועל המזון פירושו ארץ דמפקא מזון ובזה ישבתי בחי' דעת רש"י לעיל (דף מו) לר"ש מתחיל יחיד מנודה לך לפי דהזן נכלל גם בברכת הארץ רק בזימון ג' דהו"ל רבים חשיבי להודות טפי אף לא משמני ארץ כדאיתא בתענית (דף ט') מטר בשביל יחיד שנא' יפתח גו'. פרנסה בשביל רבים שנאמר הנני ממטיר לכם גו'. ואנן קי"ל כר"נ ולא די אם אומר ברכה אחת או שנים כפי מה שהוא ומ"מ אם אומר כולם כדת של תורה וכוללם בברכה אחת מעין שלש סגי מה"ת ולזה עקרו ברכה אחת בפועלים והעמידום על שתים כדאיתא לעיל (דף טז) ועמש"ש. ובזה פירשתי ענין ברכת מעין שלש הפותח על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה כו' דכפל הדבר במלות שונות וחותם על המחיה לבד וה"ט לפי שתחלת הברכה הוא מעין ברכת הזן לזה מברך בתחלה המחיה את כל (מלשון ויכלכל יוסף) עשה"כ כי על כל מוצא גו' ואח"כ ברכת הארץ וסמוך לחתימה אומר על המחיה לבד מעין חתימה דעל הארץ ועל המחיה ר"ל ארץ דמפקא מזון או פירות וגפן. ומ"מ כל זה אינו אלא בספק אם בירך כל ברהמ"ז אבל אם ברור לו שלא בירך כל הג"ב רק מעין שלש חוזר ומברך ג' ברכות כתיקונה מדרבנן עכ"פ דלא גרע מאם לא אמר ברית ותורה כו' דלא יוצא י"א וכ"מ מלעיל (דף לז) דקפץ ובירך מעי"ש א"ל ר"ג עד מתי כו'. (ד) אך אולי עדיין יש לפקפק על משכ"ל דג' ברכות מעכבות כמו שהוא די"ל הא תינח אם יודע כולם אבל אם א"י יאמר מה שהיא. ויש להטעים בזה כיון דג' דברים הללו הם על שלש מתנות שנתן לנו ה' ולא ניתנו בבת אחת ואילו נתן לנו את המן ולא הכניסנו לא"י ולא בנה לנו את בית הבחירה דיינו ומהיכא תיתי לומר דמעכב אף אנו נאמר דכן מוכח דמעכב זא"ז מהא דאי' בחולין (דף פז) דאיב"ל שכר ברכה או שכר מצוה למאי נ"מ לברהמז"ו אי אמרת שכר מצוה אחת הוא ואי אמרת שכר ברכה הוי ארבעים זהו' והרי תנן במנחות (דף כח) ד' ציצית מעכבות זה את זה שארבעתן מצוה אחת משמע דכללא הוא דכל שהוא מצוה אחת מעכב זא"ז ובתכלת ולבן שאימע"כ יליף בספרי מדכתיב והי' שהוא מצוה אחרת וכמו כן הכא מדכתיב חד וברכת על כולם הו"ל מצוה אחת ומעכב זה את זה ומהאי דהם ג' הודאות ל"ק דהתורה תלתה זה בזה. ויותר מזה מצינו לקמן (דף מט) כל שלא אמר ברית ותורה לא יי"ח ואף שזה מדרבנן מ"מ כעין דאורייתא תיקנו ולשיטת התוס' לעיל (דף כ') דנשים אינן חייבות בבהמ"ז מן התורה משום שאינם בברית ותורה מוכת דס"ל דברית ותורה מעכב מה"ת מדתלה בזה ספיקא דחיוב נשים אף שאינם מטובת הארץ רק זכות ירושת ארץ ושם כתבתי בהא דאמר נ"מ להוציא רבים י"ת הוא רק בברכת הזן לבד דבשאר שני ברכות כיון דבלא"ה אינם בברית ותורה ומלכות בית דוד הו"ל אינו מחוב"ד ואין מוציאים אחרים י"ח. וש"מ דגם בברכת הזן אינם וכ"מ מכל הפוסקים אף דטעם הבעיא היא משום ברה"א או ברית ותורה וש"מ שג' ברכות מעכבות וכן משמע מהרא"ש (סי' כג) שכתב דכל ג' ברכות דברהמ"ז חשובות כברכה אחת לענין דילוג כמו ג' ברכות של תפלה ובזה נסתר דעת האבן העוזר שם מה שתמה על המ"א. ובחי' כתבתי עוד בדעת הרי"ף וכל הפוסקים וכן בסוגיא דלעיל (דף מו) עד היכן ברז"י וכאן קצרתי רק לברר הדין:
שם הטוב ומטיב ביבנה תקנוה. וכתב הרא"ש שקבעוה בבהמ"ז שכולה הודאה ובירושלמי כו' וד"ת כפטיש כו'. נ"ל עוד טעם לשבח ע"פ מחז"ל במ"ר איכה מפני מה נחרבה ביתר דלא אתאבילו על ירושלים ושמחו בחורבנה לזה באו לרמז שלא נאמר אחר שחרב הארץ וירושלים לא שייך עוד להודות ולברך עליו דאינהו מיכל אכלי ואנן מברכין ורק בימי יהושע ודוד ביום טובה היה בטוב אך מדחזינן בחורבן ביתר אף שהיו צדיקים גמורים דלא שלטה רמה בגופם ולא הסריחו עכ"ז נענשו על זה כי היא ארץ אשר ה' דורש אותה וכן בחורבנה תל שכל פיות פונים אליו ועדיין בקדושתה היא עומדת לזה עדיין חביבותי' גבן ולהודות על הארץ הטובה ועל ירושלים עיר הקדש ולבקש מה' שעוד יבנה ירושלים על תלה וכסא דוד יהיה בתוכה. וזה מרומז ג"כ בהרוגי ביתר אשר הושלכו בחוצות ועכ"ז הקדושה חופפת עליהם לשמרן מן המזיקין עד בואם אל הארץ אשר ממנה נלקחו וכ"ה באה"ק וירושלים אף בחורבנה לא זזה שכינה עד כי בא מועד ושכינה קמה על מקומה ב"ב אכי"ר: שם רבי אליעזר אומר רצה כו'. הנה בברכת הזן כולי עלמא לא פליגי דאינו מזכיר שאינו מעין קדושה רק הודחה ושבח לה' הזן את הכל רק הברכות שאח"כ שהם באים מקדושת הארץ וירושלים והטבה לישראל ס"ל לר"א שיוכל להזכיר, בהם ור"א לשיטתו במגילה (דף י') שקדושה, ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא עיין תוס' שם רק שבאו לישראל ע"י קדושה להכי ס"ל דכל הני ברכות שוין להזכיר בהם קדושת שבת וחכמים ס"ל כר"י שם וכ"פ הר"מ (פ"ו מה' בית הבחירה) דקדושת ירושלים לא בטלה וקדושת הארץ בטלה לזה ס"ל דיזכיר דוקא בבנין ירושלים דיגיד עליו ריעו דקדושתה קדושת עולם כשבת ואפילו דיעבד מהדרינן ליה כפירש"י ור"ל אם אמר קדושת היום, בברכת הארץ צ"ל פעם, אחרת בבונה ירושלים וכן אם לא אמר בבונה ירושלים צריך לחזור לראש ולא מהני שיזכיר בהטומ"ט אבל בשלא אמר כלל לכ"ע מהדרינן ליה כרב לקמן (דף מט) בפתח בהטומ"ט חוזר לראש ומה שחקר המ"א (בסי' קפח ס"ק ה') אי הלכה כת"ק או כחכמים לפי מה שאכתוב לקמן (דף מט) בגמ' ד"ה מאי שנא, מוכח דלת"ק מהני בדיעבד הזכרה בברכת הטוהמ"ט כר"א דלהכי ס"ל לר"ג ושמואל דיוכל לומר ברוך שנתן גם אחר הטוהמ"ט כמש"ש וא"כ אנן דפסקינן כרב אם פתח בהטומ"ט חוזר לראש צ"ל דה"ט דס"ל כחכמים דוקא צ"ל בנחמה וז"ב. ולפי מש"כ א"ש מה דתוס' מספ"ל (דף מד ע"א) אי מזכיר מעין המאורע בברכת מעין שלש דלפי משכ"ל דבז' מינים הוא עיקר ברכה מה"ת מעין הזן והשאר הוא תוספת דרבנן לזה י"ל כיון דבעיקר ברכה דמה"ת לא שייך להזכיר שוב אינו מזכיר. אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל דכל ברכת מעין שלש דרבנן כחרא חשיבו והם אמרו ג"כ להזכיר:
שם ברה"ת מנין כו' הא דלא הזכירו כל הני תנאי כתוב הדר דכי שם ה' דאי' לעיל (דף כא) ומפורש ג"כ בברייתא זו הנשנית בירושלמי נ"ל דכל הני תנאי מרבה ג"כ ברה"ת לברכה שלאחריה לז"א סתם ר' ישמעאל על חיי שעה שנהנה מברך כש"כ חיי עוה"ב וכן ר' חייא בר נחמני דיליף מג"ש גם ר' יהודה בן בתירה דיליף מהטוב כולם על ברכה שלאחריה קאי ולזה נ"ל דגם הא דר"מ דנישני' ביניהם איהו נמי למילף על ברה"ת איירי וכפירש"י והתורה מדה טובה היא ומש"כ הרש"א דהך מנין קאי על פורעניות שבתורה לא אדע להולמו בכוונת רש"י שכתב והתורה מדה טובה היא אך למ"ש ה"פ דרצה ללמוד לברה"ת לאחריה לז"א דמהאי קרא ה' אלקיך דהם שני מדות רחמים ודין הכתוב מלמדך שצל"ב ע"ז ולא שייך לברך על הטוב או על הרע רק לאחר הוראת הטוב או הרע לז"כ רש"י דבא ללמד גם כן על התורה שלמד דגם זה נכלל במדה טובה לברך לאתריה ואנן קיי"ל כסתמא דהש"ס לעיל (דף כא) דדחי לדר"י ואינו מברך על התורה לאחריה וצ"ל דגם הנך תנאי לא אמרו אלא לאסמכתא. מיהו זה קשה טובא אף דדחי שם לק"ו מה"ת מיהו מדרבנן היה צל"ב כהאסמכתא. האם נאמר שכ"ד תנאי' כאן ובירושלמי דס"ל לר"י ור"ע כן לריק ח"ו. אך לפי משכ"ל (דף כא) דעיקר ברה"ת הוא מה"ת לפניו לרבים דוקא וע"ז למדו גם לאחריו ודתי הש"ס שם הק"ו דמה"ת אבל מדרבנן תיקנו באמת כן כדתנן במגילה (דף כא) הפותח והחותם מברך לפניהם ולאחריהם א"ש:
שם כל שלא אמר ארץ חמדה טובה בברה"א כו' מבואר דגם על לשון חמדה טובה מקפיד וצ"ב מאי כולי האי. אך למה שכ"ל דסדר ברכה לכל אחד בפ"ע יהושע ודוד תיקנו לברכה לכן האי חמדה טובה עיקרו מרומז ליהושע שהמרגלים הוציאו דיבה והוא אמר טובה הארץ מאוד והוא הנחיל הארץ לגבולותי' סביב וכן מלכות בית דוד שדוד תיקנו אם לא הזכיר כ"ז בברכה לא יוצא י"ח תקנתם דהא לזה חלקום לג' ברכות לזכר צדיק לברכה והוא לא זכר למו לז"א בהאי לישנא לא יי"ח ר"ל חובת הברכה אבל ברית ותורה אמר לשון צריך ר"ל מה"ת לעיקר מטבע כפירש"י. וי"ל ג"כ דג' דברים הללו בחדא תליא כמאה"כ ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו וכן כתיב לא בצדקתך גו' רק למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך ולזה ס"ל להתוס' לעיל (דף כ' ע"ב) דמספ"ל בנשים אי חייבים בברהמז"ו מה"ת משום שאינם בברית ותורה ולא אמרו משום מלכות בית דוד דלמש"כ חלוקים הם דמלכות בית דוד הוא מדרבנן כנ"ל:
רש"י ד"ה כי הוא יבורך הזבח כו' לפני אכילה על הזבח כו' רבים תמהו מה זו ראי' ברכת המצות לברכת הנהנין ולא ראיתי ישוב נכון ע"ז. עו"ק על לשון הש"ס ר' נתן אומר אינו צריך כו' ויליף מדברי קבלה הלא מד"ת יותר ראוי למילף. והנ"ל בזה עפ"י מש"כ בחי' לעיל (דף כח) בביאור הש"ס דרצה ללמוד ברהמז"ו לפניו מה"ת ק"ו מברה"ת ודחי מה לתורה שכן תיי עולם דר"ל כיון שתורה אי"ל הפסק יותר ראוי לברך לפניו ולא בעת שפוסק ממנו ועוסק בחיי שעה וא"כ התינח ברה"ת אבל ברכת המצות דתלי בשעתי' ועת לכל חפץ ועל כל המעשה ראוי לברך לאחריו כדאשכחן בברהמז"ו. וצ"ל משום דאיתקש לתורה כדאי' בירושלמי בר"פ כ"מ מנין שכל המצות טעון ברכה שנאמר התורה והמצוה מה תורה טעון ברכה אף מצות טעון ברכה ומדמי לי' ילפינן ולפ"ז נוכל למילף ק"ו מה"ת ברכת הנהנין לפניו מברכת המצות מה ברהמ"צ שאין טעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ברהמ"ז שטעון ברכה לאחריו אין דין שטעון ברכה לפניו והפירכא שכן חיי עולם לא שייך בי' וא"כ הא דיליף מדברי קבלה הו"ל כעין גילוי מלתא כיון דברכת המצות מהיקשא דברה"ת יליף ומינה יליף לברכת הלחם לפניו מק"ו וא"ש לישנא דא"צ גם לשון פירש"י ע"ז. מיהו באמת אנן קיי"ל דגם ברכת המצות לפניו אינו אלא אסמכתא ומדרבנן כדאי' לעיל (דף טו ע"א) תרומה משום ברכה היא וברכה דרבנן לזה לא מצינו למילף מינה לברכת הלחם מה"ת: