אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף מז.

דף מו.

גמרא אין המסובים רשאים לאכול כלום כו' אמר רב ספרא לטעום איתמר (ר"ל משמי' דרב כדאי' בתוס' בשם ירושלמי אר"ב א"ר אין כו') למאי נ"מ שחייב אדם לומר בלשון רבו. לכאור' קשה למה לא אמר נ"מ שישנה אדם דרך קצרה לטעום. וגם זה גופי' טעמא בעי למה האריך בלשון לאכול כלום ור"ל טעימה היל"ל לטעום. והנ"ל לפי מש"כ המ"א (סי' קסז ס"ק ז') דחיוב הוא לאכול כזית בברכת המוציא וד"ז הוא מירושלמי פ"ו שיעור בציעה איכא דאמרי כזית ולפ"ז י"ל דלשון חכמים ייטיבו דעת לאשמועינן אגב אורתיה בלשון אכילה דסתם אכילה כזית ובזה תרתי אשמועינן דבעי שיעור אכילת כזית לבצוע והא נמי אף דגם הבוצע צריך לאכול כזית מ"מ כשהבוצע התחיל לטעום אף דלא גמר שיעור אכילתו בכזית מותר להמסובין לאכול וכדי שלא נטעה דוקא אכילת כזית אסור לאכול קודם הבוצע אבל פחות שרי כיון שלא יגמרו שיעור אכילתם קודם בוצע הוסיף ואמר אין רשאים לאכול כלום ולז"א הנ"מ בזה שחייב לומר בלשון רבו דאי לאו הכי לישנא דר"י ברירא טפי וא"ש:

שם ת"ר אין עונין אמן חטופה פירש"י שקורין את האל"ף בחטף ולא בפתח ואומר כו'. לכאורה משמע שקורין בשב"א ואינו אומר כראוי בפתח וכ"כ הב"ח וז"ל ור"ל שקורין האל"ף בשב"א נוטה לצורי והוא צ"ל אמן בפתח ולאו דוקא פתת דה"ה בקמץ כמו שאנו אומרים דקמץ ג"כ נקרא פתח כמו שפי' הראב"ע בפסוק ה' ימלוך לעולם ועד ובמת"כ שגה בזה דלדבריו למה נקט רש"י פתח ומש"כ דקמץ נקרא ג"כ פתח והראה לראב"ע דסבור דמש"ש ובעבור זה נפחת ועד דר"ל דהזא"ו בקמץ וזה אינו רק דר"ל הא דנכתב העין בסגול כדאי' שם מקודם ואל חתמה על מלת עד שאינה סמוכה (ר"ל עד עולם) כי כן כתיב שוכן עד ומשפט לה"ק בהיות התנועה (ר"ל הטעם) באות הבא אחר וי"ו יפתחוהו (ר"ל כתב האות בסגול וה"ר) כמו שור וכשב ר"ל דהכף בסגול וכן קראו המדקדקים לסגול פתח קטן ומש"כ רש"י לעולם ועד לשון עולמית הוא והוי"ו בו יסוד ולפיכך היא פתוחה ר"ל הוי"ו בפתח שכ"ה בס"י עיי' במנחת שי וראי' מדמסיק אבל אנכי היודע ועד הוי"ו בו שימוש וקמוצה היא גם מה שהביא ראי' המעיו"ט לעיל פרק ב' על רש"י (בדף יג ע"ב) ד"ה ובלבד מרש"י (פ' משפטים כ"ב) ד"ה זובח לאלהים ע"ש אין ראי' דנקט רש"י פתח כמ"ש מקודם אבל כשהיא נקודה פתח כמו למלך נקט נמי בסו"ד פתח וה"ה קמץ נודע באיזה מדבר וע"ע מה שכתבתי לעיל ברש"י (דף יג) הנ"ל אבל הפי' האמיתי דרש"י פי' לשון חטופה שקורין בחטף והוא שב"א הנקרא במבטא במהירות ולא כצירי שהוא נפסק וכן פתח נכלל בחטופה לפי שהיא תנועה קטנה לז"כ ולא בפתח שזה ג"כ בכלל חטופה רק צ"ל אמן בקמץ שהיא תנועה גדולה וצריך למשוך קצת במבטא כדרך קמץ מח"ג שמושך עוד אלף אא כנודע וכדמסיק וכל המאריך באמן כו' וז"ב: שם ולא אמן יתומה. בחידושיי ביארתי כל השיטות למיניהם וכאן נקטינא בקצרה. דהנה התוס' פי' דיתומה מיקרי היכא שאינו יודע כלל על איזו ברכה הוא עונה אבל כשיודע על איזה ברכה אף דלא שמע כולה או ביודע סדר התפלה זה אחר זה באיזה ברכה החזן עומד לא מקרי יתומה ומותר כהאי דאלכסנדריא של מצרים בסוכה (דף נא) והא דלא הביאו כאן פירש"י משום דדבריו סתומים. וי"ל דמיירי דוקא כשהעונים אינם צריכין לצאת בברכת המברך וכמו שכתבו תוס' סוכה בשם ר"נ דשם הי' בקריאת ס"ח אבל לצאת ידי חובה בעי שישמע כל הברכה. אך שי' התוס' כאן ובסוכה מבואר דאפי' בלצאת יי"ח כתפלה יוצא באמן שלא שמע כל הברכה רק שיודע על איזה ברכה עונה וכ"ה בתר"י ורא"ש לחד תירוצא ולאו דוקא בתפלה דכ"ש בכל ברכות דרבנן יוצא בזה וכן משמע מהגה"מ וכן ביארתי דזה הסכמת הטור וכן הוא דעת הרמב"ם כמו שיבואר ודעת קצת פוסקים דלצאת י"ח בעי שמיעת כל הברכה רק כשיצא כבר די בידיעה וסוף ויש פוסקים דבאינו רוצה לצאת י"ח גם ידיעה בסוף לא, בעי רק שיענה בכלל העונים ובזה החמיר הטור ורמ"א אך מה שהחמירו עוד הב"ח ומ"א שבתפלה וכי"ב כיון שחובה לש"ץ לחזור דינו כרוצה לצאת וצריך לשמוע כל הברכה ואי לאו הוי אמן יתומה ולא מהני ידיעה בסוף לו מקום ושורש כלל וכל המחמיר בזה יצא שכרו בהפסדו דגדול העונה אמן וכ"ז ברור. (ב) ולא באתי אלא לד"ז לברר דעת הרמב"ם הסתומים וכל נו"כ לא ירדו לסו"ד לזה אביא דבריו עם פי' נ"כ וז"ל (בפ"א מה"ב די"א) כל השומע ברכה מן המברך מתחלה ועד סוף ונתכוין לצאת י"ח יצא ואעפ"י שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שההוא המברך חייב באותו ברכה עכ"ל. וכתב הכ"מ בהא דכל העונה אמן כו' וא"ת בנתכוון לצאת עסקינן א"כ מאי קמ"ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה יצא וי"ל דבלא ענה אמן יצא ולא כמברך ובענה ה"ז כמברך ור"ל שמקבל שכר גדול א"נ כו' ע"ש עוד שם בר"מ (דין י"ב) היה המברך חייב מד"ס והעונה חייב מה"ת לא יצא י"ח עד שיענה או עד שישמע ממי שחייב מה"ת כמוהו וכ' הכ"מ על הך עד שיענה וקשה הא בעונה עסקינן וי"ל דעד אסיפא גריר וה"ק בין שרוצה לצאת ע"י עניית אמן או ע"י שמיעה צריך שיהא המברך בר חיוב מה"ת ולדבריו עד בתרא מיותר דהו"ל לומר עד שיענה או שישמע כו' גם לא הבנתי מה שכתב או שישמע הא ודאי דבעניית אמן לבד לא יצא (ובדין י"ג) כתב כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אעפ"י שלא שמע כל הברכה מתחלה ועד סוף ואעפ"י, שאינו חייב באותו ברכה חייב לענות אמן וכתב הלח"מ לכאורה משמע דה"ק לא מיבעי אם חייב דצריך לצאת י"ח דיענה אלא אפי' שאינו חייב יענה וקשה דבצריך לצאת אינו יוצא באמן וי"ל דלא מיירי בלא מיבעי כו' ולדבריו מיירי דוקא באינו חייב ומ"מ בעי שמיעה בסוף דאל"ה הוה אמן יתומה. עוד שם בר"מ (דין י"ד) וכל מי שלא שמע אח הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים ור"ל דהוא אמן יתומה וכתב הלח"מ וקשה במאי עסקינן אי דלא שמע הברכה כלל הא אפי' בחי שאינו חייב לצאת י"ח לא יענה דהא בעי שידע סוף הברכה כו' וי"ל דרבינו מיירי ביודע סוף ברכה ואף דכבר השמיענו לעיל דלא יענה בא להשמיענו דאפילו בכלל רבים העונים לא יענה ודלא כרה"ג שכתב דברבים ל"ח לאמן יתומה כו' הרי לפניך לשון הר"מ וביאור נו"כ. והנה להאריך בביטול פירושם אך למותר רק לבאר אמיתת כוונתו ויודה כל מעיין כי מקום הניחו לכוין מתניתא דמר אשר יאמר עליו כה"ז אמת לאמתו והיינו לפי משכ"ל דעת תוס' דאפי' לצאת י"ח מהני עניית אמן אם יודע על איזה ברכה אף שלא שמע כל הברכה א"כ אתי דעת הר"מ (בדין י"א) כפשוטו דאם שמע כל הברכה אעפ"י שלא ענה אמן יצא והוא מהירושלמי סוף פרק אלו דברים שכ"ל (דף מה ע"ב) ע"ש וכל העונה אמן ה"ז כמברך ומהני אף שלא שמע כל הברכה רק ידיעה בסוף מהני שידע על מה יענה וה"ה אף בשמע כל הברכה ולא נתכוין לצאת י"ח בהשמיעה יצא בעניית אמן ומ"מ בעי שיהיה הברכה מגברא בר חיובא וכן ביארתי במשנה דר"פ בדעת הירושלמי סוכה פרק ג' חצי אבל אמרו אשה מברכת לבעלה כו' תיפתר בעונה אחריהם אמן כ"ה גי' כל הספרים ברה"ש ובברכות ע"ש במפרש ומוכת מזה דעניית אמן מלתא הוא לצאת י"ח אף היכא דאינו יוצא בשמיעה לבד ע"ש ואכמ"ל. והאלקים אינה לידי אחר כותבי תשו' הרמב"ם ומצאתי את שאהבה נפשי (בסי' ק"א) שם ששאלו להרמב"ם מה שזכרת בהלכות ברכות (דין י"א) כל השומע ברכה נתכוין לצי"ח כו' וכל העונה אמן כו' אם זה מיירי בשמע נתכוין או בשמע בלא כוונה (ר"ל אף דלא כוונו לצאת דאינו יוצא בשמיעה זו דבענה אמן יצא) והשיב הרמב"ם העונה אמן או ישמע יצא י"ת ומבואר כמ"ש. אחרי כי כן צריכין אנו להשב על מכונו מה דקשה לכאורה ע"ז מהא דסו"פ א"ד עונין אמן אחר ישראל המברך כו' למימרא אע"ג דלא שמע כל הברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר רב חייא בר רב כשלא אכל עמהן מבואר דאינו יוצא אם לא שמע כה"ב. ונ"ל דברהמז"ו שאני שהוא מה"ת הלכך בעינן שיברך דוקא או שישמע מבר חיובא ושומע כעונה. ויותר מזה אמרו שנים שאכלו מצוה לחלק אבל שאר ברכות דרבנן העונה אמן הו"ל כמברך וכצ"ל בירושלמי סו"פ א"ד איתא ג"כ הקו' והתי' דש"ס בבלי בשלא אכל עמהן ואח"כ תנא איזו אמן יתומה דין דחייב למברכה וענה ולא ידע על מה ענה מבואר דביודע על מה ענה אפי' במחוייב יצא י"ח וא"צ שישמע כל הברכה ואי"ל לוקמי בשאר ברכות ואפי' במחוייב דזה אינו לפי דקאי על הקודם בפרקין דמיירי בסעודה כמ"ש רש"י שם ועוד למדנו מהירושלמי הנ"ל דאפי' בברהמז"ו דרבנן נמי לא חילקו חכמים בתקנתם ובעי שישמע כולה דאי' שם בשלא אכל כזית הוא מתניתא ומשמע בשאכל כזית לא יצא וכן משמע מש"ס דידן דלא חילק בכך וכן לעיל בשנים שאכלו מצוה לחלק פי' התוס' משום דהוא מה"ת ולא חילקו בין כזית לכדי שביעה וז"פ. (ג) ובזה נבוא לבאר כ"ד הר"מ על מכונו מש"כ (בדין י"א) וכל העונה אמן אחר המברך ה"ז כמברך כוונתו אף דלא שמע כל הברכה רק שיהא המברך בר חיובא יוצא בשמיעה או בעונה ואח"כ כתב הי' המברך חייב מד"ס והעונה חייב מד"ת לא יי"ח עד שיענה [ר"ל עניית כ"ד ששמע כההיא דתנן בסוכה פרק ג' מי שהי' עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים] או עד שישמע ממי שחייב מה"ת כמוהו בה לא מהני עניית אמן לבד (ובדין י"ג) שכתב כל השומע ברכה מישראל אעפ"י שלא שמע כל הברכה ואעפ"י שאינו חייב חייב לענות אמן הוא כפשוטו בדרך לא מיבעי דגם במחוייב מהני לצאת בשמיעת סוף ברכה לידע על מה עונה וגם בא"צ לצאת בששמע סופה חייב לענות (ובדין י"ד) כתב וכל מי שלא שמע את הברכה שחייב לא יענה אמן בכלל העונים היינו שאינו יודע על מה ענה רק שומע מאחרים עונים אמן לא יענה גם הוא לצאת י"ח בזה ומשמע דברכה שאינו חייב לית לן בה וזהו כדעת רה"ג שהביא הב"י, ומ"מ נ"ל דזה אינו לחיוב רק רשות ובזה א"ש (דבדין י"ג) לענין חיוב לענות נקט בגוונא דשמע סוף הברכה וכ"ז ברור ומיושב קו' האחרונים. גם מש"כ הרמב"ם (בפ"ה מה"ב דט"ו) שנים שאכלו כאחד כל אחד מברך לעצמו ואם אחד יודע ואחד אינו יודע יודע מברך בקול רם והשני עונה אמן ויוצא י"ח הוא ענין אחר לא כמ"ש הכ"מ שם רק דס"ל להר"ם כיון דמצוה לחלק ומי שאכל הוא יברך להכי הצריך גם באחד סופר ואחד בור, שהסופר משמיעו ויענה ג"כ אמן דבזה יוחשב כמברך ואף דבאמן לבד לא מהני לבהמז"ו כמש"ל כיון דהאי דינא דמצוה לחלק ומי שאכל יברך זה אינו אלא מדרבנן להכי יענה אמן ויוצא י"ח ומ"מ זה אימע"כ רק למצוה שיחשב כמברך וע"ע לקמן (דף מח ע"א) מש"ש:

שם ולא יזרוק ברכה מפיו. רש"י פי' במהירות. והתר"י כתב שלא יזכיר חתימת הברכה עם החזן דהו"ל כעונה אמן אחר ברכותיו ובראש השנה דהש"ץ מוציא את הרבים אור"י שנהגו לשתוק בעת אמירת הש"ץ בא"י ואומר סוף החתימה ועונה אמן ויותר טוב שיאמר סוף החתימה כיון שהוא לשון ארוך משיפסוק כ"כ בין ברכה לברכה ודבריו סתום. והד"ת, גרס בין ברכה לענייה ולא אבין מה הפסק יש בעונה אמן מיד אחר סיום ברכת הש"ץ ול"נ ג"י עיקר בין ברכה לברכה וה"פ דיותר טוב שיאמר סוף החתימה משיעשה באופן אחר שיסיים הברכה בעצמו קודם הש"ץ כדי שיוכל לענות אחר הש"ץ עיין בטוא"ח (סי' נט) בשם הרא"ש כן כיון שהוא לשון ארוך מפסיק כ"כ בין ברכה, לברכה וכל הברכות סמוכות זה לזה ואי"ר להפסיק כ"כ לכן יותר טוב כתקנת הר"י כ"ה כוונתו ומדבריו למדנו שאין רשאי להפסיק כ"כ לכתחילה בין ברכה לברכה אף בשתיקה:

שם חטופ' יתחטפו ימיו הוא כרת דיומי במיתה חטופ' כדאי' בסוף מ"ק קטופה יתקטפו ימיו ר"ל שנותיו בכרת דשני וכ"ה ברא"ש וכל המאריך מאריכין לו ימיו ושנותיו ועיין ברש"י שבת (דף קה ע"ב) ד"ה ימים פירושו בזה. וע"ע בח"א שם:

שם והלכתא גדול מברך כו' משמע דוקא בגדול אבל בשוין קמה סברת ר"א דעיקר שבסעודה מברך וכפירש"י אותו שהיה בתחלת הסיבה ומהתימה על הפוסקים שלא ביארו זה. ומ"מ נ"ל דזה דוקא שהיו בתחלת הסעודה בקביעת שלשה דכבר הוקבע לזימון אבל אם היו שנים ולבסוף בא הג' כיון דנקבעו בשוה מי שירצה יברך:

שם ואמר רב הונא תנא כו' דברי ר"ה מיתני בכ"ד דכתב הש"ס האי מיגו כו' בעירובין ופסחים וסוכה הלא דבר הוא. וי"ל משום דבירושלמי הובא בר"ש שם איכא מ"ד דבעניי חברין היא מתניתא וצריך להודיען והם מעשרים ולדעת זה לא מהני האי מיגו כיון דאינו מעושר לזה מביא הא דר"ה דב"ש פליג דאין מאכילין ואי בעניי חברין לא הוה פליג ב"ש דפשי' דבעהב"י א"צ לתקן בעצמו דאפילו בגבאי צדקה דחמיר תנן התם בש"א נותנין שאינו מעושר למעושר ובעניי ע"ה הא לא מועיל שיודיעם אלא ודאי דמתני' ס"ל דא"צ להודיע ומיושב קו' תד"ה ואר"ה ולז"א האי מיגו כו' ובחי' כתבתי עוד:

רש"י ד"ה קדים רבה בר בר חנה לישב על השולחן כו' נ"ל דר"ל שרבב"ח נט"י כדין מים ראשונים מתחילין מן הגדול ויתיב על השולחן לשנות כו' וקמ"ל דאין זה הפסק וגי' הרי"ף קדים וקא מתני י"ל שקדם קודם נט"י: ד"ה אכילנא כו' מחייבנו עוד. נקט לשון חיוב לפי דרב ס"ל לעיל (דף מה ע"א) דגם בשנים אם רצו לזמן מזמנין:

תוס' ד"ה אין המסובין כו' שזקוק לכוס אחד. והרא"ש סיים וכן בהמוציא יכול כ"א לטעום מככר שלו כו' ובלבד שיהא לכל אחד לחם משנה בשבת ור"ל אבל בזקוק לככר אחד וסומך על ברכת בעהב"י להוציאו א"צ לחם משנה. ומעולם נפלאתי מה שהעולם אינם נזהרים בזה כי מלבד שראוי לאחד להוציא אחרים משום ברוב עם הדרת מלך כדאי' לקמן (דף נג) במאור ב"ה סברי אחד מברך לכולן משום ברוב עם ג"ז קשה כי בשבת אבדו מצות לחם משנה. אך לפי משכ"ל (דף מה ע"ב) ליישב מנהג העולם גם במאור כשכולם מברכים ביחד שרי ואולי הכי עדיף וכן נהגו העולם לברך כאו"א המוציא אולי י"ל גם בשבת דבעי לח"מ כיון שכולם זקוקים לככר אחד ועיניהם נשואות ליד הבוצע הו"ל כשלוחם וכולהי בתר דידי' גרירי והרא"ש לא כתב כי אם בשיש לכל אחד ככר לבדו ומ"מ בעינן שיהיו עכ"פ כולם יושבים כאחד שאז יכול להוציאם וכולי האי ואולי י"ל שאינו מעכב מה שכ"א מברך לעצמו כמש"ש אבל כשאין יושבין בטל קביעותם וא"י המברך להוציאם נתבטל ג"כ מצות לח"מ אך מפני שאנו מדמין נעשה מעשה יותר ראוי שיקבעו ביחד ואחד יברך לכולם ויוצא ידי כולם:

בא"ד והשר מקוצי כו' ולמאי דפרישות ניחא ור"ל אם בא לחלוק כבוד לגדול שיתן לו חלקו שיאכל מקודם אך לא שייך בזה כ"כ לומר הרשות בידו דהא יכול לעשות כן לכתחלה לכל מי שירצה. אמנם הרמב"ם כתב הא דאין המסובין רשאי זהו בשאין חולקים להם כבוד ואם בא לחלוק כבוד לגדול רשאי לפשוט ידו קודם לו ובלא"ה הבוצע קודם וכ"מ מהתר"י ומדבריהם למדנו אף שבעהב"י נותן לכ"א חלקו מ"מ ימתינו עד שיטעום הבוצע וכן עיקר:

ד"ה ומאכילין כו' אבל טבל לא דא"כ פורע כו'. הצל"ח תמה הא לטעם זה כהן גופי' מותר ליתן לנכרי ובאמת גם בלא"ה אסור הנאה של כילוי בטבל גם לכה ובתוס' עירובין (דף יז) כתבו בעצמם, ה"ט דהנאה של כילוי אסור. והנ"ל דהוכרחו לדבריהם הכא לפי מה דמוכח בשמעתין דגם טבל דרבנן אסור לעניים דלהכי אין מזמנין עליו ורק בדמאי הקילו וא"כ מוכח הא דתנן מאכילין את העניים דמאי ולא טבל אף טבל דרבנן ודומיא דהכי באכסניא וא"כ קשה למ"ד אכסנאי נכרי למה אסור לא מיבעי' לשי' המשל"מ דהא דאסור הנאת כילוי הוא מדרבנן וא"כ בטבל דרבנן הו"ל גזירה לגזירה אף גם לדעת הצל"ח דר"ל דמה"ת אסור י"ל הנ"מ בעושה מעשה הכילוי להדליק בידים כדאי' בשבת (דף כו) משא"כ גרמא דכילוי למסור לאכסנאי לא שייך לגזור כולי האי בטבל דרבנן להכי פי' טעם אחר דהו"ל פורע חובו בממון כהן ובעירובין שם דלא איירי בטבל דרבנן כתבו בפשיטות כטעם הצל"ח:

ע"ב גמרא פשיטא הכא במאי עסקינן כגון כו' וקמ"ל דאין החומש מעכב. (א) הצל"ח דקדק דלמה אמר ברישא וכן לקמן בסיפא בלשון לא צריכא ובזה אמר הכא במאי עסקינן ולא עוד אלא שגם בפסחים (דף לה) אמר כלישנא דהכא ובשבת (דף קכז ועירובין דף לה) איתא גם בבבא דהכא בלשון לא צריכא וזו דקדוק נאה ומה שכתב בזה הוא ע"ד חידוד. (ב) ול"נ לדקדק עוד דהתוס' בשבת ועירובין הקשו בהא דקמ"ל דאין החומש מעכב אמאי לא פשיט מזה בפ' הזהב דאין החומש מעכב ובכאן ובפסחים שתקו מזה. (ג) וגם בעיקר קושיתם שם צ"ב הלא יותר טוב לפשוט ממשנה מפורשת בדמאי דאין החומש מעכב מלפשוט מדקדוק המשנה פשיטא לא צריכא כו'. (ד) עו"ק על הש"ס גופי' ס"ס פשיטא הוא כיון דמפורש במתני' דדמאי דאין החומש מעכב. (ה) עוד הקשה הצל"ח על קו' תוס' שבת שם אטו אוקימתות שבש"ס מפורש במשנה הא נוכל לומר איפכא דברישא שנפדה היינו אפי' על אסימון דמהני לר' דוסא בב"מ (דף מז) וגם הקדש מהני ע"ג קרקע ולא דרש בכלל ופרט וסיפא שלא נפדו היינו שלא נתן החומש ואיפוך אנא שהחומש מעכב ואסימון וקרקע אינו מעכב רק לפי פשיטת הש"ס בב"מ דאין החומש מעכב אוקמי כן אבל כל כמה שאינו יודע הפשיטות ליכא למיפשט מהני משניות. והנ"ל ליישב כ"ז בטוב טעם ודעת עפ"י מה דאי' בב"מ (דף נד) איב"ל חומש מעכב או אימע"כ ת"ש הדמאי אין לו חומש כו' לימא כתנאי נתן הקרן ולא נתן החומש ר' אליעזר אומר יאכל ר' יהושע אומר לא יאכל כו' מאי לאו בהא פליגי מר סבר חומש מעכב ומר סבר אינו מעכב אר"פ לא. דכ"ע חומש אימע"כ והכא בחיישינן לפשיעותא קמיפלגי כו' אר"י הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד כו' הרי חזינן דר"א ודאי סובר דאין החומש מעכב רק בר' יהושע קא מיפלגי די"ל כהס"ד דס"ל דמעכב מה"ת או כמסקנא דחייש לפשיעותא וצ"ל הא דפשיט ממתני' להלכתא פשיט כיון דנישנית בסתם דאין החומ"ע ועדיין לא פלטי מחדא די"ל דמשם מוכח דאין החומש מעכב מה"ת ולהכי לא גזרו בדמאי ומ"מ י"ל לר"י דמעכב מדרבנן ושם איסור עליו. אכן מכל הני משניות מוכח דגם מדרבנן אין שם איסור ע"ז דהא בטבל דרבנן אסור בכל הני וצ"ל גם לר"י דס"ל דלא יאכל הוא רק גזירה לכתחלה ולא גרע מדמאי דמותר בכל הני משום מיגו ובזה כ"ד על מקומו לשון חכמים ייטיבו דעת. וגם בעלי התוס' ראו השינוי לשון הש"ס ול"ק להו על פשיטת הש"ס ב"מ מהמשנה רק דק"ל דהו"ל למיפשט יותר ממשניות הללו דגם מדרבנן אין החומש מעכב ולהכי בסוגיא דהכא ודפסחים דאמר הש"ס הכא במ"ע ה"ט לפי די"ל איפכא דהסיפא שלא נפדו היינו שלא נתן החומש ואף דמוכח ממתני' דדמאי דאין החומש מעכב מה"ת אולי מדרבנן יש שם איסור ע"ז רק האמת נקט לפי דמוכח משבת וערובין דאפי' מדרבנן אין החומ"ע כמ"ש לקמן אוקמי גם הכא כן אכן בשבת וערובין שם דמיירי בשבת לא נוכל לאוקמי הסופ' דלא נפדו שלא נתן החומש ומעכב אליב' דר' יהושע דהא א"ר יוחנן הכל מודים בהקדש בשבת שחילל ויאכל ולמה תני בהקדש שאסור לזה עכצ"ל כדמפרש דרישא שנפדו מיירי בנתן החומש וקמ"ל דאפי' במע"ש לא הוי עליו איסור דרבנן לז"א הש"ס התם בלשון לא צריכא אלא כו' לפי ששם מוכרח דכ"ה ואגב שם אוקמי הש"ס בכ"מ כן ברישא אין החומש מעכב והסיפא דאסימון וקרקע מעכב ולהכי העמידו התוס' קושייתם שם דיש לפשוט דגם מדרבנן אין החומש מעכב ודחקו די"ל אגב אחריני תניא אך הש"ס לא רצו לדחוק ומפרשי כראוי ואולי ירצה הבע"ד להשיב דפסחים בליל פסח מיירי דדמי לשבת. אף אני אשיב דיו"ט לא דמי לשבת כדמוכח בפ"ב דביצה דביו"ט פליגי ר"א ור"י אי כולו לה' ובשבת כ"ע מודים דבעינן לכם מדכתיב וקראת לשבת עונג ועוד דשם מיירי באית לי' מצה אחריתי דאל"ה מאי נפקא מיני' דאינו יוצא בטבל דרבנן דס"ס יצא ידי חיוב תורה וע"כ קמ"ל דאינו יוצא וצריך לאכול אחריתי וליכא למישרי משום עונג כיון דאית ליה. וגם אין להשיב בהא דעירובין דמיירי ביה"ש ואין בו עדיין מצות עונג שבת ג"ז אינו כמבואר ברי"ף בפ' ע"פ דגם בביה"ש שבת קובעת למעשר משום מצות עונג וכדאי' בריש מכילתין משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע"ש וא"ש:

שם והשמש שאכל פחות מכזית פשיטא לכאו' קו' זו לאו דוקא בשמש ק"ל דאפי' באחר דקבע לא מהני בפחות מכזית. וצ"ל הא דתני לה גבי שמש הוא ג"כ איידי דרישא והיל"ל ג"כ בזה הלשון איידי דתנא רישא השמש שאכל כזית תנא סיפא השמש שאכל פחות מכזית ויותר ק"ל לדעת הכלבו הובא בב"י (סי' קצז) למאי דסגי בצירוף ירק או שתייה לא בעי כזית וכן הסכים הגר"א ורו"פ ס"ל גם בג' סגי בירק וא"כ איפכא קשיא למה אין מזמנין עליו בפחות מכזית הא דין דשמש דמתני' לצירוף הוא כפירש"י שם. ואי"ל דהא דצירוף ירק הוא רק לרשות ומתני' לחיוב קתני דזה אינו דאין מזמנין דסיפא אפי' לצירוף רשות אינו דומיא דטבל ואינך ולפי מש"כ לקמן לרבנן כ"ע ס"ל דבעי כזית פת רק דפליגי אליב' דרשב"ג י"ל דמתני' רבנן היא מדתנא רישא כזית דוקא ואינו מוכרח די"ל דרישא קתני לחיוב גם ד' הרא"ש לש"ס דידן ל"פ רבנן ורשב"ג וא"כ הק"ל. ולזה נ"ל דבשמש דלא קבע לכ"ע לא מהני פחות מכזית ואזלי ג"כ פת בעי. ולפ"ז מיושב גם קו' ראשונה דדין זה אשמועינן בשמש דוקא דאין מזמנין עליו אפי' לצירוף רשות בפחות מכזית רק דק"ל על היתור דמרישא שמעינן וע"ז מתרץ איידי כו' ואי"ל דנימא דזה גופי' קמ"ל פחות מכזית אפי' לצירוף רשות אינו דזה אינו לפי דעיקר דינא אחייבין לזמן דרישא קאי וכ"מ מקו' ש"ס לעיל טבל פשי' ולד' הראב"ד דחייב בברכה רק אינו בקביעת זימון מהיכא פשיטא ליה דאין מזמנין עליו וצ"ל דמרישא דדמאי שמעינן דבטבל לא. ועדיין קשה דלמא אשמועינן, דאפי' לצירוף רשות אינו. וצ"ל דכל עיקר דינא אחיובא קתני וע"ז מקשה פשי' וה"נ דכוותי' ומשני איידי כו', מ"מ משום איידי לבד לא קתני רק משום איזה רבותא נמי דלהכי הקשה הש"ס לעיל טבל פשיטא והוצרך למצוא רבותא בכל חד בטבל דרבנן או נפדה ע"ג אסימון ולא משני דתנא איידי דרישא אלא ודאי דצריך למצוא ג"כ איזה רבותא ולזה י"ל ה"נ בשמש קמ"ל רבותא בפחות מכזית אפי' לצירוף רשות אינו ול"ד לאחר משום דלא קבע ועיין ברע"ב. וכ"ז לשי' הכלבו והגר"א. מיהו לד' המרדכי הובא בש"ע דגם באחר בעי כזית וקשה מאי רבותא אשמועינן ביה וי"ל לפי משכ"ל בפירש"י במתני' דמיירי בשמש שאוכל אח"כ לשובע רק מקודם יאכל מעט להצטרף וה"א כיון דדעתו לאכול עוד יצטרף גם בפחות מכזית קמ"ל דאינו מצטרף רק דק"ל פשי' דמרישא שמעינן לה ומשני איידי כו' ומ"מ לא נישנית בחנם כנ"ל:

שם והנכרי אין מז"ע פשי' הכא במאי עסקינן כו' הא דלא אמר בלשון לא צריכא כדלעיל לפי שי"ל דאתא לאפוקי מומר דאין מזמנין עליו וכמ"ש המ"א (בסי' קצט ס"ק ב') ונכלל בשם נכרי כלה"כ (בפ' בא) כל בן נכר כו' אף דהוא כישראל לכל דבר אין מזמנין עליו אך לפי שגם זה שמל ולא טבל דינו כנכרי לזה אמר הכא במאי עסקינן וע"ד שכ"ל:

שם והתנן נשים כו' הוא דאמר כו' ופירש"י וכי אר"א לעשרה קאמר. וקשה מה תיקן בזה קו' והתנן נשים כו' דהא במתני' אף לעשרה קאמר דאימ"ז על נשים ועבדים משום הנך טעמי דפרישית בחי' במשנה דר"פ. ונ"ל דמכאן הוציא הרמב"ם דינו דס"ל בנשים ועבדים לעצמם חובה לזמן אפ"ה אין מזמנין בשם כדאי' בשו"ע (סי' קצט) וא"כ בלא"ה לא איירי מתני' לענין זימון בשם לצירוף עשרה רק לגוף חובת זימון ול"ק ממתני' לר"א ומוכח ג"כ מש"ס דגם לצירוף דרשות אין מזמנין על נשים ועבדים דהא ר"א לרשות מיירי ולזה קראו סניף דאין סברא דקטן המוטל בעריסה שדי חובה עלייהו ופשוט:

שם והיכי עבד הכי כו'. רבים משתאים לדעת קישור הלשון קו' והיכי לדלעיל לדעת ריב"ל הא בלא"ה קשה זה לר' אליעזר. מיד יש לדקדק שינוי הסוגיא מהכא לגיטין (דף לז ע"ב) דהתם מקשה על ר"י מהא דר"א ותירץ מצוה שאני ותו לא והכא אמר בלשון אחר לדבר מצוה שאני ופריך מצוה הבאה בעבירה היא ותירץ מצוה דרבים שאני. עוד צ"ב דעת בה"ג מקו' התוס'. עו"ק טובא על הנ"י בגיטין שם שכתב בהא דמשני מצוה שאני והיכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה י"מ דמה שאמרה תורה לעולם בהם תעבודו ה"ט שלא יתן להם מתנת חנם וכיון דלמצוה עבד אין זה חנינה דידי' כי אם לצורך עצמו והו"ל כנותן דמי עצמו וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן וצווחו עלה בבי מדרשא דלפ"ז מאי קא ק"ל הכא מצוה הבאה בעבירה היא. והנ"ל ליישב כ"ז ולהבין סברת הרמב"ן דמאי אולמי' האי עשה מהאי דהא אם יעבוד ג"כ מקיים מ"ע דתעבודו וצ"ל כעין דאיתא בחולין (דף קמא) דעשה הקל נדחה מפני עשה החמורה וה"נ הכא כיון דהאי עשה דתעבודו בא מכח ל"ת דלא תחנם וכיון דעשה דוחה ל"ת כ"ש האי עשה אם אינו עושה משום חנינה אבל למצוה דרבנן י"ל דעשה דקרא עדיף כיון דס"ס מגיע מזה להעבד חנינה דבלא"ה שדי בה הרשב"א נרגא על סברא זו דהא מותר ליתן לגר תושב וכ"ש לעבד אך למש"כ י"ל דלא אמר הרמב"ן זה אלא כלפי עשה אחרת דזו קילא דנפדית בכסף ש"מ דטעמא דחנינה פתיך בי' והבו דלא לוסיף עלה למצוה דרבנן. ובזה א"ש דכאן דתירץ הש"ס לדעת ריב"ל דעבד מצטרף וס"ל להש"ס דלכל דבר מצטרף דלהכי הקשה מברהמ"ז לתפלה כדאי' בתוס' לקמן וק"ל מעובדא דר"א ומתרץ תרי איצטריכו כו' וא"כ קשה מאי קמ"ל דאי"ל דזה אשמועינן דתרי לא מצטרפי דא"כ עיקר חסר מן הספר האם מבואר דתרי לא אלא ודאי דקמ"ל דמותר לשחרר ולמצוה מה"ת דהיינו לקרות פרשת זכור [ואף דא"צ לעשרה מה"ת מ"מ כיון דחכמים תיקנו דאין קורין פחות מיו"ד ויכולים לתקן בשב ואל תעשה א"כ אינו יכול לקיים מצוה זו בלא עשרה. או לברכות של רה"ש שהם מה"ת כשיש לו שופר כמ"ש בחי' ר"ה (דף לד ע"ב) בישוב דעת רש"י שם ד"ה תקיעות מקו' התוס' ורא"ש דהוסיפו בדבריו או תקע ולא בירך וז"א רק כתב אם בירך ולא תקע ודומי' דהכי ברה"ש הוה זה מדרבנן ומה"ת הוא בבירך ותקע כדאי' ברה"ש שם אמרו לפני כו' ובמה בשופר וא"ש] זהו פשיטא וכסברת הרמב"ן וצ"ל דהיה למצוה דרבנן דבעי עשרה. וזה דדייק לדבר מצוה [מלה"כ לא תסור מכל הדברים כו') ומקשה הא מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני והו"ל כמצוה רבה דכופין את רבו בחצי עבד משום שבת. וכל זה אליבא דריב"ל אבל למסקנת הש"ס ולית הלכתא כו' ונדחה גם דינא דריב"ל כמ"ש הרי"ף דעבד אינו מצטרף א"כ י"ל דר"ג שיחרר מפני מצוה של תורה דוקא וזה גופי' קמ"ל דעבד אינו מצטרף דלהכי שחררו וא"ש בגיטין שם דמתרץ בפשי' מצוה שאני ולמצוה של תורה. ובזה א"ש דעת בה"ג דהא חזינן בגיטין דהדר הש"ס ומתרץ בע"א וצ"ל דלא אמר הכא מצוה דרבים שאני אלא מדוחק לתרץ לריב"ל וכנ"ל דזה דעת רש"י שהביא התוס' מגילה (דף ה' ע"ב) וז"ל השיב רש"י איך אפשר בפורים לדחות אבילות. ולכאורה קשה הא הו"ל מצוה דרבים עיין במ"ק (דף יד ע"ב) אתי עשה דרבים כו' אלא ודאי דס"ל דלהמסקנא הדר בי' מהא דמצוה דרבנן דרבים דוחה מצוה של תורה וס"ל לרש"י דאבילות יום ראשון מה"ת כדעת הרי"ף ומזה ראיה להרי"ף דדחה דין ריב"ל מהלכה מדהדר בי' הש"ס גיטין לתרץ בע"א כנ"ל:

שם א"ל רב נחמן וארון גברא הוא אלא אמר רב הונא כו'. ד"ז מפליא כל רואיו דמתחילה אר"ה מילי דכדי וכאשר אמר ליה מאי אמרת חזר בו ומעיקרא מאי סבר ולא מצינו ענין כזה בהש"ס ולתלות ח"ו הבל בדברי חכמים הס מלהזכיר ועליהם נאמר ועלהו לא יבול אפי' שיחתן כו' והנ"ל דמימרא בתרייתא נכלל בהקמייתא ואמר זה דרך רמז כדברי חכמים וחידותם והיינו שהארון היה גבהו אמה וחצי שהוא ט' טפחים ולמעלה היה הכפורת טפח ושלשה ארונות עשה בצלאל כדאיתא ברש"י פ' תרומה והחיצון היה גבהו טפח יותר לכסות עובי הכפורת נמצא באמת היה הארון בתוכו ט' טפחים רק נראה כאלו הוא עשרה טפחים מחמת החיצון שהיה מכסה גבהו טפח עובי הכפורת והו"ל תשעה נראין כעשרה ומיושב נמי הא דאמר לשון ארון ולא תיבה כלשון חכמים בכ"מ עיין בתוס' שבת (דף לב ע"א) ד"ה על: שם ושבת גברא הוא אלא אמר רבי אמי כו'. גם בכאן יפלא כבדיבור הקודם עוד יש לדקדק מאי האי דמחוי רב חסדא לרב ששת ורב ששת לרב חסדא האם כמה תנאי שקלת מעלמא. עו"ק ס"ס למה לא הקשה וחידוד גברא הוא עיי' בצל"ח דרך חידוד. והנ"ל בזה כעין מאמר הקודם דנכלל זה בזה ור"נ לא הבין ברמיזתו ור"א פירש לו כוונתו. והיינו דאי' בירושלמי ר"פ בפלוגתת רב ור"י אי שנים שרצו מזמנין או לא ומדמי לפלוגתת אמוראי שנים שדנו והיינו אי חשיבו דיעות בשנים ואנן קיי"ל דלא חשיבו בשנים ובאמת עיקר הדין בשלשה כי אולי לא יסכימו לדעת אחת ואחרי רבים להטות וכ"ז דרך כלל מ"מ מצינו ת"ח המחדדים זה לזה בהלכה ומבין שניהם יצא לאור משפט וע"ז כיוון ר"א שנים ושבת כדאי' בספרי' שהת"ח נקרא שבת כמו שמיום השבת יבוא השפעת ששח ימים כנודע כ"ה בת"ח אור השפעתם ישפיע לכולם ולז"א שנים ושבת והם שני ת"ח אשר כל אחד משפיע לחבירו והיינו דמחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת כו' שכל אחד היו צריכין לחבירו כמחז"ל עירובין (דף סז) רב חסדא מירתע ממתנייתא דרב ששת ורב ששת מירתע מפלפולא דרב חסדא שהי' ר"ש סיני ור"ח עוקר הרים ומשני ת"ח כאלה איכא דיעות וראוים לזמן כשלשה וא"ש:

שם הא גופי' קשי' הביא כו'. יש לדקדק למה דייק מרישא הא בהדי' תנא במציעתא לא הביא שתי שערות אימ"ז עליו. עו"ק דיוקא דרישא לסיפא דברישא תנא הביא אין משמע בידוע הא סתמא לא והדר תנא לא הביא אין מזמנין הא סתמא מזמנין. עו"ק לפי' התוס' דפורח מעט והוא בתוך י"ג מנ"ל הא. ונ"ל לשי' התוס' א"ש דס"ל דרישא איירי בהביא קודם י"ג שנה כדאי' בתד"ה ולית וקמ"ל קודם י"ג הביא בידוע מזמנין עליו הא סתמא לא ומציעתא איירי גם לאחר י"ג לא הביא בידוע אין מזמנין עליו הא סתמא מזמנין עליו דאית לן חזקה דרבא בנדה (דף מח) כל שהגיע לכלל שנים חזקה הביא סימני' ולהכי לא פריך ממציעתא דהא מזה יוכל לרבות קטן פורח בן י"ג לזה דייק מרישא דתנא הביא מזמנין והדר תנא אין מדקדקין בקטן ומשמע דאמזמנין דריש' קאי דאין מדקדק בו ומיירי קודם י"ג וכה"ג מרבה קטן פורח וזה הי' קו' תוס' על רש"י שפי' פורת ש"ש ממש ובשנת י"ב דזה מרישא שמעינן וז"ב ובחידושי כתבתי עוד:

תוס' ד"ה מצוה וכן משמע בכתובות גבי חתן כו' והקשה רש"א דמאי מצוה דרבים איכא בז' ימי משתה טפי מאבילות דחתן וי"ל עכ"ל ולק"מ דהך וכן משמע הביאו ראיה לעיקר דינא להוכיח דיו"ט שני דוחה אבילות יום ראשון כמו גבי חתן וא"כ באמת מוכח מזה דגם אבילות יום ראשון אינו מה"ת עיין ברא"ש סוף פ"ב ותו' כתובות שם מבואר כן והביא ראי' אם ז' ימי משתה דוחה אבילות יום ראשון כ"ש יו"ט שני שהוא מצוה דרבים:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה