אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף מו.

דף מה:

גמרא ר' זירא חלש כו'. במאמר זה נתקשו בו רבים וישישים להבין דעת קדושים. (א) על ר' אבהו קשיא כיון דס"ל כר' יוחנן דבעהב"י בוצע כדמסיק ואיהו כמאן ס"ל כו' אמאי אמר לר"ז לבצוע. ומה שתי' בחי' רשב"א דר' זירא הו"ל בסעודה זו כבעהב"י כיון דלכבודו נעשה עדיין חסר תבלין דלפ"ז למה סתר לי' ר"ז בפשיטות לא סבר מר בעהב"י בוצע עו"ק דמשמע דלא קבל דעת ר"ז דאית ליה כר"ה דבוצע מברך כדאמר ואיהו כמאן ס"ל עכ"ז משמע דר' אבהו הי' המברך מדלא א"ל איפכא ולא סבר מר לדר"י כו' ועל ר' זירא יו"ק דידע תחלת דברי ר' יוחנן דבעהב"י בוצע ולא סופו דאורח מברך והלכה כר"י נגד רב כ"ש נגד ר"ה תלמיד דרב. גם מש"כ מהרש"א בתד"ה לא סבר הוא נגד ההלכה בטוש"ע (סי' קסז וסי' רא) ואר"ל. ולזה אענה גם אני. אשר רוח מבינתי יענני. אחר שנדקדק עוד דר"ז אמר סתם ולא סבר מר לדר"י דבעהב"י בוצע בלי נתינת טעם ובר' אבוה אמר בנתינת טעם בעהב"י בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכדי שיברך לבעה"ב הלא דבר הוא. ונראה דר"ז שמע בסתם דעת ר"י דבעהב"י בוצע ואורח מברך להלכתא בלא טעמא והנה בהא דבעהב"י בוצע י"ל שני טעמים. (א) כדי שיבצע בעין יפה ולט"ז עדיף הוא לברך אף שיש גדול ממנו שלא יעבור ע"ד בעהב"י בחלוקת הבציעה כרצונו. וטעם (ב') י"ל כעין מחז"ל בסוטה (דף לח) אריב"ל אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל אל תקרא יבורך אלא יברך ופירש"י טוב עין וגומל חסד בממונו וזה הטעם שייך נמי לברכת המוציא ודנקט כוס ש"ב לפי שה"ר מדברי קבלה ושאר ברכות הם מדרבנן ולטעם זה אם יש אורח גדול מבעהב"י יכול לחלוק לו כבוד לבצוע ואם ירצה יבצע בעהב"י בטוב עין ויחלוק לו כבוד באכילה תחלה כדאי' לקמן (דף מז) ואם בא לחלק כבוד כו' ומשמע שם אף שלא בצע הגדול תחלה ע"ש, ובזה יתיישב הסוגיא כמין חומר עפ"י סברת הרשב"א שכ"ל דר' אבהו עשה הסעודה לכבוד ר"ז ורצה לכבדו שיהא ר"ז יקרא בעהב"י לבצוע בעין יפה לכל אחד כרצונו ועל שמו יקרא אף שיש שם גדול הימנו וידוע שר' אבהו היה גדול מר"ז דרבי אבהו הי' תלמיד מובהק דר"י ור"ז עלה לעת זקנתו מבבל לא"י ללמוד תורה אצל ר"י כדאי' בפ' השוכר את הפועלים וגם נהג טוב עין שעשה הסעודה מממונו ור"ז לא ידע הא דאר"י משום רשב"י הנתינת טעם והיה סבר כטעם הב' משום טוב עין הוא יברך והי' ס"ל דהא דאר"י בעהב"י בוצע ואורח מברך מיירי שהאור גדול להכי בברהמז"ו ראוי לכבד לאורח ובעהב"י יכול לבצוע ובאין גדול בוצע מברך כר"ה ור' אבהו סובר כטעם ראשון כדי שיבצע בעין יפה ולזה נתן רשות לר"ז לבצוע בעין יפה כבעהב"י העושה בשלו ור"ז דלא ידע זה אמר לר' אבהו לא סבר מר בעהב"י בוצע משום טוב עין הוא יברך וגם כי אתה הוא הגדול וכיון דראה ר' אבהו שלא ידע מענין בציעת עין יפה שרא להו כי מטא לברוכי אמר לר"ז נבריך מר כדין אורח מברך כדי שיברך לבעהב"י ואפי' הבעהב"י גדול הימנו ור"ז לא ידע גם טעם זה לז"א לא סבר לה מר להא דר"ה דהבוצע מברך וצ"ל דר"י דאמר אורח מברך היינו כשהאורח גדול וכאן רבי אבהו הי' הגדול וכיון דרבי אבהו ראה שלא ידע טעם, זה דיברך לבעהב"י אין תועלת לברכתו לזה בירך ר' אבהו ולכן מסיק ואיהו כמאן ס"ל כו' מלתא בטעמא דלזה נתן רשות לר"ז מתחלה לבצוע ולברך אף שר' אבהו גדול מר"ז ועז"כ התוס' דגם לר' אבהו י"ל ליישב הכל לדינא דר"י מיירי כשבעה"ב מיסב עמהם כו' ודעת ר"ה כשאין כאן בעהב"י כו' והדברים ברורים:

שם ורבי מוסיף בה דברים כו'. ד"ז צ"ב מאי תלה זה ברבי האם תם דברי ברכות לת"ק. אך הענין כמה"כ ריש ועושר אל תתן כי יכול לפעמים לבעוט מרב טוב רק כדי סיפוקו לז"א הת"ק רק זה שלא יבוש בעוה"ז שלא יצטרך לבריות המשנה פניו ככרום גם כי יוכל לפרנס אחרים במעשה הצדקה ובזה לא יבוש בעוה"ב כמחז"ל עתיד הקב"ה לישב בעלי מצות אצל בעלי תורה שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף אך רבי מכבד עשירים כי ידע בנפשו בגודל עשירותו לא גבה לבו והרבה צדקתו לזה הוסיף ויצלח מאוד בכל נכסיו ואל יזדקר לפניו הרהור חטא של גבהות להיות למכשול עון:

שם עד היכן ברהז"י כו'. פשט השמועה מורה דאמתני' קאי דשאל עד היכן הוא בר"ז ולזה ס"ל לרש"י דיחיד אינו אומר הזן לר"ש וכ"מ לשון הרי"ף כפי הגי' שלפנינו ע"ש רק שפסק כר"נ ובחי' ביארתי שי' זו היטב, דלשי' פסקינן כר"נ ולפי שאינו נ"מ לדינא אמרתי, לקצר רק לד"ז שנתחדש לי בפי' הש"ס לפרש דעד היכן אמתני' קאי ושאל עד היכן שייך להמזמן מה שצריכים כולם לשתוק ולשמוע אבל שאר ברכות כל המסובים יוכלו לאומרם בעצמם אם אינם מכוונים כ"כ לשמוע כמ"ש הב"י (סי' קפג) וכעי"ז אי' בטור (סי' נט) בשם הרא"ש בברכת יוצר אור ואולי גם הרי"ף כיוון לזה, והא דנקט במי שבקש לצאת לפי דבלא"ה היה דרכם לשמוע כל ברהמז"ו מהמזמן. ובזה א"ש מה דאי' לקמן דכ"ע הטוה"מ לאו דאורייתא כו' ומה נ"מ אי אינו מה"ת הלא איך שיהיה צריך לברך ולמה לא חשבו זה אך למ"ש דבא לאשמועינן כמה להמסובים שיוכלו לומר בעצמם ואי"צ כ"כ לשמוע מהמזמן וזה לא שייך רק בברכות של תורה דהו"א כל הברכות בתר זימון גרירא לשמוע דוקא קמ"ל דאינו מעכב אבל ברכה דרבנן פשי' דאינו מעכב. וראיתי בב"ח (סי' קצג) האריך להוכיח מש"ס ופוסקים דבעינן דוקא לשמוע כל ברהמז"ו וכן הפמ"א (ת"א סי' נז) יצא בעקבותיו וכ"ד יש לדחות ע"ש, ומה שה"ר מהרא"ש לקמן (סי' כז) בהא דמברכין בי ר"ג ג' ג' אף שנתחייבו לברך בשם טוב להם זה ממה שלא היו יוצאין בברהמז"ו שלא היו יכולין לשמוע את המברך, ומשמע דצריך לשמוע כל ברהמז"ו מהמברך הנה הב"י פי' לשמוע ברכת הזימון ויותר י"ל בכל ברהמז"ו ור"ל שלא היו יכולן לשמוע כל ברהמז"ו לצאת מהמברך ואם יברכו אז ג"כ כי אחד בעצמם אוושא מילתא ויחרה אף הריש גלותא שאינם חוששין לברכתו כמנהגם מאז להכי ברכו הרחוקים ג' ג' שלא יבין הר"ג ובעת ברכת הר"ג ישבו וענו אמן. ומה שה"ר תספרי דצריך. לענות אמן דאי' שם מנין שאין מזמנין אלא בג' ת"ל כו' ומנין שעונין אחר המברך ת"ל הבו גודל ור"ל באמן כפירש"י לעיל (דף כא) וזה אינו דעניית אמן אינו מעכב כמש"ל בפי' שמע ולא ענה יצא רק הספרי מיירי מעניית העונים ברוך שאכלנו דזה מברכת זימון הוא ע"י שניהם כמש"ל בפירש"י דהבו גודל לאו דוקא לאמן רק לכל ענייה כדדרש ביומא (דף לז) תהבו גודל לעניית ברוך שם כ"מ שבמקדש וז"פ. גם מרמב"ם אי"ר דמש"כ והוא שישמעו דברי המברך ר"ל שאינו יוצא בעניית אמן לבד כשאר הברכות כמ"ש לקמן (דף מז אך ברהמז"ו צריך דוקא לשמוע וזה ג"כ כוונת התוס' לקמן (דף נון ע"ב) ובלבד שישמע ברהמז"ו מפי המברך דר"ל שמיעת כל הברכה ואינו די בעניית אמן. גם יתר דבריו דחוין ואר"ל. ובזה"ז דא"י לכוין מנהגם ש"י לברך בעצמם תורה היא. ועדיין יש מקום לחלק בחרש שא"י לשתוע דמעכב בו תיהו מדלא תנא במתני' בחרש המדבר ואינו שומע אין מזמנין עליו ש"מ דמזמנין עליו אף לר"ש דנמשך ברכת הזימון עד הזן לא מיבעי לפירש"י דיחיד מתתיל מברכת הארץ וא"צ לצאת בהזן רק להצטרף שהאחרים יצאו כמש"ל בהא דקוראין לו ומזמנין עליו דעת תר"י כזה וכ"ה באחד הפוסק לב' אף גם לפי' התוס' יוכל לברך עם המזמן מהזן ואילך רק שלא יפסיק המזמן באמצע לשמוע מאחר עד סוף ברכת הזן לר"ש וכ"ז בבר"ז אבל שאר ברכות אינו מעכב:

שם רב נחמן אמר עד נברך. בחי' ביארתי דעת הפוסקים אך כי אינו נוגע כ"כ לדינא אקצר רק דבר אחד לידע שט"ס יש בהרא"ש מה דאי' שם וכדי לסמוך ע"ד רב אלפס וה"ג ויחיד המפסיק כו' ועיי' במע"מ ובאמת הוא ט"ס וכצ"ל וכדי לסמוך ע"ד ר"א (ר"ל דא"צ להפסיק יותר מנברך כר"נ) ולה"ג יחיד המפסיק כו' ור"ל לה"ג דפוסק כר"ש שיפסיק עד הזן יחיד המפסיק כו':

תוס' ד"ה ולמ"ד כו' ולכך נראה כו'. כתב הרש"א מדוחק זה אינו מוכרת לפי' הרי"ף די"ל כדלעיל דקאי אאחד שמפסיק לב' דחוזר למה שפסק וגם הרי"ף לא הוכיח פירושו זה אלא מקו' הב'. וזה תימא דהא התוס' לקמן ד"ה להיכן הוא חוזר פי' דקאי על נברך כו' אבל ביחיד המפסיק ס"ל דאינו חוזר למה שפסק וא"כ ל"ש בס"ד הך שתים ושלש גם לרב ששת כיון דחוזר לראש ואף דהרא"ש פי' זה גם למ"ד חוזר לראש היינו למסקנא דפועלים שאני אבל לס"ד צ"ל כמ"ד חוזר למה שפסק ותוס' לא ס"ל זה. ומש"כ וגם הרי"ף כו' בחי' כתבתי דדעת הרי"ף כפירש"י, לזה הוכיח מקו' הב' ועו"כ פי' הרי"ף ותוס' בירושלמי אף כי הענין קרובה הכוונה רחוקה ואר"ל:

ד"ה כל הברכות כו' הואיל ואין בה אלא הודאה כו' כיוונו בזה למ"ש בפסחים (דף קד) לפי שאינה ברכה אלא שבח ותפלה אבל משום הודאה לבד פותח ואינו חותם ע"ש:

בא"ד לא זזה ממקומה וא"ת הטוהמ"ט אמאי פותחת כו' כצ"ל והכל ד"א בסדר הברכות והראי' דאח"כ כתבו ונאמן כו':

ע"ב גמרא מכלל דברכה בפני עצמה היא. נקט לשון זה דר"ל אינה מברכת הארץ כדאי' ברש"י לקמן ריש (דף מט) למ"ד הטומ"ט מה"ת מברכת הארץ היא. ולכאו' קשה לפי מש"כ רש"י שם ומיהו פותח בברוך לפי שכולה הודאה אתת היא כו' ולפ"ז במה דייק הש"ס מפותח ואינו חותם שהיא ברכה בפ"ע וצ"ל דדייק מאינו חותם כיון שאת"כ הוסיפו הטבות וגמולות היה ראוי לחתום אלא ודאי שהיא דרבנן וכמ"ש הרשב"א שלא רצו לעשותה מעולה משאר ברכות של תורה שלמעלה הימנה:

שם שהרי עוקרין אותה בבית האבל כדתניא כו'. ופירש"י אליב' דר"ע והרשב"א פריש לפירושו דדייק מדר"ע עקר ש"מ דאינה מה"ת ורבנן לאו בהא פליגי וזה דוחק דלמא באחת פליג הת"ק מט"ז דס"ל דהטו"מ מה"ת. ונ"ל ליישב היטב (א) אחר שנדקדק על קו' הש"ס הטומ"ט אין דיין אמת לא דלמא אין ה"נ ומאין פסיקא לי' דזה אי אפשר ובפרט אי נימא דהת"ק ס"ל הטומ"ט דאורייתא ומברכת הארץ היא כפירש"י וכמ"ש בחי' לפי שנאמר אחר הפסוק ואכלת וברכת כו' זכור את אשר הקצפת כו' וידעת כי לא בצדקתן נתן לך ה' את הארץ הטובה כו' רק בחסדו היטיב עמנו אכמ"ל ותאי שייטי' להא דדיין אמת וגם מה שייך זה להוכחת התדע לפרשו כאן דעת רבנן ולזה נ"ל דכ"ז הוא מהוכחת רב נחמן בר יצחק לפי דיש לדחות גם לר"ע דסובר הטומ"ט רק דהוסיף נמי דיין אמת ות"ק סובר דיין אמת לא לזה מסיק פי' הת"ק הטומ"ט אין דיין אמת לא ואי בזה פליגי א"כ עיקר חסר מן הספר ולא הי' לו להת"ק להזכיר הטומ"ט. דלא פליגי בזה רק הא דאין אומר דיין אמת אלא ודאי צ"ל דהת"ק כיוון אף הטומ"ט וא"כ גם תח"ק מוכת דאינו מה"ת דאל"ה מאי אף לרבות יציבא בארעא כו' ויותר היל"ל אף דיין אמת אך אם ס"ל הטומ"ט דרבנן א"ש משום דמינו הוא דנתקן על הרוגי ביתר והו"א דעוקרין כר"ע קמ"ל דלא וזש"כ רש"י עוקרין אליב' דר"ע ומ"מ רנב"י הוכיח מתרווייהו ומשום דלשון הת"ק אינו תופס להוכיח מזה לבד נקט לישנא דר"ע דעוקרין כנ"ל. (ב) והתר"י כתב דעל הטומ"ט שאומר בכל יום לא הי' אומר ח"ק דזה פשי' דצריך לאומרו כדאי' באגדה שצ"ל ג' הטבות ור"ע איך יאמר שלא יאמרו אותן אלא שת"ק השמיענו שמלבד הטומ"ט שאומר בכל יום יאמר עוד פעם אחרת הטומ"ט ודיין אמת ור"ע ס"ל שבפעם אחת די שיאמר הטומ"ט ודיין אמת עכ"ל וכתב המע"מ פשיטא לי שכשכתבו זה על ספר הרי"ף לא הי' לפניהם הגמרא לעיין בה דהא בש"ס הביא ראי' מזה דהטומ"ט לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה ושרי לי' מארי' לכתוב על רבן ש"י כך דאי לא ראו הש"ס מאי שייטי' לבית האבל כאן ובאמת זה הפירוש נכון ומקובל יותר מרוב פירושים ודעת קדושים אמצא בלי דופי ושמצה וראוין למי שאמרן דלפי' זה א"ש יותר קו' הש"ס הטוא"ט אין דיין אמת לא דמנ"ל דת"ק, סבר דיין אמת וגם התי' אף הטות"ט מאי אף ס"ס יציבא בארעא כו' שהטומ"ט ביבנה תיקנוה וגם למה עוקר אותה ר"ע מהתקנה ומאי מזיק עד שגם הת"ק השמיענו שיאמר זאת לזה הטיבו אשר דברו דהטומ"ט שעל הרוגי ביתר לא מיירי מזה ליעתק מהתקנה רק דת"ק ס"ל שיאמר עוד הפעם בבית האבל הטומ"ט לתת שבת להבורא שהכל בדין וכל מה דעבד לטב עבד ולפי שמזכיר כבר הטבות וגמולות מחסדי ה' להצרה הבא מעולם להרוגי ביתר שעוד ידו נטוי' להטיב שלא יסריתו ונתנו לקבורה ראוי להזכיר שגם הצרה הזאת לטובה יחשב כמחז"ל טוב מאוד זה המות ולזה תמה הש"ס הטומ"ט אין דיין אמת לא והתנן מברך על הרעה מעיה"ט אף דסופו להיטב מברך באשר הוא שם ומשני אף הטומ"ט ואינו מגיה הברייתא רק כיון דזה פשיטא א"ל ת"ק להשמיענו ההוספה דהטומ"ט ור"ע סבר רק דיין אמת וזה שיאמין כי לטובה יחשב נכלל לר"ע בכלל הטבת וגמולות שזכר מקודם שמינו היא מעין הרוגי ביתר וש"מ דהטוה"ט לאו דאורייתא דאם היא מה"ת ומברכת הארץ היא כמ"ש רש"י אין לה שייכות על המאורע לכללם יחד וי"ל גם מת"ק הוכיח זה מדכללם יחד ש"מ שמצא מין את מינו הטומ"ט הטוב דכוותי' אך מר"ע מוכח טפי ולשון עוקרין אותה לאו על הטומ"ט דעיקר תקנתא קאי רק אלא דהטומ"ט ולפ"ז י"ל דרנב"י כר"ע ס"ל וגם מלתא דמר זוטרא כר"ע הוא דלהכי אמר פ"א הטומ"ט וע"ע בסמוך. (ג) ובאמת לא מצאתי מי שיאמר היפך התר"י לבד משמעות הרשב"א כי הרי"ף והר"מ דס"ל פ"א הטומ"ט י"ל דכר"ע אתיא כמשמעות רב נחמן בר יצחק ומר זוטרא ודברי התוס' והרא"ש מורין יותר כפי' התר"י רק דפסקו כת"ק שיאמר שני פעמים דהתוס' בד"ה מר זוטרא כתבו וכוותי' קיי"ל והכי מברכין ברוך כו' עד לחיים ולשלום הרחמן כו'. ולכאורה כ"ז שפת יתר ולא עוד אלא שגורעים דהא כתבו לעיל שצ"ל ג' הטבות וג' גמולות וג' מלכיות וכאן אין זכר למו וצ"ל דס"ל כהתר"י ופסקו כהת"ק וכמר זוטרא דמשמע להו דהטומ"ט דמר זוטרא הוא נוסח העודפת בבית האבל לבד עיקר התקנה ולברר דבריהם פירשו והכי מברכין כו' להורות שמר זוטרא אמר בזה הלשון בסוף ברכה אחר עיקר התקנה דהטבות וגמולות אמר כי קודם הרחמן וע"ז כיוון נמי הרא"ש ע"ש וברמזים שכתב האל החי הטומ"ט וזה הוא תוספת בבית האבל דהא אין אומרים החי אלא בבית האבל וזה כיון נמי הטי"ד (סי' שעט) שכתב וזה נסחו בא"י האל הטומ"ט אל אמת כו' עד הרחמן שזה העיקר התוס' לבד התקנה וכן מבואר בטוא"ת (סי' קפט) אחר שכתב נוסח ברכה רביעית בג' הטבות כו' כתיקונה כתב בזה"ל ובבית האבל מוסיפין בה מעין המאורע דתניא כו' מר זוטרא פתח ואמר האל החי הטוהמ"ט דיין אמת כו' עד הרחמן רק שהטור הי' לו גי' אחרת בש"ס הכי רע"א דיין אמת והקשה דיין אמת אין הטומ"ט לא ומתרץ בר"ע אף דיין אמת ועוקרין הוא לת"ק ע"ש וכל זה הוא דלא כהב"י וש"ך י"ד שהוסיפו זע"ז ע"ש כמ"ש בחי' וכאן עת לקצר, ולדינא כיון דמשמעות רוה"פ שני פעמים הטומ"ט ואין קפידא בתוספת ראוי לצאת ידי כולם ולומר שני פעמים הטוהמ"ט ויתברך מהטוב והמטיב: שם ישב גדול וישמור ידיו כו' הא דל"ק זה לדידן במתניתא משום דבלא"ה היו נזהרין מקודם לשמור ידיו משום הברכה כדאי' לעיל (דף מג) כיצד סדר היסבה אורחין כו' הביאו להם מים נוט"י אחת ואפי' בסתם יד משום טיבולו במשקה ולאכילה צריך ליטול שתי ידים וא"כ מה לי שמירת ידו או ב' ידים רק לפרסאי כל היום ידיו מזוהמות רק בעת אכילה אנקיותא קפדי וצריך לשמור עד שנוטלין כולן וע"ע לקמן:

שם וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן א"ל כו' לדידן לא ק"ל כיון דאיכא ברהמז"ו אינה נאה לסלק השולחן עד אחר ברהמז"ו כמ"ש התוס' לעיל (דף מב) ולא סילקו רק השולחנות שלפני המסובים שהרי הגדול מברך ומש"כ רש"י לקמן ונוטלין שולחן מלפניו זהו רק בעת נטילה משום פירורין כדלקמן (דף נא) מכבדין כו' ואח"כ חזרו למקומו וזה דלא כהט"ז (סי' קפא ס"ק ב') רק שא"ל כלפי פרסאי דס"ד תיכף אחר אכילת כולן מסלקי השולחנות והשיב לא מסלקי כו' ואוכל עדיין:

שם מים ראשונים מתתילין מן הגדול. לעיל כתבתי דל"ק לדידן הא דישב וישמור כו' מ"מ דעת הר"מ אינו מיושב בכך דהנה הצל"ת תמה על הר"מ (בפ"י מה"ב) שכתב כשנכנסין לסעודה הגדול נוט"י תחלה ואח"כ יושבין מסובין ולא כן איתא לעיל (דף מג) כיצד סדר היסבה כו' עלו והסיבו ובא להם מים כו' הרי מתחלה הסיבו ואח"כ נוט"י וכן משמע הכא דנקט. מקודם סדר היסבה ואח"כ דין נט"י ולא דק כראוי לו לפי שבימי חכמי המשנה היה דרכם קודם הסעודה למשוך ביין ופרפראות וע"ז הסיבו שיהא אחד מברך לכולם וא"צ נט"י לפירות ויין. והבט וראה דברי חכמים דנקט לעיל הביאו להם מים כל אחד נוט"י אחת כו' עלו והסיבו ובא להם מים חוזר ונוטל ב' ידיו בא להם יין כו' ולא נקט הביאו מים לפי שעדן א"צ לזה רק כשבא מים נוט"י וקמ"ל דשתייה לא הוי הפסק כמ"ש רש"י בריש פרק אלו דברים אבל הר"מ נקט סדר סעודה לדידן שנוט"י לאכילה מוטב שיטלו קודם מסיבתן משום פירורין דימאס שם כדקיי"ל לקמן (דף נב) מכבדין את הבית ואח"כ נטו"י וז"פ. ולפ"ז דהר"מ לא איירי בנוט"י אחת תחלה חוזר וניעור קו' הב"י על הר"מ למה השמיט הך לאלתר מייתי תכא קמיה כקו' רב ששת. ונ"ל דלק"מ לדידן דבני ברוכי אנן והגדול מברך לכולם אינו נ"מ בזה לעייל תכא קמיה דהא צריך להמתין עד שיטלו כולם גם כי בעהב"י בוצע אינו רשאי לאכול עד שיטעום הבוצע ומה יועיל בזה להושיט ליה להגדול לאלתר תכא קמיה וכ"כ הצל"ח. אך מה שיצא לחלוק בזה על הב"י שכתב (בסי' קסז) דאין הנטילה הפסק בין המוציא לאכילה אינו כלום דהב"י מיירי בדיעבד אבל כאן סדר הסיבה דלכתחלה נקט דלכ"ע צריך להמתין לכתחלה עד שיטלו כולן וראיה ברורה לזה דהא הבא מלא ולפתן לא הוי הפסק ואפ"ה תניא לעיל (דף מ') אין רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כאו"א, אך לפ"ז לכאורה קשה על רש"י שפי' מתחיל מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא ונ"ל דכתב לפי דתנא בסיפא במים אחרונים בזמן שהם מאה ש"מ דגם ברישא איירי בהרבה בני אדם אפי' הם מאה וא"כ לא מיבעי לשי' הפוסקים בהא דתיכף לנטילה ברכה דלעיל (דף מב) דגם בנטילה ראשונה איירי בפשי' דכולי האי הוי הפסק אף גם להחולקים מ"מ לכתחלה אינו נכון להפסיק כדאיתא לקמן (דף נב) תיכף לנט"י סעודה לזה כתב לאלתר מעיילי תכא (ולא קריבו כדלעיל) ואם יראה שיש הפסק יותר מדאי לא ימתין על המסובין והם יצאו בדיעבד אף בהפסק נט"י כמ"ש הב"י והר"מ פוסק דבמים ראשונים א"צ תכיפה ובהפסק גדול לא איירי. וארווח לן בזה עובדא דהרא"ש שהביא הטור (סי' קסו) שהי' נוט"י באחרונה משום הפסק והק' הט"ז מברייתא זו ולק"מ דטבא ליה עבדי ליה דהיכא דיש חשש הפסק אין חולקין כבוד לרב. עוי"ל דהברייתא מיירי כשהבעל הבית בוצע רק דחולקין כבוד לגדול ליטול תחלה ובזה לא חיישי כולי האי להפסקה וראי' לזה דהא בברהמז"ו כ"ע ס"ל תיכף לנטילה ברכה ואפ"ה תניא בזמן שהם מאה מתחילין מה"ק ואינו חושש להפסקה דעיקר תכיפה הוא למברך אבל כשהגדול בוצע ומברך במקום שיש חשש איסור הפסק נוט"י באחרונה וז"ב:

שם מים אחרונים בזמן שהם ה' כו' צריך ליישב שי' הרי"ף והר"מ דהשמיטו ברייתא זו לחלק בין חמשה ליותר דהרי"ף כתב בפרק כ"מ הא דרב כל הנוט"י באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה וכן הרמב"ם (בפ"ז מה"ב) כתב הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברהמז"ו הוא נוט"י תחלה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר ושאר הסועדין נוט"י זה אחר זה ולא הזכיר הך חילוקא והראב"ד תמה ע"ז, וכתב הכ"מ וי"ל לד' רבינו כיון דהשתא אין מסלקין השולחן מלפני מי שנוט"י אפי' הם מאה הגדול נוטל תחלה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות. ולא ידעתי מאי קאמר דהא באין מסלקין לא שייך הך חששא דישב בידים מזוהמות כדאהדר לי' ר"ג לר"ש. ועוד הא הר"מ כתב מקודם גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ואח"כ נוט"י הרי בסילוק שולחן מיירי. ועוד הא רש"י פי' משום גנאי דהמתנה ואין נ"מ בסילוק שולחן. ולא ראיתי מי שמצא ידו די השב על מכונו. והנ"ל דהרי"ף והר"מ לא רצו לפרש כפירש"י דה' דוקא דא"כ למה נקט ובזמן שהם מאה יותר מה' הוי ליה לפרש לזה פי' בע"א דלדידן דצל"ב בברכה תליא מילתא דכל מי שמברך לו נאה לכבדו וליטול ידיו תחלה שלא ישב בידים מזוהמות ולהכי תנא בזמן שהם ה' דבזה השיעור אינם רשאי לחלק וא"כ אחד יברך לכולם ומן הסתם הגדול מברך להכי מתחילין מן הגדול וה"ה ביתר ע"ז אם אחד מוציא לכולם המברך נוט"י תחלה רק נקט מילתא דפסיקא חמשה לפי דביתר מזה רשאים לחלק וכל אחד מהמברכים נוט"י תחלה ואח"כ נקט ובזמן שהם מאה תפס שיעור גדול דבזה יש יותר משיעור הפסק במים אחרונים לכולי עלמא בעי תיכף לנט"י ברכה וא"כ לא יוכל המברך ליטול תחלה משום הפסק מתחילין מן הקטן שוב אין מדקדקין כמה יטלו ידיהם תחלה עד שמגיעין אצל חמשה דאז שוב נראה וניכר צירוף הנשאר וה"ה כשמכבדין את הגדול או מי ומי ליטול תתלה נוט"י תחלה ובלבד שלא יהא שיעור הפסק ולז"כ עוד ולמקום שמים אחרונים חוזרת לשם ברכה חוזרת כתב סתם ולמקום להורות דלאו דוקא חמשה רק זה הוא בסתמא וה"ה ביותר למקום כו' ואמר מסיי"ל לרב דאמר כל הנוט"י כו' ורב סתם דבריו למי שמכבדין אותו רק דלא יהי' שיעור הפסק דבזה לא קמיירי ולזה סתם ג"כ הר"מ כל מי שמברך כו' ולפי' הר"מ מן הקטן ר"ל ממי שאינו מזומן לברך מן הפחותים שבעם והחמשה ר"ל הגדולים והחשובים וכ"פ התר"י שמן הסתם יברכו מי מהם. ובזה יתיישב מנהגן ש"י שאין מקפידין כ"כ עד ה' לפי שתחלה מכבדין לאחד וצריכים השאר ליטול כדי שלא יהא שיעור הפסק. ובשו"ע סתם כשי' רש"י ואין מזניחין בזה:

רש"י ד"ה למקום שפסק לברכת הארץ כשאר יחיד בחידושיי ביארתי דפירש"י זו הוא בפי' הש"ס למה שפירש דקאי אלהיכן הוא חוזר דצ"ל דפליגי אליב' דר"ש דלר"נ לא שייך חוזר לראש לנברך אך מה שפסק הש"ס והלכתא למה שפסק אינו כדעת ר"ש כי גם רש"י סובר כהרי"ף להלכה כר"נ אך הוא נ"מ גם לר"נ אם פסק עד הזן ולא אכל א"צ לחזור לראש אף בשהה כדי לגמור כולו. עוד נ"ל, מש"כ רש"י כשאר יחיד לומר דצריך ג"כ לפתוח ברכת הארץ בברוך כיון דאינה סמוכה להזן דכצ"ל לדעת ר"ש ביחיד לפירש"י ונ"מ נמי לר"נ היכא שפוסק לא הוי סמוכה. ובחידושיי כתבתי עוד וראי' ברורה דגם רש"י מודה דהלכתא כר"נ מחולין (דף פז) דפירש"י שכר ד' ברכות כמ"ש בפתיחה וכן אביי דאמר חוזר לראש נמי לר"נ היכא דרצה לפסוק עד הזן. ומ"מ לדינא משמע כר"נ ס"ל מדאמר רב דימי לאביי לעיל (דף מד) ברכת מעי"ש על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ כו' וכן בפה"ע על העץ ועל, פרי העץ ועל ארץ כו' ומדאקדמי' קודם לארץ שהוא כעין ברהמז"ו אפי' ליחיד דאין מזמנין לפירות ש"מ דגם יחיד אומר ברכת הזן. ומיושב בזה שי' רש"י ואר"ל:

תוס' ד"ה להיכן הוא חוזר כו' והכא בעי לאותו מן השוק להיכן הוא חוזר הוא סוף דבור. ואח"כ ציין התוס' להש"ס דאמר והלכתא למקום שפסק דהיינו למר מהזן ואילך ולמר נברך ור"ל נברך ואילך וא"צ להגהת מהרש"א. ומה שהקשה לפ"ז למ"ד חוזר לראש היינו מתחל' נברך ולא שייך ביחיד לומר זה לא קשה מידי דודאי פלוגתת אביי ורבנן אליב' דר"ש הוא. מיהו נ"מ נמי לר"ן היכא שפסק עד הזן ושהה למ"ד חוזר לראש מתחיל מהזן ולמ"ד למקום שפסק מתחיל מנודה לך רק התוס' כתבו אח"כ בהא דפסק הש"ס להלכתא למה שפסק אין ראי' מזה דהלכה כר"ש רק דהלכתא הוא סתמא לכל חד כדאית לי' למר מהזן ואילך ולמר מנברך ואילך ואפילו לר"נ נ"מ מההלכתא אם פסק יותר עד הזן ושהה וכמ"ש. ומ"ש והשתא ניחא דל"ק מהזן שהרי לא סיפר בנתים כל המפרשים לא עמדו ע"ד ופי' דר"ל קו' דלעיל ותימא כו' ולזה הגיה הרש"א לא ספי והמ"א (בסי' קפג ס"ק יא) הגיה לא סעד ולדבריהם דבר זה אך למותר ובפרט למשכ"ל דהך למקום שפסק הוא ציון בפ"ע ולמה כתבו כאן. ובר מן דין אין לשונם סובל זה דל"ק מהזן דהו"ל לומר דל"ק אם יתחיל נודה לך וגם למה סני להו לומר לא אכל. ומקום הניחו לי לכוון דבריהם לאמתו דכיוונו לענין אחר למש"כ התוס' פסחים (דף קד ע"ב) ד"ה חוץ מברכה הסמוכה לחברתה כו' והביאו הירושלמי דפריך והרי הזן פי' שאומר אחריו נודה לך ואין פותח בברוך אעפ"י שפעמים שאינו סמוכה לברכת הזן כשרצו השנים לזמן והג' מפסיק לרב ששת עד הזן והלכה כרב ששת וכשיגמור סעודתו אמר בברכות דיחזור למקום שפסק קשיא עכ"ל וזה כיוונו כאן דלפי' הר"מ דמיירי כשיצא אחד לשוק דמז"ע וילך לדרכו שחוזר למה שפסק מנודה לך ואינו פותח בברוך לפי שלא בטל הסמיכות שלא סיפר בנתיים ושהה קצת אינו מזיק בזה לבטל הסמיכות דהתוס' פי' הקו' שם כשאכל בנתיים משא"כ לפי' הר"מ. והנה בפי' הירושלמי פי' הרשב"א בפ"ק בע"א מ"מ התוס' לפי פירושם כיוונו זה לזה כתבו דל"ק מהזן וזה האמת. ובזה נסתר ג"כ מה שרוצה המ"א שם להביא ראי' מתוס' אם שת במזיד דחוזר לראש דלהכי כתבו דלא סיפר בנתיים ולמ"ש הוא ע"א דאם סיפר בנתיים אפי' בשוגג בטל הסמיכות וצריך לפתוח בשם ומלכות וכדעת הראב"ד הובא בב"י (סי' קד) כמ"ש לקמן (דף מט ע"ב) ע"ש:

ד"ה מר זוטרא כו' ופי' בה"ג דאין לומר במשפט כו' ומיהו בכך אין למוחקו. והתר"י ביאר דזה גופי' כ"ד משפט. ובאמת זה תמוה האם מר זוטרא לא ידע מקרא דיש נספה בלא משפט עיי' חגיגה (דף ג') ועכצ"ל כהתר"י. ול"נ כוונת בה"ג כיון דיש מיתה בלא חטא רק כמאמר הכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וכעין מחז"ל טוב מאוד זה המות לזה אין לומר במשפט דמשמע שמשפט מות היה לו מאיזה חטא ואין זה כבוד האבל אך כי יקר בעיני ה' המותה אבל מר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי משמע שמת שם איזה ילד קטן דבלא"ה לאו בר משפט מות הוא רק בעון אביו או הן בקדושיו לא יאמין י"ל במשפט להורות כי כל דרכיו משפט כנ"ל: ד"ה אין מכבדין כו' וי"ל כשיצאו כו'. הקשה רש"א הא האי לישנא הוי קאזלי באורחא איתא הכא גבי רבין ואביי אף שלא יצאו כאחד כדמסיק ע"ז אין מכבדין כו'. ולק"מ דהכא מוכח מלשון הש"ס דאמר רבין ואביי הוה כו' וחשב רבין קודם אף דאביי גדול טפי וצ"ל דנקט מי שקדם לילך תחלה ורבין קדמו אבל בשבת שם גרסו לוי ור"ה כו' ולוי היה הגדול י"ל שיצאו כאחד וחשב הגדול קודם אך גי' דידן בשבת שם לוי ורבה בר"ה הוו קאזלי באורחא קדמיה חמרא דלוי כו' ורבה היה הגדול וחשב לוי קודם וצ"ל שלוי קדם לצאת וא"כ נסתר תירוצם זה. ונ"ל דלהכי תי' שם תוס' בענין אחר דהנה כאן משמע מדבריהם דד"ז תלוי אם יצאו מתחלה כאחד מכבדין וכשלא יצאו כאחד רק אח"כ פגעו ביחד אין מכבדין ובשבת שם תי' ר"ת כשהולכים בחבורה אחת מכבדים אבל כשהולכים כל אחד לצורך עצמו אין מכבדין וה"ט דלפי גי' הש"ס שם דצ"ל שלוי קדם לצאת דלהכי נקטי' קודם צ"ל דתליא בסברא כשכל אחד טרוד בענינו לא שייך כיבוד בדרכים אבל כשהולכים לענין אחד מכבדים דאין כל אחד טרוד בפ"ע. וכן משמע בתר"י ורא"ש אם מתחלה נועדו יתד כו' ואביי ורבין משמע שהיה לכל אחד ענין אחר וא"ש:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה