ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף מה:
מתניתין שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן. דעת התר"י דזה דוקא כשקבעו מתחלה ביחד להמוציא אבל בסוף לא מהני. ולכאורה תמוה הא איתא לקמן (דף מז ע"א) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי כו' מוכח דאם אח"כ בא השלישי מהני. ומצאתי בתר"י לקמן (דף נו"ן) בסוגיא דפרח זימון דס"ל בשנים שאכלו מתחלה ולבסוף בא הג' נגרר אחר השנים ומצטרף. ולזה יש לתמוה על לשון הרא"ש בהשגתו על תר"י מסיק אבל היסבו מקצתן תחלה ובא הג' אח"כ והיסב עמהם כיון שקבועים בסוף חייבים לזמן. וכ"ה בשו"ע (סי' קצג) והא בשנים שקבעו תחלה גם התר"י מודה דהג' נגרר להם והיל"ל רבותא שקבעו לבסוף מהני כדכתב הרא"ש בריש דבריו וכ"ה בטור. וי"ל דע"כ לא אמר התר"י דנגרר אלא דיוכל להצטרף דלא גרע מטיבול בציר אבל חיובא ליכא ורשאים לחלק ולז"כ שם בפרח זימון שא"י לזמן והרא"ש פליג דחייבים לזמן אם קבע לבסוף. ולשי' הרא"ש י"ל לצירוף רשות מצטרף אף שהג' אכל בפ"ע באותו בית ועובדא דרב ושמואל איירי לחיובא כפרש"י שם. שוב ראיתי כן בש"ג שבמרדכי בשנים שאכלו בקרן זויות ואחד אכל בפ"ע שא"ח לזמן רק שיכולים לזמן מ"מ נראה דזה דוקא בשנים שקבעו אז הג' נגרר כהתר"י אבל כשכל הג' לא נקבעו אינם רשאים לזמן וראי' ברורה מתלמידי דרב לעיל (דף מב) בתר דכרכי קא מיב"ל כו' ואי רשאי לזמן מאי מספ"ל יזמינו ויוצא י"ח וראיתי בב"י (סי' קצג) הביא תשו' ריב"א בב' שקבעו יחד והג' אכל בפ"ע דטוב לזמן וזהו בבירור כוונת רמ"א שם ס"ב שכתב ומ"מ אפי' במקום שרשאי לחלק עדיף טפי לזמן משום ברוב עם הדרת מלך דקאי אהמחבר בב' שקבעו והג' אכל בפ"ע דרשאי לחלק ומ"מ עדיף כו' וזה דלא כמו שהבין המ"א דרמ"א איירי בשכל אחד אכל בפ"ע וכ"ה בב"ת שם וכ"ה דעת הצל"ח בפי' המ"כ והרמב"ם ובמח"כ שגו ברואה דבזה היטב אשר דיבר המ"א דאינם רשאים לזמן אך כוונת המ"כ בב' שקבעו מתחלה יחד אז הג' נגרר לצירוף וכמו שהראיתיך לדעת התר"י בסברא זו וזה שציין הרמ"א ב"י ושם איירי כמ"ש וז"ב ואמת:
שם אכל דמאי כו' מזמנין עליו. (א) צריך ליתן טעם למה שנה רבי בלשון יחיד דטפי הוה רבותא אם היה שונה אכלו דמאי כו' מזמנין דאף בכולם אכלו איסור הוה קביעות וכ"ש באחד די"ל דהיחיד נגרר אחר השנים וכמ"ש מזה בחי'. עו"ק דלפי מש"כ המ"א (בסי' קצו ס"א), בשנים אוכלים בשר ואחד תלב מי שאכל חלב מברך להוציאם לפי שיכול לאכול עם חביריו ולא להיפך אף דשם אין כאן איסור דרבנן גמור דדרך בישול אסרה תורה ובפרט שאוכל בזה אח"ז כ"ש באוכל דמאי דהוה ודאי דדבריהם דהאוכל דמאי צל"ב ואמאי נקט מזמנין עליו דר"ל דמצטרף לזימון דאחרים כדאי' ברש"י לעיל (דף יח). והנ"ל בישובו עם מה דיש עוד להקשות על מה דאי' לקמן בש"ס (דף מז) אכל דמאי הא לא חזי לי' אמאי לא אוקמי' בעני האוכל עם שני עשירים וקמ"ל אף דהם לא מצו אכלי משלו כיון דאיהו מצי אכל מדידהו מצטרף וכדאי' כה"ג בתד"ה אכל טבל. ומצאתי בצל"ח שהקשה זה ותירץ דא"כ ליתני תרומה. ולא דן דינו למזור די"ל משום דנקט במתני' מזמנין עליו וזה אינו גבי תרומה דיש בו איסור תורה כמ"ש המג"א הנ"ל לכן נקט בדמאי דקילא מזמנין עליו ונ"ל דקו' חדא מתורצת בחברתה ומזה יהי' חולי' דהמ"א דהש"ס ס"ל דאם הי' לעשיר איסור ברור לא היה ראוי אף בדמאי לזמן עליו להכי הוצרך לתרץ משום מיגו דאי בעי מפקר כו' וכיון דבידם להפקיע איסורי' להפקיר נכסייהו וחזי להו להכי לא מיקרי גם להשנים שם איסור ויכולים לזמן עליו ולזה נקט בלשון יחיד להורות רבותא זו שהם מזמנין עליו. ומיושב ג"כ קו' התוי"ט למה לא תירץ הש"ס משום דרוב עה"א מעשרין הן לפי דבזה הי' עדיין שם איסור על השנים ולטעם דמיגו א"ש. ומ"מ עיקרו סמוך ג"כ על הא דרוב עה"א מעשרין הן. ומיושב קו' הפ"י בש"ס שם. (ב) ואשוב לבאר יתר דברי המ"א מש"כ בשם אגודה בשבת שחל ט"ב אין מזמנין יחד אוכלי בשר עם אוכלי חלב הנזהרים מבשר כיון דכל אחד א"י לאכול עם חבירו והקשו כולם ע"ז הא יכולים לאכול יחד לחם דעליו הוא מזמן ולא תי' כלום. ולענ"ד נ"ל ראי' לזה מלקמן (דף מז) בעובדא דרב ושמואל דא"ל אלו מייתי ארדילייא כו' הרי אף שלא הי' בדעתם לאכול פת עוד רק איזה דבר לקינוח מצטרף לחיוב זימון כפרש"י שם מוכח מזה דאין הקביעות סעודה מיקרי על הלחם לבד כי אם על כל דבר שדעתם לאכול ואף דאין קבע לפירות וש"ד מ"מ מגו דהוי קביעות לפת מהני לשאר דברים ובזה ברוך טעמו של אגודה דאיירי שמתחלת אכילתם קבעו זה על דעת בשר וזה לחלב בטל גם קביעות פת כיון שא"י לקבוע על הסעודה דכל שאי"ר לבילה מעכב בו אבל כשהאוכל חלב יוכל לאכול בשר מיקרי הקביעות על שם אוכלי בשר אף שכל אחד אוכל מככרו וכ"ז אם מתחלה קבעו ע"ד בשר וחלב אבל אם מתחלה קבעו ע"ד פת ואח"כ הביאו לפניהם בשר וחלב גם אגודה מודה דיזמנו דלא גרע מהא דאיתא בשו"ע (סימן קצג ס"ד) בג' שישבו לאכול ואח"כ נפרדו ואכלו כל אחד בפני עצמו דחל חיוב זימון וכמ"ש התר"י לקמן (דף נון) ומיושב קו' הט"ז (סי' קצו ס"ק ב') וזה ברור:
שם אכל טבל כו' אין מזמנין עליו. גם בכאן יש מקום קפידא. (א) מה דשנה בלשון יחיד ולא בלשון רבים כבסיפא נשים כו' ואי"ל בזה דקמ"ל באחד אינו נגרר לשנים כיון דאיסור אכל לא הו"ל קביעותא דהא הרמב"ם ס"ל דאינו מב"ע כלל דלא שמיה אכילה כמ"ש לקמן כ"ש דאימצ"ט והק"ל. והנ"ל בזה אחר שנבאר דברי התוד"ה אכל טבל שהמפרשים נתקשו בו מה דמסקו וה"ה אם אכלו שלשתן טבל כו' דמהרש"ל מחקו ומהרש"א דחקו כמו שיראה המעיין. וגם בלא"ה דבריהם צ"ב מש"כ דאכילת טבל לאו שמה אכילה דאין פי' אכילת איסור לא שמה אכילה דא"א לומר כן דהא בפסחים (דף לה) בהא דאינו יוצא ידי חיוב מצה בטבל מסיק הש"ס דה"ט כר"ש דאין איסור חל על איסור ולאו משום דלא שמה אכילה ויותר מזה איתא בשבועות (דף כב) שבועה שלא אוכל ואכל נבילות חייב וכדאי' התם נבילה בת אכילה היא וארי' הוא דרביע עלה רק כוונתם דלא שמה אכילה לזמן עליו ולהודות לה' שאכלנו משלו דאין עבירה מצוה והא דלא כתבו בפשי' דבאכילת איסור ל"ש קביעות דס"ל כשי' הר"מ דאינו מב"ע כלל ועכצ"ל דה"ט דלא חשיבא אכילה לברך לה' שאכל איסור. ובזה מיושב מה דמסקו וה"ה אם אכלו שלשתן כו' דזהו לראי' דלא הוי טעמא דמתניתין משום דאינם יכולים לצרף יחד דהא גם בג' אכלו טבל מוכח דאין מזמנין מדאמרו בב"ק שם באכלן ומב"ע הוה ניאוץ ואין עבירה מצוה שיהי' מצוה לברך כלל וכ"ש דאין מזמנין אלא ודאי ה"ט משום דלא חשיבא אכילה להודות לה'. אך לפ"ז י"ל דהיינו דוקא בדאכל האיסור במזיד או בשוגג דהו"ל שם איסור ולא חשיבא אכילה אבל באוכל ביוה"כ או איסור במקום סכנה דהותרה לו שפיר מחשב אכילה לברך עליו כיון דאכילה היא ובהיתר אכל. וכ"כ הב"י בשו"ע (סי' קצו) ומשמע שם דמב"ע אבל אין מזמנין עליו וכן מסתבר לא מיבעי לשי' הרשב"א בשם הראב"ד הטעם שאין קבע וחיבור לדברים האסורים ע"ש. אף גם לשי' הרמב"ם דאינו מחלק בין ברכה לזמון הנ"מ באוכל עכ"פ דרך קביעות משא"כ בחולה שיש בו סכנה לא שייך בי' שם קביעות וז"פ בסברא וא"כ קשה מה דהקשה הש"ס טבל פשיטא לישני דמיירי אפי' באכל מחמת סכנה אין מזמנין עליו אף שאכל בהיתר. ונ"ל דמכאן יש סמוכים לשי' המ"כ שהביא הב"י שם דאחד נגרר לשנים אף לא קבע עמהן רשאין לזמן עליו ולא חובה ובקבעו כולם חייבים לזמן ע"ש וא"כ בכה"ג דאכל איסור במקום סכנה אף דלא הו"ל שם קביעות להיות חייבים לזמן מ"מ י"ל אם רצו מזמנין עליו ואולי בזה דקבע עמהם אף דלא חשיבא קביעותא י"ל דהכל מודים דנגרר אם רצו ובמתני' תנא טבל דומיא דנכרי דאין רשאין לז"ע להכי לא אוקמי באכל במקום סכנה רק באכל באיסור ואפי' טבל דרבנן ובזה תעלה תרופה גם לראש קושייתינו דלהכי נקט אכל טבל בלשון יחיד דמזה מוכח אפי' טבל דרבנן אבל אי הוה נקיט בג' שאכלו דאימ"ז הוה אמינא דמיירי באכלו במקום סכנה דאין מזמנין וכמ"ש. (ב) ודין ברכה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא לבאר דעת הראשונים. והאמת עד לעצמו. הנה דעת הרמב"ם (בספ"א מה"ב) באכל טבל ואינך אימב"ע כלל לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד חולק דלא אמרו אלא שאימ"ז לפי שאין קבע לדברים האסורים אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו ודעת הרשב"א כהרמב"ם מדתנן בפ"א דדמאי הדמאי מב"ע ומזמנין עליו ש"מ שבשאר איסורים אין מב"ע וכנ"ל לדייק מרש"י שפי' בשבת (דף כג) הא דדמאי מב"ע ברכת המוציא ש"מ דבטבל ודאי אי"ב ולשי' הראב"ד צ"ל מב"ע ר"ל ברהמז"ו דטעונה כוס או דס"ל להוציא אחרים עיי' בר"ש. והרא"ש הסכים להראב"ד וראייתו מדאמרינן בב"ק הרי שגזל סאה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ. ולכאו' אינו מובן ראייתו דכיון שהוא ניאוץ איך יברך הא אין עבירה מצוה וכמ"ש הרא"ש בפרק כל שעה מהירושלמי ומצינו בתוס' דס"ל כשי' הר"מ הביאו מש"ס זו ראי' להיפך דאימ"ב אלא מנאץ. וראיתי בט"ז (סי' קצו) שפי' דהראב"ד והרא"ש מיירי באכל בשוגג ובזה פליגי ע"ד הר"מ כיון דאין מכוין לנאץ מברך וזה אינו דהרא"ש לא הזכיר דינא דשוגג. גם הרשב"א דהקשה על הראב"ד מהא דדמאי מב"ע הא ודאי לא מוכח דהראב"ד מיירי במזיד דאל"כ לוקמי הא דדמאי באכל במזיד. ומה שנ"ל בדעת הרא"ש דהוכחה שלו מהא דאמר הש"ס הרי שגזל סאה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ ולא נקט זה בברכת הנהנין גופי' דאין זה מברך משמע הא דאינו מברך הוא בדבר שברכתו אינו אלא ניאוץ כהאי דברכת המצות שמברך אשר קדשנו במצותיו כו' והש"י לא צוה על ענין כזה שרוצה באיסור משא"כ ברכת הנהנין שמברך על בריאת הלחם ופירי ומזון החיוב עליו לברך וכי מי שאכל שום וריחו נודף כו' כיון שהברכה בעצמה אין בה ניאוץ וזהו כוונת הרא"ש משמע שחיוב עליו לברך אלא שברכתו היא לניאוץ ולהכי א"י לברך. אח"כ מצאתי כן בק"נ שם בפ' כל שעה והבט וראה שהתוס' שס"ל כשי' הר"מ לא הביאו הך גירסא והפריש ממנה חלה רק אכלן ומב"ע אינו מברך אלא מנאץ ובזה היה ראי' לגירסתם אבל לגי' שלפנינו שהיא כגי' הרא"ש מוכח כהראב"ד ומ"מ נ"ל דגם הר"מ מודה בזה שגזל וטחנה דברכת הנהנין מברך תחילה וסוף מדנקט הש"ס ברכת חלה רק דשם שאני כיון דקנה בשינוי ודמים הוא שחייב לו יכול לב"ע תחלה וסוף דלזה נחשב כשלו רק לברכת חלה אימ"ב כמ"ש וזה דלא כהב"י (בסי' קצו) שס"ל בדעתו דגם בקנאן בשינוי אימ"ב תחו"ס רק כדעת המג"א שם שהוכיח במישור דמב"ע ע"ש רק לאיסור טבל וכי"ב דאין השינוי מוציא מאיסורו ס"ל דאימ"ב תחלה וסוף. והמג"א לא נחית להחילוק שכ"ל להכי מדמה ברכת הנהנין לברכת המצות רק דס"ל כיון דברהמ"ז מה"ת מספק נקטינן לחומרא ע"ש וזה אינו דהרמ"א (בסי' י"א ס"ו ובסי' תנ"ד ס"ד ובסי' תרמ"ט ס"א) בברכת המצות איירי ולהכי דמינהו להדדי אבל לברכת הנהנין היכא דקנה בשינוי גם המוציא צל"ב והא דדקדק הרמב"ם בפ"ו (מהל' חומ"צ ד"ז) זה, הכלל כל דבר שמב"ע ברהמז"ו יוצא בו י"ח מצה אתא לאפוקי ברכות המצות דאף בשינוי דקנא' אינו מברך וז"ב ועל"ק: שם נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן כאן שנה רבי בלשון רבים ועוד יש מקום קפידא בזה דהא נשים ועבדים מזמנין לעצמן רק לצירוף אינם והיל"ל אשה ועבד אין מז"ע. (א) ולכאורה יש ראי' מכאן לדעת הרי"כ שהביא הטוא"ח (סי' קצט) דאשה אחת מצטרף וה"ה בעבד וכן קטן למאי דס"ל לר"נ לקמן (דף מח) דקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ודעת הכלבו דב' קטנים לא י"ל להכי נקט בלשון רבים. אך דעתו דחוי' כמ"ש לקמן. גם הש"ס (דף מז ע"ב) על רב אסי דס"ל קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו מדתנן קטנים אין מז"ע ולא משני דמתני' מיירי בשנים שנים ש"מ דפסיקא להו אפי' חד חד אימצ"ט והדרי קושי' לדוכתיה. וליישב זה נתנה ראש לחקור הדורות מראש שיטת הראשונים ויפיקו שרשי דינים וממוצא דבר נשכיל דבר. וז"ל הרמב"ם (פ"ה מה"ב ד"ו) הכל חייבין בברכת זימון כהנים כו' נשים ועבדים וקטנים אין מז"ע אבל נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן. אנדרוגינוס מזמן למינו ואימ"ז לנשים ואנשים מפני שהוא ספק והטומטום אימ"ז כלל. והכ"מ מקורו לא הראה. והב"י כתב הכי תניא בפ' ראוהו ב"ד גבי תקיעת שופר כו' ע"ש. ותמיהני מה ענין זה לתקיעת שופר דשם הנשים פטורות לעצמן אבל ברהז"י דמזמנות לעצמן למה לא יזמנו טומטום ואנדרוגינוס עם נשים עכ"פ גם באנדרוגינוס כתב שם טעם מלבו מפני שהוא גרוע מהם נגד לשון הר"מ מפני שהוא ספק. והאמת שהוא מקור נפתח מתוספתא פ"ה וז"ל הכל חייבים בברכת המזון כהנים כו' ומוציאין את הרבים י"ח טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים י"ח אנדרוגינוס מוציא מינו ולא שאי"מ טומטום אינו מוציא מינו ושא"מ מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא מינו ישאי"מ נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים י"ח באמת אמרו אשה כו' והמפרש שם כתב דס"ל נשים אינם חייבות בברהמז"ו מה"ת וזה אינו דהא רבינא הוא דמספ"ל. והאמת הוא שט"ס ברהמז"ו וצ"ל ברכת הזימון כהנים כו' וזו היא הברייתא המובא בריש ערכין הכל חייבים בזימון כהנים וא"ש מה דאי' שם אח"כ בעשרים נחלקו ובלבד שלא יהא בהם אחד שפוטרין אותו מן הזימון ור"ל טוממום ואנדרוגינוס וכ"ש אשה ועבד שפטורין וא"כ אין הנשאר רשאין לחלק מזימון עשרה שנתחייבו עמהם ולכאורה יקשה מכאן דתנא נשים ועבדים פטורין ע"ד התר"י והרא"ש שכתבו נשים לעצמן חובה. ונ"ל שכ"ה דעת הרמב"ם דכלל הא דנשים מזמנין לעצמן עם יתר החיובים טומטום ואנדרוגינוס דמזמנין ואין מואה"ר. ועוד כ' בחי' לקמן (דף מח) כלל בלשון הר"מ היכא דתנא מזמנין ר"ל לחיובא ע"ש. וכ"ה דעת הר"נ פ"ב דמגילה בהא דהכל כשרין לקרות המגילה לאתויי נשים כתב וז"ל וי"א שאעפ"י שהן מוציאות אין מצטרפות לעשרה כברהמז"ו דנשים מזמנין לטצמן ואין מצטרפות למנין ג' לזמן עם אנשים משום פריצות וא"א לומר כאן שמוציאות ואין מצטרפות אלא ודאי דמצטרף ושאני הכא דע"י צירוף אין שינוי ברכה אבל זימון דהוי שינוי בברהמז"ו, וניכר צירופם איכא למיחש לפריצותא ודכוותה נמי בברהמז"ו היכא דאיכא ג' בר מנשים מצטרפין גם נשים עמהן ע"ש, ואי ס"ל דנשים לעצמן רשות מאי ק"ל ממגילה דלמא טעמא דפריצות אינו מספיק אלא לרשות ולא לחובה כמגילה ועוד דכתב דכוותה בברהמז"ו היכא דאיכא ג' אנשים מצטרפין אף נשים משמע דמצטרפין לחיובא ולהוציאם י"ח דומיא דמגילה ואי אינה מחוייבת בדבר אימ"ו רבים י"ח ומ"ע מזה לקמן. (ב) וליישב זה צ"ל דס"ל דהא דטרבה בערכין הכל חייבים לאתויי נשים לחובה הוא דמזמנין לעצמן ובתוספתא דתנא פטורים מיירי בצירוף עם אנשים שפטורה ואימצ"ט ואין מוציאין הרבים ומיירי גם בשאכלה עם ג', אנשים אף שבלאו איהי הם מחוייבים אין מצטרפות ואין מוציאין הרבים וכמ"ש עוד לקמן (אות ד') וטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק אף עם אחרים בין לצירוף שנים לחיוב זימון או לג' ואין מוה"ר משום ספק אשה וה"פ אנדרוגינוס מוציא מינו וג' אנדרוגינוס שאכלו יחד חייבין לזמן ומוציאין זא"ז ואימ"ו שאי"מ אף דחייבין מספק אין מוציאין וטומטום שאינו מוציא מינו אין לפרש שאימ"ו אבל חייבין כשאכלו לעצמן דזה אינו כיון שכל אחד אימ"ו אימצ"ט לחיוב דמי יוציאם וצ"ל דהיא גופא קמ"ל שאף בטומטום דלא שייך פריצותא לא חילקו בהם ואינו מוציא ומש"ה ג"כ אימצ"ט. גם נ"מ בשלשה טומטמין שאכלו עם ג' אנשים או נשים דחייבין מספק אינם רשאים לחלק כיון שאינם מוציאין את מינו צריכים שאיש אחר יוציאם ולפי מה דמספ"ל לרבינא דנשים פטורות מה"ת מברהמז"ו צ"ל הא דתנא בטומטום ואנדרוגינוס חייבין בשאינו מינו ואינו מוציא ומשמע אפי' לנשים כדכתב הרמב"ם וצ"ל שהנשים יוציאום אף שהם בספק איש י"ל דמיירי בשיעור דרבנן כדתנא בתר הכי אשה מברכת לבעלה ומוקי הש"ס בשיעור דרבנן ועוד כתבתי בחי' בכמה גווני. והנ"ל עוד מה דקשה ע"ד הרמב"ם דהשמיט דין דחצי עבד וחצי בן חורין אינו מוציא לא מינו ולא שאי"מ השנוי בתוספתא אצל טומטום ואנדרוגינוס דה"ט דלפי מש"כ הר"מ שם דנשים בספק חיוב מה"ת א"כ אינו דומה לטוא"נ שכתב הר"מ דאינו מזמן ומשמע דברהמ"ז מוציא למינו ושאי"מ אף שהם בספק אשה דה"ט משום דהו"ל ספק ספיקא ספק איש ואת"ל אשה שמא אשה חייבת מה"ת. וכן נשים מוציאים אותם מס"ס ספק שמא נשים חייבות ואת"ל פטורים שמא גם הם אשה אבל חצי עבד וחצי ב"ח לא מיבעי דאינו מזמן אף גם בברהמז"ו אינו מוציא דלא אתי הצד עבדות דספק חיוב ומוציא ודאי חיוב. ואף אם משכחת לה דאינו מזמן ומוציא באכלי שיעור דרבנן לא מיירי בחילוקי דינים דאף דבתוספתא שנה להו לפי דשם מיירי הכל בחד גוונא אי נשים חייבים מה"ת חצי עבד נמי מוציא בברהמז"ו ואי אינם מה"ח א"כ גם טומטום ואנדרוגינוס מיירי בשיעור דרבנן אבל לדידן דמספקא לן לא שוו להדדי להכי לא תנא בהדדי. ובזה יתבאר שיטה זו על מכונו:
ג אך כי הנה כן נהגו בנות ישראל שלא לזמן כשי' רש"י ותוס' דנשים לעצמן רשות צריכין למשכוני נפשין אליב' דהלכתא טפי למעליותא ואתיא התוספתא כפשטי' דנשים פטורות גם לעצמן ומרבי מהכל לרשות וקמ"ל דלא אמרינן מצוה לחלק כדין שנים שאכלו דש"ה דאיכא דיעות חשיבי להודות לה' ואשמועינן ג"כ דאין מוה"ר כיון שאינם מתוב"ד דלא נימא ברז"י שאני דהו"ל ברכת שניהם כמ"ש רש"י, לקמן וטומטום ואנדרוגינוס חייבין מיירי בשאכלו עם אנשים ואנדרוגינוס אף שאכלו בעצמן חייבין מספק כיון שמוציא מינו וג' טומטמים אין מצטרפין גם יחד דבטל זימון בהם כמש"ל. ויותר נ"ל לשי' רש"י דנשים פטורין ואין מצטרפות ואינם בת חיובא כלל ה"ה בטוא"נ אף שחייבין מספק היינו בשאכלו עם ג' אנשים אבל להתחייב בצירוף לב' אנשים כיון שהם חלוקים למיניהם כעין שכ' הכ"מ בדעת הר"מ. ואף דלעיל כתבתי לשי' הר"מ בענין אחר דמצטרפין לשנים ואימ"ו היינו לשי' דס"ל דה"ט משום פריצות וגם בטומטום ואנדרוגינוס לא חילקו כי' א"כ גם לשנים כן הוא אבל לשי' רש"י דס"ל נשים לאו ב"ח ולהכי אימצ"ט ואימ"ו גם טוא"נ א"צ לומר בו לא פלוג ולמאי נימא דלב' מצטרף ואימ"ו דממ"נ אם הוא אשה אינם בת חיוב זימון כלל ולפ"ז י"ל דאינו מוציא לשאי"מ ר"ל לאנשים ונשים ועיקרו, קמ"ל דאין מצטרף ודומי' דטומטום וחצי עבד דאימ"ו את מינו דר"ל נמי דאומצ"ט כמ"ש, ולכאורה יש לדייק כן מערכין דאמר הכל מצטרפין לזימון לאתויי קטן ולא אמר לאתויי טומטום ואנדרוגינוס אך אולי ס"ל דזה פשי' דהם ספק חיוב ומרבה קטן דלאו בר חיובא ודוחק דהיכי פשיטא זה כ"כ דהא י"ל כיון שהם ספק אשה ואימ"ו ה"ה לצירוף קמ"ל דמצטרף ומנ"ל לרבויי קטן אלא ודאי דס"ל דטומטום ואנדרוגינוס באמת אימצ"ט לשאינם מינם. אך זה ודאי יש להוכיח מדלא אמר אשה ועבד ש"מ דגם אשה אחת אימצ"ט ודלא כמהרי"כ שכ"ל. ולמ"ש א"ש מה דהאריך בתוספתא טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין הרבים אנדרוגינוס כו' דהנך תיבות אין מוה"ר מיותר דהא פרט אח"כ דין אנדרוגינוס וטומטום די"ל דרישא קמ"ל אף שאכלו עם ג' אנשים דאין מואה"ר ואח"כ אשמועינן דין דאמצ"ט ונקט בלשון מוציא דזה, בזה תליא דהא לא מצי למיתני טומטום אימצ"ט למינו דאמאי אימצ"ט דחדא מינא נינהו רק הצירוף תלוי בזימון כיון שאין מזמנין בטל צירופם וה"ה בכל הנך דחשיב י"ל כן. וע"ע לקמן מה שכתבתי בשי' רש"י למעליותא. (ד) עוד בה שלישי' דעת הסמ"ג להכריע דנשים לעצמן רשות אך כשאוכלות עם זימון ג' דאנשים גם הם חייבות לזמן אף באחת או בשנים ובזה השווה ש"ס ברכות וערכין והב"י קבע זה לפסק הלכה בשו"ע (סי' קצז ס"ז) ואחריו החזיק הב"ת בתוקף דעה זו שכ"ה ג"כ דעת הר"נ והרא"ש בתשו' וכתב בטעמו דנשים לעצמן דמס"ל בחיוב ברהמז"ו מה"ת לא תיקנו רבנן זימון בנשים אבל כשאוכלות כו' ע"ש ומלבד שהוא נותן טעם לפגם דתלי תניא בדלא תניא שדין נשים פטורין הוא מהברייתא ורק רבינא מספ"ל בזימון ולכמה פוסקים נפשט דחייבות מה"ת וכן דעת הר"נ מבואר בפ' לולב הגזול (דף לח) וזה הי' מהעלם עין הב"ח (בסי' תרפט) וכתב מה שכתב ע"ש. גם פליאה דעת זה מדתנא בתוספתא דנשים פטורות ואימ"ו דלשי' צ"ל דפטורין לעצמן ואימ"ו אה"ר היינו בשאכלו עם ג' אנשים דחייבות אפ"ה אימ"ו משום פריצות הרי אפסקי' בסכינא חריפא. והפשוט מבואר דתלה זה בזה דפטורין ולהכי אימ"ו וכן בטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק ואימ"ו משום ספק אשה ולקמן יבואר עוד גם ה"ט דפריצות לא שייך לשי' בטוא"נ דבשלמא לשי' הר"מ והר"נ דנשים עם אנשים פטורות משום פריצות אף בטוא"נ דלא שייך בהן משום פריצות כדאי' באהעו"ז (סי' כ"ב) דמותרים להתייחד עם אנשים לא חילקו חכמים כיון שידוע לכל שהם ספק אשה והו"ל ספק חיוב דאימ"ו ודאי חיוב וכ"ה בחצי עבד וחב"ח משא"כ לשי' הסמ"ג דעם אנשים נתרבה חיובם רק שאימ"ו משום פריצות א"כ בטוא"נ וחצי עבד דל"ש ה"ט משום פריצות מהיכי תיתי לא יוציאו דלחשש איחלופי בנשים לא שייך למגזר ואולי ס"ל הטעם דאימ"ו כמש"ל בשי' רש"י משום ברית ותורה דא"י להוציאם להכי גם בזימון אינם וגם זה דוחק הוא דרש"י לא כתב טעם זה אלא על אם רצו כו' אבל על זימון חובה לא שייך טעם זה דהא יכולים אח"כ לברך בעצמם ובפרט לשי' הר"מ דברית ותורה אינו מעכב. ועוד לרב דלא אמר ברית ותורה מאי א"ל. ומש"כ הב"ח בשם הר"נ כהסמ"ג כבר כתבתי לעיל דאינו כן רק דס"ל גם לעצמן חובה. ימש"כ דהיכא דאיכא ג' מצטרפין גם הנשים ר"ל מצטרפין לזמן על אנשים דומיא דקריאת מגילה וא"כ לכאורה קשה מהתוספתא שכ"ל. אך האמת יורה דרכו דכוונתו בג' נשים דחייבים בזימון לדעתו מצטרפין לזמן אאנשים ולא חיישינן לפריצות כיון שאין צירופם ניכר וס"ל להר"ן דנשים חייבות מה"ת וכמו שמבואר בר"נ פ"ג דסוכה ובלא"ה צ"ל כן דאיירי בשלשה נשים דאי בב' נשים הא עדיין צירופן ניכר דהא בלא האנשים היו מברכות בלא זימון אלא ודאי כמ"ש. גם מש"כ בשם הרא"ש במח"כ משם מוכח להיפך דאין חיוב אנשים חל על הנשים באחת או שתים רק דמיירי בג' נשים שאכלו עם אנשים דלדעתו נשים חייבות בזימון עז"א שיוצאות בזימון אנשים מק"ו דנשים מזמנות לעצמן דאי נימא דאיירי באשה אחת או ב' דחל חובת זימון להם מחמת זימון דאנשים פשיטא שיוצאות בזימון אנשים דהם חייבוה והם פטרוה אלא ודאי כמ"ש וכ"ז ברור לאמתו בס"ד. (ה) והנה בהשקפה עומד לנגדי התוס' סוכה (דף לח) ד"ה באמת שכתבו ובתוספתא קתני גבי ברהמז"ו דאין אשה מוציאה הרבים י"ח כו' הרי דגרסו בתוספתא ברהמז"ו דע"ז פלפלו שם אי נשים תייבו' בברהמ"ז מה"ת עיי' במהרש"א ומהרמ"ל מש"כ והגיהו שם. אך אחר עומק עיון אמתי נהפוך הוא דמשם סייעתא דלי דגם הם גרסו הכל חייבין בזימון כו' דאי לא"ה תמוה איך י"ל דחייבות מה"ת הא בהדיא מבואר בתוספתא דנשים פטורות ואין מוה"ר. ומצאתי בחשו' שער אפרים (סימן יב) שעמד ע"ז בקושיא גם בלא"ה דבריהם צ"ב והג"ה לפי' המפרשים ע"ש. לזה חלקי אמרה נפשי לכוין האמת במי שאמרו דהן הן הדברים הנאמרים בסמ"ג וז"ל גרסינן בפ"ק דערכין הכל חייבים בברהז"י לאתויי נשים ותימה דבפ' שלשה שאכלו משמע דנשים רשות ואומר ר"י דלעצמן רשות וכשאוכלות עם אנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואימ"ב לעצמן עכ"ל ודעת ר"י לא איתפרש היכא ובזה דעת קדושים אמצא בתוס' סוכה הנ"ל דס"ל לעצמן רשות ועם אנשים חייבות וגרס בתוספתא הכל חייבין בזימון כו' נשים ועבדים וקטנים פטורות ואין מוציאין הרבים וס"ל דפטורות לעצמן רק הא דאין מוה"ר ק"ל כיון דמרבה בערכין מהכל לחיוב נשים וצ"ל כשאכלו עם אנשים אמאי אימ"ו את הרבים וניחא להו דמשום ברהמז"ו הוא שא"י להוציאם מה"ת ועיקר זימון לברך כל ברהמז"ו כמ"ש המ"א (בסי' קצג ס"ק ח') וגם כי זה הטעם הוא נמי לברכת זימון כיון שהאנשים אכלו לשובע ונתחייבו בזימון מה"ת אין האשה מוציאם דגם ברז"י שלה אינו אלא מדרבנן כדין ברהמז"ו ועז"כ ואין יכול לדקדק מכאן בברכת המזון דאורייתא (כ"ה בכל נוסחות ישנות כמ"ש מהרש"א ומה שנדפס כעת הג"ה במהרש"א בשני תצאי ריבוע תיבות דחייבות איזה תלמיד טועה הגיה זה רק שלשון התוס' הי' בברכת בבי"ת ורש"ל הגיה דברכת בדלי"ת ועז"כ שם מש"כ) ר"ל לפי ה"ט שכתבו מוכח מכאן דמיירי בברכת המזון דאורייתא והיינו שאכלו כדי שביעה, דדלמא לא הוי דאורייתא (ר"ל דמיירי בכל גוונא א"י להוציא אה"ר אף בשיעור דרבנן וה"ט) כיון דאימצ"ט לזימון כדתנן בפרק ש"ש אימ"ו (ור"ל כיון דאימנ"ט משום פריצות ה"ה, אפילו בג' אנשים דבלא"ה הוי זימון אין מוציאות כדי שלא יטעו להצטרף גם יחד) אף על פי שהאיש מוציאן (ר"ל מדמרבה לחיובא עם אנשים ע"כ צריכין לצאת בזימון דאנשים ול"ת לצירוף) שאני איש דחשיב טפי (ור"ל דבזה ליכא למיטעי אבל בזימון דנשים אם יזמנו יאמרו ג"כ הנשים מצטרפות) א"נ משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגלה כו' ולפי הנך תרי טעמי אין נ"מ בין חיוב ברכת המזון, מזימון דאורייתא או דרבנן ובין אם אכלו שיעור שביעה דאורייתא או לא. ומש"כ ובתוספתא קתני גבי ברכת המזון ר"ל בדין ברכת המזון. ולפי דלהס"ד ס"ל הטעם דתלוי אי ברכת המזון בנשים מה"ת נקטו ברכת המזון ועיקר דין דהתוספתא בזימון מיירי וז"ב בדעתם. ומקום הניחו לי המפרשים לבאר אמתת כוונתם בלי שום הג"ה. והשתא דאתינא להכי הרי שלך לפניך פי' הסמ"ג בשם ר"י ומילתא בטעמא ליישב מה דק"ל לעיל. ומעתה הבט נא וראה אם זה מוסכם להלכה דטעמם בהס"ד דברכת המזון דרבנן דחו בעצמם דאין לדקדק מכאן כו' וגם ה"ט דרבים זילא מילתא כמו גבי מגילה תמוה דמזה ראיה להיפך לדעת כל הפוסקים דהא מאן דס"ל דנשים חייבות במקרא מגילה ס"ל ג"כ דיכולים להוציא כדאיתא ברש"י ערכין (דף ג') ובר"נ ורא"ש ולהבה"ג דס"ל אימ"ו ס"ל דפטורים מקריאה וחייבים בשמיעה עי' בתוס' שם ולא נשאר אלא טעם זה דחיישינן לצירוף ומשום פריצות וכבר כתבתי לעיל כמה חלוש טעם זה בטוא"נ. סוף דבר אני אומר אף שאין אני כדאי לסתור דברים שקבע בשו"ע להלכה אך להראות שמנהגן של ישראל תורה היא שאינם נזהרים כ"כ לזמן בזימון דאנשים כפי שיטת כל הפוסקים הנ"ל ואין דעת שלישית מכרעת נגד כל גדולי הדעת. (ו) ואחרי הדברים והאמת צ"ב מלתא בטעמא. בנשים ועבדים כי לא פורש מאומה. אמאי אין מזמנין וז"ל התר"י נשים ועבדים אימ"ז פרש"י דנשים אימצ"ט ואפילו עם בעליהן דאין חבורתן נאה וקטנים שאינן בני דיעה ועבדים מפרש בגמרא משום פריצות דשטופין בזימה כ"ש עם הנשים עכ"ל ובש"ס ורש"י לא נמצא זה ואי כיוון לשינויי בש"ס נשים ועבדים אם רצו אין מזמנין משום פריצותא קשה דמדלא הקשה על מחניתין אמאי אין מזמנין משמע דבלא טעם זה ניחא ליה רק דמקשי אם רצו אמאי לא ומתרץ משום פריצותא בין דנשים בין דעבדים בקטנים כפרש"י אבל בגדולים לא שמענו וכ"ה פסחים (דף צא) דאין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים ומפרש נשים ועבדים משום תפלות קטנים ועבדים משום פריצותא ושם מותרין בחבורת אנשים גדולים. וראיתי שגם הר"נ פ"ב דמגילה פי' ג"כ הטעם משום פריצותא ולזה ק"ל ממגילה. ונ"ל דאזלי לשיטתם דנשים לעצמן חובה ואמאי לא יצטרפו עם אנשים עז"א משום פריצותא דאין חבורתן נאה בטלו שם קביעות וחיבור מהם וס"ל דקושית הש"ס נשים ועבדים אם רצו אימ"ז אמאי לא לאו ארצו לבד ק"ל וגם לא על נשים ועבדים לחוד דלפ"ז לא א"ש גי' אי הכי כדמחקו בתוס' רק על עיקר הדין ק"ל למאי דמשני דאיכא דיעות דלפי ההוה אמינא דנשים רשות א"ש דלהכי אין מזמנין דמה צירוף יש רשות עם חובה אך למאי דמשני דאיכא דיעות חזר הדבר לחובה כמ"ש הרא"ש וכיון דחובה נינהו אמאי אין מזמנין וקאי הקו' על המשנה רק לחזק הקו' אמר אפי' רצו אימ"ז ומשני משום פריצותא איכא חשש איסור ומחינן להו וא"ש שינוי לשון מהכא לפסחים דשם איתא בזה"ל נשים ועבדים משום תפלות עבדים וקטנים משום פריצות והכא אמר בחד טעמא משום פריצות דכיוון לתרץ גם על מתניתין דמיירי בגדולים וכשרים דלא שייך כ"כ תפלות מ"מ חשש פריצות איכא ואין חבורתן נאה והתוס' דס"ל נשים רשות מחקו גי' אי הכי וע"ע בש"ס במש"ש ולשי' צ"ל בהא דטומטום ואנדרוגינוס אף דלא שייך בהו חשש פריצות וכן חצי עבד וחצי ב"ח, דאין מוציאין את הרבים י"ח צ"ל דתקנת חכמים הי' בלא פלוג כיון דנשים אימצ"ט עם אנשים וגם בהם הו"ל ספק אשה הו"ל ספק חיוב ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי חיוב כ"ה לשיטתם. וע"ע לקמן די"ל בע"א כד' הזוהר דביטול זימון הוא משום דאינם בברית ותורה כאנשים אבל לעצמן י"ל דחייבים וכן דעת הגר"א ז"ל דנשים חייבות לעצמן. (ז) אמנם שי' רש"י ותוס' דסוגיא דעלמא כוותי' דנשים לעצמן רשות אתא שפיר בפשי' דמשום דנשים ועבדים אינם בתורת חובת זימון כלל להכי אימז"ע ואף דס"ל לר"נ לקמן בש"ס דקטן מזמנין עליו היינו לצירוף רשות משום דאתי לכלל חיוב משא"כ נשים ועבדים דלא אתי לכלל חיוב בטלו הקביעות זימון אף לרשות דלא נטעה שהם בר חיובא כאנשים גדולים רק בנוע"ב ק"ל לש"ס אם רצו אמאי לא ומשני משום פריצותא ואתי שפיר נמי בטעמא דטומטום ואנדרוגינוס וחצי עבד דאימצ"ט ואימ"ז משום דיש בהו צד פטור הו"ל אין מחויב בדבר. ול"ק כלל קו' הר"נ ממגילה דמוציאם דשם גם נשים חייבות וא"ש. אך ראה זה מצאתי ברש"י ערכין (דף ג') ד"ה נשים מזמנות לעצמן שלש נשים וכן שלש עבדים אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם שני אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין עבדים אומרים על נחלתינו וכ"כ התוס' שם. ולכאו' י"ל שמה שפירש"י זה בערכין ולא בעיקר מקומו הכא משום דכאן י"ל דס"ל נשים רשות וא"ש בפשי' כמ"ש רק בערכין דמרבה מהכל חייבין נשים וצריך טעם למה אין מזמנין כיון דחובה הם וטעם פריצות לא ניחא לי' לז"כ בע"א. אך אין זה כלום דהא רש"י ס"ל כאן דרשות היא. וכן התוס' מסקו התם וצ"ל דרשות היא כו'. לזה נ"ל דכוונתם בזה לפי דק"ל אמאי יוגרע נשים ועבדים מקטן היודע למי מברכין דמזמנין עליו ואף אי נימא דהתם רשות הא מוכח בערכין שם דמרבה מהכל חייבין בזימון קטן ולא אשה ועבד דאפי' לרשות אימ"ז. ואפי' אם נימא גם בזה דקטן שאני דאתי לכלל חיוב הא תינח אשה אחת אבל בג' נשים דרצו מזמנין למה אימצ"ט לזימון נשים כלל ואין לומר דמצטרפין כהאי גוונא הא מדמרבה שם קטן ולא בכהאי גוונא ג' נשים עם ב' אנשים ש"מ דבכל ענין אין מצטרפין ולפי דשם מוכח כ"ז הטעים רש"י בטעמו משום דאין נוסח ברהמז"ו שוה בטל שם קביעות מהם ולא דמי לקטן דבר מינו הוא. ולזה נ"ל מש"כ אין שתי נשים מצטרפין עם שני אנשים דהצאן קדשים והצל"ח מחקו תיבה שני דאנשים דהא לא בעינן ד'. גם רצונם לומר דרש"י ס"ל דאשה אחת מצטרף ע"ש וכ"ז אינו דלמאי כתב זה התם. אך נ"ל דט"ס המצוי יש כאן שהי' כתוב ש' נשים או ש' עבדים עם שני אנשים והי' ר"ל שלש נשים כו' וטעה המעתיק לכתוב שני כו' וכוונתו כמ"ש ועפ"ז נכון סמיכת דברי התוספות שאחר שכתבו טעם זה ענו ואמרו וצ"ל דרשות היא לנשים כו' לפי דטעם זה אינו מספיק אם, נאמר בנשים חובה שיפטרו מזימון מט"ז ס"ס דנשים יוכלו לזמן עליהם דיש בכלל מאתים מנה ואי"ל דגזרו אולי יוציאו הנשים טומטום ואנדרוגינוס יוכיחו דמחייב ומצטרף ואימ"ו ולא גזרו זה בזה. ועוד א"כ גם בג' נשים עם ג' אנשים לא יזמנו עליהם אנשים וזה אינו כדאי' בתשו' הרא"ש שכ"ל ומעשים בכ"י יוכיחו וטעם פריצות לא ס"ל להכי כתבו דצ"ל דנשים רשות וי"ל ה"ט וא"ש. (ח) ובזוהר תרומה (דף קסח ע"ב) אי' דנשים פטורות מברכת מזונא לאפקא ידי חובה דהא לית בהו ברית ותורה ושם קאי אברכת זימון במותב תלתא משמע שמט"ז בטל זימון מהם עם אנשים להוציאם י"ת אבל בברהמ"ז דעצמם לא מיירי והמ"א (בסי' קפז) הבין בע"א ולא נראה יעוש"ה. וטעמם נ"ל דלא כפי' המפרשים גזירה אולי יוציאם נשים בברהמז"ו דזה אינו וכמו שכתבתי רק דמט"ז בטל שם קביעות ביניהם וממילא מצוה לחלק. אך קשה מאי הקשה הש"ס הכא נשים ועבדים אמאי לא הא י"ל משום דאין נוסחם שוה וכן הפליא הצל"ח. וי"ל. דנשים אינם ג"כ בנחלה כעבדים כדאי' ברש"י לעיל (דף כ' ע"ב) וברית ג"כ אינו מעכב בעבדים דכל חיוב עבדים מנשים גמרינן ואם רצו אימ"ז איסורא משמע ומשני משום פריצותא. ויותר נ"ל עיקר דרש"י לא כתב טעם זה רק להטעים דמש"ה לא שייך צירוף יחד להודות לה' בלשון נברך כיון דאין הודאתם שוה דע"ז העמיד רש"י דבריו על ג' נשים לב' אנשים דמוכח מש"ס שם דגם כה"ג אימצ"ט אבל ג' נשים עם ג' אנשים ודאי מז"ע כמש"ל בשם הרא"ש אבל בנשים ועבדים אפי' יש בכל אחד כדי זימון אין מזמנין זע"ז להכי ק"ל אמאי לא ומשני משום פריצותא ומצוה לחלקם ולא היה יכול לתרץ משום דאינם שוים בנוסחם להכי אימ"ו זא"ז דמלבד שכ"ל דאינו מעכב אף גם כי י"ל דיברך המזמן ברז"י עד הזן את הכל ואח"כ יברכו כל אחד ואחד לעצמו דכצ"ל ג"כ בבעי' דרבינא לעיל (דף כ') אי נשים מוציאין הרבים דר"ל בברכת הזן לבד וכמש"ש. אך לצירוף זימון א"ש פירש"י כיון דחלוקים בברכותיהם בטל זימון מהם דעיקר בר"ז הוא שיהא המברך יוכל להוציא כל ברהמז"ו כמו שכתב במ"א ולהכי לא דמי לקטן דבר מינו הוא ובתי' כתבתי עוד ועת לקצר:
ט ועתה נתנה ראש ליישב פתח דברינו מה דשנה רבי בלשון רבים כפי השיטות למחלקותיהם וכה"ז דלדעת הפוסקי' דנשים לעצמן חובה נקט בלשון רבים נשים ועבדים אימ"ז לומר דאימ"ז יחד אבל בפ"ע מזמנין וחייבין דהא מתני' לחיוב קאמר כדפתח בי' חייבין לזמן ומ"מ נקט ג"כ קטנים לפי דבהו ליכא למיטעי דחייבים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו רק נקט קטנים בלשון רבים להורות דעל קטן אחד היודע למי מברך מזמנין עליו כדאי' בגמרא וזה לא הוה שמענו אי הוה תני בל' יחיד ולשי' רש"י דנשים רשות א"ש טפי דבא להורות דלא מיבעי דאימצ"ט אשה ועבד לאחרים דלאו בני חיוב בזימון הם אף גם כשיש בהם כדי זימון דיכולים לזמן אם ירצו מ"מ אימצ"ט לב' אנשים שיזמנו עליהם ולז"א אין מזמנין עליהן להורות אף שבעצמם יכולים לזמן מ"מ אנשים אימ"ז עליהן לצרפם יחד. (י) ובאותו ענין ראיתי לבאר מה דתמיה לי טובא על המפרש בתוספתא חצי עבד וחצי ב"ח אימ"ו מינו ושאי"מ ומפרש דה"ה גם לעצמו אימ"ו דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו כדאי' ברה"ש (דף כט) וכתב זה לדעתו דאיירי בברהמז"ו ולמה שכ"ל לא שייך זה במברך בפ"ע מ"מ נ"מ לדידן דמספ"ל אי נשים ועבדים חייבים מה"ת נ"מ באכל ושבע א"י לברך בעצמו לצאת י"ח רק שישמע מאנשים אחרים. ואצלי הוא דבר תימה אי בעית אימא סברא אי בעית אימא גמרא אי"א סברא האם יתאפק מלאכול כדי שביעה עד כי פנה אל אחרים שיוציאם כדי שלא יבוא לביטול מצוה של תורה. ועוד דלפ"ז גם בכל מצות שבגופו כגון ציצית ותפילין וק"ש וכי"ב אינו יכול לפטור עצמו דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות וא"כ למשנה אחרונה דכופין את רבו משום שבת כדאיתא פ"ק דחגיגה הלא אין לך מצוה רבה יותר מכל מצות שבתורה ואפילו למשנה ראשונה נמי וגם מה נ"מ בשמיעתו מאחרים הא גם בשמיעה כח פטור מעורב בו כמ"ש לקמן איבעית אימא גמרא דאי' בחגיגה (דף ד') בחצי עבד וחצי ב"ח דפטור מראי' אף צד בר חיובא שבו מדכתיב אל פני האדון ה' כו' הא לאו הכי הוה אמינא דמחוייב לעלות וליראות הא סוף סוף לא יוכל לפטור בעלייתו וראייתו כמו בדיבור פה בברכתו דמאי שנא הא הוי ככל המצות שבגופו. והנ"ל לאמתו דדבר הנעשה ע"י גופו או אמירתו כמו ק"ש וברהמז"ו שאני ולא דמי לרה"ש שם דמיירי בתקיעת שופר דהתם בשמיעה תליא כמ"ש הרא"ש דלהכי מברכין לשמוע קול שופר דבשמיעה הוא דיצא ולא בתקיעה כדתנן התוקע לתוך הבור לא יצא וכיון שכן צריך צד חירות שבו לשמוע קול חיוב ברור שאין קול אחר של פטור מעורב בו דאם שומע בו קול פטור אין ברירה לומר דקול חיוב שמע משא"כ מצוה הנעשה בגופו ואמירתו ושמיעה אינו מעכב הלא בכל צד חירות שבו אומר ועושה ומה מזיק שגם צד עבדות שבו מסייעו לזה הלא עושה כל המוטל עליו וכן בראיית פנים בעזרה כל צד חירות שבו בא ליראות ואינו דומה שמיעה לראיי' וכן בק"ש למאי דס"ל אם לא השמיע לאזנו יצא גם חצי בן חורין יוצא ור' יוסי דס"ל בלא השמיע לא יצא י"ל דחייב מטעם ת"ת המביא לידי מעשה. ובינותי בספרים וראיתי בטוא"ח (סי' תרפט) כתב בדין קריאת מגילה מי שחצי עבד וחצי ב"ח אפי' מינו אינו מוציא וכ"ה ברא"ש ולא כתב בזה שאף לעצמו אינו מוציא כדכתב (בסי' תקפט) לענין שופר רק הב"י כתב שסמך עצמו על מה שכתב בדין שופר. או י"ל למ"ד דעבדים חייב מוציא לעצמו. והנה על דעת שכתב הב"י או י"ל. כבר מחו לי' אמוחא הגר"א וש"א (סי"ז והב"ת ע"ש). וגם לומר שסמך על מקום אחר הוא דוחק. וכן הרא"ש לא כתב זה. ולמ"ש א"ש דקריאת המגילה שאני. ושבתי אני ואראה עוד בתשו' ש"א (סי' סו) שחקר אם אלם שא"י לצאת בעצמו יוצא ע"י אחר והביא ראי' מחצי בן חורין דיוצא ע"י שמיעה מאחרים ולא ע"י עצמו וכתב ע"ז ואין לחלק ולומר דשאני תקיעת שופר דבשמיעה תליא כו' הא ליתא דלאו בשמיעה לחוד אלא גם בתקיעה תליא כו' הרי גם הוא נחית לחלק בין שמיעה לתקיעה רק לדבריו שם אינו עולה זה משום דבתקיעה נמי תליא וזה אינו נוגע לענין שלנו כיון דבעי שמיעה נמי אינו יכול לצאת בהשמיעה שכח פטור מעורב בו ואין ברירה. ועיינתי בו עוד אח"כ שהביא ראי' לחקירתו ג"כ ממגילה שאימ"ו אף לעצמו ויוצא בשמיעה דאנשים ע"ש ולפמ"ש זה אינו דגם במגילה יצא בקריאתו והגם שאין אני כדאי לחלוק על הגדולים הנ"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ"ד הוא סברא נכונה ליודעי בינה והרא"ש והטור מסייעני שלא כתבו במגילה דלעצמו אימ"ו וכן נראה לי בדעת הר"מ דהשמיט בחבורו דין דחצי עבד וחצי בן חורין דאינו מוציא מינו ושא"מ השנוי בתוספתא אצל דין טומטום ואנדרוגינוס וכתבתי לעיל (אות ב') דה"ט דלדידן דמספ"ל בנשים אי חייבים בברהמ"ז מה"ת לא דמי להדדי. ועדיין קשה למה לא תנא בפ"ע דין דחצי עבד להורות שאינו מוציא המחויב מה"ת וצ"ל דסמיך על מש"כ שם (הל' טז) דנשים ועבדים כו' אם שבעו אינו מוציא כו' ואי נימא דגם לעצמו אינו מוציא לא הי' לי' להשמיט דין זה מה דטעה בה ר"ה ואהדרי' ר"נ שם ברה"ש (דף כט) אלא ודאי דס"ל דלעצמו מוציא. וכן הוא בקריאת המגילה לשי' הטור דפסק כבה"ג, דמוציא לעצמו. ולשי' הר"מ ורש"י דנשים חייבות ומוציאים גם טומטום ואנדרוגינוס מוציאים. וכ"כ הגר"א ובש"א. ובחצי עבד וחצי בן חורין לשי' הר"מ דעבד פטור לגמרי מהראוי דאינו מוציא מינו ושאינו מינו. והר"מ השמיט דין דחצי עבד. והגר"א בשו"ע הניח בצ"ע. וי"ל לפי דהא דנשים חייבות לפי שהיו באותו הנס שהיו בסכנה והטעם דעבדים פטורים לפי שהם לא היו בהסכנה כי ביקש המן להשמיד היהודים עם מרדכי וכן הוא בלשון הכתוב לאבד את היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ומ"מ גם הגרים ומשוחררים היו בכלל עם שבאו לחסות תחת כנפי ה' אבל עבדים אף שמצות נשים עליהם אינן בכלל עם כידוע וגם המצות עושין מאימת רבן ואין דעתן לש"ש כמ"ש תוס' בע"ז (דף, נז ע"ב) ד"ה עד ולא הי' הגזירה עליהם ולהכי פטורים אבל בחצי בן חורין כיון דצד בן חורין חייב ממילא גם, צד עבד חייב דאין סכנה לחצאין ולהכי מוציא מינו ושאינו מינו כנ"ל ובחידושי כתבתי עוד ועת לקצר ישמע חכם ויוסיף דעת:
גמרא אמר ר"ש בן פזי מנין כו'. הגדה זו רבים העמיקו שאלה. בגדול החל ובקטן כלה. וכה"ז (א) קו' תוס' דמייתי ראי' ממשה ומה שתי' הר"א חסר תבלין להטעימו דמנ"ל שהרים כביכול קולו בגלל משה הא קול ה' בכח ומה שהיה בקולו של משה י"ל דהנמיך הקול לפי שאין הקורא רשאי כו'. (ב) גם לשון שאין ת"ל בקול כו' אינו מדוקדק לפי' התוס' דהכי הול"ל למה בקול. ויו"ק למה הביא בהתניא נמי הכי הסיפא ואם אי אפשר כו' דזה ענין אחר. וזה חלקי אמרה נפשי בישובו, ורבים יהנו בו. דר"ש בן פזי הנך תרתי בבא דברייתא אשמועינן שאין הקורא והמתרגם רשאי להגביה קולם זה מזה ופתח מראש מנין שאין המתרגם כו' שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו וזה סיום דבר. וה"פ לפי דתיבת יעננו אין פירושו תשובת שאלה דהא לא נזכר ששאל משה רק הוא לשון הרמת קול כפירש"י בפ' תבוא על הפסוק וענית ואמרת כל לשון עני' הרמת קול הוא וכן הוא אומר וענו הלוים וגו' ומדקמ"ל קרא דהי' בהרמת קול משמע אף שא"צ לזה לפי שלא הי' מדבר אלא למשה בלבד כהוראת תיבת יעננו בוא"ו עכ"ז הרים קולו מהטעם שמבואר בקרא משה ידבר נקט לשון עתיד וכוונתו משום שמשה ידבר בקול חזק להשמיע קולי לרבים לזה מתחלה והאלהים יעננו גם ה' כביכול הרים קולו כדי שלא יהא קולו של משה גדול מהקורא ותיבת בקול הוא ענין בפני עצמו שאין הקורא רשאי כו' עז"א בקול שאין ת"ל בקול ור"ל כיון דכתיב יעננו דהוא לשון הרמת קול למה צריך עוד לכתוב בקול ומת"ל בקול בקולו של משה שאף שקול ה' בכח עכ"ז לא הרים קולו יותר ממשה רק הנמיך את קולו. וא"ש נמי בהך תניא נמי הכי דנקט בסיפא בלשון ואם אי אפשר להגביה כו' למה תנא התקנתא ולא נקט עיקר דין שאין הקורא רשאי להגביה כו' ולמ"ש א"ש דנקט כלימוד מקרא דהיה זה נימוך הקול מאת ה' להשוות לגבי משה. ועד בשחק שאח"כ ראיתי ברי"ף פ"ד דמגילה הביא הא דר"ש בן פזי בזה הלשון ממשמע שנאמר יעננו איני יודע שהוא בקול אלא מת"ל בקול בקולו של משה וזה כמ"ש. (ג) ועדיין צריכין למשכוני נפשין אדרב הוא הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' ת"ת) ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב ס"ל לרבינו דיעננו הוא עניית שאלה עיי' בכ"מ שם. ולפ"ז חוזר וניעור קו' התוס' שהביא ראי' להיפך ותי' אינו עולה לשי' הר"מ דהקרא דיעננו איירי בשואל לה' ולא בהשמועו לעם. ונ"ל לדעת הר"מ בענין זה עפ"י מה דאי' ביומא (דף עג) בשאלת או"ת כתיב ושאל לו תלא ישאל בקול רק ה' ענה בהרמת קול שישמע, משה ובפרט אז שהי' קול השופר הולך וחזק אך כיון שאין הרב רשאי להגביה קולו מקול השואל לזה הוצרך משה ג"כ להרים קולו יותר מקול השופר בכדי שיהי' עניית ה' אליו ג"כ בקול שיוכל לשמוע. אך בו"ד א"א לצמצם קולו שיהא מכוון יותר מקול השופר ולא יותר בכדי שלא ישאל בקול ומה גם שקול השופר בכל עת הולך וחזק וא"י כמה לזה הי' מרים משה קולו בכל כוחו הניתן לו אז מאת ה'. אך ה' שיכול לצמצם קולו במכוון רק שישמע משה ועכ"ז ענהו ה' כפי קולו של משה שהוא ביתר שאת צ"ל הטעם מפני שאין המתרגם רשאי כו'. וזה מפורש בקרא ויהי קול השופר, הולך וחזק מאוד בכל עת לכן משה ידבר בקול חזק והאלקים יעננו בקול ור"ש בן פזי דריש תרתי כמש"ל. ופתח מנין כו' בקולו של משה וש"מ שמשה שאל בקול אף כי מהראוי שלא ישאל בקול צ"ל שהי' זה מחמת כי ה' הוצרך להשמיע בקול למשה יותר מקול השופר ואין הקורא רשאי כו' ומה שענהו ה' בקולו אף שיכול לצמצם הוא מפני שאין המתרגם רשאי כו' ותרתי ש"מ. ולפ"ז הך בקול קאי אתרווייהו על משה ידבר בקול וגם מדכתיב בקול בסוף קאי ג"כ על האלקים יעננו בקול אף דגבי' לא שייך בקול רק דבא להורות בקולו של משה נמצא מרישא דמשה דיבר בקול מוכח דאין הקורא רשאי כו' ומהא דענהו בקול מוכח דאין המתרגם רשאי כו' ור"ש בן פזי תרתי דריש ונקיט הא דמבואר בקרא בקול דבסוף וכדנקט בברייתא. וי"ל ג"כ ע"ד שכתבתי לעיל דדריש מדכתיב יעננו בוא"ו ש"מ שהשווה קולו למשה ואר"ל:
שם תנן שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן. לכאו' יפלא מאי ק"ל הא במתני' חיובא תנן. ונ"ל דאסיפא סמיך אכל טבל כו' אין מזמנין עליו דמשמע כלל לא אף שאכל יחידי ונשאר שנים ועתוס' ד"ה שלשה והכא א"ש טפי דהוצרך לאתויי רישא דמיירי בג' שאכלו דמסיפא י"ל דנפ"מ בב' שאכלו ומשני התם חובה ר"ל לענין חובה דאין חובה לזמן:
שם ת"ש שלשה שאכלו כאחד כו' שלשה אין שנים לא עיין תוס' ורשב"א. ובהשקפה עמדתי על לשון הש"ס חייבין לזמן ואינם רשאין לחלק דלא תנן הכי ועצל"ח דרך חידוד. והי' נ"ל דהש"ס דייק כקו' הש"ס לקמן (דף נון) מאי קמ"ל תנינא וס"ל דאשמועינן אפי' אם האחד רוצה לילך ולגמור סעודתו במסיבה אחרת ולברך בזימון אינו רשאי לחלק מהנשארים משום דמפקיע זימון מהשנים וש"מ דשנים לא ומשני משום דמפקיע להו מחוב לפטור. ועפ"ז י"ל בהא דמשני הש"ס שם הא קמ"ל כדאר"ה כו' וכדאמר ר' אבא אמר שמואל כו' משמע דשמואל ור"ה לא אמרו זה מפאת הקושיא רק מלתא בפ"ע. וי"ל דה"ט לפי דר"ה הי' תלמיד של רב דס"ל שנים מזמנין וכן שמואל איתא בירושלמי דס"ל מזמנין כמו דס"ל, בשנים שדנו דיניהם דין א"כ קמ"ל דאסור להפקיע, זימון אף דנשאר שנים משא"כ לדידן דפסקינן דשנים אין מזמנין מאי קמ"ל. ואין לומר דזה גופי' אשמועינן דשנים לא דזה אינו מוכח מהך דאי"ר לחלק דש"ה דאיקבע להו בחובה להכי מתרץ כי הא דר"ה כו'. אך יותר נ"ל כפשוטו דגם בלא"ה הך לישנא ג' אין שנים לא דחוק לפי' וגם תיבת מעיקרא מיותר וה"פ למש"כ התוס' במתני' דלשון חייבין לזמון משמע דחובת זימון מעיקרא עליהם דשוב אין ראוי לגמור סעודתן זה בלא זה כיון שהתחילו ע"ד כן. והתר"י פי' אעפ"י שלא התחילו לאכול וזה הוא קו', הש"ס שלשה אין בשלשה חל חיוב זימון בתחלה דאינן רשאין לחלק שנים לא ר"ל אם שנים אכלו מתחלה רשאין לחלק אמאי נימא ג"כ בשנים כשישבו מתחלה על דעת זימון יש להם לגמור ביחד כיון דרצו מתחלה וקו' זו דומה להקו' הקודמת בלשון אחת וכוונה אחרת ומשני שאני הכא כיון דקבעו בחובה מעיקרא א"י לפטור אבל בזימון של רשות לא חמירי כולי האי לילך אחר הרצון דמעיקרא וא"ש מה דלא הקשה מסיפא וכן ארבעה כו' לפי דפשיטא ליה דחובה עדיף מרשות ואי"ר לחלק מחובה לפטור רק ס"ד דנימא להחמיר בזימון של רשות לילך אחר רצון שבתחלה ומשני דחובה שאני ואתי שפיר:
רש"י ד"ה שנטלה תרומתו קס"ד תרומת מעשר כו'. הצל"ח מחקו ע"ש. ואישתמיט ליה לשון רש"י בשבת (דף קכז ע"ב) ד"ה שניטלה תרומתו קס"ד תרומת מעשר שהלוי נותן לכהן וכ"ש תרומה גדולה שיש על ישראל להפריש והפרישו קודם שנתן המעשר ללוי ור"ל שהקס"ד דקאי על הלוי תרומתו שנתחייב מסתמא הופרש כבר תרומה גדולה ביד ישראל ולהכי מקשה פשיטא ולהמסקנא קאי על שם המעשר שניטלה תרומתו של המעשר ולא תרומ' גדולה ובגוונא שהקדימו בכרי וז"פ:
ד"ה והשמש כו' שאכל כזית כדי להצטרף כו'. הפ"י וצל"ח פי' דר"ל דבזה מהני אפי' לר' יהודה וזה תימא דממ"נ אי ס"ל לרש"י כהפוסקים דלצירוף בעי שיעור ברכה אחרונה הא מוכח מסוכה (דף מו) בר' צדוק שסובר כר"י כביצה ובפחות מזה אימ"ב אחריו כלל ואי ס"ל דלא בעי שיעור ברכה אפי' פחות מכזית נמי. והנ"ל דס"ל דהא דאי' לקמן (דף מז) מהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל דאינו ר"ל קמ"ל דקבע דהא חזינן דשמש לא קבע רק ה"פ דהשמש אף שלא קבע על דעת לגמור עמהם באכילה רק אכל כזית עמהם כדי להצטרף זה גופי' מקרי קביעות לזמן עליו וכ"מ בשמעון בן שטח לקמן (דף מח) אף דלא קבע לעיקר סעודה רק להוציא אחרים ס"ל דמהני ואף רבנן לא פליגי עליו אלא ביין אבל בפת מודו ולהכי השמיט הר"ם דין שמש לפי דמשמע מלשונו (בפ"ה מה"ב) דגם בלא קביעות גמור מהני ע"ש:
ד"ה עד כמה כו' ונ"מ להוציאם ידי חובתן כו' הא דלא פי' בפשי' כתר"י לצירוף זימון. נ"ל דיתור לשון ק"ל דהיל"ל בכזית ור' יהודה אומר בכביצ' כלשון הש"ס פסחי' (דף מט) ולשון עד מורה דמלמעלה למטה חשיב להורות לא מיבעי כדי שביעה אפי' פחות עד כזית מזמנין וזה הרבותא הוא להוציא י"ח אף שאכלו כדי שביעה יכול המזמן להוציאם גם באכל כזית גם לפי, מש"כ התוס' לקמן (דף מט ע"ב) בד"ה עד כמה מדלא תנא עד כמה מברכין ש"מ דלהוציא אחרים קאמר וש"מ דבכזית מוציא אף מי שאכל כדי שביעה דבלא כדי שביעה אין בו רבותא כלל:
תוס' ד"ה שלשה כו' ור"א תפס דרך [ראשון[עיקר כו' כצ"ל וד"ז ביארתי לקמן (דף נון) ע"ש:
ד"ה אכל טבל כו' אבל אם שלשתן מודרין כו'. מסמיכות דבריהם משמע דהוכיחו זה מערכין דאף דתרומה אפשר בשאלה אמר בש"ס דה"ט דמצטרפין משום דמצי כהן כו' הא כה"ג בג' מודרים אימצ"ט וכ"ה ברא"ש. ולכאו' תמוה הא שם איירי בתרומה ביד כהן דא"א בשאלה וכן הקשה הפ"י וי"ל דהוכיחו זה דאל"כ מנ"ל להש"ס שם דגם בקדשים מצטרף מטעם אי בעי כהן כו' דלמא מיירי דוקא בתרומת כהן גופי' ומשום דזר מצי אכיל ליה ע"י שאלה אבל בקדשים דא"א בשאלה לא מהני ש"מ דס"ל לש"ס דלא אמרינן אי בעי למחשל אם לא מה"ט דכהן מצי אכיל מהחולין וז"פ:
ד"ה בקולו כו' והא צריך לאתויי דמשה [שהיה מתרגם לא] היה מרים כו' הי' קורא [כמשה שהי'] מתרגם כו' כצ"ל:
ד"ה אם רצו כו' ול"נ כו'. קו' זו לא קשה למשכ"ל (דף לט) בפרש"י ד"ה זקנה דמוקי לה בתוה"ס גם מהך דמאור לפי מש"כ לקמן דהתם שאני דבל"ז היה כל אחד מברך בעת אחר וזמנו של זה לא כזמנו של זה להכי עדיף ברוב עם אבל בזמן אחד י"ל חילוק ברכות עדיף אבל התוס' לשי' דא"א לאוקמי האי עובדא דבר קפרא בתוה"ס כמש"ש וע"ע מש"ל (דף מח) בתד"ה עד: ע"ב גמרא דניחא להו דמיקבע להו בחובה מעיקרא תיבת מעיקרא אין לו ביאור כאן ומפרש"י משמע דל"ג ליה. והנ"ל לקיים גי' הש"ס עפ"י מש"כ בחי' בר"פ כהמ"כ שהביא הב"י דבשנים שאכלו כאחת אף דהג' אכל בפ"ע שלא בקביעותם נגרר אחריהם לענין רשות שיכולים לזמן עליו ולא לחובה ולפ"ז בס"ד לר' יוחנן דס"ל בשנים אין מזמנין מ"מ בשנים ושמש אף שאינו אוכל עמהם בהסיבה אחת ואכל בפ"ע כדין הכל משהין בפני השמש כיון דלא גמרו די בזה לצירוף זימון רשות ולשון אוכל עמהם לאו דוקא אלא דר"ל אוכל משלהם וק"ל לרב דס"ל דלרשות לא בעי שיאכל כלל דדי בשנים אבל למאי דמשני צירוף חובה שאני דמצוה לקבוע בחובה א"כ הפירוש אוכל עמהם דוקא שיקבע עמהם לז"א הש"ס למיקבע להו בחובה מעיקרא להורות דלפ"ז גם לר' יוחנן בעי קביעות מעיקרא לשם חובה וא"ש:
שם והא נשים אפי' מאה כו', הגאון מהרי"פ שלח בו יד למחוק הנך ד' תיבות דאי"ל ביאור במובן וגם התוס' ל"ג אי הכי ע"ש. והנ"ל בקיומו בדבר נכון ומתקבל דהנה הר"נ פ"ב דמגילה בהא דתני התם הכל כשרין לקרות המגילה לאתויי נשים כתב הא דמשמע מכאן דמצטרף עם אנשים לעשרה ובפ"ז דברכות תנן נשים אין מז"ע דש"ה דע"י צירוף אין שינוי בברכה אבל זימון דהוה שינוי בברהמז"ו וכיון שניכר צירופם עם אנשים איכא למיחש לפריצות דכוותה בברהמ"ז היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהן כיון דאין צירופם ניכר ע"ש. ויש להוסיף עוד סברא דהיינו דוקא אם יש ביניהם זימון חובה כג' אנשים כיון דחיוב זימון על האנשים אינו ניכר צירופם אם יזמנו על הנשים משא"כ אם נאמר בנשים ועבדים שהן רשות וברצוי תליא י"ל אפי' ביש שיעור זימון לכל תד כשירצו מ"מ כיון דכל אחד אינם מחויבים אינם רשאים ג"כ להצטרף יחד דבזה ניכר צירופם שזימנו יחד כיון דאין אנו יכולים לתלות בחיוב שכיוונו לזמן לעצמם. ובזה יבואר לשון הש"ס אחר שנדקדק עוד למה הביא הש"ס הסיום דסיפא נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אימ"ז ולמ"ש י"ל דמזה הוא עיקר חיליה להוכיח דנשים לעצמן אינן אלא רשות מדתנא נשים ועבדים כו' והא נשים אפי' מאה משמע דגם בזה אימ"ז זה עם זה ואמאי אי נימא דנשים לעצמן חובה נימא כיון דחייבות ואין בו שינוי ברכה עי"ז אינו ניכר צירופם ולשתרי כמ"ש הר"נ הנ"ל. אלא ודאי דצ"ל אפי' מאה נשים כתרי דמיין לחובה ואינן אלא רשות להכי אסורים להצטרף משום פריצות דחשיב צירוף כיון שאין החיוב על הנשים רק שרצו א"כ במה ניכר הצירוף על הנשים טפי מעל העבדים ואפ"ה תנא ברישא נשים מזמנות לעצמן וה"ה בתרי גברי ומשני שאני הכא דאיכא דיעות ואין דומה לתרי גברי וא"כ י"ל גם נשים חובה לזמן לעצמן וכמ"ש הרא"ש לתי' זה ע"ש. אך א"כ חוזר וניער הקו' מסיפא נשים ועבדים אמאי לא דמשמע אפי' נשים הרבה כדי זימון ומשני ש"ה בנשים ועבדים אפילו אם כל אחד חייב אסורים לזמן יחד משום פריצות דבעבדים חיישינן טפי ודומה להא דאמר בפסחים (דף צא) דאין עושין חבורת עבדים דחיישינן משום פריצות אבל עם אנשים כה"ג ביש חיוב זימון מותר לז"ע דלא שייך כ"כ פריצות אם אינו ניכר צירופם ומשמע התם בר"נ אפי' נשים יכולים להוציא בברהמ"ז דומיא דמגילה והיינו משום דס"ל כהרא"ש דלהמסקנא נשים לעצמן חובה. ובזה י"ל עוד מה דקשה להס"ד דלא ידע טעמא דפריצות הו"ל להקשות אמתניתין אמאי אימ"ז על נשים ועבדים ולמ"ש י"ל דידע שפיר טעמא משום פריצות רק דק"ל בנשים ועבדים דאיכא לכל חד שיעור זימון למה אימ"ז הלא בכה"ג מותר באנשים כדהוכיח הר"נ ממתני' דמגילה ומשני בעבדי' חיישינן טפי וכן בקטנים משום פריצות וא"ש. ועמשכ"ל במשנה לכל השיטות בזה:
שם מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא. כל המפרשים סברו פי' הך ברייתא דר"ל דלא ענה אחריו מה שחבירו אמר יצא משום דשומע כעונה ולזה ק"ל מאי ראי' דיעבד לכתחלה די"ל דקמ"ל ר"י אפי' לכתחלה ויצאו בדברים שונים. לא שערום רבותינו הראשונים. והמסורת הש"ס רשם סוכה (דף לח) ואף שדבר אמת הוא כמו שאבאר. ובחנם התמרמר עליו הצל"ח עכ"ז אין זה עיקר מקומו וראי' מלשון תנינא. והודות לה' שהאיר עיני ומצאתי אמתת ד"ז נכון מוצאו ברייתא זו בירושלמי סוף פרקין אלו דברים בהא דתנן ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה הא אחר ישראל עונין אעפ"י שלא שמע ולא כן תנא שמע ולא ענה יצא ענה ולא שמע לא יצא ומשני בשלא אכל עמהן ומוכח מזה דהך ולא ענה ר"ל עניית אמן דאף דלכתחלה. מצוה לענות מ"מ אם לא ענה יצא ומזה הברייצא כתב הרמב"ם (בפ"א מה"ב) כל השומע ברכה מתחלה ועד סופו ונתכוין לצאת יצא ואעפ"י שלא ענה אמן ובחי' ביארתי ד' הירושלמי והקיצור בזה דהירושלמי קאי על כ"ד שצריך לענות כגון עניית אמן וכן בהלל מצוה לענות ראשי פרקים מ"מ אם לא ענה יצא וכ"ה הפירוש בסוכה (דף לח) בעו מיני' מר' חייא בר אבא שמע ולא ענה מהו ר"ל לא ענה אפי' ראשי פרקים מהו א"ל חכימיא כו' אמרו דיצא והביא ראי' מהא דריב"ל והלא שפן קראן כו' מכאן לשומע כעונה ושם לא שייך עניית דבר מה לומר שמטעם זה שומע כעונה אלא ודאי דהשמיעה לבד חשיב לקריאה וראשי פרקים אינו אלא למצוה מן המובחר וכ"ה מבואר לשון ר' חייא בר אבא בירושלמי סו"פ אלו דברים ומיושב קו' הפ"י שם ע"ש. וע"ז קאמר הש"ס והוינן בה מאי קמ"ל אי נימא דזה אשמועינן דקרי לה ברכת חבירו אעפ"י שלא ענה אמן יצא תנינא שמע ולא ענה יצא וזה אי"ל דגם לכתחלה ס"ל דאין צריך לענות אמן דזה נגד סתם משנה עונין אמן אחר ישראל המברך ובדיעבד תנינא דיצא ואר"ז כו' וע"ע בפירש"י:
שם והוא דקרו ליה ועני. מלשון הש"ס משמע דהא דבעי דעני לאו משום דידי' לבד שיוצא ידי חיוב זימון רק משום השנים נמי וכמ"ש בפירש"י דגם המזמן צריך להעונה וע"י כולם נשלם הברכה כיון דקיי"ל בב' אם רצו אימ"ז וכן מוכח מד' התר"י לקמן (דף נון) שכתב שזה שקרו ליה ועני לא יצא ידי חיוב זימון ע"ש ואפ"ה בעי דקרו ליה ועני ש"מ משום הנך תרתי הוא וכ"כ בחי' דעת רו"פ דבעי עונה דוקא וגם בראב"ד שהביא הרא"ש י"ל דבעי עניה אף דאינו יי"ח זימון כשאינו מפסיק לאכול משום הנך וכהתר"י והרשב"א דס"ל אף בלא ענה יצא יחיד הוא בד"ז גמרו"פ לא משמע כן רק דומיא דסיפא שנים אינם מפסיקין לחיובא ואם רצו מפסיקין ר"ל בענייה דוקא דהא אמר נברך כ"ה באחד ותימ' על הב"י (סי' ר') שסתם כהרשב"א: שם הנ"מ היכא דאיכא אדם גדול כו'. בחי' כתבתי ענינים שונים למה ס"ד כן ויו"נ מלשון כרכי ריפתא בהדי הדדי דכל אחד אכל מככרו רק דישבו לאכול כאחת ע"ד קביעות לזה ס"ל דבעי אדם גדול דגרירי בתרי' וטעו בזה וכדעת הרי"ף לקמן (דף נון) בג' שישבו לאכול אינם רשאין לחלק אעפ"י שכ"א אוכל מככרו:
שם אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף אמרתי לבאר דבר אחד מה דהקשו האחרונים היכי סברי חלוק ברכות עדיף הא קיי"ל לקמן (דף נג) כב"ה במאור דאחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך וכ"פ הרמ"א (סי' קצג) דטוב לזמן ביחד משום ברוב עם ומש"כ הב"ח וט"ז דטעו גם בזה דבר זה לא ניתן ליכתב על רבנן קמאי. עו"ק מהא דתנן לקמן ששה נחלקין עד לעשרה הא ברוב עם עדיף. והנ"ל בזה דהא דסברי ב"ה במאור אחד מברך לכולן היינו אם יברכו כל אחד בפני עצמו לא יברכו ביחד כדאי' שם ביושבי ביהמ"ד ולומדים דב"ש סברי כאו"א מברך לעצמו מפני ביטול ביהמ"ד כפירש"י שם דמוטב לברך כל אחד כשפוסק מלימודו וב"ה סברי ברוב עם עדיף דניכר שהברכה הוא מרבים העושין מצוה אבל היכא דבלא"ה יברכו כולם כאחד או תכ"ד ברוב עם קרינן ליה ונוסף בזה מעלת חילוק ברכות כרב דאמר חטוף ובריך. ומיושב בזה קו' המ"א (סי' קסח סק"ב) ולהכי ס"ד דהני רבנן בליכא אדם גדול חלוק ברכות עדיף. ועפ"ז י"ל הא דתנן ששה נחלקין עיקר דינא קמ"ל דנחלקין והיינו בגוונא שיברכו כולם כאחד כמנהגנו או דצריכים לילך מקודם ובלא"ה ברוב עם עדיף וכצ"ל דעת הב"י דבסי' (רצח סי"ד) כתב דין מאור בביהמ"ד אחד מברך לכולן משום ברוב עם (ובסי' ח' ס"ה) כתב ג' המתעטפים בטלית בפ"א כולם מברכים ואם רצו אחד מברך לכולן. ועפ"ז יש להמליץ טוב על מנהגי העולם כשאחד מבדיל על הכום כולם מברכים על המאור בפ"ע ולא חיישי לדעת ב"ה ולמ"ש א"ש דס"ל חילוק ברכות עדיף וגם עונים אמן, גם מש"כ האחרונים בפי' חילוק ברכות עדיף דזה כלל בכ"מ שאין זימון חילוק ברכות עדיף מטעם דאמר רב בסו"פ אלו דברים חטוף ובריך עיי' בפ"י ולא קרב זא"ז דרב מיירי כשאחד מברך לכולם אמר לבריה שיהא הוא החוטף, להוציא רבים י"ח מפני שממהרין למברכין תחלה אבל לא מט"ז יהיה חלוק ברכות עדיף דאדרבה ברוב עם עדיף רק זה הוא כדתניא שנים שאכלו מצוה לחלק וה"ה בג' היכא דאין זימון ומהני טעמים שכתבו התוס' לעיל בד"ה אם רצו וז"ב:
שם ולא פליגי הא דאשכחינהו כו'. לכאור' הי"ל להש"ס לסדר דעת רב זביד ורב פפא על מה דקאי ולא לשנותם יחד רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא כו'. ונ"ל לפי מש"כ התוס' לקמן (דף מו ע"ב) ד"ה להיכן דרב זביד דאמר חוזר לראש היינו שהמברך חוזר ואומר נברך ולפ"ז א"ש דרב וביד לשי' מלתא דפסיקא אמר תמיד ברוך ומבורך אף דאשכחינהו בברוך כיון דהמברך חוזר וכוללם יחד בלשון נברך או אולי ימתין עד שחוזר ואומר נברך ולענות ברוך ומבורך לכלול עמהם ורב פפא סובר כרבנן דחוזר ואומר ברוך יענה אמן ומה דאמר הש"ס ולא פליגי היינו לפי האמת דפסקינן דחוזר ואומר ברוך אשכחינהו כו' כנ"ל:
שם הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. הפוסקים האריכו בזה והתוס' כתבו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו אלא בבונה ירושלים דברהמז"ו. ונ"ל בטעמו משום דחילוקים שונים נאמרו בפוסקים ואין הכל בקיאים לזה העמידו על אחת שלא לענות רק אחר בונה ירושלים ומ"מ זאת תורת העולה מכל הפוסקים פה אחד שאחר גמר ברכות הרבה יענה אמן. ולזה הנכון שעכ"פ אחר ברכת השחר שמסדר כל הברכות ביחד אחר ברכת גומל חסדים טובים לעמו ישראל יענה אמן וכן בתפלת שמונה עשרה אחר ברכת שים שלום יענה אמן קודם וכן פעמים בערבית שמתפלל מקודם שמונה עשרה עם הציבור ואח"כ אומר בזמנו ק"ש וברכותיה יענה אמן אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד וכן בבונה ירושלים ובזה יצא ידי כולם והגאון יעב"ץ דעתו לכפול ולומר אמן ואמן:
רש"י ד"ה ואמר ר' זירא כו' דאי יש זימון ברכת שניהם היא כו'. הפ"י וצל"ח פירשו דר"ל דכ"ה ברכת העונה כהמזמן ולפ"ז בסופר ובור אי נאמר דרצו מזמנין היה חייב לזמן כדי שיהא ברכת שניהם ובמח"כ זה אינו דהתניא בתוספתא שכ"ל במתני' דכל הפטור מן הזימון אינו מוציא ידי חיוב זימון. ואי נאמר דאמירת העונה מחשב לברכה. אמאי אינו מוציא והתנן מי שהי' עבד מקרין אותו עונה אחריהן. גם לשון רש"י שהרי אומר נברך מיותר דהא לפי' כוונתו על העונה דהו"ל ג"כ ברכה. אך אמתת כוונתו דר"ל דברכת זימון של המזמן לא מקרי ברכה בפ"ע אלא בצירוף העונה דהברכה של שניהם היא שהוא אומר נברך להזמין לאחרים שיברכו יחד והעונה אומר ברוך וכמ"ש רש"י בר"פ חייבין לזמן להזדמן יחד לצירוף ברכה לרומם שם ה' יחדיו וזה שאמר דאי יש זימון לא מקרי ברכת חבירו כי הברכה ע"י שניהם בא כמ"ש בגמרא. והא דדייק הש"ס אם רצו אימ"ז נ"ל בפשי' לפי משכ"ל דאי נאמר רצו מזמנין היינו לומר שאם ירצו לחלק רשאי אף דקבעו מתחלה מ"מ כשהוקבעו ע"ד כן ועושין כן שאחד מברך להוציא חבירו פשי' דחל עליהם עכ"פ מצות רשות לזמן ור' יוחנן קמ"ל אף בשנים שאכלו כאחת שקבעו כאחת ע"ד להוציא י"ח עכ"ז יוצא בברכת חבירו וא"צ זימון ש"מ אם רצו אין מזמנין וזה ברור:
תוס' ד"ה שאני התם כו' אבל נשים כו'. (א) עיין ברא"ש בשם רש"י דדעתו דנשים יוצאות בשמיעה והביא ראי' ממגילה. ולכאורה תמוה הא מפורש יוצא מפי רבינא שם על הך שינוייא מידי דהוה אנשים ועם הארץ אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן אלא פרסומי ניסא שאני. ונ"ל דרש"י סובר דגם שינויא קמא מידי דהוה אנשים וע"ה קיים לפי דיש להבין במה ס"ד דיצאו נשים וע"ה וצ"ל דה"ט דבידם לשאול ולהבין ענין הקריאה מה היא להכי אינו מעכב וד"ז מוכרח נמי מהא דאמרינן בחגיגה (דף ג') וכיון דלא שמע לא גמר ההוא מלמען ישמעו נפקא כפירש"י שם שצריך להבין מה שאומרים וא"כ קשה פ' הקהל הנאמר בלה"ק דוקא ונשים ג"כ חייבות בבוא כל ישראל כמחז"ל נשים לשמוע ובמאי יצאו וצ"ל דה"ט שיוכלו לישאל ולהבין וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מהח"ג) ולהכי אינו מעכב כעין מחז"ל כל הראוי לבילה כו' לאפוקי מדבר ואינו שומע שאינו ראוי לשמוע ולהבין וע"ז הקשה רבינא אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן לישאל ולפרשו והו"ל אינו ראוי לבילה כו' עז"א פרסומי ניסא שאני ומ"מ בעלמא תלוי אם ראוי לשאול ולהבין מהני לאומרו בלה"ק אך בכל לשון צריך להבין הלשון דוקא כדאי' ברש"י שבועות (דף לת) ד"ה בלשונה כו' ע"ש וא"ש (ב) ומה יפה בזה ליישב תמיהת התוס' סוטה ר"פ אלו נאמרין בכל לשון ק"ש ותפלה וברהמז"ו אמאי שייר הלל וקידוש היום וברכות כו' ומש"כ דהני נאמרים בכל לשון אפי' אינו שומע כו' תמוה מנ"ל זה הא כללו הני עם כל ברכות כחדא דנאמר בכל לשון ול"נ ליישב בכי, טוב ואין לך דבר דלא רמיזי במתניתין לפי מה דאיתא בפוסקים היכא דיודע לה"ק ושאר לשונות ראוי יותר לברך בלה"ק וראי' מתפלה דנאמר בכל לשון הנ"מ בציבור אבל יחיד יאמר בלה"ק כדאי' ברמב"ם אם לא שאינו יודע בלה"ק יאמר בלשון שמבין לאפוקי דברים דחשב שם בלה"ק בעינן שילמוד דוקא לה"ק לאומרה ואשמועינן דינא באלו הנאמרים בכל לשון דלא בעינן שילמוד דוקא בלה"ק רק כל אחד כלשון עמו. וא"ש הא דנקט הנך ג' דברים לפי דבזה צריך לאומרם בעצמו ולא לשמוע מאחר כדאמרינן בירושלמי הובא בר"נ ספ"ד דרה"ש וז"ל אע"ג דקיי"ל בכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל זה בירושלמי ברהמז"ו וק"ש ותפלה שיהא כל אחד אומר בפיו כו' ע"ש וזה רמוז במתני' דלהכי נקט הנך ג' דצריך לאומרו ולא לשמוע לאשמועינן שכל אחד יאמר כלשון עמו שמבין כ"ד משא"כ באידך דיכול לשמוע מאחרים להוציאו אף דהדין הוא דרשאי לברך כלשונו וא"צ לשמוע דוקא בלה"ק מ"מ כן דרך בני ישראל להודות ולברך לה' בלה"ק ישמע מאחרי' בלה"ק ויוצא בזה והתנא מלתא אגב אורחי' קמ"ל בהנך ג' דברים. ומ"מ לדינא הכל בכלל הנאמרים בכל לשון וא"ש: