אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף מה.

דף מד:

מתניתין תנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. (א) דבר זה צריכא עיונא רבא אי ברכת זימון מה"ת או דרבנן. ואת"ל מה"ת בכמה הוא אי בעשרה דוקא דמזכיר השם או גם בג'. ואת"ל אף בג' למה אין מזכירין בה שם ומלכות דהא כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינו ברכה. וראיתי חבל נביאי הפוסקים מסתפקים ואין בידינו הלכה ברורה. לברר הלכה כשמלה. דהפ"י ולבוש כתבו בר"ז מה"ת והפמ"ג כתב דרוב פוסקים ס"ל בר"ז אינה מה"ת. ובא"ר הביא בשם קרית ספר, דבעשרה הוי מה"ת ולא בג'. והאחרון הכביד בתשו' שאגת ארי' (סי' כ"ד) כתב דהכי מסתבר דודאי בר"ז לאו דאורייתא וסיבת ראייתם של כל אחד לברר הדין לא ראיתי. ולזה לא נחתי עד יצא כננה צדקה ולכתוב בספר חוקה. מה שחנני החונן דעה. להבין שמועה ללקט אמרים אחת לאחת מה שנראה לכאורה דבר"ז אינה מה"ת ולהשיב ע"ז מהש"מ ופוסקים בהכשר ויתרון וכה"ז הנה בד"ז דנ' שאכ"א חייבין לזמן ראינו תלתא טעמי או לימוד דר"א מגדלו לה' וזה ודאי רק אסמכתא דרבנן דמדברי קבלה לא ילפינן. (ב) גם לימוד דר' אבהו מכי שם משמע דזה אסמכתא דהא מהך קרא דרש ר' יוחנן לעיל (דף כא) לברה"ת. (ג) גם הא דתניא לקמן (דף מח) וברכת זו ברכת הזן את ה' זו בר"ז מורה דזו אסמכתא דומיא דברכת הטוב והמטיב דדרש מקרא ואנן קיי"ל דהוא דרבנן כדאי' לקמן (דף מו) סברוה דכ"ע הטוב ומטיב לאו דאורייתא וכן ס"ל לאמוראי בתראי אר"י תדע כו' וארנב"י תדע כו' שהרי עוקרין אותה בבית האבל והוכיח מזה משום דלא מצינו דפליגי כמ"ש הרשב"א שם ואי איתא דברייתא דיליף מאשר נתן פליג מה נ"מ בהך תדע אלא ש"כ דס"ל לכ"ע הטומ"ט אינה מה"ת וכן י"ל בבר"ז (ד) וכן יליף שם לברכה לפניו מק"ו ואין זה רק לאסמכתא כדקי"ל שהיא דרבנן ובזה א"ש הא דתנא ברכת הזן קודם לבר"ז לפי דהזן הוא מה"ת ובר"ז אינו אלא אסמכתא (ה) וכן משמע מר"ש לקמן (דף מו) לשי' התוס' שם דנברך אינה ברכה בפ"ע רק תוספת דברים לברכת הזן ואי הוה מה"ת היה ראוי לקבוע ברכה לעצמו ומינה גם לר"נ שם נמי כן הוא דבזה לא פליגי. (ו) עוד משמע כן מרבי שם דאמר בר"ז א"צ מגדלו לה' נפקא וע"כ צ"ל דס"ל בר"ז דרבנן כיון דיליף מגדלו דהוא דברי קבלה ואי איתא דלת"ק הוה בר"ז דאורייתא מקרא לא שייך לומר לישנא דא"נ על הת"ק דהא איהו בעי למילף מקרא לד"ת. (ז) וכן משמע לכאורה מלקמן (דף נו"ן) שתי חבורות כו' ומבואר בירושלמי והוא שנכנסו מתחלה ע"ד כן ומזה למדו הפוסקים דבר"ז בעי הסיבה ואי איתא דבר"ז מה"ת היכא רמיזא דבר זה מקרא דבעו הסיבה הא דומיא דברכת המזון אסמכינהו בקרא דחייב מכל מקום אלא ודאי דכ"ז דרבנן. (ח) כדמצינו עוד דברים שאמרו חכמים בבר"ז דקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וב' אכלו דגן וא' ירק מצטרפין ושנים ושבת ועוד כי"ב דכ"ז הוא רק מדרבנן לצירוף רשות ולא לחוב כמ"ש במקומו בפרקין. (ט) עוד ראי' מדתנן אכל טבל אין מזמנין עליו ואפי' בטבל דרבנן עקרינן זימון אלא ודאי דזימון גופי' דרבנן. (י) עוד ראי' מדאמרינן נשים מזמנות לעצמן רשות כדאי' ברש"י ותוס' אף דזה מ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דברהמז"ו ואפ"ה פטורים. (יא) עוד ראי' מדס"ד להני תלתא רבנן לקמן (דף מה ע"ב) דהא דחייבין לזמן הנ"מ היכא דאיכא אדם גדול ובלא"ה חילוק ברכות עדיף ואי זימון מה"ת הא ד"ת עדיף. (יב) עוד ראי' מהא דתניא לקמן אין מזמנין על ע"ה אפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח ורמי בר חמי לא אזמין עלי' דרב מנשיא דתנא ספרא וספרי ואי ס"ד דזימון מה"ת איך י"ל דמה"ת בעי לזימון ת"ח דוקא ולו יהא כולי עלמא כרב מנשיא. (יג) עוד מצינו לקמן (דף נו"ן) ברבא דאמר כי אכלינן ריפתא בי ר"ג מברכינן ג' ג' ולא זימנו בשם משום קפידא דר"ג ואי זימון מה"ת איך מקילין כ"כ לדחות זימון בשם משום קפידא דר"ג. הרי לך שלש עשרה הערות. שהלכה נדרשת בהן. דבר"ז אינה מה"ת:

אמנם כד מעיינינן בעמק טוב נמצא ראיות נוכחות דזימון מה"ת ולדחות באמת הבנין הראיות מקבילות לערות יסודה אחת לאחת. ואת כל ונוכחת. (א) דהנה זה ודאי צ"ל דהא דיליף בברייתא לקמן (דף מח) מקראי הן בר"ז גם ברכת הטומ"ט ס"ל דהוא מה"ת. וכן מבואר בירושלמי בפרקין דאותבי' לר"ש דאמר בר"ז עד הזן מדתנא ד' חייבין בברהמז"ו ואי תימא זו הטומ"ט לית את יכול דאר"ה ביבנה תיקנוה אר"ח תיפתר כר"י דאמר הטומ"ט דבר תורה כדתניא וברכת זו בר"ז את ה' זו ברכת הזן וכו' אשר נתן לך זו הטומ"ט וכגי' התוס' לקמן (דף מו) וכ"ה בתוספתא פ"ו ברכת זימון מה"ת שנא' וברכת זו בר"ז את ה' זו ברכה ראשונה כו' אשר נתן לך זו הטומ"ט רק בהא דיליף הק"ו לברכה לפניה אין זה ק"ו גמור. ויתר ע"כ ס"ל לרשב"א שם דאף ברכה ראשונה דפת ס"ל לכולהי תנאי דשם דהוה מה"ת רק דאנן לא קיי"ל הכי וא"כ אף דלא פסקינן כוותי' בברכת הטומ"ט משום דפליגי תנאי ע"ז וכדס"ל לאמוראי בתראי שהביאו ראי' לדחויי הך ברייתא דס"ל לר"ש דהטומ"ט דאורייתא מהאי תדע כו' דהטומ"ט אינו מה"ת ומעשים בכ"י יוכיחו מ"מ בהאי דינא דס"ל להך ברייתא דברכת זימון מה"ת לא משכחינן בי' תנאי דפליגי בזה אף דמשמע דר' ס"ל בר"ז מדרבנן אין הלכה כרבי מחביריו ורבי גופי' לא סתם כדבריו דהא אית ליה שם נמי ברכה דלפניו מק"ו ותנן לעיל (דף כ' ע"ב) על המזון מברך לאחריו ואימ"ב לפניו משום דאינו ד"ת. והא דא"ר א"צ כו' הלא זה כיוון רש"י ליישב דא"צ אק"ו דלפניו קאי ככל הנך תנאי דשם ול"ג בדרבי אשר נתן לך זו הטוה"מ הרי שהי' לפני רש"י גי' זו ומחקו משום דק"ל הך א"צ אהיכא קאי דל"ל אבר"ז כמש"ל דהא ת"ק בעי למילף דזימון מה"ת. ואף אי ת"ק הוה סבור דזה מדרבנן ואסמוך אקרא דד"ת טפי עדיף דליכא דבר דלא רמיזי באורייתא ולא שייך לומר ע"ז וא"צ לילף מדברי קבלה אלא ודאי צ"ל דא"צ אברכה דלפניו קאי ולא אברכת זימון וש"מ דת"ק דאורייתא קאמר דאל"ה מה ראה רבי לדחות אסמכתא דת"ק מקרא דד"ת ולהסמיך על דברי קבלה מגדלו וע"כ בהא פליגי דשמעי' לת"ק דיליף בר"ז מה"ת מקרא לז"א מגדלו נפקא לומר דזה רק מדרבנן ואין לומר כיון דגם הת"ק יחיד אמרה כדמשמע בירושלמי דר' ישמעאל היא וא"כ הלכה כר' מחבירו זה אינו דלנגד רבו לא ובלא"ה בירושלמי שם לא מצינו מי שחולק על הת"ק א"כ הכי קיי"ל. ויותר מזה משמע בתוספתא דגם ברבי לא גרס דבר"ז מגדלו נפקא יעו"ש הגי' בע"א ומשמע דבר"ז דאורייתא לכ"ע דמרבי מאת ה' דכל אתין ריבויין גם ר' אסי ור' אבוה דילפי מגדלו או מן כי שם לא קאי אעיקר ברכת' זימון רק כפירש"י מנה"מ דבר"ז בשלשה ראוים לצרף ועיקר קרא דר' אבוה ס"ל לר"י רבו דלבה"ת אתי' וא"כ אין ראיה מזה כזה או כזה:

ב :

ולבור את כל זה נציע הסוגי' (דף מו) עד היכן ברה"ז פלוגתא דרב נחמן ורב ששת וכפי השיטות הנאמרים שם ומתוכו יתבאר היטב עפ"י פסקי ראשונים וכה"ז דדעת רש"י שם דרב ששת ס"ל דיחיד מתחיל מבה"א וברה"ז והזן הוא בר"ז לרבים ור"נ ס"ל דברה"ז לרבים עד נברך ועד"ז מפרש הסוגי' והברייתות ומבואר דס"ל דבר"ז מה"ת לר"נ ולר"ש דלהכי סברוה הטוה"מ לאו דאורייתא בכדי לאוקמי ברייתא דשלש וארבע כר"נ והך דב' וג' בפועלים ופשי' לרב ששת הוי בר"ז מה"ת כדאי' שם וכן הא דפועלים דאומרים ברכה ראשונה כתקנה לרב נחמן מיירי ביחיד ולרב ששת בזימון ג' וכולל ג"כ במה שאמר כתיקנה בב"ז הטפל לה. וכ"ה דעת הרי"ף ור"מ. וביארתי דבריהם בטוב טעם מכל הקמים עליהם אכמ"ל. ואף כי לפי' הרי"ף בסוגי' דב' וג' יש לעיין בזה וכמש"ש מ"מ כיון דדעת רב ששת מורין הדבר דס"ל הזימון והזן מה"ת דמגופי' דקרא נפקא ה"ה לר"נ דמרבי מאת ס"ל דזימון מה"ת דבזה לא פליגי וגם כי הלכה כר"ש באיסורי וכ"ה מבואר לפי' רה"ג הובא בחי' רשב"א שם דאף דפי' דלא כרש"י ומפרש דקאי אשלשה שאכלו ויצא אחד לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו עד היכן ימתין כו' מ"מ מפרש דהך ברייתות דב' וג' או ג' וד' אברכות קאי ועם בר"ז לרב נחמן ולרב ששת נתוסף ברכה מה"ת ע"ש. אך לפי' הרי"ף ותוס' דהך דב' וג' או ג' וד' אגבר' קאי יש לעיין ביה דלפי דעת התר"י בפי' הרי"ף בירושלמי בב' וג' שאכלו היינו בשנים שאכלו או בג' שאכלו דלכמה גברי מתחלק הברכות דלר"ש הוא בג' בני אדם ולר"נ בד' מבואר ג"כ דהברייתא דתני ד' ס"ל דהוה ד"ת דהא הקשה שם לר"ש דאמר עד הזן מהא דתני ד' וא"ת הך דתנא ד' משום הטוה"מ. שנייא היא דהטומ"ט דרבנן היא עכ"ל. ש"מ דבר"ז לר"נ מה"ת. אך לפי מש"כ שם כוונת הרי"ף בהירושלמי שנים וג' שאכלו חייבין, בברהמ"ז על הזימון קאי וה"ק חייבין בברהמ"ז דזימון דאף שהמזמן אינו יודע כל הברכות ונחלק הברכות לב"א היודעין לברך לא בטל זימון מינייהו. וכ"מ בתוס' שם ולפי' זה אין ראי' ויש מקום לחלק דבר"ז הוא מדרבנן וקמ"ל דברהמ"ז דמה"ת אף אם המזמן א"י לא בטל זימון מינייהו ולר"נ נחלק בר"ז בפ"ע לחד גברא כן י"ל לכאורה. אך לא משמע כן דא"כ מאי דוחקי' דש"ס כ"כ לר"ש לאוקמי הברייתא דג' וד' דלא כהלכתא דס"ל הטוה"מ דאורייתא דאף אם נימא דהוא מדרבנן י"ל דס"ל דאי איכא גברא דמצי אמר הטוהמ"ט מזמן ובאם לאו בטל זימון כיון דהזימון אינו מה"ת וליכא בהו דעות לברך ברהמ"ז כתיקונה ובפרט לשון הירושלמי אי תימא זו הטוה"מ שנייא היא כו' להכי לא מני לה תנא בהדיה דאורייתא משמע דארבעה דנקט מה"ת נינהו לר"נ ומינה נמי לר"ש דהוה תוס' דברים מה"ת רק דלא קבעו בברכה לפי דהכתוב מרבה זה לטפל לברכת הזן כמ"ש לקמן ומסוגי' זו מוכח ג"כ דבר"ז מה"ת אפי' בשלשה דהא לא משכחת ר"נ לאוקמי ברייתא דב' וג' אלא בפועלים והך ברייתא ג"כ נקט ברכות מה"ת מדלא חשיב הטוהמ"ט. ואי תימא דס"ל דבג' אינו מה"ת לוקמי' בג' שאכלו דנחלק לג' ברכות מה"ת לג' ב"א והרביעי לא חשיב דאינו מה"ת ופשיטא דנחלק ודומי' דהטוה"מ דלא תני לה ובש"ס שם הארכתי יותר וכן משמע נמי מהא דאי' לקמן (דף נו"ן ע"א) בג' שישבו לאכול ועדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק דדעת התר"י אעפ"י שלא התחילו לאכול כלל וכן משמע מפי' רה"ג. וכ"ה לחד מ"ד בירושלמי. וה"ט משום דגמרו בדעתם לאכול יחד וזו חומרא גדולה אף בשברכו המוציא וכ"ש בדברים שבלב. וא"ת דבר"ז מדרבנן לא הוי אחמרו בה כולי האי בדברים שבלב. אלא ודאי דעיקר זימון מה"ת הוא וכתיב בה כל נדיב לב וכן משמע מרשב"א שכתב לקמן (דף נו"ן) בהך דרבא דבריך ג' ג' אף דלא היה מונעם הריש גלותא מ"מ גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת והא דרבנן הוא ור"ל בעובדא דשם וכמש"ש ומשמע דס"ל דעיקר בר"ז מה"ת דאל"כ הכי הז"ל למימר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת ובר"ז דרבנן היא. אלא ודאי דס"ל דעיקר זימון מה"ת הוא:

ג :

עוד יש להביא ראי' מדתניא בתוספתא פ"ה הכל חייבים בברכת המזון כהנים כו' ומוציא את הרבים י"ח. טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין הרבים י"ח. אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו. נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאים הרבים י"ח. ולקמן במתניתין ביארתי שהך ברהמז"ו ט"ס וצ"ל ברכת הזמון וזו היא הברייתא המובא בריש ערכין הכל חייבין בזימון כהנים כו' ומזה הוציא הרמב"ם דינו (בפ"ב מה"ב) אנדרוגינוס מזמן למינו כו' והכ"מ שם העלים עין מתוספתא זו וכתב מה שכתב ומה שכתבתי הוא לאמתו כמש"ש. והנה כי כן אם נאמר דבר"ז מדרבנן קשו בה טובי. (א) בהא דתני טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאים הרבים לא מיבעי לשי' רש"י ותוס' דנהגו עלמא כוותייהו דנשים מזמנות רשות וא"כ הא ספיקא דרבנן ולקולא ואמאי חייבין. ועוד אמאי אין מוה"ר י"ח כיון דספיקא דרבנן ניתלי לקולא שהם ספק איש אף גם לשי' שאר פוסקים דנשים לעצמן חובה. והא דתני בתוספתא פטורין מיירי עם זימון אנשים וכמש"ש נמי קשה אמאי טומטום ואנדרוגינום חייבין עם זימון אנשים וא"ת דהחמירו בהם כיון שהם חייבין משני צדדים הא אינן מוציאין אה"ר משום ספק אשה ואמאי חייבין עמהם. ועוד אמאי אנדרוגינוס מוציא מינו והיינו שג' אנדרוגינוס אכלו חייבים ומוציאים זא"ו הא הם ספק אשה ולרש"י נשים פטורות וספק דרבנן לקולא. ולכאורה רציתי לומר הטעם דטומטום ואנדרוגינוס אינן מוציאין את שאי"מ למאי דס"ל ספיקא דרבנן במקום חזקה אזלינן לחומרא עיין בעירובין (דף לה) ובש"ך י"ד (סי' קי) א"כ כיון דאחרים מחוייבים בודאי הרי הם בחזקת חיוב ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי חיוב. עוי"ל אפי' למאן, דס"ל דגם במקום חזקה ספיקא דרבנן לקולא הנ"מ היכא דא"א ע"י אחר אבל היכא דאפשר ע"י אחר הו"ל כלכתחלה ואיסורא דרבנן אית בי' וזה קמ"ל דאף דהם חייבים מ"מ אינם אלא בספק חיוב ואין מוציאין הרבים רק אחר יזמן ובזה י"ל נמי הא דאנדרוגינוס חייב ומוציא מינו אף דלשי' רש"י נשים פטורות מ"מ כיון דיכולים לצאת בזימון אחרים או להוציא זא"ז הו"ל כלכתחלה וכה"ג החמירו בה רבנן דהא דאקילו במילתייהו בספיקא הני מילי בדיעבד אבל לכתחלה העמידו, דבריהם, במקום ספק, אך עדיין קשה מהא דטומטום אינו מוציא את מינו דא"כ בג' טומטמין שאכלו אין מזמנין כלל כיון דכל אחד אינו יכול להוציא חברו וקשה אמאי אין מזמנין נימא גם בהך ספיקא דהם ספק איש דהעמידו דבריהם במקום ספק לכתכלה. ואין לומר משום דהו"ל תרי ספיקי דרבנן שמא כולם בספק אשה ושמא המוציא הוא אשה וכולי האי לא אחמירו בה. דזה אינו חדא דבכה"ג לא אמרינן ס"ס דא"כ אמאי אמרינן בכמה דוכתי דנשים פטורות מה"ת דטומטום אינו מוציא אפי' מינו. עיין בספ"ג דר"ה הא בס"ס אפי' באיסור תורה אזלינן לקולא. ועכצ"ל כמ"ש הטורי אבן כיון שבאותו דבר מצינו ס"ס להיפוך והיינו אם זה הטומטום המוציא עכשיו את מינו יבוא פ"א לצאת ע"י בר מינו נצרך לומר בספק השני דלמא האחר נקבה וא"כ אפי' בדרבנן נמי לא אמרינן כן. ועו"ק דהא הך דינא דטומטום אינו מוציא את מינו משכחת לה ג"כ בכה"ג דחייבין דהיינו שאכלו כמה טומטמים עם זימון דאנשים והם חייבים מספק ואפ"ה הטומטום אימ"ו אף דהם כולם, בספק חיוב ואינן רשאים לחלק ואם כבר זימנו אחרים בלא הם בטל זימון מהם ואי מדרבנן הו"ל למיזיל לקולא בלכתחלה כיון דהם החמירו בלכתחלה זו ובפרט לשי' רוה"פ דס"ל נשים לעצמן חובה וא"כ בחמשה טומטאין שאכלו הרי הם לעצמן חובה ממ"נ ואפ"ה החמירו בה דאינו מוציא אפי' מינו משום ספק אשה. אלא ודאי דזימון מה"ת. וא"ש לא מיבעי לשי' רש"י דנשים פטורות והו"ל ככל ספק תורה שהם ספק חיוב ואינו מוציא את שאינו מינו וטומטום אפי' מינו. ואי"ל הא הוה חומרא דאתי לידי קולא דבהרבה טומטמין שאכלו מפקעת להו מזימון מהאי טעמא דספק אשה. דזה ל"ק כיון דהם בספק עומדים וא"י להוציא זא"ז הו"ל כלא קבעו יחד דממילא בטל זימון ואף גם להפוסקים דנשים חייבות לעצמן מ"מ כיון דגזרו אומר שנשים אין מצטרפות עם אנשים עשאום ככל ספק אשה ואין מוציאים. ואין לסתור ראי' זו הא תניא בתוספתא גם בקריאת מגילה כן הכל חייבים כו' טומטום ואנדרוגינוס חייבים ואין מוציאין הרבים י"ח כו' עיין תוס' מגילה (דף ד') וברא"ש שם ולזה צ"ל דגם בדרבנן החמירו כה"ג כמה תשובות בדבר. חדא דרבנן דלית ליה עיקר מה"ת לא ילפינן מדברי קבלה דכד"ת דמי להחמיר בה. וי"ל דגזרו בזה בספיקא לחומרא ועוד אפי' נימא דלכתחלה איירי דאימ"ו שאינו מינו וכן טומטום במינו והיינו שיראה לצאת ע"י ודאי איש שם א"ש דתני סתמא ואימ"ו שאי"מ כו' משום דשם ע"כ מיירי בשיכול לצאת ע"י איש דאי אינו מוצא לצאת מאיש פשיטא דמחוייב לשמוע מטומטום ואנדרוגינוס ואפי' מאשה כיון דהנשים ג"כ חייבים במגילה ונהי דפטורים מקריאה רק דחייבים בשמיעה ואנשים חיובם יותר מ"מ חייבים מה שיוכלו דאטו אם אינם מוצאים לצאת חובת קריאה גם חיוב הקל דנשים א"צ לצאת אתמהה. מי יגרע מנשים דחייבים בדבר זה. ויותר מסתבר לי דאפילו אי נימא דאשה פטורה לגמרי אפי' ממצות שמיעה וכן קטן לת"ק דר"י במגילה (דף יט) מ"מ אם אין כאן מי לקרות ישמעו עכ"פ מנשים וקטנים משום פרסומי ניסא. ונ"ל ראי' לדבר ממגילה (דף יח) בהלועז ששמע אשורית דפריך הש"ס שם והא לא ידע מאי קאמר ומשני מידי דהוה אנשים וע"ה מתקיף כו' אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ועיין בתוס' לקמן (דף מה ע"ב) דדעתם דבאינו יודע כלל אינם יוצאים בשמיעתם מ"מ פרסומי ניסא שאני. ואולי זהו כוונת בה"ג בהתוספתא דתני בה נשים ועבדים וקטנים פטורים ממקרא מגילה והוסיף ה"ג אלא שחייבות בשמיעה לפי שהיו בספק סכנה דר"ל שמיעה דפרסומי ניסא ואפי' ממי שאינו בר חיובא כלל ויש לו מקום בש"ס שלנו מהא דאמרינן במגילה שם אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא שחלקום לתרתי ור"ל מצות קריאה ממי שהוא ב"ח ופרסומי ניסא אפי' מאינו בר חיובא ואינו מבין כלל כהאחשתרנים כו' ולהבה"ג קאי הנך תרתי אאנשים ונשים דאיירי ביה. וכן נ"ל ראי' מהא דאר"י קטן הייתי וקריתי כו' א"ל אין מביאין ראי' מן הקטן דאטו שיקר בזה, ח"ו רק היינו טעמא דקטן אין מדקדק בדבר כ"כ ואולי הוציא בזה נשים וקטנים. ובזה יתיישב דעת רש"י דמשבש להתוספתא דתנא בה נשים פטורות מדאמרינן בערכין (דף ג') הכל כשרים לקרות את המגילה אפי' נשים ופירש"י שם אפי' להוציא לאנשים ודלא כבה"ג דפי' אפי' נשים דחייבות בשמיעה ומוציא דכוותייהו מחיוב שמיעה משום דק"ל דאמאי תנא אח"ז חוץ מחש"ו הלא משום פרסומי ניסא יכול נמי לשמוע אפי' מחרש וקטן ואפי' מקטן שאין מגיע לחינוך לצאת י"ח שמיעה מפרסומי ניסא. ולבה"ג צ"ל דחוץ מחשו"ק לא קאי על ריבויא דהכל לנשים רק אעיקר דינא לקרות לאנשים ודעת רוה"פ כרש"י. ולפ"ז יתיישב מה דתני שם סתמא משום דמיירי שיכולו לצאת ע"י חיוב ודאי אבל הכא בזימון איך תני סתמא אינו מוציא דמשמע אפי' ליכא אחר בטל זימון ועוד בטומטום דאינו מוציא אפי' כמה טומטמים שאכלו והרי אתה מפקע ליה מחיוב זימון מספק זה ובפרט לשי' הפוסקים דנשים חייבות אלא ע"כ בר"ז מה"ת ודינו בזה ככל ספק תורה דטומטום ואנדרוגינוס אימ"ו משום ספק אשה ואף בשאין איש להוציאם לא גזרו חכמים שישמע מספק טומטום ואנדרוגינוס דזה לא שייך לומר ספיקא דאורייתא לחומרא דלמא אתי למיסרך אפי' במקום אנשים היודעים להוציאו וכי"ב והא דאזלי לחומרא היינו בגופו אבל לא להוציא המחוייב ודאי וכמו כן לא גזרו חכמים לחייבו לשמוע מהספק רק בדרך מהיות טוב כו' וראי' חזימון גופי' דטומטום ואנדרוגינוס חייבין ואימ"ו ולשי' הפוסקים דנשים חובה לעצמן ואימב"ט עם אנשים טעמייהו משום פריצות ובטומטום ואנדרוגינוס דחייבים ואיח"ו אף דליתא גבייהו טעמא דפריצות ע"כ ה"ט דלמא אתי למיסרך לצאת גם ע"י אשה ולזה סתמו בכל גווני דאימ"ו וע"כ ה"ט בחשש איסור תורה:

ד עוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בחולין (דף פז ע"א) מעשה באחד ששחט וקדם, חבירו וכיסה וחייבו ר"ג ליתן יו"ד זהו' ואיב"ל שכר מצוה או שכר ברכה ת"ש כו' לאחר שאכלו א"ל כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהו' אתה נוטל יצתה בת קול כוס של ברכה שוה ארבעים זהו'. והקשה התוס' הא איכא בפה"ג וי"ל דסובר דאצל"ב אלא אכסא קמא. וזה תימה דהא אמוראי פליגי בזה בפרק ע"פ וא"כ תפשוט מינה כחד. ועו"ק דאיך יצא הבת קול דלא כהלכתא ואולי ס"ל לתוס' כר"א ועי' ב"י (בסי' ק"צ) דכן הוא דעת ה"ג אך אין זה לרוה"פ. והש"ך בסי' (שפ"ב ס"ק ג') תירץ דחשיב ג' ברכות וברכת פה"ג ולא הטוב והמטיב שהוא דרבנן. ולכאורה קשה הא פה"ג נמי דרבנן. וצ"ל דכוון אברכת, פה"ג דלאחריו דמברך מעין שלש ולרוה"פ זה מה"ת. אך ג"ז אינו נכון דאם נאמר דדרבנן לא חשיב הא זה גופיה דברכת המזון טעונה כוס הוא ג"כ דרבנן ואמאי חשיב לי' בהדי ברהמז"ו דמה"ת וברכת יין יוכל להיות כל היום,, ועוד הא כולם שותים מכוס של ברכה כדאיתא בס"פ עולא איקלע כו' ומאי חשיב ליה למברך וגם דעת רו"פ והרי"ף ור"מ דברכת המזון אינה טעונה כוס רק למצוה מן המובחר (עי' בר"נ פ' ע"פ) עוד כתב הש"ך בשם רי"ו דחשיב ברכת המזון עם הטוה"מ אבל פה"ג אינה מן המנין דברכת הנהנין היא וצ"ל דס"ל דגם ברכת מעי"ש בא ע"י ברכת הנהנין ולא חשיב. אך גם ע"ז קשה הא דיצתה בת קול ואמר כוס של ברכה שוה מ"ם זהו' היל"ל ברכת המזון שוה ארבעים זהו' ונהי ברבי שם י"ל לפי דקאי אברכת המזון אך לשון הב"ק אין מורין כן. ולזה אני אומר דרש"י בא לשלול כ"ז וכתב בד"ה ארבעים זהו' שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן. וכל ההוגה בו יתמה מה בעי רש"י בזה שענה אחריהם אמן. והמע"מ כתב דאתא לאפוקי בר"ז כיון שע"ז אין עונין אמן רק ברוך שאכלנו אין כאן שכר ברכה לברך כיון שהעונה מברך ג"כ ויש תבלין לזה מהא דכתב רש"י לקמן (דף מה) דזימון הו"ל ברכת שניהם ולזה שפט דרש"י לא ס"ל לפטור מי שקדם ותפס מט"ז דגדול העונה אמן ורש"י מחייבו אף בעונה אמן דכן מיירי בזה ולא ישרו דבריו להש"ך שם. ואני אומר דמלבד דוחק פי' לא משמע כן לשון רש"י שענה כו' דהו"ל למימר דענו בלשון רבים דקאי על העונים וגם עדיין קשיא מה שכ"ל על מה לא אמר הבת קול לשון ברכת המזון ומרש"י סוף נזיר נסתר נמי פירושו במה שכתב על הא דחטיף ובריך חטיף כוס של ברכה ובריך בר"ז שתהא מקיים לברך על הכוס בר"ז הרי דחשיב בר"ז להמברך והטעם י"ל כיון דאומר נברך וגם חוזר ואומר ברוך עדיף. אך גם פי' הש"ך אינו מתקבל דפי' שרבי רצה לקנות ממנו שכר עניית אמן של ד' ברכות במ' זהו' ואינו במשמע. גם לשון הבת קול לא משמע כן אך בעת לימודי ברש"י אמרתי שרש"י כיוון על בר"ז וג' ברכות דברהמז"ו לפי שעל ד' ברכות אלו גם המברך עונה אמן אחר ברכת בונה ירושלים להכי עדיפי דיש לו תרתי הברכה ועניית אמן דאכולהי קאי משא"כ הטוה"מ או פה"ג דמברך לבד לא חשיב כיון שאחר עונה אמן וגדול העונה כו'. ואחר העיון נ"ל עוד טעם דרש"י כיוון דוקא על הנך ג' ברכות וברה"ז שהוא מה"ת לפי דק"ל למה יצא הב"ק דכוס של ברכה שוה מ' זהו' הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ועכצ"ל דנפ"מ בחוטף מאחד אך קשה ע"ז מה חטף הלא הנחטף ג"כ חייב בברהמ"ז ויוכל לברך בעצמו. ועוד הא י"ל גדול העונה אמן. וגם עכ"פ כ"ע מודים דשוין הן ומאי אפסדו. עו"ק על לשון הב"ק כוס של ברכה אי קאי זה על ד' ברכות דברהמ"ז עם הטו"מ עו"ק כיון דשכר מצוה בלא ברכה נמי שוה יו"ד זהו' כדכתב הר"נ בחולין. וכ"מ מהרי"ף והר"מ והרא"ש בפ' החובל שכתבו באילן העומד ליקצץ בחצרו ובא אחר וקצץ חייב ליתן לו יו"ד זהו' וא"כ יקשה הא בברהמ"ז איכא שכר מצוה וברכה יחייב עוד יו"ד זהו' והמע"מ הניח זה בקושי', והש"ך כתב ע"ז כיון דא"א לברכה בלא מצוה אין משלם על המצוה. וקשה הא בכיסוי משכחת המצוה בלא ברכה שאחר יברך להוציאו ואפ"ה לא יהיב ליה אלא שכר ברכה. והנ"י בפרק החובל כתב דאף דאיכא שניהם מ"מ חדא היא ודבריו סתומים, בטעמו. ולזה אני אומר לכולהי אית ליה פירכא. וחלקי אמרה נפשי בכוונת רש"י דס"ל דעיקר שכר על המצוה דמן התורה רק אם נחלק המצוה לברכות נחשב השכר כפי הברכות אבל ברכה דרבנן בלא מצוה לא חשיב ועיי' בש"ך שם שכתב בשם מהרש"ל דבמצוה דרבנן פטור וא"כ כ"ש בברכה דרבנן שיכול לענות ג"כ אמן דפשיטא דפטור אך עיקר שכר יו"ד זהו' בכיסוי ומילה הוא בשביל המצוה ובברהמ"ז דאיכא מצוה מה"ת ונחלק לד' ברכות שוה מ"ם זהו' ורש"י העמיד דבריו בסיפא ע"ד הבת קול שאמר כוס של ברכה שוה מ"ם זהו' מדאמר בלשון זה שמע מינה דבזימון איירי דבעי כוס בזימון ולכ"ע מצוה מן המובחר איכא וביחיד הסכימו, רו"פ שאין טעון כוס וכ"כ הב"י (סי' קפ"ב בשם הזוה"ק) וה"ט לפי דהנ"מ היא בחוטף וביחיד ובשנים לא שייך זה דהא יכול לברך בעצמו ושנים שאכלו מצוה לחלק. וע"כ מיירי בזימון דשוה הד' ברכות דאורייתא שעם בר"ז מ"ם זהו' וזה כיוון במש"כ שעונה אחריהם אמן ור"ל אחר סיום ד' ברכות ורש"י לסימנא נקטי' שחשב הד' ברכות ראשונות שזה עיקר מה"ת ועונה אחריהם אמן ולאפוקי הטוה"מ ופה"ג דלא חשיב מעיקר ברהמ"ז דלזה מפסיק ביניהם באמן כדאי' ברפ"ז דברכות. ובזה יתיישב קו' הנ"ל הא הנחטף ג"כ יוכל לברך בפני עצמו וגם עונה אמן דס"ל לרש"י דעיקר שכרו הוא בזה שעושה המצוה להוציא אחרים י"ח ומה נ"מ בעניית אמן הא אי לא שמע לא נפק כדאי' בסו"פ אלו דברים וכיון שחוטף ממנו מצוה זו ונחלק לד' ברכות שוה מ"ם זהו' אבל בהטומ"ט וברכת הנהנין דמצוה ליכא רק הברכה היטב אשר דיבר בזה ר"ת דגדול העונה אמן וגם כי לקמן (דף מו) ביארתי דעת רוב פוסקים דבברכה דרבנן יוצא בעניית אמן אפי' בלא שמע כולה ואכ"מ:

ונ"ל דתוס' שהקשו מברכת היין הוא משום דאזלי לשי' דס"ל לקמן (דף מו) דהלכה כרב ששת דברה"ז עד הזן ולדידי' לא הוי ברכה בפ"ע כדאי' בתוס' שם וא"כ ע"כ צריך לחשוב גם הטוהמ"ט דרבנן ולזה הקשו מברכת היין וס"ל כמאן דבריך אכסא קמא כמש"ל ולפ"ז ס"ל דהעיקר הוא שכר ברכה אף בלא מצוה וא"כ בעונה אמן ס"ל לר"ת דאין כאן שכר ברכה. ונ"ל דס"ל לר"ת דבכיסוי דמשלם יו"ד זהו' הוא רק משום ברכה אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והא דאילן העומד ליקצץ ושור העומד להריגה דאינו מצות עשה רק מסלק וביער הרע בזה שמו חז"ל כשכר ברכה יו"ד זהו' ולזה ס"ל באב שאמר למוהל למול ובא אחר וקדם ומל דפטור משכר ברכה מחמת עניית אמן ושכר מצוה ליכא. ולדידי' נ"ל דס"ל בהא דכוס ש"ב דשוה מ' זהו' אף שיכול לענות אמן הוא מטעם זה דנקט כסא בידיה וכדאר"י בסו"פ כל המברך על כוס מלא נותנין לו נתלה בלי מצרים שנא' ומלא ברכת ד' וגו' ולזה רצה רבי לסלקו לצדוקי אף שיענה אחריו אמן מ"מ זה עדיף טפי ולזה יצא הבת קול בלשון זה כוס של ברכה לפי שזה גורם להעלות בדמיו ולכן הקשו התוס' מברכת פה"ג דשלפניו נקט אז כסא בידיה אבל מברכת מעין שלש לא קשה דזה יכול לפטור באמן. ומ"מ גם פה"ג י"ל דל"ק לפי שהכל שותים מכוס של ברכה ומברך עליו אבל בשאר מצות דתלוי בברכה לבד ס"ל דעונה אמן חשוב כמברך. ובחנם הרעישו בזה גדולי האחרונים המהרש"ל והמע"מ וב"ח והסמ"ע והש"ך על ר"ת מכיסוי וברהמ"ז וחילקו דשם מיירי שבירך בנחת. ובעניי לא אבין למו דנהי דבכיסוי יכולין לדחוק כן. גם י"ל דהאי דקדים לכסות בירך מקודם גמר שחיטה כדי שיהא מזומן לחטוף אך בברהמ"ז א"א לומר כן דהא צריך להשמיע בקול רם להוציאם י"ח גם ברבי דא"ל כוס של ברכה אתה שותה בזימון איירי להוציא אחרים דשנים שאכלו מצוה לחלק וא"כ הא יענו אמן אלא ודאי כמש"כ והא דכיסוי יבואר לקמן: (ה) ולכאורה יש להביא ראי' לשי' רש"י דבמצוה תליא ולא בברכה לחוד מדאמר הש"ס בהא דאיב"ל שכר מצוה או שכר ברכה למאי ע"ח לברה"ז כו' ולא אמר הנפ"מ בכיסוי גופי' דאיירי ביה והיינו אם היה להשוחט כמה עופות לשחוט ושחט אחת וקדם חבירו וכיסה או דשחט כמה עופות ובירך על הכיסוי וקודם גמר הכיסוי לכולם קדם אחד וכיסה אחת. ומה גם לשי' ר"ת נ"מ בפשי' היכא דענה אמן דמחמת ברכה פטור דהא ענה אמן אבל שכר מצוה איכא וכדאמרינן כיסוי אחד לכולן ואימ"ב אלא אחת אלא ודאי צ"ל בזה דכ"ע ס"ל דמשלם שכר מצוה רק דאיב"ל אי המצוה מתחלק לפי הברכות. ומזה קו' גדולה על ר"ת כפי הבנת האחרונים שבעניית אמן פטור גם בברהמ"ז. וע"כ צ"ל לשי' דזה פשיטא ליה לגמרא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק שכר ברכה והכי קמיב"ל אם השכר הוא כפי ברכה דהמצוה או אף שכר ברכה לחודי' בלא מצוה וא"כ אפילו ברכה דרבנן כהטו"מ נמי יחשב ולזה אמר נ"מ לברהמז"ו ומ"מ יצא הבת קול בלשון כוס של ברכה להורות דבשאר ברכות ככיסוי ומילה גם עניית אמן מהני לפטור וכוס דברהמ"ז שאני כמש"ל. אך יותר נ"ל בדעת ר"ת דס"ל במצוה המוטל עליו לעשות ובא אחר וקודם מודה ר"ת דמשלם זהובים כהך דשחט וכיסה דהדין מי כשפך יכסה. גם במילה כשהאב בעצמו רוצה למול דאף דיכול המצוה להעשות ע"י אחר מ"מ כיון דלא נעשה ע"צ המובחר דהתורה זיכהו לאב צריך לשלם יו"ד זהו' אבל במצוה שאינו מוטל עליו אף שזיכה לאחד במצוה זו שכר מצוה ליכא בהאי עלמא ושכר ברכה בעניית אמן סגי עוד נ"ל טעמא לפמש"כ בחי' ס"פ א"ד ובסוף ספרי על מס' נזיר דהא דעונה אמן הוא יותר מהמברך או שוה לו היינו דוקא בברכת המצוה המוטל על שניהם יחד דעל שניהם חל ג"כ חיוב הברכה דע"ז קאי שם בדא"ל רב לברי' חטיף ובריך להוציא אחרים י"ח אבל במי שאחד מצווה ומברך והאחר עונה אמן הא בזה גדול המצווה ועושה ולז"א גדול העונה אמן כשהוא יותר מהמברך ור"ל שהעונה ג"כ מצווה על ברכה זו ושומע כעונה וגם עונה אמן הרי שתים בידו ואכמ"ל א"כ לפ"ז כשהמצוה מוטל על גופו כמו, באבי הבן או השוחט וקדם אחר ומברך על המניה לא מיפטר מחמת עניית אמן דהא אפסדי' ברכה המצווה עליו אבל באתר שמברך על המצוה שאין מצווה עליו רק דמברך בשביל המצוה וקדם אחר ועשה מצד שכר מצוה ליכא לחיוביה רק שכר ברכה וזה שוה לו גם בעניית אמן. ובזה מיושב בפשיטות קו' כל הגדולים על ר"ת מהא דכיסוי דר"ג דשם מיירי באחד ששחט דבזה לא מהני עניית אמן וגם בברהמ"ז אף דזה אינו תלוי באיש מיוחד דגם בכה ס"ל לר"ת דאינו אלא אסמכתא מוקדשתו ולמי שכיבדו ראו לכך מ"מ יש כאן שכר ברכה מחמת הכוס ש"ב וכמש"כ ור"ת לא כתב דינו דמיפטר בעניית אמן רק בנתן לאחר למול וקדם אחר וכמבואר בדבריו וזה כדעת הסמ"ע שכ (בס"ק ז') אך לא מטעמי' ובחנם השיג הש"ך ע"ז. והעזר שמצא מהרי"ו הוא כנגדו דלשון הרי"ו הכי הוא ומי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור (וכדעת רבו הרא"ש דבאמירה לא זכה) אבל אם גזלה מאביו חייב (ובזה סתם בכל גווני אפי' כשעונה אמן) וכן המונע בעלים מלעשות מצוה [וזה אינו, מיירי במוטל עליו דוקא רק כעין אילן העומד ליקצץ דאינו נ"מ במי שיקצץ] וקדם אחר ועשה הרי זה משלם יו"ד זהו' וכו' זולת בשיכול לענות אמן (וזה קאי על מצוה שנעשית ע"י אחרים שזכה כבר אחד לעשות כמצות מילה וכיסוי דע"כ לא כתב הרא"ש דהאחד לא זכה אלא בדיבור בעלמא שהבטיח האב אבל אם הבטיח לו בת"כ מהני וכן מבואר בתשו' הרא"ש כלל (י"ב סי' ג') יעו"ש ועל כי"ב כתב דעניית אמן מהני] וזה כיון באמרו זולת בשיכול לענות אמן ור"ל כהאי מצוה שיוכל לענות על הברכה ואי לא ענה איהו דאפסיד אנפשי' ולזה סתם במישרים נתיב ל"א מי שגזל מצוה מחבירו (ר"ל המוטל על חבירו כמילה וכיסוי או כקציצת אילן דל"ש ברכה) וכן בכוס של ברכה כו' ומטעם שכ"ל ועדיין קשה קצת אמאי לא אמר הש"ס הנפ"מ בכיסוי בכה"ג שהשוחט זיכה לאחר הכיסוי ובא אחר וקדם אי שכר מצוה חייב אי שכר ברכה מהני עניית אמן. וי"ל כמש"ל לשי' ר"ת דפשיטא לש"ס דשכר מצוה גופי' ליכא וגם בלא"ה י"ל כיון דלאו אורתי' בכך לא נקט וכמש"כ הש"ך שם דאינו נכון לכתחלה ליתן המצוה לאחר לזה אמר הנפ"מ לברכת המזון ובהתירא קמיירי. כנ"ל בדעת ר"ת ישר ופשוט בלי שום לחץ ודחק. ומקום הניחו לי האחרונים בזה: (ו) אך דעת רש"י ז"ל רוח אחרת אתו בפי' הסוגי' להפך משיטות ר"ת דהעיקר הוא שכר מצוה רק דהמצוה נחלק לפי הברכות שבה ולזה פי' הד' ברכות דמצוה גופי' שעם בר"ז דאיהו פוסק כרב נחמן דאומר עד נברך והו"ל ד' ברכות דכן מוכח לשיטתו דס"ל לקמן (דף מח) בר"ש דיחיד מתחיל מברכת הארץ ומעשים בכ"י יוכיחו כר"נ דאנן מתחילין מברכת הזן וכ"פ הרי"ף ורמב"ם. ולשי' א"ש הכל וכן משמע בר"מ (פ"ז מהל' חובל) והובא בשו"ע (סי' שפ"ב) דעיקר הוא שכר מצוה שכתב וז"ל וכן הורו שכל המונע בעלים מלעשות מצות עשה שהם ראוים לעשותה וקדם אחר ועשה משלם לצדקה יוד זהו'. והגם דלמאן דס"ל כר"נ יש לפרש שכר ברכה עם בר"ז ולא חשיב הטומ"ט לפי דבעי שכר ברכה של מצוה מה"ת והטו"מ הוא דרבנן ואולי לזה כיוון הרי"ף במש"כ שכר ברכה. אך מלשון הר"מ דלא הזכיר שכר ברכה וכן דעת הר"נ שהשוה זה בכל המצות יותר מורין שס"ל דעיקר שכר מצוה וכמ"ש וזה כדעת רש"ל. ובחנם השיג עליו הש"ך. ולשי' א"ש הא דכיסוי דמשלם יוד זהו' אף בעונה אמן מטעם שכר מצוה, ואין להקשות לפ"ז דצריך לחשוב בר"ז דמה"ת א"כ יקשה מינה לר"ש דס"ל דבר"ז אינה ברכה בפ"ע דבלא"ה הקשה הש"ס לר"ש מהא דתנא ד' ומשני דס"ל הטומ"ט דאורייתא וכן י"ל הכא כן ברבי. ואף דלגי' דידן תנא לקמן (דף מח) דרבי ס"ל, הטומ"ט ביבנה תקנוה אינה מוכרח וגי' החוספתא להיפך וכמש"ל. עוי"ל דחשיב ברכת מעין שלש של אחר השתיה דהשומעים א"צ לשתות שיעור ברכה ומ"מ לדינא כפי דאסכים מריה ע"י בת קול ס"ל לרש"י דחשיב בר"ז שזה מעיקר מצוה דברכת המזון מן התורה והרא"ש שלא הכריע כ"כ אי הלכה כר"נ או כר"ש רק כתב כדי לסמוך על הרי"ף שס"ל כר"נ ומ"מ הביא דעת בה"ג שכתב כר"ש לזה הביא סברת ר"ת משום שכר ברכה ועניית אמן מהני לפטור. וכתב עוד ובלאו טעמי דר"ת י"ל לפטור המוהל משום שהראשון לא זכה במצוה כו' והיינו דלטעם זה מהני גם לשאר פוסקים שס"ל דבמצוה תליא ולפי זה האידנא דאין מגבין דיני קנסות רק באם תפס לא מפקינן מיניה [הך דינא דר"ת דעניית אמן נפל בבירא] דהא אם יתפוס יוכל לטעון קים לי כהנך רבוותא דס"ל היו"ד זהובים היא שכר מצוה וא"ש מה דהשמיט הטור הך דינא דעניית אמן דלפי מש"כ פי' הסוגי' תלוי אי נפסוק כר"נ אי כר"ש וכבר הביא הטור דעות בזה (בסי' ר') רק לחומרא חשש לדעת ר"ש שימתין עד הזן: (ז) העולה מכל זה לדינא דמי שתפס מהאב למול או כיסוי משוחט ודאי חייב לשלם יו"ד זהו' לכ"ע אף לדעת ר"ת וכמ"ש הסמ"ע וכן בכוס של ברכה חייב מ"ם זהו' ולרש"י בברכת זימון אף בלא כוס חייב יו"ד זהו'. אך במצוה הנעשה ע"י אחרים ס"ל לר"ת דשכר מצוה ליכא רק שכר ברכה ובזה מהני עניית אמן לפטור ולשי' רש"י וסייעתו העיקר שכר מצוה רק דנחלק לפי הברכות שבה וא"כ לא מהני עניית אמן וכ"ה דעת הרש"ל. והא דמרגלא בפומי דאינשי במי שכיבד לחבירו בברהמז"ו שמכבדו בארבעים זהו' דהש"ך תמה ע"ז ומשוי להו לטועה. זה אינו דהנח לישראל דבני נביאים הם. וזה ע"פ שיטת רש"י להוציא אחרים י"ת בזימון שוה מ"ם זהו' ולר"ת בעי ג"כ כוס. וכ"ז ברור ואמת למחלקותיהם דתליא במחלוקת ר"נ ור"ש כאמור: (ח):

הדרן לדינא דידן דמוכת לשיטת רש"י וסייעתו דברה"ז מה"ת כברכת המזון ואף בשלשה דסתמא אמר כוס ש"ב שוה בזימון ג' אף בזימון שלשה גם ר"ת דפליג לא על גוף הענין רק אזיל לשיטתו דס"ל כרב ששת ואינו נחשב לברכה בפ"ע דכוללו עם ברכת הזן להכי לא חשיב לי' בפ"ע מ"מ עכצ"ל דס"ל בר"ז מה"ת דאל"כ יקשה לר"נ למה לא חשיב ליה ה' ברכות אלא ודאי דלא חשיב אלא ברכות דמצוה של תורה ולר"נ לא חשיב הטוה"מ דמדרבנן היא ולר"ש אפיק בר"ז ועייל הטומ"ט דס"ל מה"ת הוא וכמש"ל ואף דלא חשיב בר"ז לברכה בפ"ע מ"מ זו התוס' דברים דזימון הוא מה"ת מריבויא דאת הטפל לברכת המזון כמו שיבואר. וכן נ"ל להוכיח דאין חילוק בין זימון שלשה לעשרה מהא דאיתא לקמן (דף נ') ברבא כדהוי אכלי בבי ר"ג מברכין ג' ג' משום קפידא, דר"ג והא ודאי דמטעם זה לא יעברו אדאורייתא והוי מגלי ליה טעמא וח"ו לא חשיד ר"ג כולי האי לעבור על ד"ת רק זה למצוה מן המובחר מדרבנן משום דבי עשרה שכינתא שרי' ור' יוסי הגלילי ס"ל ממקהלות דהוא אסמכתא ולהכי אקילו בה מפני דרכי שלום וזה שכתב הרשב"א והא דרבנן היא ור"ל מה שמברכים בשם אבל עיקר זימון הוא מה"ת וכן בדין דמה יוסיף תת כח במה שמזכיר את השם בלא מלכות הא פסקינן כר"י דאמר כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. ואי תקשה אם הוא מה"ת ובפרט לר"נ דהוא ברכה בפ"ע למה באמת מקלינן בה שלא לברך בשם ומלכות. כבר נשאל הראב"ד ע"ז הובא בחי' הרשב"א ר"פ הרואה וכתב משום דאיכא בעיקר ברכת המזון שם ומלכות לפיכך הקילו בה. ולכאורה אין טעם זה מספיק והוספתי נופך טעם לשבת דהא בר"ז מאת ה' מרבי לה לקמן ואת ריבויא דרשו מזה ליטפל לברכת המזון כדדרשינן בעלמא מאת בשרו את הטפל ומאי ניהו שערו וכיון דהכתוב איטפל זה לברכת המזון לפיכך חלקו חכמים בתקנתן דהזן פותח וחותם בברוך ובר"ז העמידו על ד"ת דודאי מה"ת אפי' בלא שם ומלכות הוה ברכה וכה"ג מצינו בשבועה דמן הדין עיקר שבועה בשם כדאיתא בשבועות (דף לה) ומ"מ גם שבועה בסתם הוי שבועה כדאיתא בפוסקים הובא בי"ד (סי' רל"ז) ואדרבה מזה מוכח דמה"ת הוא דאי הוה מדרבנן איך היו מתקנין ברכה בלא שם ומלכות כיון דאמרו כל ברכה שאין בו שם ומלכות אינה ברכה ואמאי קרי לה ר"ג ברכה בפ"ע אלא ודאי דהעמידו על ד"ת אלא דבזה פליגי רב נחמן ורב ששת דר"נ מסמיך ליה מאת הסמוך לוברכת להיות ברכה בפ"ע ורב ששת מסמיך ליה ליטפל לברכת הזן. ובתוס' (דף מו) כתבתי ענין נכון בזה ליישב גי' ירושלמי ובבלי ע"ד פלוגתא זו והדברים מאירין ואכ"מ. ובדין השמש שאכל כזית או אחד אכל ירק הגם דזה ודאי מדרבנן לרוה"פ, דס"ל דבעי כדי שביעה כעין דאורייתא תיקנו ובמש"כ אזדא להו כמה ראיות שכתבנו בפתח דברינו שזימון אינו מה"ת:

ט ועדיין נשאר שנים ושלשה גרגרים בראש אמיר הנצב בפתח השער הזה ליישב על כנו העומד לנגד דאי בר"ז מה"ת מנ"ל לרבנן לאקולי בה כ"כ דליבעי הסיבה ונשים פטורות וקטנים היודעים למי מברכים מצטרפים ועם הארץ דתנא הלכתא אין מצטרפים. גם כמה מרבנן סברי דחילוק ברכות עדיף. ואומר אני דמכל זה אין ראי' כלל דכה"ג מצינו בכמה מקומות שעיקרן מד"ת ופירושן מד"ס. ועיין בר"נ ר"פ יוה"כ בדין חמשה עינוין שכתב אף דכולהי עינוין מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלא כתיבי בהדי' אלא מריבויא דשבתון קילי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקילו בה כפי מה שראוי. וכה"ג כתבו הפוסקים בדין מלאכת חולו של מועד וכ"ה בזימון כיון שהדבר תלוי בקיבוץ הדעות לזמן יחדיו להודות לשם ה' וסמכו רבנן אקרא דגדלו יחדיו שיהיו השלשה כולם בהזמנה אחת או מלימוד אחר והם ידעו ברוח קדשם מי ומי ראוי להודות ובאיזה אופן יזמינו יחדיו והם אמרו דנשים פטורות דלאו בני דעה נינהו כ"כ ומ"מ אם רצו מזמנין. עוי"ל כיון דאפי' בכמה נשים אינו ראוי לברך בשם ה' כמ"ש הרמב"ם ובשו"ע (סי' קצ"ט) לזה לא רמו חיוב עליהם אף בלא שם כיון דאינם ראוים לברך בשם ומלכות דזה עיקר ברכה גם בסתם ברכה אינם ובשני אנשים פליגי רב ור"י ואיתא בירושלמי דפליגי אי חשיבי דעות בשנים ומתלי תלי הך פלוגתא בפלוגתת שמואל ור"י בסנהדרין בשנים, שדנו וכל כה"ג מסרו הכתוב לחכמים ולזה מצינו דאקילו בה בקטן המוטל בעריסה או בשנים ושבת אך אח"כ מסיק הש"ס הלכתא דלא ככל הנך רק כדר"נ בקטן היודע למי מברך מזמנין עליו וא"כ לכאו' מוכח מזה דבר"ז מן התורה דלהכי החמירו אפי' בקטן דאי בר"ז גופי' מדרבנן הו"ל בקטן תרי דרבנן וקיל חיוביה לרמי' מחמתיה החיוב על שנים שאכלו. ועוד דדעת כמה פוסקים דבדרבנן לא. חמירי כ"כ לחנך הקטן אלא ודאי דזימון גופי' מה"ת ולהכי אחמירו רבנן גם בחינוך קטן. ומ"מ נראה דהא דר"ג בקטן אינו אלא לרשות ולא לחיובא אף מדרבנן כי לא נוכל לומר שמחמת הקטן ירבה החיוב על השנים כיון דהקטן גופי' לאו בר חיובא הוא בעצמו רק מצות אביו עליו לחנכו כדאי' ברש"י לקמן (דף מח) וכ"ה בירושלמי שם ואף דאיכא קצת גדלו מ"מ לא עדיפא מנשים דפטורות ואם רצו מזמנין ואפי' בעם הארץ שאינו אוכל חולין בטהרה הקילו בה דלא היו מזמנין כ"ש על קטן אלא ודאי לרשות היא, ובזה ניחא הא דחששו התוס' והרא"ש שם להירושלמי אר"י זימנין סגיאין אכלת כו' ולא עבדינן עובדא עד שהביא שתי שערות והא הלכה פסוקה היא בש"ס דידן דקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אך למש"כ דזה לרשות י"ל דלא רצו למיעבד עובדא עד י"ג שנים גמורות מאיזה טעם שידעו בזה ואולי משום חילוק ברכות עדיף ויש ג"כ ראי' מהירושלמי שם דמחמיר בספק כודאי כמש"ש בתוס' ד"ה ולית ש"מ דבר"ז מה"ת יעוש"ה: (י):

אך בזה דתני הלכתא כו' ורמי בר חמא דלא אזמין על רב מנשיא ענין אחר הוא דהא ודאי ריבה הכתוב לכל בני ישראל דיברכו בזימון כמו ברהמז"ו כיון דהוא בכלל ברהמ"ז וגם עם הארץ בכלל והבט וראה האם אחז"ל עמי הארץ אין מזמנין הס מלהזכיר אלא הכי אמרו אין מזמנין על עם הארץ וה"ט כיון דהכתוב תלה מצוה זו בחיבור הדעות לרומם שמו יחדיו ומסרו הכתוב לחכמים והם ראו כי ההתחברות עם עם הארץ בימיהם לא הי' נאה וראוי ולזה ממילא בטל הקביעות שיהיו יחדיו והו"ל כלא היסבו כיון שיושב עם גדולים וטובים הימנו אך כיון דיצא מכלל ע"ה שמנו חז"ל שוב לא נתנו לשיעורין שיהי' דעת המסובים שוה שכל אחד יאמר אני גדול ממך לזה חייבום חכמים לכלל ישראל והא דרמי בר חמא דלא אזמין על רב מנשיא ג"ז ענין אחר המסור אצל ת"ח שקראו ושנו ושמשו ת"ח ומתני לאחרים דע"ז אמרו שגם זה מיקרי ע"ה נגד כבודם דמאן דתני ומתני לית ליה שיעורא ואחז"ל בסנהדרין (דף כג) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהם ולזה לגבי ת"ח כרמי בר חמא שנדמה לו שר' מנשיא לא ידע שימוש הגמרא ואין עמו חיבור נאה ובטל הקביעות ולכל דבר כפום חשיבותיה כ"ה קביעת היסבה. ובזה נסתר ג"כ דברי הפ"י שם ע"ש. אבל לא לומר שמי שקרא ושנה אינו ראוי מן הדין לצרפו לזימון לא ניחא למרייהו למימר הכי. ובזה א"ש דלא תנא במתני' הדין דאין מזמנין על ע"ה בהדי אינך דחשיב שם משום דלא דמי להדדי דלא הוי בזה מילתא דפסיקא רק כל חד כפום חשיבותיה. והא דאר"ה הלכה כאחרים הוא נ"מ אצל ת"ח. ומ"מ גם בזה לא נהיגין האידנא לדקדק בדבר שלא לישב עם הקטן ממנו ולזה דקדק רה"ג הובא בחי' רשב"א על הא דאר"ה הלכה כאחרים והשתא רבנן לא זהירי בהא מלתא וקא מקילי בה דקדק וכתב זה לגבי רבנן דלגבייהו נאמר הלכה זו נאה ולז"כ דרבנן לא זהירי ור"ל שאינם נזהרים לדקדק בזה מי יסב עמהם ובזה"ז בטלה הנקיות להכי מקילי בה והתוס' נתן טעם כדר"י שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ולזה אפי' עם מי שאינו ראוי כ"כ להסב עמו אין מדקדקים ומצרפים אותו לזימון. ועפ"ז אני אומר במה דפליגי הש"ג וכ"ה הובא במ"א (סי' קצט ס"ק א') אי מזמנין על עם הארץ שאינו קורא ק"ש דלפי מש"כ דהעיקר תלוי במי שמקפידין להסב עמו בטל הקביעות ולכן אף דאין נזהרין מכלל ע"ה מ"מ מאיש בור וריק ודאי נזהרין ובטל זימון. ולכן ג"כ לא קשיא תהא דאין מזמנין על אוכל טבל דרבנן אפי' בשוגג לפי דאין חברותו נאה ויתר ע"ז דעת הר"מ דאפי' ברהמז"ו אין מב"ע. ובמשנה הארכתי בזה ובהני רבנן דסברי חילוק ברכות עדיף אף דמשמע מקצת אחרונים שזה מטעם דמברך בפ"ע עדיף כהאי דרב דאמר חטוף ובריך. אך זה אינו ובסוגי' דחילוק ברכות עדיף כתבתי דלא מן השם הוא זה רק היכא דאין בו חיוב זימון מצוה לחלק שלא להוציא חבירו וכפי הטעמים דאי' שם בתד"ה אם רצון ועת לקצר. בהא סליקנא דברה"ז הוא מה"ת אפי' בשלשה. ויותר מזה הארכתי בפרקין להעמיד כל דבר על כנו דבר דיבור על אופנו. ובזה נשלם הפתיחה בס"ד:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה