ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף מג.
גמרא אבל יין כו'. עיין רא"ש שהוכיח דמיירי בברכה ראשונה וכתב אבל אם לא היסבו אף דשומע כעונה לא יצא והבין המ"א (סי' קס"ז ס"ק כ'"ח) דאפילו בדיעבד לא יצא ועל קו' הרשב"א מהא דקיי"ל שמע ולא ענה יצא תירץ המ"א דהוציא מכלל זה בירושלמי ברכת המזון וה"ה להמוציא מוכח דס"ל גם בברכת המזון לא יצא. ונפלאתי ע"ז דהא איתא לקמן (דף מה ע"ב) בהא דאמר ר' יוחנן שם שנים שאכלו אחד יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא מבואר בברכת המזון דיצא ואי"ל דשם מיירי באחד בור כרי"ו שם דמיירי בהכי מדאמר בלשון יוצא לכתחלה דע"ז לא שייך לישנא דדיעבד יצא דא"א בע"א דא"י לברך אלא ודאי דהכי פי' שם מאי קמ"ל דבאחד בור יכול הא תנינא שמע ולא ענה יצא בדיעבד דמשמע יצא אף בשניהם סופרים וא"כ באחד בור לכתחילה נמי לכן נ"ל ברור גם להרא"ש בברכת המזון יוצא בדיעבד והרא"ש מיירי בברכה ראשונה דאין כאן דיעבד ואסור ליהנות עד שיברך דאין כאן איסור ברכה שא"צ דחבירו על שלו מברך אבל בברכת המזון דאינו עושה עוד מעשה דלכתחלה וכיוון לצאת הו"ל דיעבד ומ"מ באחד בור גם הרא"ש מודה דיצא גם בלא הסיבה אבל הרשב"א בתשובה הביאו הב"י (סי' רי"ג) דעתו אף בברכת המוציא יוצא בדיעבד והמ"א אישתמיט ליה זה והא דהקשה הרשב"א משמע ולא ענה דיצא זהו לשי' דס"ל בפרק ש"ש דיכול להוציא לכתחלה מטעם זה דשומע כעונה אף בשניהם סופרים ולמה לא מהני הסיבה לר"י וז"ב:
שם שאני התם דמיגו כו' ומה דל"ק ליה ממתני' לאחר המזון אחד מברך לכלם תי' התוס' בחולין (דף קו ע"א) דניחא ליה להקשות מברייתא לכולהי לישנא דרב אך לפי מש"כ התר"י דלאחר המזון ר"ל אחר עקירת שולחן ולאחה"ס ל"ש מיגו כמש"ל (דף לט ע"א) א"כ קשה לרב ממתני' וצ"ל דיין שאני דלא בטל שם קביעות במה דהסירו השולחן כיון שכ"ה מנהגם אבל לעיל (דף לט) בפרגיות וכרוב אינו אלא בתוה"ס ולהכי אחה"ס בטל הקביעות ולא שייך מיגו דאין דעתו ע"ז כביין כנ"ל:
שם והא לא קא ארת. לכאורה קשה הא בכ"ד מברך עובר לעשייתן ומאי ק"ל וי"ל משום דקיי"ל כל דבר שמב"ע צריך לאחוז בידו כדאיתא בטוש"ע (סי' ר"ו) וכתפילין דמב"ע בעת הנחתן ולהכי ק"ל על ריח שאינו אוחז בו על מה ניכר הברכה אם עדיין לא נהנה ע"ז השיב לו מהמוציא הא לא אכל ור"ל בשלמא שאר ברכות דמברך על בריאת הדבר ניכר שפיר ברכתו כשאוחז בו אבל בלחם שאימ"ב על מין דגן ומוציאו מן הכלל לב"ע שם אחר משום דאישתני עילוי והא, לא ניכר העילוי עדיין כשלא אכל אפ"ה כיון דמזומן לפניו ודעתו עליה מברך ה"נ כיון דדעתי' לארומי מב"ע:
שם חוץ ממושק כו' ערא"ש בשם ר"י שכתב הרז"ה היה חושש לאסור לאכלו משום דם והר"י כתב דמותר הרי הדבש אם נפל בתוכו חתיכה של איסור כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כדבש דיינינן ליה ומותר כו' וכתב הרא"ש אף ראייתו צריכה ראיה. ובעניותי מצאתי ראיה בר"ן פ' אין מעמידין על הא דאיתא שם (דף לט ע"ב) דבש של עכו"ם מותר דלמאי ניחוש לה אי משים אערובי מסרח סרח וז"ל ואחרים פי' אי משום אערובי שדרך לערב בדבש דבר אחר ונימא בתוכו וחוזר לדבש ליכא למיחש לזה לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כו' מפורש כהר"י ובחידושי כתבתי עוד:
שם ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא כו'. (א) מפי' התוס' משמע אפילו אין בו עיקר של עצי בשמים כלל רק שקלט הריח לבד מברך בורא עצי בשמים וכ"כ הרשב"א אך לשון רש"י הואיל ולא נראה לעינינו אלא השמן מורין שיש בו עיקר מעצי בשמים רק שלא נראה לעין וכדעת הראב"ד הוא ברא"ש דוקא כשהעצים בתוכו אכן הראב"ד לשי' שדעתו במי וורד יברך עליו בורא מ"ב ולא כורך עצמו שמב"ע הנותן ריח טוב בפירות אבל הרא"ש שכתב במי ורד בורא עצי בשמים דלא גרע ממשחא כבישא קשה הא זה הראיה כתב הרשב"א לשי' דלא בעי ריח שיש בו עיקר ולהרא"ש הוא ראיה לסתור וצ"ל דהרא"ש כתב דעתו מסברא שמי ורד עדיף שכ"ה הריח במי ורד כבורד ולא דמי למי פירות שאינן כמותן דאין טעם הפירות במשקין כדאיתא ברא"ש לעיל (דף לט) רק הביא ראי' שלא נאמר כיון שלא ניכר הענף ולא נודע מאין באת יברך בורא מיני בשמים. עז"כ דלא גרע ממשחא כבישא דג"כ אינו ניכר ומברך בורא עצי בשמים. ויותר נ"ל דהרא"ש כתב הא דהעצים בתוכו בפי' כשרתא שכתב בשם הערוך שעיקרו שמן ומערבין בו מיני עצי בשמים מעשה רוקח מפוטם מב"ע בורא עצי בשמים עז"כ דוקא כשהעצים בתוכו אבל בפי' משחא כבישא י"ל דסובר כפי' הר"מ שכבשו או טחנו השמן זית עצמו עד שריחו נודף מב"ע בורא עצי בשמים או גם כפיר"ח שבתוס' ומזה ה"ר דכ"ש למי ורד עצמו הנעשה להריח וכ"מ בתר"י שפי' כשרתא כפי' הערוך וכתב נמי דוקא שהעצים בתוכו ובמשחא כבישא וטחינא הביא פיר"מ וכמו שאבאר. (ב) דהטור (בסי' רי"ו) כתב דין כשרתא ומשחא כבישא מברך בורא עצי בשמים והביא פי' הערוך ודעת הראב"ד וכתב ולכ"ע בעי שיהא עיקרן קיים קצת (ר"ל בזה מברך עכ"פ במ"ב) ואם סיננו ואין בו מבשמים כלל י"א שמברך בורא שמן ערב (כמו בשמן אפרסמון) וי"א שאימ"ב כלל שאין ערבות זו ממינו אלא שקלט מד"א הוי כריח שאי"ל עיקר והר"מ כתב ש"ז שכבשו או שטחנו עד שריחו נודף מברך בורא עצי בשמים שמן שבשמו מברך בורא מ"ב וא"א הרא"ש כתב סתם על כל בורא עצי בשמים ולא חילק. והקשה הב"י הא דעת כה"פ גם בקלט הריח מברך רק ד' הר"מ שכתב (בסי' רי"ז) דהמריח בכלים מוגמרים אימ"ב עליו לפי שאי"ל עיקר וה"ה בסיננו והשיג עליו וכאן כתב ד' הי"א בלי חולק ובאמת קשה יותר מש"כ הטור וא"א כתב סתם בע"ב ולא חילק על מה כיוון אי לאפוקי מיש אומרים זה אינו דהא לא מיירי בסיננו שכתב ד' הראב"ד שהעצים בתוכו ואי לד' הר"מ בשמן שבשמו הא לפי' הב"י וב"ח שהר"מ איירי שבשמו במיני בשמים הרבה גם הרא"ש מודה דמברך במ"ב כדאי' בהרא"ש. אך באמת נ"ל כעין תי' הט"ז (בסי' רי"ז) ובעזה"י קיימתי מסברא דהך כשרתא לפי' הערוך הוא שמן דעיקרו לאכילה אתי ומערבין בו עצי בשמים להיות מפוטם ומוטעם ביותר ובזה ס"ל להר"י והרא"ש כהראב"ד דדוקא שהעצים בתוכו וניכר העצי בשמים מברך עליו בורא עצי בשמים אבל אם הוציא דאינו ניכר העצי בשמים מברך במ"ב וי"ל דאיירי שעיקר הבשמים קיים קצת ואינו ניכר אבל משחא כבישא בורא עצי בשמים דעיקרו לריח עבידא כדאי' לקמן (דף נג) בתוס' בזה ס"ל דדינו כמוגמר ואף שאין עיקרו קיים מב"ע בורא עצי בשמים כמי ורד. ובזה א"ש לשון הטור אתר שכתב דין כשרתא עם פי' הערוך וד' הראב"ד כתב ולכ"ע בעי שיהא עיקרן קיים קצת אבל אם סינן י"א דמב"ע בורא שמן ערב וי"א שאימ"ב כלל וזהו בשמן שבשמו לאכילה ואח"ז הביא דין שמן הנעשה להריח דדעת הר"מ בפי' משחא כבישא שבשמו מעצמו אבל ע"י ד"א מברך במ"ב אבל הרא"ש לא חילק וכתב ע"ר (ר"ל בכבישה וטחינה) בורא עצי בשמים וז"ב ואמת בכוונא הטור ולק"מ מה דמוגמר (דסי' רי"ז) דס"ל נעשה להריח שאני ומש"כ הט"ז בכשרתא דעבידי לאכילה או לסוך זה אינו דלסוך היינו שמן שבשמו לריח דלסוך לבד מאי איכפת ליה בריח והעיקר כמ"ש דתריצנא מילתא בקושטא בעזה"י (ג) ומעין זה אשוב לבאר דעת הר"מ (בפ"ט מה"ב) המריח בבגדים אימ"ב עליו שאין שם מיקר בושם אלא ריח בלא עיקר וכתב ע"ז הטור (סי' רי"ז) כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח למה אימ"ב עליו ע"ש. וכל נו"כ הר"מ את מקורו לא הראו מנ"ל ד"ז באי"ל עיקר דאימ"ב עליו כקו' הטור. ונ"ל דהוציא זה מהא דאיתא לקמן (דף נג) הנכנס לתלותו של בושם מברך דעביד להריח דנרחו אינשי ליתי ולזבון וע"כ מיירי שם דהנכנס מכוין להריח כמ"ש הט"ז ומאי נ"מ אם המוכר לא מכוין הא בנהנה תליא ועכצ"ל דה"ט כיון דהעיקר אינו בכי יותן ע"ד להריח לב"ע הוי הריח היוצא הימנו כריח שאי"ל עיקר דאימ"ב. ולזה ל"ק קו' הטור דהא הר"מ הקדים וכתב מוגמר של בגדים אימ"ב עליו לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר ר"ל בשעה ששרף העיקר להיות ריח רק אח"כ בהעלות העשן אז יתנו ריחם להבגדים ליהנות מהריח וכיון דבעת שהיה העיקר נדחה מברכה דאינו נעשה להריח ואח"כ בנכנס הריח בבגדים ומריח בהם הו"ל ריח בלא עיקר אימ"ב עליו. ולא דמי לשמן שבשמו שכ"ל דשם היה העיקר בושם בתחלה ואילו היה בא אז להריח היה צריך לב"ע לכן לא אידחי מברכה אף שהוציא העיקר כיון דעבידי כן להתקיים הריח ע"י השמן ובדעת הטור י"ל דס"ל כהב"ח ומ"א אף באין מכוין להריח מברך מ"מ יש ראי' לשי' הר"מ דמ"כ בחנות שם מיירי נמי בכיוון להריח דאל"כ לא הוה מקשה הש"ס שם על בשמים של ביה"כ ע"ש. ובזה ארווח לן ליישב קו' המ"א (סי' רי"ז ס"ק ה') על פירש"י לקמן (דף נג) בשמן אפרסמון אף שבא להעביר הזוהמא מב"ע בורא שמן ערב דמנ"ל זה ולמש"כ דהא דאימ"ב על ריח דלא עבידי להריח אף שכיוון להריח הוא מטעם דעיקר הברכה על העיקר וכיון שמהעיקר לא יצא הריח ע"ד להריח הו"ל כריח שאי"ל עיקר שאימ"ב עליו וזה לא שייך באפרסמון דקבעו לו ברכה על בריאת שמן טוב ליהנות בגופו ובריחו וכשסך מזכה לסיכתו וריחו צל"ב ע"ז. זאת תורת העולה ממשכ"ל בשמן שבשמו אם נעשה להכשירו לאכילה אם הבשמים ניכר בתוכו מברך כמין הבשמים אם עץ או עשב ואם אינו ניכר מברך מספק במ"ב ובסינן ונשאר רק הריח אימב"ע וכשבשמו להריח אף בסינן מברך במ"ב [ולרו"פ מברך כהמין שבשמו] ולפ"ז כ"ה מי שנותן מיני בשמים בטובאק ליהנות בריחו אף שהוציא עיקר הבושם מברך במ"ב ובמוגמר שמגמרים את הכלים אימ"ב על המוגמר גם מי שמריח מהבגדים אצל"ב כנ"ל:
תוס' ד"ה כל אחד נוטל ידו אחת מפני כבוד הברכה. אין ר"ל דלברכה צריך נט"י דזה אינו כדמוכח מפ' הרואה דחשב ברכת השחר קודם נט"י ועוד מה מהני נט"י אחת רק דר"ל שהיו נוהגין כן מפני כבוד הברכה ליטול היד שנטל בו הכוס ואזלי לשי' בפרק ע"פ דא"צ נט"י לדבר שטיבולו במשקה ולרש"י וש"פ הטעם דמשקין צריך נט"י. ומש"כ רש"י כך היו רגילים ר"ל אע"ג דשותה בכוס ולא יגע במשקין מ"מ היו רגילים כן ליטול אותו היד שמא יגע במשקין:
ד"ה הואיל כו' אבל צריך עיון קצת מהבדלה כו'. לכאור' י"ל דסברי הו"ל כאומר ניזיל וניכול דמהני אפי' בעמידה כמש"ל וצ"ל דס"ל דבזה לא הוי שם קביעות כיון דהמנהג לומר זה תמיד אף לא להוציא ואולי סמכו זה לד' ר"א כעין שכ' הצל"ח. ונ"ל דכ"ז ברוצה להוציא אחרים ידי יין אבל כמנהג שלנו שאימ"ב רק מחיוב הבדלה די בעמידה כמ"ש הרמ"א דכן נוהגין: ע"ב גמרא אמר מר זיטרא האי מאן דמורח באתרוגא כי'. נ"ל פשוט אף למשכ"ל בשמן שבשמו במיני בשמים להריח והוציא העיקר שיברך בורא מיני בשמים מ"מ מי שנותן חתיכת אתרוג בטובאק להריח והוציא העיקר שאינו ניכר אימ"ב כלל כיון שברכת העיקר הוא נותן ריח טוב בפירות ל"ש בזה באינו ניכר. עוד נ"ל מש"כ בשו"ע (סי' רי"ו ס"ב) על קנילה (הוא צימרוגג) וקלאוי (והוא לעג עליף) מברך שנתן ריח טוב בפירות דקלאוי הוא ט"ס דאין עיקרו לאכילה כמ"ש הטוש"ע (בסי' ר"ב סי"ז) דאימ"ב עליו כלל שאי"ד לאכול גם בב"י לא כתב זה ובמרדכי מבואר בשם הר"מ שיברך מל נעגליך בורא עצי, בשמים וכן משמע מהטור וראי' מורד שפסק השו"ע בורא עצי בשמים אף שבזה רבו דיעות שיברך הנותן ריח טוב לפי דנאכל במרקחת כ"ש בנעגליך יברך בע"ב ואף בלימרנד יש להסתפק דד' הר"מ שם שיברך בורא עצי בשמים וגם מהרא"ש אין ראי' די"ל דקאי למאי דסליק מינה בקצה של סוקער דעיקרו לאכילה:
שם הביאו לפניהם שמן ויין כו' הרמב"ם (פ"ז מה"ב) פי' דמיירי בכוס של ברכה והיה מנהגם ליקרא דברהמז"ו להביא ג"כ בשמים וס"ל לב"ש שיברך על השמן ואוחזו בימינו וש"ש לשי' דס"ל לקמן (דף צב) דאי"ט כוס וב"ה סברי יין עדיף ודנקט וטחו בראש השמש לפי שאין דרך ת"ח להזהים ידיו בגופו ורש"י פי' זהו יין שלאחהמז"ו ואין זה כוס של ברכה בא לשלול פי' הר"מ וצריך טעם למה. ואולי ק"ל למה טחו בראש השמש ולא בגופו להעביר זיעה לפי דמיירי קודם ברהמז"ו. אך צ"ב לפי' זה למה יאחז המין השני בשמאלו ולא על השולחן ואולי מיירי אחר עקירת השולחן לפירש"י לאחהמז"ו. גם י"ל דהוא לרבותא לא מיבעי היכא דשניהן לפניו דצריך לאחוז במין הדבר שמב"ע אף ג"ז היכא דשניהן בידיו כשמברך על שמאל חוזרו לימין וזה שאמר וחוזר ומברך ר"ל חוזרו לימינו כנ"ל:
שם וטחו בראש השמש ואם שמש ת"ח טחו בכותל מפני כו'. לפי מה דאיתא לקמן דאמרו לה שערו כגופו דמי אף לת"ח שרי צ"ל דהתם מיירי בשערו דגופו דשכיחא זיעה אבל בראש אסור. ויותר נ"ל בראש דמגולה וניכר שהוא מבושם אסור וזה מכוון בר"מ (פ"ה מה"ד) שכתב לא יצא מבושם לשוק (ר"ל בניכר שהוא מבושם) ולא בבגדים מבושמים ולא שום בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם להעביר הזוהמא מותר ר"ל במקום המכוסה דאינו ניכר וא"ש מקו' הכ"מ:
שם וי"א אף לא יפסיע פסיעה גסה דאמר מר פסיעה גסה כו' וצ"ל דת"ק ס"ל דאיסורא נמי איכא כדאיתא בשבת (דף קיג) מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת א"ל וכי בחול מי הותרה דאסור לחבול בגופו והי"א ס"ל כיון דאי"ל תקנתא אינו אלא גנאי לת"ח לזה מסיק מאי תקנתי'. עוי"ל דהא דמסיק מאי תקנתיה הוא לתרץ לת"ק דמחמת זה לא חשבו:
שם ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' יהלך בקומה כו' וצ"ל דד"א איסורא איכא כדאי, בקדושין (דף לא) אסור לילך ד"א בקומה זקופה ולת"ח הוא גנאי אף פחות מד"א, ובזה מיושב דעת הטור א"ח (סי' ב') מקו' הב"ח דלא הזכיר ד', אמות לפי שקאי שם גם הנהוג לת"ח שכתב מקודם ובגילוי הראש לכ"ע אינו אלא בהילוך ד"א נקט ד' אמות וז"ב:
רש"י ד"ה שמן והדס בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר הזוהמא וצ"ל דמיירי בשמן אפרסמון דס"ל לרש"י לקמן (דף נג) דמברך עליו בורא שמן ערב אף כשבא להעביר הזוהמא. והמ"א (בסי' רי"ו) כתב וצ"ע כיון דמיירי באפרסמון דברכתו מיוחדת הו"ל לאקדומי' ולק"מ לא מיבעי לשי' רש"י לעיל (דף מא) דלא הוה ברכה כללית רק שהכל אף גם לדעת בה"ג דפה"ע מיקרי מבורר לפה"א וצריך לאקדומי שאני הכא שברכת העץ נכלל בפה"א דהא יוצא בדיעבד בברכת בפה"א אבל ברכת בורא עצי בשמים לא שייך לברכת בורא שמן ערב ואינו מבורר המן העץ הוא או עשב א"צ זה לזה לאקדומי' רק מה דחשיב טפי ובזה פליגי ב"ש וב"ה הי עדיף. גם מש"כ בפי' הרא"ש אינו וכמו שכ"ל (דף מא ע"א) ע"ש וק"ל:
ד"ה זכינו לריחו ולסיכתו כגון משחא כבישא. ד"ז יפלא מה ראה לשנות את טעמו ממה שכתב לעיל בשמן אפרסמון כמש"ל. גם מש"כ אני אכריע לצד ב"ש צ"ב מה כוון בזה ועצל"ח. ונ"ל דרש"י ס"ל דודאי שמן סתם דנקט דמב"ע הוא שמן אפרסמון. ומיושב נמי מה דלא נקט ברייתא זו אחיזת ימין ושמאל כדלקמן לפי שבדיעבד יוצא גם בשמן אפרסמון בברכת בורא עצי בשמים דמן העץ הוא ולזה לא א"ש לב"ה דיאחז ההדס בימינו והשמן בשמאלו ולברך תחלה בורא עצי בשמים ואח"כ בורא שמן ערב כיון ששתיהן בידיו מיחזי ברכת בורא עצי בשמים על שתיהן רק שם בברכת יין ושמן דחלוקין ברכותיהן אך ר"ג דנקט לשון הכרעה אף שאין מכריע ביניהם רק נותן טעם לדברי ב"ש וניחא ליה לרש"י לפרש מלשון הכרעת הכף להכבידו כלשון המשנה מכריע את כולם וזה שאמר אני אכריע יותר הכף לצד ב"ש דלא תימא טעמא דב"ש דאפרסמון חשיב טפי אבל שמן שבשמו בבשמים מן העץ או עשב לא עדיף ממה דאתי מיני' דהדס חשוב יותר מכל עצי בשמים לזה בא ר"ג דה"ט דשמן חשוב יותר דזכינו לריחו וסוכתו ואפי' משחא כבישא נמי כנ"ל נכון:
תוס' ד"ה שמן והדס האי שמן כו'. ס"ל דמיירי בכל השמנים לז"כ כן אבל באפרסמון ס"ל לקמן (דף נג) כרש"י דמברך בורא שמן ערב אף בבא לסוך. או י"ל דגרסו בש"ס כגי' הרי"ף מברך על השמן ופוטר את ההדס וצ"ל שמן שבשמו מעצי בשמים דברכותיהן שוות עם ההדס: