אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף מב.

דף מא.

גמרא עליו סעודה צריך לברך, (א) יש מהאחרונים אמרו שהוא שיעור פרס והוא כדי ג' או ד' ביצים עיי' (סי' קס"ח ס"ו) בבהי"ט ולא משמע כן דהא רב הונא סבר שיעור שביעה ממש ובדידיה משערינן ורב נחמן השיבו דלא תלה בדידי' אלא כל שאחרים קובעי' סעודה מ"מ משמע דבעי שיעור שביעה ושיעור אכילת פרס לא הוי כדי שביעה בלא ליפתן והא דמיקרי שיעור סעודה לבית המנוגע ה"ט דבשיעור פרס הו"ל שם סעודה כשאוכל עם דברים אחרים והקילו חכמים ג"כ בעירוב דדי בכדי אכילת פרס כדמשמע בעירובין (דף פב) במשנה כמה הוא כו' ובכתובות (דף סד ע"ב) יעו"ש אבל שיעור שביפה אי' בעירובין (דף פג ע"ב) דזה חצי משיעור חלה ומ"מ בזה אזלינן אחר מזגי הדורות אבל לא בשיעור אכילת פרס. ויש לה"ר מסוכה (דף כו) וכמה אכילת עראי אמר רב יוסף תרתי ותלת בינה א"ל אביי הא זימנין סגי לאינש בהכי כו' ואטו לא ידע ר"י משיעור פרס דהוא ג' ביצים מקרי סעודה ואי"ל שבדקדוק תפס ר"י לפחות חדא משיעור פרס ור"ל ב' או ג' לפ"ד התנאים די"א ג' ביצים וי"א ד' עיי' עירובין שם וא"ח (סי' שס"ח) דזה אינו דהול"ל פחות מא"פ אלא ודאי כמ"ש. והנכון כהש"ל דאכילת קבע הוא כדי סעודה ערב ובוקר. וכ"כ החכ"א בשם הגר"א ז"ל. וכן שמעתי ממורי ורבי הגאון מאוה"ג רבינו חיים ז"ל מוולאזין. ולכאורה קשה ע"ז מדלקמן דמתרץ הש"ס שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו ומשמע מלשון זה דפשוט לי' דקבע סעודתיה עלייהו ומנ"ל זה והול"ל הכא במאי עסקינן דקבע סעודתיה עלייהו וצ"ל מדנקט מערבין בהן ומשמע נמי מירובי תחומין דשיעורו ב' סעודות של ג' ביצים ע"כ הו"ל קבע. אך ז"א דע"כ איירי שמואל בעירובי חצרות דבעי פת וקמ"ל דלחמניות פת איקרי דבערובי תחומין מאי קמ"ל דמערבין בהן הא מערבין בכל דבר אלא וראי בעירובי חצרות איירי דדי בכגרוגרת וצ"ל דה"ק שאני התם כיון דלא איירי באוכל לעידון רק בהניח לשה עירוב א"כ שפיר י"ל דאיירי בקס"ע לאכול לשובע נפשי ולהכי לא רצה לאוקמי הא דאמר ר' מוכא פת כסנין מברכין עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר"מ דמיירי בקס"ע וכקו' רש"א לפי שסתם פה כסנין וכי"ב נעשה לאכול לפיחזן וקונות סעודה ולפמ"ש הש"ת בשם גאון קדמון דסעודה שבת קובע אפילו פחות מערעור סעודה א"ש בפשי' שאני התם בפירוש לשבת הו"ל קביעות סעודה. (ב) מיהו יו"כ בפי' הש"ס עפ"י מה שקידשתי בחידושי לא"ח (סי' קכז ה"א) בדין אם אכל שיעור שאחרים אינם קובעים עליו אעפ"י שהוא קובע בטלה דעתו ומברך במ"מ והוא מד' הרא"ש ומשמע מהמ"א ומבואר זה באבן העוזר שם דהיינו אפילו אם שבע ממנו והוא פלאי. דכיון דמקרי לחם מה"ת ויוצא י"ח בפסח דבעי לחם מצה אף בכזית מי פקע הימנו חיוב, ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. בשלמא בלא שבע דהוא דרבנן י"ל דרבנן לא תקנו ברכת המזון אלא ע"ד שנאכל לשובע ולא לעידון כדכתב הכ"מ אבל בשבע דחייב מה"ת הו"ל כדין לחם גמור ואטו בלחם גמור נמי תליא מה"ת בשיעור שאחרים רגילים לשבוע אתמהה הלא כה"ת בלשון יחיד נאמר. ונ"ל דזהו טעם פלוגתת הר"מ והראב"ד הובא ברא"ש דהראב"ד ס"ל אם קבע עליו אפילו משהו מב"ע ברכת המזון והאי משהו לאו דוקא דלא עדיף מלחם רק דר"ל בכזית ואזיל לשי' (בפ"ה מה"ב) דס"ל כזית מה"ת ולשי' צ"ל פירוש הכתוב ואכלת ושבעת שאוכל אותו דרך קביעות למזון ולא לשם עידון ולהכי פסק בפת כיסנין אם אוכל אותו דרך קביעת סעודה מברך ברכת המזון כיון דמה"ת מקרי לחם חייב בכה"ג וכ"ה ברשב"א בדין ר"פ הנ"ל בפ"כ אם קובע עליו או שאכל כשיעור שאחרים קובעים עליו מברכין עליו ג' ברכות. לפי שסובר ג"כ כזית מה"ת כמש"ל בפרק מ"ש גם לקמן (דף מח) וכן נראה בדעת הרי"ף שכתב ומסקנא דשמעתא היכא דאכל בתורת כסנין מברך במ"מ והיכא דאכל בתורת קביעות מברך ברכת המזון דאמר ר"י אמר שמואל לחמניות כו' לפי שדעת הרי"ף מורין ג"כ דס"ל כזית מה"ת כמ"ש הרמב"ן בפ' מ"ש בשיטת הרי"ף ע"ש. ובזה מיושב נמי תמיהת המע"מ על לשון הרי"ף בהא דתלה דאמר ר"י כו' ומאי עדיף זה מדרב נחמן ולמ"ש א"ש דמר"נ לא שמענו אלא באוכל לעידון תליא בכל שאחרים קובעים עליו והרי"ף רצה להשמיענו ג"כ הדין באוכל דרך קביעות דמב"ע ברהמז"ו אף בשאחרים אינם ק"ע. ע"ז הביא ראי' מדר"י והיינו עפ"י מה שהקשיתי על מה דאמר הש"ס בלשון פשיטות שאני התם ולא הכא במאי עסקינן דקבע סעודתי' עליו ולשי' א"ש בפשיטות כיון שהניח לשם עירוב הרי קבע עליו לסעודה וכמ"ש רש"י עירובין (דף עא ע"ב) ד"ה ואם רצו ומוכח מזה בקבע עליו מברך ברכת המזון אף בכזית כערך שיעור עירובי חצרות אבל הר"מ והרא"ש לשיטתם דס"ל מן התורה בעי שביעה ממש לכן לא מהני קביעותו ובתר רוב בני אדם אזלינן ובטלה דעתו אבל בשבע דהוא מה"ת ודאי לכ"ע צל"ב ברהמז"ו ובדידי' משערינן. וכנ"ל מוכח מהב"י שכתב בסעיף ז' בדין פת כסנין הלכה כדברי כולם להקל שדין פת כסנין יש להם. ולכאורה תמוה הא הו"ל קולא דאתי לידי חומרא שפוטרו מדין ברהמז"ו ובאמת משמע מהאהע"ז בתי' להב"י שז"א לברהמז"ו אך לא משמע כן מהב"י. ולפי מש"כ א"ש דהא כל דין פת כסנין היינו בקבע ולא שבע אבל בשבע אף ודאי פת כסנין מב"ע המוציא ושלש ברכות ובדלא שבע הוא רק ספק דרבנן לשי' השו"ע. (ג) ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמעולם לא כיון הרא"ש ושו"ע באוכל דרך קביעות דבזה כ"ע ס"ל דמברך המוציא וג"ב כהרי"ף הנ"ל הביאו ג"כ הרא"ש להלכה רק דמיירי באכל דרך כסנין לעידון ותענוג שיעור זה שהוא רגיל לקבוע עליו בלחם גמור ואחרים אינם קובעים בכך דבזה פליגי הר"מ והראב"ד ופסק הרא"ש כר"מ ונ"ל שט"ס נתל ברא"ש מש"כ הר"מ וצ"ל הר"י ור"ל רבינו יונה כי זה הלשון אותא בתר"י וכ"מ לשון הרמזים וכ"ח ברבינו ירוחם נתיב י"ו שכתב כהרי"ף דבדעתו תליא אם אכל דרך כסנין אך דרן קביעות ואח"כ כתב באם הוא קובע במעט דבטלה דעתו כד' הרא"ש. וכ"מ מהב"י בפו' להעור שכתב שלכל פת כסנין אם קבע עליו או כו' מב"ע המוציא ושלש ברכות וחמוה המע"מ ואהעו"ז שזה נגד דעת הרא"ש ע"ש ולמ"ש י"ל דמ"ל נק"ט כהרי"ף דמב"ע ג' ברשות רק פליגי מאוכל כסנין שיעור קי"ס שלו שדרכו לאכול מעט בזה פסק הב"י כהרא"ש דבטלה דעתו ואף שהוא שלא כדעת האחרונים טובה ציפרנן של ראשונים והמעיין יקבל האמת ממי שאמרו וי"ש לא יאכל דרך קביעות פת כסנין וכיוצא בו אלא בתוך הסעודה דלו יהא אלא ספק הלא שלשה חמורי עולם הרי"ף והראב"ד ורשב"א מחמירין שיב"ע המוציא וג"ב ומי יקל נגדם ובטרוקנין וכי"ב דאדם יי"ח בפסח אם ק"ע בליל פסח בכזית וכן בשבת ויו"ט דאי"ל פת אחר ואוכל אותם למצות פת מורין הדבר דיברך עליו המוציא וג' ברכות כיון דבלא"ה דעת הרבה פוסקים שכ"ל בקבע סעודתייהו עלייהו יברך עליו המוציא וג' ברכות וכדמשמע פשט הש"ס שאני התם דקבע סעודתייהו עלייהו כשהניח לשם מצות עירוב לשבות שם הו"ל קביעת סעודה. ויש להביא ראי' לזה מהא דאי' לקמן (דף מט) בטעה בברהמז"ו דלא הזכיר שבת ויו"ט דחוזר משום דלא סגי דלא יאכל פת וקשה הא יכול לפטור בפת כסנין בכזית דמקרי לחם ויי"ת דאי"ל דס"ס גם בפ"כ דמב"ע מעין שלש יצטרך להזכיר מעין המאורע דהתם אינו אלא לכתחלה כמ"ש המ"א (סי' ר"ח סי"א) גם אין לומר דחל עליו אכילת פת בברהמז"ו מה"ת דהא יוצא בכזית אף שאין מב"ע מה"ת לשי' רוב פוסקים וכזית מצה יוכיח אלא ודאי כמ"ש בדצריך לאכול לשם מצוה כשבת ויו"ט מקרי קביעות ובזה נמלט הב"י במש"כ בפת כסנין סגי בטעם שמן ולא בעינן רוב שמן מקו' אהעו"ז מלעיל (דף לז) במנחות דנטלן לאכלן מברך המוציא אף דלשה בשמן ולמ"ש ל"ק כיון דשירי מנחות הוא ק"ק ומצוה לאוכלם דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים חשוב זה לקביעות. מיהו למשכ"ל דעת הב"י באוכל דרך קביעות צריך לברך המוציא וג' ברכות ממילא מיושב דשם ק"ע ממש וזהו ג"כ בכל אכילת מצוה דעתו לקבוע עליו וצריך לברך עליו המוציא וג"ב ובפרט באיזה פ"כ הנילוש בשמן ודבש וכי"ב דדעת קצת פוסקים דלא מקרי פ"כ אם אוכל אותן ע"ד קביעות הדין כן כנ"ל: שם א"ל סילק איתמר עיין תר"י ופ"י דהקשו מזה להא דאר"פ לעיל לאתר הסעודה טעון ברכה תחלה וסוף ופיר"י דהוא אחר סילוק השולחן מאי קמ"ל כיון דסובר ר"פ סילק אסור מלאכול פשי' דטעון ברכה. ולא אבין הקו' דהאי סילוק דהכא אינו דומה להאי דלעיל דהתם איירי שסילק עצמו מפת ורוצה לאכול ש"ד וכ"ה דרכם כדתנן בירך עה"פ שלפני המזון כו' ושם לכ"ע א"צ לברך ברהמז"ו תחלה, רק ברכה תחלה וסוף שאינו מצורף עם קבי"ס אבל הכא איירי בסילוק גמור ואח"כ נמלך לאכול עוד ועז"א ר"פ דאיסתלק מעשה הקודם וצריך ברכה מחדש. ובזה ס"ל לרש"י דצל"ב ברהמז"ו תחלה וזה ענין אחר הוא ובזה אסיקנא, דסילוק לא מהני רק בנט"י. והא דאמרינן בחולין (דף קז) השמש מברך על כל פרוסה משום נמלך תי' הכ"מ דשמש לא קבע והו"ל, נמלך גמור אבל בקבי"ס אף שגמר בדעתו שלא לאכול אין זה נמלך כי דרך לימשך מסעודה קטנה לסעודה גדולה. ודעת התר"י דהא דבעי נט"י דוקא זהו רק בפת לבד אבל לכל ש"ד יש לו דין נמלך כמו ביין כמ"ש בחי'. גם ביארתי דעת הרשב"א והר"נ דאין חילוק בין אכילה לשתייה כדעת הב"י (בסי' קע"ט) דבאכילה לא מהני הב ונברך גם לא כפי' אהעו"ז. אך האמת דדעתם לחלק בין קביעת סעודה או שלא בקביעת סעודה דבקבי"ס אף שבנתים גמר וסילק בדעתו שלא לאכול עוד אין לו דין נמלך גם לקבוע ברכה לפניו לפי שדרך לימשך מסעודה קטנה לסעודה גדולה ורשאי עוד לאכול ולשתות בלא ברכה כלל אך באומר הב ונברך או נט"י דבזה קובע ברכה גם לאחריו צריך לברך בהמ"ז מקודם ומ"מ לא חשיב זה לסילוק שתייה שיהא צריך לברך ברהמ"ז או ברכה אחרונה קודם שתייתו רק כדין נמלך והיסח הדעת וכמ"ש הרמב"ן בפ' ע"פ דאף שהוא סילוק אכילה אינו סילוק שתייה ואינו קובע ברכה לאחריו רק דאסור למשתי עד שיברך לפניו אם לא שסילק באמירתו גם משתייה ובשלא קבי"ס אף לא סילק בפירוש רק דגמר בדעתו שלא לאכול ולשתות עוד הו"ל דין נמלך שקובע ברכה לפניו ולא לאחריו. ובזה מיושב סתירת הרשב"א ותוס' בפ' כיסוי הדם כתבו שקובע ברכה לפניו וכאן בסוגיא כתבו שקובע ברכה גם לאחריו לברך ברהמז"ו מקודם וחילוק הנ"ל דקביעת סעודה או לא הוא בין בפת בין בקביעת סעודה דשתייה וכ"ה דעת הרי"ף ועל"ק:

משנה בירך על הפת פטר את הפרפרת. כל הפוסקים הסכימו כפיר"ח דפרפרת הוא מין פת דברכתו במ"מ ומדבריהם שמעינן דאם בירך על הפת במ"מ דיצא דאל"כ מאי קמ"ל דאינו פוטר את הפת הא פשיטא וזה כד' הט"ז (סי') קס"ח ס"ק ו') ולזה קמ"ל דבסתמא אינו נמשך ברכתו על הפת ולז"א הש"ס דמעשה קדירה פטר כיון דברכותיהן שוות ומוכח מזה דפרפרת פוטר מעשה קדירה בסתמא דרך גררא דאי במכוין אפי' פת פוטר וכ"מ במשנה דתני לשון פטר ולא פוטר דמשמע ממילא ולא קתני פוטר ואינו פוטר בוא"ו ולז"כ הרשב"א בחי' הא דמעשה קדירה לא פטר הפרפרת משום דפרפרת חשוב יותר ואינו בדין שיפטור שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא דרך כוונה וכ"כ לעיל (דף לט) סמוכות לזה מהירושלמי. ולפ"ז ק"ל על הרמ"א (בסי' קעו) שכתב בירך על הפרפרת פוטר מע"ק וכן אם בירך על מע"ק פוטר את הפרפרת במאי איירי אי דרך כוונה פשיטא דאפי' פת פוטר ואי דרך גררא ככוונת המשנה הא כתב הרשב"א דמעשה קדרה אינו פוטר מסתמא את הפרפרת וכ"ה בתר"י ע"ש בגי' מהר"מ. והרמ"א גופי' כתב סברת הרשב"א (בסי' רי"א ס"ה) ומש"כ המע"מ דאי ארישא פליגי מע"ק עדיף מפרפרת לא ידעתי היכן משמעו ומרשב"א למ"כ ע"ש. ולדינא עיקר כסברת הרשב"א:

רש"י ד"ה דגורם כו' ואעפ"י שא"צ לשתייתו. (א) נ"ל כוונתו עפ"י מש"כ בעירובין (דף מ"ם ע"ב) בד"ה ליתבי' כו' דהא דהמברך צריך שיטעום הוא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו שתהא ברכת היין דפה"ג שלא לצורך, ע"ש מבואר מזה דכ"ד דבעי כוס עיקרו לכבוד בא דאין אומרים שירה אלא על היין וכי מב"ע בפה"ג אין זה מטעם שישתה רק לכבוד הדבר שבא עליו כמו אירוסין וברהמז"ו דאין כוס נחשב בלי לב"ע והשתי' הוא משום גנאי לכוס כו'. ובזה מיושב קו' התר"י לפרש"י מפת ע"ש. אך יש להקשות על פירש"י דסותר דבריו מש"כ ברה"ש (דף כט ע"ב) בהא דבעי ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש מהו כיון דחובה הוא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה הוא ופירש"י ברכת אכילת מצה ומקדש ישראל חובה נינהו ומפיק אבל הנך שאין באות אלא משום שצריך שיטעום וא"א ליהנות בלא ברכה מאי כיון דא"א שלא בהנאה והנאה צריך ברכה כו' ע"ש הרי מבואר איפכא דעיקרו בא להנאה ולזה צל"ב דאסור ליהנות בלא ברכה. ורש"י הוכרח לפי' שם מהא דבעי רבא כדאסברי' רש"י ז"ל ולרש"י בעירובין הוא איפכא וגם שם הוכרח לפי' לדעת הש"ס שם דזמן טעונה כוס וביוה"כ א"א למיטעם ופריך ליתבי' לינוקא כו' דמנ"ל זה דטעימת התינוק. מהני להא דטעון כוס דלאו בר חיובא הוא ולהכי פירש"י דעיקר הכוס הוא לברכת פה"ג והטעימה הוא, משום גנאי ודי בטעימת תינוק וא"כ קשה כהנ"ל (ב) והנ"ל בזה דלחלק יצא דקידוש שאני כיון דאין קידוש אלא במקום סעודה א"כ עיקרו להנאה בא והוה דומיא לברכת הלחם דמצה משא"כ בש"ד דאין עיקרם לשתייה וטעון כוס לכבודו הוה ברכת פה"ג עיקר כהבדלה וברהמז"ו וכי"ב. ונ"ל דזהו כוונת התוס' ברה"ש שם ד"ה ברכת הלחם דמצה וברכת היין דקידוש מיב"ל מהו כיון דלהנאותן הן וע' פ"י דהניח בתימה. ול"נ דר"ל בהנהו דוקא שייך למיבעי כפירש"י לאפוקי ש"ד כהבדלה וכי"ב ולמ"ש א"ש נמי טעם הגאונים המובא בא"ח (סי' רעא) דבקידוש אם לא טעם המקדש לא יצא אבל בש"ד דטעון כוס סגי בטעם אחר ע"ש. ואולי י"ל בהא דפרש"י שם ברה"ש מקדש ישראל דזהו קידוש דיו"ט ולמה שבק התדיר טפי מקדש השבת וכן הקשה בשו"ת ש"א ולמש"כ י"ל דקידוש דשבת דהוא מה"ת אף שלא במקום סעודה כדאי' ברא"ש פ' ע"פ (סי', ה') אין עיקרו לשתייה דאף שלא במקום סעודה צריך לצאת חיוב של תורה הו"ל הברכה עיקר ולא מיב"ל לרבא רק בקידוש דיו"ט דהוא דרבנן והם אמרו דבעי במקום סעודה הו"ל הנאה עיקר. ולפ"ז יצא לנו בדין ברהמז"ו אם טעון כוס יכול לברך ברהמז"ו על הכוס של שכר חדש אף להנזהר מחדש שיברך ויטעמנו אחר ודומי' דיוה"כ דטעים תינוק אף שאסור להמברך לטעום אך כיון דמספ"ל לדינא אי טעון כוס אי לאו כדאי' לקמן בפ' אלו דברים וא"כ אולי אינה טעון כוס והו"ל כשאר ברכת הנהנין דאמ"ב אלא בטועם. אמנם לפי מה דאי' ברי"ף ר"פ ע"פ הובא בא"ח (סי' תפ"ד) דאפי' בירקא דבעי משום היכרא לתינוקות כיון דקצת מצוה איכא יכול לברך לאחר שיטעום כ"ש בברהמז"ו דלכ"ע מצוה איכא דיכול לברך וליתן לאחר שיטעום ועיי' בשו"ת ח"צ (סי' קס"ה) ואר"ל: ד"ה אר"נ כו' ורבותינו פירשו תליסר רפתי מפת שלנו כו' ולא נ"ל כו'. ובאמת הוא פלאי וגברא רבה אמר מילתא כו'. לזה נ"ל דסברי כשי' הפוסקים דכזית מה"ת ולשי' כתבתי בגמרא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואכלת ושבעת ר"ל דרך קביעות למזון ושובע וס"ל לר"ה ור"נ בלא דרך קביעת סעודה אימ"ב אפי' מדרבנן אם לא בדבר שאחרים קובעים סעודה עלייהו ודלא כרב עוירא לעיל דף כ') וכאן שאכל בלא קבי"ס וגם לא שבע הימנו להכי לא בריך. מיהו אנן קיי"ל בפת גמור צריך לברך בכזית בכל גוונא אף לא בקביעת סעודה ומש"כ הצל"ח ל"נ:

ד"ה ברך על היין כו' כגון פרגיות ודגים כו'. עתוס' ולפי מש"כ לקמן פי' הר"מ בהא דבירך על הפרפרת לא פטר הפת מיירי שאוכל הפת ופרפרת ביחד י"ל דגם כוונת רש"י כ"ה לזה נקט הני שדרכן לאכלן עם הפת ושם פרפרת כולל כ"ד שאינו עשוי לסעוד עמ"ש כתובות (דף ח' ע"ב) ד"ה קודם ובהא דפוטר פרפרת שלאחר המזון כגון כיסני מיירי שאכל ג"כ מקודם ממין ברכה זו כהאי דיין פוטר כו' כנ"ל:

תוס' ד"ה אחכא כו' היינו דוקא כי אמר בעהב"י אבל בשביל אורח כו' כצ"ל ומה שבנתים הוא שפת יתר ואולי ר"ל אבל לא אורח ר"ל בכולן אורחים האורח האומר הב ונבריך אסור וכולן מותרים אך כשאוכלין אצל הבעה"ב אף הוא גופי' יכול לחזור ולאכול ועיין:

שם ד"ה אתכא דר"ג כו'. התוס' זו הוגה ונדפס כן עפ"י דעת הב"י (בסי' קעט) ומקודם היה הגי' בתוס' כך וכשמביאין לאכול מיני פירות ומביאין להם בזא"ז י"א שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינם יודעים אם יתן להם הבעהב"י יותר והיינו דבי ר"ג. והקשה הב"י שם הא נהפוך הוא דמר"ג מוכח דאצל"ב ולכן הגיה כמו שהוא לפנינו ונראה שאצל"ב לפי שסומכין על בעהב"י והיינו דבי ריש גלותא. והט"ז שם תמה על הב"י ודעתו שצל"ב ודבריו דחוין כמ"ש בחי' אר"ל. ואחר העיון משמיא אנהרינהו לעיינין לבאר ד"ז לאמתו. דבלא"ה יש לדקדק עמש"כ לשון דבי ר"ג דאין זה לשון הש"ס רק אתכא דר"ג גם דעת היש אומרים טעמא בעי. והאמת בזה שכוונו להא דאי' בפסחים (דף קג ע"א) עובדא דר' יעקב בר אבא איקלע לבי רבא חזיי' דבריך אכסא דברכתא א"ל למה בריך מר א"ל כי הואי בי ריש גלותא הכי עבדינן א"ל תינח בי ריש גלותא דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן הכא הא מונח כסא קמן ודעתן עלייהו. הרשב"ם פי' שם דמיירי בתוה"ס ובתוס' פי' בכוס של אחר ברהמ"ז שהיו מסופקים אם יתנו להם ע"ש ואיך שיהיה קשה מסוגיא דהכא דהיכא דסומך על שולחן אחרים אינו מסלק עצמו ודעתו ע"כ מה שיביאו לו והנ"ל דים לחלק דעל דבר שאדם קובע סעודתו עליו לאכילת פת שמכין עצמו לכל דבר בזה דעתו ע"כ מה שיביאו לו משא"כ בדבר שלא קבע עליו והיינו שקראו לסעודת פת והביאו ד"א כפירות ויין כיון שלא קבע ע"ז אינו יודע אם יתן להם הבעהב"י יותר וצל"ב וזהו כוונת התוס' בהא דאמר הש"ס אתכא דריש גלותא סמכינן זה מיירי בדבר שבא מחמת הסעודה כריסתנא אבל אם מביאין להם מיני פירות בזא"ז י"א שצל"ב לפי שא"י אם יתן להם הבעהב"י יותר והיינו דבי ר"ג דבפסחים (דף קג) ומש"כ וכשרגילין לאכול כו' אינו ר"ל שקס"ע אך ר"ל דבסעודה שרגילין לאכול מיני פירות וזה הוא דעת הכלבו בשם הר"מ הובא בב"י (סי' קעט) ומש"כ בב"י דהר"ף הגיה כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בפורים וברית מילה אין צריך לברך אלא על הראשון כו'. ולזה סתם בשו"ע כהר"ף. ולא כן הוא דארבה מזה חיליה לדעת התוס' והכלבו מדדייק כגון בפורים וברית מילה ור"ל דוקא היכא דבתחלה קובע ע"ז לאכול כל מיני פירות. וכעי"ז כתב המרדכי לעיל בדין יין פוטר כל מיני משקין דוקא כשקובע עליו כמו בפורים וברית מילה. ודמות ראי' לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף קי ע"ב) אורח אין בו משום זוגות דהו"ל כנמלך, וצ"ל דשם קאי אמיני פירות או כוסות בלא קביעות ע"ש וא"ש:

ע"ב משנה שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. עיי' בתר"י דעתו גם לפירש"י שבא המוגמר קודם ברהמז"ו ולשי' לא גרס בש"ס ואמאי כו' וכן מחקו הגר"א רק מסיי"ל כו' ובתוס' כתבו אעפ"י שכבר ברכו ברהמז"ו ויש הפסק בין יין למוגמר וכ"כ הרשב"א לפי' רש"י דהמברך ברהמז"ו יברך על המוגמר ולפי' זה יש לקיים גי' הש"ס ואמאי כו' ע"ד זה דעו"ק על סיוע הש"ס מכלל דאיכא עדיף מינה מסיי"ל כו' וה"נ ה"ט דמברך על המוגמר משום דבירך על היין הא גופא קשיא למה בירך על היין אי איכא דעדיף מיני' וע"כ מאיזה טעם כיבדו אותו תחלה ה"נ י"ל במוגמר. ולפירושם דאתי אתר ברהמז"ו א"ש דק"ל הא דתלה ברכת המוגמר משום דבירך על היין וצ"ל דמברך ג"כ ברהמז"ו דאל"ה ראוי שהמברך ברהמז"ו שהתחיל במצוה יגמור ברכת המוגמר ולמה לא חלה בברהמז"ו וא"ל דגם ברהמז"ו גופי' תלה במי שהתחיל לברך על היין זה אינו דקיי"ל לקמן (דף מז) דגדול מברך וזוהי כוונת הש"ס מדתנן והוא אומר עהמו"ג מכלל דאיכא דעדיף מיני' ואפ"ה כיון דהתחיל ביין גומר הכל אף ברהמז"ו ואמאי הא קיי"ל דגדול מברך ברהמז"ו. ותי' הואיל ונטל ידיו תחלה שכן דרכם דמי שהתחיל ביין וחוזר חלילה לכל המסובים וכשגמרו ומסלקי דעתייהו מלשתות מי שהתחיל לשתות תחלה מסלק קודם שחוזר חלילה ונט"י תחלה ומסיי"ל לרב דהנט"י מזומן לברכה ולהכי גומר גם על המוגמר. והא דקיי"ל דגדול מברך היינו היכא שיסיימו מלאכול יחד אז הגדול נט"י תחלה ומברך:

גמרא א"ל לא ס"ל מר להא דריב"ל כו'. הא דלא הקשה ליה ממשנתנו. י"ל דשם מיירי שקבע לשתות בלא שיעור וקמ"ל דיין שאחר סילוק פת לא מיקרי סילוק גבי יין כמש"ל הרא"ש בדין ג' דרב פפא ור"י היה מכיר באביי שלא קבע עד"ז אבל ריב"ל דמחלק בין יו"ט לחול משמע בסתמא ביו"ט הו"ל קבע ולא בחול וא"ל נמלך אנא כפירש"י שגם ביו"ט אינו רגיל לקבוע שעני היה:

שם איב"ל ב"ש כו' וסלקא בתיקו. הא דאיב"ל לב"ש הוא להודיע פי' המשנה גם אליב' דת"ק כשיברך על הפרפרת אי פטור מעשה קדרה ולז"כ הרשב"א ושאר פוסקים כיון דאסיקנא בתיקו הו"ל ספק דרבנן ולקולא דב"ש אסיפא קאי ופרפרת פוטר מע"ק וה"ה איפכא. והרמב"ם (פ"ד מה"ב) כתב וז"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהם הפת ממיני תבשיל ופירות וכי"ב אבל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת בירך על מעשה קדרה פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר מעשה קדרה ועיי' בכ"מ שהאריך ולא מצא ידו די השיב. ובעזהש"י מצאתי אמתת כוונתו ואביא קו' הראשונים ולהשיב עליהם בשובה ונחת. דהנה הקשו על הא דפסק בירך על התבשיל (והוא פרפרת לדעתו) לא פטר מע"ק הא כיון דהש"ס מספ"ל י"ל להקל כהנ"ל. אף די"ל דהר"ם ס"ל בזה להחמיר משום דאסור ליהנות בלא ברכה. ועאוס' לעיל (דף יב) ובפרט הכא דלא הוי ברכה לבטלה דיאכל התבשיל ויברך על מעשה קדרה. מ"מ יותר נ"ל לאמתו דהר"ם ס"ל דאין ספק ש"ס דידן מוציא מידי ודאי בירושלמי דמבואר שם דב"ש ארישא פליג ובסיפא כשבירך על הפרפרת כ"ע מודו דאינו פוטר מע"ק ע"ש וברשב"א. ועדיין קשה מנ"ל דמעשה קדרה פוטר פרפרת. ויו"ק כיון דשם פרפרת לד' הר"מ הוא מין תבשיל ופירות ואין ברכותיהן שוות פשיטא דאין זה פוטר זה. ונ"ל לפרש דעתו ומה שהכריחו לזה לפי דק"ל אי פרפרת הוא מין פת כשי' שאר פוסקים מהיכי תיתי יסבור ב"ש דפרפרת אינו פוטר מעשה קדרה הא ברכתן חדא וגם חשוב יותר. לזה פי' בע"א דפרפרת הוא שם לפתן שיאכל עם הלחם כמ"ש בחיבורו ומיירי שאוכל ביחד פרפרת עם הפת וקמ"ל אף שהלפתן חשיב ליה וחביב הו"ל פת עיקר כיון שדעתו ג"כ להנאת הפת דעל הלחם יחי' האדם וכמו דהקשה הש"ס לקמן (דף מד) מי איכא מידי דהוה פת טפלה ור"ל אף דהדבר אחר חשוב ליה מ"מ פת עיקר כדמוכח ממתני' דהכא לפי' הר"מ ולהכי צל"ב על הפת ופוטר את הפרפרת הנאכל עמו אבל לא איפכא ולפי' גם בסיפא איירי דאוכל ביחד הפרפרת עם מע"ק ובזה מיב"ל אי פרפרת פוטר מעשה קדרה ודעת הר"ם דאינו פוטר כמבואר בירושלמי אהן דאכל גרמזתים (הוא מינים מעורבים וזוהי פרפרת לפי' הר"מ) וסולת לא פטר סולתא ואי' שם דב"ש ארישא קאי. וי"ל דה"ט דה' מינים חשיבי ולהכי אם בירך על מע"ק פוטר את הפרפרת שאוכל יחד וכ"כ בחי' לעיל (דף לו) דמי שאוכל פרפיל עם ד"א ביחד כמיני פולין וכי"ב יברך על הפרפיל במ"מ ופוטר הפולין ואולי י"ל באוכל ג"כ זא"ז ל"ל בה ועד"ז יבואר פירש"י במתני' כמש"ש וז"ב:

שם ישבו לאכול כו' התוס' דייק מזה דגם להמוציא צריך הסיבה ולא פי' כוונתם. ונ"ל דה"ט דס"ל כשי' הרא"ש ריש פרקין ש"ש דלברהמז"ו די בקביעות דלבסוף וא"צ לקבוע מתחלת סעודה וכ"מ בתוס' שם, והכא דתנא ישבו לאכול משמע דתחלת ישיבתם הי' לזה וכדמפרש ניזול וניכול כו' מיירי ג"כ בברכת המוציא. עי"ל מדרמי מתני' אברייתא ולא משני דהברייתא מיירי בברכת המוציא ומתני' בברהמז"ו דיש לחלק כעין שכתבו התוס' לקמן (דף מה ע"א) ד"ה אם רצו ע"ש. אלא ודאי דקים להו להש"ס דמתני' מיירי בהמוציא וברהמז"ו ועיי' במ"א (סי' צ"ז סק"ח) דגם לברכת זימון בעי הסיבה או שיקבעו מקום באמירתן מהני אף שכל אחד אוכל מככרו וכתבו התוס' דלדידן א"צ הסיבה וע"ע בתר"י ורשב"א ומדברי כולם נשמע לדידן בעי שישבו על שולחן אחד. וכ"ה בשו"ע (סי' קסז סי"א) והוסיף הב"י מדעתו דלדידן אף בעהב"י ובני ביתו או שקבעו מקום שאמרו נאכל כאן לא מהני אא"כ ישבו בשולחן אחד או במפה אחת והוציא זה ממשמעו' הטור (סי' קעד) וד"ז יפלא מנ"ל לחדש לדידן יותר מדורות ראשונים דמהני קביעות מקום כהסיבה וה"ה לדידן כישיבה ואי"ל דלא מהני קביעת מקום בלא ישיבה רק דהסיבה לא בעי ולהכי תנא ישבו לאכול אף דמיירי בקביעת מקום כתי' הש"ס דזה אינו כדאי' בתר"י דאפי' עומדים ואוכלים מפוזרים מהני קביעת מקום רק. לא בהולכין. והמ"א חילק דבשדה דליכא שולחן הוי קביעות באמירה בלא שולחן ולא הועיל בזה דהא אפי' ישיבה יתד לא בעי. ונ"ל דהתר"י הוכיח זה לשי' דס"ל בריש פרק ש"ש דלקביעות זימון בעינן שיקבעו מתחלה וא"כ קשה קו' התוס' בתלמידי דרב למה לא מיב"ל בהמוציא וצ"ל כתירוצם שלא ישבו מתחלה יחד ואפ"ה מהני מה שקבעו מתחל' ניזול וניכול מוכח דבקביעת מקום לא בעי ישיבה. גם בלא"ה קשה על חילוק המ"א דהו"ל להש"ס לתרץ דבדרך שאני שאי"ל מטות להסב לכן די בישבו יחד אלא ודאי דלא שנא. והא דתנא בברייתא ישבו לאכול זהו כמ"ש התוס' דמיירי נמי בברכת המוציא ומהטור אי"ר כלל שכתב ולדידן אפי' בישיבה ור"ל לאפוקי הולכים ואוכלים אבל כשהכינו מקום בדיבורם מנ"ל דלא מהני בשני שולחנות. ואולי טעם הב"י מסברא לדידן שאוכלין כולם בשולחן אחד וכשאין אוכלין כאחד מורה על פירוד הקביעות וכיון דנפק מפומיה דהב"י אין בידינו לחלוק מ"מ הבו דלא לוסיף היכא דאין יכולי' לישב יחד על שולחן אחד דאין מחזיקם או בב' בע"ב המתביישים או איזה טעם אחר מהני להצטרף כשקבעו ימד באמירתם להמוציא ולזימון וכ"מ מב"י גופי' (סי' קצ"ה) בב' חבורות אפי' בשני בתים ואפי' שאין לכל אחד זימון או לזימון יו"ד מהני כשנכנסו מתחלה ע"ד כן וצ"ל דבב' חבורות אי"ד לאכול על שולחן אחד וכן שני בע"ב אף בבית אחד דרכם להסב כל אחד לבדו אבל בעהב"י עם ב"ב והשולחן מחזיקם יש לחוש שישבו על שולחן אחד כדעת הב"י ומ"א (בסי' קצ"ג) ואם יש זימון בשולחן אחד א"י לזמן עליהם מי שאוכל לבד על שולחן אחר. והא דכתב המ"א שם (ס"ק כה) אם מקצתן מסובים אמד מברך לכולם מבואר בש"ג שם דאחד מהמסובין מברך ומוציא לשאינו מסובין אבל איפכא לא. והנה ק"ל על המ"א שהביא דעתם הש"ג להלכה דנ"ל לדעת הש"ג כ"ש בב' חבורות שיש לכל אחד זימון דמצטרפין אף שלא קבעו יחד וזה כדעה הא' שכתב המ"א (סי' קצ"ה ס"ק א') אבל לדעת הב"ח ומ"א שם דאפי' כולם בבית אחד בעינן שיכנסו תחלה עד"כ לשם קביעות כ"ש בדין הש"ג לא מהני להוציא את שאינו מהמסובין כשישב לבדו ולא נקבעו באמירתם וכ"ש דהאחר לא יזמן עליהם וז"ב ובחידושי כתבתי עוד ועת לקצר:

תוס' ד"ה ורב ששת כו' וכ"מ נמי מפ' ערבי פסחים כו'. הפ"י תמה הא איפכא מוכח משם דלר"י דלא ס"ל שינוי מקום הוה הפסק יקשה קו' תוס' לקמן (דף מג) ד"ה בא להם כו' ותירוצם לא ס"ל לר"י א"כ מוכח משם דאינו פוטר. ולק"מ דתוס' לקמן האמת נקטי דשינוי מקום הוי הפסק. אך גם בל"ז י"ל למשכ"ל בתד"ה אתכא דהא דאורחין נפטרין בב"ר ולא הוי נמלך זהו דוקא שקבעו עצמם לכך וא"כ התם ביין דדעתייהו למיעקר אין זה קביעת מקום גם לדעת רשב"ם בפסחים שם דיין צל"ב לאחריו במקומו א"ש נמי מה דצליב עוד כיון דדעתייהו למיעקר צל"ב לאחריו במקומן. (א) ומש"כ מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו כו'. שפטו מזה כל אחרונים דס"ל דיין שקודם נט"י אין פוטר מה שבתוה"ס (עיין סי' קע"ד בב"י וב"ח) ובחי' הבאתי הרבה ראיות דלא כ"ה וארשום בקיצור מדהביאו ראי' דהבדלה פוטר מפ' ערבי פסחים אותן שקדשו בביהכ"נ דר"י ס"ל ידי יין יצאו אף דס"ל יש קידוש שלא במ"ס וקידוש קודם נטילה היא כדלקמן ר"פ דדעתייהו למעיקר וכ"מ מתוס' לעיל (דף מא ע"ב) ד"ה א"ה אמאי אימ"ב על המרור הא בפה"א דשאר ירקוה אינו פוטר מטעם היסח הדעת כו' מוכח דבלא היסח הדעת היו הירקות שלפני נט"י פוטרו וה"ה גבי יין דמאי שנא. ויותר מבואר בתוס' פסחי' (דף קג ע"ב) ד"ה רב אשי דכוס שני שהוא קודם נט"י פוטר יין שבתוה"ס. ג"ז דמסקו הכא. ומיהו י"מ להבדיל קודם נט"י דאז צל"ב לאחריו ואינו פוטר משמע דה"ט דאינו פוטר משום דצל"ב אחריו וא"כ קשה אפי' קידוש נמי וע"ע תוס' פסחים (דף ק' ע"ב) ד"ה ידי יין כתבו אם בירך על יין לפהמז"ו ודעתו לשתות עוד בתוה"ס אצל"ב אחריו ולא תוה"ס אבל אם נמלך אינו פוטר וגם צל"ב אחריו מעין שלש והתם איירי קודם נט"י דלאחר נט"י ודאי אצל"ב אחריו דברהמ"ז פוטרו כדס"ל לתוס' שם (דף קג) ד"ה אלא (ב) והנ"ל ברור דהנטילה אינו גורם הפסק שלא יפטור את שבתוך הסעודה רק בהא תליא אם צל"ב אחריו על מה שאכל ושתה קודם המזון דהחולקים ס"ל דהא דלפני המזון פוטר היינו אחר נט"י לפי שאז אצל"ב אחריו והביא ראי' מסדר הסיבה ולפני נט"י צריך ברכה אחריו ואינו פוטר רק בקידוש מודו כדמוכח מפסחים (דף קג) בעובדא דר' יעקב בר, אבא וס"ל דקידוש שאני דשייך יותר לסעודה והתוס' מיאנו בזה וה"ר מפ' ערבי פסחים דגם למ"ד יש קידוש שלא במ"ס פוטר אם דעתו לשתות וה"ה בשותה לצמאו אצ"ב אחריו ופוטר אם דעתו לשתות בתוה"ס אך ביין הבדלה לכאו' מורה דעתם דדוקא בנט"י פוטר ולאפוקי מהחולקים דס"ל בהבדלה אפי' אחר נט"י אינו פוטר לפי שבא למצוה ולא לשם שתייה וע"ז ה"ר מע"פ בקידוש שבא למצוה דפוטר אף למ"ד יש קידוש שלא במ"ס. מיהו יו"נ דס"ל גם בהבדלה פוטר אחר נט"י כקידוש וכדעת הרא"ש פ' ע"פ (סי' ד') ומש"כ מיהו נראה כיון שנט"י כו' הוא כלפי החולקים דס"ל דאינו פוטר גם אחר נט"י לז"כ דבנט"י ודאי פוטר וא"צ לחוש להחולקים ולברך עוד והו"ל ברכה שא"צ רק מי שרוצה לצאת ידי כולם יעשה עד"ז שיבדיל קודם נט"י דאז ודאי צל"ב אחריו ואינו פוטר ור"ל כיון דאז מה"ד צריך ברכה קודם נט"י ואין רשאי לסמוך על ברכת המזון רק אם דעתו לפטור מה שבחוה"ס מצטרף יחד ובזה יוכל לעשות לצאת ידי כולם שיבדיל ולא יהא דעתו לפטור עוד ויצטרך לברך אחריו מעין שלש וממילא לא יפטור עוד אבל אחר נט"י לא יוכל לעשות כן כיון דאצ"ב אחריו וזו היא כתוס' פסחים הנ"ל ובחי' ביארתי כל השיטות והעלתי מדברי כולם אם שוחה יין לפהמז"ו ואין דעתו לפטור בתוה"ס צל"ב אחריו קודם נט"י וכ"ה בכל דבר רק דעת הרא"ש הוא דביין אם קבע עליו לגרר תאות המאכל וכן יין קידוש דאינו אלא במ"ס נחשב זה כמתה"ס וברהמז"ו פוטרתו אבל בסתמא או ביין הבדלה צ"ב אחריו ומזה תקיש לכל דבר. (ג) עוד אבאר ד"א מש"כ הרא"ש (בסי' כט) דיש מחמירין לברך על המים בתוה"ס והרא"ש כתב שא"צ ומסיק והרוצה להסתלק מן הספק ישב במ"ס ויברך על המים אדעתא דלשתות תוה"ס ולכאורה דבריו תמוהין דהא המים שקודם המזון ודאי לא בא לגרר כמ"ש כל הפוסקים א"כ צריך לברך אחריו ואיך פוטר שבתוה"ס דע"ז אצל"ב אחריו דהו"ל כדברים שלא מחמת הסעודה בתה"ס וכקו' הרא"ש גופי' בפ' ע"פ (סי' כד) יעוש"ה. וראיתי במ"א סי' (קע"ד ס"ק י"ד) דצ"ל שישחה פחות מרביעית אבל אם שתה רביעית צ"ע אם צריך ברכה אחרונה דלכאורה למ"ד דאיצ"ב תוה"ס צריך ברכה אחרונה כו'. והנה מד' הרא"ש שם מוכח כשאינו בא לגרר אפי' למ"ד דצריך ברכה תחלה וסוף מ"מ מה ששתה קודם סעודה אימצ"ט עם זה וצריך ברכה אחרונה ואינו פוטר מ"מ נ"ל ברור דהך תקנתא הוא דוקא ברביעית מים לפי דמאן דלא ס"ל דפת פוטרו משום דלא זייני א"כ צריך ג"כ ברכה אחרונה דהא הרשב"א נותן טעם הא דברהמז"ו פוטר מה שבתוק"ס אף שאינו מתה"ס הוא משום דזיין וכיון דמים לא זיינו ואינו מחה"ש אין ברהמז"ו פוטרו וצ"ב תחלה וסוף וכ"ה בריא"ז ובש"ג למאן דס"ל גם בשאר משקין אין הפת פוטרו צל"ב תחילה וסוף וברא"ש ה"פ דיברך על המים קודם סעודה אדעתא דלפטור מה שבתוה"ס וקודם ברהמז"ו יברך בנ"ר. וכעי"ז כתב הב"י (בסי' תע"ג) בשם תשו' רשב"א במרור ע"ש. ולפ"ז בעי דוקא שישתה רביעית ויוצא ידי כולם אבל בפחות מרביעית עדיין לא תקנתם ברכה אחרונה אם לא שמברך ברכת המזון על כוס שכר וכי"ב שיב"ע בנ"ר פוטר את כולם אבל בכוס יין דמברך מעין שלש אינו פוטר מה ששתה קודם. ובספר הכוונות שהביא המ"א ט"ס הוא כמ"ש הט"ז. וראיתי בשו"ת בשם הברכי יוסף הביא נוסחא האמיתית מהאר"י ז"ל בזה"ל וישתה פחות מרביעית ויברך בתחלה ויפטור בזה ופעם אחד שתה מוהרח"ו רביעית והכיר האר"י במצחו שלא בירך ברכה אחרונה עכ"ל וסו"ד מבואר כמ"ש דברביעית צריך ברכה אחרונה ומש"כ שישתה פחות מרביעית לפי גי' זו לא כתיב מים וי"ל דמיירי בשאר משקין למאן דחושש לדעות הסוברים שיב"ע בתוה"ס כדאי' במרדכי משום דאינו מגרר בזה ישתה קודם סעודה פחות מרביעית דאם ישתה רביעית אז צל"ב ברכה אחרונה כיון דמה שבתוך הסעודה נפטר בברכת המזון דזיין לכן אינם נזקקים יחד גם לברכה ראשונה כמ"ש הרא"ש בע"פ שכ"ל אבל במים בעי שישתה קודם סעודה רביעית דוקא לצאת ידי כולם ויברך קודם ברכת המזון בנ"ר וכ"ז ברור. (ד) ואגב דאסיקנא בענין קידוש במקום סעודה אבאר מה שנ"ל להלכה דאף דפסקינן (בסי' קע"ח) בדין שינוי מקום דצריך לברך דאין חילוק בין אם הלך למקום אחר ואכל שם או שחזר למקומו צריך לברך שנית אבל גבי דין קידוש במקום סעודה אם הלך למקום אחר וחזר למקומו א"צ לקדש שנית ל"מ ביין דיש פוסקים דהוה דבר הצריך ברכה במקומו דאין צריך לברך שנית אף גם בשאר משקין דינא הכי והטעם פשוט דבשינוי מקום דטעמא משום היסח הדעת בין כך ובין כך הוה היסת הדעת אבל בקידוש הטעם דכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה דקידוש תהא עונג סעודה א"כ ה"ה כשחזר למקומו ואכל הוה במקום קריאה ואי"ל משום היסח הדעת לא הוה נמי מקום סעודה דהא כתבו תוס' פסחים (דף קג ע"ב) ד"ה רב אשי דצריך לברך בפה"ג אכל כסא וכסא דהגדה הוה הפסק והיסח הדעת. מ"מ חשיב במקום סעודה דלזה ל"ת הפסק, ולכאורה משמע מלשון המ"א שם (ס"ק ה') דלא יצא בכה"ג אך במחצית השקל שם פי' דמיירי שלא חזר למקומו וקמ"ל אפי' אנוס. ואיך שיהי' נ"ל כמ"ש וכ"מ מהר"ן פ' ע"פ בדין שינוי מקום שם כתב דצ"ל בין חזר או לא ובדין קידוש במקום סעודה חשיב שם כמה רבותות ולא כתב ד"ז בחזר ע"ש ותראה דכ"ה. אך לכתחלה אסור לצאת שמא יומשך כמ"ש תוס' פסחים (דף קא) וז"ב. (ה) ובאותו ענין אזכיר עוד מש"כ הטור (סי' רע"ג) בשם הגאונים אם שתה כוס יין יצא ידי קידוש במקום סעודה ודעת הב"ח וט"ז דבעי כוס אחר לבד הקידוש ודעת אהעו"ז בכוס קידוש ששתה רביעית שלם די ע"ש שדיבר נכונה אך לא הראה מקורם. ונ"ל שיצא להם זה מפסחים (דף ק') דא"ר אותן בני אדם שקידשו בביהכ"נ ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ולשמואל אף ידי קידוש לא יצאו דעכצ"ל דהמקדש שתה מכוס קידוש דאל"כ בלאו שינוי מקום צל"ב עוד על היין וא"כ לשמואל מי ניחא דלפ"ד דאין קידוש אלא במ"ס אסור לטעום קודם שיקדש ע"ש ברא"ש שדחק. וראיתי במרדכי מכח קו' זו מתיר באמת לטעום שלא במ"ס רק דלא יצא ידי קידוש אבל רוב פוסקים לא ס"ל כן ולדעת הגאונים ניחא דהמקדש היה שותה הכוס כולו ויוצא ידי קידוש רק השומעים לא יצאו לשמואל. והקשה הש"ס ל"ל לקדושי בביהכ"נ דאם בשביל המקדש גופיה יקדש בביתו ומשני מפני האורחים דאכלי שם ומזה מוכח דברביעית אחד די ולא מינכר בזה היכי עבד לפי דדרך לשתות כולו אבל אי נימא דבעי כוס אחר לשמואל הדרי קושיא לדוכתי' נחזי אנן היכי עבידי. ובזה נמי מיושב קו' התוס' שם לשי' רשב"ם דיין טעון ברכה לאחריו במקומו למה איתותב ר"י דה"ט משום דלר"י דס"ל דלא בעי קידוש במ"ס לא אשגח המקדש אם שתה כולו או רובו דלקידוש די ברובא דכסא ואפ"ה סתם ואמר ידי יין יצא משמע דומיא דקידוש ובפחות מרביעית לא מקרי סעודה ולדעת רשב"ם דגם בפירות יוצא ידי קידוש גם במקדש על שכר די ברביעית אבל להשו"ע דבעי מידי דסעיד ביין דוקא יצא ובדרבנן שומעין להקל כהגאונים:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה