ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף מא.
גמרא וכי לית ליה לר' יהודה כל שהוא עיקר כו' וכ"ת ה"נ כו' הקשו המפורשים במאי ניחא אי ל"ל כל שהוא עיקר ס"ס קשה לעולא דס"ל באין ברכותיהן שוות לכ"ע מברך על איזה שירצה ור' יהודה סבר מברך על הזית ותי' רש"א דחוק דא"כ מנ"ל לתוס' לפרש איפכא אלא ודאי מלישנא דעולא דייקא כמ"ש בפרש"י גם בלאו הכי קו' רש"א י"ל דאי הכי קאי אאוקימתא דעולא דבאין ברכותיהן שוות לא פליגי רק קו' הנ"ל יו"ק ול"נ עד"ז לפי שי"ל בהא דעיקר פוטר הטפל שני ענינים או דהטפל נגרר אחר העיקר אף דלא נכלל בברכת העיקר כגון פה"ע ופת או דוקא היכא דנכלל בברכת העיקר אגון פה"א ופה"ע ומברך על העיקר פה"א דנגרר הטפל לכתחלה בברכת העיקר והו"ל כברכותיהן שוות ולפ"ז י"ל דר' יהודה סובר דמין ז' דחשוב אינו ראוי לגרר בברכת העיקר וס"ל מברך על הזית ול"ק לעולא מיירי שאין אחד מהם עיקר לגרר את חבירו ומברך על איזה שירצה ולז"א וכי לית ליה לר' יהודה הא דתנן כיון שהוא עיקר כו' ומשמע דכלל כל דבר דפוטר הטפל אף שאינו נכלל בהעיקר כגון שהוא פה"ע וטפל דבר אחר נגרר אחר העיקר וה"ה בצנון וזית ועז"א וכ"ת דלית ליה רק כאופן הב' ול"ק לעולא כמ"ש והתניא רי"א כו' וא"כ ע"כ איירי בשאין הצנון עיקר וקשה לעולא בתרתי כו':
שם אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי ע' תוס' וי"ל בפשי' במאי פליגי לפי שנוכל לומר שני אופנים או דפליגי כעין הברייתא בלי חסור דת"ק ס"ל ברכת פה"א פוטר ברכת פה"ע לזה יוכל לברך על הצנון החביב ופוטר את הזית ורי"ס דאינו פוטר ומברך על הזית או דכ"ע ס"ל דאינו פוטר ופליגי בלהקדים דגם באין ברכותיהן שוות חשוב הקדימה וע"ז אמר ר' ירמיה להקדים והביא ראי' מר"י כל המוקדם כו' דג"ז תליא בחשיבות טפי ובזה הרווחנו ליישב הסירוגין בתוס' שמקודם ציינו אמר ר' ירמיה ואח"כ פירשו במאי פליגי לפי דהם תלו פירושם לפי גי' הש"ס דלפי מש"כ דגם בס"ד ידע סברא דלהקדים רק דשאל אולי פליגי באופן הראשון היה די לומר בלי ראי' וכגי' הר"ש אמר רב יוסף והם גרסו דאר"י דר' ירמיה הביא ראי' חשיבות הקדמה מה דלא ידע הס"ד לזה פי' אח"כ האי במאי פליגי ר"ל מ"ט:
רש"י ד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה אין ברכה אחת פוטר ושוב אין כאן מחלוקת. פשט דבריו משמע דבזה ל"ש לפלוגתייהו כלל איזה קודם רק דתלוי בדעת האוכל על איזה שירצה יברך וכדעת הרא"ש וביארתי דעתו בפי' השו"ע דר"ל מה שרוצה כעת לאכול תחלה. וכ"ה שי' הרי"ף וכ"מ. אבל אם שניהם שוין אצלו גם הרא"ש מודה דיקדים דבר החשוב וכדאי' לקמן (דף מל ע"ב) ביין ושמן דיקדים היין. וכן מה דאי' שם בשמן והדם דב"ה אומרים מברך על ההדס ואח"כ על השמן. והמ"א (בסי' רי"א) הניח בצ"ע להרא"ש דהא אין ברכותיהן דזו"ז שוות ואין בו דין קדימה די"ל כיון דבריח אין לו ענין חביבות לכן אזלינן בתר החשוב טפי. ועו"כ בחי' בפי' הרא"ש דלא כמ"א סס"י רי"א ונ"ל דזהו נמי כוונת התוס' שהביאו תחלה פירש"י עפ"י מש"כ ועז"א דכן יש לפרש בע"א דאזלינן בתר החביב כרבנן דבר החביב עליו תמיד ור"י מודה לרבנן באין ברכותיהן שוות:
בא"ד ואע"ג דתנן כו'. הנ"מ בחד מינא וטעה כו'. לכאורה משמע דס"ל בתרי מיני אף דמכוין לפטור וכן האריך השאגת ארי' להחזיק דעת רש"י כזה ולא כהתר"י ועיקר יסודתו דע"כ מיירי בשכוון ואפ"ה אינו פוטר ועוד דלוקמי הברייתא דפוטר בשכוון ע"ש. אך למ"ש הפוסקים דלכתחלה אסור לכוין לפטור פה"ע נהרס יסודו וזש"כ רש"י ה"מ בחד מינא וטעה ור"ל דלכתחלה אסור לכוון רק היכא דטעה ובירך מהני בדיעבד וזה לא משכחת רק בחד מינא לא כשעבר במזיד לכוון לפטור ובאיסורא לא קמיירי והתוס' שהוסיפו אפי' בדיעבד ר"ל אם שהיו שניהם לפניו דזה מקרי דיעבד להס"ד דמיתבי דפוטר את הזית והוסיפו זה ע"ד רש"י כפי מה שהוסיפו לעיל ע"ד רש"י די"ל דאזיל בתר החביב ובכ"מ החביב חשוב ופוטר דרך גררא כמ"ש הרשב"א מ"מ אינו פוטר פה"ע דרך גררא אם לא כשמכוין בפירוש ובהכי לא איירי ובזה נוכל להשוות כה"פ ויגיד עליו ריעו דהרשב"א בחי' כתב נמי כלשון רש"י וס"ל דמהני כוונה בדיעבד כמ"ש הא"ח בשמו וכ"מ לפי' הי"מ לעיל (דף לט ע"א) דדורמסקין פה"ע דכוונה מהני כ"ה האי עובדא בירושלמי ומבואר שם דברכת כרוב פוטר את אתוניתא דהוא דוראסקון בלשון בבלי וכן עיקר:
ד"ה ופליגי דרב חנן כו' אלמא קרא לשבח א"י בא כו'. כתב זה לשיטתם דס"ל כדעת הר"מ דאין ברכת ז' מינים מה"ת כמ"ש בר"פ ולזה לא בא ר"י לומר חשיבות הפסוק דמנאן לברכה רק לשבח א"י אך לפי מה שתקנו חכמים לברך צל"ב על סדר חשיבותן. ור"ח פליג דלא מנאן לחשיבות רק לשיעורין ולמאי דמסיק דר"ח הוא דרך אסמכתא וקרא לשבח הפירות בא נשאר סברת ר"י דחשוב עדיף בשוין ולז"כ רש"י בדיבור הקודם ורבנן ל"ל דר"י במקום חביב וכדעת ר"ש שבתוס' אף לפי גי' דאר"י וכ"ד הר"מ וה"ט משום דלהמסקנא צ"ל לכ"ע דמונה שבח הפירות. וי"ל ג"כ הנ"מ למאי דילפינן ארץ ארץ לבכורים דנוהג בז' מינים עיין מנחות (דף פד) הוא סדר חשיבותן להקדימן ואולי גם במקרא בכורים כשמזכיר שם הפירות יזכיר כסדר חשיבותן לכן ראוי גם לברכה לברך לפי חשיבותן עכ"פ בשוין שאין חביב לו זה מזה. ובזה א"ש פסקי דידן כעולא וכר"י. ומה שה"ר ר' ירמיה גם בשאין ברכותיהן שוות להקדים מדר"י כגי' רש"י לא מסדר הפסוק רק מדר"י דאמר כל המוקדם משמע דקאי ג"כ אחטה ושעורה בכוסס דמברך בפה"א קודם לגפן ושאר מינים כי רש"י לא ס"ל כה"ג דבפה"ע קודם מבפה"א כמש"ל ואולי יליף מינה ג"כ דחשיבות הפסוק עדיף מחביב כי אין דרך לכסוס חטים ושעורים מ"מ מין חטה ושעורה חשיבי. עוי"ל דיליף מזה דלאו דוקא לברכותיהן שוות חשיב להקדים מטעם דאין סברא לפטור האינו חשוב את החשוב דרך גררא דהא חזינן דהכתוב אחשבי' גם לבכורים להכי י"ל גם באין ברכותיהן שוות פליגי להקדים מ"מ ל"ק מזה לעולא דס"ל באין ברכותיהן שוות שאני דתלוי ברצונו החשוב לו כעת יותר לאכילה. (ב) אך בתר"י והרא"ש מבואר דרבנן לא ס"ל כלל כל המוקדם כו' רק ר' ירמיה מפרש דפליגי בלהקדים ור' יהודה סובר כר"י כל המוקדם ויליף מקרא כדמשמע מלשונו כל המוקדם בפסוק קודם לברכה שנא' ארץ והכי הול"ל כל המוקדם בפסוק ארץ חטה כו' קודם לברכה ש"מ דזה דקודם לברכה מקרא דייק. וא"ש זה לשיטתם דס"ל ברכת מעין שלש מה"ת. וי"ל דדייק מדכתיב ארץ שני פעמים הרי דבא להורות סדר החשיבות כסדרן וזית קודם לשעורה דהוא קמא לארץ שני ולפ"ז קשה דהול"ל חטה וזית ושעורה וצ"ל דנקטיה כסדר הברכה והיינו בפת או דייסא שעורה קדים וזית קודם לשעורה בכוסס כדאי' בש"ע וה"ה כל הנך חשיב הקודם לברכה. ולשי' מוכח דקרא דדרש ר"י קודם לברכה הוא לר' יהודה דוקא וגרסו דאר"י כו' כיון דהתורה מנאן סדר החשיבות לברכה ודאי בכל גוונא הוא אף נגד חביב גם באין ברכותיהן שוות כמ"ש ועוד דמה"ת די בברכה להזכיר שם הפרי כדס"ל לר"מ לעיל (דף לט) והו"ל אין ברכותיהן שוות כל, אחד בשם פרטי ומנאן הכתוב סדר חשיבותן לברכה וא"ש ג"כ עפ"ז דיבורי התוס' בסירוגין כמ"ש בגמרא ובחי' כ"ע ועל"ק:
ד"ה כדי רביעית יין כו' פירשתי דעתו בחידושי על נזיר (דף לח) ע"ש ויונעם לך:
תוס' ד"ה אבל כשאין כו'. כמה דיו נשתפכו ע"ד תוס' הלכו באין מזור ותרופה. לזה אמרתי לפרשם יפה. והמעיין יקבל האמת ממי שאמרו וה"פ דמתחלה הביאו פירש"י דמשמע יברך על איזה שירצה תחלה החביב לו כעת. ועז"כ וכן י"ל דר"י מודה לחכמים ר"ל די"ל בפי' הש"ס באין ברכותיהן שוות אזלינן בתר החביב כרבנן. ועיי' מזה ברא"ש ומש"כ דדעת ה"ג היינו להמסקנא דפליגי באין ברכותיהן שוות. לכאורה אינו מובן דהא שם הטעם לר"י דמין ז' עדיף ולא מטעם חשיבות פה"ע. גם מש"כ בד"ה מיתיבי לכן צריך להנהיג הכי אינו מובן מאי קאמרי ומש"כ המפרשים ע"ז אר"ל. אך הפי' האמיתי כ"ה דהתוס' הקשו מקודם הא מוכח מעובדא דבר קפרא דפה"א חשוב להקדים משהכל אף כנגד חביב לפי שמבוררת טפי א"כ ה"נ נימא בצנון וזית דפה"ע מבורר טפי אף לחביב ועז"כ דלא חשיב כ"כ מפה"א כו' ור"ל דלא חשיב כ"כ לאקדומי אפי' לחביבא כמו לברכת שהכל לכן מברך ע"ז כו' כשני פירושים הנ"ל. אך מ"מ יש מקום לבע"ד לחלוק דהיכא דשוין בחביבות דיקדים פה"ע והביאו דעת בה"ג דס"ל דפה"ע חשיב מבורר ומשמע אפי' כנגד חביב. עז"כ דלאוקימתא קמייתא לא מיתוקם דינו כלל כיון דס"ל באין ברכותיהן שוות אפי' מין ז' דאקדמי' קרא לא חשוב ויכול לברך על הצנון כ"ש דלא חשיב פה"ע נגד פה"א ובפרט לשי' רש"י שכ"ל דמברך על איזו שירצה וס"ל באין ברכותיהן שוות לא שייך דין קדימה. והא דאיתא לעיל (דף לט ע"א) פה"א עדיף משהכל עולא ס"ל שם לעיל שלקות מב"ע שהכל וא"כ ס"ל כמסקנא שם דפליגי הי עדיף חביב או זייני אך למסקנא דגם באין ברכותיהן שוות ס"ל לר"י דמין ז' חשוב נהי' דמוכח דחביב קודם למעלת פה"ע דאף ר"י ל"פ ארבנן אלא כשהוא מין ז' מ"מ יש מקום לדעת הבה"ג בשוין בחביבות די"ל בפה"ע מבורר טפי כיון דיש קדימה גם באין ברכותיהן שוות. ומה דמסקו ע"ז וקיי"ל כר"י הוא משום דאילו לרבנן לא ס"ל כל המוקדם למעלת מין ז' אפי' בשוין בחביבות כדאי' בתד"ה אר"י ע"ש כ"ש דאין מעלה לפה"ע אך לר"י י"ל ה"ט ומסקו דלל"ק לא מיתוקם פסק ה"ג כדפירשנו לעיל ר"ל לפי מה שפי' לעיל בשם פירש"י דאין ברכותיהן שוות מיירי בצנון וזית וחסר כאן איזה תיבות והיינו די"ל בע"א דאין ברכותיהן שוות הוא תפוחים וקליות דר"י מודה לרבנן דפה"ע קדים. וי"ל ג"כ אפי' למעלת חביב ומסקו התוס' לפרש עד"ז קו' הש"ס בד"ה מיתיבי כו' עד כדפרישית הס"ד כצ"ל והיינו דהקשה לעולא מהיפך להיפך דעולא סובר דבפה"א אינו פוטר בפה"ע וצל"ב בפה"ע קודם אף למין ז' והברייתא ס"ל דבפה"א פוטר הזית ומברך בפה"א וכ"ש קליות דהוא מין ז' דמב"ע בפה"א להוציא התפוחים. ולפי שיש לפרש הש"ס גם לדעת ה"ג דדבריו דברי קבלה לז"כ לכן צריך להנהיג הכי ר"ל כהבה"ג וא"ש כדפרישית. ולפני המהרש"א הי' הגי' בתוס' יש להנהיג כה"ג ומבואר בזה כמ"ש דר"ל כהלכות גדולות ומש"כ אח"ז תיבת לעיל הוא ציון ור"ל דהך דיבור באין ברכותיהן שוות כגון תפוחים וקליות שייך קודם ד"ה מיתיבי וכמו שהגיה בגליון ממהרי"פ רק דלא ביאר מה הוא זה והו"ל כספר החתום ולפי מש"כ נתבאר לנכון:
ד"ה אמר ר' ירמיה כו' א"ל לא סבר מר כו' ור"ל כדביאר הרא"ש דלמא תמרי חביבי ליה ואף שאי"ז ראי' כ"כ דשאל לברר זה וכעי"ז אי' בתענית (דף יג) א"ל לוזיף מר ערא"ש שם. אך נ"ל ליישב בטוב כי זה ג"כ דברי רש"י והר"מ עפ"י מה שיש לדקדק בלשון הש"ס שם בריך אתמרי ברישא דתיבת ברישא אך למותר דהא תמרי ורימוני ברכותיהן שוות וי"ל לפי מש"כ הרש"ל במניח פרוסה כו' דאם יש שני ב"א יברך כ"א על דבר אחד לצאת י"ש כמש"ל (דף לט) כן אני אומר בכי הא להס"ד דרמון חשוב מתמרי רק דס"ל לרבנן חביב עדיף וכדהוי יתבי, בסעודה להוציא אחד את חבירו אף כי לרב המנונא חביבא ליה תמרי הי' ראוי ליתן לאחר לברך על החשוב לצאת ידי כולם ולזה ס"ד דרב. חסדא דרב המנונא לא ס"ל להא דאמר רב יוסף כל המוקדם ולשון ברישא ר"ל שבירך ראשון לכולם להוציאם י"ח:
ד"ה גפן כו' פי' אם אכל כו' ר"ל כדאי' ברש"י סוכה דף ו') דביין משערינן שיקח כוס מלא יין וישים בו עלין ולולבין כשיעור מה שאכל אם יצא רביעית חייב ואם היה בא לשער במים היה יוצא רביעית בפחות וע"ע תוס' עירובין (דף ד') בזה:
ע"ב גמרא שרוב שיעורי' כזיתים. הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא ליישב שי' הר"מ. דהנה המ"א (בסי' תפ"ו) הקשה לשיטת הר"מ דגרוגרת הוי שליש ביצה וגרוגרת גדול מזית כדאיתא בשבת (דף צא) א"כ יש בכביצה יותר מג' זיתים וביומא פ' יוה"כ איתא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה הא כביצה מחזיק והוא יותר מג' זיתים וקשה מכריתות (דף יד) דמקשה הש"ס וליתני נמי דאכל דם בהדי פגול ונותר ומשני אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים, ולשי' התוס' י"ל דה"ק ג' זתים אינו מחזיק מיהו להרמב"ם קשה, ומה שתי' המ"א דההיא דפ' המצניע מיירי בזית קטן ואנן זית בינוני בעינן תמוה דע"כ מוכח מש"ס שם דגרוגרת גדול מזית בינוני מהא דבעי רבא שם מר"נ זרק כזית תרומה כו' מדמצטרף לטומאה מחייב נמי אשבת או דלמא לענין שבת כגרוגרת בעינן ועי' בתוס' שם דנקט כזית תרומה דיש בו איסור לטומאה ולוקין עליו וזה אינו אלא בכזית בינוני כדשנינו בפי"ז דכלים וא"כ הק"ל. ונ"ל לתרץ דהא דאמרינן ביומא דבית הבליעה מחזיק כביצה ר"ל דרך אכילתו ע"י לעיסה שנתמעט מכביצה כמ"ש המרדכי פ' ע"פ והביאו המ"א בסי' (תע"ה סק"ד) וכ"מ בסוכה (דף כו) דאיתא שם וכמה אכילת ארעי כביצה. כדטעם בר בי רב ועייל לכלה ופרש"י דטועם מלא פיו ומן הסתם אוכל כדרך ב"א ע"י לעיסה וביצה אחר הלעיסה נאכל בב"א ולפ"ז י"ל דזית הוא פחות משליש ביצה השלם שאינו מרוסק אך בכריתות שם מיירי באוכל ב' זתים נותר ופגול וכזית דם ודם הא לא נתמעט בלעיסה ואדרבה בנתמסמס נתרבה כדאיתא בשבת (דף עז) ועי' פר"ח יו"ד (סי' צח ס"ק ב') וא"כ בכה"ג אינו מחזיק ג' בצים ביחד וכצ"ל בדעת המרדכי הנ"ל שתירץ בהא דפסח דכורך שלשתן בב"א לפי דע"י לעיסה יכול לאכול הג' זתים כאחד וא"כ קשה מכריתות שם דיכול לאוקמי בשאוכל ע"י לעיסה דחייב בכה"ג וצ"ל דבדם לא שייך נתמעט והמחצית השקל הניח זה בצ"ע] ולפ"ז י"ל פי' הש"ס דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים ממש וכיון דבדם לא שייך נתמעט הרי יש כאן בב' זתים של נותר ופגול אחר הלעיסה יותר מזית אחד ומיושב ד' הר"מ. ויו"נ דהר"מ לשי' (בפ"ד מהט"א) דשיעור כביצה לטומאה הוא בלא קליפתה דפסק כחכמים בעירובין (דף פג ע"א) וזהו שיעור הנאכל בב"א והוא שיעור ג' רבעי בצים כדמוכח בש"ס שם ולפ"ז י"ל דשיעור זית הוא פחות משליש ביצה השלם דקליפתה והא דאיתא בכריתות אין בית הבליעה מחזיק יותר משני בצים ר"ל דג' בצים אינו מחזיק וא"ש:
א ומדי עסקי בד"ז אכתוב בעט ברזל למשמרת מה שזכיתי בעזה"י דבר אמת בחולין (דף צח) וכה"ז דאיתא שם אר"ה ביצה בס' והיא אסורה. בס"א והיא מותרת. ההוא דאתא לקמי' דרבן גמליאל ברבי א"ל אבא לא שיער בארבעים ושבע כו' ופירש"י דר"ל בתמיה וכן יתפרש עובדא השניה דאתא לקמי' דר"ש ברבי ואמר אבא לא שיער במ"ה וקאי על איסור חלב. ודבר אמת היה בדעת הש"ך יו"ד (סי' פ"ו) דפי' דקאי אבצים דמצטרף גם הקליפות דאיסור. וכ"ה בירושלמי פ"י דתרומות ענין זה. ופי' המפרש שם כהש"ך אך פירשו ע"ד פי' קמא דרש"י בניחותא אבא לא שיער במ"ז ר"ל דצירף גם הקליפות מן המ"ז ביצים לששים ואחת ואני אשער בבצים אלו שגדולות יותר במ"ה. וכן פי' העובדא דר"ש דר' שיער במ"ה ור"ש שיער אף במ"ג. והוצרכו לפי' זה דקמ"ל דגם במ"ז ופחות יוכל הקליפות להשלים. דאי לפי' השני בתמיה אכתי לא ידעינן כמה ומאי קמ"ל אך קשה על פירושם דמלבד דד"ז נפל בבירא דכל אחד ישער לפי הדומה ק"ל לפי' זה אמאי רצה לשער בפחות מחמת שדימה שאלו גדולות יותר הא לא הוכר האיסור ואולי גם האיסור, היה מהגדולות. עוד יש לדקדק מאי שייטי' דש"ס להביא הני עובדא התם שאין זה מענינו. אך אמתת פי' הש"ס יבואר עפ"י מה דאיתא בעירובין (דף פב) כמה הוא שיעורו כו' ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר כו' (והוא ששה ביצים] ר"ש אומר שתי ידות כו' [הוא שמונה ביצים] חציה לבית המנוגע כו' ובש"ס שם תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין. וכתבו התוס' שם דאכולהו תנאי קאי והא דאמרינן בכמה דוכתי כביצה לטמא טומאת אוכלין אתיא כר"ש ולא כר' יוחנן בן ברוקה וכ"פ כר"ש עוד בסוגיא שם ותנא דידן כו' וחכ"א כמוה בלא קליפתה אר"ח זו דברי ר' יהודה אבל חכ"א כביצה ומחצה שוחקות כו' שיער רבי שני ביצים ועוד וכמה ועוד אחד מעשרים בביצה עפרש"י:
ב והנה הרמב"ם (בפ"ד מהט"א) פסק דכביצה מטמא טומאת אוכלין ופסק נמי כריב"ב מדתנאו בברייתא בלשון חכמים כביצה ומחצה רק דלא פסק דבעי שוחקות וליישב מקו' התוס' ישפוט כל בר דעת דס"ל דהך חכמים דס"ל כמוה בלא קליפתה הוא ניהו חכמים דס"ל כביצה ומחצה וכריב"ב דחצי פרס הוא ביצה ומחצה וחצי מזה הוא ג' רבעי ביצה וזהו כמוה בלא קליפתה ושיערו חכמים שהקליפה מחזיק רובע ביצה וזה שאמרו כביצה לטמא טומאת אוכלין רק כמוה בלא קליפתה ושיעור סעודה דג' ביצים הוא ביצים שלימות עם הקליפות וזה מוכרת בדעת הר"מ שפסק כר' יוחנן בן ברוקה גם וחצי חצי חצי' לטמא טומאת אוכלין גם האי דכמוה בלא קליפתה ומיושב קו' גליון הש"ס שם מנ"ל דגם ריב"ב ס"ל כלל זה ולמש"כ זה מוכרח. ולפ"ז דקליפת ביצה הוא רובע מלבר מהאוכל אם נפל ביצה אסורה למ"ה ביצי היתר. ולמאי דקיי"ל דהקליפות מצטרפות הו"ל ששים בהיתר נגד האיסור. וכ"ז למאן דלא ס"ל שוחקות אבל למאן דבעי שוחקות אם נשווה הני חכמים הדדי דכמוה בלא קליפתה הוא חציה מביצה ומחצה שוחקות מוכרח דהאוכל הוא יותר מג' רבעים וכי דייקת תמצא דהאוכל הוא ג' רבעי ביצה וחלק אחד מן כ"ו ושני שלישי ביצה שהרי השוחק הוא שיעור ועוד דשיער רבי אחד מך' בביצה נמצא השוחק של ביצה ומחצה הוא חלק אחד מי"ג ושליש בביצה וחציה מזה לשער טומאת אוכלין הוה ג' רבעי ביצה וחלק אחד מכ"ו ושני שלישי ביצה מחזיק האוכל ונגד זה נחסר מהקליפה חלק הנ"ל וכשיפול ביצת איסור במ"ה ביצי היתר הרי יש מ"ה חלקים אוכל היתר והקליפות מן מ"ה בצים שחשבנו לעיל ט"ו חלקים לתשלום ששים לדעה זו יחסר מכל רובע ביצה חלק א' מכ"ו ושני שלישי ביצה ונתוסף על אוכל האיסור שיעור זה. צא וחשוב הנחסר מן מ"ה קליפות מ"ה, חלקים דשיעור הזה ועוד צריך ט"ו חלקים כזה להשלים ט"ו רבעים שיהא בין הכל ששים נגד האיסור הרי נחסר ששים חלקים כהנ"ל סך הכל עולה שני ביצים ורובע מדוקדק שהרי שני ביצים הם נ"ג חלקים ושליש והששה ושני חלקים עולה רובע ביצה וכשנופל ביצה איסור בתוך מ"ז ביצי היתר נשלם מספר הששים שהרי יש כאן שני ביצים יותר ועל הרובע הא קליפי איסור מצטרף עם ההיתר [וא"ת הא הקליפה מחזיק פחות מרובע חלק אחד ויהא נחסר חלק זה]. אף אני אשיב דלק"מ דהתוס' שם ד"ה יתירה כתבו דהחשבונות דבש"ס הוא למאן דשיער רבי מאתן ושיבסר דלא חשיב ועודות דשבעה ביצים וי"ל דה"ט דהשיעור ועוד אחד מכ' לא ברירא ליה כולי האי רק מעט פחות וכאשר תחשוב על מאתן ושיבסר שבעה ועודות יחסר על ששים חלקים ב' ועודות וגם אם תפחת הנך מהא דשוחקות מהאוכל נתוסף שיעור היתר על הקליפות ונפחת מהאוכל ולזה משלים הקליפי איסור להרובע הנחסר חלק ועוד די והותר ועיין:
ג ועפ"ז יתפרש הש"ס חולין הנ"ל כמין חומר דהש"ס חקר מקודם אי ביצה בששים או בס"א וכפי פסק הר"מ דלא בעי שוחקות והני חכמים דשני הברייתות ל"פ א"כ הקליפה הוא רובע ביצה מצומצם וסגי במ"ה ביצי היתר. ולרבי דשיער בשוחקות בעי מ"ז ביצי היתר וכמש"ל. וכ"ז אי סגי בששים אבל למאן דבעי ס"א בעינן עוד ביצה יותר לכל חד כדאית ליה. ולזה הביא הש"ס הני עובדא לראי' דר' ובניו ס"ל לשער בס"א דההוא דאתא לקמי' דר"ג בר רבי א"ל אבא לא שיער במ"ז (ר"ל דלא רצה לשער במ"ז אף שיש בו שיעור ששים משום דס"ל דבעי ששים ואחת ולשיטתו דבעי שוחקות אין בזה שיעור] ואני אשער במ"ה בתמיה. ועובדא אחרינא אתא לקמיה דר"ש ברבי א"ל אבא לא שיער במ"ה [ר"ל דלא רצה לשער במ"ה משום דבעי ס"א] ואני אשער במ"ג בתמיה ועובדא זו היה בזמן מקודם שהחמיר רבי כר"י דבעי שוחקות והיה ס"ל דכמוה בלא קליפתה הוא חציה מביצה ומחצה והי' די במ"ה ביצים לשיעור ששים רק דסבר דבעי ס"א היתר לז"א אבא לא רצה לשער במ"ה כו' ואח"כ הביא עובדא דר' חייא דאמר כלום יש שלשים ופריך הא ל' משערינן בתמי' דכולי האי, לא מחזיק הקליפה חצי מהאוכל דא"כ איך יפרנס הא דאמרו חכמים כמוה בלא קליפתה כמאן ס"ל, וע"ע בירושלמי דתרומות פ"י מבואר דרשב"א משום רבי ס"ל דבעי ס"א ביצי היתר ורשב"נ פליג דדי בששים. וסיפר רשב"א המעשה דבא לפני ר"ג בר רבי ואמר אבא לא שיער במ"ז כו' מבואר ע"ד שכתבתי. והא דאיתא שם עוד דאמר רבי אית תמן חמשין והתיר מעשה שהיה כך היה ובאמת די במ"ח ביצים. ומצאתי בתשו' נו"ב מ"ק חא"ח (סי' לח) הביא בשם מהרי"ל ושל"ה שמדדו הקליפות והי' מביצה ומחצה שעם הקליפות שני ביצים בלא קליפות ומכוון למה שכ' בפי' הש"ס דהקליפה הוא רובע מלבר. וב"ה שכוונתי לאמתו:
שם אלא פת הבאה בכסנין לבד. ענין זה רבו פארותיו וסעיפיו ה"ה כתובים בשו"ע א"ח (סי' קס"ח) ובאחרונים שם. והרב אבן העוזר שם עלה בדרך סלולה. ורובי דבריו. העמק שאלה. הגבה למעלה. ובחדושי ביארתי (בסי' קס"ח) דברי ראשונים מחוורים כשמלה לא, אחדל מלבאר אף בדרך קצרה. כי כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע וכה"ז:
א דבשו"ע שם הביא ג' פירושים בפת כסנין. א) י"מ פת העשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקער ושאר מיני תבלין. ב) וי"א עיסה שעירב בה שמן או דבש וחלב כו'. ג) וי"מ שעושים אותה כעכיס יבשים כו' והלכה כד"כ שכל אלו הו"ל דין פת הבאה בכסנין. ולכאורה קשה הא הו"ל קולא דאתא לידי חומרא שפטורין מברהמז"ו ובאהעו"ז משמע בתי' להב"י דיאכלם בתוך הסעודה אך מהב"י לא משמע כן ולקמן (דף מב) יבואר בדין פת כסנין אם שבע הימנו אף באין קובעין עליו יברך עליו המוציא וברהמז"ו רק בדלא שבע יש בו חילוק וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ובעיקר פי' של פת כסנין ביאר האהעו"ז דזה פלוגתא גדולה בין הפוסקים ושוי' לב"י לטועה ע"ש. ולי הצעיר קשה יותר פי' הב' והוא פי' הרמב"ם דיחיד הוא בד"ז כי אף דגם רש"י פירש שנילוש בהרבה תבלין מ"מ דבש לשמן אינו בכלל זה דהא כתב דאינו מברך לאחריו אף שלא בחוה"ס לפי שמאכלה מועט וצ"ל דנעשה לקינוח ולמיתוק מרוב תבלין שבה ומנ"ל בעיסה שעירב בשומן או דבש שיוחלק משאר פת הא אנן חזינן שנעשה יותר למזון מלקינוח ומה לן שמוטעם יותר משאר פת באמת לחם עשירה מקרי. והנ"ל מה שהביא להר"מ זה דעיסה הנילוש בדבש ושמן וחלב מוציא מדין לחם הוא מפירושו בחלה (פ"א מ"ד) דתנן התם הסופגנין והדובשנין והאיסקריטוון פטורין מן החלה ופי' בירושלמי דובשנין דבש וחלב ואיסקריטוון בשמן ופירש"י והר"ש מטוגן בדבש. ולכאו' קשה הא תניא בפסחים שם הדובשנין כו' עשאן באלפס חייבין בחמה פטורין ואי נטגן ע"י דבש גם באלפס פטורין כדאי' בתוס' שם מהירושלמי דע"י משקה גם ר' יוחנן מודה וצ"ל דאינו נטגן כ"כ בדבש עשויה כעין משקה רק דנאפה והדבש נבלע בעיסה ולהכי פירשו באיסקריטוון צפיחית ומסיים רש"י שם שלשין עיסתן רכה מאוד וכצ"ל בר"ש עיסתן וקאי על כל הני שנעשה בדרך זה לשין עיסתן רכה דלא נתחייב בלישה לחלה דבעי גלגול ונאפה ג"כ בחמה לכן פטורין. ועיסה שנטגן ע"י שמן וחלב זה במשנה אח"כ עיסה שסופו סופגנין ופי' סופו באור ע"י משקה. אבל הר"מ פי' שם שמערבין בלישה שמן או דבש ותבלין ומיירי אף בבלילתו עבה אלמא דדבר הנילוש בדברים הללו מוציא העיסה מדין לחם לחייב בחלה בעודו עיסה אך כי חיוב חלה תלוי ג"כ באפייה דכתיב ואפו לחמכם בתנור וכדתנן עיסה שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבת עד שתהא תחילתו וסופו סופגנין לכן אם נאפה אח"כ בתנור או באלפס נתחייב ע"י אפייה והללו מעשה חמה הן להכי פטורין. וזש"כ הר"מ (פ"ו מה' בכורים די"ב) עיסה שנילושה ביין כו' או הרתיח המים (זהו חלוט של ב"ב) אם אפאה אח"כ בתנור כו' חייב בחלה הרי דכלל נילוש במשקין עם סופגנין וחלת המסרת בחדא בבא אם אפאה אח"כ בתנור להורות דחיוב חלה בא באפייה (ובדין י"ג) כתב בעיסה גמורה שנילוש אדעתא לאפות נתחייב בחלה אף דלא אפאה אח"כ בתנור כשי' הר"ש דסעיף י"ג וזהו לפי שמלישה נתחייב ולפי שדברים הללו מוציא מדין חלה בלישה שאינו דומה לעיסת מדבר מזה יצא לו להר"מ דינו דחלוק משאר לחם ודמי להסופגנין דפי' הירושלמי דזהו טרוקנין דתני במשנה פטורין בנאפה בחמה אבל אם אפה כשאר פת חייבת כגי' לעיל (דף לז ע"ב) אר"י טרוקנין חייבת בחלה וא"כ סופגנין ודברים הללו שנילוש בהן שוה להרמב"ם דכמו בטרוקנין אף דנתחייב באפייה מברך במ"מ בלא קבע עליו כמו כן בדובשנין כיון דלא קבע עליו כ"כ חלקוה רבנן אבל מה"ת לחם מיקרי לכל דבר ולפ"ז ל"ק קו' המ"א על הב"י דשינה בלשון הר"מ שעירב במקום שנילוש שכתב הר"מ (פ"ו מה"ב) לפי דגם הר"מ בפי' במס' חלה כתב שעירב בהן ומ"מ נ"ל שעירב דומיא דנילוש שמערב הרבה שמן או דבש שיוכר היטב טעם הדבש. (ב) ומה יפה בזה לשיטתו גם דעתו בפי"ג (מהל' מע"ק) דפי' מחבת ומרחשת כיצד נעשות נותן שמן בכלי ונותן עליה סולת כו' ולש בפושרין ואופה במחבת הרי דס"ל שלא טיגן כלל המנחות וכגי' במנחות (דף סג) מעשיה רכין ע"ש בפי' המשנה וצ"ל כן לשי' דבלישה הוציאה מדין לחם ואי נימא דגם באפייה היה ע"י משקין לא מקרי לחם כלל אלמה תנינא לעיל (דף לז) נטלן לאכלן מברך המוציא דלחם מקרי ומזה מוכח כהב"י בטעם שמן סגי ול"ק הא להר"מ פת כסנין מקרי ולמה מב"ע המוציא די"ל כיון דהמנחות נאפה לשם מצוה קביעות מיקרי כמש"ל (דף מב) מזה. ורש"י דגרס מעשיה רוחשין י"ל דלא ס"ל כהר"מ בזה דלישה מוציאו מדין לחם דהא פי' דובשנין בע"א כמש"ל או אולי ס"ל בטעם שמן לא מהני כהאי דמחבת דלש ברוב פושרין מ"מ פת כסנין דמעורב בה רוב שמן ודבש דבא לעידון מודה ביה. מ"מ דעת הב"י ברור מלולו בדעת הר"מ וכמ"ש. והנה בדין נילוש במי בצים. לכאו' י"ל דלא דמי לאינך הנילוש בשמן ודבש דהתנן (פ"ב דחלה) הנילוש במי, פירות חייב בחלה ש"מ דבצים אינו מוציא הלישה מדין חלה מ"מ אין ראי' כיון דלא נעשה כ"כ לקבוע סעודתו נשאר פת מברך במ"מ. אך באמת נ"ל לדעת הר"מ ביצים שוה לשמן ודבש דמוציאו מדין חלה בלישה ונתחייב באפייה רק דקמ"ל במשנה דחייב לאפוקי ממאן דס"ל דמי פירות אינו מחבר העיסה לחלה עיי' בירושלמי שם ואדרבה בבצים לדעת הרא"ש דס"ל דאי"ח בחלה פשיטא דלא מקרי לחם ג"כ להמוציא. ודעת הר"מ מורין ג"כ כהרא"ש דבצים א"ח בחלה כמ"ש הב"ח ביו"ד (סי' שכ"ט) וכ"ז בדעת הר"מ (ג) אבל דעת רש"י וש"פ משמע דה"ט דפת כסנין, משום דלמתק ועידון עבידא. ורש"י ורשב"א שפי' לחמניות אובליא"ש כוונתם ע"ד העשוי למתיקה דכ"כ הרשב"א בד"ה ר"ה אכל שזה באה רק לתענוג ולעידון אך באגור ושבולי לקט פי' אויבליא"ש היינו שנילוש בבצים ופי' באהעו"ז דתרי אובליא"ש יש וקשה דלפ"ז מאי מקשה הש"ס מהא דלחמניות על פת כסנין אימא פת כסנין שאני דעיקרו לעידון נעשה ונילוש בבצים עיקרו לשובע רק שמוטעם יותר אלא ודאי דהיא היא. וע"ע בריא"ז. ומ"מ נ"ל ברור דאינו תלוי דוקא במידי דעשוי למתק וראי' מטרוקנין אף דיותר הוא לשבוע מלעידון מב"ע במ"מ כדאי' לעיל (דף לז) דגובלו בעלמא הוא דאינו נאכל כשאר לחם. וכ"פ רה"ג פ"כ כעכים יבשים וה"ה בדין הרמב"ם כיון דאינו נאכל לקביעת סעודה. ולזה י"ל דגם אינך פוסקים דתלו במתיקה ועידון אינו אלא בפי' פ"כ מ"מ לדינא מודו כמו לחמניות דמב"ע במ"מ ודעת רמב"ם דכללן בפ"כ לפי דס"ל כשי' רש"י לקמן בפי' דברים הבאים מחמת הסעודה ואפי' על דייסא מברך במ"מ כ"ש פת כסנין. אך לרו"פ דס"ל כפי' התוס' לקמן צ"ל דפת כסנין איירי בבא יותר לעידון ולקינוח. אך דעת התוס' ורא"ש נראה דפליגי בנילוש בשמן ודבש מדלא אוקי הא דלחמניות בנילוש בשמן ודבש וגם מלשון קושייתם דתחילתו וסופו עיסה הוי לחם גמור משמע דס"ל דבעי שישתנה מעשיית פת כעין נילו"ש שמעשיה רכה ודקה כגובלא דטרוקנין וא"ל מ"ש מפת כסנין שכ' התר"י בשמם דהוא פת הממולא במיני מתיקה הא זו"ז למתק עבידי די"ל דבר הנילוש בו כיון דקמח ושארי דברים מעורב ביחד וכל שיש בו מה' מינים הם העיקר הו"ל פת גמור משא"כ פת כיסין הממולא בדבש וד"א אין הדבש טפל לה כיון שאוכל אותו למתיקה ויכול ליקח מתוכו הפירות והדבש לברך עליו רק כיון שאוכלם ביחד עם הפת כסנין ה' מינים חשיבי מ"מ אין אנו דנין אותם לפת גמור רק לבמ"מ. ובזה י"ל מה דקשה לשי' ר"ת לעיל (דף לז ע"ב) דבתר מעיקרו אזלינן מה מהני דממלא אותו אח"כ בשקדים מ"ש מבישול וטיגון אחר הלישה דסבירי ליה דמברך המוציא וכן הקשה אהעו"ז ולזה השיג על רמ"א ומ"א לקמן סי"ג רק דהוי פ"כ לר"ת. ובחיי ה"ר דלא כ"ה. ומ"מ א"ש לפי דשם כוונתו להעיסה לכן אזלינן בתר מעיקרו אבל בממולא שעיקרו הוא למתיקת הדבש והתבלין שבתוכה רק שאוכל בדרך מזון לא תיקנו בי' רבנן לב"ע המוציא לחם וג' ברכות אם לא בקבע עליו דאז דעתו למזון ושביעה אזלינן בתר הפת. ובחי' כתבתי עוד ליישב שי' הרמ"א לד' ר"ת וקצרתי פה כי קיי"ל כשי' ר"ש. היוצא לנו מכ"ז דשי' ר"מ יש לו מקום ולא מצינו מי שפליג עליו כי מה שפי' התר"י פת כסנין הוא הממולא בדבש אין ראי' דפליג בעיקר דינא רק בפירושא דפ"כ למאי דמפרש דמיירי בתוך הסעודה וא"כ מה נ"מ בש"ד שאינו עשוי כ"כ לשבוע כלחם האם דייסא וחביץ קדרא המעורב בדבש מב"ע בתוה"ס לשי' התוס' דלקמן להכי פירש פת כיסין דעיקרו הוא הממול' למתיקה אבל בלחמניות אף דגובלא היא פרפרת הפת מיקרי ופת פוטרתו ולא מצינו בפירוש רק בהא דהשיגו התוס' לקמן בפי' אובליא"ש וכ"כ אהעו"ז ואין ראיה מזה לפי' האגור דאובליא"ש הוא הנילוש בבצים וי"ל דזה מקרי מזון טפי דגם בממולא יש חילוק בין דבר המתוק לש"ד כמו בשר ודגים כמ"ש לקמן ומ"מ בעיסה הנילוש בדבש בלילה רכה ואפאה גם התוס' מודו להר"מ דהוה דומיא דנילו"ש שאינו נאכל כלל בתורת מזון אם לא שקע"ס ומ"ח סמכינן להקל כשי' הר"מ בדרבנן אם לא שבע הימנו הרי נתבאר פי' השני. (ד) ועתה אשובה אראה פי' הא' והוא דעת ר"ח ותוס' ותר"י ושאר פוסקים דפת כסנין הוא העשוי למלאות בשקדים ומיני מתיקה ולא מצאתי מי שחולק ע"ז זולת דיש לפקפק בזה לשי' ר"ת כמש"ל אך כיון דהתוס' עצמם פי' כן ע"כ צ"ל כמש"ל. ונ"ל דאיירי בעשוי רקיקים דקים שיבלע בה טעם המתיקה מהמילוי אבל בעשויין עיסה עבה ומניח בה קצת ממיני מתיקה להטעים יותר הו"ל לחם גמור לב"ע המוציא וג' ברכות דלא לחנם קראוה פת כיסין שעשויי' ככיס וחללו רחב, וכ"מ מתר"י שאינו מזון אלא למתיקה שיש בו אבל בעיסה עבה דסעיד טובא נראה דכ"ע מודו בזה כיון שתחלה וסוף עיסה גמורה ונתחייב בחלה משעת לישה ותואר פת גמור יש לו דהו"ל דין לתם גמור. אך בבלילתו רכה וגם הוא ממולא אף שהוא עב קצת י"ל דהו"ל כגובלא דלא נעשה לאכילת קבע. ותמה אני ע"ד אהעו"ז שכתב דרש"י וסייעתו פליגי ע"ד ר"ח בזה. ומה שה"ר ממש"כ הב"י סי"ז) דהממולא בשר ודגים מב"ע המוציא דזה אינו לד' תוס' רק לד' רש"י ותלה עצמו במש"כ התניא דמילוי בשר ודגים ברכתו במ"מ. ואני אומר דתלה תניא בדלא תניא דאנה מצא שיחשב זה לפת כסנין דע"ז ודאי לא כיוון רב ששת שיב"ע בתוה"ס דהא למזון עשויה ופרפרת הפת מקרי ויש להליץ בעד התניא דאולי כיון בנעשה דקים מאוד עד שיבלע עיקר טעם בשר ודגים ונעשה לעידון דומיא דכעכין יבשין וגם בזה צ"ע]. ומ"ש המ"א ואהעו"ז דהפוסקים סתמו בזה ומשמע דס"ל בכ"ד מקרי פת כסנין תמה אני על הגדולים איך רהיט להו דברי התוס' ביצה (דף טז) ד"ה קימחא דמוכח משם דפשטידא של דגים הו"ל פת גמור מדכתבו שם דאובליא"ש עיקרו הקמח ואזלינן בתריה מ"מ פשטידא של דגים כיון שהדגים שבתוכו נאסר משום שלא נתבשל ע"י ישראל גם העיסה שמבחוץ נאסר כיון שנבלע בו ויש שאוכלים אותו אחר שמסירים השומן והיינו דס"ל דמקרי פת גמור דהתירו חכמים] וניל"ש מדלא מב"ע המוציא יש בה איסור כו' ע"ש הרי מוכח שהממולא בדגים הו"ל פת גמור אף דלא קבע עליו והם ס"ל כפיר"ח בפת כסנין וה"ז ראי' נצחת לדעת הב"י ושל"ה וזה עיקר. (ה) ועד השלשה אני בא והוא פי' רה"ג שפת כסנין הוא כעכין יבישין. ונ"ל דזהו מש"כ התר"י בפי' לחמניות שהוא כעין כעכין והתר"י לא פליג בעיקר דינא רק דמפרש פת כסנין בע"א כפי' הא' מטעם שכ"ל שאין סברא שיב"ע בתוה"ס ומדברי התר"י משמע דנעשה מעיסה עבה ואפ"ה כיון דנאכלת לעידון י"ל דין פת כסנין ואזיל לשי' דס"ל דברכת המוציא תלוי באפייה כדלקמן (בסעיף י"ג) אבל לדעת ר"ת דתלה בלישה ובפרט כשנאפה אח"כ דהו"ל פת גמור מברך עליו המוציא ולפ"ז לא הביא הטור דעת זה לפי שפסק כר"ת והמחבר מסתם סתים דהנ"מ להב' דיעות דלדעת תר"י מיירי אפי' בעבה ולהי"ח דסי"ג מיירי בבלילתו רכה וקמ"ל אף שאינו דקה כמו ניל"ש שאח"ז מ"מ כשנעשה יבשים בדרך שאין קבע עליו חלוק משאר פת ודעה זו נוטה בטעמא דפת כסנין לד' הרמב"ם. והב"י פסק כדעת כולם כיון דאינו אלא מדרבנן דמיירי בשלא שבע הימנו. ודעי וראי כי כל הפירושים אינו נוגע לסתור דעת ר"ת שהביא התוס' לעיל (דף לז ע"ב) ד"ה לחם דאזיל בתר מעיקרא כי לפי' הרמב"ם הוא משום דס"ל דדבר הנילוש בשמן ודבש מפקי ליה מדין לחם בלישה גם לחיוב חלה. ולפי' רה"ג מיירי בבלילתו רכה גם לפי' התר"י כ"ל. ושמור כלל זה כי הב"י סתם לה ויש מקום לטעות בסעיף ז' ח' י"ג ומה שכתבתי ברור להמעיין שורש כל אחד ואחד בטעמו ונימוקו. (ו) ושבתי אני ואראה דברי הט"ז (ס"ק ח') שכתב אם לקח המילוי מהעיסה ואכל העיסה לבד עדיין דין כסנין יש לו ומש"ה קראוהו פת הבא בכסנין ולא פת כסנין סתמא וה"ט דאנו הולכין בתר שעת אפייה עכ"ל. ולכן נוהגין העולם בפת הממולא בשומשמין כמו שעושין בפורים עיסה עבה ונותנין באמצע השומשמין ונשאר פנוי מכל צד אף אם אוכלו בלא שומשמין או שאוכל מן הצד שלא בא אליו המילוי אימ"ב עליו המוציא רק על פת אחר לחוש לד' הט"ז. ובאמת דבריו נפלאים מש"כ דאזלינן בתר שעת אפייה אטו אפייה מפקע ליה מתורת לחם הרי הוא לחם לכ"ד רק דרבנן אקילו ביה לפי שאינו אוכל אותם דרך קביעות רק דרך תענוג לב"ע במ"מ אבל העיסה עצמה דנילוש במים ועבה כפת גמור מאי קינוח שייך ביה הא דין פ"כ מקומו מוזכר לה בדין ר"ש דאמר פת כסנין בתוך הסעודה מברך לפניו האם אמור יאמר הט"ז בזה שמי שאוכל הפת לבד יב"ע בתוה"ס אתמהה. והט"ז הביא לו עזר כנגדו דהא כסנין מקרי המילוי שנתמלאה כמו בכיס כמ"ש התר"י ולשון בכסנין ר"ל עם כסנין כמו זה בא בכדו כו'. ואי הוי תנא פת כסנין הייתי אומר כהט"ז פת של המילוי כלשון פת נחתום שבש"ס לזה אמר פת הבאה בכסנין להורות דוקא בבא עם המילוי כדי למתק ולעידון וגם דבריו אין בו טעם לשי' כל הפוסקים כמ"ש לקמן (דף מב). ובא וראה מ"ש התר"י בפת כסנין שזה הפת אינו מזון אלא מיני מתיקות שיש בו ולהכי אינו מצורף עם הפת וצריך לברך עליו בתוך הסעודה ול"מ לשיטת ר"ת דלהמוציא אזיל בתר שעת לישה רק בממולא כתבתי לעיל דה"ט כיון שעיקרו נאכל לשם המילוי א"כ פשיטא באוכל רק הפת דדין פת גמור יש לו אף גם לשי' הר"ש דאזיל בתר בסוף היינו היכא שהפת גופיה יש לו שינוי אפייה דנטגן בשמן אבל פת כסנין ה"ט לפי שאינו נאכל למזון כשאר פת מ"מ הפת גופיה לא אישתני דינו מלחם גמור לכל דבר. ובזה יש ליתן טעם להתוס' לקמן דלא פי' לתמניית דהוא פת כסנין כפרש"י שם לפי דלפירושם פת כסנין הוא הממולא ועיקר הפת לא נשתנה דינו רק כשאוכל עם המילוי א"כ מאי קמ"ל שמואל דמערבין בהם ובמאי יוגרע כשהנית המילוי ג"כ רק לשי' רש"י דהפת גופיה נשתנה מעשיית שאר פת שפיר קמ"ל. והנה באמת נ"ל בעיסה עבה הממולא בשומשמין רק להטעים האוכל והעיס' גופיה לא קבל טעם כסנין אף אם אוכל עם המילוי אין לו דין פת כסנין וכמש"ל (אות ד') בממולא בבשר ודגים. והפוסקים לא כיוונו רק בממולא מיני מתיקה עד שכמעט הפת גופיה הפך טעמו בו וקבל טעם כעיקר מהמילוי [ואולי גם הט"ז כיון לעיסה כזו כמ"ש (בס"ק י"א) אך אין לשונו משמע כן וגם כי לא היה צריך למה שכתוב דאזיל בתר שעת אפייה] או העשויין רקיקין דקים ככיסין ונאכל לצוותא בסימא עם המילוי אבל באוכל פת עבה בלא מילוי וכן האוכל מן הצד שלא בא אליו טעם המילוי הדבר פשוט כביעתא בכותחא שדין פת גמור יש לו לב"ע המוציא וג' ברכות ותל"מ:
ז ולמש"כ יתבאר עוד דעת המ"א שכתב (בס"ק כ"ב) דנילי"ש וכן כל מיני פת כסנין הנזכר לעיל טעון ברכה בתוך הסעודה כשאוכלן לקינוח ותמהו עליו האע"ז מהדגול מרבבה כיון דבכל חדא מינייהו איכא פלוגתא די"ל דזהו פת גמור וא"כ בתוה"ס אזלינן להיפך לקולא ולא יברך עליו והנ"ל דקו' זו אינו אלא לדעת הט"ז שם דסובר דתלוי אם מעט ואם הרבה יאכל ולזה צ"ל שיהיה פ"כ לכל הדעות שע"ז אר"ש צל"ב בתוה"ס אבל המ"א כיוון לתרץ זה במה שכתב (בש"ק כ"א) שלא מחמת הסעודה פי' שאין אוכלן לשובע אלא לתענוג כו' ור"ל אף שכ"ל (בסעיף ז') שתלוי באם יאכל מעט או הרבה שראוי לקבוע עליו אך כאן דמיירי בתוך הסעודה בעי דעת האוכל שיהא לתענוג ולא לשם קביעות כמ"ש הרי"ף ואין זה בפת גמור שאינו עומד לעידון שבזה בטלה דעתו רק דבר העומד לזה ולזה תלינן בדעתו. וכעי"ז מצינו חילוק בש"ד אם כוונתו לפתוח או לעכל עמ"א (סי' קע"ד ס"ק י"א) ועפ"ז נמלט המ"א מקו' הנ"ל כיון דאינו נ"מ בכ"ז רק שלא יהא אמרינן בטלה דעתו וכיון דחזינן דעת גדולי הפוסקים שכל הנך דסעיף ו' נכלל בפירוש פת כסנין דחלקוה רבנן משאר פת א"כ השווה דעתו לדעת גדולים וחכמים נוחה הימנו. ובר מן דין למשכ"ל אין כ"כ פלוגתא דכ"ע מודו לפי' א' פת כיסין ובפי' כעכין צ"ל לדעת ר"ח בבלילתו רכה. וגם לפי' הרמב"ם בבלילתו רכה כ"ע מודים ובבלילתו עבה אי נימא כשי' הר"מ דמפקי ליה מחלה בלישה י"ל דכ"ע מודו ודמי לטרוקנין. אך בחי' ביארתי ד' התר"י ברור וצלול דס"ל דאף דהקילו חכמים גבי לחמניות וטרוקנין דמב"ע במ"מ הוא מטעם דאין דרכו לאכול לקביעות כשאר פת דסעיד אך זה גובלא בעלמא ואינו סועד כ"כ עתוס' פסחים (דף לז) מ"מ בפי' פת כסנין דמיירי ר"ש בתוה"ס מיאן לפרש בהנך רק פת כיסין הממולא במיני מתיקה ואינו מזון כ"כ ונעשה רק לקינוח ועידון דע"ז יברך בתוה"ס וזה דלא כפי' המ"א שם וכ"ה כוונת המרדכי שהביא הט"ז (בס"ק יו"ד) ובאמת לא מצאתי להראשונים דפליג ע"ז זולת הש"ל כי פי' הר"מ גם פי' בה"ג בכעכין י"ל דפי' כפרש"י והרי"ף דר"ש איירי שלא בתוה"ס ודעת הר"ם בלא"ה ניחא לשי' דסובר כפרש"י לקמן דאפי' על דייסא יברך בתו"ה. עיין בכ"מ והרא"ש וטוש"ע שכתבו אותן שקורין ניבלא"ש דהיא רכה ודקה אולי הוא ג"כ דבר הנאכל לעידון לבד דהא כמה ראשונים מסתפקים בזה אפילו בקבע עליו שלא יברך המוציא וג' ברכות עתוס' לעיל (דף לז ע"ב) ושארי פוסקים (מיהו אין מזה ראיה כ"כ דכמה מיני ניבל"ש ואובל"ש יש כמ"ש בחי') ולזה לא זכר השו"ע דין דתוה"ס בס"ו. והנכון מי שרוצה לצאת ידי כולם בכל הנך פ"כ דלעיל שיהא דעתו לשם שביעה ומזון ולא דרך קינוח או שיאכל בתחלה מעט עם פת כמו גבי פירות (בסי' קע"ז) וא"צ לברך אך בפת כסנין גמור הממולאים במיני מתיקה או צוקר לעקיך הנעשה בבלילה רכה מיני טארטין הממולאים במרקחת וכיוצא בו אין ספק דצריך לברך עליו בתוה"ס וע"ע לקמן (דף מב ע"א) משכ"ש ובתי' כתבתי עוד בכל הסימן שם ועת לקצר:
רש"י ד"ה זה שני לארץ כו' זתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים כו'. הקשה הרש"א דהיל"ל רבותא אף מגפן. וי"ל משום דלא פסיקא ליה דיין קודם לזתים ותמרים דסעיד ומשמח. וכיוון בזה ליישב דהא ארץ בתרא מיותר והיל"ל חטים זיתים ושעורים תמרים וגפן כו' ולמה חלקו בתרתי וי"ל לפי דהנך תרתי לא פסיקא כ"כ ולצדדין נקט דזית קודם לכוסס שעורים חיין אבל פת ודייסא אף משעורים חשוב מזית לפי דסעיד ותמרים תשוב מגפן וענבים וכשנשתנה לעילוי ליין חשוב יותר מזיתים ותמרים ולהכי חלקו לתרתי וא"ש:
ד"ה פת הבאה בכסנין לאתר אכילה וברהמז"ו כו'. יעיין קו' תוס'. ונ"ל דרש"י סובר דבעינן שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. ולשי' בחולין (דף צת) דטעם כעיקר דרבנן ולהכי בפת כסנין דנעשה מהרבה תבלין וכי"ב אין בו כדי אכילת פרס אינו מברך מעין שלש רק במ"מ דהכי אי' לעיל (דף לו) כל שיש בו מחמשת המינים מב"ע במ"מ ולא כגי' התוס' ברכה מעין שלש. וע"ז ה"ר דגם ע"ד שאינו מזון כ"כ מברך במ"מ ולא מעין שלש דומיא דאורז ודוחן ונקט הש"ס פת כסנין לפי דזה גם בתוך הסעודה הדין כן משא"כ אורז ודוחן תליא בדין ר"פ דלקמן:
ד"ה דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהן את הפת, עיין קו' תוס' והפוסקים עמדו למשען לו. הרשב"א חי' דקמ"ל אף שאין דרכן לבוא ללפתן הו"ל טפלה לפת והבעהמא"ו פי' דקמ"ל כשבאו בתוה"ס ולא היה דעתו עליהם בשעת ברכה ומדברי כולם נלמד דאיירי שאכל אותם עם הפת ללפתן ולפ"ז עדן לא פלטו מקו' התוס' מיין וגם קו' הרא"ש אמאי צריך לברך בתוה"ס גבי מתה"ס. עו"ק בשר ודגים וכי"ב שלא בא ללפת וגם אינן מענין מזון לא השמיענו רב פפא מה דינו. ול"נ נכון ואמת דרש"י לא מיירי דוקא שבאו ללפת עם הפת רק אם דרכן לבוא בתוה"ם ללפת אף שהביאו לו ע"ד שלא ללפת ואף שלא היה דעתו עליו אין טעון ברכה דהו"ל טפלה ובזה נכלל בשר ודגים וכי"ב אבל פירות וש"ד כמו דייסא שהם למזון ואי"ב ללפת תמיד אינו פוטר אא"כ באו ללפת ממש עם הפת. ולזה מסיק רש"י הלכך מזון ופירות שהביאו ללפתן אין טעון ברכה הרי דדייק הני דוקא שאין דרכן לבוא ללפתן בעי שיביאו ממש ללפתן אבל דבר שדרכן תמיד ללפת אפי' אוכל אותם לבדם אין טעון ברכה. ובזה מיושב כל הקו'. וזוהי דעת בה"ג הביאו הרא"ש. וכ"מ ד' הר"מ. ובדין שני דר"פ שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה שפירש"י כרוב ודייסא ר"ל כמ"ש הש"ג שלא היה דעתו עליהם בשעת ברכה וכיון שדרכם לבוא למזון אינם נטפלים לברכת המוציא דפת רק לברהמז"ו מטעם שהם מזון אא"כ הי' דעתו לקבוע סעודתו ע"ז הו"ל טפל לפת וכ"ה שי' בה"ג. (ב) ובחי' ביארתי כל השיטות ועל"ק רק דבר אחד מה שנ"ל ברור פי' ירושלמי לדעת הרא"ש והטור דלא כהתר"י דאי' שם ר"ה אכל תמרי עם פיסתי' (וגי' התר"י על פיסתי' והיא היא) א"ל ר"ח פליג את על רבך שבקן לבתר מזונא ומברך עליו תחלה וסוף א"ל אינון עיקר גניסתי' ועיין פירוש התר"י שאכל התמרים בלא פת ולא היה מברך עליו כו' ולא משמע כן מהרא"ש ומרדכי דהקשו לימא ליה אכול בלא פת בתוך הסעודה ותברך עליו ולפי' התר"י הא א"ל לצאת גם דעת ר"ת דפת פוטר כו' גם מה שפי' פליג את על רבך לא אדע אנה מצא דרב פליג על ר"ח ועצל"ח. והנ"ל פי' הירושלמי הוא זה דמקודם אי' שם דר"ה אמר רב דפ"כ לאחר המזון טעון ברכה תחילה וסוף ורי"ו ס"ל דאין טעון ברכה ולאו דוקא פת כסנין דה"ה לפירות פליגי כדאי' שם רחב"ב כד משלחו ליה פירות מבית הנשיא הוה שבק בתר מזוני וברך עליו תחלה וסוף ונקט פת כסנין דבזה פליגי שם ג"כ רי"ה ורבנן. ואח"כ איתא האי עובדא דר"ה אכל תמרי עם פיסתי' והקשה לו ר"ת וכי פליג את על רבך וה"פ דר"ח היה סובר הא דאכל ר"ה התמרים עם הפת ללפת אף שאין דרכן לזה כמ"ש בפירש"י עושה כן לצאת ידי ספק ברכה לפי שלדעת ר"י אצל"ב לכן הקשה לו וכי פליג את על רבך רב דס"ל דצ"ב עשה כרבך ושבקן בתר מזוני ותברך עליו תחלה וסוף כדעבד ר"ת שם והשיב לו ר"ה זה עיקר סעודתי ואיני עושה זה מטעם ספק ברכה רק ע"ז קבעתי ואין לי ד"א ללפת ולפ"ז לא מוכת דעת התר"י. גם בד' הרא"ש שגו האחרונים והעיקר הא דמספ"ל אם קובע סעודתו על הפירות אי מקרי זה מתה"ס דיהני אף שיאכל אותם תחילה בלא פת שלא יהא טעון ברכה כפי' בדין רב פפא מחמת הסעודה ועז"כ מסברא דאצל"ב דלדידיה הוה זה מחה"ס ולא אמרינן בטלה דעתו ולא הביא ע"ז ראיה מהירושלמי כפי משכ"ל דלא איירי הירושלמי באכלן לבד רק עם הפת ומסיק ובירושלמי כו' שבקן בתר מזונך דאין פירושו בתר אכילת הפת לאכול בפני עצמו ולברך תחלה וסוף דלפי זה יקשה לסברת הרא"ש בפי' דשלא מחמת הסעודה רק כפי' רש"י דבפירות יברך בתוך הסעודה תחלה וסוף. לזה פי' דבחר מזונך ר"ל לאחר הסעודה וסיים דג"כ לית הוכחה לסברתו דא"צ לברך דאל"כ הי"ל לאכלם בתוך הסעודה לברך לפניו די"ל כדי לברך עליו גם בסוף אמר בתר מזונך ואין הטעם דמצוה להרבות בברכות כדעת הט"ז (ס"ק ב') דלא מצינו אופן מצוה זו שיעשה להתחייב בברכות. ועיין במג"א (סי' רט"ו ס"ק ו) דלא משמע כן רק קו' ר"ח היה דסבר דפליג על רב כמ"ש והצעת הרא"ש היא דמהירושלמי אין קושיא ואין הוכחה וז"ב. ועד"ז א"ש דברי הטור דמחלק בין קביעת סעודה מתחלה דאין צריך לברך אפילו אוכל מעט פירות תחלה דזה נקרא מחמת הסעודה כדין ג' דר"פ דלזה כתב הרא"ש ואדם שאוכל בתחלת סעודה כו' אבל בתוך הסעודה אם אוכל פירות בתחלה לא מחזי כ"כ שבא מחמת הסעודה ללפתן בזה פסק שצריך לברך. אבל אם הוא אוכל מתחלה פירות ופת ביחד ודעתו לקבוע עליו זה נקרא גם כן מחמת הסעודה ואז אפילו אוכל אח"כ פירות לבדו אין צריך לברך וזה שלא כדעת התר"י שכתב ליישב שי' רש"י ואין זה לד' תוס' והרא"ש. והמרדכי מספק"ל אפילו אוכל בתחלה פת ופירות. לזה כתב די"ש יוצא ידי כולם לאכול מעט קודם בלא פת ויברך עליו. וזה דלא כדעת אחרונים שערבבו השיטות. ובחידושי ביארתי כ"ד למינו ישכון. גם ביארתי הספק דרמזים ע"פ הספק של הרשב"א בחי' אם אכל בתוך הסעודה ונמשך אכילתו עד אחר גמר סעודה אם צריך לברך. ועז"כ התקנה שיאכל מעט קודם נטילה ויברך עליו ופוטר את שלאחר המזון. והטור לא כתב דין זה לפי שכתב דאין דין דאחר הסעודה נוהג בזה"ז. אך הרמזים נמשך אחר לשון הרא"ש דהביא דין דאחר סעודה (בסי' כ"ו) ועפ"ז יתיישב הכל. והמעיין יבין לאמתו ואך ריש מלין אמרתי:
תוס' ד"ה אלא כו' בתוך הסעודה קודם ברהמז"ו. הפ"י פי' דאיירי לאחר הסעודה כדין ג' דרב פפא ותמה על הב"י. ולא כ"ה דתוס' לא ס"ל כרשב"א מדכתבו לקמן גבי תמרים לאתה"ס מב"ע תחלה וסוף רק דאיירי בתוה"ס כדמשמע בש"ס דקאי אהביאו בתוה"ס ונקטו קודם ברהמז"ו כלפי מש"כ רש"י דמיירי לאחר המזון והשיגו על זה וזה ברור:
בא"ד ומש"כ דפטר ליה ברהמ"ז אפי' לרב ששת משום דהוי דבר מועט ר"ל דלהכי שאני מפירות לר"ש משום דמאכלה מועט ואינו ראוי לקבוע עליו בטל לגבי עיקר סעודה משא"כ בפירות דדרך לאכול מהן הרבה הוי קביעותייהו תשיבו בפ"ע הס"ד:
ד"ה הלכתא כו' לאחר הסעודה גרסי' וה"פ אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה כו' ומקודם זה פי' הא דשלא מחמת הסעודה כגון תמרי מוכח דגם תמרים דזייני טעון ברכה תחילה וסוף. וכ"כ הרא"ש בירושלמי דרב הונא אכל תמרי וא"ל רב חייא שבקן בחר מזונך ואת מברך עליהן תתלה וסוף שזהו דין ג' דר"פ ולא עוד אפילו דייסא דהוא יותר מזון נראה דעתם דטעון ברכה תחלה וסוף מדפי' בהא דמחמת הסעודה כל מעשה קדרה ונראה אף בפת כסנין לאחר סעודה טעון ברכה תחילה וסוף כדעת רב בירושלמי שכתבתי בפרש"י, ואי"ל כסברת הרשב"א גבי יין כיון דאי קבע עליו מב"ע ברכת המזון אמרינן מיגו דמהני קביעותי' לפת מהני גם ליין דהתם שאני דשם קבע עליו רק דלא מהני קביעותי' אמרינן מיגו דמהני כו' משא"כ גבי פת כסנין דאם קבע עליו ממש מברך ברכת המזון והו"ל כפת גמור ואם אכל בתורת כסנין הו"ל ככ"ד שבא לקינוח. ונ"ל בפ"כ אם קבע עליו מהני אפילו אין אחרים קובעים עליו אף לדעת הר"מ שהביא הרא"ש דבטלה דעתו מ"מ בזה שייך שפיר המיגו דרשב"א. ועי' בתר"י שכתב בהא דלאח"ס טעון ברכה תחילה וסוף שמעינן דברכת שלש אינו פוטר מעין שלש ואם אכל דייסא לאח"ס אע"פ שהברכה שלו מענין ברכת המזון אין ברכת המזון פוטרתו דאי איתא דברכת ג' פוטר מעין שלש לא היל"ל שיברך לאחריו מיהו נראה דביין פוטרת כו' והבין הב"י דעל דייסא אינו פוטר ברכת המזון אף בדיעבד חוץ מיין ותמרים וזה תמוה כמ"ש הפר"ת וע"ש מה שהקשה דברי רשב"א אהדדי. ובחי' ביארתי לשון התר"י דס"ל בכל פה"ע דשבעה מינים שברכתם מעין שלש אינו פוטר ברכת המזון אף בדיעבד אבל בדייסא ותמרים אינו פוטר לכתחלה דלהכי צל"ב לאחריו אחר הסעודה ובדיעבד פוטר. ומש"כ דאי איתא כו' ר"ל דאי איתא דבעלמא בפה"ע פוטר משום דמעי"ש נכלל בברכת שלש א"כ בדייסא דהוא מזון לא הי' צל"ב לאחריו כיון שבלא"ה צ"ל ברהמז"ו על הפת אבל אם אינו פוטר בעלמא דהו"ל כברכה אחרת גם בדייסא אף שהוא מזון א"י לסמוך לכתחלה ע"ז אבל ביין פוטר אף בלא סעודה. ולכן אם שתה יין לאחר סעודה אצל"ב לאחריו ובזה א"ש דעת רשב"א דס"ל הכא ביין הטעם משום מיזן כמש"ל ובפרק ש"ש (דף מת) בעובדא דשמעון בן שטח דשתה יין ובריך אחריו להוציא ינאי מלכא הק' הרשב"א מדאמר נברך משמע שאיהו גופי' נפטר והא ברכת שלש אינו פוטר מעין שלש ותי' דיין מיזן כתמרים ור"ל דלהכי מטעם מיזן יוצא בדיעבד וכיון שהיה צריך לברך ברהמז"ו להוציא את ינאי הו"ל כדיעבד דהא לא היה יכול לברך מעין שלש מקודם דאז הו"ל כסילוק וז"ב. ולפ"ז תמוהין לי דברי המ"א בסי' (קע"ז ס"ק ז') על מש"כ בשו"ע דהמצטרף אינו נפטר בברהמז"ו דבב"י בשם רשב"א משמע דביין פוטר מפני שהוא זיין וה"ה תמרים ולא ראה בספר הרשב"א דקאי שם על שמעון בן שטח דהו"ל כדיעבד דהיה ס"ל דביין יכול להוציא אבל לדידן דס"ל ביין אינו מוציא רק לאיצטרופי הו"ל כש"ד וצריך לברך מעין שלש, ונ"מ בזה לד' הרא"ש דס"ל בדייסא יכול להוציא ואם הוא צריך לברך להוציא יוכל לסמוך על ברהמז"ו. אך בשו"ע סתם כד' הר"מ דבעי פת דוקא אינו נ"מ בזה. ומש"כ התוס' דין אחר הסעודה נוהג בינינו כו' זהו בסתם אכילה לדידן אין דרך למשוך כו' אבל באמר הב לן ונברך וכ"ש בנטל ידיו נוהג בהן דין ג' דר"פ שבכ"ד בעי ברכה תחלה וסוף וכ"מ בהתר"י וכ"ה במ"א (סי' ר"ח ס"ק כ"ד):
ד"ה אי הכי כו' והשתא כו'. כתב הרש"א זוהי דעת הרא"ש דפסק כר' חייא אבל התוס' פסקו דלא כר' חייא כו'. ול"נ פשוט דלשון והשתא הוא דרך קו' וה"ר מיין דפוטר כל מיני משקין אף דאינו נכלל בהברכה רק משום דיין ראש לכל המשקין כ"ש דפת פוטר כ"ד הבא מחמתו אף מים וכי"ב שבאין לשרות המאכל:
אלא כל שאחרים קובעי':