ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף מ.
גמרא אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך הרב פאת השולחן דייק מכאן דג' תיבות לא הוי הפסק שאינו מעין ברכה דהוה שיעור סכ"ד להכי כפל זה טול ברוך טול ברוך הבא מלח הבא ליפתן דהוה ד' תיבות יותר מכדי דיבור שלום עליך רבי דאפ"ה לא הוה זה הפסק. ובזה השיג על פר"ת י"ד (סי"ט סק"ו ועל התב"ש שם) והיטב אשר דבר בזה דאשמועינן אפי' הרבה תיבות יותר מתכ"ד לא הוי הפסק מ"מ אין ראיה מכאן לעלמא דשיחה ג' תיבות לא מקרי הפסק דמסתימת הפוסקים בשח בין תפלה לתפלה דמברך שתים משמע דכ"ש הוה הפסק. ועיי' א"ח (סי' כ"ה בש"ת ס"ק י"א) רק נקט הכא כי היכי דלא נטעה אף בצורך ברכה בעי שיעור כדי דיבור:
שם אין הלכה כר' יהודה ואמר ר' זירא כו' כעין זה פליגי נמי ת"ק ור"י בסוכה (דף מו) היו לפניו מצות הרבה ר' יהודא אומר מברך עכאו"א בפ"ע וכדר"ז כו' ושם פסקינן כר"י וצ"ל דש"ה כשמברך בסתם ע"כ המצות בכלל אינו ניכר על מה הוא מברך אבל הכא כשמברך בפה"א ניכר ברכתו על הפרי דהא גם כשמברך בורא מיני דשאים אינו ניכר שם הפרטי להכי ס"ל כת"ק דגם בפה"א הוי ברכה מבוררת. ותדע דהא הכא גם ר"י מודה דבדיעבד שפיר דמי והתם משמע דגם בדיעבד אינו יוצא אי מברך בכלל ש"מ דחלוקין הן: שם אבל הקב"ה אינו כן מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנא' כו'. צ"ב דהא מזה אין ראי' דמלא מחזיק דד"ת שאני דאי"ל שיעור וכל חללו של עולם אחד מג' אלפים ומאתים בתורה עיי' עירובין (דף כא). גם הדבר אחר אינו מובן דהכל חדא. ונ"ל דמקודם פי' הא דריקן אינו מחזיק וכהאי דלקמן (דף נה ע"א) אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה ע"ש מש"כ והד"א הוא לפרש האי דמלא מחזיק דאינו דומה למדת בו"ד במלא אינו יכול להוסיף בזה עוד אבל בד"ת אם תשמע בישן שתחזור מה שלמדת תשמע בחדש להוסיף בו חדשות כמחז"ל כל זמן שאתה ממשמש בו תמצא בו טעם יותר להבין:
שם מאן תנא דעיקר כו'. רבים תמהו על הרמב"ם שפסק כחכמים דאינו קורא וכסתם מתני' דיוצא בפה"א (עיי' בכ"מ ובתשו' ש"א סי' כ"ג). ול"נ בפשי' דלכאורה בלא"ה קשה איך י"ל לרבנן לא מיקרי פה"א הא כתוב הדר הוא בפ' ביכורים הבא מז' מינים הבאתי את ראשית פה"א כו' ועכצ"ל כיון שיונק מן הארץ פה"א קרי לה וכהירושלמי. אך רב נחמן בר יצחק לטעמיה אזיל דאוקמי הסיפא רבותא לר"י לא נצרכה כו' להכי ורוצה לאוקמי גם הרישא כר"י ולא מיבעי קאמר לא מיבעי לרבנן בלא"ה ניחא כיון דיונק מה"א פה"א מקרי אף גם לר"י דס"ל בחטה אף שהוא מין אילן אינו מברך בפה"א משום דכי שקלת כו'. וצ"ל דה"ק דבעי שישאר על העץ הנלקח ממנו שם עץ פרי אז מברך על הפרי כשם דבר הנלקח הימנו וא"כ כה"ג בפה"ע דלא מיקרי על אילן שם אדמה הו"א דאינו יוצא בברכת בפה"א קמ"ל. גם לר"י י"ל ה"ט דעיקר אילן ארעא היא וכדס"ל בבכורים אף ביבש המעיין לז"א מאן תנא חשיבות זו דעיקר אילן ארעא היא ר"י ורנב"י גופי' אמר זה מאן תנא כו' וכה"ג מצינו בב"מ ריש פ"ב וכמה כו' עיי' תוס' שם וא"ש: רש"י ד"ה טול ברוך כו' וא"ל טול מפרוסת המוציא כו' הך שיחה צורך ברכה. לכאורה מורין דבריו דבעינן שהשיחה הוא מעין הברכה שפוטרו בזה כגון דבוצע ומברך לצאת ידי כולם וא"ל הבוצע טול מפרוסת המוציא לאכול על סמך ברכתו אבל אם א"ל טול ובירך עליו לא שייך דיבורו לברכתו וכ"ש שלא מעין הברכה כלל כגון תנו לפלוני לאכול דייסא וכי"ב הוי הפסק ועד"ז כל אחד מוסיף כמו מלח או גם גביל לתורי כיון דבל"ז אסור לאכול הו"ל מעין ברכתו. אבל הר"מ (בפ"א מה"ב) כתב אם הפסיק בדברים מענין דברים שמב"ע א"צ לברך כגון שבירך על הפת ואמר תנו לפלוני לאכול כו'. ודעת הב"י דהר"ם ס"ל דדי שיהי' השיחה צורך סעודה וכמ"ש הב"ח דרק דברים בטלים הוי הפסק. ונראה דגרסו כגי' הרי"ף טול כרוך בכ"ף וצ"ל דרב מיירי בפת נקייה דאי לא"ה למה יגרע מלח ולפתן מכל צרכי סעודה ואפ"ה ס"ל לר"י דלא הוי הפסק. ובחי' הארכתי והעלתי דעת הר"מ כהתר"י דבעי מעין עשיית הדבר שמב"ע ובתנו מאכל לפלוני ר"ל תנו פת מעין ברכת אכילתו אבל בע"א לא וכן בשתה צ"ל תנו לשתות. ועד"ז יש להשוות כה"פ אבל הפסק ד"א שלא מעין ברכתו לכ"ע הוי הפסק. וממוצא דבר נ"ל ג"כ בברכת המצות כגון שבירך לשחוט ואמר תנו לפלוני לשחוט ואינו מוציא אותו בברכתו דהוי הפסק כיון שכל אחד דבר אחר הוא ואינו דומה לתנו פת לפלוני שנותן מדבר שקובע סעודתו עליו. וא"ש דעת תשו' הרשב"א שהביא הב"י והב"ח (בסי' קס"ז) במי שבירך על פת נקייה לאכול בלא ליפתן ואח"כ נמלך ואמר אחר הברכה הביאו ליפתן דהוי הפסק ודחאו הב"י והב"ח בשתי ידים ע"ש. ולמ"ש אתי שפיר כיון דמתחילה לא הי' דעתו עליו כלל לא הוי מעין ברכתו לכ"ע כנ"ל. ויש ללמד זכות על מנהג בני אדם כשיושבים במסיבה יחד ומי שקדם ובירך עונה אמן אחר ברכת חבירו קודם שטעם כלום די"ל דזה הוה מעין ברכתו לפי דאמן הוה מגוף הברכה כמ"ש לקמן (דף מז) מ"מ המונע משובח ועת לקצר:
תוס' ד"ה יבש כו' אלא כקובל כו'. לכאורה נסתר בזה דעת רב נחמן בר יצחק דר' יהודה, היא דהלא גם לרבנן א"ש דש"ה דנראה כקובל. ונ"ל דלא אמרו ה"ט אלא ביבש המעין דקאי אבית השלחין דחטים ושעורים דמזה אינה ראייה עוד לפירות וע"ז ציינו דבריהם אבל בנקצץ האילן אין זה כקובל כיון דראויה ליטע ומריח מים יפריח רק מטעם דאילן לאו עיקר ארעא הוא: ע"ב גמרא מאי קמ"ל יש לדקדק מאי ק"ל אטו לא ידע הא דר' יוסי דכל המשנה כו'. ונ"ל דר"ל כס"ד לעיל נימא כתנאי וכמ"ש בתוס' דפליגי בלא הזכיר שם ומלכות ורב אתי ככ"ע להכי מקשה פשי' ומסיק כהדיחוי דלעיל דאמר ברכה דלא תיקנו רבנן:
שם לא עברתי מלברכך כו' כי לשון עובר הוא בשאט נפש דלא הזכיר כלל ולא שכחתי דרש על פרטי המצוה שלא עשה כתיקונו לפי דמה"ת הוה ברכה גם בלא שם ומלכות וכמ"ש בר"פ ש"ש. ובזה מיושב הגי' דתניא ולא הביא המשנה (פ"ה דמע"ש) דאי' שם לא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו לפי דשם דרש מלא עברתי איסור תורה ממין על שאי"מ ומלא שכחתי דבר שאינו מעכב והיינו ברכה דרבנן וי"ל כמ"ש המזרחי דר"ל להזכיר שעושה לשם ה' כעין מצות צריכות כוונה ולא מיירי בנוסח הברכה כנ"ל:
שם במשנה ועל החומץ מברך שהכל. התר"י הקשה אמאי מברך כלל הא בשותה ביוה"כ חומץ חי פטור ש"מ דלא מקרי אוכל וכדאי' בר"פ בשמן זית. ותירץ כיון דבשותה טובא חייב מפני שנהנה להכי גם לברכה לא יצא מתורת אוכל וברביעית מברך בתחלה ולא בסוף ובטובא אפי' בסוף. ומהר"מ שם הקשה למה חילק בברכה אחרונה בין מועט למרובה. ולק"מ דעיקר סברתו לחלק בין חומץ לפלפל דשם מזיק ולא נהנה אבל בחומץ אינו מזיק דא"כ אפי' טובא נמי אלא ה"ט דביוה"כ ביתובי דעתא תליא וחומץ אינו משיב את הנפש אלא בשתה הרבה. דרבה הנאתו ולהכי לברכה צל"ב אף במעט כיון דיש לו קצת הנאה אבל ברכה אחרונה דבעי שיעור רביעית להכי בעי שישתה טובא שיהנה כ"כ כדי שיעורא והר"מ (בהל' שביתת עשור) פסק בחומץ אפי' שתה טובא פטור. אך לשי' דפסק גם בש"ז שהכל א"ש דחומץ לא גרע מש"ז מ"מ מוכח דס"ל דחומץ אינו מזיק מדפסק (בפ"י מה"ת ד"ז) בגומע חומץ משלם קרן וחומש ובשמן זית ס"ל דאינו משלם החומש משום דמזיק ובפלפל דס"ל דאימ"ב כלל ביאר הטעם (בפ"ח מה"ב) מפני שהם תבלין והא דפטור בחומץ ביוה"כ משום דאינו משיב הנפש אפי' טובא. ולכאו' יש לה"ר דחומץ אינו מזיק משבת (דף קיא) דס"ל לאביי מגמע ובולע ויש לדחות אולי מוקי לה כרבי דחומץ משיב אה"נ כסתם משנה דיומא. וכ"ה בירושלמי שם דלרבי מותר לבלוע ולרבנן אסור מיהו לדעת הר"מ בלא"ה אין ראי' דאיהו ס"ל (בפכ"א מה' שבת) גם בש"ז דמזיק מותר לבלוע וצ"ל דס"ל למאי דמסיק שם דרבא הדר ביה אינו מטעם הואיל דלפני טיבול כו' דבשמן לא שייך זה רק בלא"ה מותר לבלוע כמו שמן. או י"ל דה"ט בשמן דמותר לבלוע משום דלרפואה בחושש בגרונו דרכו לשהות בפיו כדאי' בר"פ וכשבולע ואינו משהה הוה שינוי ואינו ניכר דעבד לרפואה ובחומץ י"ל מטעם הואיל כדאי' שם ודעת הרא"ש בהא דחומץ דמברך שהכל מיירי במזוג ומוכת דס"ל ביוה"כ אפי' שתה טובא פטור ולשי' דחומץ מזיק הא דמותר לבלוע בשבת מטעם הואיל ולדינא נראה כיון דרו"פ ס"ל דמברך ובפרט דאין אנו בקיאין בזה כמ"ש המג"א (סי' ר"ד) אסור לבלוע בלא ברכה אפי' מעט:
שם ועל הנובלות כו'. ראיתי לבאר פי' בושלי כומרי ותמרא דזיקי לשי' הראשוני' ובזה יבואר גם שי' הרמב"ם מה שחקר בי' הש"ך (בי"ד סי' רצ"ד) ומצא ידי די השיב אמתת כוונתם בעזה"י. הנה בפי' בושלי כומרי פירש"י תמרים ששרפם החום. ואולי זהו פי' הר"ש (פ"א דדמאי) בושלי כומרי מניחין אותו באילן להצטמק. וי"מ תמרים שאין מתבשל באילן ועושה כומר בארץ ומתבשל וזהו ג"כ פי' הרא"ש (בפ"א דערלה) וזוהי ג"כ כוונת הטור (סי' ר"ה) שאין מתבשל באילן ור"ל דאח"ז טומן בארץ ומתבשל והרי"ו שכתב טבלות הוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל דלכאורה משמע שאח"כ היה יכול להתבשל והוא תמרי דזיקי לכן השיג עליו הב"י. ול"נ שחסר תיבת באילן וצ"ל ולא נגמר בישולו באילן כפי' הרא"ש והתר"י כתב נובלות פירות שנפלו קודם בישולן אינו ר"ל תמרי דזיקי דהא כתב אח"כ נובלות שהיו טובים ונפסדו משמע דה"ט דמברך עליו שהכל משו' דנתקלקלו רק כוונתו כפי' הר"מ וכמשכ"ל (בדף לו) דר"ל שנתקלקלו הענבים בעודם פגים ונפלו ולז"כ בפי' המשנה נובלות הן אשר נפלו פגים קודם שיתבשל יעו"ש ואוסיף עוד להוכיח דאין טעם הר"מ משום דהם פגים דלא בא לעונת המעשר דהא גם על הא דנובלות תמרה דדמאי ס"ל לחד מ"ד דהוא בושלי כומרי והתם צ"ל דכבר בא לעונת המעשר כדדייק הש"ס ספיקן הוא דפטור הא ודאי חייב רק סתם שם נובלות הוא קודם הבישול כדאי' בירושלמי פ"ה דשביעית מן הפגים עד הנובלות נו"ן יום מן הנובלות עד התאנים כו'. וע"ע שם פ"א דמעשרות ולז"כ הר"מ בהא דנובלות תמרי דמיירי שעדיין לא הטילו שאור דהוא עוהמ"ע (ב) ובפי' תמרי דזיקי למאי דמסיק דקאי על נובלות תמרי דדמאי ע"כ איירי בשהגיע לעונת המעשרות כדאמר הש"ס ספיקן פטור הא ודאי חייב וכדס"ל לרי"ל בירושלמי והרמב"ם כתב בפי"ג מהל' מעשר פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין ונובלות תמרה והן שעדיין לא הטילו שאור כו' אפי' א"ל ע"ה שאינן מעושרין ה"ז פטור ממעשר עד שיודע שהן מן השמור עכ"ל ופסק כר"י בירושלמי שם דאפי' ודאן פטור מטעם הפקר. ולכאורה קשה הא בפ"ב שם כתב בתמרים עונת המעשרות משיטילו שאור וא"כ אפי' שמור יהא פטור ממעשר. וצ"ל דמיירי שיש בהם תמרים שבשלו וכדכתב הר"מ שם בפ"ב ד"ה אשכול שהגיע בו אף גרגר יחידי כולו חיבור למעשר. וכן תירץ בירושלמי דדמאי ופסק הר"מ כחכמים שם בנובלות שנפלו אלו שהטילו שאור חייבות ושלא הטילו פטורות ולפ"ז צ"ל דגם מ"ש בפי' פ"א דדמאי דנובלות הן התמרים הנופלים מן הדקל מיירי כשעדיין לא הטילו שאור. דכתב אח"כ שזה רובו הי' הפקר וזה דלא כהש"ך שם. (ג) ועפ"ז יבואר ד' הר"מ והטור י"ד (בסי' רצ"ד) ומקורם ממתני' פ"א דערלה ענקוקלות כו' אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלות כולם אסורות. ופי' הר"ש על הא דמותרין ברבעי כדתניא פרי אתה פודה ולא בוסר ופגין ומשמע דלא חל עליהם קדושת רבעי כלל דאף דבערלה תנן המעמיד בשרף הפגים אסור מפני שהן פרי אך ברבעי לא מיקרי פירי עד שיגיע לעונת המעשר וכ"כ הר"מ בפ"ט (מה' מע"ש) דאינו ניתן במתנה אא"כ נתנו בוסר וה"ט דבעודן בוסר לא חל עליו קדושת רבעי עיין קדושין (דף נד ע"ב) וכ"כ בפיהמ"ש בערלה והותרו כולם בנטע רבעי לפי שנטע רבעי לא יתקדש אלא בפרי הראוי לאכילה ובהא דהנובלות הביאו הר"ש סוגי' דידן דנובלות סתמא הוא בושלי כומרי והטור (בסי' רצ"ד) כתב הפגים ותמרים שאינן מתבשלים והענבים שלקו חייבין בערלה ופטורין מרבעי הנה מ"ש ותמרים שאינם מתבשלין הוא פי' דהנובלות למ"ד בושלי כומרי וכמש"ל שאינם מתבשלין באילן עד שיטמינהו בארץ וברבעי מותר. ופי' הגר"א לדעת הטור הא דתנא כולם אסורות ר"ל של כל הפירות ובערלה דוקא ודוחק. וי"ל ג"כ בהא דכתב סתם שאימ"ת ושינה מלשונו בטור אורח חיים שאינם מתבשלים באילן לפי שהרא"ש הביא בה' ערלה על הא דהנובלות פלוגתא דחד אמר בושלי כומרי וחד אמר תמרי דזיקי ולא הכריע ואולי פי' הנובלות כולם ר"ל כל מין נובלות אסורות בין בושלי כומרי או תמרי דזיקי וברבעי מותר כיון דלא נתבשל להיות אוכל וכמ"ש הב"י ראי' להטור דפגין ובוסר לא מיקרי פרי כהנ"ל ה"ה תמרים שאינן מתבשלין כיון שלא הגיע לעונת המעשר באילן. אבל הרמב"ם פי' בפ"א דערלה והנובל מן האילנות מן הפרי קודם שנגמר בישולו אסור בכל אף ברבעי וכתב הש"ך שם דר"ל דהוא בושלי כומרי ולמש"ל הדבר מוכרע דר"ל תמרי דזיקי וכ"פ הגר"א רק שתמה מהש"ס דילן. ול"ק כ"כ דהר"מ מוכרח לזה לפי שמפרש בושלי כומרי בעודן פגים שאינם ראוין לאכילה ובזה לא חל רבעי כלל כמש"ש דאינו מקדש אלא בראוי לאכילה לכן פי' דהוא תמרי דזיקי ומיירי בהגיע לעוה"מ ולז"כ קודם שיוגמר בישולו והכא פי' קודם שיתבשל או אולי ר"ל בושלי כומרי עפ"י שכ"ל למ"ד בנובלות תמרי הוא בושלי כומרי ר"ל שכבר בא לעוה"מ ונתקלקל. וממוצא דבר תראה דליכא פלוגתא לדינא בין הטור והר"מ דהר"מ דס"ל דנובלות אסור ברבעי מפרש שכבר הגיע לעונת המעשר ולא מצינו דפליג הטור ע"ז דהוא כתב תמרים שאינן מתבשלין ובדין הטור י"ל דהר"ם מודה דהא משמע בש"ס דמין זה גרע מבוסר דע"ז מברך שהכל ובוסר חשוב לב"ע בפה"ע וכיון דבוסר לא מקרי פרי לרבעי ג"ז כ"ה ונקוט הך כללא דכל אפין שוין דלרבעי בעי שיוגמר לעונת המעשר כנ"ל. (ד) והנה בעיקרא דמלתא הא דמשמע מב"י והר"מ דעל פגין ובוסר לא חל קדושת שביעית ק"ל טובא דלמה אמר הש"ס בקדושין (דף נד ע"ב) הב"ע כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי הא לא מצינו זה בר"י אלא גבי ערלה הא י"ל ברבעי גם ר"י מודה וכמו דס"ל להר"מ דאף בוסר לא מיקרי פרי לרבעי ויכול להקנות אף דכ"ע ס"ל דהוא פרי לערלה דעדיף מפגים דאסור בערלה. והנה לכאורה הייתי אומר דהא דאמרינן פרי אתה פודה ולא בוסר ופגין הוא רק לענין פדייה אבל מ"מ חל עליו קדושת רבעי וכ"כ בקה"ע ספ"א דדמאי ויתיישב קו' הנ"ל. אך ד' הר"מ במש"כ שנתנו לו כשהוא בוסר לא משמע כן ואולי קים לי' להשר דר"י אוסר סמדר אף ברבעי וכן משמע בירושלמי שאוסר בכל וכר"ז שם דהורה בפגין שיקברו עיין שם וצריך עיון גדול:
תוס' ד"ה נימא רב הונא כו'. וי"מ עיין מהרש"א ודבריו סתומין. ונ"ל לפרש עד"ז דר"ה יוכל לומר דפליגי ר"מ ור"י בלא הזכיר שם ומלכות להכי ס"ל לר' יוסי שאינה ברכה כלל ובשהכל מודה ומ"מ צ"ל דר"ה כר"י לפי דאליב' דר"מ ודאי לא קאמר כיון דס"ל לר"מ אף בשינוי דשם ומלכות דלא הזכיר יצא כ"ש בשהכל לגבי פת ויין דאין זה שינוי כ"כ ול"ק קו' רש"א דרי"ו יוכל לומר גם לר' יוסי וש"ה דלא הזכיר שם ומלכות כיון דר' יוחנן ס"ל דבעי שם ומלכות ס"ס לא מצי קאי ככ"ע דהא ר"מ ס"ל אף בלא שם ומלכות יצא ויהא סתם משנה דמע"ש דלא כוותי' ולהכי מוטב לפרש כפשוטו דכ"ע ס"ל דבעי שם ומלכות ומ"מ ס"ל לר' יוסי דהוה שינוי ורי"ו ס"ל כר' מאיר ודחי דאתי דעת ר"ה ור"י ככ"ע ומתורץ בזה קו' הפ"י ומ"מ דבר זה סתום בש"ס וגם לישנא דר"ה כר"מ אינו מיושב כ"כ כיון דהא דר"מ ענין אחר הוא דלא הזכיר שם ומלכות אך יש לדחות עיקר קושייתם דברכת שהכל שהיא ברכה כוללת לא מקרי שינוי לגבי ש"ד דהא גם ברכת פה"ע ופה"א אינו מזכיר שם פרי רק פת ויין דמדכר שמיה ס"ל לר"ה דשהכל הוי שינוי ודמי לברוך המקום שבראה דלא הזכיר בברוך שמיה דפת וגם כי הו"ל ענין פרטי על ד"ז לבד שפיר מקרי שינוי ודחי דמ"מ כיון דהזכיר מעיקרא שם הפת עדיף, ומהני. ואולי יש להעמיס זה בפי' הי"מ:
ד"ה אמר אביי כו' ואפי' דילג תיבת העולם בלבד כו וכ"כ הב"י (בסי' רי"ד) ובס' אהעו"ז הרעיש העולם והפליא על מש"כ דחלד לבד אינו מועיל דהא התוס' מדמה לי' למלכות דרה"ש ושם מלך לבד הוה מלכות. גם המ"א בסי' (קסז ס"ק כ"ב) הניח בצ"ע בברכת מלכא מארי' דהאי פיתא ואינו אומר מלכא דעלמא ומקום הניחו לי להבין דעת קדושים לאמתו. דהנה התוס' כתבו אור"י שאם דילג מלכות של, ברכת המוציא פל"ב וכתב המהרש"א נקטו הך ברכת המוציא משום הא דלעיל דבריך רחמנא דהאי פיתא ולא נקט מלכות כו' הן דבר אמת בפיו דכוונו לזה. אך הא גופי' טעמא בעי למה לא נקטו כל הברכות. והנ"ל לפי דבלא"ה יש לדקדק עמש"כ הרא"ש ולר"י כו' בעי לומר ג"כ מלכא מארי' דהאי פיתא הא כתבו התוס' כאן ולקמן דף מט) דאלקי אברהם חשוב מלכות שאברהם קראו אדון א"כ ה"נ אמר מאריה דהוא לשון אדון וצ"ל כיון דאומר מארי' דהאי פיתא גרע די"ל שהמליכוהו על הפת לבד ולהכי דייק התוס' דא"א המליך ה' ע"כ העולם ועפ"ז א"ש דבאמת בכ"מ מלך, לבד הוה מלכות רק הכא דהזכיר מלך ע"ז האוכל כמו מלך בפה"א או בפה"ע וכן מארי' דהאי פיתא או דהמוציא י"ל דהמליכוהו על ד"ז שיאמר מלך העולם וזה דייקו התוס' מלכות דבהמ"ז כפי' רש"א לאסיק ע"ז ואפי' תיבת העולם כו' וז"א אלא בברכת הנהנין דנקט ליה בידי' ובזה נדחי' קו' אהעו"ז שם ע"ש ומיושב נמי קו' המ"א הנ"ל דכשאומר מלכא מארי' דהאי פיתא די ולא בעי שיאמר מלכא דעלמא כיון שאומר נמי מארי' דהאי פיתא גם במלכא לבד המליכוהו על הכלל וא"ש והאומרו אין מזניחין אותו: