אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף לט.

דף לח.

גמרא ששמנו אגור בתוכו פי' כדאיתא בירושלמי כל הפירות אם נפל עליהם מים יש בו טעה הפרי אבל זית אם נפל עליו מים אין למים טעם שמן וזהו שמנו אגור בתוכו הגר"א ז"ל:

שם בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי כו'. הא דמיב"ל בשבת אף דחיך אוכל יטעם לפי שלאכול חיין עשויין דמוכח מנדה (דף נא) ועיי' בר"מ בפיהמ"ש עוקצין פ"ג ולזה מיב"ל בבישול אי נעשה ג"כ לטעמא או רק לעבורי זוהמא הנאכלין חיין ומבושלין ופשיט דלטעמא עבידי ועכ"פ מוכח מנדה, שם דגם בחיין ראוי לב"ע בפה"א. ולפ"ז קשה על הראב"ד הובא בטור (סי' רד ס"א) דעל שבת מברך שהכל ומהראב"ד גופי' בפ"א מהט"א בהשגתו על הר"מ שם מוכח דשבת עיקרו למאכל עבידי ולא לקדרה ע"ש. והנ"ל דלהכי כתב הראב"ד וכמדומה לי דשבת כו' מב"ע שהכל דלטעמא עביד. וכ"כ בה"ג לפי שזה העני תשתנה לפי העת והזמן. וכ"ה גם היום שזורעין אותן להטעים לבד ולהכי פסק בחיין שהכל וכה"ג כתבתי לעיל (דף לו ע"א) בסוגיא דקימחא בדעת הרי"ף שם ע"ש:

עם אמר רב חייא בר אשי פת צנומה כו' עד אלא אמר רבא כו'. עיין בתוס' ורא"ש והרי"ף כתב והלכתא כרחב"א והלכתא כר"ח אליבא דרבא והוא נגד דברי הש"ס נהרדעי עבדי כר' חייא ורבנן עבדי כרבא ומשמע דפליגי, והנ"ל ליישב ג"כ שיטת הש"ס שלנו עם הירושלמי בצוותא בסימא. דהנה התוספות והרא"ש הביאו הירושלמי תני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורם אמר רב חיי, בר בא הדא אמרה הדין דנסב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידי' צריך לברכוי עליה תנין כו' ולזה שפטו התר"י והרא"ש דהירושלמי פליגי בטעמא עם ש"ס דילן וס"ל דטעמי' דר' חייא שלא יבצע קודם ברכה שלא תפול הפרוסה מידו ויצטרך לברך שנית ע"ש. וזה דחוק בפירוש הירושלמי דנקט מתחלה אהן דנסיב תורמסא כו' כדאיתא בתר"י ואח"כ הא דר"ח דמדמה לזה. גם לפ"ז לא חדית רחב"ב מידי רק לפרש דברי ר"ח ולא היה לו לומר הדא אמרה והו"ל לומר בלשון פירוש דטעמא שמא תפול כו' ובפרט לשי' הכ"מ בדעת הר"מ דהך והוא לא אתי לידי' ר"ל שלא בא לפניו בעת שבירך א"א לפרש כפירושם. ול"נ לפרש בע"א עפ"י מה דאיתא בירושלמי בפרקין הביאו המע"מ שיעור בציעה איכא דאמרי כזית וא"ד פחות מכזית ובשו"ע (סי' קס"ז) איתא דאין לבצוע יותר מכביצה וס"ל לר"ח דעיקר הברכה הוא על מה דנקט בידי' ולא על כל הפת אף שמונחין לפניו ולפיכך אינו בדין שיברך על הבציעה לבד ולגרור ע"י כל הפת וכל מיני מאכל לפטור מברכה ובפרט בבציעה פחות מכזית וכמ"ש הדגול מרבבה (בסי' קס"ז) אבל כשהי' בידו כל הפת והתחיל לב"ע אף כי כליא ברכה אפרוסה מחשב הברכה ע"כ הפת ולפי טעם זה מיושב אתקפתא דרבא וע"ז אתא רב חייא בר בא להוכיח מזו להדומה לזה דכמו דס"ל לר"ח דעיקר הברכה הוא על מה דנקט בידי' רק דפוטר השאר דרך גררא מזה מוכח דאם לקח תורמוס אחד מן המונחים לפניו ומב"ע כיון דהברכה קאי ע"ז שבידו אם נפל מידו ואזיל העיקר בטל הגררה וצריך לברך פעם אחרת אם לא כשהיה דעתו בפירוש בברכתו ג"כ על השאר והוה דומי' דאמת המים שהביא שם דאז אצל"ב שנית (ובזה י"ל ג"כ כפי' הכ"מ ברמב"ם דלא אתא לידי' ר"ל שלא הי' לפניו בשעת הברכה שיגרור ע"י דצל"ב פ"ש ע"ש) ובזה יתבאר נמי כוונת ש"ס דידן בהא דאמר ופליגא דר"ח לפי דהא דאמר רב חייא בר אשי פת צנומה מב"ע המוציא ולא נקט דינו בפרוסה שאי"ב כזית משמע דקמ"ל דיכול ליקח צנומה דקה אחת לב"ע ונגרר על ידו השאר ומכ"ש לפי' הרא"ש דרוצה לצנום ע"ד לברך אח"כ מוכח דהוא פליג אר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה על הפת וס"ל בטעמו כהירושלמי דעיקר ברכה קאי על מה שבידו ואין נכון שע"י צנומה דקה יגרור רק שינקט כולו בידו בתחלת הברכה. אך רבא לא ס"ל כן בטעם ר"ח רק דס"ל שיהא שלם או גדול כדלקמן לזה בא באתקפתא ע"ד סברת הש"ס ואמר מאי, שנא בצנומה דלא ס"ל לר"ת לב"ע משום דהברכה קאי על הפת דנקט בידו לבד א"כ על הפת נמי אפרוסה גמרה. ור"ל, נהי דתקנתם ה"ט דגררא כיון שנקט בידו בתחילה, כל הפת עדיין יקשה נמי זה הא עכ"פ בסוף נגמר אפרוסה ולא הוי שלם או גדול למצוה בשלמין או בפתיתין גדולים אלא א"ר מברך ואח"כ בוצע וזהו טעמי' דר"ח דנגמר הברכה אפת שלם ולרבא אצ"ל דר"ח פליג על רחב"א דלא איכפת לן אם הצנומה גורר הנשאר. וזש"כ הרי"ף דהלכתא כרחב"א וכר"ח אליב' דרבא דטעמי' משום שלם וכדהביא אח"כ דין שלמין ופתיתין וזה שאמר הש"ס נהרדעי עבדי כר' חייא ר"ל כדס"ד טעמי' דר"ח ודי שתהי' בתחלת הברכה הפת שלם בידו ולרבא מברך ואח"כ בוצע. ומ"מ אינו סותר פסקא דהירושלמי נהי דטעמי' בטל דינא, לא בטל די"ל כיון דנאבד העיקר דנקט בידי' בטל הגררא ובפרט לשי' הט"ז ומ"א דהירושלמי מיירי על הסתם ע"ש דא"ש גם לש"ס דידן כנ"ל נכון בס"ד:

רש"י ד"ה דורמסקין מין עשב. וי"מ פרוינש ואי אפשר להעמידה דא"כ ברכתו בפה"ע והאיך קדם כו'. ולכאורה תמוה הא המברך סבר דלאו במלתייהו קיימי ונשתנה לשהכל כמו גבי זית מליח דלעיל ובגליון הש"ס הניחו בצ"ע. ול"נ דרש"י סובר כמ"ש הרשב"א בחי' דפרוינש מיגרע בבישולו ומן הסתם הביאו ממנו חיין כדרך הנאתי דלמה מבשל אותו ולז"כ דבפה"ע בעי ברוכי. אך דיש לדחות קצת אולי השביחן ע"י ד"א כמ"ש התו' באגוז המטוגן בדבש לזה מיאן התוס' בסתירה זו וה"ר מהמלגלג דסובר במלתייהו קיימי ואמר הש"ס שלקות בפה"א ע"ש. ובחי' ביארתי יותר גם שי' הרשב"א בירושלמי ענין חדש ומוכח דמין שאינו חשוב אינו פוטר את החשוב דרך גררא אלא במכוין לפטרו וכמו שכתב הטור (סי' ר"ו) ואר"ל: ד"ה זקנה אין כאן כו' ודברים הללו אינן באין ללפת כו' כוונת רש"י לאוקמי בתוך הסעודה לפי דס"ל כאידך תנא לקמן (דף מג) דלא מהני הסיבה לכל דבר חוץ מפת ויין לז"כ דמיירי בתוך הסעודה ומגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לש"ד כדאיתא שם להכי נתן בר קפרא רשות לאחד לברך ולפטור הנשארים, והרא"ש ה"ר מעובדא זו דהלכה כל"ק דשם והא דלא רצו לאוקמי בתוך הסעודה דס"ל דדברים הללו מקרי מחמת הסעודה ואצל"ב כמ"ש התוס' לקמן (דף מא) וע"כ מיירי שלא בשעת סעודה אבל רש"י לשיטתו דס"ל לקמן (דף מא) דברים שאינם באים ללפת צריך לברך בתוך הסעודה. ותמיהני על הדגול מרבבה שכתב (בסי' ר"ג) דלפירש"י שהי' בתוה"ס נדחה ראיות הרא"ש. דז"א דהרא"ש לשיטתו א"א לומר בתוך הסעודה וכמ"ש. והא דלא רצו לאוקמי אחר הסעודה קודם ברהמ"ז כמ"ש התוס' לקמן (דף מא ע"ב) דא"כ שוב לא מהני מיגו דהסיבה לב"ע כיון דכבר עקרו מסעודת פת. ועי' בתד"ה נתן דמיירי בהסיבו. ולכאורה תמוה דכמאן ס"ל הא לל"ק לא בעי הסיבו ולל"ב לא מהני הסיבו. וצ"ל דס"ל כשיטת הרשב"א דגם לל"ב מהני הסיבו והא דנקט ר"י יין משום רב דנקט יין לרבותא דאפי' ביין לא מהני הסבו ואכמ"ל:

ד"ה פרמי זוטרא גריעותא היא ובשאכלן חי קאי. כוונת רש"י בזה לגלות לן טעמא דלא נימא דה"ט דמברך שהכל משום דבבישול נפגם טעמי' כדעת הרשב"א והוכיח מזה דכר"ח קיי"ל ודלא כהרי"ף. וכבר כ"ל דשי' רש"י כהרי"ף לז"כ ה"ט בחי דגריעותא היא וכוונתו כמ"ש בסוגיא דקמחא דחטי לעיל (דף לו) דכל דפרמינהו לפרימא זוטא עד שאין תואר פרי עליו נשתנה ברכתו, אם לא דאישתני לעילויא ולהכי אמר ר' יהודה אלו ואלו בפה"א והאי דפרמינהו טפי כי היכי דלמתיק טעמי'. וכ"ה בירושלמי ר"ז בשם שמואל ראשי לפתות ששלקן אם בעינן הן מברך בפה"א שחקן אומר שהכל אר"י ומתניתא אמרה, כן חוץ מן הפת ופת לאו שלוק הוא לא אמר אלא פת אבל כ"ד שלוקים בעינן הן ולגי' זו בעי שלא נשתנה תואר פרי ואם שחקן שהכל, והגר"א ז"ל בפיהמ"ש גרס אר"י ומתניתא לא אמרה כן (וקאי על הא דשחקן שהכל) חוץ מן הפת ופת לאו שחוק הוא הא כ"ד אף ששוחקין בעינן הן וגו', זו א"ש יותר דמסכים עם הש"ס שלנו לפי דשמואל אמר סתם שחקן שהכל וי"ל בכל דבר ע"ז ה"ר ממתניתין דלא כ"ה רק בכה"ג דפת דאישתני לעילוי אף בשחוק דינו כבעין וכדאיתא בש"ס דהיכא דנתעלה בזה דנמתק טעמי' או כי"ב לא נשתנה ברכתו מבעין ואילו להרשב"א דה"ט דבבישול מגרע וכדעת רב חסדא א"כ אין ראי' מפת דנתעלה בזה א"ו כדאמרן. ולזה ס"ל בפת דוחן שהכל כמ"ש התר"י דיצא מתורת פרי. וזש"כ הרי"ף בקמחי דחטי דמברך שהכל דלא רגילי אינשי לספויי קימחא ולהכי השמיט הרי"ף ורא"ש סוגיא זו משום דכבר כתבו לעיל בקמחא דחטי שהכל דהטעם משום דאין דרך לאוכלם כך משמע הא כ"ד דדרכו לכך אע"ג דאישתני במילתייהו קיימי. ולפ"ז מש"כ המ"א (בסי' ר"י ס"ק י"ח) בזה אנא לא חילק ידענא רק דעיקר תלוי במה שדרך ב"א לעשות כן לאיזה עילוי אפי' נטחן עד אשר דק כמו שומשמין שחוקים וגרייפליך מרעצקט מברך בפה"א וכן דעת האעו"ז. ונסתפקתי בהא דאמרן דבנשתנה לעילוי במלתי' קיימא אם זה דוקא בנתעלה מחמת עצמו כלפת ותמרים שנתמעך ונמחק טפי או אף אם משבחין אותן ע"י ד"א. והדעת נוטה דבעינן שבחא דממילא וזהו ג"כ דעת השל"ה הובא במ"א (סי' ר"ד ס"ק כ"ב) ע"ש, (ב) ושבתי וראיתי בספר מעשה ניסים דעתו דאסור למלול תריין למרור ואינו יוצא ידי חובתו וטעמו בצדו דהא משמע מסוגי' דלעיל דכל שהוא שינוי לברכה הוה שינוי למרור דאינו יוצא ידי חובתו. ולפ"ז כמו הכא בפרימא זוטא דמברך שהכל משום דחשיב שינוי טעם דאיפגם כמ"ש הרשב"א הוה שינוי ג"כ למרור ואפי' לר"י דס"ל בפה"א משום דנמתק טפי זהו לענין ברכה דמט"ז לא הפסיד ברכתו אבל לענין מרור כל שנשתנה מרירותו אם נשתנה לעילוי שאינו מר כ"כ כ"ש דלא יצא. וראי' מכבוש ושלוק דכתב הרשב"א הטעם משום דנפגם מרירותי'. והא ע"י המלילה מופגם יותר דעיקר שינוי טעם דקפיד הש"ס היינו שנשתנה טעמו מכמו שהי' תדע דהא תריין כבוש יותר מר משאר מרורין מ"מ כיון שנשתנה לא יצא עכת"ד. ובמח"כ דבריו לא נהיר בזה דמש"כ בהא דפרוינש דעת הרשב"א משום דאיפגם לא כ"ה. דהמעיין ברשב"א עין בעין יראה דס"ל דה"ט כל שנפגם ע"י בשול מגרע ברכתו וכרב חסדא דלעיל אבל הנאכל חי ס"ל דלא נשתנה דינו. ומה שה"ר מכבוש ושלוק לא דמי כלל דהתם אף דשם פרי עליו מ"מ כיון דתלוי בטעמא ס"ל לר"י דהבישול מוציאו אבל היכא דאכלן חיין מי מוציאו מתורת מרור דהא יוצאין בכמושין אף שנשתנה קצת מרירותו מכמו שהי' רק שלא ישתנה ע"י ד"א ורש"י לא כתב משום דמיפגם רק גריעותא היא ור"ל כיון שנשתנה ואין לו תואר פרי הוה שינוי לברכה וכיון דפסק הש"ס היכא דנשתנה לעילוי לא, אבד, ברכתו וכמו כן בתריין דנמלי לבטל קפא שיהא יותר ראוי לאכול ולא נשתנה ע"י ד"א במילתי' קיימא. אך עדיין יש מקום לבע"ד לחלוק לפי משכ"ל דדבר המרוסק יצא מתורת פרי וכמש"ל בסוגיא דתרומה היכא דבעי שם פרי אסור לשוחקן אף לעילויא א"כ י"ל דה"ה דהוה שינוי לענין מרור ואין ראי' מברכה דאזלינן בתר עילוי אבל הכא שם פרי בעינן כדאמרינן בפסחים (דף לט) דמרור ניקח בכסף מעשר ובכסף מעשר פרי בעינן. והנשמת אדם שגה בזה, נגד דעת המעשה נסים הנ"ל ע"ש. וע"ז אני אומר תברא בצדו ממרור גופיה דניקח בכסף מעשר ומבואר במשנה ורמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש) דאסור לשנות הפרי ואוכל דבר שדרכו לאכול כו' ע"ש ואנן חזינן דחריין אין עומד לאכול רק להטביל בו אחר ריסוקן אלא ודאי דה"ט דדבר שעומד לכך לא בעינן שינוי לעילוי וכיון דחריין עומד למלול ולרסק שם פרי עליו כבראשונה ואף דפלפלין אינו ניקח בכסף מעשר אף דלטעמא עביד מ"מ דבר העשוי להטביל בו מקרי שפיר אוכל וכמש"ל (דף לה ע"ב) בסוגיא דפלפלין הא דאיתא בעירובין (דף כח) זרע גרגיר למאי חזי שכן שוחקין אותו ומטבילין בו ע"ש וכן פי' רש"י בנדה (דף נא) בשבת העשוי לכך ששוחקין אותו לכותח ולהכי חייב במעשר וכל שחייב במעשר ניקח בכסף מעשר וזה הוא כוונת מהר"מ במה שדחקו בו הב"י והט"ז (בסי' ר"ג) דקמ"ל אף דהבשמים כתוש ביותר ואין נשתנה לעילוי מצד עצמם רק מחמת הדבש כיון שעומד לכך תורת פרי עליו רק שלא יהא פגום ביותר. וכ"ד הגר"א ז"ל למלול התריין רק שלא יפגום הרבה וא"ש:

תוס' ד"ה בצר כו' שלפניו מברך אפי' כו' כצ"ל אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו כו' הצל"ח תמה מה ענין מלא לוגמיו לברכה אחרונה ובמס' עירובין נסתפקו בברכה אחרונה אם הוא בכזית או בכביצה כו', ע"ש. ודבריו תמוהין דשיעור כביצה הוא עצמו שיעור מלא לוגמיו ע"פ מש"כ תוס' פסחים (דף קז) דמלא לוגמיו פחות מרביעית והוא רוב רביעית ור"ל רוב הניכר וזהו שיעור שבועה, כביצה שהוא שני חלקי רביעית ע"ש וז"פ וע"ע ברא"ש פרק שלשה שאכלו ובמע"מ שם:

ד"ה מיא כו'. יש לחלק עי' ברא"ש. ובחי' ביארתי באורך השיטות למינהו וכתבתי שיטת התוס' ורמב"ם ורשב"א וש"פ דתלוי אם הוא דבר העומד לזה לבשל ע"ד לאכול עם המים אז המים כמותן דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי אף שלא היה דעתו לאוכלו דוקא אבל אם בשל לצורך גופו לבד לא וזה לא שייך אלא בירקות אבל בפירות לא שכיח אף ביבשים לא לכך עומדין מתחלת ברייתן. וכ"ה דין כבישה ודבר דבבישול רק לטעמא עבידי כשבת אף דנאכל חיין כמותן ולשיטת תר"י ורא"ש ומרדכי אם בישל או כבש ע"ד לאכול עם המים בין ירקות ובין פירות המים כמותן ודבר העומד לכך אפי' בישל לצורך המים לרפואה לבד כיון שרוב העולם מבשלין לאכילה המים כמותן אך אם מבשל לצורך גופן לבד כמו לביבות ולאקשין דהמים לשפוך קאי כ"ע מודו דהמים אינו כמותן ועל מי בישול עלי טיי"א פשיטא דמברך שהכל ודלא כהפמ"א ח"א (סי' צ"ה) לברך בפה"א. עוד בארתי דבר אמת בחי' לנזיר בשי' טעם כעיקר לענין ברכה אחרונה על טייא וקאפי ששותים מעט מעט ומפסיק בנתים יותר משיעור רביעית מ"מ אם לא שהה בשתיית רביעית יותר משיעור אכילת פרס והוא ד' ביצים צריך לברך בנ"ר. וכבר נסתפק המשל"מ וגם ראיתי כעת בס' קהלת יעקב דעתו שלא לברך אחרי' וכ"ד דחויין להמעיין בחדושי שם דכ"ד שעומד לכך לשתות מעט מעט דינו כאכילה גם לדעת הר"מ לשער בכא"פ וז"ב:

ד"ה פת צנומה כו'. הואיל ואית ביה תוריתא דנהמא כו'. כתבו זה לפי שהם פי' פת צנומה כפרש"י שנתנה לשרות במים או כבה"ג ושאר פוסקים שעירה עליהם מים רותחין בכלי שני ובפירורים דקים ודאי כשבא עליהם מים נימוק ונמחה ואין בו תואר לחם וצ"ל דמיירי בגדולות מעט אף שאי"ב כזית דבזה עדיין יש לו תואר לחם כשאין המים מתלבנים ולז"כ בפשי' היכי פליג על מסקנא דלעיל ובזה פרה תלונת הרא"ש על הר"ח לפי דגם הר"ח פי' פת צנומה שמחובר ע"י דבש או ד"א כדמוכח מפיר"ח לקמן (דף מב) במשנה שם דפרפרת הוא פח צנומה והתר"י הקשה שם מה פרפרת הוא זה ולמ"ש א"ש לפי שפת צנומה נעשה, ע"י חיבור ד"א למתוקי טעמא ולז"כ התוס' ג"כ בתירוצם מאחר שחביבה עליו ומ"מ שפיר הוכיח ופליגי דר"ח מדאמר צריך שתכלה משמע מזה דשלמה עדיף. אך התר"י ורא"ש פירשו דאיירי במפורר דק דק בלא מים ולא בעי תואר לחם כיון שלא נשתנה ע"י ד"א ול"ש ביה חביבות לזה כתבו בתי' בע"א דרב חייא בר אשי סבר כיון שבוצע ע"ד כן מקרי ג"כ שלמה ואולי לדינא לא פליגי. והנה מפי' בה"ג ובעהמא"ו ומרדכי מוכח דפת אינו מתבשל בכלי שני והאחרונים בא"ת (סי' שי"ח) לא הביאם ואף דשם יש להחמיר כמ"ש המ"א שם אבל לענין המוציא מוכח דבכ"ש לא יצא מתורת לחם ותימה על אהעו"ז (בסי' קס"ח) שכתב בשם תשובת רש"ך להיפך ע"ש:

ע"ב גמרא הביאו לפניו כו'. בחי' כתבתי באורך על (סי' קס"ח) בכל פרטיהם ועל"ק. רק לפרש דעת רש"י דמלבד קו' התוס' קשה מנ"ל דר"ה ס"ל דשלם אין לו מעלה כלל אף בשוין הא י"ל בפשי' דפליגי איזה עדיף. וגם כי זה סותר התוספתא שהביא התוספות דפרוסות דגלוסקאות ושלמה דבעל הבית מברך על השלמין. והנ"ל לשרש דעתו ע"פ מה דאיתא בשו"ע בשניהם ממון אחד מעלה דשלם עדיף אפי' נגד גדול ונקי. והנה עכצ"ל דרב הונא מיירי אף בפתיתין נקיים מדנקט הכל מודים בשל חטים דוקא מוכח דבמין אחד אף בנקי פליגי וגם צ"ל הא דהכריחו לפרש אם ירצה כו' זה הוא מהא דלא נקט ר"ה אמר פחיתין עדיף ור' יוחנן אמר שלמה עדיף כדנקט אח"כ מר סבר חשוב עדיף כו'. וגם הא דמסיק אח"כ וי"ש יוצא ידי שניהם משמע ליה דקאי על פלוגתת ר"ה ור"י כשי' הראשונים. ולפ"ז צ"ל דפליגי איזה עדיף דאל"כ יברך על השלמה ויוצא ידי כולם. לכן פי' דר"ה מיירי בפתיתין נקיים ושלם קיבר דרב הונא סבר דשוין הן והתוספתא שכ"ל מיירי בפרוסה קטנה מהשלם אז שלם עדיף וממילא שמעינן היכא דהפתיתין גדולים ונקיים בשני מעלות הפתיתין עדיף ובשל חטים נקט פרוסה להורות אף דיש להשלם שני מעלות שלם וגדול חטים עדיף. וה דאמר י"ש יוצא ידי שניהם מניח פרוסה כו' אף דקאי אפלוגתת ר"ה בפחותין מ"מ נקט לשון פרוסה לפי דמיירי בפרוסה גדולה ונקייה דפליגי ר"ה ור"י ובא להורות דלא על מעלת הגדול לבד יש לצאת ידי שמים אלא אם הוא נקי ג"כ דומיא דפרוסת חטים. וא"ש ג"כ מש"כ רש"י בד"ה אבל לא חצי בצל גדול שיש בו יותר מקטן שלם דלא נעלם ממנו מה שכתב התוס' דחצי בצל גדול מוטעם יותר כדמוכח ממשנה שם רק דק"ל הא בצל הו"ל מין אחד חביב או שלם וא"כ תקשי לר"ה מד"ה דר"ה ס"ל מברך על איזו שירצה ובבצל פליגי איזה עדיף לכן פירש הא דנקט ת"ק אבל לא חצי בצל גדול ר"ל אע"פ שיש בו יותר מהשלם דע"ז נקט לשון גדול להורות דיש להשלם מעלה אף נגד גדול וחביב וע"ז פליג ר"י דחצי בצל גדול עדיף ור"ל היכא שיש לו ב' מעלות עדיף משלם ופליגי כפלוגתת ר"ה ור"י לשיטת רש"י. והא דפרש"י כתנאי קאי על פרוסה של חטים היינו כיון דבדר"ה לא הזכיר פלוגתתן איזה עדיף רק אם ירצה כו' מן הסתם קאי על חטים. גם דיחוי הש"ס קאי ע"ז כמ"ש התוס' מכל חלבו. לכן פירש ג"כ בהס"ד דקאי על חטים מדחזינן דאף דכתיב כל לבו אפ"ה ס"ל לת"ק שלם עדיף ה"ה בחטים שלם עדיף. ומ"מ נזהר רש"י ליישב דעת ר"ה גם לס"ד דאתי' כר"י וא"ש הכל:

שם תני תנא כו' ובוצע ומברך. זה תמוה דהא מסקינן לעיל מברך ואח"כ בוצע ואף ר"ח לא ס"ל בוצע קודם וגם תיבת ומברך מיותר. ונ"ל דהאי תנא קאי על פרוסה של חטים (המוזכר בתוספתא עי' ברא"ש) דמברך על הפרוסה ובזה לכ"ע בעי ליבצע נמי על הפרוסה דחטים ולדעת התר"י על הפרוסה לבד ע"ש. ולפי דרצה להשמיענו דבוצע בפרוסה נקט האי לישנא דבוצע ומברך ולא כוון שיבצע לשנים דהא צריך לברך על יותר גדול כמ"ש המ"א (סי' קסז ס"ק ד') רק דר"ל שיבצע קצת ולא יפריד ויברך קודם גמר הבציעה וה"ט משום היסח הדעת כמ"ש התוד"ה והלכתא וכו' ובשלמה כתבו שם דיש נוהגין לברך קודם שיחתוך כדי שיהא שלם אבל בפרוסה כ"ע מודו דנכון לבצוע מעט מיהו בגי' הרי"ף ורא"ש אינו וא"ש:

שם ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא. ערש"י. והרשב"א פי' דבצע שני הלחמים והקשה הצל"ח לפ"ז איך אמר אח"כ כיון דכל יומא כו' הא בכל יום אין מביאין לחם משנה ואכתי יאמרו אילו הי' לחם משנה היה בוצען כרעבתן ונ"ל דר"ז סובר דעיקר מצוה בלת"מ הוא לבצוע כל השנים וע"ז חייבוהו חכמים רק דפריך דל"ש לתקוני זה דמיחזי. כרעבתן. ע"ז א"ל כיון דכל יומא ליכא לחם משנה רק בשבת לא מיחזי כרעבתנותא רק לתקנת מצוה וא"ש. ונכון לחוש לפי' הרשב"א:

רש"י ד"ה מניח כו' ובוצע או משתיהן או מן השלמה עתוס'. ונ"ל עוד דרש"י קאי על הני תרתי דינא דאיירי ביה רב הונא ור' יוחנן והיינו בפתיתין שוים וגדולים כמש"ל דהפתיתין נקי מהשלם דבשוין לפי שיש לכל אחד מעלתו להכי תלה ברצונו החביב לו יותר עתה לאכלו וכשהפתיתין גדולים ס"ל לר"ה פתיתין עדיף ור' יוחנן ס"ל בכל זה שלמה עדיף. וי"ש הרוצה לצאת י"ש הוא כן כשהפתיתין גדולים מברך על שניהם לצאת גם דעת ר"ה וכשהפתיתין שוין דמודה ר"ה במעלת השלם רק דתלה ג"כ ברצונו החביב לו כעת בזה יו"נ לברך על השלם ודי בזה שמניח ג"כ הפתיתין כיון שחביב לו עתה לאכלו כנ"ל:

תוס' ד"ה והלכתא כו' אבל אם היה צריך לברך כו' כצ"ל. ונ"ל דה"פ שה"ר מירושלמי דגם ר"ח ס"ל שצריך לסיים הברכה קודם שגמר בכדי שאצל"ב כו' וא"כ רבא דפליג ע"ז ס"ל שצל"ב קודם שיבצע ודלא כפי' הצל"ח ע"ש ותבין:

תוס' ד"ה מברך כו'. ור' יוחנן אומר על השלמים אפילו אם הפתיתין גדולים. הא דדייקו זה לפי' רש"י דר' יוחנן פליג אף בגדול. לכאורה י"ל מהא דפי' רש"י לקמן וי"ש יוצא ידי שניהן מנית כו' מחלוקת רב הונא ור' יוחנן והא אפשר לצאת בפשי' דבשוין יקח השלמה ובגדולים יקח הגדול כר"ה א"ו דפליגי נמי בגדול. אך ז"א דבלא"ה קשה ד' ר"ה לדעתם דבשוין ברצונו תליא דהוא דלא כמאן דהא לת"ק בצל שלם עדיף וגם ר"י דס"ל דחשוב עדיף מ"מ בשוין לא מצינו דפליגי. וצ"ל הא דכתב רש"י מברך על איזו שירצה ר"ל החביב עליו עתה יותר לאוכלו כמ"ש לקמן (דף מא ע"א) ד"ה אבל. ולפ"ז נוכל לפרש ידי שניהם גם בשוין. ויותר נ"ל דדייקו זה מפרש"י דחצי בצל גדול הוא יותר מהשלם וס"ל לת"ק דשלם עדיף ולס"ד מודה ר' יהודה במעלת השלם רק חשוב עדיף דכתיב כל חלבו ודמי לפרוסה דחטים כמ"ש התוס' לקמן מ"מ במין אחד כיון דס"ל לר' יוחנן מעלת השלם מסתמא ס"ל כת"ק דשלם עדיף אפילו מגדול רק ר"ה ס"ל כר' יהודה לגמרי אפילו במין אחד. וע"ז הקשו דהו"ל סברא הפוכה דלר"ה אפי' בשוין לא חשוב לי' מעלת השלם ולרי"ו חשוב אף נגד גדול ומיושב קו' הצל"ח בזה. ומש"כ עוד תימה אמאי שינה לשון פרוסה אף די"ל לרבותא נקטי' אף בקטן י"ל דלהכי ק"ל כמו דלשון פתיתים אינו מורה לפרש"י על גדלות כן לשון פרוסה אינו מורה על קטנות ודוחק. אך יותר נ"ל דלאו על פרוסה של חטים ק"ל רק על הא דשינה בסמוך מניח פרוסה כו' דלפרש"י דקאי על ר"ה היל"ל לשון פתיתים כלשון ר"ה ולמאי שינה ונקט לשון פרוסה כדאמר בשל חטים ולשיטת ר"ת א"ש דלדידיה קאי הא דמניח על פרוסה של חטים כמ"ש לקמן:

בא"ד ע"כ פיר"ת כו' כלומר אם ירצה כו'. הא דלא, פירש כפשוטו דפתיתין עדיף וכמ"ש הרשב"א י"ל דק"ל מדלא אר"ה פתיתין עדיף או מצוה מן המובחר כלשון ר"י משמע דס"ל דשוין הן והא דנקט אח"כ בפרוסה של חטים בהאי לישנא מברך כו' אף דשם דוקא הוא י"ל דשם ממילא מוכרע זה דחטים עדיף דאי, ס"ל איזה שירצה משום דא"א להכריע איזה עדין כתנאי דבצל א"כ הכא דמיירי בהביאו לפני כמה ב"א היו יכולים לצאת יד"ש שיברך אחד על פת חטים ואחד על השלמה כדס"ל להרש"ל הביאו המ"א (סי' קסח סק"ב) אלא ודאי דס"ל דחטים עדיף ודס"ל להרש"ל דיכול לחלק הוא להמסקנא מניח כו' וה"ה לחלק אבל בפתיתין ושלמים לר"ה דס"ל מסברא דשוין הן אשמועינן דמברך על הפתיתין וא"צ לחלק וזה כתבתי ע"ד פלפול, אך יונ"ל דהוכיחו מהתוספתא דבסמוך דתנא שלמין דגלוסקאות עדיף משלמין דבעל הבית ור"ל אפי' משלמין גדולים דאל"ה פשיטא הרי דנקי עדיף מגדול ושלם עדיף מנקי כדתנא פרוסה דגלוסקאות כו' ונהי דר"ה ס"ל דהתוספתא אתיא כת"ק דבצל דשלם עדיף מחשוב ולרי"ה נקי דחשיב עדיף משלם כמו דעדיף מגדול מ"מ א"א לומר דגדול עדיף משלם דא"כ תקשה נמי דהו"ל סברא הפוכה כמו שהקשו לפרש"י שכ"ל. ע"כ הוצרך ר"ת לפרש אם ירצה כו'. וא"ש נמי קו' השנייה דמניח פרוסה בתוך השלמים קאי על פרוסה דחטים. ולהכי מסקו וכן הלכה כר"י אף דאין דרכם לפסוק הלכה רק לפרש הש"ס. אך כתבו זה לפירושם לפי דלשון יוצא ידי שניהם דחוק לפרש על פרוסה דחטים דצ"ל כן לפיר"ת כמ"ש בד"ה מניח רק כפי' רש"י על פלוגתת ר"ה ורי"ו עז"כ דפשי' דהלכה כר' יוחנן וא"כ בלא"ה א"א לפרש דקאי ארישא וצ"ל דקאי אסיפא דחטים וכהס"ד דאתי כתנאי כנ"ל ביאור ד"ז אף שדבריהם סתומים: ד"ה אבל כו' מברך על השלמין כו'. כתבו זה לר' יוחנן דמודה בפרוסה דחטים אבל במין אחד שלמה עדיף ולר"ה זה אינו דאיהו ס"ל דמעלת הגדול ושלם שוין דלא כהתוספתא דס"ל דשם הוא אליב' דת"ק דבצל כמ"ש בדיבור הקודם. ומש"כ בלשון פתיתים ושלמים דמשמע דשלם עדין אף מגדול ונקי. נ"ל דהוכיחו זה מהש"ס עם התוספתא דס"ל במין אחד שלם עדיף מנקי א"כ א"א לפרש הא דרי"ו מודה בחטים משום נקי רק משום דאקדמי' קרא דחשוב ונקט פרוסה לרבותא אפי' קטן ומ"מ מוכח גם בגדולה דוקא של חטים עדיף דאל"כ נתני נמי דמודה רי"ו בפתיתין נקיים דנקי עדיף וכעין פלוגתייהו. ובזה א"ש דעת המ"א (בסי' קסח ס"ק א') שכתב ובגמרא משמע כו' מקו' אחרונים רק דט"ס קצת וצ"ל שם ומיירי [אף[בפתיתין גדולים ע"ש:

ד"ה כתנאי כו' ועוד פרש"י כו' וד"ה ומר סבר כו' והדין עם רש"י כו'. הרואה משתאה לדעת הצעת דבריהם זא"ז. גם מש"כ דר"ה לא קפיד אחשיבות ואשלמות חשיבות מאן דכר שמיה. ובפרט לפרש"י דחצי בצל חשוב מפני שהוא גדול הא ס"ל לר"ה דחשיבות דגדול עדיף. גם מש"כ ולפיר"ת נמי כו'. הקשה מהרש"א הא לפיר"ת דחשוב היינו שמוטעם יותר בלא"ה ל"ש זה לדר"ה והניח בקו' ונ"ל כוונתם עד"ז דק"ל לפרש"י דחצי בצל חשוב מפני שהוא גדול א"כ שפיר י"ל כתנאי על ר"ה ורי"ו בפתיתין גדולים דדמי ליה. לז"כ דהא חטים עדיף צ"ל משום דאקדמי' קרא ולא מטעם נקי דהא במין אחד כו'. והא דמדמה הש"ס לבצל צ"ל דהכי מדמי כו' כדכתבו בדיבור שאח"ז וצ"ל דמפרשי הך דחלבו במה שיש לו מעלה החשוב יותר ולפי זה הדין עם רש"י דלא רצה לפרש כתנאי אר"ה ור"י כיון דתנא במודה רי"ו פת חטים דוקא ש"מ דבמין אחד אף בנקי החשוב קמה פלוגתייהו וס"ל לר"ה אם ירצה כו' הרי דלא קפיד ר"ה אחשיבות ואשלמות ומאי כתנאי איכא מ"ס דחשוב עדיף ומ"ס שלמה עדיף אלא ודאי דכתנאי קאי על חטים דדמי לבצל דכתיב כל חלבו דמ"ס חשוב עדיף כו'. ועז"א ולר"ת נמי לא מצי קאי כתנאי לר"ה דלא חשיב מעלת השלם כל כך דהא ס"ל בשוין שלם עדיף אף מנקי רק אצל מעלה אחרת דגדול ס"ל ברצונו תליא ולא איזהו דעדיף טפי אלמא לא עדיף ליה חשוב (כצ"ל בתוס') ומאי כתנאי מר סבר חשוב עדיף ומ"ס שלמה עדיף א"ו דקאי אחטים דדמי לבצל מכל חלבו כנ"ל:

ד"ה מניח כו' והיינו [ידי[שניהן דכיון כו' כצ"ל:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה