אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף לח.

דף לז.

גמרא האי דובשא דתמרי מב"ע שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא. ר"ל שאין המשקה חלק מהפרי לחול עליו שם פרי רק הוא זיעת הפרי כמו שביאר מהרי"ט שברי"ף. עוי"ל עפ"י מש"כ הרא"ש בסוגיא דשלקות דמי פירות לא דמי למי שלקות דאין טעם הפרי במשקין ולזה קרי ליה זיעה ומיושב קו' התוס' פסחים (דף כד ע"ב) תוס' ד"ה אלא הכא הא טעם כעיקר דאורייתא גם קו' חי' רשב"א מחומץ סיתוניות הא עומד לכך ואמאי קרי ליה זיעה ואזיל לשי' שכתב הא דמי פירות אינו דומה לשלקות לפי שאינו עומד לזה אבל להרא"ש א"ש. אך יש להבין הא דאמר הש"ס כמאן כר"י דמי פירות אינו תרומה הא ר"י אית ליה בחולין (דף קכ) הטעם דדון מינה ואוקי באתרה ומקרא יליף לה. וראיתי בחי' רשב"א שכתב דדרשינן טעמא דלהכי אינו חשוב משקין משום דזיעה הוא והא גופי' טעמא בעי מנ"ל לדרוש טעמא דקרא. ונ"ל דע"כ צ"ל דר"י ס"ל מסברא ה"ע דזיעה דאל"ה רק משום ה"ט לחוד דאוקי באתרה למה ס"ל לר"י גבי בכורים וערלה נמי מי פירות אינן כמותן חוץ מזתים וענבים ואי' בחולין שם דה"ט דהדר גמר ביכורים מתרומה וערלה מבכורים לימא בכ"ד אוקי באתרה דבתרומה דכתיב תירוש ויצהר הני אין מידי אחרינא לא ובכורים דמרבינן מתביא אפי' משקה נרבי כל ז' מינים וכן בערלה בכל דבר דמשקה היוצא מהן כמותן. א"ו צ"ל דס"ל לר"י סברת חוץ דזיעה היא ולא חשיבה משקה רק אי הו"א כר"א דס"ל דון מינה ומינה א"כ ע"כ אפקי' רחמנא מסברת חוץ להכי צ"ל דס"ל אוקי באתרה ולהכי יליף מינה לבכורים וערלה דמי פירות אינן כמותן. ועדיין צ"ב ל"ל למר בר רב אשי לומר ה"ט דזיעה הא בלא זה מוכח מר"י דמי פירות אינן כמותן. והנ"ל בזה עם מה שיש לדקדק עד למה נקט מבר"א בדובשא דתמרי הא זהו בכל מיני פירות ואי"ל דאשמועינן אפי' דבש הזב מאליו ערא"ש זה אינו מוכח מר' יהושע. ולזה נ"ל דלהכי אסיק ה"ט דזיעה לפי די"ל ט"א דס"ל לר"י מסברא מי פירות אינן כמותן משים דאינו עומד לכך כמ"ש הרשב"א והו"ל שלא כדרך אכילתן וזו היא סברת ר"ז בפסחים (דף כ"ד ע"ב) ומט"ז היה ראוי לברך עכ"פ בפה"א לינחת חד דרגא כמ"ש הג"א ודמי לבוסר וקפריסין דר"פ (דלא אמרינן בזית מליח שהכל אלא משום דלאו במילתייהו קיימי והו"ל כד"א) ובפרט בדבש ה"ב מאליו דעומד לכך ושיבחו קרא ארץ זבת חלב ודבש היה ראוי לב"ע בפה"ע לז"א ה"ט דזיעה וכדס"ל אביי בפסחים שם והו"ל כדבר אחר שאינו מין פרי ומב"ע שהכל וע"ז ה"ר להאי טעמא מתרומה ולא מערלה כבפסחים שם לפי דנקט בה דבש תמרים וחומץ סתוניות אף דעומד לזה מ"מ פטור וע"כ מה"ט דזיעה אינו כמותן ומיושב קו' הצל"ח ע"ש. ולמ"ש מיושב נמי קו' תוס' פסחים שם ל"ל לאביי לומר ה"ע דזיעה הא יליף ערלה מבכורים. דזה אינו לפי דמזה היה חיליה דר"ז דעכצ"ל איזה סברת חוץ לר"י דמי פירות אינן כמותן דאל"כ היל"ל גם בערלה אוקי באתרה לזה סבר דה"ט משום דהו"ל שלא כדרך הנאתן. וע"ז השיב אביי דלא כ"ה דאי אשמועינן פירא כו' רק הסברא הוא דמי"פ הו"ל זיעה וא"ש. ולמש"כ טעם דזיעה עפ"י דברי הרא"ש דאין טעם הפרי במשקין א"כ בזתים וענבים דעיקר פרי הוא השמן והיין מסברא י"ל בהו דמשקין כמותן וזוהי כוונת הרא"ש (סי' ג') מש"כ על קו' ר"א ממיץ דבערלה ובכורים אי לא הוה כתיב בהו אכילה הו"א בלא קרא שמשקין היוצא מהן כמותן ור"ל בזתים וענבים דוקא דאיירי בהו ע"ש. וע"ז ה"ר מחלב ושרצים דצריך קרא להמחה וגמעו דגם בהו ל"ש ה"ט דזיעה דהא המחה גוף האיסור א"כ מסברא הוה משקין כמותן אי לאו משום דכתיב בהו אכילה כ"ז לשי' הרא"ש. (ב) אבל התוס' פסחים שם י"ל שיטה אחרת דגם בזתים וענבים י"ל דמשקין היו"מ אינן כמותן משום דהו"ל זיעה. ונ"ל דס"ל כפי' הא' שכ"ל דלא שייך לקרוא על המשקין שם פרי ולהכי היכא דכתיב פרי אין המשקין בכלל וז"נ גם ד' רש"י וכ"כ הרשב"א בחולין (דף קכ) ולשיטתם בדבר דלא נאמר בי לשון פרי רק לשון אכילה כמו הקדש וטבל וכי"ב גם משקה בכלל. וכ"מ מתוס' חולין דף קכ ע"ב) ד"ה הביא והא דיליף הני משרצים הוא לע"א להמחה וגמעו מתוס' שם ד"ה לרבות והא דלמד מבכורים לשתייה אף דבל"ז נכלל באכילה א"ש לפי' התוס' שם דלא נשאר למילף רק לכלאים וביה לא כתיב אכילה זוהי שיטת התוס'. (ג) ועפ"י האמור יש לדון בדיני ברכות דלשי' התוס' דאפילו זתים וענבים דעומד למשקה אי לאו דגלי בהו קרא לא הוה עליהם שם פרי לפ"ז י"ל בשאר מי פירות אפי' בשלם ונו"ט ואף במידי דעומד לבשל כמו פלוימען יבשים אינו מברך על המרק בפה"ע. ולא דמי למי שלקות דעיקר גידולן להכי נעשה לאכול אותם ע"י בישול במרק אבל פירות עיקר גידולן לחיין הם עומדים. וראי' לזה דהא בירקות היכא שטובים מבושלים מחיין מברך על חיין שהכל ואילו בפירות קיי"ל (בסי' ר"ב) דכל האילנות משיוציאו מב"ע בפה"ע אף שהוא עדיין גרוע ועפיץ וממתקן ע"י בישול וע"כ צ"ל ה"ט דעיקר גידולן לחיין עבידי אבל לשי' הרא"ש שכ"ל י"ל היכא דבשל דבר שעומד לכך לא מקרי זיעה ודינן כמי שלקות וזש"כ הרא"ש לקמן ואפשר שאם בשל כו' מב"ע בפה"ע. ולזה ק"ל ע"ד הב"ח שכתב בפשי' דגם בפירות שדרכן לישלק מברך על מימיהן בפה"ע דז"א לשי' תוס' ורשב"א רק כדעת המ"א דבכל מי פירות המשקה אינו כמותו וג"ז קשה על הלבוש הביאו המ"א בפירות שרוב אכילתן ע"י בישול מברך על מימיהן בפה"ע הא לא עדיף זה מזתים וענבים כמ"ש לשיטת התוס' וע"כ פירות שאני דעיקרן לחיין נעשין אם לא היכא דנטעי להו הרבה אדעתא דבישול ובחי' כתבתי עוד ועת לקצר:

שם לישנא אחרינא כו'. צ"ב מאי איכא בין ל"ק לל"ב ונ"ל דהנ"מ אי בעינן שיהא מכוין לאכילה או די בזה שיהא ראוי לאכילה אף דמכוין לרפואה דללישנא קמא בעי שיהא מכוין לאכילה וללישנא ב' לא בעי כוונה רק דבעי דבר שלא יהא מוכח לרפואה כמו חושש בשיניו דלא יגמע חומץ דריש פרקין ערש"י שם לז"א הא הרפואה לא תלי בכוונה דאף דאיהו לאכילה מכוין הרפואה ממילא אתיא א"כ לא מוכח דלרפואה קעבד דאולי דעתו לאכילה ולפ"ז אפי' מכוין לרפואה שרי וע"ז מסיק וצריכא כו' דס"ד היכא דדעתו לרפואה לא בעי ברוכי קמ"ל דללישנא קמא דבעי שיכוין לאכילה א"כ י"ל הא דצריכא לדרב דלא יברך עליו במ"מ. וא"ש הגי' דצריכא לדרו"ש דקמ"ל בעבה אף דמכוין לרפוזה יברך במ"מ הס"ד:

שם כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ורבי נחמיה סבר דמפיק משמע. עיי' בצל"ח שכתב הדבר יפוא למה שבקו רבנן קרא דפ' אמור (פ' כ"ב) דכתיב המוציא אתכם מארץ מצרים ור' נחמיה לא ימצא מענה ע"ז. ותי' רש"י ד"ה ור' נחמיה לא שייך ע"ז. גם בגליון הש"ס ציין על האי המוציא דמפיק משמע עיין עירובין (דף יט) וצ"ע וזה הוא כקו' הצל"ח דכ"ה מבואר שם אלא מעתה המוציא והמעלה דמפיק הוא אלא דאפיק כו' ע"ש. ואני אומר תרי גברי רברבי כרבנן לטעי בהאי מילתא דלפ"ד יותר קשה למה שבקי קראי מוקדמים בפ' עקב גופי' ורם לבבך ושכחת את ה' המוציאך מארץ מצרים וכמוהו הרבה שם. אבל באמת לא קשה מידי דהא מצינו ה"א הידיעה כמו הציפור השחוטה וכמוהו הרבה עצמו מספר האם נאמר דהה"א מהפך מעבר לעתיד ולהכי לא הביא קראי דהמוציאך. וכן מפ' אמור המוציא כו' דקאי על הקודם פן תשכח את ה' בפ' עקב. ומי הוא זה המוציאך כו'. וכן לא תחללו את שם ה' בפ' אמור ומי הוא זה המוציא כו'. וזה הוא ג"כ פי' ש"ס עירובין דה"ר דהפושעים דפשטו משמע והה"א הוא ה' הידיעה אותן אשר פשעו בי וע"ז ה"ר כמו המוציא והמעלה דאינו לשון הוה רק השורש הוא מוציא ומעלה והה"א הוא ה"א הידיעה אבל מקרא דהמוציא מים הביא שפיר דהכי כתיב שם ושכחת את ד' המוציאך מארץ מצרים גו' המוליכך במדבר הגדול והנורא גו' המוציא לך מים גו' וקחשיב הטובות שעשה עמהם ה' א"כ קאי זה על רישא דקרא המוליכך במדבר מקום אשר אין מים ואפ"ה מוציא לך מים מחלמיש דזה לבד שהוליכם במדבר אין זה טובה וא"כ הכי הו"ל לכתוב המוליכך במדבר גו' וצמאון אשר אין מים ומוציא לך מים גו' אלא ודאי דלשון המוציא גופי' לשעבר משמע ור' נחמיה יסבור כתי' רש"י שהוא לשון הוה ועתיד והביא ראי' מקרא דמסייע לי' וידעתם כי אני ה' המוציא וקאי אלהבא דל"ש לומר ה"א הידיעה דא"כ הו"ל השורש מוציא וזה ודאי לשעבר הוא ורבנן פירשו דגם זה הוא ה"א הידיעה לפי דקאי אחר שיוציא אותם אז וידעתם כי אני ה' הוא מוציא אתכם גו' וז"ב:

רש"י ד"ה טרימא מהו פירש"י שם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק והתה"ד הובא בש"ע (סי ר"ב) הוציא מפי' דאם הוא מרוסק אימ"ב בפה"ע ודלא כהרמב"ם. והאחרונים תמהו ע"ז וכתב הע"ז דרש"י מפרש שם טרימא דכ"ה ולדינא מודה להר"ם ובאמת כן מוכח מהרבה סוגיות וכמ"ש בחי' מ"מ לשון רש"י טעמא בעי והנ"ל בכוונתו ענין חדש הניחו לי רבותינו להתגדר דרש"י היכרח לפרש דשם ערימא דהוא חשילתא הוא דבר שאינו מרוסק כביעי חשילתא דחולין (דף צג) דר"ל שאינו מרוסק ומחובר מעט ומ"מ דינא דכל חד כנחזי ליה דהנה לקמן בליפתא דפרמינהו פרימא זוטא ס"ל לר"ז לברך שהכל דגריעותא היא ומסיק למחוקי עביד וכמו כן כתבתי בר"פ בסוגיא דקמחי דחיטי דכל שנשתנה תודר פרי ממנו והיינו שנעתן עד אשר דק אזיל ליה שם פרי וכשמן זית שם מ"מ אם עביד למתוקי ולית לי' עילויא אחריני הו"ל אישתני לעילויא ולא אבד ברכתו. וכ"ז לענין ברכה משא"כ בתרומה דתנן בפי"א דתרומות מ"ג כל הפירות אינן משנין אותן מברייתן ועיין בר"מ (פי"א דתרומות ד"ג. ובפ"ה מה"ש ויובל ד"ג) רק לדבר שעומד לכך לא אזיל שם פרי וכמ"ש בסוגי' דליפתא מזה וראי' ממרור דנקת בכסף מעשר דבעי פרי וכן מזרע גרגיר עירובין (דף כח) אכמ"ל אבל משום עילוי אף דחפץ בו אסור לשנות. ולזה נ"ל דבתרומה אסור לעשות מרוסק כעין עיסה דלא מיקרי פירי ולז"כ רש"י שם טרימא אינו מרוסק משום תמרי של תרומה דמותר לעשות מהן ערימא מיירי דוקא כה"ג. והא דאר"א ואסור לעשות מהן שכר ולא אשמועינן במרוסק כקו' הע"ז. לא קשה מידי דאדרבה בזה אשמועינן רבותא יותר אף דעומד לעילוי זה כדאי' בפסחים (דף קיג) תמרי בחלוזך לבי סודנא רהיט אפ"ה אסור כיון דזה הוה שינוי גמור דשם שתיי' עלי' אבל לברכה אף בשינוי פרי אם זה הוא עילויא דידי' אפי' במרוסק לא נשתנה ברכתו דאפי' במי פירות ששלקו דעת הרא"ש דיברך על המים בפה"ע וכ"ש במרוסקים. וכ"מ נמי דעת הרמב"ם דבפ"ג (מה' ברכות) כתב תמרים שנתמעכו כעין עיסה מברך בפה"ע וזה טרימא דסוגיין ובפי"א (מה' תרומות ד"ב) כתב תמרים של תרומה מותר לקבצן ולחבצן כעיגולי דבילה וחיבוץ הוא לשון דיבוק וחיבור ועיי' רש"י ביצה (דף ג' ע"ב) ד"ה ליטרא קציעות וזה פי' על טרימא דתרומה בסוגי' הרי חזינן דגם הר"מ שינה פירושו מהכא להתם וש"מ כדכתיבנא וז"ב:

ע"ב גמרא קתני דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות כו' זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בפה"א איכא למידק בה טובי (א) קו' התוס' דלא הוי דומי' דפת דאישתני לעילוי ובשלקות לא בעי לכ"ע אף לר"ח שישתנה לעילוי רק שלא יגרע בבישול ובזה נסתר מש"כ המרש"א ע"ש. (ב) קשה למה האריך בלשון שנשתנה ע"י האור ולא אמר בקיצור מה פת דבשל וכ"ה בירושלמי ופת לאו שלוק הוא אף ירק דבשל. (ג) ויו"ק הא האי דינא אי במילתייהו קיימא או לאו הוא נמי בפירות כדאי' בסוגיין א"כ יותר הו"ל למידק מרישא גופי' דתנא על פירות הארץ אומר בפה"א חוץ מן הפת קתני פירות דומיא דפת כו' וכה"ג דייק הירושלמי גבי פירות הארץ דמברך על שמן זית בפה"ע מדתנא חוץ מן היין ויין לאו שחוק הוא. והנ"ל מזה סייעתא להרי"ף דסובר דגם תומי וכרתי בבשלן מב"ע בפה"א דזה רצה אביי למידק ממתני' דבכל שלקות אף אותן דאישתני לגריעותא במלתייהו קיימי ודייק מהא דחזינן במתני' בכ"ד הוציא מכללו לומר בהם חוץ ולא אמר זה גבי ירקות חוץ מירקות דאישתני לגריעותא ע"י בישול מברך שהכל ש"מ דבכל מיני שלקות במלתייהו קיימי אך אולי יהא לבע"ד לחלוק דלא מיירי במתני' בשלוק כלל לומר בהם חוץ לז"א קתני ירקות דומי' דפת ר"ל כללא דירקות מיירי נמי ככלל הקודם דמיירי ג"כ ע"י בישול מדתני חוץ מפת דהו"ל שינוי ע"י האור א"כ ניתני בזה נמי חוץ בנשתנה ע"י האור ולז"א בלשון שנשתנה ולא בלשון פת שלוק שלא נחלק דרישא מיירי בשלוק לעילויא לז"א כיון דמתני' תנא חוץ בדבר שנשתנה ע"י האור מה לי אישתני לעליותא או לגריעותא וליתני בירקות חוץ אלא ודאי כולם במלתייהו קיימי אף תומי וכרתי וזה הוכרח לדייק מירקות ולא מפירות דרישא ועיין בט"ז (סי' ר"ה) ובכדי דלא לשוי' להט"ז טועה כ"כ כפליאת הצל"ח י"ל דכוונתו דלמאן דס"ל שלקות לאו במלתייהו קיימי גם פה"ע בכלל רק לדינא דבמלתייהו קיימי רוצה לחלוק בפה"ע דבמלתייהו קיימי אף דאשתני לגריעותא ע"ש ודוחק. וי"ל בפשיטות דהנה הגר"א ז"ל בפי' המשנה עמד ע"ד הש"ס דהקשה כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכי משכ"ל הלא כמה דברים יש שנפגמים בבישול. ותירץ לאמתו כדרכו דה"פ היכי משכחת לה דיופגם ויבשל אטו בשופטני עסקינן להוציאו מאוכל וע"כ מבשל עם ד"א המשביחו א"כ לא יגרע ברכתו והוכיח מזה דאגוז המטוגן בדבש מברך בפה"ע ומשני בתומי וכרתי דזה לטעמא עבידי שמשביח התבשיל והם עצמם נפגמים וזה שייך גבי ירקות כמו תומי וכרתי ושבת דלקמן (דף לט) דלטעמא עבידי ולא בפירות דהיכא שהם נפגמים בבישול מתקן לה ע"י ד"א. ובחי' ביארתי ע"ד הרי"ף כל שיטת הסוגיא מהרבה קו' הנופלות עד"ז אכמ"ל ותן לחכם כו'. וביארתי ג"כ דעת רש"י עד"ז דלזה כתב אף ירקות שנשתנה ואפ"ה במלתייהו קיימי כו' שלקות כל ירק שלוק ור"ל אפי' כל ירק דאישתני לגריעותא במלתייהו קיימי וכיון דאביי דהוא בתראה דייק כן לזה פסק הרי"ף כשיטתו. ועפ"ז ישבתי שי' הקו' דריב"ש מירקות דקשה מאי ק"ל הא האי מתני' דירקות ר"מ תני לה כדאיתא התם (דף לט ע"ב) בברייתא ור"מ ס"ל לעיל במלתייהו קיימי ועכצ"ל דמרור שאני כדמסיק. וגם הא דל"ק על רו"ש דלעיל. י"ל דקו' ריב"ש הוא על הא דשבשי' לרבב"י ולא אוקמי באישתני לגריעותא לפי דס"ל דרחב"א דייק וגמיר בכל שלקות בפה"א דלזה פי' רש"י שלא אמר רי"ו מימיו שהכל א"כ בירקות אמאי לא יצא דהא עכ"פ טעם מר איכא. אלא ודאי דר"מ גופי' מחלק היכא דבבישול גרע לאו במלתייהו קיימי ומצה לא יגרע בבישול כמ"ש התר"י ומשני מרור שאני דקפיד קרא אטעמא להכי בנשתנה לאו במלתייהו קיימי אבל לברכה שם פרי עליו ובמלתייהו קיימי כפי' רש"י. ומ"מ צריכא למשכוני נפשין גם אליב' דהלכתא לדעת הרא"ש שס"ל בתומי וכרתי שהכל וכ"ה בטוש"ע דצ"ל בדיוק אביי דירקות דומה ממש, לפת והיינו דמרישא בפירות דומיא דפת לא שמענו אלא אותן דראוין לאכול בחייהן דלא נשתנה ברכתו ע"י שילוק אבל דבר שבחייהן אינו ראוי לב"ע בפה"א כסלקא וכרתי מנלן דבבשול שם חדש יקרא לה לב"ע בפה"א זה דייק אביי ממתני' כמו בפת דהו"ל שינוי למעליותא קובע ברכה חשובה לעצמו כ"ה נמי בירקות מיירי אף באותן דהו"ל השינוי למעליותא דאז יקרא לה שם חדש לברכת בפה"א ולא תנא בזה חוץ לפי דברכת בפה"א הוא שם כללי בחיין דלא אישתני וגם באותן שנשתנה למעליותא ע"י בישול. ובחי' הארכתי וכאן ריש מלין אמרתי:

שם דבעינן טעם מצה וליכא. התר"י ותוס' פסחים (דף מא) פירשו דבעי טעם מצה ענייה והבישול משוי ליה לשבח והו"ל מצה עשירה. וע"ז אני אומר בתר עני' אזלא עניותי' דלא מדכרו שמי' והרא"ש בפרק כל שעה כתב בשם הר"ש דבישול מוציאו מתורת לחם ואימ"ב עליו המוציא וברייתא דבשלו הנ"ל אתיא כר"מ ותמהו המפרשים מש"ס זו דמצה שאני. ולכאורה רציתי לומר דה"פ טעם לחם בעינן ונקט לשון מצה דאיירי ביה משא"כ ירקות דעמד טעמו בו ואין הבישול מגרע שם פרי. אך בחי' ביארתי באורך דה"פ בשלמא במצה בטעמא תליא לזכרון כי בחפזון גו' והבישול מוציאו דלא מינכר טעמו משא"כ לברכה בשמא תליא ובמלתייהו קיימי. ולפי' זה א"ש נמי דאצ"ל למש"כ תוס' פסחים (דף מא) ד"ה עולא דסוגיא דהתם הוא, דלא כהמסקנא דהכא רק דשם נמי בטעם תליא טעם צלי אש ולא מבושל. ובזה א"ש דעת הר"א ממיץ מקו' ראבי' הביאו הט"ז (סי' שיח ס"ק ו') דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה פשיטא דצלי ואפייה ובישול טעמים חלוקים הן וא"ש נמי לדינא דפסקינן כהברייתא דלעיל בזמן שהפרוסות קיימות מב"ע המוציא דס"ל כיון דקנה עליו שם לחם באפיי' תו לא פקע שמיה ולאו בטעמא תליא ובחי' כ"ע:

שם א"ל ר' ירמיה לרבי זירא ר' יוחנן היכי מברך על זית מליח כו'. (א) עי' בתוס' ובש"פ מה שהביאו הירושלמי דאמר ע"ז דמב"ע משום ברי' כו' ומה שחידשו כל אחד לפ"ד ופי' דהיו שני מעשים ע"ש ובטוש"ע (סי' ר"י) ובמ"א והעולם מקילים בזה ולכאורה רציתי לומר שזה אינו אלא בז' מינים דחשיב שכ"ה הלשון בירושלמי אפי' אכל ענב או רמון וכ"ה לשון הפוסקים אבל בד"א לא. שוב ראיתי בספר פ"י שדעתו ג"כ לזה מדלא הזכיר הירושלמי אלא ז' מינים דוקא הוא ובאמת אין ראיה מזה לפי משכ"ל בסוגיא דאורז ודוחן דר' יוחנן בירושלמי שם ס"ל כחכמים דעל כל דבר אינו מברך לבסוף רק בז' מינים דלז"א רי"ו שם וכי לית ליה כל דבר שהוא ממין ז' טעון ברכה תחילה וסוף להכי נקט ענב או רמון ומ"מ לדידן דמברכינן על כל דבר י"ל דכ"ד שלם מקרי ברי' כענב וזית לברך עליו בסוף וכדעת התר"י. וכה"ג מצינו שם ברי' בכ"ד בחולין (דף קיט) דמשני שם ברי' שאני דחשיב להיות הקליפה שומר אף לפחות מכשיעור דפול ע"ש אך אחר העיון מצאתי טעם לשבח באמרי שפר לחוק דברי בספר. דהנה בלא"ה קשה היכן מצינו, דחשיבות ברי' משלים לכשיעור דבש"ס תולין שכתבתי לעיל אינו תלוי בשיעור רק להיות חשוב כפול אבל היכא דבעי מדינא כזית לא מצינו דבריה משלים השיעור ועי' מכות (דף טז) ס"ל לרבנן דחטה בעי שיעורא ול"ד לבריית נשמה ע"ש. ועי' בהגהת מש"ל פ"ד מהט"א בזה. הן אמת דאיתא בירושלמי נזיר פ"ו אכל מן הצרופין כזית וענבה, חייב, שתים דס"ל דענבה משום בריה חשיבא בכזית אך אין ראיה מזה כמ"ש במראה הפנים שם דאתיא כשי' ר"ש דלא בעי בריית נשמה וכהאי דאמר שם הלכה ב' טעמי' דראב"ע משום בריה ואנן לא פסקינן כוותייהו אך הכא אמר בפשיטות באכל ענב או רמון מברך תחו"ס ש"מ דהלכתא היא. ונ"ל דכאן דמי נמי להא דחולין שכ"ל דמטעם חשיבות הוא לפי דלא מצינו מה"ת ברכה לבסוף לכ"ד רק לז' מינים כדהסכימו רוב הפוסקים דברכת ז' מינים מה"ת ומצינו חשיבות ז' מינים לבכורים כדאיתא בר"פ מה לז' מינים שכן חייב בבכורים וכן במנחות (דף פד) ילפינן בכורים ארץ ארץ מקרא דארץ חטה כו' דמיירי לברכה דבכורים נוהג בז' מינים לבד וכן י"ל דילפינן חשיבות הברכה מבכורים כמו התם אפי' גרגיר אחד פוטר כדאיתא בפ"א דפאה ה"ה לברכה. ומ"מ ז"א אלא בחשיבותי' דשלם ולא בנימוח דלא עדיף מלחם דבעי כזית דאכילה כתיב ביה. ויש לסייע לזה ממש"כ הרא"ש בפרק גיד הנשה (סי' ל"ג) טעמא דרבנן מדכתיב לא תאכל טבל ולא כתיב לא תאכל חטה דהוה משמע דאשלמות של חטה קפיד קרא כו' וכ"ה כאן דכתיב בקרא לשון גפן ורמון גו' דמשמע אפי' חדא כשהוא שלם דלהכי ילפינן מינה לביכורים דאפי' גרגיר אחד פוטר אבל בעלמא לא אמרינן כה"ג דבריה ישלים לכשיעור. ומיושב בזה קושי' הגהת משל"מ הנ"ל. (ב) ועפ"ז נוכל להשוות הש"ס בבלי עם הירושלמי אחר שנדקדק בלשון הש"ס היכי מברך על זית מליח כיון כו' דלמה דקדק זית מליח הלא בכל זית יקשה זה. וגם מה שכתבו התוס' דבמליח שקל הגרעין מנ"ל זה. אך המעיין בירושלמי יראה דתרי מעשים היו. דהא דק"ל לר' חייא בר אבא דגרעין ממעטו הוה בזית חי והא דזית מליח הוא מימרא אחרת דאמר רחב"א בשם רי"ו זית כבוש ה"ה כמבושל כמש"כ בתי' רשב"א. ולפ"ז י"ל דלא הוה חשיבות ברי' אלא בחיין דומיא דחשיבות ביכורים דאין מביאין ביכורים אלא מזית שמן המובחר אבל כבוש לא דנתקלקל וכדתנן פ"ב דתרומות מ"ו דאין תורמין זית כבוש על זית שלם והאי זית מליח זית כבוש הוא כהירושלמי ואינו חייב בבכורים ואפי' אם הביא ס"ל לר' יוחנן במנחות, (דף פד) אם הביא לא קדש וכן הוא בר"מ (בפ"ב מה"ב) אפי' במעושנין ע"ש. ודמי לשאר מינים דאימ"ב רק בכזית לזה דקדק הש"ס ר"י היכי מברך על זית מליח דאזיל לי' חשיבותיה בצר לי' שיעורא וע"ז השיב דכזית בינוני בעינן וזהו אגורי דחשיב בבכורים וכדידי' משערינן וההוא זית גדול היה כו', ולפ"ז יש מקום לסמוך להקל בשאר מינים דבעי כזית דוקא אך בז' מינים ודאי יש ליזהר אפי' בגרגיר אחד שלם ועל כי"ב אמרו הנח להם לישראל כו' והרוצה לצאת ידי כולם ירסק קודם הברכה כמ"ש הרשב"א ועיין:

תוס' ד"ה משכחת כו'. דעת התוס' ושאר פוסקים דהדבר תלוי במה שטוב יותר לאכילה אי חי או מבושל חשיב שם הפרי לברכה. ודבריהם סתומים דהטבה זו א"י מהו המעט הוא אם רב ואין דיעות ב"א שוה. ולא עוד אלא, שסותרין עצמן מש"כ מט"ז מברכין על יין מבושל בפה"ג שכ"ה טוב אחר הבישול כקודם לכן. ובתרומות פ"ה מ"ו מוכח דיין חי טוב יותר לשתיה ממבושל עיי' בר"ש שם. ובחי' ביארתי דעתם דעיקר תלוי במה שדרך ב"א לאוכלם הוא עיקר שם פרי ולכן בירקות שנזרעין ע"ד לבשל או לכבוש כאוגרקים וכרוב ולפת וכי"ב מברכין בחי שהכל אבל פירות שעיקרן לחיין עשוין מברך בחיין בפה"ע אף שטוב יותר מבושל כמו פירות חמוצים ובאישתני בבישול לגריעותא בעינן ג"כ שאינו נאכל כך רק שבשלם להטעים התבשיל אז מב"ע בבישול שהכל אבל במעט שינוי אין קפידא. וכ"ה דעת רו"פ ועל"ק:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה