ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף לז.
גמרא לאפוקי אורז ודוחן ואסיקנא בתיובתא. (א) כתב רב אלפס אבל פת דוחן מב"ע שהכל. וכ"כ הרמב"ם ועיי' בתוס' והבאים אחריהם תמהו מאוד כיון דאסיקנא דלא כרו"ש א"כ אתי הברייתא דתני פת אורז ודוחן מב"ע כמעשה קדרה ממש כפשטה עיי' בחי' הרשב"א ותר"י וברא"ש ולא מצאו מענה כי גם מה שיש להביא קצת ראי' להרי"ף מברייתא דכוסס דתנא אורז לבד דחי הרא"ש דבא לאפוקי מריב"נ ע"ש. והאחרונים חיזקו דבריו דעכצ"ל כן דהא להס"ד דש"ס דהברייתא אתי' כר"ג הא ר"ג ס"ל בהדיא גם בדוחן כן מעין שלש ועכצ"ל דהא דנקט בברייתא אורז לבד אתא לאפוקי וריב"נ א"כ נימא ג"כ לפי האמת כן והניחו בצ"ע, ומצאתי ליישב פסקי ראשונים בדברים ברורים כקלורין לעינים ומקום הניחו לי רבותינו להתגדר בו לברר דממקום דק"ל משם הוי סייעתיה דיש עוד לדקדק עמ"ש הרי"ף באורז לאחריו בורא נפשות רבות דקיי"ל כל לבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות וכ"כ רש"י והרא"ש דלמה אמר הש"ס בסוף הסוגיא תני ולבסוף ולא כלום לימא דתני ברכה אחת והיינו בנ"ר ולמחוק רק הני תיבות מעין שלש, ואי"ל דבנ"ר מקרי ולא כלום כפירש"י דהא הש"ס דחי לעיל מברך תחלה וסוף דר"ל לבסוף בורא נפשות רבות הרי ברכה מיקרי אלא ודאי צ"ל דסובר הש"ס כיון דנקטו חכמים בברייתא דזה הכלל ולא כלום לגמרי משמע דאימ"ב ולהכי הגיה גם בברייתא דהכוסס ולא כלום. ורש"י והרשב"א בתשו' הובא בש"ג דחקו עצמם בהא דנקט ולא כלום ואינו מתיישב. עו"ק מה דדחי הש"ס כמעשה קדרה דמב"ע תחילה וסוף ולא כמעשה קדרה ממש רק שהכל ובנ"ר למה תלי זה במע"ק נימא בפשיטות מברכין עליו תחלה וסוף (ב) אך האמת יורה דרכו אחרי נשיקות עפרי רבותינו ז"ל דאגב שיטפייהו רהיט להו ש"ס ירושלמי בפרקין דתנא שם ברייתא דפליגי ר"ג ורבנן בכ"ד שאינו מז' מינים ולא מין דגן דר"ג סובר מברך לאחריו וחכ"א דאימ"ב לאחריו כלום ולא נקט שם אורז ודוחן ואיתא שם דהא דאמר רב יצחק בר אבדימי משום רבי דמברך על מיני בשר בנ"ר וכן שאר אמוראי דשם דברכו לאחריו דסברי כר"ג ולזה לא מצינו במתני' שום ברכה לאחריו אלא בז' מינים רק רבי ושאר אמוראים נהגו כד"ג וכדאי' לקמן (דף מד ע"ב) ר' יצחק בר אבדימי משום רבינו על הביעא וקופרא לבסוף בנ"ר וכהיר שלמי דס"ל רק על מיני בשר מברך בסוף ור"י הוסיף כל מיני דזייני לבד מים ורב פפא הוסיף אפי' מיא. ובזה מבואר בפשי' הש"ס לקמן (דף לח ע"ב) אי אמרת בשלמא שלקות במלתייהו קיימי מתחלה מברך עליו בורא פה"ע ולבסוף מעין שלש אא"א לאו במלתייהו קיימי בשלמא מתחזה מברך עליו בנ"ר אלא לבסוף מאי מברך. דלכאורה תמיה מאי ק"ל אטו לא ידע מברכת בנ"ר, וגם למה מתרץ דלמא בנ"ר כו' שמא ס"ד. גם למה האריך בברכה ומסיק על כל מה שברא. ולמ"ש א"ש דלפי דחכמים לא ס"ל כלל לברך לאחריו וגם ר' יוחנן גופיה משמע דלא ס"י ברכת בנ"ר דאיתא בירושלמי בכטין עובדא זו שהובא בתוס' ד"ה בצר דרי"ו אכל זיתא ובירך עליו תחו"ם והוה רחב"א מסתכל ביה אמר מה הדין בבלאה מסתכל לית ליה כל שהוא ממין ז' טעון ברכה תחו"ס כו' משמע דוקא מין ז' ורבי הוה ס"ל מיני נפשות דוקא ומברך בנ"ר ותו לא רק ר"ע דס"ל על מיא מתחלה בנ"ר אסיק נמי במתני' לקמן (דף מד) תיבת וחסרונן ולהכי ק"ל כיון דלאו במלתייהו קיימי אזדא ליה חשיבות של ז' מינים והוה ליה ככל דבר שאין טעון ברכה בסוף ומשני דלמא בנ"ר כו' ור"ל דלמא סבר כאינך אמוראי דנהגו כר"ג ולזה מסיים הך על כל מה שברא דלשאר אמוראי דברכו על כל דבר מסיימי נמי הני תיבות על כל מה שברא וכמ"ש עוד לקמן מזה ובזה יבואר לשון הרי"ף שכתב וקיי"ל כל לבסוף ולא כלום בנ"ר. ור"ל אף דרבנן דאמרו ולא כלום לגמרי משמע שאימ"ב כלל לאחריו מיהו אנן קיי"ל כשאר אמוראי דנהגו לברך לאחריו בנ"ר כדאי' בסוף פרקין. וא"ש נמי מה דדחי הש"ס כמעשה קדרה דמברכי' עליו תחלה וסוף ולא כמעשה קדרה דאילו כו' דתלי במעשה קדרה לפי דס"ל דעל כ"ד אימ"ב לאחריו רק בפת אורז ודוחן דמי הש"ס די"ל דזה עדיף ומברך ע"ז ג"כ ברכה בסוף בנ"ר ומסיק נמי ע"כ מה שברא וכמ"ש וכ"ז בס"ד אבל במסקנא דהביא הש"ס ברייתא דזה הכלל דחכמים סברי גם בפת אורז ודוחן לאחריו ולא כלום עכצ"ל ברייתא דהביא כו' מב"ע תחו"ס אתיא כר"ג וגם לדידיה צ"ל כמעשה קדרה דמברך תחו"ס ולא כמעשה קדרה ממש דאילו במט"ק מברך לבסוף שלש ברכות ובפת אורז ודוחן מעין שלש. או י"ל כמעשה קדרה שלא אכל כדי שביעה דמודה ר"ג דמברך מעין שלש דגם בלחם אינו מה"ת רק שהחמירו עד כזית, וי"ל במע"ק לא החמירו ועמש"כ בזה בתד"ה נתן ר"ג וכיון דזה מוכרח למה הקשו מברייתא דהביאו דתנא פת אורז ודוחן להרי"ף הא לר"ג גם הרי"ף מודה דדוחן שוה לאורז כדאמר ר"ג בהדי' בברייתא דזה הכלל ומה זה ראיה לרבנן דדוחן חשוב כאורז לבמ"מ דהם לא מדכרי אלא אורז לברכה תחלה לבמ"מ ובאמת משמע מהרא"ש דלא גרס הני תיבות תחלה וסוף רק דהש"ס דחי זה דר"ל כמעשה קדרה לברכת תחלה וסוף אבל בכל הנוסחאות גרסינן וכ"ה בתר"י וא"כ מוכח דאתיא כר"ג וכמ"ש, (ג) וכעת אבאר דאדרבה מזה סייעתא להרי"ף דהנה הצל"ח הקשה כיון דע"כ מוכרח לשבש הברייתא מאי חזית לשבש הסיפא נשבש סיפא דרישא ונימא תני ולבסוף ג' ברכות ואתיא כר"ג ואז לא הוי תיובתא דרו"ש די"ל דאיהו לשיטתו דסובר לבסוף מעין שלש להכי מברך בתחלה במ"מ אבל לרבנן ס"ל שהכל כרו"ש. והנ"ל בזה דהא בלא"ה צ"ל דהא דקתני באורז אפאו ובשלו אע"פ שהפרוסות קיימות כו' להורות תרתי דבין גפת או תבשיל מברך בט"מ דחדא מאידך לא אתיא דאי תני פרוסות קיימות הו"א דוקא בזה דחשיב כפת מברך במ"מ ולא בתבשיל ואי נקט בתבשיל הו"א דאורז מין דגן כריב"נ ובפרוסות קיימות יברך ג' ברכות קמ"ל תרתי וכ"ז אי נאמר דאתי' כרבנן אבל אי אתי' כר"ג יקשה לינקט באין הפרוסות קיימות מברך במ"מ דאי"ל, בפרוסות קיימות הוה אמינא ג' ברכות דהו"ל מין דגן דא"כ ליברך עליה גם בתבשיל שלש ברכות כדס"ל לר"ג במין דגן, והנה הש"ס בס"ד דרצה לאוקמי כר"ג לא ידע עדיין קו' הש"ס השתא אדייסא אמר ר"נ ג' ברכות באין הפרוסות קיימות מיבעיא ואח"כ עדיפא פריך מסיפא דרישא דנקט מעין שלש. ומ"מ לא סגי ליה בזה לשבושי לסיפא דרישא דעדיין יקשה למה נקט אח"כ באורז אע"פ שהפרוסות קיימות ליתני בתבשיל לחודיה להכי משבש הסיפא וכרבנן וא"ש. והנה כי כן יהיה מזה סייעתא להרי"ף דיש חילוק בין אורז ודוחן לפי דקשה בברייתא דהביאו דאתי כר"ג כמש"ל למה נקט פת אורז ודוחן כמעשה קדרה לינקט תבשיל אורז ודוחן בורא מיני מזונות וכ"ש פת דאי"ל דהו"א דפת הוה מין דגן דא"כ גם במעשה קדרה לר"ג מברך שלש ברכות ועוד התינח אורז דוחן מאי איכא למימר דכ"ע לא ס"ל ביה דהוה מין דגן וצ"ל דנקט פת לאפוקי תבשיל והיינו תבשיל דדוחן דאי"ל תבשיל דאורז דהא אפילו רבנן דמקילי דס"ל באורז ולא כלום ס"ל ברכה ראשונה במ"מ באורז בתבשיל באין הפרוסות קיימות כ"ש ר"ג דמחמיר טפי אף בברכה דלבסוף מעין שלש אלא ודאי דממעט תבשיל דדוחן דלא חשיבא כ"כ. וכנ"ל עוד מאידך ברייתא אלו הן מעשה קדרה חילקא כו' ואורז ודוחק לאוקמי כריב"נ ועוד דמשמע בפסחים (דף לה) דגם דוחן הו"ל מין דגן ואסור בפסח משום חמץ ומקרי ג"כ מעשה קדרה ולאוקמי כרבנן נמי יקשה למה עירב ותני אורז במעשה קדרה כאידך הא ס"ל בלאחריו ולא כלום ואיכא למיטעי וגם למה לא נקט נמי פת אורז ולכן יותר מסתבר לאוקמי' כר"ג. ואף דגם לדידי' יש חילוק בברכה אחרונה דבמין דגן מברך ג' ברכות מ"מ היינו דוקא כשאכל כדי שביעה אבל בפחות מכדי שביעה לכולהו מברך מעין שלש כמש"ל. ועוד דבזה ליכא למיטעי דיברך על אורז ג' ברכות כיון דלאו מין דגן הוא לר"ג וכיון שכן למה נקט אורז ולא דוחן אלא ודאי דגם ר"ג מחלק בתבשיל בין אורז ודוחן וא"כ כיון דחזינן גם לר"ג דמחמיר בברכה תחילה וסוף בפת אורז ודוחן עכ"ז מחלק בין אורז לדוחן בתבשיל דלא חשיבא ואינו מברך במ"מ כ"ש לרבנן דמקילי ביה גם באורז לבסוף ולא כלום דס"ל לחלק בין אורז לדוחן לבמ"מ כיון דלא נקטו בדבריהם רק באורז. ומה שהקשה הרא"ש הא פת דוחן סעיד כמו אורז ל"ק דלאו בסועד לבד תליא רק ג"כ בחשיבות ודוחן לא חשיבא כדאיתא בעירובין (דף פא) דמר שמואל אמר מערבין בפת אורז ולא בפת דוחן וגרע אפילו מעדשים וא"כ מנ"ל דאותבינהו נמי בדוחן ומצינו בכ"מ היכא דאמרו שני דברים ואותבינהו בחדא אמר לימא תיהוי תיובתא נמי מהא ודחי דלא כן הוא ופשיטא הכא דחזינן דאורז חשוב טפי ולא נקט אלא אורז די"ל דבדוחן לא אותבינהו ועמשכ"ל (דף לה ע"ב) כה"ג מסוגי' דעירובין וחזרתי ע"כ הצדדים למצוא ראיה להרא"ש ולא מצאתי לכן פשיטא דיברך על פת דוחן שהכל וז"ב. (ד) ולסיום הענין הנ"ל אמרתי דבר אחד, ליישב מנהגן ש"י דלא מסיימי בורא נ"ר בברכה בא"י חי העולמים כדאיתא בתוס' והתר"י כתב דמהש"ס משמע דהוא מטבע קצרה ואינו חותם ובש"ע פסק מספק לסיים בלא שם ובאמת זה תמוה למה נשכיל בזה יותר מהירושלמי. ומש"ס שלנו אין ראיה הא דלא מסיים דהא לא מסיים נמי להחיות בהם נפש כל חי רק דנקט מה שחידש להוסיף נמי הך ע"כ מה שברא וכמש"ל דאילו לרבי דלא ס"ל ברכה אחרונה רק במיני בשר היה מסיים בנ"ר להחיות בהם נפש כל חי בא"י חי העולמים. וכ"ה מבואר בירושלמי רק לאמוראי דמברכי עכ"ד אמרי נמי על כל מה שברא כמ"ש התוס' בפירושם. וגם הגר"א ז"ל פסק דיסיים בשם. והנ"ל דהנח להם לישראל כו' דהנה לכאורה באמת יקשה הא מטבע קצרה היא ואינו חותם כמ"ש התר"י ועי' בפסחים (דף קטז) רט"א אשר גאלנו כו' ואינו חותם ור"ע הוסיף כן כו' וחותם הרי דבעי שני ענינים שיהא פותח וחותם ואי"ל דגם כאן מחשב לב' ענינים כפי' התוס' וחסרונן על כל דבר קאי שא"א בלא הם ועוד על כל מה שברא כו' דזה אינו דהכל מחשב להודאה אחת דהא לא פסקינן כר"י שיהא מברך על כל מין ומין וגם בהטוב ומטיב יש הרבה עניני הודאה ומחשב לחד דאינו חותם ועוד הא בירושלמי סיים רבי בנ"ר להחיות בהם נפש כל חי בא"י חי העולמים והא ליכא ב' ענינים ולזה נ"ל דדוקא רבי חתם ולא אנן דאמת משמע בירושלמי ברבי שבירך מתחלה על בשר בורא מיני נפשות דגם בברכה אחרונה שבירך בנ"ר כיוון על מיני נפשות שברא דוגמת ברכה ראשונה. וכ"כ הגר"א ז"ל בפי' בנ"ר דלא כתוס' רק דקאי על כל מיני נפשות שברא וכ"כ המפרש בירושלמי. ולפ' שפיר י"ל דהוה ב' ענינים דהא בתחלת הבריאה לא הותר מיני נפשות לאכילה רק לשימוש צרכי ב"א אך בדור המבי כי השחית כל בשר דרכו והוצרכו לבירור ותיקון הותר נפש כל חי לנח וזרעו ולזה בירך רבי בחתימה כי בנ"ו קאי על תחלת כוונת הבריאה ואח"ז היה ג"כ התיקו להחיות ע"י נפש כל חי ומסיים חי העולמים שזה הינו לתיקון חיות העולמות וכן ר"ש חסידא בירושלמי שם שבידן על אורז ג"כ בסיום ברוך בא"י ה"ט לפי דס"ל בברכה ראשונה דאורז בורא מיני מעדנים וס"ל דהברכה קאי על פרע המין ולכן סיים ג"כ אשר ברא מעדנים לעדן בהם נפש כל תי ברוך חי העולמים דהו"ל ב' ענינים על גוף הבריאה ועל הנאתו יעוש"ה אבל לדידן דמברכינן עכ"ד בנ"ר לבסוף ובתחלה מברך על הפרע בפה"ע ובפה"א ושהכל א"כ כוונת הברכה כפי' התוס' בנ"ר על בריאת האדם וחסרונן כו' והוה כולהו הודאה אחת וא"צ לסיים. ובאמת גם הנך תיבות להחיות בהם נפש כל חי אצ"ל מעיקר תקנתא רק כדאיתא בש"ס בנ"ר וחסרונן על כל מה שברא. והתר"י בסוף פרקין כתב זה להחיות בהם נפש כל חי לידבק עם סוף הברכה ברוך חי העולמים כלשון הירושלמי ע"ש ויו"נ משום דהוה ברכה כוללת לכ"ד אף למיני נפשות הוסיפו זה מ"מ לחתום בשם ודאי לא וז"ב ואמת:
שם הכובס את החטה פרש"י כמו שהוא וכ"כ הר"מ פ"ג אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך פה"א ופי' הכ"מ והמג"א דר"ל שלא הוסרו קליפתן. ובהל' ד' בדין מעשה קדרה דמברך במ"מ כתב דגן שחלקו או שכתשו ובשלו כגון הריפית ופי' המ"א היינו שהוסר קליפתן וכ"מ מפי' פ"ו דמכשירין ואף דבפ' א' מהט"א ד"א כתב חטים שחולקין אותו אחת לב' כו' לעשות מעשה קדרה כגון הריפות ברור דע"ס הוא וצ"ל וכגון הריפות בוא"ו המחלקת ולא קאי על חטין שנחלק וכ"מ מסוף לשונו מפני שלותתין אותן להסיר קליפתן וזהו כרב דימי במ"ק (דף יג ע"ב) דאביי אמר חילקא שנחלק לשנים ורב דימי אמר כונתא ומפרש הש"ס כוסמת קלופה. ופסק הר"מ כד"ה דגם זה בכלל חילקא ובסוגיין דהכא דתניא דעל חילקא מברך במ"מ גם דגן קלופה בכלל. ונ"ל דלברכת במ"מ גם אביי מודה וראי' לזה מדמקשה הש"ס לרב דימי מנדרים דהנודר מדגן מותר במעשה קדרה דחילקא וא"א כונתא הא דגן מעליא הוא כו' ולא הקשה מברכות דחשיב חילקא במעשה קדרה לברך במ"מ ולא כדגן לברך בפה"א מוכח מזה דפשיטא ליה להש"ס דגם לאביי מברך במ"מ לפי דנעשה למזון וגם נדבק יחד ע"י בישול כחטים שנחלקו וז"ב ופשוט. אך ראיתי ביד אפרים (סימן ר"ח) שגמגם ע"ז כתבתי הנ"ל:
ב :
והא דפסק הר"מ בדין ט"א כס"ד אף דהניח הש"ס בקושיא על ר"ד מהא דנדרים כמש"ל. כבר ידוע דרכן של הגאונים והרי"ף כיון דלא אסיק בתיובתא לאו קושיא ה"א. וה"נ י"ל כיון דהברייתא אתיא כר"מ דס"ל כל מידי דמדגן אפי' פול המצרי נמי כדאיתא בנדרים (דף נה) וכיון דהוסר קליפתן אינו בכללא דמדגן הנעשה ממנו כרי. ובזה ארווח לן לתרץ הא דכתב הר"מ הנודר מן הדגן אסור בה' מינים ולא הוציא מכללו מעשה קדרה ודעת רש"ל דמע"ק לרבנן אינו בכלל דגן כיון דר"מ הוציא מכללו מכ"ש לרבנן אך הפרישה והט"ז בי"ד (סימן רי"ז) כתבו מדעת הר"מ לא משמע כן ולא ביארו למה יגרע לרבנן מדר"מ. ולמ"ש י"ל דשאני לר"מ דתלי במידי דמדגן. וכיון דמעשה קדרה לא דמי לדבר המדגן להכי מותר. אבל לרבנן דס"ל דגן ה' מינים במשמעו ה"ה למעשה קדרה. ויש לה"ר לזה מדהוציא הברייתא חילקא דכונתא וזה דוקא לר"מ כמש"ל דלחכמים ודאי דגן מעליא הוא ואהור ויגיד עליו ריעו דגם הא דחשיב בהדי חילקא טרגס וטיסני הוא ג"כ לר"מ דוקא ולרבנן אסור. כנ"ל:
שם הכוסס את האורז כו' מברך במ"מ. דעת רמ"א (סי' ר"ח) דבעי שיתמעך כעין דייסא והב"י ומ"א כתבו אפילו כשהוא שלם ומהכ"מ (פ"ג מה"ב) מוכח דאפי' בקליפתו ושלם מברך במ"מ אך בירושלמי דפרקין איתא באורז והוא דעבד בול ר"ל שנבלל יחד ונדבק אבל בברור מברך בפה"א והיינו שהגרעינין ניכרין כאו"א ובחי' ביארתי בין בחטים בין באורז אם הם קלופים כאורז שלנו לא בעינן שיתמעך ומב"ע במ"מ וכשאינן קלופות בעי שיתמעך כעין דייסא ובזה הושוה המחלוקת. ועיין במ"ק (דף יג ע"ב) ואר"ל:
רש"י ד"ה זריז חדא לד' ערסן חדא לה'. ז"א במועד קטן שם ובנדרים (דף מא) איתא מאי ערסן חושלא דשערי ופירש"י שעורים קלופים וכ"מ מדהפסיק בסולת בין טרגיס לזריז וערסן וצ"ע:
תוס' ד"ה הכוסס כו' האדמה [או לא] דלא אשכחן כו' כצ"ל מעיהו בלאחריו יש לספק כו'. וכתב המ"א (סי' ר"ח ס"ק ו') ול"ד לקמח דמברך בנ"ר כו'. ותמהו האחרונים דזהו לר"נ אבל לרב יהודה דס"ל גם בקמחא מברך בפה"א שייך ג"כ ספק זה וכ"מ ברשב"א. ונ"ל דרשב"א לשי' דפסק לגמרי כר"י וא"כ אינו אלא ספק אחד ואף דמה"ת יוצא בברכה אחת כמש"ל (דף מח ע"ב) וא"כ יוצא בברכת בנ"ר כו' להחיות בהם נפש כל חי מ"מ מדרבנן בעי מעין שלש אבל להרי"ף דפסק כר"נ כמש"ל א"כ לדידן הוה עוד ספק כהרי"ף והו"ל ספק ספיקא בדרבנן ודי בקמחא בברכת בנ"ר כנ"ל:
שם ד"ה נתן ר"ג כו' וי"ל דבמלא לוגמיו מודה כו' לכאורה קשה דהא דס"ל לר"ג בז' מינים שלש ברכות ודאי מיירי באכל כדי שביעה דלא עדיף מלחם וא"כ היכי פסיקא להו דגם ביין החמירו בו ברביעית ואי ל דהתוס' הוכיחו דעובדא דר"ג מיירי בלא אכל כדי שביעה דאל"כ למה קפץ ר"ע ובירך מעין שלש הא ס"ל לקמן (דף מד) אפי' אכל שלוק והוא מזונו מב"ע שלש ברכות דהתם שאני דעיקר מזונו וקבוע סעודה עליו וע"ע בחי' רשב"א. והנ"ל דפסיקא להו זה מדאי' לעיל יין אפי' פורתא סעיד ומשמח והקשה א"ה נברך עליה שלש ברכות כו' וא"כ לר"ג דס"ל בז' מינים שלש ברכות ולא גרע רביעית יין מכזית להם כדאי' בשבת (דף עז) לכשתקרוש כו' גם ברביעית יין יש להחמיר לברך שלש ברכות מדרבנן ומש"כ דאל"כ וכי ל"ל לר"ג כו' אף די"ל זה בז' מינים באכל פחות מכדי שביעה צ"ל דה"ק כמו דמודה ר"ג בז' מינים ה"נ ביין פחות מרביעית כשאר מינים דמי: ע"ב גמרא א"ה אימא סיפא כו'. הקשה מהרש"א למה לא הקשה מרישא דתנא ואכלן וי"ל דנקט עבור חמץ דבו אינו נ"מ בלחם רק הסיפא דקאי אתרווייהו ק"ל ובמנחות (דף עה) גרם ואכלו וא"ש:
שם ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח. סוגיא זו גם דעת התוס' ד"ה לחם מבואר היטב לקמן (דף מא ע"ב) בדין פת כסנין ע"פ השו"ע (סי' קס"ח) תדרשנו משם:
רש"י ד"ה ותני עלה כו'. הוכרח לזה לשיטתו שפי' חביצה בישול וע"ז ה"ר מטיגון דמנחות. וצ"ל דהא דמברך המוציא קאי ג"כ על מנחת מרחשת וס"ל כשי' ר"ת בפסחים (דף לז) דתחלתו עיסה וסופו סופגנין מקרי לחם גם לברכת המוציא ולזה ק"ל על מה שכ' התו' לקמן לפרש"י דלא כר"ת ולמש"כ צ"ל דרש"י מיירי שם בעיסה רכה ועיין:
ד"ה והתניא כו' והא מתני' ר' ישמעאל היא כו' הנה בחמץ דלחמי תודה לא היה בו חלק למזבח לפורכן וכל המנחות באות מצה ואי נתחמץ מאיליו נפסל ואין בו דין קמיצה לפותתן ולאחר קמיצתן אינו מחמיץ דנקמצות לאחר אפייה והאפוי אין בו משום חמץ ולא משכחת אלא במנחת סולת דנקמץ קודם אפייה ואח"כ נתחמץ וע"ז לא שייך הא דרי"ש דהא א"צ פתיתה רק קמ"ל דמי פירות עם, מים הוה חמץ וענוש כרת והסיפא דאם מצה היא א"א לאוקמי במנחת סולת ומחבת דאיך יי"ח בפסח דהו"ל מצה עשירה ואי אתה מוצא אלא בחלות תודה ורקיקי נזיר כדאי' בפסחים (דף לח) והם אינם נקעצות. וצ"ל דמיירי במאפה תנור שעשאן רקיקין וכמ"ד במנחות (דף עה) מושחן כמין כ"י והשאר נאכל לכהנים דהו"ל לחם עוני והך לקט מכולן מילי מילי קתני בחמץ איירי במנחת סולת ובמצה לענין מאפה תנור והא דכתב רש"י דכר' ישמעאל אתיא זהו מדתנא לשון לקט מוכח דמיירי שהיו פתיתין דקים ולקט מהן לצרפם לכזית וע"ע בבעהמא"ו:
ד"ה כשעירסן שגבלן יחד וחזר ואפאן. מדבריו משמע דעיקר חיבור הוא האפייה ולזה תמהו האחרונים ע"ד המ"א (סי' קסח ס"ק כח) על מש"כ בחרמזליך מלחם מצה מפורר שבשלו מברך המוציא בשיש בכל אחד כזית עש"ה. אך לכאורה גם דברי רש"י סותרין למה שפי' במנחות (דף עה) הא דעירסן שגבלן יחד ולא הזכיר אפייה. והנ"ל נכון דלפי שיטתו אשתני דינא דכאן פירש"י חביצה מבושל ופי' הברייתא דלקט מכולן על כל המנחות שנטגנו קאי ואתי כרי"ש דפורכן עד שמחזירן לסלתן ומפורר כ"כ ודאי דאין בו שום תוריתא דנהמא וא"כ מאי מהני ביה שעירסן לס"ד השתא דבלית ביה שיעור כזית נפקא ליה מתורת לחם ע"י טיגון אטו תואר עיסה גורס לב"ע המוציא הא תואר פת בעי. וע"ע בתר"י לזה פי' שחזר ואפאן. אבל במנחות פרש"י הוא לחם שרויה כפי' התוס' וברייתא דליקט פי' על ה' מינים ולא מיירי במפורר כ"כ דקה מן הדקה רק פירורין פחות מכזית דיש עליהן תואר לחם וס"ד בפחות מכזית נפיק מתורת לחם ומשני כשעירסן וגבלן יחד בכזית העריסה משוי ליה חד והו"ל כזית בתואר לחם. ולפ"ז א"ש דעת המ"א לדידן דפסקינן אפילו בטפורר דק דק לא נפיק מתורת לחם ואימת יוצא מתואר לחם בעת הגיבול ע"י שומן ואז נדבק בכזית ובכזית לא בעינן תואר לחם היכא דלא נפק מתורת פת כדאיתא בשו"ע שם (סי' טו) וזוהי דדייק המ"א שם ע"ש. ומ"מ לדינא נ"ל כהחולקים ולא מטעמייהו רק דברי דש"י אמורים באוכלן כשהוא גבול אך בקניידלעך שלנו שנעשה ע"ד לבשל לא דמי לפת כזית שבשלו דשם הוא פת גמור בכזית לא נפק מדין לחם אף דל"ל בבישול תואר לחם משא"כ בקמח דק דנשתנה ונדבק ע"ד בישול ולא לתורת פס בזה לא מיבעי' לשי' רו"פ (בסעיף יג) דס"ל כשיטת ר"ש פ"א דחלה דבתר סופו דיינינן אף גם לשי' ר"ת דגיבול העיסה משוי ליה דין לחם להמוציא מ"מ למאי דקיי"ל בפת הנילוש בשמן ודבש הו"ל פת כסנין גם הכא פת כסנין משוי לה ומב"ע במ"מ גם המערב בצוקר ואופה למיני מתיקה מב"ע במ"מ כנ"ל:
ד"ה הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול ובשלא עירסן. לכאורה תמוה דלפירושו לעיל דאתיא כרי"ש דפורכן לסלחן היכי משכחת לה בבא מלחם גדול. ודוחק לומר דר"ל בעירס ללחם גדול ונפרס לפירורין. ונ"ל דס"ל להמסקנא דמוקי בבא מלחם גדול א"ש לרבנן ומיירי שהיו הפתיתין יותר מכזית כדאיתא במנחות (דף יח) שפתחן פתים מרובות ונפרך מהם עד שלקטן כזית ובחי' כ"ע הא דהשמיטו הפוסקים ד"ז דבא מלחם גדול דס"ל הא דבא מלחם גדול מיירי שיש בהם תואר לחם ונכרין שבא מלחם גדול ולפ"ז לית ביה נ"מ לרב ששת דבלא"ה מהני ועיין:
שם טריתא פטורה מן החלה (א') בשו"ע (סי' קסח סי"ד) כתב הב"י טריתא מב"ע במ"מ ומעין שלש אפי' קובע סעודתו עליו והמ"א שם כתב. דצ"ל כמ"ש הטור דבטריתא מהני קביעות לברכת המוציא אף דלא מקרי לחם לחלה. ונפלאתי ע"ז כיון דלא מקרי לחם לחלה בלישה ובאפייה איך יברך עליו המוציא לחם הא מבואר בירושלמי וכה"פ דדין המוציא כדין חלה. ואף לד' תר"י שהביא הב"י (בסעיף יג) שם דאימ"ב המוציא אע"ג דנתחייב בחלה התם היינו טעמא דחלה בעיסה תליא ולהמוציא בעי תואר פת אבל מה שלא מקרי לחם לדין חלה לא מקרי ג"כ לחם לדין המוציא. ומה שה"ר שם ממי פירות לד' הרא"ש דפטורה מחלה ומב"ע המוציא הן לו יהי כדבריו יש לחלק דבמי פירות ה"ט דאינו חיבור לשויה גלגול עיסה אבל להמוציא כיון דצורת פת עליו מב"ע המוציא. אבל באמת בעניותי לא אדע אנה מצא דבמי פירות מב"ע המוציא דנ"ל פשוט להרא"ש לא מקרי לחם לחלה ולהמוציא ואין לה"ר מתוס' ביצה (דף טז) דס"ל על אובליא"ש ממי ביצים מברך המוציא די"ל דס"ל כהרשב"א דמי פירות חייב בחלה. עוי"ל דאיירי בביצים עם מים וכצ"ל בד' האגור הובא באהעו"ז שם דלחמניות דלקמן (דף מב) לפירש"י הוא הנילוש בבצים והרא"ש חולק ע"ז דמב"ע המוציא ומיירי בבצים עם מים אבל בבצים לבד לשי' אפי' קביעת סעודה לא מהני. גם מש"כ המ"א להגיה ברי"ו ולכוין כדעתו לא נראה. דקשה מאי שייטיה דרי"ו לכתוב ד"ז בהל' המוציא הלא דרכו להביא כל דין ודין אל מקומו השערה אלא ודאי שהביא זה לראיה לדין המוציא וכצ"ל טרוקנין מברך במ"מ ואי קבעי עליו מברך המוציא דהוי כדבר שסופו עיסה שחייב בחלה אבל טריתא פטור מחלה ומברך במ"מ דהוי כדבר שתחילתו וסופו סופגנין שפטור מחלה ומברך במ"מ וז"ב ומוכח כהב"י דזה בזה תליא. וגם בטור הוא ט"ס דלדעת המ"א עדיין לא פלט הטור מדוע כתב בטרוקנין בסתם דמברך המוציא ולא כתב דמיירי בקבע כלשון הרא"ש. עו"ק לדעת המ"א דין זה דטריתא הוא נמי בנהמ' דהנדקי (דסעי' טז) דהוה נמי פי' דטריתא והיה לו להטור לכתוב האי אם קבע עליו בסו"ד אחר דין דנהמא דהנדקי. אלא ודאי דט"ס הוא והאי אם קבע שכתב אחר טריתא מקומו צ"ל אחר דין טרוקנין דכ"ה ברא"ש וז"ל והאי כובא דארעא (והוא טרוקנין שבש"ס) אי קבע עליו מברך המוציא ומשמע בטריתא לא מהני קביעות. (ב) וראיתי בב"ח דס"ל כהמ"א וכתב בע"א דהעור ס"ל כגי' הרי"ף דטריתא פטורה מחלה ואפ"ה כתב והאי טריתא דארעא מברך במ"מ ואי קבע עליו מברך המוציא וכ"ד הר"מ תלמידו ע"ש. וד"ז לא ניתן להאמר בדעת הטור שיעלים דעת הרא"ש אביו וגם דבריו דחוי מעיקרו דדעת הרמב"ם מבואר להיפך שכתב (בפ"ג מה"ב) עיסה שנאפת בקרקע כו' מברך במ"מ ואי קבע עליו מברך המוציא ובפ"ו מה' ביכורים כתב עיסה שנאפת בקרקע חייב בחלה וזהו כובא דארעא ומדברי התלמיד תבין דעת רבו הרי"ף דמש"כ והא טריתא דארעא כו' אין זה תרימטא דלעיל מינה דשם הביא הש"ס והרי"ף כמה פירושים והאי טריתא דארעא מקרי וזה כובא דארעא לגי' הש"ס שאופין אותה בקרקע וגם בירושלמי קורא אותה טרימתא והא ראיה דלא הביא הרי"ף עוד הדין דכובא דארעא. ואל תקשה ס"ס למה לא כתב הרי"ף הדין בטריתא דארעא דחייב בחלה לפי דלא איירי כאן בדין חלה רק בדין ברכות. והא דהביא טריתא דלעיל דפטורה מחלה זהו למילף מינה דכ"ש דלא מקרי לחם להמוציא אבל מחיוב חלה אין ראי' להמוציא דפת כסנין חייב בחלה וחלוק לדין המוציא או קבע עליו או לא. וצע"ג על הב"ח שכתב דאביי ור"י בש"ס איירי בטריתא דפטורה מח"ה אפי' אם יאמר לחלק בין חיוב חלה להמוציא מ"מ לא שייך בי' הא דמסיק ואדם יי"ח בפסח דלחם עוני קרינן בי' והא בפסחים (דף לא) יליף לחם עוני מלחם חלה ואי לא איקרי לחם לחלה ה"ה דלא מקרי לחם לצאת י"ח בפסח. (ג) גם אין לטעות מלשון התר"י שכתב בטריתא דארעא שאין עושין אותו עבה לפיכך אימב"ע המוציא ואינו חייב בחלה ואי קבע עליו מברך המוציא משמע לכאו' אף דאי"ח בחלה מהני קביעת סעודה לדין המוציא דבלא"ה לשון התר"י צ"ב במש"כ לדעת רש"י צ"ל שהפרש יש בין טריתא דארעא לטריתא דלעיל שזו עשויה בקרקע ואין עושין עבה לפיכך כו' מאי ק"ל לפרש"י אי נימא בעבה דחייב בחלה ומ"מ בלא קבע מברך במ"מ דומיא דפת כסנין. ועוד הא כתב לעיל מינה דגם לפרש"י א"ש הגי' פטורה מחלה לפי שאינו נעשה לאכילת קבע. וצ"ל דע"כ אמר זה לעיל גם לפירש"י מיירי בעבה ואפ"ה פטורה מחלה זהו קודם שהביא דעת ר"ת אבל אח"ז הביא דעת ר"ת והסכים בזה דחלה בלישה תליא אף שסופו ע"ד סופגנין וגם הביא דעת ר"י דהמוציא בדין חלה תליא דכל דבר שפטור מחלה פטור מהמוציא וה"ה דבר שחייב בחלה מב"ע המוציא אם לא שרככו ע"י משקה בבישול ועיגון א"כ אי נימא בפרש"י דטריתא דלעיל מיירי בגלגול טבה עכצ"ל דגרס חייבת בחלה וה"ה דמב"ע המוציא, אף בלא קבע עליו. לז"א שע"י שאופין אותה בקרקע אין עושין אותו עבה כבכירה ולא נתחייבה בחלה בלישה ולהכי מהני לב"ע במ"מ בלא קבע. ומ"מ צ"ל דמקרי לחם ע"י אפייה לחלה ולהמוציא כיון שאור מהלך תחתיו כדאי' בתוס'. וכה"ג כתב התר"י בלחמניות לקמן (דף מב) דאיירי בבלילתו רכה דלהכי אשמועינן בקבע עליו מברך המוציא. ואין לה"ר מפי' רה"ג שהביא התר"י שם בטריתא דלעיל דמיירי ברכה ולהכי פטורה מחלה והקשה תר"י מאי קמ"ל ותי' דאשמועינן כמ"ד זה וזה לפטור ושם משמע דלפי' רה"ג הוי האי טריתא דארטא כטריתא דלעיל דפטורה מחלה ואפ"ה אי קבע עליו מב"ע המוציא דז"א רק דר"ל לפי רה"ג הוי האי טריתא כטריתא דלעיל בבלילתו רכה דלא נתחייב בחלה מ"מ נשתנה דינו דלעיל תנא דפטורה מחלה. עז"כ דס"ל זה וזה לפטור אפי' נאפה אח"כ. אך אנן דקיי"ל כמ"ד לחיוב כשתחלתו עיסה או בסופו ולהכי לא כתב בזה דין פטור חלה רק דין המוציא לאשמועינן אף שנעשה תחלה בלילתו רכה מ"מ סופו לחם ומהני קבע עליו להמוציא וה"ה לחיוב חלה יעוש"ה דז"ב, אך בעיקר דברי התר"י גי' משובשת נזדמן לו בפירש"י ולגי' רש"י שלפנינו א"ש בפשי' ועיין והך טריתא דארעא שכתב הרי"ף הוא ניהו כובא דארעא דתורת לחם עליו לחלה ולהמוציא אבל דבר דלא מקרי לחם כלל לחלה כהנך ג' דברים דחשב הש"ס באיכא דאמרי וכן דבר דתחילה וסוף סופגנין נ"ל פשוט דלא מקרי לחם להמוציא אף בקבע עליו וכהב"י וע"ע לקמן (דף מא ע"ב) מש"ש:
תוס' ד"ה חביצא כו'. לכך נ"ל חביצה היינו פירורין הנדבקין ע"י מרק כו'. וכ"ה בתר"י ורא"ש. ודבריהם צ"ב דאכתי קשה מה מדמה הא דליקט דמיירי שאינו נדבק ובאמת לא דמי אהדדי כדכתב התר"י בחילוק הג' היכא שאינו מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אע"פ שאי"ב תואר לחם מב"ע המוציא ואילו בחביצה שאי"ב כזית בעי תואר לחם. ונ"ל הא דס"ל להתר"י בפירורים דקים בלא חיבור מברכין עליו המוציא זהו להמסקנא דס"ל כר"ש דבחביצה פחות מכזית אינו יוצא מתורת לחם רק דבעי תואר לחם א"כ בלא נדבק כיון שניכר שנתפרר מלחם אינו יוצא מתורת לחם ובנדבק דמחזי כתבשיל בעי תואר לחם. ונ"ל דיצא לו זה מדברי אביי דאמר אלא מעתה לתנא דר' ישמעאל דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן ה"נ כו' משמע דלר"ש נשאר סברת אביי דהא דנטלן לאכלן מברך המוציא אתיא גם לר' ישמעאל דפורכן לסלתן בשאינו נדבק כמ"ש לקמן וכ"ה בהדיא בירושלמי. אבל לרב יוסף דס"ל בחביצה שאי"ב כזית אפי' תואר לחם לא מהני א"כ ה"ה בלא נדבק תואר לחם לא מהני ולהכי הקדימו אביי לשאול אלא מעתה כו' דלכאורה הוא למותר דהו"ל להקשות מהא דליקט ומה גם לפי' התוס' הא דליקט לא מיירי במנחות דפורכן לר' ישמעאל אלא ודאי דבא לברר דבריו שלא לדחות דלקט שאני דמיירי בלא חביצה ויש בו תואר לחם לזה א"ל לדידך ע"כ סברת דפחות מכזית מוציא מדין לחם אף שניכר שבא מלחם ולא אתי' הברייתא דס"ל נטלן לאכלן מברך המוציא כרי"ש דס"ל דמחזירן לסלתן וקשה מליקט כו'. (ב) אך הא קשיא דא"כ למה נקט ר"י דינו בחביצה שאי"ב כזית לישמעינן רבותא יותר אפילו פירורין אין מב"ע המוציא ואי"ל משום רישא נקט לאשמועינן ביש בו כזית גם בחביצה מב"ע המוציא אדרבה שם יו"ק אדשמעינן בחביצה לישמעינן אפי' בבישול ביש בו כזית אינו מוציא מדין לחם כדמפרש בירושלמי הא דהפרוסות קיימות ועכצ"ל משום סיפא נקט וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה לישמעינן אפי' בפירורין. ונ"ל דר"י אשמועינן יוסר דבותא בחביצה דנדבק זה לזה עד דמיחזי ככזית ויותר זה לא חשיבא ועיקר תליא בהפירורין אי אית ביה כזית או לא ולהכי לא אקשי ליה אביי תיכף מהא דליקט דאולי יחלק בין דבוק לפרור אך אחר דשמע מרב יוסף דה"ר ממנחות דמב"ע המוציא ותני עלה וכולן פותתן כזתים וס"ל לר"י דה"ט דפירורין שאי"ב כזית נפק מתורת פת דהא בכתוב לא נרמז שיעור זית רק כדדרשינן התם אותה לפתיתים ולא פתיתה לפתיתים רק דבעי שיהיה על הפתיתין שם פת כלשון הכתוב פתות אותה פתים וא"ש הגי' ותני עלה ולא מהמשנה כפרש"י לפי דמשמע שזה נ"ט כמ"ש. ומה דאיתא במנחות (דף יח) מאי פתין מרובות שריבה בפתיתים נ"ל דזהו למאי דקיי"ל כרב ששת אבל ר"י ס"ל כאיבעית אימא דשם. ונ"ל ליישב בזה דקדוק נכון דלפירש"י דה"ר על דין כזית מברך המוציא היה ראוי להביא מקודם הא דתנן דפותתן כזיתים ותניא נטלן לאוכלן מברך המוציא ועל מה שינה הסדר ולמש"כ י"ל דה"ט דלא נימא במנחות דנטגן בשמן אין בו דין לחם וצ"ל טעם אחר הא דפותתן כזיתים להכי הביא מקודם הברייתא דגם במנחות מברך המוציא ותנן דפותתן כזיתים לזה צ"ל דה"ט משום דבפחות לא מיקרי שם פת. ואף די"ל דש"ה דנטגן להכי בעי כזית מ"מ לשיטת התוס' בלא"ה צ"ל דס"ל דטיגון לא דמי לבישול רק דה"ר דהשמן לא מפקי מלחם עתוס' פסחים (דף לז ע"ב) ומה שכתבתי ברש"י ד"ה ותני וכדי שלא נימא דרי"ש ס"ל אף באו"ב כזית מקרי לחם ואתי הא דליקט כרי"ש להכי בירר אביי לדעתך דה"ט דבעי תורת פת ולרי"ש לא איכפת ליה בזה להכי ס"ל דפורכן לסלתן וא"כ קשיא מליקט. כן נראה לי לבור שי' הראשונים: