ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף לו.
גמרא הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו ז"ל הרי"ף ודוק' דחושש בגרונו ושתי לי' ע"י אניגרון כו' אבל היכא דאכלי' ע"י פת הו"ל פת עיקר כו'. והתר"י תמה מאי קמ"ל. עוד הקשה המ"א על התר"י על מש"כ דאם אינו חושש יברך על הניגרון שהכל הא על מי סילקא מברך בפה"א. ולק"מ דהא ס"ל להרי"ף דבעינן שישתה לרפואה דוקא הא לא"ה אף דשותה שמן הרבה ע"י ד"א שאינו מזיק עוד כפירש"י לא מהני. וה"ט דס"ל כיון דשמן בפ"ע מזיק רק ע"י ד"א המתקנו ומכשירו לאכילה אותו ד"א הוא העיקר אף דהוא מיעוט רק כששותה לרפואה אז ניכר עיקרו ודעתו על השמן מברך בפה"ע. וזה שכתב הרי"ף ודוקא בב' דברים דחושש בגרונו וגם ע"י אניגרון כו' אבל ע"י הפת ר"ל שלא לרפואה רק דאוכל עם הפת שלא יזיקנו הו"ל פת העיקר וס"ה ע"י אניגרון כה"ג לא רק אורחא דמלתא קתני שלרפואה היה בדרך שתיית אניגרון לשהות בגרונו ובפת הוא לבלוע. ועז"כ התר"י באינו חושש בגרונו רק שותה רוב שמן ע"י אניגרון שלא יזיקנו מברך שהכל. ולא דמי למי סילקא דשם כוונתו להמי סילקא אבל כאן עיקרו הרוב שמן אף דאזלינן בתר הד"א המתקנו נחית דרגא לשהכל. ולפי האמור יצא לנו עיקר ושורש בדיני ברכות היכא דהמין אינו אוכל בפ"ע ומתקנו ע"י ד"א אזלינן בתר הד"א. ולפ"ז במרקחת חריין או פליסניק שמטגנים אותם בדבש כיון דבפ"ע אינו שם אוכל מברך שהכל. ול"ד לאגוז המטוגן בדבש אף דנתקלקל ע"י בישול והדבש מתקנו מ"מ נשאר עליו שם אוכל כבתחלה משא"כ בהנך דלעיל. ולכאו' יש לה"ר מהא דהקשה הש"ס לרבא דאמר דזנגביל אינו אוכל כלל מהא דא"ר האי הומלתא כו' מברך בפה"א הא ש"ה דנטגן בדבש והו"ל אוכל אבל בפ"ע לא אלא ודאי דאי בפ"ע לא מקרי אוכל גם ע"י דבש המתקנו היה ראוי לברך עליו שהכל כעל דבש, ויש לדחות דדייק בע"א דאם לא היה עליו דין אוכל בפ"ע היה מיתסר משום בישולי עכו"ם. אלא ודאי דהוא דבר הנאכל כמו שהוא תי. אח"כ ראיתי בעור (סי' כ"ד) דעתו כמ"ש. אך חביריו חולקים עליו ומבטל דעתו. לזה צריך לחפש דרך אחר ליישב כל הנ"ל דמשמן אין ראי' כיון דכל אחד שם אוכל עליו ואין זה חשוב מזה ונקרא בשם אניגרון להכי אזלינן בתר המכשיר אבל מרקחת עיקרו המרקחת ועל שמו נקרא לכן מברך כשם הפרי. ודמי לשמן ע"י אניגרון לרפואה דניכר שם השמן מברך על השמן. ולכן גם בפלפל וחריין וכי"ב שטיגנו בדבש מברך כעין הפרי. ומש"כ בס' יד אפרים בסי' (ר"ג סק"ד) דמברך על חריין שהכל מטעם דלא נטעי אינשי ע"ד ריקוח רק לטיבול. ז"א וכמ"ש בחי' דל"ש סברא דלא נטעי אלא בצנון דסופו להקשות. וכמו קורא לקמן דהו"ל לגבי' כלא נגמר פריו ונחית דרגא אבל פירי ממש אף דלא נטעי ע"ד כן מ"מ היכא דמתקן ליה ע"י ד"א מב"ע כראוי לו וכמו שמן לרפואה דמברך פרה"ע האם נטעי עד"כ ובחי' כ"ע ועת לקצר:
שם פשיטא מהו דתימא כו'. הא דלא משני דקמ"ל דאימ"ב בורא פרי עץ זית עמש"ל ד"ה והרי שמן. עוד נ"ל בישובו עם מה דעוד קשה די"ל דקמ"ל אף דאישתני במילתי' קאי לאפוקי מדס"ד לקמן. ונ"ל דהאי לישנא דאמר ש"ז מברך עליו בפה"ע לא משמע דבא לשלול ברכה פרטית שאינו קובע ברכה לעצמו רק דקמ"ל דמב"ע בפה"ע ולא יוגרע ברכתו מזה דאשתני. אך אם השינוי לעילוי טפי לכ"ע לא אשתני ברכתו כמ"ש לקמן ופת ויין יוכיחו. ולהכי ל"ק להש"ס לעיל פשיטא רק למאי דמסיק בשותה לרפואה ע"י אניגרון וזה אינו אלא בשמן דאישתני הו"ל שינוי לעילוי טפי ק"ל פשיטא. ותירץ דאדרבה כיון דהשינוי למעליותא הוא רק לרפואה לא ליברך עליו כלל קמ"ל:
שם קמחא דחיטי רב יהודא אמר בפה"א כו'. עיי' בפוסקים שכתבו כללא דהסוגיא דר"י ורב נחמן פליגי באישתני אי מיגרע ברכתו. ובתוס' ק"ל הא אין דרך לאוכלו כלל ואוקמוה בקמח קליות או בנטחן לחתיכות עבה. וכ"ה בתר"י ורא"ש ופסקו כר"י ע"ש. והרי"ף כתב בהאי לישנא ומסתברא כר"נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא וכן קימחא דשערי מברך שהכל. וכולם תמהו ע"ז דממ"נ מאי ס"ל לרי"ף בפי' הש"ס אי מוקי פלוגתייהו בקימחא הראוי לאכילה הו"ל לפסוק כר"י ולחלק בין ראוי לאכילה לשאינו ראוי. ואי מוקי פלוגתייהו באינו ראוי ואפ"ה ס"ל לר"י בפה"א א"כ איך פסק כר"נ מטעם אחר מה דלא ס"ל ר"נ גופי' זה ומה נחכים טפי מר"נ. ורבא גם לפי' הרא"ש דמוקי פסק הרי"ף בקמח סולת שאין ראוי לאכול לא אתי שפיר לשון הרי"ף דלא רגילי אינשי דלשון זה משמע אף בראוי לאכול רק כיון דלא רגילי הו"ל אישתני לגריעותא וכמ"ש לקמן. אך גם ע"ז קשה טובא דאי"ל דמיירי בנשתני לגריעותא דא"כ איך סובר ר"י בפה"א והא ר"י אית ליה לקמן (דף לט) בליפתא דפרמינהו פרימא זוטא בפה"א משום דפרמינהו למתק פי ובשאכלו חי מיירי כפירש"י שם מוכח מזה היכא דמרסק הפרי דק דק עד שאין תואר פרי עליו בעי דנשתנה לעלויא כמש"ש. ועכצ"ל דהך קימחא דחיטי משתנה לעילוי יותר מכוסס חטים שלמים. וכ"מ מדלא משני ליה ר"נ מי דמי התם בש"ז משתני לעילוי וכדאמר הש"ס לעיל רק הכי משני התם כו' הכא אית ליה עילויא אחרינא בפת דזה משמע דגם הכא בקימחא דחיטי הו"ל עילוי רק לפי דאית ליה עילוי אתרינא יותר מזה בפת לא חשיב הכא עילוי דבעי שהעילוי יהיה לדבר שדרכו בכך כפת או תבשיל. וכצ"ל בפי' הש"ס דס"ד קימחא דשערי שהכל הא דחיטי פרי האדמה ליקשי ליה הא גופיה מ"ש דשערי מחיטי דהא עדיין לא ידע הא דקשה לקוקיאני וצ"ל דס"ל דקימחא דחיטי משתנה לעילוי קצת יותר משעורים. ובזה מיושב נמי לשון הש"ס וכי אית ליה עילויא אחרינא לא מברך עלי' בפה"א והאמר ר' זירא כו' למה ליה להאריך הי"ל להקשות מר"ז אר"נ. וגם הי' להמסדר הש"ס להעמיד קו' זו אחר דברי רב נחמן קודם קו' רבא. ולמ"ש א"ש דבל"ז הייתי אומר דר"נ מיירי בקמחא דחיטי דלא אישתני לעילוי א"כ ל"ק מר"ז די"ל ה"ה קימחא דחטי שהכל ונקט קמחא דשערי לרבותא לפי דשמורים חי אזוקי מזיק כדאי' ביומא (דף פא) כמ"ש לקמן וכמה פוסקים ס"ל דאין מב"ע כלל וא"כ משתנה לעילוי אפ"ה מברכין עלי' שהכל כ"ש בקימחא דחיטי דחטים שלמים יפות מנטחן דמברך שהכל אך למה דמשני ר"נ הכא אי"ל עילויא אחרינא מוכח דמיירי בקימחא דחיטי דאישתני לעילוי לזה ק"ל מר"ז דמשמע דחיטי בפה"א דאל"כ לישמעינן חיטי וכ"ש דשערי וז"פ. היוצא מזה דע"כ צ"ל דהש"ס מיירי בקימחא דחיטי דאישתני לעילוי ובזה פליגי ר"י ור"נ דסובר דבעינן השינוי לדבר שעומד לזה. ועפ"ז א"ש לשון הרי"ף שכתב ומסתברא כר"נ דלא רגילי אינשי בהכי ולא כתב בזה"ל והלכתא כר"ן כדרכו תמיד. וה"ט לפי שד"ז תלוי בסברא לפי העת והזמן כיון דבעינן דישתנה לעילוי ובזמן הרי"ף לא רגילי אינשי בקימחא דחיטי אף אם ראוי לאכילה מ"מ כיון דלא רגילי בהכי אין זה שינוי לעילויא וגם ר"י ורבא מודו בזה דמברך שהכל וז"ב כשמש דעת הרי"ף. ולזה פסק הש"ע בסתם דעל קימחא יברך שהכל דכאז כן עתה לא רגילי אינשי בהכי ודבר זה תלוי לפי הזמן וכעין זה כתב הרא"ש בבבא קמא פ"ג (דין י"ב) ד' הרי"ף ע"ש וז"ב: שם אמר ר' יוחנן שמן זית מברכין עליו בפה"ע אלמא כו'. הא דלא הביא ראיה ממשנתנו ביין דמב"ע אף ברכה פרטית. נ"ל דזה ידע הש"ס היכא דאישתני לעילוי טפי כיין ופת ודאי אינו מגרע ברכתו. והא דמקשה לעיל מיין אשמן משום דס"ד דעילוי דיין אינו רק מיתוק השתיה וכ"ה בשמן דזית אי"ר כ"כ לאכילה שהוא מר ומסיק דנתעלה טפי דסעיד אבל שמן אינו זיין רק דממתיק טפי. ובזה פליגי אמוראי לקמן בפרימא זוטא ע"ש כיון דאי"ל תואר פרי וזש"כ רש"י דאשתני וגרע רואיל כו' ור"ל דהא דחקר הש"ס בשינוי הוא דלא אישתני לעילוי מעליותא ושני דיבורי רש"י דאשתני כו' במלתי' קאי כו' הכל ד"א והך הואיל נמשך למטה הואיל ולא אשתני לעילוי מעליא להכי במלתי' קאי והו"ל ככוסס חטים דמב"ע בפה"א ולא דמי לפת וז"פ:
שם או בלא קימחא דשערי דקשה לקוקייני לא ליבריך קמ"ל כיון כו' (א) הנה לשי' הפוסקים לעיל בשמן זית דמזיק אינו מברך כלל צ"ל דקיד"ש קשה ואינו מזיק. אך קשה מהא דאי' ביומא (דף פא) זר שכסס שעורים דתרומה אינו משלם את החומש דכתיב לא יאכל פרט למזיק ולעיל גמר הש"ס ש"ז מתרומה ולחלק בין שלמים לקמח הוא דוחק דלכאו' יותר ראוי השלמים וראיה מקמחי דחטי דלכ"ע בשלמים מברך בכה"א. גם אי"ל דמיירי דוקא בקמח קליות דמתוס' לא משמע כן ועוד מבואר ברמ"א (סי' ר"ח) דגם קליות אי"ר לאכול ומברכין עליו שהכל. ועוד דבעור מבואר דגם שעורים חיים יברך בפה"א וקשה מש"ז דלעיל. והיה נ"ל לחלק דשאני קימחא דשערי דנאכל למזון ושובע ויותר יפעול הנאת השובע מהזיקו לזה יברך על הנאת שלמים ברכה הראוי לו פה"א וקוד"ש דאשתני שהכל דכן מצינו בחומץ דמשיב הנפש ומקרי אכילה כמ"ש הכ"מ (פ"י מה"ת ד"ז) [וכעי"ז כתב הר"נ הובא בי"ד (סי' ק"ג) לענין נטל"פ] אבל שמ"ז דמזיק אין הנאתו כלום. ובזה מיושב קו' הצל"ח על הראב"ד (פ"י מה"ח) דפוסק בכוסס חטים דתרומה דאינו משלם את החומש דמזיק הוא אף דמב"ע בפה"א. כל זה י"ל לפום רהיטא. ולברר ד"ז לאמתו צריך להקדים השלשה דיעות מחולקים בטעמם ונימוקם. וכה"ז דעת העור וב"י (בסי' ר"ח) לברך על שעורים שלמים בין חי או קליות בפה"א. וכ"מ דעת הרא"ש בפרקון (סי' כ"ה) ואף אם תאמר להעמידו בכוסס חטה י"ל כל המוקדם בפסוק בדבר שברכותיהן שוות כמו חטה לגבי שעורה. וכ"מ עוד מתוס' ורא"ש דכתבו שעורה ותמרים שעורה קודמת ואיירי באכלן שלמים דאלו ע"י דייסא דמברך במ"מ הא דייסא גם לזית קודם וא"כ מוכח דס"ל פה"א דאלו ס"ל שהכל הא פה"ע דתמרים קודם משהכל דמבורר טפי כמש"ש הרא"ש ודעת הראב"ד (פ"י מה"ת) שפסק בכוסס חטה דאינו משלם החומש דהוא מזיק ומ"מ מברכין עליו פרי האדמה א"כ פשיטא דגם בשעורים ס"ל פה"א דמאי שנא. וליישב דעתו מקו' הצל"ח י"ל בתרי אנפי או דס"ל כמש"ל דדבר הנאכל לשובע שאני דצל"ב עליה או דס"ל בשמן זית כהר"מ דיברך שהכל והיינו בנשתנה לגריעותא אבל כשהפרי בעין מב"ע כראוי לו פה"א. וכ"מ דעת הר"מ (בפ"ג מה"ב) שכתב אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך פה"א וכל ה' מינים בכלל דגן וכמ"ש הלח"מ שם ואי"ל דשלוק שאני דאינו מזיק דהא כללם כל ה' מינים ובחטים לכ"ע אף בחיין מברך פה"א. וכ"מ דעת הרשב"א בחי' שחקר בחיטי ושערי בברכה דלאחריהם אם מברך במ"מ. ואם נאמר בחיין שהכל או א"צ ברכה כלל כדעת הרד"א פשי' דאין מב"ע מעין שלש וז"ב. ודעת הכלבו בשם ר"י דמברך בשעורין חיין וקליות שהכל. וכ"כ הרמ"א (בסי' ר"ח) והאהעו"ז תמה עליו כיון דפסק בשמן זית דאימ"ב כלל מנ"ל לחלק דבשעורים מב"ע שהכל. וי"ל כעין שכ"ל דהיכא דהפרי בעינו אף דאין ראוי כ"כ מברך עליו רק בשמן זית דנשתנה לגריעותא דמזיק אין מב"ע. ודעת הרד"א. ואהעו"ז דאינו מברך עליו כלל כמו בש"ז. והא דקימחא דשערי דבעי ברוכי מיירי בקליות דאינו מזיק ולכאור' י"ל דגם דעת התוס' ורא"ש דס"ל בפה"א מיירי בקליות דכ"ה לשון התוס' לקמן (דף מא) כמו תפוחים וקליות אך מפי' התוס' ורא"ש למ"כ רק דכתבו דבקמח סתם צ"ל שלא נטחן כ"כ א"כ גם קימחא דשערי מיירי בכה"ג דאל"כ ל"ק על ר"נ די"ל אולי בקליות מודה דחטי פה"א. אלא ודאי דבחדא גוונא איירי בקמח סולת. וכ"כ הרא"ש בדעת הרי"ף דפלוגתא ר"י ור"נ מיירי בקמח סתם [ובחי' כ"ע די"ל הא דאי' בשבת (דף קע) קוקייני ממאי הוה מקימחא דשערי דחליף עליה ארבעים יום ופירש"י מ' יום משנטחן. וי"ל דמ' יום קאי אדשערי דחליף עליה זמן מ' יום אחר גידולו דנתייבש היטב וכן משמע בפסחים (דף נו ע"א) וקימחא דשערי דלא חלפי עלי' מ' יום. ור"ל שיש בו עדיין לחלוחית דמעלי לדקלא דומי' דאסא דרא שם. ורש"י פי' גם שם דר"ל משנטחן ואינו מובן ע"ש ולזה נקט סתם קימחא דשערי ולא נקט בחליף עליה מ' יום משום דסתם קימחא נעשה משעורים שנתייבש ומוכח מזה דאיירי בקמח סתם ולא בקמח קליות וכפי' הרי"ף. ואולי ס"ל גם הא דשעורים שלמים מזיק הוא מט"ז דקשה לקוקייני והש"ס דנקט קימחא דשערי אורחא דמילתא נקט שאין דרך לכסות שעורים שלמים ולקמן יבואר] הרי לפניך שלשה דיעות במועצות ודעת ואנן מה נענה ולמי מקדושים נפנה. ויגעתי ומצאתי מענה נכונה אשר הניחו לי רבותינו למשכח מרגניתא אליבא דהלכתא, (ב) דאיתא במנחות (דף ע') החטים והשעורים כו' מצטרפין זע"ז ושם בש"ס תנא התבואה והקמחים והבצקות מצטרפין זע"ז למאי הלכתא ומפרש הש"ס לענין חדש וחמץ בפסח ומע"ש אם אכל חוץ לחומה מצטרפין ללקות גם לדין טומאת אוכלין כו' ופירש"י התבואה חטים ממש קודם טחינה ולאו דוקא נקט חטים דכל ה' מינים בכלל תבואה ואדרבה עיקר הרבותא משום שעורים נקט דבעי קלופה כדאי' שם. ועוד דהברייתא אמתניתין קאי דתנן דה' מינים מצטרפים ומפרש הברייתא עלה התבואה כו' ור"ל בין כשהחמשה מינים הם מחבואה דעדיין לא נטחן בין כשהם, קמחים או בצקות מצטרפין זע"ז. אלא דרש"י אשמעינן דלא תפרש התבואה בעודן בשבלים דכן הוא פירוש תבואה בכל מקום וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מה"ב) דז"א דבשיבולת לא שייך איסור חדש וחמץ דלאו אוכל הוא רק, דאיירי דמידגן בכרי אחר מירוח. וראיה לזה מדלקי על אכילת מעשר שני חוץ לחומה וקודם מירוח הא לא נגמר מלאכתו למעשר והתם באכלן חיין איירי תבואה או קימחא הרי חזינן דעל כל ה' מינים לוקה משום חדש ואינך ואי איתא דשעורים מזיק ולהכי אינו משלם זר החומש דמפיק ליה מלא יאכל פרע למזיק פשיטא דלא לקי עלה כדאיתא בפסחים פרק כ"ש דכל האיסורים אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן. וכעי"ז דייק הכ"מ (בפ' י' מה"ח) ראי' לדעת הר"מ דכוסס חטים אינו מזיק מהא דאי' בירושלמי בכוסס חטה דתרומה דלוקה ואם הוא מזיק איך לקי ור"ל כמו שכתבתי. ולפ"ז קשה בשעורים דלכ"ע מזיק כדאי' ביומא איך לקי, ומהתימה על הכ"מ שלא שח עינו בש"ס זו והא התם איירי ביבשים לאחר מירוח. והנ"ל בזה דלפי מה דמסיק שם הש"ס חילוק בין חטה לשעורה דבחטים אף הקליפה מצטרף לטומאת אוכלין ופרש"י שם לפי שהיא דקה ורכה וראוי לאכילה אבל קליפת שעורים אימצ"ע היכא דאינו שומר ביבשים דמפרכי א"כ עיקר החילוק הוא הקליפה ושם איירי בקליפה הסמוך לאוכל כדאי' ברש"י שם בהא דקמ"ל התבואה וקמחין דומיא דבצקות דבעי אוכלא בעיני' לאפוקי קליפת שעורים (קאי על תבואה) וסובין שבקמחין דלאו אוכלא ואין מצטרפין הרי אף סובין שבקמחין לא מקרי אוכל וכדאי' פי"א דתרומות דיוכל להשליך המורסן דתרומה דלא מיקרי אוכל בפ"ע ול"ק מהא דסובן ומורסנן מצטרף לשיעור חלה דשם טעמא דעריסותיכם כתיב ואין דרך להוציא המורסן מהקמח ונאכל יחד כשיאפה אבל הם עצמם לא מיקרי אוכל] לכן כאן דמיירי כשאכלן חי לא מיקרי אוכל בשעורים רק קליפה דחטים הסמוך לאוכל דקה ומצטרף [ועיין בשבת (דף עו ע"ב) ופירש"י שם, סובין הוא הגסה ואין מצטרף להוצאת שבת דלא מיקרי אוכל וע"ע בפי' הגר"א פי"א דתרומות] אבל קליפת המוץ גם בחטים אי"ר לאכילה ומטעם שומר מרבינן לה בחולין (דף קיט) חטה בקליפתה (וצ"ל מש"כ רש"י שם דקליפה הסמוך לאוכל הוא אוכל גמור אחטים קאי ולא אשאר מינים גם הראיה שכתב שם ממלאי איירי בשל חטים]:
ג :
ויותר יבואר דעת הרמב"ם דשעורים שאינם קלופים לא מקרי אוכל כלל מהא דתנן בפ"א דטבול יום השעורה והכוסמת בזמן שאינם קלופים טהורים בכל הטומאות דר"מ וחכ"א טהורין בטבול יום וטמאין בכל הטומאות בזמן שהם קלופים והחטה בין קלופה בין אינו קלופה טמאים גם בטבול יום. והקשו הר"ש, והרא"ש הא מרבינן שעורה בקליפתה מטעם שומר מה"ת אמאי טהורין בט"י דג"ז מה"ת. עוד הקשו בסיפא דקלופין מה חיבור שייך בהו. ומסיק הר"ש דלאו לענין חיבור מיתני רק ה"ט דכשהן בקליפתן לאו תורת אוכל עליהם. וכ"כ הר"מ שם בפיהמ"ש. ובהשקפה ראשונה תמהתי על קושייתם מהא דאי' במנחות שם דהקשה הש"ס ליצטרף הקליפה משום שומר ומשני הא ביבשים פרש"י דיבשים לא הוי שומר דמיפרכי ולפ"ז י"ל דגם המשנה דע"י ביבשים איירי. אח"כ ראיתי בתוס' חדשים שם שהקשה כן דנעלם מהם סוגיא דמנחות וזה ל"נ להכתב. אך רצה עוד לתרץ דע"כ מיירי בלחה דאי ביבשה אמאי ס"ל לחכמים דטמא בכה"ט הא קליפה מפסקת והביא ראי' מרש"י ע"ש ולא דק דרש"י איירי לצרוף אהדדי ולא לענין חיבור אבל התם במשנה דט"י אן דלא הוי שומר מיטמא משום חיבור בנגע בקליפה כאלו נגע באוכל. וראי' מהר"ש שהקשה מהא דמרבה שומר מאשר יזרע ולא הקשה מיניה וביה אם לא הוי שומר אמאי טמאו באב הטומאה ועכצ"ל דחיבור שאני רק דהקשה אף דקליפה אינו ראוי להיות חיבור מ"מ לא גרע מקליפת המוץ דמרבה הכתוב להביא טומאה מטעם שומר. עו"ק לפי' הר"ש שם דשעורה שאינה קלופה מדרבנן מטמא באב הטומאה מאי מקשה בש"ס מנחות מהא דמרבה שומר דשעורים לישני דהברייתא שם דתנא באינם קלופות אימצ"ע קמ"ל דהקליפה אינו ראוי מה"ת ואימצ"ט אפי' בטבול יום. עו"ק קו' הרא"ש על פי' הר"ש והר"מ דלמה יעכב הקליפה שעליו שלא יטמא אטו ביצה בקליפתה לא מקבל טומאה. והנ"ל ברור דממשנה דע"י הוא חיליה דהרמב"ם דפי' במנחות שם היפך מפרש"י הא ביבשים מצטרף ובלחים אימצ"ט עיין בר"מ (פ"ה מהט"א די"ב) ופי' הכ"מ שם דרבינו סובר דיבשות דרך ב"א להוציא לזריעה הוי שומר ולא בלחים ואין טעם זה מספיק דגם לחים מוציא לזריעה כדמוכח מפרש"י וגם לחים יותר ראוי לאכילה. ול"נ דה"ט לפי דק"ל במשנה דט"י קו' הר"ש וקו' הרא"ש הנ"ל למה יגרע מביצה בקליפתה. וגם הו"ל לפלוגי בין לחים ליבשים בהי איקרי שומר. להכי פי' בע"א דהשעורים גופי' כ"ז שלא קלפן ותיקנן למאכל אדם לאו אוכל אדם אקרי כדאי' בריש פסחים בשעורים נעשו יפות זיל ובשר לסוסים וחמורים. וכ"ה בתוס' מנחות (דף עב) לכן אינו מיטמא לר"מ ולרבנן מיטמא באב הטומאה מדרבנן כפי' הר"ש או י"ל כיון דראוי לתקנו למאכל אדם טמא בכל הטומאות ולזה ל"ק קו' הנ"ל מאי שנא מביצה דזה הוא אוכל אדם עמש ולקלוף עומד אבל שעורים עיקרו למאכל בהמה וזה אשמועינן בסיפא היכא דקלפו סתמא למאכל אדם נעשה וטמא אף בע"י. עוד ראיה דשעורים לאכילת אדם אינו אלא בקלוף ממשנה דמעשרות פ"ד הובא בביצה (דף יג) המקלף שעורים כו' ובתוס' שם דמיירי שנתלש כבר משבלים ועדיין הם בקליפתן החיצונה ובחטים נקט המולל מלילות דמיירי משבלים. והא דאי' בש"ס שם גבי חטים וכן לשבת קאי על הניפוח מיד ליד דמותר יעוש"ה מבואר דשעורים לקלוף עומד ולא חטים והך קליפה מיירי בסמוך לאוכל ולפ"ז לא איירי המשנה מדין שומר אלא אשמועינן איזה מקרי אוכל אדם דומיא דאינך דחשיב שם הקצת כו', והנה לפי' הר"ש דמדרבנן גזרו בשעורים שאינם קלופות באב הטומאה ודאי דגם לענין חדש ומע"ש אין לוקין עליו. ודעת הר"מ דהביא דרשא דקרא אשר יזרע בשעורה בקליפתה (בפ"ה מהט"א ד"ד) לכאו' מורין דס"ל דזה מה"ת. ועו"כ (בפ"ז ד"ח) שם ועוד הקילו בט"י שיש אוכלין שהן מיוחדין לאדם וטמאין בכל הטומאות וטהורין בע"י ואלו הן השעורה בקליפתה כו' מ"מ נ"ל דה"ט דהקילו כיון דלא מקרי אוכל אדם עד שנתקן רק כיון שמיוחד, להיות נתקן לאדם טמא בכה"ט א"כ ה"ה דלא לקי עלה כ"ז שלא נתקן דהו"ל שלא כדרך אכילתן. ועפ"ז יתפרש הסוגיא דמנחות דהא קמ"ל התבואה וקמחין דומיא דבצקות דבעינן אוכלא בעיניה בין לענין מע"ש או לטומאת אוכלין דאם מעורב עם הקליפה לא מקרי אוכל ולא לקי עלה ואינו מטמא טומאת אוכלין ה"ה בתבואה וקמחין בעי אוכלא, בעיניה דאל"ה לא מיקרי א כל [וזה דלא כפרש"י דאקליפה קאי). וה"ר מדתניא סתמא שעורה קלופה מצטרפת זע"ז ובשאינם קלופות אימצ"ט משמע דדין אוכל אחי לאשמועינן איזה מקרי אוכל להצטרף. ומקשה מהא דמרבה שומר לשעורים ש"מ דמקרי אוכל. ומתרץ הא בלחות הא ביבשות. ולדעת הר"מ ה"פ בלחות לא מקרי אוכל דמחוסר לייבש ולקלוף והא ביבשים עומד יותר לקלוף כ"ז שירצה והו"ל שם שומר. ולהכי אינו מפרש כפרש"י דיבשים לא מיקרי שומר דמיפרך דהא לפירושו דבאינו קלופות אינו אוכל אדם ומה חלי זה במיפרך וגם הדעת נותנת דיבשים יותר מיוחד לקלוף מבלחים להכי מפרש בע"א וכמ"ש. וזה נ"ל מדוייק בלשון הר"ם פ"ה (מהט"א די"ב) השעורים בזמן שהם יבשים קליפתן מצטרפת עמהן ובזמן שהם לחים אין מצטרפין והחטה בין לחה בין יבשה קליפתה מצטרפת הרי בשעורים דלחים לא נקט קליפתן אימצ"ט עמהן רק סתם אימצ"ט להורות דגם אוכל שבהם אימצ"ט כלל דל"מ אוכל. ועפ"ז י"ל דהמשנה דע"י ביבשות מיירי דכן הוא לישנא דשעורים כדאיתא ביומא (דף עם) ובפרש"י שם ד"ה חושלא דיבשה בקליפתה הוא דמקרי שעורה וקמ"ל דגם ביבשים לא מיקרי אוכל לר"מ. ולזה דקדק הר"מ (בפ"ו מהט"א ד"ח) יש אוכלין שהן מיוחדין לאדם כו' ר"ל מיוחד להיות נתקן לאדם וזהו היבשים [ואף אי נימא דס"ל גם בלחים טמא כיון דלכי יבשי לאוכל קאי מ"מ כיון דכעת לאו אוכל נינהו ל"ש ביה שומר]. ועד"ז נוכל ליישב גם פי' רבותיו דרש"י שם מקו' רש"י דס"ל דביבשים לא מיקרי אוכל ולא מטעם קליפה יעו"ש תן לחכם כו': (ד) היוצא מזה דמוכח דעת הר"מ והר"ש דשעורים שאינם קלופות אינם מאכל אדם וגם לפי' רש"י עכ"פ הקליפה אי"ר למאכל. ולפ"ז נ"ל הא דאמר ר' יוחנן ביומא בכוסס שעורים דפטור משום דמזיק איירי שאוכל עם הקליפה דכ"ה שם שעורה כמש"ל להכי הוא מזיק והו"ל כדבר שאי"ר לאכילה כעין שכ' הר"מ (פי"ד מהמ"א ד"י) בין שעירב דבר מר כו' ע"ש. ובקימחא דשערי דכבר הוסר הקליפה לא נקט לישנא דמזיק רק דקשה לקוקייני וחטים אף דבחיין לא הוי אכילה כדאיתא בעירובין (דף כט) ואין מערבין בו מ"מ כיון שהקליפה רכה כחטים לא מקרי מזיק. לפ"ז הוא ראיה ברורה לדעת הרמב"ם בכוסס חטים דמקרי אכילה מדאיתא במנחות דלקי עלה משום חדש ומע"ש ופליאה על הראב"ד דפליג עליה. וליישב דעתו י"ל דס"ל דבא דפליגי רבי ורבנן בירושלמי בכוסס חטה אי משלם את החומש היינו לענין חומש דוקא וה"ט כיון דאוכל חיין דגם לכהן אי"ר לאכול כדאיתא ברפ"ב דמעשר שני ולהכי אין זר מיחייב עלה החומש. עפ"י זה מיושב בפשי' פליאת הצל"ח על הראב"ד אמאי מברך על כסיסת חטים בפה"א. דלמאי שכתבתי לא הוי טעמא דחומש משום מזיק רק משום דדבר שדרכו, מבושל אין נאכל חיין ולא מיקרי אכילה כ"כ אבל לענין ברכה ל"ש זה כמש"ל בסוגיא דפלפלין דדבר שנגמר פריו אף שאין רוב ב"א אוכלים אותן מברך בפה"א כחזיז ואינך וה"ה בחטים. וגם א"ש לפי מש"כ האהעו"ז (בסי' ר"ח) כיון שחטים משתנה ברכתו לעילוי בפת ודייסא לברך המוציא ובמ"מ דיו בחיין לירד לברכת בפה"א אבל בשמן זית דלית ליה עילוי אחרינא ואין משלם את החומש ע"כ ה"ט משים דמזיק. אבל דעת הרמב"ם אינו כן מדלא מפיק ביומא שם אלא כוסס שעורים דמזיק ולזה ק"ל על הכ"מ (בפ"י מה"ת ד"ב) דציין על מש"כ הר"מ דבר שדרכו לאכול כו' לרפ"ב דמע"ש ומשמע דה"ט כמ"ש בדעת הראב"ד מטעם שאי"ר לאכול וזה אינו לדעת הר"מ וחטים יוכיח דאי"ר לאכול חיין וס"ל דמשלם קרן וחומש. וצ"ל דלא אתי אלא לאפוקי דבר שאין דרכו לאכול כלל כשעורים ואינך דחשיב שם דבאלו אין משלם החומש וז"ב. והשתא דאתינא להכי י"ל דגם התו' והרא"ש ושארי פוסקים דס"ל בשעורים פה"א מיירי בקלופות דאינו מזיק ולאו דוקא שעורים דה"ה כוסמין ואינך דוקא בקלופות לבד חטים כדמוכח ממשנה דע"י:
ה הדרן לדינא דאם השעורים ואינך קלושות פשיטא לי דמברך בחיין בפה"א כדמוכח ממנחות דמיקרי אכילה ולקי עלה. ועפ"ז יש לדון דגם בשאינם קלופות יברך בפה"א. לא מיבעי לשון רש"י והרא"ש דרק הקליפה אינו עומד למאכל אדם וכיון דהפרי גופי' מקרי אוכל מה יזיק לברכת פה"א מה שאוכל עם הקליפה אטו אם אוכל אגוזים בקליפתם יארע מברכתו. אף גם לפי' הר"מ והר"ש כ"ז שאינם קלופות לא מקרי אוכל גמור מ"מ היכא דאוכל ואחשבי' מילתא היא ולא בעלה דעתו כמ"ש לעיל בדבר שנגמר פריו. וכן מצינו בכוסס פלפלין ביה"כ דפטור ולא חילקו בין רטוב ליבש לדעת הר"מ (פ"ב מה' שביתת עשור) והטעם בזה דס"ל פלפלין לא מיקרי מאכל אדם. וכמ"ש בזה בר"פ כיצד מברכין. והמ"מ והאחרונים לא דקו במח"כ וכתבו דט"ס בר"מ וזה אינו. ואפ"ה לברכה ברטיבא מברך בפה"א. וכ"ש דנדחה דעת הרד"א דס"ל דאין מברכין כלל. ולא דמי לשמן זית דאינו ראוי כלל משא"כ בשעורים דדבר אחר גרמה ליה ועוד גם בכל איסורים שלא בדרך אכילתן אסור מדרבנן. וכתב הע"ז א"ח (סי' תרי"ב) דה"ט משום דאחשבי' לאכול מקרי אכילה מדרבנן וא"כ בברכות דהם אמרו והם אמרו דצריך לברך יברך ברכה הראוי לו, וכן משמע בירושלמי דלענין קרן וחומש בכוסס חטה פליגי רבי ורבנן דאין משלם דלא מיקרי אכילה ולברכה כ"ע ס"ל דמברך בפה"א ש"מ שאינו תלוי זה בזה. ולזה נראה כיון דדעת הראב"ד מוכח אף בשאינם קלופות יברך בפה"א בשעורים כמו בחטים. וגם מרמב"ם (פ"ג מה"ב ד"ב) שכתב אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך בפה"א וכל ה' מינים בכלל דגן וע"כ איירי באינם קלופות דאי בכתשן ובשלן כמו הריפות כתב (בהלכה ד') דמברך במ"מ. וד"ז ביארתי לקמן ל"ז. ומדלא כתב דין דכוסס חי צ"ל דה"ק אכל דגן [ר"ל חי או] שלוק כ"ז שאינם קלופות יברך בפה"א. ומיושב קו' הכ"מ שם וילמד הסתום (התוס' והרא"ש וש"פ דכתבו סתמא השעורים) מן המפורש הנ"ל דגם באינם קלופות יברך פה"א. לכן המברכים בפה"א גם בשאינם קלופית על שעורים וכוסמין יש להם על מי שיסמוכו וכן עיקר כנ"ל:
שם ונימא הלכה כר"ע כו'. לכאורה יפלא דקארי לי' מאי קארי ליה הא דוקא בחוץ לארץ אמר. עו"ק דלמא הא קמ"ל דהקפריסין אינו נעשה שומר לפרי דליתסר משום ערלה. עוד יש לדקדק למה איחר הש"ס בהקו' וסיפוק לי' משום שומר אחר דעת מר בר"א ולא ע"ד ר"י המוקדם. והנ"ל בזה דס"ד דהש"ס דר"י לשיטתו דס"ל בקדושין (דף לח דערלה בחו"ל הוא מהלכות מדינה שהנהיגו כן בחו"ל ולזה י"ל דלא נהגו כן כ"א בהפרי אבל בהשומר דאי"ר לאכול ולא נטעי להכי לא גזרו וכדאמרינן בעלמא מלתא דלא שכיחי לא גזרינן. לז"א דבחו"ל אוכל הקפריסין דשם לא גזרינן על דבר שהוא שומר אבל בא"י אסור מטעם שומר והקשה למימרא דקפריסין לאו פירי כו' ואוקמי' כר"ע ע"ז הקשה נימא הלכה כר"ע. ואי"ל דקמ"ל דבחו"ל לא גזרינן בשומר. דזה הי"ל יותר לאשמועינן בשוער גמור כקליפי רמון והנץ שלו כדלקמן. ומשני אי אמר הלכה כר"ע הו"א אפילו בארץ אינו עיקר פרי רק האביונות ולא קפריסין ותמרים ונהי דקפריסין יש לאסור בערלה מטעם שומר מ"מ נ"מ בתמרים שמותר אפילו בא"י קמ"ל כל המיקל כו' אבל בארץ אפי' תמרים אסור בערלה. אך לקמן ברבינא' ומר בר"א דמן הסתם ס"ל להלכה כר' יוחנן דאמר בחו"ל הלמ"מ ולדידי' גם שומר אסור בחו"ל דומי' דא"י. ובזה יבואר פירש"י ערלה בחו"ל מד"ס הוא וזה דלא כהלכתא דקיי"ל הלמ"מ. אך הוא הדבר אשר דברנו דכ"מ בסוגי' לר"י ואר"ל:
שם הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופי' דרבנן. לפ"ד הרמב"ם פ"א דמעשר פירות מה"ת צ"ל הא דאמר בארץ גופי' דרבנן ר"ל בזמן הזה כדין תרומה. ולזה הקשה הצל"ח למה מסופק הר"מ במעשר בזה"ז כו' ע"ש. ונ"ל לפי די"ל פי' הש"ס מעשר אילן בארץ דרבנן אצלף קאמר וכגי' התוס' חולין (דף ו' ע"ב) ד"ה והתיר עש"ה וכדאמרינן ברה"ש (דף ע"ו) מעשר חרובים דרבנן. ופי' הר"מ (בפ"א מהמ"ע) ה"ע לפי שאינו מאכל רוב בני אדם וכ"ש בקפריסין דלא נטעי להכי לזה תלה הר"מ ביראה לי שמעשר דינו כתרומה והוה פי' הש"ס מעשר אילן דרבנן בכל אילן בזה"ז וז"פ:
שם וליעבד מר כב"ש דמיקל טפי. לכאורה תמוה מאי שייעיה הא דר' עקיבא לב"ש דגם להם מספ"ל. ונ"ל לפי מה דאיתא בקדושין (דף לח) כך נאמרה הלכה למ"מ ספק ערלה בחו"ל מותר ולהכי מותר לספק לכתחלה כדאיתא שם בחו"ל יורד ולוקט כו' ערש"י שם (דף לח ע"ב) ד"ה ובלבד ובחנם מוחק רש"ל שם הך בחו"ל כו' והיינו דבא להתיר ספק כל שהוא לזה קאמר לרבינא נימא כב"ש דעכ"פ מידי ספק לא נפקא עיין לקמן (דף נב ע"א) מזה ומשני דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לאחר בת קול כתי' קמא לקמן (דף נב) וכ"ז למ"ד ערלה בח"ל הלמ"מ אבל למ"ד הלכות מדינה ולא נאמר בפירוש הלכה דמותר פשיע' דהלכה כב"ה כדקיי"ל בכל מקום. ולזה לא הקשה זה הש"ס על הא דאר"י צלף כו' לפי דר"י ס"ל בקדושין שם ערלה בחו"ל הלכות מדינה וע"ע בפיהמ"ש להגר"א ז"ל:
תוס' ד"ה לא נטעי כו' אוכלים [בקליפתן[החיצונה כו' כ"א לאכול כשות בשלו [בגרעינן] שלהן מברך עליהן שהכל כצ"ל ור"ל כשהם רכים אוכלין הכל ביחד רק דלא נטעי להכי כ"א לאכול כשיתבשלו בגרעינין:
ע"ב גמרא ושאר כל האילנות משיוציאו. (א) וכתב הרא"ש דילפינן כל מילי משביעית ומברך על בוסר בפה"ע כשיגיעו לפול הלבן ושאר אילנות משיוציאו חשוב לברך עליהם בפה"ע עכ"ל. וצ"ל הא דלא מדמה למעשרות דשיעור אחר אית בהו בפ"א דמעשרות ולעיל מזה מדמה הרא"ש ברכה ומעשר להדדי לענין שקדים המרים משום דבמעשר טעם אחר אית ביה דבעי פרי הראוי לצמוח כדאיתא בסוכה (דף לו) ומ"מ משיוציאו נקרא פרי גבי שביעית וילפינן מרלה וברכה מיניה ומיושב קו' הפמ"א (סי' ס"ה) אבל דבר דלא אתי לכלל מעשר מטעם דאינו אוכל כמו שקדים המרים דזו"ז לפעור בזה יליף שפיר דלא מקרי פרי ג"כ לערלה וברכה. ונ"ל ראיה מהש"ס לקמן (דף מ' ע"ב) מאי נובלות חד אמר בושלי כומרי וחד אמר תמרי דזיקי והקשה הש"ס למ"ד תמרי דזיקי בפה"ע בעי ברוכי ולוקמי דנפל כשלא בא לעונת המעשר (ואף שכתב שם דע"כ איירי בשהגיע לעונת המעשר היינו להמסקנא שם דאוקי הא דתמרי דזיקי על נובלות תטרה דדמאי אבל לס"ד י"ל דמיירי דלא הגיע] ואי"ל דא"ה בפה"א בעי ברוכי כדס"ל בבוסר פחות מפול הלבן דהיא גופיה קשה ענ"ל לימא דמברך שהכל דלא מקרי פרי. אלא ודאי צ"ל דפשיטא ליה לש"ס דילפינן משביעית ומרלה דמקרי פרי משיוציאו וראוי לברך עליו בפה"ע כשנפל ולזה דייקו התוס' ורא"ש בבוסר פחות מפול הלבן דמב"מ בפה"א מדחזינן בשאר פירות האילן דמיקרי פרי משיוציאו אף דלא חשיב כ"כ לאכילה ומב"ע בפה"ע נימא עכ"פ גבי בוסר הפחות מפול הלבן פירי מיקרי לב"ע בפה"א אף דאינו ראוי כ"כ לאכילה. והא דה"ר מקפריסין הוא דלא נימא דלא שייך לברך בפה"א ע"ד דגידולו מן האילן אלא בפה"ע או שהכל ע"ז הביא ראי' מעלין וקפריסין דמב"ע בפה"א משום דאינו עיקר פרי וה"ה כבוסר פחות מפוה"ל. (ב) והב"י (בסי' ר"ב) סתם כהרא"ש והוסיף בזה ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר דאז אימב"ע כלל. ונ"ל דכתב זה ליישב על מה שלא הוציא הרא"ש מהכלל חרוב וזית דשיעור אחר אית בהו כב"ה שם לז"כ הך ובלבד כו' וזהו עפ"י מש"כ הב"י בבדק הבית דאין לומוד משביעית דחרובים הוא מר גם משישרשו ור"ל לפי דבלא"ה לברכה בעי שיהא ראוי לאכול עכ"פ ע"פ ה חק ובלא"ה אזיקי מזיק ממילא שמעינן דחרוב וזית בעי שיהא עכ"פ גדול קצת. ובזה ארווח לן ליישב מש"כ המ"א (שם סק"ה) ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל מנ"ל הא כיון דמקרי פרי משיוציאו אף דאי"ר לאכול מ"מ כשמתקן ראוי לב"ע ברכה הראויה לו כמו שקשים המרים בס"ה שם. ולמ"ש א"ש דמוכח זה מהב"י מדכתב הך ובלבד כו' ליישב על מה דהשמיט הרא"ש חרוב וזית א"כ מוכח כשהן עפוצים ביותר לא מקרי פרי אף כשמתקן דאל"כ עדיין קשה דנ"מ בחרוב וזית כשמתקן וצריכין אנו לידע מתי יתחיל לקרוא בשם פרי וא"ש. והבאר הגולה לא ראה ספר בה"ב וציין על הך ובלבד כו' רמב"ם וכולם תמהו דלא נזכר זה ברמב"ם גם לא ציין המראה מקום. והנ"ל בכוונתו דס"ל דהך ובלבד שכתב הב"י הוא ליישב ג"כ דעת רמב"ם לפי דלכאורה מוכח דהר"מ פליג על הרא"ש וס"ל דלא יליף ברכה משביעית וערלה מדכתב בפירושו לקמן (דף מ') דנובלות הם הפירות שנפלו מהאילן פגים קודם שיתבשלו וכ"כ בחיבורו (פ"ח מה"ב) והנובלות שהן פגים מב"ע שהכל ומבואר בפיהמ"ש דשם פגים הוא כלל לכל הפירות שהם חמוצים בקענותן עיין בפי' פ"ד דשביעית מ"ז יעוש"ה ותראה שכ"ה. וכן ס"ל להר"מ בפי' לעוקצין דשם בוסר אף דעיקרו הוא לענבים שלא נתבשל הוא שם מושאל ג"כ לשאר פירות הגדל קצת ע"ש. הרי דס"ל להר"מ דעל פגים יברך שהכל וזהו פי' דבושלי כומרי כמ"ש בסוגיא שם לזה ס"ל לבאר הגולה דהר"מ איירי בפנים שהם עפוצים ביותר. ומש"כ הב"י דאינו מב"ע כלל והר"מ כתב לב"ע שהכל. היינו דהר"מ לשי' דסובר בשמן זית וחומץ אף דמזיק מברך שהכל והב"י לשי' דס"ל בש"ז וחומץ כדעת הרא"ש דאינו מב"ע כלל ה"ה כשהם עפוצים ביותר דהו"ל כחרבות לגוף דאימ"ב עליו כלל מ"מ משכ"ל בדעת הב"י הוא לאמתו ודלא כבאהג"ו. (ד) ועתה אשובה ואראה אם דעת הרא"ש מוסכם. דלכאורה יראה דהר"מ פליג כמש"ל דס"ל דמברך על פגים שהכל ומשמע דאיירי בראוי לאכול ע"י הדחק מדתנן בעוקצין דמטמא ע"א. ועי' פיהמ"ש שביעית (פ"ד מ"ז) הפגים משיזריחו אוכל מהם בשדה דדרך לאכול פירות פגים במקרה אמנם נראה דהר"מ כיוון לד"א דלזה נקט והנובלות שהן פגים. גם בפי' בהא דנובלות שנפלו פגים קודם שיתבשל והוא פי' של בושלי כומרא וא"כ מאי קאמר בשלמא למ"ד בושלי כומרא היינו דקרי ליה מין קללה אלא למ"ד תמרי דזיקי מאי מין קללה ואי בושלי כומרא היינו פגים מאי קללה איכא הא כל הפירות דרך גידולם כן הוא, ואי"ל דהנשירה הוה קללה א"כ תמרי דזיקי כ"ש דהוא קללה שנופל בעת הבישול. ולזה נ"ל דהר"מ לא כיוון להני פגים דפ"ד דשביעית דהתם הוה פרי אוכל רק דאינו עושה מהם גורן לכונסן לבית עד שיתבשל היטב אבל במשנה דתנא בלשון נובלות זהו לשון בלה כמי והעלה נבל ור"ל דכן דרך הפרות בעודן פגים מתקלקלים הרבה ובלוי ונופל מהאילן דאין להם כח להתבשל ולזה קרי ליה מין קללה. ולז"כ הר"מ נובלות שנפלו פגים המתקלקל ונופל וה"ה בתלשן בידים רק לשון נובלות דייק וכצ"ל בהתר"י שפי' נובלות פירות שנפלו קודם בישולן וכהר"מ ואח"כ כתב י"מ דל"ק אלא אחומץ ונובלות בלבד שהיו טובים מתחלה ונפסדו אבל כו' ע"ש ולפ"ז בפירות פגים הגדלים כדרכם לא איירי הר"מ. וי"ל דס"ל דמב"ע בפה"ע ובפרט הפגים המבואר בפ"ד דשביעית דנאכלין בשדה מיקרי לאכלה ולא להפסד אך בפנים שאינן נאכלים רק ע"י הדחק דדעת ב"י דמב"ע בפה"ע ד"ז מורח ר"מ לא למדנו רק מדעת הרא"ש דס"ל דאחשביה מלתא הוא באוכל גוף הפרי כמש"ל בסוגיא דשמן זית. ואל תקשה מהא דאיתא בעי ובין (דף כח) בחזיז דדברא אינו מב"ע בפה"א משום דלא נגמר פריו דהתם הוא לא נגמר פריו כלל דנטעי להו לתבואה והתבן נזרק והוא אוכלם בעודם שחת משא"כ בפירות אף דהם חמוצים עדיין לא יוגרע ברכתו וראיה דבשביעית אסור לאכול מתבואה שלא הביאו ש יש ובפירות מותר לאכול בשדה ש"מ דשם פרי עליהן. אחר כך ראיתי בנ"א כלל נ"א אות ז') שהשיג על הב"י והאריך לבאר דברכה ילפינן ממעשרות ולא משביעית ועיקר יסודתו דהרי בשביעית גופיה אסור לאכול עד שיגיע לעונת המעשר והא דמשיוציאו הוא רק לזה דאסור לקצוץ ע"ש. ואינו ראי' כלל דשם ה"ע דבעינן שיאכל על צד העילוי יותר כמנהג ב"א ופי' הר"מ פ"ד דשביעית דלמדו מדכתיב תאכלו את תבואתה ושם תבואה אינו נקרא עד שיגיע לעונת המעשר וכדכתב הר"מ פ"ע מה' מע"ש בפירות רבעי דג"כ אין נפדין קודם לזה מדכתיב ביה להוסיף לכם תבואתו ויליף ממעשר דכתיב ביה תבואת זרעך ומקודם לכן להפסד קרי ליה ומ"מ משיוציאו פרי קרינן ואסור בערלה ושביעית. וראיה לזה דהא חטים פרי גמור הוא לב"ע בפה"א ואפ"ה אסור בשביעית ותרומה לכוס חיין וכ"ז מטעם דבעינן שיאכל ע"צ העילוי כדרך ב"א. ולכן גם בשביעית רשאי לאכול במקרה כדרך שב"א רגילים לאכול במקרה כדתנן פ"ד דשביעית אף שלא הגיע לעונת המעשר. והא דכתב הר"ש (פ"ג דערלה) מהירושלמי דפנים ובוסר מותרים ברבעי משום פרי אתה פודה ולא פגים ובוסר לא משום דפנים ובוסר לא מקרי פרי רק דברבעי יליף קדש קדש ממעשר דבעי פרי גמור אבל בעלמא מקרי פרי. ועוד הארכתי בביטול דבריו בפי' להרא"ש בשקדים המרים חייב בערלה משיוציאו דזה אינו דמבואר למסקנא שם דגם ערלה יליף ממעשר לשקדים כדס"ל למתני' גם במעשר שקדים המרים קטנים חייבין. אך למאי דס"ל במעשר זו"ז לפטור ה"ה בערלה רק די"ל למסקנת הרא"ש דלברכה אחשבי' מילתא היא אולי גם לערלה כן הוא דמקרי פרי כיון דנטעי עד"כ רק במעשר טעם אחר הוא דאזלינן בתר סופו כדתנן בפ"א דמעשר אבל פלפלין דלא נטעי עד"כ פשיטא דלערלה ולמעשר לא מקרי פירי וכמ"ש לקמן. ומש"כ נ"ל צלול וברור וע"ע לקמן (דף מ' ע"ב) בסוגיא דנובלות מש"ש:
שם לא קשיא הא ברטיבא הא ביבשתא. (א) דעת הרי"ף ורמב"ם דבפלפלים רטיבתא מברך בפה"א. והבאים אחריהם תמהו דבש"ס משמע דמב"ע בפה"ע כמו שהוא חשוב פרי לערלה עי' בתר"י ורא"ש והב"י (סי' ר"ב) כתב בשם הרשב"א דטעמם משום דלא נטעי ע"ד לאכול ברטיבא. ויש לעיין מנ"ל זה וגם ביארתי בחי' דבפרי עצמו לא אמרינן ביה לא נטעי ע"ד כן אר"ל. ומקום הניחו לי רבותינו לתרץ מילתא בקושעא להכריח מש"ס כשיטתם ולאוקמי ברייתא דפלפלין לבר מהלכתא. וכיה"ז דהנה חזינן בסוגיין דמדמי ברכה לערלה ומעשר וגם ערלה ומעשר להדדי דכל שאינו נקרא פרי למעשר כגון קפריסין גם לערלה אינו חשוב פרי ומותר וא"כ אם נאמר דפלפלין מקרי פני לענין ערלה ה"ה למעשר וכן מטמא טומאת אוכלין וכמו ששנינו בנדה (דף נ') כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין וכ"ש דניקת בכסף מעשר וראיה מעירובין (דף כח ע"ב) בקור דניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין וכמו שאבאר. והנה כי כן למאי דאמרינן בנדה (דף צא ע"ב) בפלוגתא דר"ע ור' יוחנן בן נורי דנמנו וגמרו שאין פלפלין מטמא טומאת אוכלין ואינו ניקח בכסף מעשר דלא מקרי פרי מאכל רק לטעמא עבידי א"כ ה"ה אינו ראוי לברכת בפה"ע. ולכאורה י"ל דבנדה שם מיירי ביבשתא אבל רטיבא עומד לאכילה וחייב בערלה ומעשר ומטמא טומאת אוכלין וביבשתא פטור וכדמצינו בשקדים המרים דחייב בקטנים ופטור בגדולים במעשרות (פ"א מ"ד) אח"ז מצאתי כן בתוס' יומא (דף פא) ד"ה ללמדך שתי' כן. אך אחר העיון נ"ל דז"א. ולפי שהוא נגד התוס' יש להאריך קצת ולבור כ"ז דאם ביבשא יצא מתורת אוכל גם ברעיבא אינו מטמא טומאת אוכלין דאיתא בפ"ג דעוקצין ומייתי לה בעירובין (דף כח ע"ב) קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין והק' התוס' שם מנדה (דף נא) דפריך גבי קושע אי ניקח בכסף מעשר ליטמא טומאת אוכלין דהא חזינן בע"א דכל דבר דמשוי' ליה אוכל אפי' עור ששלקו וקור יבש שעיגנו דמטמא ע"א ולמה יגרע בקור רך. ותירצו דשאני קור כיין שסופו להקשות ולא יהא עליו שם אוכל ולא נטעי אדעתא דקורא ומ"מ ניקח בכסף מעשר כיון דהשתא הוא רך והוה פרי מפרי אע"ג דלא הוי אוכל וא"כ גם פלפלין כיון דסופו להקשות ולא הו"ל שם אוכל גם ברך לא יטמא טומאת אוכלין. ואי"ל דקור מיירי ביבש ולהכי אימ"ט ע"א דמחוסר מעשה גדול וניקח בכסף מעשר כמו בהמה חיה דניקח בכ"מ כדמשמע מתוס' נדה שם ובר"ש פ"ג דעוקצין. דז"א דע"כ גם ברך איירי דהא ת"ק שם ס"ל דמברך בפה"א. ועכצ"ל כמ"ש בתוס' עירובין אף דעכשיו הוא רך כיון דסופו להקשות לא מיקרי אוכל. וכן ס"ל בתוס' נדה רק דכיוונו לתרץ דמה איכפת לן בסופו להקשות נימא גם בקור יבש דמטמא טומאת אוכלין כיון דראוי לבשלן. עז"כ דמחוסר מעשה גדול ולעולם גם ברך מיירי וכמ"ש. וכ"מ ממש"כ הר"מ (פ"ג מהל' מע"ש די"א) דמע"ש צריך להוציא בדבר שדרכו ליאכל וקור יבש אינו עומד לשליקה דכעץ הוא ולא דמי לבהמה חיה דעומד לכך ולא עדיף מלולבי זרדין דאינו ניקח עד שימתקו. ואי"ל משום דבקור יש סברא ג"כ דלא נטעי ע"ד כן כדמסיק בתוס' עירובין שם משא"כ בפלפלין. דזה אינו חדא דגם פלפלין לא נטעי ע"ד כן כמשכ"ל בשם הרשב"א ועוד דע"א אינו תלוי בלא נטעי דאעו כ"ד דחשיב בעוקצין שם דמטע"א נטעי ע"ד כן הא לא בעינן רק שיהא ראוי לאכול והא ראיה דהת"ק דס"ל דמברך בפה"א לאו ס"ל דהא דלא נטעי מגרע שם אוכל מינה ועיקר טעמיה דקור משום דסופי להקשות. והא דמסקו שם ולא נטעי הוא להטעים תירוצם במה דהקשו מ"ש בקור דמחלק בין טומאת אוכלין לניקח בכסף מעשר ושם בנדה גבי קושט אין חילוק לפי דשם נוטעים ע"ד כן להטעים המאכל ושם אחד הוא לעע"א ולמע"ש משא"כ בקור כיון דלא נטעי אדעתא דקור יש חילוק אבל עיקר התירוץ בקור דלא מיקרי אוכל הוא כיון דסופו להקשות ויהיה כעץ דאימ"ט טומאת אוכלין גם כשהוא רך אינו מטמא משא"כ בכסף מעשר אזלינן בתר השתא דמיקרי פרי או כמ"ש תוס' נדה דגם קור יבש ניקח בכסף מעשר דלא גרע מבהמה חיה ע"ש. אבל שם בקושט פריך הש"ס שם שפיר כיון דניקח בכסף מעשר אף ביבש מטעם דדבר דלטעמא עבידי מיקרי אוכל גם לענין טומאת אוכלין יחשב אוכל וז"ב. (ב) עוד יש ראיה יותר גלויה דלמעשר אזלינן בתר סופו מהא דתנן בפ"א דמעשרות שקדים המרים קטנים חייבים וגדולים פטורים ובמתוקין איפכא ואמרינן בעירובין (דף כח) הורה ר' חנינא זה וזה לפטור ופי' כל המפרשים דזה וזה ר"ל בשקדים המרים בין קטנים או גדולים פטורין וכ"ה ברמב"ם (פ"א מהמ"ע) ופי' רש"י קטנים דלא גמר פריו וגדולים דלאו אוכלא, ונ"ל מש"כ בקטנים דלא גמר פריו אינו ר"ל דלא הגיע לעונת המעשרות דאין ראוי להזריע דבזה לא היה פליג הת"ק דפשיטא דפטורין ובאמת שיעור אחר נאמר בזה כמ"ש הר"מ (בפ"ב מה"ש) השקדים המתוקים משיתפרש קליפתן והמרים פטורין לעולם משמע אף שהגיעו לעונת המעשרות פטורין אלא ה"ע כמ"ש הר"מ (פ"א מהל' מעשר ד"ע) לפי שאינן אוכל והיינו לפי ששנינו שם כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל חייב במעשר ובהכי פליגי ח"ק ס"ל כיון דבגדולתן הם מרים א"כ עיקר פריו הוא בקטנותם כשהם מתוקים ואז חייבים במעשרות ואח"כ מיחשב לעץ ובמתוקים להיפך דעיקר אוכל הוא בגדולתם כשיתמתקו ור' חנינא הורה כמ"ד זה וזה לפעור והיינו במרים וה"ע כיון דלא גדלו כל צרכם וכשיוגמר הפרי יצאו מתורת אוכל גם בקטנותם פטורים וא"כ הדברים ק"ו מה שקדים המרים דנטעי אינשי לאכול בקטנותם כמ"ש בה"ג וברא"ש אמרינן בזה כיון שיגדלו יצאו מתורת אוכל פטורין גם בקטנותם לר' חנינא כ"ש בפלפלין דעיקר הנטיעה לתבלין אתי ובזה אינו קרוי אוכל אף כשהם רכים דחזי קצת לאכילה אינו חייב במעשר ואימ"ע טומאת אוכלין וה"ה לערלה לא מקרי עץ מאכל. (ג) ואף גם זאת יש להוכיח דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל ברטיבי ולא מיקרי אוכל מהא דתנא בנדה (דף נא) דפלפלין דאימ"ע ע"א ואינו ניקח בכסף מעשר ולפי מש"כ דאימ"ט ס"א אף ברטיבא דאזלינן בתר סופו יגיד עליו ריעו דגם דאינו ניקח בכסף מעשר מיירי ג"כ ברטיבא. וכן הרמב"ם סתם בזה וא"כ לפ"ד תוס' עירובין שכ"ל דלענין ליקח בכ"מ אזלינן בתר השתא דמקרי פרי מפרי כמו בקורא והכא אינו ניקח בכ"מ צ"ל דגם ברטיבא לא מיקרי אוכל ופרי דעיקרו לתבל בא ואף אם ירצה בע"ד לחלוק דהא דאמר בנדה דאינו ניקח בכ"מ מיירי ביבשים רק לענין טומאת אוכלין תלוי בזה דקיי"ל בשקדים המרים דאזלינן בתר סופו ה"ה בזה מ"מ נ"ל להכריע מברייתא גופיה דאף ברטיבא עיקרו לתבלין בא. דהנה קשה טובא במה דהקשה מברייתא לרבא דסבר דפלפל לא מיקרי אוכל לישני דהא דחייב בערלה דסובר כס"ד דש"ס בנדה שם דדבר דלטעמא עבידי מקרי פרי. עוד הקשה הרשב"א מנ"ל דהוא פלפלין אימא אתרוג ומה שתירץ דזה פשיטא אינו מספיק דגם מה דמשני ברטיבא לא הוה רבותא כ"כ דהא סתם משנה ר"מ וס"ל (במעשרות פ"א) דשקדים המרים קטנים חייבים אף דלא חזי בגדולתן. גם הא דמסיק ללמדך כו' צ"ב מאי בעי בזה. וליישב כל זה נ"ל דזה פשוט להש"ס דדבר דלתבל בא לא מקרי פרי מאכל דלהכי ס"ל לר"ע בנדה שם דאין מטמא טומאת אוכלין רק ליקח בכסף מעשר שרי דס"ל כיון דחזי ע"י שלוקה לאכילה כדאיתא בתוס' שם ור' יוחנן בן נורי פליג בזה כיון דאינו עומד לכך. והא דקור ניקח מיירי בקור רך כמש"ל וכן יתפרש הברייתא היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא ר"ל כיון דלא אסר הכתוב אלא הפרי ולא העץ משמע שלא אסר הכתוב אלא מידי דמאכל ומה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה דלדבר שהפרי בא גם העץ ראוי לכך ואיזה זה פלפלין דגם העץ ראוי לתבל בחריפותו והו"א דבזה לא חילק הפרי מהעץ ואינו חייב בערלה כתב רחמנא עץ מאכל שגם בזה שהעץ שוה למאכל אעפ"כ וערלתם את פריו. וצ"ל משום דהפרי חזי קצת לאכילה חלוק אף דעיקרו בא לתבל כמו העץ וא"כ לק"מ מאתרוג ומסיק מנ"ל לומר דלתבל מלתא הוא דהו"א דניזל בתרה להשוות העץ להפרי דאיצטריך קרא לרבויי עז"א ללמדך כו'. ור"ל מדמצינו דאשתבח ביה קרא דגם תבלין לא חסרה שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל גו' ר"ל שלא תצטרך לאכול סעודתך בלי תבלין כדרך המסכן לא תחסר כל בה שתוכל למצוא כל מיני תבלין כדרך שהעשירים אוכלין. ולזה קמ"ל דמ"מ חלוק קצת הפרי מהעץ כי חזי גם לאכילה וקשה לרבא דאמר ולא כלום ומשני כאן ברטיבא. ומ"מ י"ל דר"מ לשיטתו דס"ל בסתם מתני' בפ"א דמעשרות דשקדים המרים קטנים חייבים כיון דאז חזי לאכילה אזלינן בחרה או אולי ס"ל כס"ד בנדה שם דגם בהא דלטעמא עביד מקרי אוכל משא"כ למאי דנמנו וגמרו דדבר דלטעמא עביד לא מיקרי אוכל וגם ס"ל כר' חנינא בשקדים המרים דזה וזה לפעור כ"ש בפלפלין דעיקרו לתבל אף ברטיבא כמ"ש דלא מיקרי פרי מאכל ואי"ח בערלה ומעשר. וראיה לזה דגם הרמב"ם השמיט האי דינא דפלפלין חייב בערלה וכתב סתמא בהמ"א ובמע"ש דדבר דלטעמא עביד כמו פלפלין וכ"ד דעביד לריחא וחזותא לא מיקרי אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו ניקח בכסף מעשר. וכן באוכל ביוה"כ לא חילק וס"ל בזה וזה לפעור. ועיין (פ"ב מהל' שביתות עשור) והמ"מ לא דק בזה ע"ש. ומוכח כמ"ש וכיון שכן גם לברכה יורד ממדרגתו לבפה"א כמו עלי צלף. (ד) ומ"מ בשקדים המרים אף דזה נמי לא מיקרי פירי לגבי ערלה ומעשר מ"מ מהני מה שנוטעין ע"ד אכילה בקטנותו לברכת בפה"ע כיון דאחשביה מלתא היא לברכה כדעת תר"י והרא"ש ולכאורה קשיא ע"ד דס"ל דאחשביה מהני גם לברכת בורא פרי העץ מה הקשה הש"ס לעיל בהא דתנא על קפריסין בפה"ע דזה דלא כר"ע דס"ל דאי"ח במעשר אלא אביונות דלמא שאני לגבי ברכה דאחשביה וגם נטעי ע"ד כן כדאיתא לעיל גבי עלי צלף. אח"כ ראיתי במע"מ שהניח זה בצ"ע ולדעתי לק"מ דלא מהני אחשביה אף לבפה"ע אלא היכא דזהו עיקר פריו אך למעשר אזלינן בחר סופו אבל דבר דלא מיקרי פירי לגבי מעשר כקפריסין לר"ע אף דהוא אוכל אי"ח במעשר גם לברכה לא מיקרי פה"ע. ותדע דהא גם העלים נוטעים ע"ד כן לאכילה כדאיתא בש"ס עכ"ז כיון שאינו גוף הפרי מברך בפה"א וה"נ קפריסין לר"ע וז"ב. והמעיין בנ"א (כלל נ"א ציון ה') יראה שלא כדברי, אך בחידושי הארכתי דשגה בזה. עוד מצינו דמהני אחשבי' לגוף הפרי אף דאין דרך לאוכלו כ"כ מ"מ באתרא דנהיגי לאוכלו מב"ע כראוי לו ולא אמרינן בעלה דעתו וראיה לזה מעירובין (דף כת) דחנא חזיז אין מערבין ופריך מרב דאמר כשות וחזיז מערבין ומב"ע בפה"א ומשני דרב מיירי בגנוניתא ומסיק דעל חזיז מברך שהכל משום דלא נגמר פריו ודרב בגנוניתא כיון דאדעתא דשתח נטעי להו הו"ל כגמר פרי ע"ש בתוס'. ועכ"ל דחזיז דדברא אינו ראוי כ"כ לאכילה כדמקשה הש"ס שם ובבל הוי רובא דעלמא דאל"כ למה אין מערבין בו הלא כפניות אף דלא נקרא פירי כיון דראוי למותקו ניקח בכסף מעשר וא"כ אם חזיז ראוי לאכילה גם הוא ניקח בכסף מעשר וכ"ש דחזי לעירוב אף דלא נגמר פריו כדאי' בעירובין (דף כו) מאן דמתני אמעשר כ"ש אעירוב עיין בתוס' שם וא"כ תיפוק ליה בלא"ה דמברך שהכל משום דלא חזי כ"כ לאכילה מוכח מזה דמהני אחשבי' לגוף הפרי, לז"א הטעם משום דלא נגמר פריו. והא דאמר הש"ס פסחים (דף מד) בכותח אי דקשריף בעלה דעתו שאני התם דאזוקי מזיק כדאי' בריש פ' א"ע דמטמטם הלב כו'. וע"ע בתוס' עירובין שם ד"ה ובבל דמשמע דעכ"פ בעינן ראוי לכמה אנשים וכ"מ באו"ח (סי' ר"ד סי"א) בורד שעיקרו בא להריח כדאי' (בסי' רי"ו) כשרקחו מב"ע בפה"א וכתב הכלבו הטעם משום דאינו עיקר פירי משמע אי היה הורד עיקר פרי הי' מברך בפה"ע אף דלא מיקרי אוכל בלי ריקוח הי' מהני אחשבי' לברכתו. וכן בשקדים המרים גדולים שמיתקן פסק התר"י והרא"ש דמב"ע בפה"ע אף דלמעשר פסקינן זה וזה לפטור משום דאינו ראוי חיין הו"ל כעור ששלקו כדאי' בעירובין שם רק לברכה מהני אחשבי'. ולפ"ז נקיט האי כללא דבדבר שהוא עיקר פריו הן בעוד לא גדל כל צרכו כמו שקדים המרי' בקטנותן והן כשגדלו ותיקנו שיהא ראוי לאכילה מהני לבפה"ע. ודבר שאינו עיקר פרי העץ כחמרות וקפריסין מהני לבפה"א ובקורא לא מהני אחשביה לפי שסופו להקשות ולא נטעי ע"ד כן אבל בדבר שתחלתו וסופו אוכל לא בעינן נטעו ע"ד כן דעיקר טעמא דקורא משום דסופו להקשות ויצא מכלל אוכל רק דפריך מצנון ומתרץ דזה לא נטעי ע"ד כן. ולפ"ז בקטניות לחים הגדלים בשדות אף דסופו להתייבש ולירד מברכת בפה"א דאז טובים מבושלים יותר מחיין ולא נטעי ע"ד לאכול חיים בלחותם מ"מ מברך כשהם לחים בפה"א כיון שתחלתן וסופן אוכל לא בעינן נטעי ע"ד כן ודלא כיש מי שמחלק בזה בין קטניות השדה או דגנוניתא ועיין לקמן מזה וכ"ז ברור. (ה) עוד באתי לברר כלל אחד דאף למאי דאסיקנא לעיל דדבר דלטעמא עביד לא מיקרי אוכל מ"מ דבר העשוי לטבל בו מקרי שפיר אוכל. וראי' לזה מדאי' בנדה שם בשבת דלא לקדרה עשוי' רק לכמך עשוי' מטמא טומאת אוכלין ופירש"י לכמך לכותח לטבל בו אוכל וכותח לא בא רק לטבל כדאי' בפסחים (דף כח ע"ב ובדף מ"ד) שם והטעם בזה כיון דאינו עשוי ליתן בקדרה רק לעשות בפ"ע חשיבא ולא בטל לתבשיל ומקרי שפיר אוכל. ועוד ראי' לזה מפסחים (דף לע) דאי' שם דמרור השנוין במשנתינו ניקח בכסף מעשר ובמשנה חשיב תמכא שהוא תריין ואנן סהדי דאינו נזרע למאכל רק לטבל וניקח בכסף מעשר אף דפלפלין אינו ניקח בכסף מעשר משום דרק לטעמיה עבידא אלא ודאי דיש לחלק כדכתיבנא. ומה יפה בה ליישב קו' תוס' עירובין (דף כח ע"ב) זרע גרגיר למאי חזי אר"י ראשונים שלא היו להם פלפלין שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי והקשו דנימא מט"ז דגם פלפלין חייב במעשר ע"ש גודל החץ. ולמש"כ אין כאן קושיא כלל דה"פ ראשונים שלא היו להם פלפלין במה להטעים הקדרה ולא הי' מאכלם ערב להם לקחו זרע גרגיר ושוחקין אותו להטביל בו את הצלי ודבר העשוי להטביל בו מיקרי שפיר אוכל וחייב במעשר. ופ"ז גם בתריין ראוי לב"ע בפה"א רק דא"א דאי בפ"ע אזוקי מזיק ואי ע"י ד"א הו"ל ד"א עיקר ופוטר הטפל כקו' הש"ס בשמן זית אבל היכא דעיגנו בדבש ועשאו אוכל ומכ"ש כשאוכל אותו לרפואה הו"ל כשמן ע"י אניגרון ועדיף מינה ומב"ע בפה"א וז"ב. וכן בצלים דמקרי אוכל היכא, דאוכל בדרך דלא יזיק כגון בשומן ומלח מב"ע בפה"א. וכן ראוי למי שלוקח בצל לכרפס להשהות מעט במי מלח ולברך עליו בפה"א ויש מדקדקים ליקח עלי בצלים קטנים שלדעתם ע"ז ראוי יותר לברך עליו בפה"א וקורא אני בזה שמים מר למחוק דאמרינן בעירובין דעלי בצלים אין מערבין עליהם היכא דלא איבצל זירתא דמזיק גם ללפת בו פת ואף אם נאמר דנשתנה הטבעים מ"מ למה יכניס בזה כיון דפסק כן בא"ח (סי' שפיו) דאין מערבין בו וא"כ בצל ישן עדיף ועיין בכ"ז:
רש"י ד"ה משיוציאו את הפרי. וכ"מ בפסחים (דף נב ע"ב) דבעי דנחית לפרי ורש"י פי' שם משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן. ולכאו' דמיתי דע"ס הוא וצ"ל תחלת העלייה ור"ל הכרת הפרי. אך בר"מ ור"ש בפי' המשנה לא משמע כן וצ"ע:
תוס' ד"ה קליפי אגוזים כו' מכאן כו' וכ"כ הרא"ש (א) כל הבאים אחריהם הקשו ע"ד הא הגרעינים מאת העפל איתרבו כמו שומר וכמו דאינו מברך על השומר בפה"ע כ"ה בגרעינים. עיי' ברשב"א ופ"ח וצל"ח ואהעו"ז שעשאום לטועה בדבר משנה דתנן בפ"א דערלה דהגרעינים פטורין מרבעי ואי פרי ננהו אמאי פטורין גם מיתר משניות עיין בדבריהם באורך. ולא עוד אלא דהרא"ש שויא נפשי' הדרנא שכאן כתב דפרי נינהו ומשמע דלא איתרבי מאת ובהל' ערלה כתב דהגרעינים איתרבי מאת עיין במע"מ. לזה שמתי עיוני בו לכוון דבריהם. דהנה זה ודאי מוכח מדכתבו בגרעינין דמב"ע בפה"ע דפירי נינהו ולא כתב כן גבי קליפת השומר ש"מ דס"ל דרק גרעינין מיקרי פרי ולא קליפי שומר וג"ז ברור דס"ל דגרעינין מאת איתרבו כדכייל להו המשנה בהדי קלופים כדאי' ברא"ש הל' ערלה. וכ"ה בירושלמי פ"ג דערלה דדרש בעורל את פריו והוא שומר המכסה הפרי ואת הפרי עורלו זה גרעינין שהפרי מכסה עליו וכדתנן בעוקצין (פ"ב מ"ג) דכל הגרעינין אין מצטרפות ש"מ דלאו אוכל נינהו. ואף להר"מ דגרס מצטרפות הוא מטעם שומר ע"ש. רק דק"ל הא דאמר הש"ס ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי ורחמנא רבייה מאת הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי משמע דחשיבת השומר גרם דאיתרבי לחיוב כיון דאי שקלת לשומר מיית פרי ולהכי התיר קפריסין אף דראוי יותר לאכילה וא"כ מנ"ל דמרבינן גם גרעינין הא לא הוו שומר ואי"ל דאיתרבי מטעם יד א"כ נרבי כל הידות ואנן לא מרבינן אלא שומרים. לכן נ"ל דזה פשוט להש"ס בלא ריבוי דאת דגרעין מקרי פירי דהוא זרע האילן וחשיבות הוא לפרי כדכתיב עץ עושה פרי אשר זרעו בו ומקרי פרי רק דפרי אוכל לא מקרי דלזורקן קאי ולא מקרי אוכל גם לטומאת אוכלין וכיון שמצינו דתלה הכתוב דין ערלה באוכל כנאמר כל עץ מאכל לא הוה גרעינין בכלל אי לאו משום דריבה הכתוב את הטפל לפריו מטעם חשיבת שימר אף דאי"ר לאכילה כ"ש גרעינין דחשיבי יותר לפירי דריבה מאת. וזה מדויק בלשון הרא"ש שכתב והקליפין חייבין משום דהוי שומר ומרבינן מאת אבל גרעינין מדחייבין [ר"ל אף דלאו שומר הוא ואפ"ה איתרבי מאת] אלמא פרי נינהו ומב"ע בפה"ע. וה"ט כיון דמוכח מש"ס דמקרי פירי אף כי לא פירי מאכל הוא לרבעי ושביעית מ"מ כיון דתנן בפי"א דתרומות דגרעינים הנאכלין מהני אחשבי' אם כנסן למיהוי תרומה ה"ה לברכה וזה כ"ש משקדים המרים שמיתקן דס"ל להרא"ש דמב"ע בפה"ע. ול"ק מידי מרבעי דרבעי תלוי באוכל וכדילפינן קדש קדש ממעשר ולית ליה ריבוי להכי לא מרבינן גרעינין וא"ש. ובזה מיושב מה דהקשו האחרונים על הב"י (בסי' ר"ב ס"ג) שכתב בגרעינין מרים שמיתקן דמב"ע שהכל מאי שנא משקדים המרים שמיתקן דמב"ע בפה"ע הא אידי ואידי חדא נינהו. ולק"מ דשקדים שאני דעיקר פרי הוא משא"כ בגרעינים אף דשם פרי עליו מ"מ פרי מאכל אינו רק דילפינן מתרומה דמהני אחשבי' לאוכל וה"ה לברכה ובתרומה גופי' לא מצינו אלא לגרעינין הנאכלים כדאי' בירושלמי שם וברמב"ם דלא מהני אחשבי' לברכה דעיקרו לזרע בא ולא חשיב טפי מעשבא דדברא אף דהוא פה"א מב"ע שהכל וכ"ז בגרעינין אבל בקליפה לכ"ע לאו פירי נינהו ומב"ע בפה"א. מיהו דעת הגר"א ז"ל דגם גרעינין נתרבו מטעם דהוו שומר מבפנים דכ"ה בירושלמי ומב"ע בפה"א. (ב) וכ"ז פשוט בעיני. אך למען אשר ראיתי מבוכה בדין מרקחת קליפת מרנצין עיי' בט"ז ומ"א (סי' ר"ב) ובחי' ביארתי באורך וכעת לקצר באחי דלדעתי פשוט דמב"ע בפה"א כיון דלאו פירי מיקרי ודמי לקפריסין ודלא כהמ"א שם שמחלק בין קפריסין דאינו דבוק לפירי דנופל לבסוף לקליפת מרנצין דהוא על הפירי תמיד כקליפת אגוזים דכפירי חשיבי. וכן הנ"א (כלל נ"ג אות ב') החזיק בחילוק זה והאריך להוכיח דלאו כל הקליפות שוין דהא דיליף מאת הוא דוקא כקליפת אגוזים וכיוצא בו דאי"ר לאכילה אבל שאר קליפות מיקרי פרי גמור וחייב גם במעשר וה"ר מסוכה (דף לח) האתרוג של תרומה דאמרינן שם מפני שמפסיד הקליפה יעו"ש. וז"א במח"כ. דשם מיירי בכל עובי האתרוג עד חדרי הזרע דמיקרי קליפה והוא אוכל גמור כדאי' בט"ז א"ת (סי' תרמ"ח). ואף אי יאמר דמיירי בקליפה דקה שם נאכל כגוף הפרי אבל קליפת מרנץ הוא ככל הקליפות אשר תוכו נאכל וקליפתו זורק אף שראוי קצת ע"י תיקון מחשב קליפה ולא פירי רק דאיתרבו מאת ומורסן של חטים יוכיח אף שהוא מטמא טומאת אוכלין כדאי' (בפ"א דט"י) עכ"ז מותר לזורקן בתרומה וכן ראי' מקליפי פולין ושומשמין הדבוק יותר לאוכל מקליפת מרנצין דאי' בתוספתא ובר"מ (פי"א מה"ת ד"י) דאם אין בהם אוכל מותרין אף דיש אוכלין אותן וכדכתב הר"מ (בפ"ה מהע"א די"ב) קליפי פולין כנסן לאוכלין מתעמאין מוכח דכ"ד שאינו נאכל עם האוכל בבת אחת ולקלוף קאי מיקרי קליפה ולא פירי ולא דמי לקליפי אבטיח ואתרוג דלאוכלן בב"א קאי וז"פ. (ג) וראיתי ביד אפרים בסי' (ר"ד ס"ק ע"ו) שכתב שיש דיעות דמב"ע שהכל ולא ביאר עעמם. ולכאורה נראה דטעמם משום דלא נטעי להכי והוי כמו קורא דמב"ע שהכל. אח"ז ראיתי בנ"א שכ"כ הטעם בשם א"ר, ולא נראה כן דראיות המ"א מוורדים ברורה דהא שם לריחא עבידי וגם אינו עיקר פרי ומב"ע בפה"א כ"ש קליפת מרנצין דלטעמא עבידי יותר ראוי לקרוא עליו שם אוכל כדמוכח בנדה (דף נא) וגם מי יודע למה נטעי כיון דהקליפות עומדים לימכר בכל המדינות וכל אחד מה שצריך לו עושה בו ובכל מקום מחשיבם למרקחת פשיטא דאזלינן בתר דעת הלוקח עיי' ברא"ש ספ"א דסוכה ובפסחים (דף פב) ולזה נ"ל ברור דמב"ע בפה"א והכי עבדינן. (ד) ודין שומר לפה"א כגון שרביעין של קטניות היכא דנטעי לאכול כשהוא רך הנזרעין בגינה דעת האעו"ז וח"א דנחית דרגא ומב"ע שהכל. ולבבי לא כן ידמה דאף דאמרינן גבי פה"ע כן ה"ע דאינו עיקר פרי העץ ולא מיקרי שם פה"ע עליו אבל בדבר שגידולו מן הארץ כל היכא דנטעי להכי פרי אדמה מיקרי ולא גרע מעלי צלף דמ"ע בפה"א. וראי' לדבר מדמקשה הש"ס על קורא דמב"ע שהכל מצנון דמב"ע בפה"א ותירץ הא נטעי ע"ד פוגלא ולא חילק בזה דצנון הוה גוף הפרי משא"כ קורא דהוא סיב הגדל סביב הדקל ש"מ דכל דבר הגדל מן הארץ פה"א קרינן ליה אבל בקטניות דדברא דלא נטעי ע"ד לאוכלן כשהן לחים אף לפי משכ"ל דעל הקטניות מברך בפה"א כיון דסופו אוכל אבל בשרביטין שלהם דסופו להקשות ולא נטעי על דעת כן מב"ע שהכל. וע"ע בתשו' פמ"א (סי' ס"ה) ולמ"ש א"ש הכל:
ד"ה שיעורו כפול הלבן ופחות מכאן כו' בפה"א. וכ"ה בשו"ע (סי' ר"ב) ע"ש. והנה היין הנעשה מזה פשיטא לי דמב"ע שהכל כיון דאינן חוששין להפסידו בשביעית ש"מ דמשקין היוצא מהן כמותם ולא חשיבא. וכ"מ מדתנן בערלה (פ"א מ"ז) דמי גפנים וסמדר מותרות בערלה ובנזיר משמע דכל הנעשה מסמדר מיא מיקרי וכל שלא הגיע לפול הלבן הוא בכלל סמדר. אך ביין הנעשה מבוסר יש להסתפק לדעת הר"מ (בפ"ע מהל' מע"ש) דעל בוסר לא חל קדושת שביעית וכדאי' בר"ש בערלה דאי' בירושלמי דפרי אתה פודה ואי אתה פודה לא בוסר ופגים וי"ל לדידי' גם בבוסר מברך שהכל כעל פגין ואף לדעת התוס' היכא דחל שם אוכל עליו שלא להפסידו בשביעית מ"מ לחשיבות קביעת ברכה לעצמו לבפה"ג י"ל דבעי עילוי טפי. ומצאתי בתוס' גיטין (דף לא) ד"ה ובשעת חקרו כה"ג משמע לענין ברכה יש להקל מספק לב"ט שהכל ע"ש. ונ"ל אותן ענבים קטנים שנגמרים כך בקוטנן והעולם נוהגין לב"ע בפה"ע גם על יין הנעשה מהם מברך פה"ג כיון שהם טוב למאכל כגדולים וגידולם כן הוא אין להם דין בוסר כי בוסר הוא מה שדרכם לגדל יותר כדאי' בתוס' סוכה (דף לא ע"ב) ד"ה שיעור וע"ע בפי' הרמב"ם עוקצין (פ"ג מ"ו). ואף למש"כ התוס' שם דיש דברים הרבה שלעולם לא יבואו לידי בישול פרי ומצוי הוא בענבים שיש מהם לעולם הוא בוסר מ"מ למאי דפסקינן בשו"ע דגם בוסר מב"ע בפה"ע כ"ש באלו שדרכן לגמור בקוטנן וטוב למאכל לאו מי בוסר מקרי, וכ"מ מתוס' גיטין שכ"ל כנ"ל:
ד"ה והלכתא כו' אבל בארץ כו'. לכאורה תמוה דהא בא"י מספק מחמירין דהוה פרי וא"כ יותר ראוי גם בא"י לב"ע מספק בפה"א. ונ"ל דתוס' סברי אפילו מידי דלאו עיקר פרי כיון שגדל באילן יוצא בברכת בפה"ע כהמ"א (ריש סימן ר"ו) ול"ד לספק פרי העץ ולזה ס"ל בא"י ראוי לב"ע לכתחלה בפה"ע כדי להטיל עליו חומר פרי לערלה ובברכה אין חילוק בין א"י לחו"ל ולפ"ז יצא לנו הדין בדבר שגדל בעץ אף דאי"ר לב"ע בפה"ע כגון עלי צלף אם בירך עליו בפה"ע יצא. אך אין דעתי נוחה בתי' זה דהא על התמרות דצלף מב"ע בפה"א אף דהוה פרי לערלה כדאיתא ביו"ד (סי' רצ"ד) ולא חיישינן לגזור לחומר פרי. וי"ל דס"ל בתמרים לאו פרי עץ הוא גם לענין ערלה בא"י והא דמחייב ר"א במעשר הוא מדרבנן כיון דאחשביה ולא גרע מירק אך לדעת השו"ע דהוה פרי גם לערלה קשי' ורו"פ ס"ל דמברך בפה"א ד"ה ברטיבא כו' ועל צוקר מברך בפה"ע. וכ"כ הרא"ש. ודעת הר"מ לב"ע שהכל. ובחי' ביארתי במוצץ קנה צוקר לכ"ע מב"ע בפה"א דלא גרע מעלי צלף וקפריסין שאינו פרי ומב"ע בפה"א וזה דלא כפי' הכ"מ. וכן הדין בכ"ד שאוכלן כמו שהן אף שמוצצן בפיו וקליפתו זרק מב"ע כשם הפרי בפה"א או בפה"ע ולא דמי למי פירות דמברך שהכל היינו כשסחטן והוציא מימיהן. אך הר"מ והרא"ש פליגי בקנה צוקר שסוחט אותן ומבשלין מימיהן עד שנקפה דהרא"ש לשיטתו (בסי' ג') שמשקה היוצא מהפרי מיקרי פרי. וכ"כ (בסי' ל"ח) בבשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מב"ע בפה"ע וא"כ ה"ה במי הקנים שסחטן עיקרן הם הדבש וזה פריו מב"ע בפה"ע. ודעת הר"מ כשי' הר"א ממיץ שאין על המשקה שם פרי רק בדבר דעיקרו נעשה לשלוק כירקות מי שלקות כשלקות אבל דבר דגידולו לאכילה אף דאישתני לעילוי לא הוה על המשקה שם פרי ולפי שד"ז נעלם מאתנו אי נטעי למצוץ בעינם או לסחוט נהגו העולם לברך על צוקר שהכל ובשותה משקה עם צוקר לכ"ע יברך על המשקה שהכל כי המשקה הוא העיקר ופוטר את הצוקער:
ד"ה כל שיש בו כו' כשנותנים קמח כו'. חילוק זה מבואר לקמן (דף לט) ונ"ל דלא שייך חילוק זה אלא בנותן לתוך התבשיל הראוי לאכילה אז יש חילוק אי עשוי לסעוד או לדבק אבל כשנותן בתוך דבש או צוקר דאינו עומד כ"כ לאכילה רק הקמח מכשירו ומטעימו בכל גווני מב"ע במ"מ ולהכי שבקו חביץ קידרא דעסיק בי' הנעשה להקפות כמ"ש התר"י ונקטו בתבשיל וכן מוכח מש"ס דהנה ברביץ קידרא פליגי ביה ר"י ור"כ אי מב"ע במ"מ ומיירי בדלא מפשי ביה קימחא מדהביא ראי' מרב ושמואל וכדמוכח לקמן (דף לז ע"ב) האי ריהטא דחקלאי דלא מפשי בה קימחא מבמ"מ מדרו"ש ולקמן (דף לט) איתא אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא א"ל תבשילא כו' הדר אמר אידי ואידי בפה"א דלדבוקי עבד הרי בתחלה דלא סבר הך חילוק לדבק שאני היה מחלק בין מפשי קימחא או לא אף דאיהו סבר בחביץ קידרא במ"מ מדרו"ש גם בדלא מפשי אלא ודאי דחביץ שאני דהקמח בא להכשירו כדאי' בחי' רשב"א עיקר חשיבות נקרא ע"ש הדגן אף שהוא מיעוטא ולהכי פליגי בתרתי בדייסי וחביץ לרבותא לכל חד כדאית ליה. ובזה יתפרש דעת השו"ע בסי' (ר"ח ס"ב וס"ט) מכל קו' אחרונים עש"ה והיינו בס"ב איירי שבישל מיני דייסא בדבש וכי"ב דעיקר אכילתו הוא ע"ש הדייסא אף אם עירב להמתיקו הרבה יותר מכא"פ מברך עליו במ"מ ומעין שלש. ולהכי דייק ומסיק בזה"ל נתן הדגן בתבשיל לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל ולא קאי אדלעיל ולומר סתם אם נתן הדגן לדבקו מוכח דדוקא בתבשיל שייך חילוק זה ולא בדבש דאין ראוי בלא זה וראי' מחביץ קידרא שעשוי ג"כ להקפות ולזה קראו ריהטא ע"ש שהוא רך ומב"ע במ"מ ובסעיף (ט') כתב עירב קמח דוחן עם קמח דגן כו' אם בשלו בקדרה מברך במ"מ ובורא נפשות רבות. וה"ט כיון דפת של מינים אחרים אי"ר כ"כ והקמח דגן מכשירו להכי אם יש בו טעם דגן אזלינן בתר דגן אף דאינו סועד כ"כ דפחות מכא"פ מהדגן ודאי אינו סועד. וראי' דביותר מכא"פ אין מברך אחריו כלל ומ"מ מברך לפניו המוציא כדין פחות מכזית כיון דבא להכשירו אבל לאחריו אין מברכין בהמ"ז דלא מצינו חשיבות דה' מינים דלא בטל אלא לענין במ"מ ומעין שלש דזה הכלל כל שלפניו במ"מ לאחריו מעין שלש כדאי' בירושלמי [חוץ מן האורז] לפיכך מברך מעי"ש כרב ושמואל כל שיש בו כי' אבל אם בשלו בקדרה קמח דגן עם קמח דוחן ואין בו שיעור כבא"פ ובתבשיל אין חשיבות דה' מינים כי אם בעשוי לסעוד כמ"ש התוס' להכי כשאין בו כזית בא"פ דאינו סועד ונותן בד"א החשוב לו למזון בטל בתבשיל ומברך כברכת התבשיל. ומש"כ הב"י לברך תחלה במ"מ נובע זה מהרד"א ואזיל לשיטתו דס"ל בקמח דוחן לפניו במ"מ וה"ה כל דבר הסועד כמ"ש. האהעו"ז. ועיקר כונתו דבתבשיל אזלינן בתר מין האחר הסועד והב"י דהעתיק כן אף למה שפסק בדוחן שהכל הוא תמיה קיימת כמ"ש האהעו"ז. גם מש"כ הב"י בריש דבריו ושאר מיני קטניות ליתא ברד"א רק הב"י כתב זה לדעתו דלא דק כ"כ בדעת הרד"א והרד"א כתב בש"ד דסועד כמו דוחן [כמו רעצנא קאשע] עיין כ"ז באהעו"ז דדייק וגריס אבל במין קטניות י"ל כהתר"י דלא דמי לדוחן. מיהו י"ל גם מין קטניות סועד כדוחן דהא איתא בעירובין (דף פא) מערבין בפח עדשים ואין מערבין בפת דוחן ש"מ דזה חשוב מדוחן ואר"ל כיון דק"ל בכ"ד שהכל והרד"א נכון לשיטתו:
עו"כ בחי' דין ברכה אחרונה וארשום בקיצור היכא דיש קמח דגן כבא"פ והוא אחד מששה ולדעת הר"מ אף באחד מי"ב מברך על כזית מהתערובת במ"מ ומעין שלש כשנותן בו לסעוד או בדבר המכשירו ויש בו טעם דגן ובפת כהאי גוונא אי קבע סעודתו עליו מברך המוציא ובהמ"ז ובאין בו כבא"פ כהנ"ל אז יש חילוק אם נותן הקמח דגן בדבר המכשיר לאכילה כדבש וכי"ב ויש בו טעם דגן מברך במ"מ ומעין שלש בכזית מהתערובות אבל אם נתן בתבשיל הנעשה לאכילה כדוחן וקטניות מברך כברכת התבשיל פה"א ובנ"ר וגם בתבשיל אם נתן הקמח דגן כדי להקפית אף כבא"פ דינא הכי חוץ מדבר המכשירו ובקמח דגן דאפה פת כה"ג באין בו כבא"פ לפניו המוציא ולאחריו מעין שלש וטוב לאכול בתוך הסעודה תבשיל ופת שאי"ב כבא"פ לצאת ידי כולם וכשבישל (פארפיל) עם מיני קטניות וכל אחד לחודי' קאי יברך במ"מ ולאכלם יחד. ועי' מזה לקמן (דף מב ע"ב) ולפי האמור הדין בלעקוך וכי"ב אף שאי"ב כזית בכא"פ אם אכל כזית מהתערובות מברך במ"מ ומעין שלש ועיין:
בא"ד וטוב להחמיר כו'. לכאורה אינו מובן מאי מספ"ל הלא חילוק זה מוכח ומבואר (בדף לט). והט"ז בסי' (ר"ח סק"ד) כתב דמס"ל היכא דנותן להקפות רובא דגן כיון שנהנה מהריבוי י"ל דחשוב וטוב להחמיר ומיישב בזה פסקי השו"ע ע"ש. ואין זה במשמע גם פשיטא לי היכא דיש רובא דגן ל"ש בי' להקפות ומב"מ במ"מ ומעין שלש. וכוונת התוס' פשוט דקאי אדסמיך ליה בשקדים שעושין לחולה דבזה צריך חקירה מרופא מומחה איזה דבר יוכשר יותר להחולה אם השקדים או הקמח שעושה מזה מאכל רך להחולה יש לספק מה לברך וטוב לגמעו בתוך הסעודה. ומה שדייקו כאן בלשונם לאחר ברכת המוציא ולא כ"כ בכה"ג לקמן בכוסס חטה נ"ל דכוונו ליישב הקו' הנדפס בגליון הש"ס הא שקדים תוך הסעודה טעון ברכה וסיים בצ"ע להכי דייקו בזה לאחר ברכת המוציא ור"ל שיהא דעתו עליו בברכת המוציא לקבוע סעודה עליו והפת פוטרתן וג"ז הוא דלא כפי' הע"ז שם. ובזה מיושב ג"כ פסקי השו"ע ועיין: