ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף לה.
גמרא מנה"מ דת"ר כו' מכאן אר"ע אסור לאדם שיטעום כו'. כולם תמהו מה ענין סמיכות ר"ע לכאן ולא עוד אלא שגורע דלא נקט אלא ברכה שלפניו. ואי נימא דמוסיף טעימה כל שהוא אין זה מוכח מקרא דהלולים. ונ"ל דלת"ק מרבה מקרא דומיא דלחם דבעי מה"ת כדי שביעה וגם למאי דיליף מחד הילול ומוקי אברכה לאחריו דומי' דלחם כפירש"י ולפניו מק"ו אמרינן דיו ולא עדיף מלחם דמה"ת דבעי כדי שביעה ורבנן החמירו עד כזית אבל ר"ע דס"ל לקמן במשנה (דף מד) אפי' אכל שלק והוא מזונו מב"ע שלש ברכות וס"ל דושבעת וברכת אכל דבר שאכל כדי שביעה קאי וא"כ לפי סברת הש"ס כאן דלפניו מק"ו אייתר ליה הילול לטעימה כ"ש ומוקי אשלפניו דלטעימה כל שהוא ברכה דשלפניו עדיף. וגם למסקנת הש"ס דהוא אסמכתא נקט כפי העולה לשיטתם להסמיך אקרא:
שם הניחא למאן דתנא נטע רבעי כו'. מקשין העולם הא ס"ס קשיא אשכחן לאחריו כו' והיל"ל וא"נ למאן דתנא נטע רבעי אשכחן לאחריו כו' כדלקמן וא"נ יליף ג"ש כו'. ולבאר עוד כל חמירא בהסוגיא אקדים מש"כ הרשב"א בחי' בקו' הש"ס אשכחן לאחריו וז"ל וא"ת לאחריו בכרם ל"ל הא בהדי' כתיב גם בז' מינים ושבעת וברכת. י"ל דהו"א התם ביין דוקא דומיא דזית שמן אבל ענבים וזיתים עצמן שמעינן מהלולים. וראיתי בשם רש"י להיפך דהו"א בענבים ממש וקרא דהלול משמע יין דכתיב להוסיף תבואתו והיינו יין כדכתיב ותבואת יקב עכ"ל והרשב"א נדה משי' רש"י ליישב ג"כ הא דזית. ונ"ל כשי' רש"י דכן משמע מדאמר הצד השוה צד מזבח ולא אמר שחייב בבכורים ש"מ הקרב במזבח קאמר וזה יין ושמן. ויתפרש מפ"י מש"כ הר"ש פ"ד דחלה בהא דיוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו מפרש בירושלמי מפני שלא בצרן מתחלה לכך וקרא דזית שמן מיירי דבצר הזית לשמן אבל יין ושמן שלא בצרן מתחלה לשמן לא שמעינן ביה ברכה די"ל מה לז' מינים שכן חייבין בבכורים וע"ז בעי קרא דהלולים. ועפ"ז י"ל איזה דקדוקים דמקודם אמר אשכחן לאחריו ואח"ז אמר התינח לאחריו. גם למה חזר והקשה התינח לאחריו כיון דכבר שני ליה דאתי בק"ו גם הא דהעמידו התוס' דבריהם דעיקר ברכה כו' בהא דתינח ולא מקודם בהא דאשכחן כו' כפרש"י. גם קו' התד"ה ואתי זית כו' ולמש"כ יש לומר דידע הש"ס מברכת ז' מינים רק דמצי למיפרך שכן חייב בבכורים להכי יליף מהלולים. ועז"א התינח למ"ד נטע רבעי מרבה מהלולים ברכה לפניו בכל מיני נטיעה (דאי קרא דהלולים לברכה דלאחריו לא היה צריך וברכת לז' מינים) והא דנקט בברייתא מלמד שטעון ברכה עיקרו אשלפניו קאי. ולאחריו י"ל מז' מינים יליף להשוות לברכה שלפניו. אלא למאן דתנא כרם רבעי כו' אשכחן לאחריו נקט לשון זה דר"ל בז' מינים גופי' אשכחן לאחריו ומן הסתם כי מרבה יין לברכה בלאחריו הוא דומיא דענבים. ושני ליה דאתיא מק"ו כו' עד דפריך מה להצד השוה שכן יש בו צד מזבח נמי זית ור"ל נמי דומיא דכרם דהיינו בשמן שלא בצרן מתחלה לכך אף שאי"ח בבכורים איתרבי לברכה. ובזה נדחה קו' התוס' מה להצד השוה שחייבים בלקט דהא ידע בזית מחוייב לברך אף דאין בו לקט רק דבעי לרבות מה דאי"ח בבכורים א"כ אתי במה הצד מכרם וקמה וזית. גם קו' הצל"ח למה לא אמר נמי בשר בהמה וכי"ב שיש בו צד מזבח לא קשה מידי דלש"ד איכא למיפרך שכ"ה מין החייב בבכורים כדפריך שכן חייב בעוללות אף דליתא ברבעי כדאי' (בפאה פ"ו) כיון דאיתא בשאר שנים הו"ל פרכא לגבי דבר שאי"ב כלל חיוב עוללות. ולז"א האי לישנא צד מזבח ולא נקט הקרב ע"ג המזבח כיון דידע גם מברכת ז' מינים שאי"ק ע"ג מזבח רק צד מזבח מקרי כדאי' במכות (דף יט) ולהכי לא פריך נמי שכן חייב במעשרות כקו' הצל"ח. ומסיק דיליף מז' מינים ור"ל מכולהו מקמה וכרם וז' מינים ולהכי ליכא למימר הצד השוה שיש בו צד מזבח דא"כ כרם ל"ל וצ"ל הצד השוה שכן נהנה אף כ"ד שנהנה טעון ברכה. ופריך די"ל שכן חייב בביכורים ואף דכרם אתי ליין ושמן שאי"ב בכורים. י"ל מין החייב בבכורים והו"ל פרכא למינא אחרינא כמש"ל ואמר ועוד אפי' לא חשיב ליה פרכא מין החייב וי"ל הצד השוה שכן נהנה מ"מ כיון דאתא במה הצד מז' מינים דכתיב בהו ברכה לאחריו מסתבר לאוקמי קרא בדדמי ליה לאחריו, לז"כ התוס' כאן ה"ט דעיקר ברכה כו'. ואף דאמר לעיל הק"ו כשהוא שבע יש לחלק דשם ה"פ כשהוא שבע וקץ לאכול מברך לשעבר כ"ש כשהוא רעב ותאב לאכול ולהכי שייך יותר הק"ו במין שביעה כלחם ויין דסעיד ולא שאר מינים. והשיב דגם ע"ז י"ל הק"ו כיון דצד השוה שכן נהנה. וא"ש נמי מה דנקטו התוס' הכא דלאו ק"ו הוא ולא בק"ו דלעיל לפי דהתם י"ל דיו ברוצה לאכול ולשבוע דוקא. ולעיל בבעל קרי דאימ"ב לפניו ה"ט דיכול לחלק אכילתו שלא לשבוט אבל כאן עושה הק"ו בלפניו דמברך על ההנאה אף בכל שהו דפריו סתמא כתיב. וע"ז שפיר סתרו ק"ו זה מדלעיל (פרק מ"ש) ובחי' כ"ט ואר"ל:
שם חד תנא כרם רבעי. הצל"ח תמה על הפוסקים כמ"ד נטע רבעי הא רבי סובר כרם רבעי והלכה כרבי נגד ר"ח. ומש"כ דר' קמ"ל בג"ש דגם בכרם מהני חילול אינו כלום דהא מפורש בקרא נטע כרם ולא חללו רק דלא ידעינן מתי יהא החילול כדאי' ברשב"א וכיון דגלי קרא חילול בשנה רביעית ילמד סתום מן המפורש דחילול דכרם הוא בשנה הרביעית ויליף הכא לדבר הטעון שירה דלא נימא נטע כרם כל נטיעות בכללו כדס"ל לתלא בסוטה (דף מג). ול"נ בפשי' דפלוגתא זו תליא בפלוגתת ראב"י ורבנן בסוטה שם דרבנן סברי אשר נטע מרבה כל נטיעות ועל כולם כתיב ולא חללו וראב"י סובר כרם כמשמעו ונטע לאפוקי מבריך וס"ל כמ"ד כרם רבעי כדאי' ברש"י שם ד"ה קלא ולמאי דפסקינן שם כמתני' שם דתנא אחד הנוטע ומבריך כו' ס"ל כמ"ד נטע רבעי וז"ב וגם מרבי גופיה אין ראיה עיין בסמוך: שם ולמאן דתנא כרם רבעי הניחא אי יליף ג"ש דרבי כו'. הדבר יפלא וכי כעורה זה ששנה רבי הג"ש ומהי"ת נאמר דלמד בע"א. עו"ק למה הביא הש"ס מאן דתנא כרם רבעי מר' חייא ור"ש היה לו להביא מרבי ואי"ל דבעי לאתויי מ"ד נטע רבעי הא כל המשניות מלא מזה עיי' בכורים (פ"ב מ"ו) אתרוג שוה לאילן לרבעי כו'. ועוד איך שייך לומר דר"ח שנה נטע רבעי אי רבי לא שנה ר"ח מנין לו. וע"ע בירושלמי רפ"ה דמעשר שני דרבי סובר נטע רבעי. והנ"ל נכון לאמתו דג"ש דרבי הוא אליב' דכ"ע אף למ"ד נטע רבעי דג"ש הוא הלמ"מ ול"פ בזה והיינו לפי דמצינו בקרא פ' שופטים ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ש"מ דבעי חילול רק דלא פירש אימתי להכי דרש מקרא דהילולים בשנה הרביעית אחלי' והדר אכלי' כמ"ש בחי' הרשב"א רק שיש מקום לומר דכל האילנות דכתיב ברישי' דקרא ונטעתם כל עץ מאכל מותר בשנה החמישית בלי חילול וכרם לעולם בעי חילול. ובזה יתיישבו שני המקראות לזה למד רבי מג"ש דהא דכתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו מיירי בכרם שבזה ג"כ מותר בשנת החמישית בלי חילול והא דנטע כרם ולא חללו מיירי בשנה הרביעית. ובזה י"ל בתרי אנפי אי דעדיין בעי לקרא דאחלי' והדר אכליה בכדי דלא נילף קדש קדש משביעי' דגם אחר החילול שמותר לאכול שינהג בו קדושה כשביעית כעין שכתב התד"ה אחלי' קמ"ל דיוצא לחולין. ולפ"ז י"ל דה"פ הניחא אי יליף ג"ש ר"ל דמג"ש זו דתבואת הכרם יליף נמי דהקרא מיירי בכרם א"ש דאייתר חד הילול לברכה ופי' זה מדוייק בלשון רש"י הניחא אי יליף ג"ש דריש למילתי' בג"ש ואייתר כו' והם לשון יתור ולמש"כ א"ש דר"ל דדרש גם למלתי' דבכרם דוקא מג"ש זו ואי לא יליף ג"ש ר"ל למילתי' משום די"ל דהקרא קמ"ל דגם בכרם מותר בשנת חמש בלא חילול ברכה מנ"ל. ויו"נ דלמאי דדרש ג"ש דרבי דשמעינן מינה דהך דנטע כרם ולא חללו מיירי בשנה הרביעית תו לא בעי לאחלי' והדר אכלי'. ובזה מיושב קו' העולם כי רבה היא בהא דאמר הש"ס הניחא למ"ד נטע רבעי משמע דלדידי' ניחא הכל מדלא אמר אח"כ ואי נמי למ"ד נטע רבעי אשכחן לאחריו כו' כדאמר ואי"נ יליף ג"ש כו' ולמ"ש א"ש דמעיקרא שקיל וטרי הש"ס על יתור חילול אחת וטז"א הניחא למ"ד נטע רבעי כפירש"י ולמאן דתני כרם רבעי הניחא אי יליף ג"ש דרבי ופי' כפשוטו דא"כ תו לא בעי לדרשא דאחלי' רק חד הילול לדרוש במקום הילול טעון חילול להורות דבכרם דוקא ועז"א וא"נ יליף ג"ש אשכחן לאחרו כו'. ובזה ל"ק למ"ד נ"ר דאי יליף ג"ש דרבי א"כ אייתר לדידי' תרי הילולים לברכה לפניו ולאחריו והא דמספ"ל אי אית ליה ג"ש דרבי משום דספיקא לן דאיכא מ"ד דדרש מאחלי' כדאי' בירושלמי פ"ה דמע"ש ר"ז בעי כו' ע"ש. וי"ל בזה כמה קושיות להמעיין:
שם מה לכרם שכן חייב בעוללות. וקשה למה לא פריך מיני' ובי' מה לכרם שכן חייב ברבעי. גם הול"ל שכן חייב בלקט. עוד יש להפליא על ס"ד דש"ס דזית מקרי כרם תקשה אהא דשנינו חולין (דף קלא) דכרם חייב בפרט ולא זית נימא נמי דפרט כרמך גם זית בכלל. והנ"ל דגם בס"ד ידע דסתם כרם הוא גפן לבד כדכתיב וכרמך לא תעולל ועוללות ל"ש אלא בגפן שיש לו כתף ונטף ולהכי ס"ל דזית אי"ח בפרט רק בגפן לבד מטעם זה גופי' שכן חייב בעוללות והא דפריך הכא הכתיב בי' כרם היינו למה דאתי לרבויי זית במה הצד וכיון שאין צד חיוב עוללות גורם לברכה דקמה תוכיח א"צ לרבויי זית מהצד השוה דאף אם אין לו צד השוה לשניה' י"ל דזית בכלל כרם. ובזה א"ש למאי דרצה למעט מכרם כל המינים אפי' זית פריך לי' מה לכרם שכ"ח בעוללות דמזה אימטט נמי זית מרבעי וסידר הש"ס הפרכא אף להס"ד דלקמן. ומיושב נמי קו' הצל"ח ד"ה זית ע"ש:
שם יליף מז' מינים. הרשב"א יליף מכאן דברכת ז' מינים מה"ת ודלא כדעת הרמב"ם דס"ל דגם בז' מינים דרבנן ומרש"י ד"ה אשכחן בברה"מ כו' ולקמן (דף מד ע"א) מוכח דס"ל כהר"מ. ולכאור' י"ל דהש"ס כאן קאי אליב' דר"ג לקמן (דף מד) דמברך ג' ברכות ולהכי נטר הש"ס עד הכא דרצה מקודם ליישב אליב' דרבנן ע"ש. אך שמעתי מהגאון ר' י"מ פאדווא ז"ל מבריסק תירוץ נכון דהא דס"ל להר"מ לרבנן ז"מ דרבנן ה"ט משום דארץ הפסיק הענין לגמרי משמע שאין טעון ברכה כלל, וזה י"ל למסקנא דהש"ס דכ"ז אינו אלא אסמכתא אבל להס"ד דהש"ס כאן דהילולים אתי לברכה דכרם א"כ א"א לומר הפסיק לגמרי שאין טעון ברכה כלל דהא גפן נמי בכלל ז' מינים הוא וצ"ל דלא הפסיק אלא לזה שא"צ שלש ברכות לז"א יליף מז' מינים דס"ל דכל ז"מ מה"ת. ובזה א"ש מה דנער הש"ס ע"כ. וגם לכאור' תמוה דלפ"ז ל"ל להברייתא ללמוד מהלולי' ולמ"ש יתפרש היטב דמקודם נקט כסדרן כרם וקמה עד דמסיק אלא יליף מז"מ ור"ל דמכרם מוכח דגם כל ז' מינים טעון ברכה ומיניה יליף לכל דבר, ולפ"ז יתפרש ועוד התינח ר"ל לר"ג דמשווה כל ז' מינים ללחם דטעון ג"ב וא"כ אייתר קרא דהלולים לש"ד הא תינח לאחריו כו':
שם אלא סברא הוא כו'. הסכמת הפוסקים דכל הברכות מדרבנן לבד ברכת מעי"ש על שבעה מינים הוא מה"ת וכ"ה בתר"י ותמה הד"ת שם דהתר"י גופי' כתב בסו"פ דברכת מעי"ש אינה מה"ת וכ"כ האחרונים בדעתו. וכולם במח"כ שגו ברואה דברור דכוונת התר"י דנוסח הברכה דבעי מעי"ש אינו מה"ת לפי דמה"ת די בברכה אחת של ברכת הזן רק דרבנן תיקנו מעי"ש וע"ז ה"ר שם מתמרי דסגי בדיעבד בברכת הזן. ונ"ל ראיה לזה מלשון הש"ס לקמן (דף לז) כל שהוא מז' מינים כו' וחכ"א ברכה אחת כל שאינו כו' רג"א ברכה אחת מעי"ש ועל מה שינו לשונם בלשון חכמים אית' ברכה אחת אף דגם הם סברי מעי"ש ובשאינו מז' מינים נקט ר"ג ברכה אחת מעין שלש. ולמ"ש י"ל דחכמים נקטו דבר שמחויב מה"ת ברכה אחת ולאפוקי מין דגן שעשאו פת דחייב בג' ברכות מה"ת אבל באורז לר"ג דמברך מעי"ש הוא תקנתא דרבנן מטעם מזון, ולהכי נקט כל דינא דרבנן מעין שלש. וכנ"ל דעת הרא"ש והטור שכתבו ג"כ כהתר"י דבברכת הזן בלבד יצא בתמרים וכן הרא"ש בפרק ש"ש (סי' כ"א) כתב בסתם ואיכא ברכה דאורייתא. ויש להוכיח זה מדכתב שם עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה לא מהני דבעינן כו' ברכה דאורייתא ולכאורה קשה הא שם בינאי מלכא דנתנו לשמעון בן שטח כסא לברוכי מן הסתם היה כוס יין ואפ"ה מסיק שם דלא מהני אף דיש בו ברכה מה"ת. וכ"מ עוד מש"ס שם דגם ז' מינים כגרוגרת לא מהני אלא ודאי צ"ל דס"ל דבעי ברכה שיהא מעין ברהמ"ז דהיינו הזן אבל ביין ברכת בפה"ג ובגרוגרת בפה"ע. ואם נאמר דס"ל להרא"ש דכל מעי"ש הוא מה"ת א"כ גם גבי יין וגרוגרת יש בו נמי מעין ברהמ"ז מה"ת דהיינו ברכת הארץ וירושלים. ודוחק לומר דס"ל כל ג' ברכות בעי מעין זה ובפרט למ"ש לקמן בפרק ש"ש דגם ברהמ"ז דלחם מה"ת די בברכת מעין שלש ע"ש. אלא ודאי דס"ל במעין ברכה אחת די והיינו בה' מינים מעין הזן וביין פה"ג ובז"מ פה"ע זהו עיקר ברכתו מה"ת. וכ"מ הכא דרצה ללמוד ברכה מה"ת משבטת המינים והא בכ"מ לא בעינן רק ברכה אחת ש"מ דגם בז' מינים מה"ת הוא ברכה אחת וחכמים קבעו כ"ד לפום חשיבותיה וכנ"ל דעת הרשב"א ותוס' וכמ"ש לקמן (דף מח ע"ב) באורך ע"ש דגם ברהמ"ז א"צ ג' ברכות ודי במעי"ש מה"ת. א"כ הא דארץ הפסיק הענין צ"ל דבז"מ די בברכה אחת מענינו וכמש"ל וכי היכי גבי תמרים ויין היכא שבירך ברכת הזן בלבד יצא ואי"ח לחזור כ"ש בשאר מינים אם בירך בפה"ע לבד יצא וא"צ לחזור לברך מעי"ש רק היכא דמסופק אם בירך כלל צריך לברך מעי"ש כיון דצריך לברך הברכה שמה"ת צריך לברך מספק כל ברכת מעי"ש כמ"ש הפוסקים גבי ק"ש וברכת הטוב והמטיב. וז"פ:
ב :
אך יש לעיין דהא מוכח באוכל פחות מכדי שביעה בפת דגם ברכה אחת אינו מחוייב מה"ת מדאיתא לעיל (דף כ' ע"ב) בהא דאשה וקטן מברכין ליה דאיירי באכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ואפיק דרבנן ואי איתא דברכה אחת מחויב מה"ת איך יכול הקטן דלאו ב"ח בזה להוציאו והנה כי כן יקשה מאי שנא מכל ז' מינים דלא סעיד וצריך ברכה מה"ת. וצ"ל דז"מ שאני דלית להו עילויא אחרינא אבל פת דסועד אוקמי' התורה במילתיה היכא דסועד מחויב ג' ברכות, ובלא אכל כדי שביעה לא יברך. דבפחות מכשיעור לא שינה לברכה אחרת. וכעי"ז כתב הרא"ש בפרקין. ובדייסא וכי"ב דגם הרבה אינו סועד אוקמיה התורה על ברכה אחת. אך לפ"ז נאמר בכובא דארעא ופת כסנין דלחם קרינן ליה ואדם יוצא בהם י"ח בפסח כדאיתא לקמן (דף מב) דינו כפת גמור בדשבע מברך עליו שלש ברכות ובדלא שבע מה"ת א"צ לברך עליו כלל רק מדרבנן בדלא קבע סעודתו יברך מעי"ש כמו גבי פת שלש ברכות מדרבנן ובז"מ יברך מה"ת ברכה אחת ואולי גם בכזית כיון דבלא"ה לאו מזון דסעיד נינהו. וכ"מ בהרא"ש פ' ש"ש (סוף סי' כ"א) וא"כ הו"ל כעין יציבא בארעא כו'. אך בחי' הרשב"א לקמן (דף מט ע"ב) מבואר למאן דס"ל בפת אין צריך ברכה מה"ת ה"ה בז"מ כזית הוה מדרבנן לברכת מעי"ש. ובזה א"ש גבי פת כסנין דלעיל היכא דקבע חייב שלש ברכות מה"ת ובפחות הוה ברכת מעי"ש דידהו דרבנן כמו בז"מ. וי"ל גם דעת הרא"ש כן דמש"כ שם בכזית דגן יש שם ברכה דמה"ת היינו בדאכל כדי שבועה ונפ"מ בכל מה שכ"ל ביש עליו ברכה מה"ת אם מסופק אם בירך צריך לברך מספק ובלא אכל כדי שביעה אין צריך לברך מספק אף ברכת מעי"ש לך ביין כיון דבפרותא סעוד והיינו בשיעור רביעית י"ל דצריך ברכה מה"ת וכ"ש בשתה יותר אף דגריר לא אבד ברכתו. ואם ברכו ברכה אחת במאי דשייך ביה והיינו על יין ודייסא ותמרים ברכת הזן וכ"ש פה"ג ופה"ע ועל שאר ז"מ פה"ע יצא בדיעבד וא"צ לחזור. ולכ"ע ברכת מעי"ש בדאכל כדי שביעה ומסופק אם בירך כלל צ"ל מעין שלש:
ג :
עוד יש לעיין אם אשה חייבת בברכת מעי"ש מה"ת דהנה ודאי אם נאמר דכל מעי"ש הוא מה"ת א"כ כמו דמספקינן לעיל (כ' ט"ב) אי נשים חייבות בברהמ"ז מה"ת כיון דלא נטלו חלק בארץ לפרש"י שם דה"ה דגם בברכה מעי"ש יש לספק. אך לפי' התוס' שם משום שאינן בברית ותורה ובפרט למה שכ"ל דמה"ת הוא ברכה אחת מעין אכילתו י"ל דגם נשים חייבות. ונפ"מ לאפוקי אנשים ידי חובתן או בספק אם בירך, ויותר נ"ל דגם בברכת מעי"ש בספק הם עומדים דהא כתבתי שם דגם בברכת הזן מיב"ל כיון דג' ברכות מעכבות זא"ז. וי"ל דה"ט כיון דעיקר מזון מארעא קא רבו א"כ כמו דא"צ להודות על הארץ דאינו נתחלק לנקבות [דה"ט עיקר כמש"ש] אצל"ב ג"כ אמאי דנפיק מינה וא"כ ה"ה בכל ז"מ ודלא ליהוי כיציבא בארטא כו'. ולזה נ"ל דא"י להוציא אנשים ופשיטא בספק בירך די"ל גם בברהמ"ז אצל"ב דהוה ליה ס"ס שמא אינם מחוייבים ושמא בירכו ואן דמדרבנן חייבות הו"ל ספק אחד בדרבנן ואצל"ב עיין כללי ס"ס סי' ק"י ובפרט במעי"ש דיש פוסקים דהוא דרבנן כמש"ל:
שם אר"י אמר שמואל כל הנהנה כו' הא דהוסיף שמואל אברייתא י"ל דבברייתא הו"א שלא בירך כלל וילך אצל חכם וילמדנו ומהני אף שמברך אח"כ וכדס"ל לרבינא לקמן (דף נא) אפי' גמר מלאכול כו' ורבא דפי' ילך מעיקרא היינו לפי האמת דמסיק שם ולא היא כו' לזה בא שמואל ויליף מקרא דלה' הארץ ומלואה דמיירי קודם ברכה דהברכה דמעיקרא קונה לו ולז"א כאלו נהנה מקדשי שמים שגם את אשר חטא מן הקודש ישלם אפ"ה חייב קרבן מעילה על הנאה דמעיקרא:
תוס' ד"ה אחליה כו'. וי"ל דהו"א דנילף לחומרא משביעית. לכאורה קשה הא גם במע"ש יש חומרא דאסור לאכול בגבולין בלי פדייה ומאי אולמיה האי חומרא מהאי חומרא. וצ"ל דה"ק ניף הכל לחומרא שאינו נאכל אלא בירושלים ובגבולין גם בפדייה אינו יוצא לחולין רק כקדושת שביעית אך אחר דמייתר לן קרא דהלולים לחלול יותר י"ל כפשוטו הדר אכליה כחולין וכמע"ש. ובזה יתקיים לשון התוס' קידושין (דף נד ע"ב) ד"ה גמר כו' מה שכתבו בסו"ד אבל מאחר כו' ובחנם מחקו שם ע"ש. ובזה א"ש נמי פירש"י ביצה (דף ה') דפי' דגמר קדש קדש ממעשר שני להעלות לירושלים או לפדותן כו' משום דמקרא דהלולים לבד אין ראי' להוציאו לחולין וכמ"ש. ויתיישב נמי קו' הרשב"א מאי בעי קרא דהלולים הא כתיב אשר נטע כרם ולא חללו ע"ש. ולמ"ש דאין ראי' מזה כיון דאינו מיותר הו"א דדמי ג"כ לשביעית לזה צ"ל מהלולים דמיותר ועיין:
ד"ה ולמאן כו' דכל המיקל כו'. עי' בתר"י בשם ר"י דלא בכ"מ אמרינן כל המיקל כו' רק במעשר וערלה וה"ר מקדושין (דף לט) בהא דזרע שערי ביני גופני אמר לא צהריתו קיי"ל כר' יאשיה כו' ומאי צ"ל קיי"ל כר"י הא בלא"ה כל המיקל כו'. אלא ודאי דלא לכ"ד נאמר זה הכלל ע"ש. ולכאורה אישתמיט ליה ש"ס ערוך שבת (דף קלט) דאמר כן גבי כשותא בכרמא דא"ז כלאים מטעם כל המיקל כו'. אח"ז ראיתי בפי' הגר"א ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק כ"ז) שהקשה זה וכתב עוד דקו' התר"י יו"ק בשבת דנשלח להו כר' יאשיה מטעם כל המיקל כו' אלא ודאי צ"ל כמ"ש תוס' שבת שם סד"ה ולישלח כו' וי"ל דלא שייך כו'. ולפ"ז נדחה גם ראיות התר"י מקדושין שם יעו"ש. ולהציל את האר"י נ"ל ליישב גם קו' תוס' שבת שם וא"ת נהי כו' דשם בכשותא לאו לענין זריעה שלח להו דזה ודאי קיי"ל כר' יאשיה רק לענין איסור הפרי מטעם ערבוב דאפי' בחד מינא אוסר הפרי כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מה"כ עי' בנ"מ שם ובספ"ח) רק לדעת הר"מ משמע דמה"ת אסור בא"י ואפ"ה אמר ביה כל המיקל כו'. ובדעת התר"י נ"ל דס"ל כדעת הראב"ד דרק מדרבנן נאסר הפירות בא"י וה"ה בח"ל וזה דלא כדעת הכ"מ שם ולהכי אמר הש"ס בשבת שם דיש להקל בחו"ל מטעם כל המיקל בארץ כו'. ובזה א"ש כהאי דאמרינן לקמן (דף לו) אי אמר הכי הו"א הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופיה מדרבנן כו' אבל בקידושין שם דמייתי הש"ס על איסור זריעה שפיר הקשה התר"י למה הוצרך לומר וקיי"ל כרי"א הא אפי' מספק קיי"ל כל המיקל כו' א"ו דלא לכל דבר נאמר אלא למעשר דרבנן וערלה וי"ל דה"ט דכלאים שאני מערלה אף דערלה הלמ"מ בחו"ל וכלאים מד"ס מ"מ לא מקלינן בכלאים בחו"ל כיון דאיסור זה אסרינן מספיקא בא"י גם בחו"ל תיקנו כעי"ז משא"כ בערלה דהלמ"מ דספק ערלה בחו"ל מותר גם בספק הלכה לא אחמירו בה רבנן וא"ש. מ"מ דעת רוה"פ דגם ברבעי מקלינן ואינו נוהג אלא בכרם וגם לפי הטעם שכ"ל דין רבעי דמי לערלה דאיתקיש אהדדי וספיקו מותר הס"ד:
ד"ה ואתי נמי זית כו' אפי' יהא הצד השוה חשוב כו' המפרשים דחקו בזה יעו"ש. והפי' אמיתי דר"ל אפי' נימא דהצד השוה זו חשוב למילף מינה נמ' זית בלקט מכרם וקמה דקציר דכתיב גבי לקט הוא מה' מינים עי' ר"ש (בפ"א דפאה) מ"מ שאר מינים לא ידע מינה. ולפי האמת צ"ל דצד השוה זו אינו חשוב למילף זית מינה ואולי טעמו כקו' הרא"ש הובא (בש"מ ב"מ פ"ז) דבכלל זה ש"ש ושיפון דאינו קרב ע"ג מזבח וז"ב. אך קשה לי אמאי באמת לא יליף זית לפרע מהצה"ש דכרם וקמה שכן חייבים בתרומה ומעשר וכן קשה הא דאמר בחולין (דף קלא) פיאה גמר אחריך מזית ל"ל קרא הא במה הצד מצי למילף וצ"ע ואכמ"ל:
ד"ה דבר כו' דאתא מקמה ומשאר אילנות כו' כצ"ל:
ע"ב גמרא חבר הוא לירבעם בן נבט. פי' רש"י לפי שהוא מקיל כו' וקשה מ"ש ברכת הנהנין הלא כל עבירות שאדם מקיל ואחרים רואין למדין ממנו לעשות כן. ונ"ל דק"ל איך אומר אין פשע על גזילה הלא הוא ממצות השכליות לזה דרשו על ברכה לפי שזה ענין תוספת טובה וברכה לעולם ומה איכפת ליה להקב"ה בזה חבר הוא ליב"נ שכ"ה השחית בדבר זה את ישראל שא"ל רב לכם מעלות ירושלים כו' ופי' בזה שא"ל מה איכפת ליה להקב"ה בירושלים הלא כל הארץ שלו וגרם למנוע ברכת טוב מן המקום אשר בחר ה' שנאמר אבוא אליך וברכתיך:
שם רשב"י אומר אפשר כו' הא ודאי דלא אמר זה על כלל ישראל שיהיו כולם בטלים וסומכים על הנס ורשב"י גופיה דרש בירושלמי (פ"א דפיאה) ובחרת בחיים זו אומנות וכן ס"ל במנחות (דף לט) אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. וע"ע נדרים (דף ח'). רק ענין פלוגתתם דרי"ש סובר דרצון ה' הוא לעסוק ג"כ בדרך ארץ כמ"ש ואספת דגנך ויהא תורתו קבע כו' ורי"ש לשי' במנחות (דף צט) ד"ת לא יהיה עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור הימנו ור"ל דמותר לעסוק בפרנסה ומצוה איכא כדאיתא במ"ק (דף יד) רק בחנם אסור לפטור מד"ת ורשב"י ס"ל שאין זה רצון ה' רק לעסוק בתורה לבד אך א"א לעולם כולו שיונהג עד"ז כדאמר אביי הרבה עשו כרשב"י כו' כי אם לשרידים אשר ה' קורא מבני עלייה והם מועטים רצון ה' שלא יבטלו כלל ומלאכתן נעשות ע"י אחרים ודרש קרא דואספת דגנך על מי שמפסיק מלימודו לצורך חייו ולזה לא כתיב בפ' זו בכל מאודכם וכדאיתא בשבת (דף יא) בהא דאין מפסיקין לתפלה ל"ש אלא כגון רשב"י וחביריו כו'. ובירושלמי פ"א דפיאה ארשב"י כגון אנו שעוסקין בד"ת אפי' לק"ש אין מפסיקין ולדידיה יתפרש הכי והיה א"ש גו' ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה ור"ל שתפסיקו מעט מד"ת שהוא חיי עולם ותצטרכו לתפלה שהיא חיי שעה ואספת בעצמך דגנך ומ"מ מיירי בעושין רצונו של מקום כר' חנינא בר פפי ועי' בתוס' ר"פ מקום שנהגו כל יום כו': שם דרך טרקסמון פי' רש"י שערי החצר והבית. לכאורה י"ל שפי' כן לדר"י דס"ל אפילו חצר קובעת ולא גרס אחר כך דרך חצרות. וכ"ה בגיטין (דף פא) ועצל"ח. ויותר נ"ל דלשון טרקסמון קמפרש שהוא לשון שער כפי' רש"י גיטין שם ורבותא קמ"ל מה בין דורות הראשונים שמכניסין עצמן לקיים ד"ת דלף דהחצר קובעת לכ"ע מדרבנן כדאי' בתוס' וכשמכניסים התבואה לשערי החצר מחייבים עצמם ביותר לקיים מצוה מה"ת להכניסו גם לבית ודורות אחרונים לא כ"ה שרוצים לפטור עצמם אף בדרבנן ומכניסין דרך גגות וחצרות ר"ל דרך עלייה לא דרך שער החצר דלכ"ע בעי דרך שער דוקא עיי' רש"י ב"מ (דף פז). ומש"כ רש"י אח"כ אבל אכילת קבע אסור כו' זהו ע"א דאפי' בלא חצר כלל אסור אכילת קבע מדרבנן:
שם והרי שמן כו' דאמר שמואל כו'. הא דלא ה"ר ממשנתנו דלא תנא חוץ מש"ז כמו ביין. י"ל לפי מה דמפרש לקמן דבשמן אימ"ב כי אם בחושש בגרונו. י"ל דהמשנה סובר כיון דלרפואה אתא לא ליברך עליה כלל כס"ד לקמן להכי הביא מדשמואל דס"ל כיון דאי"ל הנאה בעי ברוכי וס"ל דלא נשתנה ברכתו. ובזה מיושב קושי' העולם על ש"ס דלקמן דפריך פשיטא הא י"ל דקמ"ל דאימ"ב פרי עץ זית. דז"א דלס"ד דלא מסיק אדעתי' הך מ"ד כיון דלרפואה כו' א"כ ממתני' שמיע לה. עוי"ל דממשנתנו אי"ר די"ל דנקט ברכת פה"ג והמוציא לרבותא דאף דהוה שינוי מטבע ברכה וקיי"ל כר"י לקמן (דף מ) כל המשנה כו' קמ"ל דבהני קבעו חכמים מטבע ברכה לעצמן אבל בש"ז דמברך עיקר הברכה רק דס"ל דמוסיף לעילוי גם תיבת זית ויברך בורא פרי עץ זית לא מקרי שינוי מטבע ברכה דגם בכל המינים אם הוסיף שם הפרי בברכתו יי"ח. וי"ל דתנא ושייר מכ"ש דיין ופת לזה פריך מדשמואל:
שם ומשחא לא זיין והתנן כו' והוינן בה כו' ואמר רב הונא כו'. יש לדקדק למה מסיק הך והוינן בה כו' הלא לפי פשט המשנה יו"ק דכ"ד מזון קרי ליה. והנ"ל בזה משום דבמשנה י"ל דה"ט דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ולכ"ד מזון קרי ליה אבל באמת משחא לא זיין. לזה הביא מדהוינן בה ומשבש רב הונא באומר כל הזן ולא מתרץ כדאמרינן דנדרים שאני ש"מ דלא ס"ל חילוק זה ואפ"ה לדידי' כל דבר זייני. וצ"ל בר"ה גופי' הא דלא משני זה משום דפסיקא לי' דאורז ודאי מזון הוא כמו ה' מינים. וראי' מריב"נ דס"ל אורז מין דגן ואפ"ה ס"ל לרב ושמואל דאימ"ב במ"מ רק על ה' מינים בלבד. ולזה צ"ל איפכא דה"ט משום דבלשון ב"א לא מקרי מזון רק ה' מיני דגן וכיון דברכה לכל מסור תיקנו בלשון ב"א. ובזה מיושב ג"כ סוגי' חמורה בעירובין (דף ל' ע"א) הנודר מהמ"ז כו' לימא תיהוי תיובתא דרו"ש, כו' ולא אותביני' כו' אר"ה כו' והאמר רבב"ח כו' אישתבע דלא טעם זיונא אימא מזונא. וקשה טובי הא מקודם הי"ל להקשות על ר' יוחנן ממתני' במכ"ש דאפי' זיוני לא איקרי והי' צ"ל מזוני ולשבושי למתני' ומה לו להקשות מרו"ש כיון דכבר אותבינהו וא"צ לשבושי כמ"ש תוס' שם יותר הי' לו להוכיח מרי"ו. עי"ק ק' התוס' שם וא"ת הא מאן דפליג כו' ותירוצם דחוק דא"כ למה באמת קיי"ל בפת דוחן שהכל כיון דע"ז נמי קבעי סעודתא עלי' כמ"ש תוס' שם. ולמש"ל א"ש היטב דעל רי"ו לא מצי למיפרך די"ל נודר שאני. ואולי לפי האמת אפי' זיונא לא מקרי ורי"ו אישתבע בלשון תורה לזה מקשה מרו"ש דס"ל דאימ"ב במ"מ רק על מינים ולא על אורז אף דודאי מזון הוא וצ"ל איפכא דרו"ש בלשון בני אדם קאמר וק"ל ממתני' דנדרים נמי בלשון ב"א הוא כדאי' בר"פ הנודר ואהכי מסיק ולא אותבינהו כו' דס"ל באמת גם באורז במ"מ לימא סיהוי תיובתא נמי מהא ור"ל בדבר זה נמי תיובתייהו דממתני' מוכח דבלשון בני אדם כ"ד מיקרי מזון וע"ז אר"ה באומר כל הזן אבל לשון מזון י"ל כרב ושמואל דאינו בלשון ב"א רק ה' מינים ומדמשבש ר"ה בהכי ש"מ דפסיקא ליה זה דכ"ד זייני לזה הקשה אח"כ מרבה בר בר חנה. והבע וראה שינוי לשון הש"ס בעירובין שם דהביא לישנא דרו"ש בזה"ל אין מברכין במ"מ אלא על חמשת המינין בלבד ולישנא דרו"ש אינו כו דהכי אמרו בברכות לקנין (דף לו ע"ב) כל שהוא מה' מינים מברכין עליו במ"מ ולמ"ש א"ש לפי דלישנא כ"ש מה"מ כו' אינו מוכח לאפוקי אורז כדאי' בש"ס לקמן שם די"ל דאפי' ה"מ בעי בעיני' ולא ע"י תערובת רק דהש"ס דייק זה נמי מאידך דרב ושמואל כל שיש בו כו' ש"מ דהך כל שהוא מה' מינים איירי בעיני' ולאפוקי אורז ודוחן. ולפי דעיקר הקו' ש"ס עירובי הוא מזה דלא ס"ל לרו"ש באורז במ"מ לזה הביא הש"ס לשונם כפי דמוכח מאידך דרו"ש דרק ה"מ בלבד וקיצר הש"ס כפי המובן. ומה יפה בזה ליישב ג"כ דעת הטור והשו"ע (סי' רי"ז) שפסקו בנודר מן המזון אסור בה"מ ולא חשיב אורז וכדפסקינן דעל אורז מברך במ"מ דלא כרו"ש, עוד הק' הצל"ח למה השמיט יין דסעיד ולמ"ש א"ש דמוכח מרו"ש דבלשון ב"א מזון לא איקרי רק ה"מ ונהי דאיתוחבו באורז דמברך ג"כ במ"מ י"ל לפי שבאמת הוא ודאי מזון וגם קס"ע וחשיב בחרו חכמים בשפת אמת. ומ"מ זה לא אימותבו דס"ל דבלשון ב"א בנודר אינו אלא ה"מ בלבד ומיושב הכל בס"ד: שם חמרא סעיד פירש"י טפי ממזון עצל"ח דפי' זה מחמת קו' הש"ס א"ה ניבריך כו' ותמה מנ"ל להש"ס זה ולהקשות א"ה כו'. ולק"מ כיון דעכ"פ צ"ל דיין זיין טפי מד"א למה לא חשיב קרא זה לעילוי אלא ודאי דיסעד דסיפא קאי נמי ארישא ביין דאית בי' תרסי. עוי"ל דרש"י ל"כ זה אלא בס"ד דיהיב טעמא משום דסעיד א"כ קשה הא חמרי נמי מיזן יותר כדאי' לעיל (דף יד) ומב"ע בפה"ע לז"כ דסעיד הוה טפי ממזון. אבל למאי דמסיק יין סעיד ומשמח דאית בי' תרתי שוב אצ"ל דסעיד טפי. וא"ש ד' העור או"ח (סי' תע"א) דס"ל דשרי לשתות מעט יין בע"פ ודלא כתוס' וה"ע דס"ל כהרא"ש אביו בפסחים (דף קז) דה' מינים מותר בע"פ ויין לא גרע מינה ובחי' כ"ע. ויותר נ"ל דהעור פי' בע"א מד' התוס' וס"ל דאפי' מעט גרר דכן מוכח מהרא"ש פר' ע"פ (סי" ד' וסי' כ"ד) דס"ל דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחה"מ משום דמגרר. ומוכח מדבריו דאפי' כוס אחד פוער דומיא דקידוש ומוכח דג"ז מגרר רק דג"כ סעיד קצת ובש"ס ה"פ דמקשה על הא דאמר חמרא סעיד א"כ היכא דשתה טובא סועד הרבה וזה ודאי אסור והא רבא שתי טובא כי היכי דנגרר ומתרץ דטובא גריר ולא סעיד ופורתא סעיד ומ"מ מגרר ג"כ ומותר לשתות כמו פירות דמותר אף דהוא זיין קצת והרבה אסור כדאי' בשו"ע (סי' תע"א) ורק ביין אמרו טובא מגרר גרר: רש"י ד"ה זית אקרי והי"ל [השמן] בורא כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה כאן כו' ועוי"ל ר"ל בתי' ראשון מחלק בין עובד מאהבה כ"כ עד שאינן משגיחים כלל עו צרכי עצמם בין אין עושים כ"כ וכתבו עוד ועוי"ל דרחב"א פליג ארשב"י דמחלק בין עושים צרכי עצמם או לא כמ"ש בגמ' וסובר כרי"ש דס"ל דעושין צרכיהם או אין עושין תרווייהו צדיקי גמירי נינהו ובלבד שיכוין לבו לשמים: