אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף כו.

דף כה.

גמרא והאמר רפרם כו'. הצל"ח הקשה למה ל"ק ליה על רפרם מברייתא דלעיל (דף כב ע"ב) היה עומד וראה צואה כנגדו כו' ע"ש דרך חידוד. ולק"מ דשם מיירי שהצואה בתוך ד"א וצריך להרחיק א"כ יותר עדיף שיזרקנה לאחוריו מלפניו דאפי' מצדדין עדיף כדאיתא שם אבל היכא דמלפניו יש כמלא עיניו ולאחריו ד"א לא שמעינן זה רק מר"ה דס"ל לפניו עד שלא יראה כלל: שם ת"ש המשמשת וראתה נדה צריכה טבילה. מלשון זה משמע דזה ברייתא היא ולא פריך ממתני' כמ"ש הצל"ח ודבר זה טעמא בעי. גם מה דה"ר מדתני ר"ח בהדיא צ"ב מאי כיפי תלה לה. והנ"ל בזה דהא דהוכיח הש"ס לעיל (דף כב ע"ב) המשמשת למאי קתני כו' אלא לאו ר"י זהו לס"ד שם משמע להו יותר דתנא ליה אליב' דרי"ה כיון דרי"ה קאי ע"ז ואשמועינן דרק בזה פוטר רי"ה ולא בבעל קרי גרידא אבל למאי דמסיק עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ ואפי' ק"ש בכלל כדאיתא בתר"י שם י"ל דה"ה תפלה מותר לר"י והמשמשת קתני לה וקמ"ל ל"מ לד"ת חייב כדאשכחן בסיני שטבלו קריין וגם הזבים בכלל אך הא דעזרא תיקן אף לחפצה והו"א דבזה לא החמירו כ"כ כיון שבלא"ה טמאים קמ"ל באשה המשמשת וראתה נדה דצריכה טבילה לתפלה דהא אשה פטורה מד"ת וק"ש ומן הסתם לתפלה קאמר ור"י פוטר הוא מתרי טעמא וה"ע ברישא משום דמעיקר לאו בר טבילה הוא ובמשמשת וראתה נדה לענין תפלה פוער דהוה כהלכות דרך ארץ ואף במשמשת לחוד להכי הביא ברייתא דתנא הך בבא דהמשמשת וראתה נדה לחוד ומשמע דרק בזה פוטר ר"י דהוה טמאה נדה אבל במשתמשת לחוד מחייב אף לתפלה. דאין לומר לרבותא לרבנן תנא זה דהא לרבנן יותר ס"ל לאשמעינן בזה שראה קרי ולפי שעדיין יש מקום לבע"ד לחלק בין תפלה לד"ת דחמור ומודה ר"י דחייב להכי מסיק הא דתני ר"ה בהדיא בעל קרי שראה זיבה כו' ונקע אף באיש דפטור ומה"ס אף לד"ת פוטר וא"ש. גם בפיה"מ להרמב"ם שתמה הצל"ח נ"ל דגם הרמב"ם כיוון לזה שנתחייבה בטבילה מקודם נדותה ומש"כ שראתה דם בשעת תשמיש ר"ל שלא היה שהות לטבול בנתיים ע"ש:

סליק פרק שלישי. בס"ד:

פתיחה לר"פ תפלת השחר בדין תפלת המנחה בזמנה בס"ד:

תנן במשנה תפלת המנחה עד הערב. כתב התר"י הך עד הערב ר"ל עד תחילת שקיעת החמה דהכי אמרינן בזבחים (דף נו) מנין לדם שנפסל בשקה"ח וכו' ר"ל דמשקה"ח ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בהע"ר ותפלת המנחה היא נגד תמיד של בהע"ר וכי היכי שזריקת הדם כו' ה"נ תהמ"נ אין זמנה אלא עד שקיה"ח בלבד עכ"ל. ודבריו בנוים על שי' התוס' בזבחים שם. וראיתי בתשו' ש"א (סי' טו"ב) שדחה זה בשתי ידים וקרנים מידו לו לפוצץ הררי עד ומאריות גבר לשויה לטועה בדבר משנה בראיות גלויות וחזקות כפי רב גוברי'. לזה אמרתי לנקוט בשיפולי גלימי' לברר דעת הראשונים היקרים מזהב ואדרכמונים. ולבור כל השיטות למינו. על מכונו וכנו. ומצא מין את מינו. ומזה יתבררו ויתלבנו הדברים. אשר באמת נאמרים. לקבוע תפלת מנחה בזמנה לעדת מי מנה. (א) גרסינן בזבחים שם אריב"א מנין לדם שנפסל בשקה"ח שנא' ביום הקריבו את זבחו יאכל ביום שאתה זובח אתה מקריב כו' ופרש"י ולא מכני לה הלנה בראש המזבח לאכשורי לזריקה למחר. והתוס' תמה ע"ז התינח למ"ד אין לינה מועלת במזבח אלא למ"ד מועלת ל"ל קרא הא בלילה א"י לזרוק דביום צוותו כתיב ולמחר מיפסל בעה"ש כאימורים. ואי"ל דקמ"ל בדם דירדו אליב' דמאן כו' ע"ש. ולכאורה קשי' ע"ד הא אמרינן שם (דף פז) לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם ירדו רבה אמר יעלו ור"א לא יעלו ומשמע מזה דענין הפלוגתא בלינה מועלת הוא כשירדו אי יעלו או לא אבל כשהם עדיין בראש המזבח לכ"ע אינו פוסל ובזה קמ"ל בדם דנפסל כיון שאינו ביום זבחו. וצ"ל דהתוס' ס"ל דהא דמקטיר והולך לעולם היינו כדין כל הפסולין דלא ירדו ושם פסול לינה עליהם לרבא שם ופשי' דבדם לא הורצה. וכ"מ לכאורה מרש"י שם ד"ה מקעיר לעולם דאפי' אמרינן לינה מועלת כו' ע"ש. וכן מוכח בתוס' יומא (דף כט) ד"ה אלא שכתבו וא"ת ויעלה וילין בראש המזבח וי"ל דסובר לינה מועלת בראש המזבח כו'. אך ראה זה ברש"י פסחים (דף נע) ד"ה מעלה ומלינה בראש המזבח כו' ולינה אינו פוסל ברהמ"ז כדאמר בזבחים (דף פז) לד"ה דלא ירדו מוכח דס"ל דבראש המזבח לד"ה אינו פוסל דאל"כ איך מעלה כו' לעבור בלא ילין וכן מבואר בכ"מ רפ"א (מהל' תמידין ומוספין) בשם הריטב"א ע"ש. ולדעת התוס' צ"ל דסוגיא דפסחים אחי' כמ"ד אין לינה מועלת בראש המזבח. ולפ"ז צ"ל דהא דפרש"י בזבחים (דף פז) בהא דלנו בראש המזבח מקטיר לעולם דאפי' אמרינן כו' טעמא קירוב דלהכי אינו דומה לקרקע מזרה לכל מילי לפי דהמזבח עומד לקדש כל אשר עליו שהרי פסולין כו' ור"ל דלהכי אם לנו בראש המזבח אין שם פסול עליו כלל ובזה א"ש בפשיטות קו' הש"ס שם (דף פז ע"ב) עולות העוף כו' הא קלטה מזבח וע"ש בפי' רש"י דצ"ל דאין שם פסול עליו רק דנקט שם דאי נמי כו' לאלומי מילתא וכנ"ל מלשון הש"ס מקטיר והילך לעולם דבהכשר קמיירי ויגיד עליו ריעו דאמר שם איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה ודומיא דהכי בלנו בראש המזבח מקטיר לעולם שאם מטעם פסולין דלא ירדו מצותו בו ביום כדכתיב עד בקר באש תשרופו ועי' בשבת (דף קד). ולז"א בלנו בראש המזבח דאינו נפסל בלינה מקעיר לעולם אפי' אחר כמה ימים דומיא דשולחן שם ע"ש. וכ"מ בפסחים שם דכולהו אמוראי ס"ל הא דר"פ שם דמעלה ומלינו רק דרבא משני דברי ר"ח שם. וכיון שכן ממילא מתורץ קו' התוס' וע"ד שכ"ל דקמ"ל בדם אף שלנה בראש מזבח מפסל בשקיה"ח דאינו יום זבחו. וא"ש בזה קו' הש"ס שם ודלמא ה"ק אי קרב דם למחר נתאכיל בשר למחר וליומא אוחרא דמשכחת לה בלנה בראש המזבח. ועי' בש"א שם מה שדחק בזה לפירושו ופי' התוס' ע"ש. וי"ל דלהכי נדה רש"י מפי' הש"א שפי' דקמ"ל ריב"א דדם נפסל בשקה"ח היינו אפי' שאר מתנות שאינו מעכב כדתנן ברפ"ד דזבחי' כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר ומיירי בצה"כ לפי דקרא דהקרבת הדם בעיקר החיוב מיירי וכדמוכח מקו' ודלמא ה"ק כו'. ואי"ל דיליף לה באם אינו ענין לעיקר הכפרה במתנה ראשונה דמביום צוותו נפקא תנהו לאידך מתנות ומשמע דבלאו קרא הייתי אומר שכשר לכתחלה בלילה ודווקא אמתנה ראשונה קפיד קרא ביום צוותו. דא"כ יקשה הא דאר"פ שם (דף לח) יש מהן כתחלתו חוץ ולילה זרות וכלי שרת כו' הא תינח לילה דנפ"ל מביום הקריבו את זבחו אינך מנלן. א"ו כיון דכולן שם זריקה אחת הן דינו כתחלתו דבעי כהונה וכלי שרת וכו' וכ"ש לילה דמביום צוותו נפקא דאפי' סמיכה דאינו מעכב כלל אינו בא אלא ביום כדאי' ספ"ב דמגילה דכתיב וסמך ושחט איתקש סמיכה לשחיטה כ"ש הנך ג' מתנות דזריקה אחת הן דאיתקוש להדדי. והא דפירש"י שם דאינן באות בלילה אעפ"י שאינו מעכב מיהו דם נפסל בשקה"ח כדלקמן. זהו ע"א משום דמשמע דאינן באות בלילה אף בדיעבד אם לא הספיק לזרקו ביום ומאי שנא מהא דאמר שם דבאות לאחר מיתה דאי"ל דהא דאינן באות בלילה ר"ל דאינן באות לכפר. דהא בלא"ה אימע"כ זה לכפרה. ועז"כ רש"י משום דדם נפסל בשקה"ח ואסור להעלות לכתחלה. ואי"ל דהא גופי' קמ"ל ריב"א דדם נפסל בצה"כ ואסור לזרוק גם היתר מתנות משחשכה. דזה אינו במשמע דהאי קרא על הכשר עיקר הזריקה קאי ביום שאתה זובח אתה מקריב וזה א"צ קרא כמ"ש דממילא משתמע כיון דבעי ביום זביחה נפסל אחר זמן זה. ולזה פירש"י בע"א והש"א תמה עליו בזה ולמ"ש א"ש. (ב) והתוס' שם פירשו דיליף לדם שנפסל בתחלת שקה"ח קודם צה"כ. וכ"כ במנחות (דף כ ע"ב) והיינו לפי מש"כ שם ובפסחים (דף צד) דבשיעור משך השקיעה דהוא ד' מילין הוה שיעור ג' רבעי מיל או תרי תילתי מיל שקודם סוף השקיעה משך ביה"ש לרבה ור"י ספ"ב דשבת ולזה הסכים הרמב"ן והר"נ שם וגם הרא"ש הביא שי' זו בפ"ק דתענית אף שמדבריו בפ"ב דשבת לא משמע כן. וגם הרשב"א והה"מ בפ"ב דשבת הביאו שיטה זו וכן קבע הב"י להלכה (בסי' רס"א) וס"ל לר"ת דה קמ"ל ריב"א דמתחלת שקיעה נפסל הדם לזריקה. והא דממעט מביום אף דלשון יום הוא עד צה"כ הוא באם אינו ענין ע"ש. והביא ראיה מפסחים (דף צג) דחשיב חמיסר מילין עד שקיעה"ת הוא זמן שחיטה אף דיש עוד ד' מילין עד צה"כ וכ"כ רש"י בפסחים (דף צג) בד"ה לאורתא לשקה"ח דשוב אין זמן שחיטה דדם נפסל בשקה"ח כדאי' בזבחים. ובתשו' ש"א שם תמה מאוד על פי' זה והביא כמה ראיות לסתור. ויותר ראי' גלויה מהוריות (דף ד') משל דסומכוס למה הדבר דומה לאדם שהביא כפרתו ביה"ש ספק מתכפר לו או לא כו' והרי בהש"מ הוא קודם סוף השקיעה ואי נפסל דם מתחלת שקיעה הא ודאי לא נתכפר לו. ולכן הכניס להלכה דדם נפסל בשקה"ח הוא סוף שקיעה שהוא תחלת לילה בצה"כ. והא דאמר בפסחים שם שבתחלת שקיעה אינו זמן שחיטה הוא דווקא לשחיטה ולא לזריקה. והטעם כמ"ש הרמב"ן (פ' בא) עה"פ ושחטו אותו כו' בין הערבים שבין הערבים הוא מתחלת שבע עד תחלת שקיעה כדמתרגם בין הערבים בין שמשיא שהוא כמו שעה ורביע עד צה"כ ע"ד רבותינו ולהכי בעי בשחיטת הפסח שיהא עד תחלת שקיעה אבל זריקה כשר אח"כ משום דבהע"ר על תחלת עשיי' קאי שהוא השחיטה ולא על שאר עבודות. וכתב עוד דרבנן ור"י פליגי בהכי דר' יהודה סובר דבתמיד דכתיב תעשה בהע"ר על כל עשיות קאי וס"ל דעד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה מיקרי בהע"ר וזה יותר מד' מילין חלק אחד מעשרים בשעה (שהוא ג' מינוטין) כי ד' מילין הוא שעה וחומש שעה ורבנן ילפי מפסח דרק שחיטה בעי בהע"ר אבל זריקה כשר עד הערב וכ"ה זמן תפלת מנחה וקיי"ל דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ולזה תמה על הרמב"ם שפסק דתמיד קרב עד סוף היום והא כיון דס"ל דעבד כמר עבד וכמר עבד א"כ מספ"ל הלכתא כמאן היה לו לפסול מספק. עו"כ שדברי הרמב"ן מעורבבים שכתב שבהע"ר הוא עד תחלת שקיעה והוא כמו שעה ורביע דזה דלא כמאן דאף דכן ס"ל לר' יהודה דשעה ורביע קודם הלילה אינו נקרא בהע"ר זהו משום דס"ל עד פלג המנחה שהוא קודם שקה"ח הוה בהע"ר אבל מש"כ בשקה"ח שהוא שעה ורביע ליתא דהא מסקינן בפסחים שם דשקה"ח הוא ד' מילין שהוא שעה וחומש עכת"ד וע"ע מה שהאריך ברב כחו בזה ותבין ג"כ דברי מה שארמוז ע"ז. ולדבריו עדיין קשה מנ"ל לר"י לומר עד פלג המנחה הוה בין הערבים הא מסקינן דהשקיעה אינו רק ד' מילין דהוא שעה וחומש. גם מש"כ דלדעת עולא דס"ל דבקה"ח הוא ה' מילין דהוא שעה ומחצה הו"מ לאותובי ממתני' דר"י דגבי תמיד רק דאשכח ברייתא כו' הוא דוחק גדול דאיך אשתמיט לעולא מתני' דברכות. (ג) והנ"ל ביאור שיטה זו דשקיעת החמה נמשך ד' מילין דהוא שיטת רוב הפוסקים עפ"י ביאור הרמב"ן הנ"ל. והוא זה דס"ל דבה"ע הוא שני ערבים מתחלת שש עד תחלת שקיעה ובשחיטה דפסח דכתיב בי' בהע"ר בעי קודם תחלת שקיעה א"כ לעולא דפסחים דר"ל דשקה"ח הוא ה' מילין דהוא שעה ומחצה צ"ל דר"י דס"ל עד פלהמ"נ דהוא שעה ורביע הוא משום דס"ל דתפלת המנחה הוא נגד קטורת כדאי' בתוס' ברכות שם ד"ה עד פלהמ"נ וזה היה אחר זריקה. ואף דגם בקטורת כתיב בהע"ר מ"מ כשר אחר תחילת שקיעה דאיתקש לנרות דכתיב בי' מערב עד בקר וכדתניא בפסחים (דף נט) ת"ר פסח קודם לקטורת יאוחר דבר כו' ולפי מש"כ לקמן שתפמ"נ נגד הקטר חלבים ואברים א"ש טפי. אך לפי המסקנא דשקיעה ד' מילין א"ש יותר דגם ר"י ס"ל כנגד עיקר זמן התמיד וס"ל עד פלהמ"נ לפי דס"ל בהע"ר הוא עד התחלת שקה"ח שהחמה נכנס בעובי רקיע ור"ל שהחמה נשקע ברקיע שכנגד עובי הארץ כדאי' בפסחים (דף צד) חכמי או"ה כו' וזה שוהה ערך שליש עישור שעה עד שנכנסה עיגול השמש (וזהו שקראו בירושלמי גלגל חמה מלשון גלגל עינו של אדם] וכמ"ש הגר"א (בסי' נ"ח) שזה שיעור נץ החמה כ"ה שיעור השקיעה ואחר שנכסה גוף העיגול עד צה"כ הוא ד"מ. והראי' כמו דחשיב ד' מילין מעמוד השחר עד נה"ח והוא עד תחלת הנץ שהחמה נראית ואז הוא עיקר זמן תפלת שחרית כמו כן בד' מילין שמשקה"ח עד צה"כ הוא ג"כ אחר שנכסה מעינינו גוף עיגול אור השמש לזה עולה שעה ורביע ודברי הרמב"ן הנ"ל מאירים כשמש מש"כ שמשש שעות עד תחלת שקה"ח הוא כמו שעה ורביע ע"פ רבותינו ותפס לחומרא כר"י דמקדים הזמן כמו דס"ל דעבד כמר עבד. ואח"כ מצאתי און לי ממה שהביא המ"א (בסי' רס"א סק"י) בשם תורת האדם להרמב"ן שפהמ"נ הוא מהלך ד"א קודם תחלת שקיעה וכתב ע"ז המ"כ שע"ס הוא דצ"ל ד' מאות אמה בקירוב והוא של"ג אמה ושליש וזה חלק עשרים מן השעה והוא מכוון ממש למש"כ שזה שיעורא דר' יהודה שעה ורביע ודעת הרמב"ן שבפסח דבעי בהע"ר רק בשחיטה קפיד הכתוב וכדעולא דנקע שעת שחיטה בתחילת שקיעה. ונ"ל דה"ע משום דכתיב בי' נמי תזבח את הפסח בערב והוא ערב יום לאחר עד סוף היום והאי תזבח לאו אשחיטה לבד קאי רק לכל עשיות זבח הפסח כדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי כמ"ש הרמב"ן שם אבל בתמיד דכתיב ביה תעשה בהע"ר ס"ל לר"י דאכל עשיות קאי בהע"ר והוא עד פלהמ"נ לשיטתו וע"ד שכתבתי. אך לרבנן דס"ל בתמיד עד הערב אי נימא כדעת השאגת ארי' דס"ל עד הערב הוא צה"כ ואסיקו בטעמא שכן תמיד קרב והוך עד הערב ודאי משמע דעל גוף עיקר עבודת התמיד קאי משחיטה עד הזריקה ודומיא דר"י שכן קרב עד פהמ"נ על עיקר עבודה קאי א"כ ע"כ ס"ל דתמיד ילפינן מפסח דרק על שחיטה לבד קפיד קרא בהע"ר ולא על גמר עשיותיו כמ"ש הש"א שם. ומ"מ גם לדידי' יש להתפלל תפלת מנחה קודם תחלת שקיעה כיון דמספ"ל הלכתא כמאן ור"י ס"ל עד פלהמ"נ לא. אבל לשיטת התוס' דדם נפסל בתחילת שקיעה ועד הערב הוא תחש"ק ד' מילין קודם צה"כ אין בין ר"י לרבנן אלא חלק עשרים משעה והוא ג' מינועין שיעור שקיעת גוף עיגול השמש מעינינו וכמ"ש. וכעי"ז מצינו דפליגי אמוראי בירושלמי וכמ"ש לקמן מזה וס"ל דתעשה דבהע"ר דתמיד אבל עשיות קאי דוקא עד תחש"ק. אבל אי"ל דרבנן ס"ל עד צה"כ משום דתהמ"נ כנגד קטורת תיקנו כמ"ש לקמן בשם תוס' וס"ל דקרב עד צה"כ דזה אינו דמשמע דלשון רבנן ור"י שוה בדיבורם שכן קרב והולך כו' וכמו דלר"י אעיקר עשיות התמיד קאי שע"ז קאי בהע"ר דהוא פהמ"נ לשיעתו ה"נ לרבנן. ועוד הא קיי"ל כהך תנא דפסחים (דף נט) דקטורת ונרות קודם לפסח דיאוחר דבר כו' וכיון דשחיטת הפסח בעי קודם תחש"ק מכ"ש קטורת. ועוד אין סברא כלל לומר שנתקן אחר זמן עיקר התמיד כדדייק התר"י ולקמן אבאר זה. א"ו דלשיטת התוס' ר"ל עד הערב זמן תחש"ק ד' מילין קודם צאת הכוכבים:

ד :

ולבור שיטת התר"י והתוס' מקו' הש"א. י"ל עד"ז דלמש"כ בשם הרמב"ן דבהע"ר הוא עד תחילת שקיעה וזמן שחיטת פסח ותמיד הוא עד תחש"ק דבהע"ר כתיב בהו וא"כ כדאיתקש זריקה לשחיטה גם הזריקה צ"ל קודם תחש"ק בתמיד. ולפ"ז גם בכל הקדשים אף דכשר כל היום מ"מ כיון דקיי"ל דקרבן שנשחט אחר תמיד של בין הערבים פסול כדאיתא בפסחים (דף עג ע"ב) פסולו משום מאי דקשחיט ליה אחר תמיד של בהע"ר ושם צ"ל דמה"ת נפסל דאי פסולו מדרבנן פשיטא דעיבור צורה בעי ולמה הוצרך לה"ר מזה הכלל בדם כו' והא דנפסל מה"ת משום דלא חזי להקטיר כדאיתא בתוס' יומא (דף כט) ד"ה אלא ע"ש. ואפילו אם נימא דשחט לאו דוקא אלא הכוונה היא דהקטירו כדעת תוס' בשאר דוכתי מ"מ ודאי אסור לשחוט אחר תמיד הערב (ועי' במשל"מ רפ"א מהלכות תמומ"ס באורך) וא"כ כיון דמה"ת אין לך דבר שמעוכב אחר תמיד של בהע"ר ממילא הוה זמן שחיטת כל הקרבנות עד תחש"ק קודם סוף זמן שחיטה דתמיד דעד זמן זה יכול לעכב השחיטה דתמיד עד תחש"ק דשחיטת רוב הסימנים הוא כהרף עין וה"ה כל הקרבנות וכדאיתקש זריקה לזמן שחיטה בעינן גם הזריקה שיהיה קודם תחש"ק וזה נפ"ל מהיקשא ביום הקריבו את זבחו בעת שאתה רשאי לזבוח אתה מקריב וכיון דלאחר תח"ש לאו זמן שחיטה הוא ה"ה דאסר לזרוק. והא דתלה הש"ס הפסול דדם בשקה"ח ולא מטעם דהוא אחר תמיד הערב משום דעשה דהשלמה בהקערה הוא דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות וזריקת הדם היה מותר כדמוכח בפסחים (דף נע) דאמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה וכצ"ל לר"פ שם דס"ל מעלה ומלינה בראש המזבח דהדם נזרק ורק אם נשחט אחר תמיד הערב נפסל מטעם דאינו ראוי להקטיר ולית ליה תקנה דמעלה ומלינה בראש המזבח בשאר קדשים רק במחוסר כפורים לרי"ש שם אבל אם נשחט קודם התמיד דחזי להקרבה ולתותר גם הזריקה מותר לאחר התמיד כי ראוי ועומד להקטיר והו"ל כדין איברים שנתותרו אחר התמיד דמותר להקטיר כדאיתא בפסחים שם רב כהנא רמי כתיב לא ילין כו' הוא מפרק לה כשנתותרו דכיון דהי' חזי להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם וא"כ בכה"ג הו"א דהזריקה מותר גם אחר החש"ק כיון דנשחט כבר קודם התמיד לזה יליף ליה מהיקשא ביום זבחו הקריבו כל שאי אתה זובח אי אתה מקריב דכיון דאחר תחש"ק לאו זמן שחיטה הוא כיון דאז נשלם זמן שחיטה דתמיד לאו זמן הקרבה נמי הוא. ומש"כ התוס' דיליף באם אינו ענין כו' ר"ל דאף דלשון יום משמע כל היום מ"מ ממילא משתמע מהיקשא דמשקה"ח נפסל דלזה איתקש אהדדי כעיקר תחלת ז"ש כ"ה זמן זריקה. מיהו כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם נשחט וזרק והקטיר אחר התמיד כתבו התוס' יומא שם דהזבח נפסל והבעלים נתכפרו א"כ י"ל נמי באחר תחש"ק כיון דעיקרו בזמן שחיטת התמיד תליא דינו כאחר התמיד דהבעלים נתכפרו אף דהזבח נפסל. ובזה יש לדחות הראיה חזקה שהביא הש"א מהוריות משל דסומכוס בהביא ביה"ש ספק אם נתכפר לו כו' דשם איירי בדיעבד דבעלים נתכפרו רק כין דבה"ש הוי ספק לילה לזה הוא כפק אם נתכפר. עוי"ל בפשי' דשם במחוסר כפורים איירי כדאיתא במפרש שם וא"כ בדיעבד גם הזבח כשר כיון דיש בו עשה דאכילת קדשים דע"כ לא אמרינן בפסחים שם דלרבנן מחוסר כפורים אסור אלא לכתחלה משום מאי אולמיה האי עשה דאכילת קדשים מעשה דהשימה אבל בדיעבד אם נזרק ונקטר כיון דמקיים ביה עשה דאכילת קדשים גם הזבח כשר דאמרינן נמי להיפך מאי אולמיה עשה דהשלמה מעשה דאכילת קדשים ועפ"ז נסתר כל הראיות והקושיות שהביא הש"א נגד פי' התוס'. ואביא קצת ראיות הגלויות מה שהקשה למה יום הנף כולו אסור נשתרי משקה"ח ואילך. וי"ל כיון דגזרינן דלא איבני עד סמוך לשקה"ח דאין כאן שהות א"כ ממילא יומשך הקטרת איברי תמיד אחר השקיעה ומקודם יקעיר את מנחת העומר דכה"ג שרי עי' תוס' מנחות (דף מט) וגם השני עדים שהביא ממגילה והוריות מרחוק יעמודו דאין כאן ראיה ואין כאן עדים והעד שהביא ממגילה דתנן כל היום כשר להזאה דמשמע עד צה"כ דומיא דכל אינך דחשיב שם מאליו הוא מוכחש דהא תנא נמי בהדיה כל היום כשר לשחיטה ולכ"ע אין זמן שחיטה אחר תמיד הערב דהוא נשחט קודם תחש"ק לדעת הרמב"ן והש"א. ועכצ"ל דאיירי בדיעבד וה"ה להזאה. וכ"ה נמי בר"פ תה"ש תנא ושל מוספין כל היום ומיירי בדיעבד דלכתחלה תפלת שחרית קודם דתדיר דומיא דתמיד השחר וז"פ. ונ"ל דמה דהכריחו להש"א דס"ל להתוס' דאחר תחש"ק גם בדיעבד נפסל מה"ת ואינו מתכפר מדכתבו שם והא דאמר בשמעתא הנאכלין ליום אחד מחשבין בדמו משתשקע החמה היינו תחש"ק ולא הוי כמו בעלמא דמשתשקע החמה הוא סוף שקיעה בצה"כ ושם גופיה אמר מחשבין בבשרו משתשקע החמה של שני ימים והינו צה"כ וצ"ל איידי דאמר כו' ע"ש, ולפי מש"ל י"ל כיון דבעלים נתכפר ומנ"ש אם נאמר דאין הזבח נפסל מה"ת דאין מחשבין בדמו עד לילה ממש וגם כי משמע מתוס' שם דלא נחיתו לה"ט דהרמב"ן דבהע"ר הוא עד תחילת שקיעה מדחקרו שם בהאי דפסחים דחשיב זמן שחיטה עד תחש"ק אי הוא מה"ת או דרבנן עבוד הרחקה דלפ"ז צ"ל אי דם נפסל בתחש"ק ה"ע דחשיב כמו לילה. אך לשון הש"ס ביום שאתה זובח אתה מקריב וביום שאי אתה זובח אין אתה מקריב מוכח דעיקר היקשא אהקרבה אצעריך אבל זביחה פשיטא ליה. ולזה צ"ל כדעת הרמב"ן שבהע"ר הוא עד תחש"ק ולהכי גם זמן שחיטת כל הקרבנות שדינם להיות קודם תמיד הערב הוי נמי עד תחש"ק והזאה איתקש לשחיטה. ולפ"ז באמת י"ל דמחשבין בדמו בסוף השקיעה דומיא דבשר שם וא"ש טפי לשון משתשקע החמה. ודעת התוס' צ"ל כדאיתא בתוס' יומא הנ"ל דהבשר נפסל מה"ת ואפי' קודם הקטרת התמיד עי' במש"מ (רפ"א מהל' מחוס"כ) בזה או אולי אפילו בפסול דרבנן ס"ל כיון דלכתחלה אסור מה"ת מהיקשא דשחיטה דהו"ל כעבר זמנו דאם חישב ע"ז לכתחלה הו"ל פגול דרבנן. ואיך שיהיה עכ"פ זה הדבר דדם נפסל בתחילת שקיעה יש לו יתד נאמן ע"פ פי' הרמב"ן ובפרט בדם התמיד דכתיב ביה בהע"ר וכיון דזריקה איתקש לזמן שחיטה גם הזריקה מעכב אחר מחש"ק וה"ה תפהמ"נ שנתקן נגד התמיד. ומיושב דעת התר"י. וכ"ז לשי' התוס' ורו"פ דשיעור שקיעה עד צה"כ נמשך ד' מילין ולפי' זה יותר י"ל דהא דדם נפסל בשקה"ח בתחלת שקיעה קאמר דאי עד סוף שקיעה הא איכא ג' רבע מיל דקדים והוא ספק לילה ונפסל מחמת ספק לילה. ויותר הי"ל להש"ס לומר דם נפסל בצה"כ דבזה גם ספק ביה"ש הוא בכלל פסול דהוא ספק צה"כ א"ו עד תחש"ק קאמר:

ה :

אמנם דעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבת מבואר דמתחלת שקיעה מתחיל הספק דביה"ש והא דהביא בפ"ב (מהל' קה"ח) האי דכוכב אחד יום עי' ברלב"ח שם שהאריך בזה. ותוכן דבריו שלהבקיאין בסוד העיבור והילוך כומ"ז ישנו לפעמים גם בתחילת שקיעה קצת יום בכוכב אחד כשמואל דנהירין ליה כו' ואיהו אמר האי דכוכב אחד יום אך הכל מצווין על שביתת שבת ואין הכל בקיאין לחשוב בתקופת ומזלות לכן סתם הר"מ וכתב ביה"ש דמתחלת שקיעה מתחיל ביה"ש. ובהלכות קיה"ח דלב"ד מסור כתב נמי המימרא דכוכב אחד יום ע"ש. וכעת זכינו לדעת רה"ג הגר"א ז"ל באו"ח (סי' רס"א וביו"ד סי' רס"ב) שהסכים לדעת הרמב"ם והגאונים ודבריו מאירים בישוב דעת בבלי והירושלמי. ובהאי דכוכב אחד יום רוח אחרת אתו דס"ל דזה הוא לדעת ר' יוסי דביה"ש שלו מתחיל אחרי ביה"ש דר' יהודה אבל לר' יהודה מתחלת שקיעה מתחיל שיעור ביה"ש עד ב' תלתי מיל. וכ"מ מהרא"ש פ"ב דשבת שכתב משתשקע החמה עד אלף וה' מאות ומ"ט אמות הוי ודאי לילה. וכ"מ מהטוא"ח (סי' רס"א) שסתם כלשון הרא"ש וזה הוא ג"כ דעת רש"י פסחים (דף צג ע"ב) ד"ה לאורתא שכתב דמתחלת שקיעת החמה שוב אין זמן שחיטה דדם נפסל בשקיעת החמה כדאיתא בזבחים. ומוכח מזה דדם נפסל בתחלת שקיעה ותמה הש"א שם דלפי' בזבחים דדם נפסל לענין לינת מחר בראש המזבח מוכח דאינו נפסל עד צה"כ דאל"כ ל"ל לפרש לענין הלנה נימא דהא קמ"ל דדם נפסל מתחלת שקיעה. ולק"מ דס"ל לרש"י כשיטת הרמב"ם דמתחלת שקיעה מתחיל שיעור ביה"ש ואסור מספק לילה. ומש"כ דדם נפסל בשקיטת החמה לאו טעמא קיהיב מזה דגם בשחיטה גופיה פסול מט"ז דספק לילה רק סימנא קיהיב על הא דחשיב זמן שחיטה עד תחילת שקיעה דכן ה"נ אמרינן בזבחים דדם נפסל בשקה"ח ותחילת שקיעה קאמר מטעם ספק לילה מדלא אמר בצה"כ. ולשי' זו באמת דם נפסל בצה"כ ונקט שקה"ח לפי שמאז נפסל מספק לילה. ולשי' זו בכל הש"ס דנקט משתשקע החמה הוא תחילת שקיעה דהוא ספק לילה ולשון משתשקע ר"ל אחר שקיעת אור עיגול השמש בעובי הרקיע כמש"ל. וצ"ל הא דקמ"ל ריב"א דדם נפסל בשקה"ח הוא כפירש"י שם וכ"מ מהר"מ פ"ג מהלכות (פסולי המוקדשין דין י"א) ולשי' זו מדוקדק לשון הש"ש יומא (דף ו' ע"א) דמפרשינן ליה שעה אחת סמוך לשקיעה"ח היינו שעה זמניות של ד' מילין עד צה"כ ממש. ולשי' ר"ת צ"ל שעה ל"ד רק ג' רביע מיל, עוי"ל בישוב קו' תוס' זבחים שם למ"ד לינה מועלת ל"ל קרא הא בלילה א"י לזרוק דביום צוותו כתיב ולמחר מיפסל כאימורים דקמ"ל דזמנו אינו אלא ביום זבחו ולהכי מחשבין בדמן לפגל משתשקע החמה דהו"ל מחשבת חוץ לזמנו והיינו דלא נימא דרק שם פסול לינה עליו ואף דממילא שמעת דנשלם זמנה מצה"כ כיון דנפסל עוד מלזורקו מ"מ נפ"מ בהיה בראש המזבח דס"ל לר"ג דהמזבח מקדש הראוי לו דלא ירד וניתן לזרוק רק דשם פסול לינה עליו למ"ד לינה מועלת בראש המזבח והו"ל כמחשבת פסול אחר דלא הוה פיגול. ול"ד לאימורין דמחשבין משיעלה עה"ש דשם מפורש בקרא כל הלילה והקטיר ותו לא משא"כ בזריקה דאינו נפ"ל אלא מביום צוותו ולמחר נמי יטמא הוא רק דפוסל בלינה ואין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו וחוץ למקומו כדאיתא בזבחים (דף לו) קמ"ל דיקא ביום זבחו אתה מקריב ותו לא והו"ל מחשבת חוץ לזמנו אך לפי' זה צ"ל דדרש אליב' דר"ג ואנן פסקינן כר"י ולזה יו"נ פירש"י:

ו :

נמצא לשי' זו צ"ל בהא דאמרו רבנן עד הערב ר"ל עד תחש"ק כפירש"י עד חשכה רק בדיעבד אם התפלל אחר תחש"ק יצא משום תשלומין. וזה שכתב הרמ"א (בסי' רל"א) בדיעבד יצא עד הלילה וגם בזה צ"ע לפ"ד התוס' והתר"י ריש ברכות דאחר שקה"ח מתחיל זמן תפלת ערבית וא"כ חיובא דיומא קדים ואכמ"ל. ומ"מ עיקר דין זמנו אינו אלא עד תחש"ק. ויותר יש ראיה גלויה לזה מהא דאיתא בברכות (דף כט) במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דלמא מטרפא שעתא ויאחר זמנו ודמדומי חמה הוא כשהשמש מתחיל לשקוע ליכנס בעובי הרקיע קודם שנכסה עיגול אור השמש דהא יליף מקרא דייראוך עם שמש והיינו בשחרית בעת התחלת הנץ כדאיתא בשו"ע (סי' נת סס"א) וכמו כן דדמדומי חמה לעת ערב הוא בעת שמתחיל לשקוע. ובירושלמי דפרקין אחר שהביא הך דדמדומי חמה מסיק הא דא"ר כד תחמי שמשא בריש דקלי כו' ויליף זה מדכתיב ולפני ירח ור"ל קודם ביאת הירח כדדרש כה"ג בברכות (דף יב) לפני שמי נחת הוא מי כתיב בשמי לפני שמי כתיב קודם הזכרת השם וה"נ הכא לפני ירח לפני ביאת הירח. ויבואר זה עפ"י מה דאיתא בירושלמי ריש ברכות רא"א התחיל גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות זהו ביה"ש רח"א סוף גלגל חמה לשקיע ותחלת גלגל לבנה לעלות זהו ביה"ש ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולר"ח הוי עליית הלבנה כשנכסה גלגל אור החמה והוא תחלת ד' מילין. וכ"ה בר"מ (פי"ד מהל' קה"ח) וכמו שעינינו רואות שהלבנה מתחיל לעלות ולזרוח אחר ביאת השמש מיד [ויש מקום לומר דפליגי כעין פלוגתת רבה ור"י ספ"ב דשבת דלרבה דאמר ג' רבעי מיל מקדים גם שקיעת עיגול השמש ולא פליגי בסוף השיעור] וגם בר מכל דין א"א לפרש דדמדומי חמה בסוף שקיעת ד' מילין דהא זה הוא ביה"ש דספק לילה ואיך שייך לומר אביי מצלי עם דד"ח כדפי'. וגם ע"ז לייטי במערבא שמא יאחר רק כדמסיק בירושלמי שם כד תחמי שמשא כו' כמש"ל וש"מ דלכ"ע זמן תמ"נ הוא רק עד תחש"ק ולשי' התוס' צ"ל כהתר"י שדם נפסל בתחלת שקיעה ולשי' הרמב"ם ורש"י א"ש בפשיטות משים ספק לילה. ולשי' הרמב"ם פהמ"נ דר"י הוא שיעור שעה קודם תחילת שקיעת גלגל החמה דהוא שעה ורביע עד סוף היום בצה"כ דשיעור שקיעת גלגל החמה עם תרי תלת מיל הוא רבע שעה. ובזה א"ש בפשי' קו' הש"א למה לא הקשה הש"ס פסחים (דף צג) לעולא דס"ל שיעור שהקה"ח ה' מילין ממתני' דר"י דס"ל עד פהמ"נ לפי דזה הרבה קודם תחלת שקיעה ומהתימה על גאון כמותו שערבב שי' הר"מ בשיטת התוס' ולא שת לבו דלא קרב זה אל זה כאמור:

ז :

אכן לשי' זו דפהמ"נ הוא שיעור שעה קודם תח"ש יש לתמוה מנ"ל לר"י זה. והנה התוס' לקמן ד"ה עד פהמ"נ תמהו ג"כ ע"ז. ותי' דר"י ס"ל דתפלה כנגד קטורת תקנו דכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך מבואר דס"ל דמן הדין סוף זמן הקרבה עד הלילה גם לר' יהודה רק דאזיל בתר שעת הקרבה שהיה במקדש וס"ל דנמשך זמן קטורת עד פהמ"נ וס"ס קשיא מנ"ל לר"י זה. ולזה אכתוב מש"כ בחידושי על התוס' זו וז"ל עמש"כ דתפלה כנגד קטורת תקנוה אמת שכ"ה בירושלמי אר"י לא הוקשה תהמ"נ לתמיד הערב אלא לקטורת שנאמר תכון תפלתי כו' והיינו למאי דהקשה שם למה חשב ר"י זמן מנחה שתי שעות ומחצה ופלגינהו לשעה ורביע הא אמרינן בפרק תמיד נשחט דתמיד נשחט בשמונה ומחצה והו"ל עד הערב ג' שעות ומחצה עז"א לא הוקשה תהמ"נ לתמיד הערב אלא לקטורת צא שעה אחת לעיסוקו ואת עבד מנחה שתי שעות ומחצה ור"ל כיון דקרב בט' ומחצה ואח"ז מתחיל זמן קטורת להכי חשב זמן מנחה שתי שעות ומחצה מ"מ מוכח דזמן קטורת הוא עד פהמ"נ ולא יותר שהרי לישנא דר"י שהרי תמיד של בהע"ר קרב והולך עד פהמ"נ שוה ללישנא דרבנן שאמרו עד הערב שהרי קרב והולך עד הערב וכמו דלרבנן הוא מדינא כ"ה לר"י נשלם זמנו בפהמ"נ וכמ"ש הש"א בזה והיא גופא תימה מנ"ל הא. ועונ"ל ברור דגם הירושלמי לא ס"ל נגד קטורת כפי' התוס' דגם הפסוק תכון כו' שהביא ר' יוחנן בירושלמי לראיה מוקי לה ר' יוחנן בבבלי (דף ו' ע"ב) בתפלת ערבית (וכן הוא במ"ר נשא פ' י"ג ע"ש) וע"כ הך קטורת דקרא ר"ל הקטר חלבים ואימורים שנתעכל כל הלילה. וכ"מ בירושלמי שם דהא תירץ זה למה שהקשה הא זמן מנחה הוא ג' שעות ומחצה משחיטתו וטז"א דהוקשה לקטורת צא שעה אחת לעיסוקו כו' ור"ל דר"י חשב משעת הקטרת אברים שקרב בתשע ומחצה והביא ראיה מקרא דגם תפלת ערבית נגד הקטרת איברים דלילה תקנוה ש"מ שתפלה תלוי בהקטרה. והגר"א בפיה"מ כתב שהיה נגד מנחת התמיד וזה הוא ג"כ בעת הקטרת אברים ולשון מנחה הוא מלה"כ מנחת התמיד. ויש להביא ראיה דגם תפלת השחר הוא נגד הקטרת אברים מדאמרינן ביומא (דף לג) דדם התמיד קודם להטבת שתי נרות מ"ט ההוא בבוקר בבוקר דשני גזירי עצים דלא צריכי חד שדייה לדם התמיד דהו"ל תרי בבוקר ונקדמיה להטבת שתי נרות ובאיברים חד בבוקר כתיב תעשה בבוקר עי' פירש"י שם וא"כ לר"י דס"ל בברכות שם דבוקר יתירה דליקוט המן להקדים לו שטה ה"נ בדם התמיד דכתיב ביה תרי בבוקר בבוקר י"ל להקדים לו שטה ועכ"פ קודם שעה ד', וצ"ל הא דאמר שכן קרב עד ד' שעות היינו הקטרת אברים וכן מוכח מרבנן דס"ל עד חצות וזה הוא משך דהקטרת אברים דכתיב ביה תעשה בבוקר כדאיתא ביומא שם. וראיתי בפ"י שהקשה דלמה לא דרשו רבא הנך חרי בבוקר דדם התמיד חלקהו לשני בקרים וזה לא שמענו. ולק"מ דהא דדרשי חלקהו גבי ליקוט המן חלקהו לשני בקרים היינו לפי דלא בא להקדים לד"א אבל היכא דיש לדרוש להקדים לא דרשי חלקהו לב' זמנים. וראיה מיומא שם דאף דדרש ר' יוחנן בבוקר בבוקר בהטיבו חלקהו לשני בקרים אפ"ה לא דרש לשני זמנים רק להקדים לד"א ומ"מ לר"י דדרש להקדים י"ל גם שני בקרים דתמיד להקדים דם לאיברים לשיעור שעה. ובזה פי' ש"ס ברכות (דף סב ע"ב) ויתן ה' דבר מהבוקר עד עת מועד מאי עת מועד אמר שמואל משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו ורי"א עד חצות ממש ואין סברא דפליגי בזמן התמיד כפלוגתא דר"י ורבנן וגם למה הזכיר שחיטה וזריקה. ונ"ל דכולהו ס"ל כר"י דהלכתא כוותי' רק דר"י דרש מועד על תפלה וכדמצינו בר"א תלמידו בברכות (דף כח) בפסוק נוגי ממועד דרש על זמן תפלה וזה הוא כדפי' בחי' ריש פרקי' תפלת השחר דלכ"ע זמן תפלת רחמי עד חצות רק בהזמן שתיקנו חכמים פליגי ר"י ורבנן ואין כאן מקומו להאריך. ולז"א ר"י עד חצות ממש ותיבת ממש מיותר אך קמ"ל אף דעיקר זמן תפלה שנגד הקרבן לר"י הוא עד ד' שעות מ"מ זמן רחמי נמשך עד חצות ממש ולזה נקרא עת מועד ובא להורות שהרשעים מהפכים מה"ר למה"ד ושמואל סבר מועד על קרבן תמיד ונקט עד שעת זריקה לפי דס"ל שלא היה הדבר כ"א בשלש שעות ראשונות שהקב"ה יושב ודן לזה דרש מועד על עיקר התמיד עד שעת זריקתו והוא עד ג' שעות לר"י כמ"ש. ומ"מ אף די"ל יוקדם כו' אינו אלא למצוה ולא לעכב וכדמוכח בר"פ תמיד נשחט דדרש תמיד קודם לפסח דיאוחר דבר כו' ואפ"ה אינו מעכב. ובזה יתיישב דעת התר"י שכתב דתפלת המנחה הוא נגד דם התמיד. ולכאור' הוא נגד הירושלמי דאמר דתהמ"נ נגד קטורת או נגד הקערת אברים כמש"ל וצ"ל דס"ל אף דהוקשה להקטרה היינו בזמן הקטרה מ"מ בשקיה"ח דנפסל הדם לשיטתו וזוהי עיקר עבודת התמיד הניתן לכפרה אין סברא שיקבע אז עת תפלה ולפ"ז י"ל גם בתמיד של שחרית נגד הקטרה אך כיון דגם הזריקה אינו מעכב עד שעה ז' לר"י לית לן בה. ועכ"פ מוכח דהא דס"ל לר"י עד פהמ"נ לפי שאח"ז אין זמן זריקת התמיד והק"ל מנ"ל לר"י זה. אך לשי' הרמב"ן שכ"ל י"ל בפשי' כמש"ל דר"י ס"ל עד בהע"ר הוא תחילת שקיעה ואין בין ר"י לרבנן אלא חלק מעשרים בשעה דהוא ג' מינוטין רק לשי' הרמב"ם דהוא שיעור שעה קודם תחילת שקיעה קשיא. (ח) והנ"ל טעמיה דר"י מדתניא בפסחים תמיד קודם לפסח יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובהע"ר לדבר שלא נאמר בו אלא בהע"ר לבד וכן קטורת קודמת לפסח מט"ז ע"ש. והרמב"ן (פ' בא) כתב דלשון ערב הוא מאוחר דקאי על ערב יום דהוא סוף היום ובהע"ר מתחיל מתחלת הערב שמש אחר חצות היום וי"ל דכמו דס"ל לר"י בוקר יתירה להקדים לו שעה כן ה"נ י"ל בערב יתירה לאחר לו שעה אחר בהע"ר ולזה ס"ל דתמיד וקטורת דכתיב בהו בהע"ר לחוד אינו אלא עד פלג המנחה ומ"מ פסח כשר מחצות ואפי' קודם התמיד כיון דכתיב ביה נמי בהע"ר וערב להכשיר עד הערב אתא ואולי י"ל דס"ל לר"י דגם בתמיד כשר בדיעבד עד הערב דבהע"ר משמע נמי עד תחילת שקיעה כמ"ש הרמב"ן רק דס"ל עד פהמ"נ למצוה כיון דכתיב בפסח תרתי בערב ובהע"ר לאחר לו שעה משמע דבהע"ר קדים ולהכי תמיד קודם לפסח וס"ל דכל זמנם שוה רק בהע"ר ומ"מ אינו מעכב. ואין להקשות דא"כ למה תה"ש זמנו עד ד' שעות או עד חצות דאזיל בתר הקטרה אף דשעת זריקה קדים כיון דגם זריקה כשר בדיעבד עד עת ההיא ולמה בתפלת מנחה אזל בתר שעת זריקה דלכתחלה. י"ל דש"ה דמשך הקערה נמשך כל הלילה וא"א לילך אח"ז להכי נתקן נגד זמן הקערה שבמקדש ועד זמן הכשר זריקה דלכתחלה. ובזה ארווח לן ליישב תמיהת הש"א ע"ד הרמב"ם שכתב בפ"א (מהל' תמומ"ס) תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משש שעות ומחצה עד סוף היום וכרבנן וקשה כיון דמסקינן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד וכמ"ש הר"מ (בפ"ג מה"ת) זמן מנחה קטנה מע' שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל עד שתשקע החמה והפי' הפשוט דר"ל לכתחלה זמנו עד פהמ"נ כיון דמספ"ל ראוי לחוש לדעת ר"י ומ"מ בדיעבד יכול להתפלל עד שקיה"ח וכ"מ בפיהמ"ש ובחנם נטה הכ"מ מפי' זה הרי דחייש לדעת ר"י וא"כ התינח בתפלה דרבנן אבל בהקרבת תמיד הערב דשל תורה הו"ל למיזיל לחומרא. וה"נ קשיא אהא דכתב הר"מ (בפ"א מהל' ק"פ) שחיטת הפסח אחר חצות כו' ואחר שמטיבין הנרות מתחילין לשחוט הפסחים עד סוף היום ומשמע אפי' לכתחלה והרי לא מיבעי דלכתחלה דלא אלא אפי' דיעבד נמי לא כיון דמספ"ל בפי' בין הערבים דלמא אין זמנו לאחר פהמ"ר כר"י אין להכשיר שחיטת הפסח מספיקא אלא עד פהמ"נ דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא עכת"ד. והנה על הפסח לק"מ לפי מש"כ כיון דכתיב ביה נמי בערב מצותו לכתחלה עד סוף היום אך מתמיד קשיא ומש"כ הלח"מ בזה לא נהירא ע"ש. ולכאורה י"ל משום דהר"מ כתב שם הדין דתמיד נשחט בח' ומחצה ודינא דשוחטין עד סוף היום הוא לענין דיעבד וכיון דבדיעבד גם לר"י אינו נפסל דקרבן תמיד הוא עולה ובאה בנדבת ציבור כדאי' בתר"י פ' מ"ש לכן נוכל לסמוך אדרבנן לשחוט לכתחלה אם עבר פהמ"נ אך אין זה מספיק דהא תינח בחול אבל בשבת ויו"ט דאינם באים נדבה מאי איכא למימר והר"מ מסתם סתומי. לכן יו"נ דס"ל להר"מ דגם לר"י כשר בדיעבד ויש סמוכים לזה מדתנן במגילה ספ"ב כל היום כשר לשחיטה וכשר לכתחלה משמט ואי ס"ד דלר"י גם בדיעבד לא יוכשר שחיטת התמיד אחר פהמ"נ איך פסק ותנא כה"י כשר לשחיטה הא ודאי דמה"ת אסור לשחוט אחר תמיד של בהע"ר כמ"ש הר"מ (פ"א מהל' תמומ"ס) והיה לו להש"ס להוכיח, מזה דהלכתא כרבנן דתנא ליה גבי הלכתא פסיקתא אך אי גם בתמיד כשר בדיעבד אחר פהמ"נ שייך למיתני לשון כשר בכל הקרבנות אם איחר התמיד עד סוף היום כשר לכתחלה גם שאר קרבנות עד סוף היום ומתחלת שקיעה דנפסל התמיד בלאו הכי מתחיל ביה"ש לשי' הר"מ רק דיש לדחות דכשר בדיעבד קאמר דכצ"ל לדעת התר"י כמש"ל ולא הוה דומיא דאחריני ולשי' הר"מ ניחא יותר. עוד יש לה"ר ממגילה רפ"ק דאמר רב כהנים בעבודתן כו' מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה ובתוס' שם הקשו יקראו המגילה אח"כ ופירשו דביטול היינו שמקדימין מ"מ לעבודה וכפי' הר"נ שאין מבטלין שום מצוה של תורה מפני מקרא מגילה אכן מלשון הרמב"ם משמע כפשוטו דמבטלין וכמ"ש הט"ז (בסי' חרפ"ז) ואינו משכחת לה אלא בתמיד הערב אם לא קראו המגילה עד סוף היום כמ"ש הטורי אבן שם אך קשה האמר הש"ס ברכות (דף כז) מדרב צלי של שבת בע"ש ש"מ דכר"י ס"ל עד פהמ"נ וא"כ אכתי קשה אמאי מבטלין הא יש שהות לקרות עד סוף היום כקו' התוס' שם. ואי"ל דאיחרו גם הקרבת התמיד עד אחר פהמ"נ הא בלא"ה אין מקריב אחר פהמ"נ אלא ודאי דגם לר"י בדיעבד יכול להקריב עד סוף היום ומשכחת ביטול עבודה באיחר עד סוף היום. (ט) עוי"ל בדעת הר"מ דגרס כגי' בה"ג הובא במ"א (סי' רס"ז) בהא דאר"ח בברכות (דף כז) נחזי אנן מדרב מצלי של שבת בע"ש מבעו"י ש"מ הלכה כר"י אדרבה מדר"ה כו' גרס שם ת"ש רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בע"ש ומצלי רבי ירמיה לאחורי' וסיים רב לצלותיה ולא פסקיה לצלותיה דר' ירמיה דמיירי דרבי ירמיה התפלל מנחה של חול ולז"א ש"מ מתפלל אדם ש"ש בע"ש אפי' לרבנן משום תוס' שבת עכ"ל. והמ"א שם כתב דזה הוא למאי דמסקינן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד להכי רשאי להקדים בע"ש ולא משמע כן בה"ג שם רק דה"פ דמעיקרא סבר ר"ח לדייק מדרב התפלל ש"ש בע"ש ש"מ דכר"י ואמר אדרבה כו' ומסיק השתא כו' והדר פשיט מרב גופי' דל"פ לצלותי' דר' ירמיה תלמידו וש"מ דלא כר"ח דדייק מרב דהלכה כר"י דאי נמי ס"ל כרבנן מותר להקדים בע"ש להתפלל מבעו"י. והנה המ"א רצה ליתן טוב טעם דלהכי מתפלל ש"ש בע"ש כיון דתפלת ערבית נתקן נגד אברים ופדרים שמתעכלין בלילה ובשבת אסור להקריבן כדאמרינן ולא עולת חול בשבת. ועד"ז י"ל דבר שהוכפל בו כי טיב דרב חסדא לשיטתו שפיר גמר מרב דס"ל לר"ח ביומא (דף מו) דתמיד גם סופו דחי שבת ופירש"י דסופו היינו הקטרת אברים מתמיד הערב דע"ש דוחה שבת ומשמע מרש"י אפי' לא משלה בהן האור מבעוד יום. וכ"מ ברמב"ם (פ"א מהל' תומו"ס) ד"ז וזה הוא דס"ל לר"ח בשבת (דף כ') דבכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים הוא דאתא וס"ל לר"ח כל"ק דיומא (דף מו) דרק בפסולין מחלקינן בין משלה בהן האור או לאו. והא דהקשו בתוס' שבת על פרש"י מהא דדרשינן ולא עולת חול בשבת י"ל דר"ת ס"ל דקרא לפסולין הוא דאתא דעולת חול לא וגם בשבת (דף כד ע"ב) הביא הש"ס דרש זה על קדשים פסולין רק דרש"י פי' שם נמי על איברי תמיד דע"ש משים דקיי"ל כרבא גם בכשרים הדין כן וזה תי' נכון. ולהכי לא חילק ר"ח בין חול לשבת אבל לפי האמת קיי"ל כרבא ביומא שם דתמיד סופו אינו דוחה שבת ולפ"ז שפיר יש לחלק בין חול לשבת כטעם המג"א. וע"ע במשל"מ שם דתמה על הר"מ במה דמשמע, מדבריו דאפי' משלה בהן האור לא מהני להפך בהן הא איתא בשבת שם בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים אתא. ולק"מ די"ל דזה ר"ח אמר לה ואיהו לשיטתו ביומא דסופו דוחה שבת אבל למאי דקיי"ל כרבא לא ס"ל כר"ח ודרש דמושבותיכם לד"א אתא כדאי' בתוס' שם וז"ב. אך יש לפקפק על טעם המ"א דלא מן השם הוא זה רק כמבואר בירושלמי וז"ל עוד קבעו אותה נגד עיכול אברים ופדרים ולא על תחלת ההקטרה והא ראי' דגם תהמ"נ הוא נגד הקטרה כמש"ל וראי' מרב הונא דס"ל לרבא אליבי' דסופו אינו דוחה שבת ואפ"ה לא הוי מצלי עד אורתא והעיקר בזה כטעמיה דבה"ג דיכול להתפלל בע"ש משום תוספת שבת וכן מבואר בירושלמי פרק תה"ש דכולהי תנאי ס"ל דמתפלל ש"ש בע"ש משום דמוסיפין מחול עה"ק (וי"ל דזהו בעי' דש"ס לקמן (דף כז) אומר קדושה על הכוס היינו. אי טעמיה דרב דצלי ש"ש בע"ש משום דס"ל כר"י ולא לענין סעודת שבת או טעמיה משום תוס' שבת ומותר גם לקדש ופשוט משום תוס' שבת לזה פסק הש"ס הלכתא כוותי' אף דלעיל אמר השתא דלא אתמר הלכתא כו' אך של מו"ש בשבת ס"ל להרא"ש דהיינו לרי"ה והר"מ ס"ל גם לרבנן שרי בעת הדחק עיי' לקמן (דף כז)] ולפ"ז שפיר פסק כרבנן רק בתפלה חש לה הרמב"ם לכתחלה כר"י מטעם דאית' בירושלמי שם אין תעבדיני' כרבנן לית ר"י מודה ואי תעביד כר"י גם רבנן מודו אבל בתמיד דבלא"ה אינו נ"מ רק לענין דיעוד ולכתחילה נשחט בשמונה ומחצה להכי סתם כרבנן וכמש"ל העולה מכל זה דלכל השיטות עיקר זמן תפלת מנחה שנתקן נגד התמיד הוא עד תחלת שקיעת החמה ומי שעובר על זה בשאט נפש עובר על דברי חכמים. התהלך לפניהם והיה תמים:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה