ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
עמוס
פרק ד
[ו] וגם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם וחסר לחם וגו' ולא שבתם עדי וגו' [ז] וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וגו' והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אאמטיר וגו' [ח] ונעו שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו ולא שבתם עדי וגו' [ט] הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם וגו' יאכל הגזם ולא שבתם עדי וגו' [י] שלחתי בכם דבר וגו' ולא שבתם עדי וגו' [יא] הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה וגו' ולא שבתם עדי נאום ד':
[יב] לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך וגו':
יש לדקדק א) מדוע הוא כופל ומשלש ומרבע ומחמש ולא שבתם עדי האין די באחת או שתים? ב) יש להבין את סדרו של הנביא המדבר בשם ד' אם הוא דוקא, או סדר קללות לא מעכבי ואין מוקדם ומאוחר? ג) מ"ש הנביא לכן כה אעשה וגו' כי זאת אעשה, נלאו כל המבארים ולא מצאו באור נכון, ודבריהם בזה חסירה מלח ותבלין:
ויתבאר בטוב טעם ודעת, עפ"י מה דאמרינן בתענית (דף יט) נהרא אנהרא בצורתא, מדינתא מדינתא כפנא ועיי' בתוס' שם ד"ה נהרא, דעל בצורת אין מתריעין רק אכפנא, ואכפנא אותה העיר מתענת ומתרעת, אבל שאר עירות מתענות ולא מתריעות, ועל אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל, וע"ז אומר הנביא כסדרן וגם אנכי נתתי לכם נקיון שנים וגו' וחוסר לחם וגו' והיה להם לשוב אך כיון שהוא צרה שאין מתריעין עליה שזהו רק בצורת ע"כ לא חששו לזה, אבל כאשר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שאז הדין שאותה העיר מתענת ומתרעת, הלא אז הי' להם לחוש ולשוב באשר הגזירה הזאת קשה מהראשונה אעפי"כ לא חששו לזה כיון שרק אותה העיר מתענת ומתרעת, וכל שאר עירות אין מתריעין, אח"כ אומר הנביא בשם ד' הלא הכיתי אתכם בשדפון ובירקון וגו' יאכל הגזם והגזירה הזאת היא גזירה קשה וחמורה מאד יותר מהראשונות דהא על צרה כזאת שלא תבוא מתריעין בכל מקום אעפ"כ לא חזרו ולא שבו מדרכיהם הרעים, ואח"כ חוזר ומונה עוד גזירות קשות וחמורות מאלה, דבר, וכהפיכת סדום ועמורה וגו' הלא אז הי' להם לשוב עד המכהו, בכ"ז לא פחדו ולא רהו ולא שבו אל ד' ושמא יאמר נא ישראל אחרי שהקב"ה רואה שאינו פועל עם כל המכות האלה להחזיר אותם לעבודתו מעתה ימשוך את ידו מהם ולא יעשה עוד להם מאומה מן הרע, לא כן הדברים, יען כי יש הבדל בין האדון המכה את עבדו, ובין האב המכה את בנו, והוא דהאדון המכה את עבדו, כשרואה שאין שום תועל תבזה יעזבהו, ולא יתן לבו עוד עליו, לא כן האב המכה את בנו אף אם רואה שאין תועלת יוסיף שנית להכותו כי בנו הוא ורוצה בתקנתו והצלחתו, ועז"א לכן כה אעשה לך כלומר כאשר עשיתי לך כן אעשה לך עוד ואשוב ואהפוך ידי כל היום והטעם עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל, וא"כ היאך ארף ידי ממך, וזהו שאמר המדרש (פ' עקב) ועד היכן אני מייסר אתכם עד העקב, עקב כי זאת אעשה לך עד אשר תשמרו את מצותי, והוא נכון מאד:
פרק ה
[יב] כי ידעתי רבים פשעיכם ועצומים חטאתיכם צררי צדיק לקחי כפר ואביונים בשער הטו:
[יג] לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא:
יש לדקדק הא אדרבה אם המשכיל רואה איך כי רבו ועצמו פשעי עמו הלא מהראוי לו להוכיח אותם בשער ולא לידום?
ויתבאר עפ"י מה שהבאתי לקמן (מיכה ז) דברי הרמב"ם שפסק דביחדוהו וחייב מיתה כשבע בן בכרי מותר לדחות נפש מפני נפש עפ"י הדין אבל אין מורין כן לכתחילה ועז"א כי ידעתי רבים פשעיכם וגו' לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא פי' שאף המשכיל ידום ולא יורה לכתחילה כמש"כ הרמב"ם דאין מורין כן לכתחילה:
וזהו דכתיב (ישעי' כט) לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר פי' שיהי' צרה באופן זה דהיינו בענין דחיית נפש מפני נפש עד שיבואו להחכם לשאול ההוראה ולא ירצה להורות וכמש"כ עפ"י דעת הרמב"ם דאין מורין כן:
פרק ח
[א] כה הראני ד' א' והנה כלוב קיין וגו' [ב] ויאמר ד' אלי בא הקץ אל עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו:
יש לדקדק דהנה זה ודאי דקץ וקיץ הם ענין אחד ושורש אחד והוראה היא זאת על בא הקץ, אבל איזה הוראה היא על לא אוסיף עוד עבור לו?
ויתבאר עפ"י מה שבארתי לעיל (יחזקאל יב) יארכו הימים ואבד כל חזון והוא עפ"י מה דאמרינן בב"מ (דף טז) האי מאן דאוזפי מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזי זוזי פרעון הוי אלא דאית לי' תרעומות כו' והקשה המרדכי מהא דאמרינן בע"ז (דף ד) משתבח לי' ר' אבוהו כו' א"ל כתיב רק אתכם ידעתי וגו' אמשול לכם משל למהד"ד לאדם שנושה בשני בני אדם אחד אוהבו וא' שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת, א"כ משמע שאינו יכול לפרוע בחד חד זוזי, וכתב דלאו ראי' דמצינן לומר כגון שהלוהו לזמן, מאוהבו מקבל קודם הזמן ולשונאו ממתין עד הזמן ונפרע ממנו בבת אחת, ועז"א רק אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם דהיינו שנפרע ממנו מעט מעט קודם הזמן ועל זה אומר מה המשל הזה וגו' לאמר יארכו הימים ואבד כל חזון, פי' שהם אומרים שלימים רבים ולעתות רחוקות ואז הוא הזמן ובאוהבו נפרע ממנו מעט מעט קודם הזמן ע"כ ע"י הפרעון מעט מעט ממילא יאבד החזון ולא תהי' הפורעניות גדולה כ"כ ועז"א כי אני ד' אדבר דבר ויעשה, דהיינו שיתקיים. ולא תמשך עוד, פי' שהזמן הוא מיד וע"כ לא יפרע מהם מעט מעט כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו:
ובזה יתבארו הכתובים בה הראני ד' והנה כלוב קיץ וגו' בא הקין וגו' לא אוסיף עוד עבור לו פי' שכבר הגיע הזמן ולאחר הזמן אינו נפרע מעט מעט וע"כ לא אוסיף עוד עבור לו:
[ט] והיה ביום ההוא וגו' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור:
[י] והפכתי חגיכם לאבל וגו' ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר:
[יא] הנה ימים באים וגו' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ד':
[יב] וגעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו:
[יג] ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא:
יש לדקדק א) הלא מתחילה אמר לאבל לבד ואח"כ אמר אבל יחיד? ואחרי שאמר אבל יחיד, מה לו עוד לכפול ולאמר ואחריתה כיום מר? והרד"ק הרגיש בזה וכתב וז"ל כפל הענין במלות שונות כי אבל היחיד הוא יום מר. ב) מה זה דקאמר הנביא ביום ההוא תתעלפנה הבתולות והבחורים בצמא הא קאמר מקודם שלא יהי' צמא למים כ"א לדבר ד' ג) איזה סמיכות הוא לדלעיל?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מאמרם ז"ל במו"ק (דף כו) והבאתי השמש בצהרים זה יומו של יאשיהו ועז"א והפכתי חגיכם לאבל שאין מועד בפני ת"ח, ומ"ד ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר הענין הוא שיש נ"מ בין באבילות שמתאבלין על הקרובים ובין האבילות שמתאבלין על הצדיק ועל ת"ח וכמו דאמרינן (שם דף כא) דעיקר האבילות חד יומא הוא דכתיב ואחריתה כיום מר ועיקר מרירא חד יומא הוא ואמרינן (שם דף כד) כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע והא א"ל לשמואל נח נפשי' דרב קרע עלי' תריסר מני אמר אזיל גברא דהוי מסתפינא מיני', א"ל לר' יוחנן נח נפשי' דר' חנינא קרע עליו תריסר איצטלא דמילתא, אמר אזיל גברא דהוי מסתפינא מיני', שאני רבנן כיון דכל שעתא מידכיר שמעתייהו כשעת חימום דמי, ועז"א והשלחתי רעב וגו' לשמוע דבר ד' ונעו מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו ואמרינן בשבת (דף קלט) דבר ד' זו הלכה ואמרינן (שם) עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לידע אם טמאה היא אם טהורה ואין מבין וכו' וע"כ אמר ואחריתה כיום מר פי' דכל שעתא ושעתא כיום מר:
ובזה נוכל לפרש ג"כ סיום הפסוק ביום ההוא תתעלפנה וגו' בהקדם מ"ש חז"ל בב"מ (דף סב) ר' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד לי' מיבעי' לי' לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד א' מהם קיתון של מים אם שותים שניהם שניהם מתים ואם שותה א' מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך, וא"כ כשילכו בגולה ול מצאו הלכה ברורה לפסוק כדברי מי א"כ אף אם ישיגו מים רק יהיו מועטים לפני כולם אזי לא ישתו כדי שלא יראה אחד במיתתו של חבירו כדס"ל לבן פטורא ועז"א ונעו מים עד ים וגו' לבקש דבר ד' ולא ימצאו ועז"א שיכול לצאת מזה שימותו בחורים ובתולות שלא יגידו להם הלכה ברורה במיתת צמא וזהו ביום ההוא תתעלפנה וגו' בצמא וכמ"ש שיסברו שראוי שלא ישתו כולם כדי שלא יראה אחד במיתתו של חבירו, ויען שמדבר הנביא מקודם ממיתת צדיקים שזהו הרעב האמתי שחסר לנו על ידיהם הלכה ברורה, הראה בזה איזה דוגמא ג"כ מצמא למען יבינו כי הצדיקים והת"ח הם חיינו ורוח אפינו ומאורי עינינו ובלעדם נגשש כעור באפילה והראה איזה דוגמא "מענינו" שכאשר הם אתנו ויראו לנו את דרך האמת אשר נלך בה איננו מתים בצמא כאשר יארע אופן דבן פטורא. לא כן באבדן חכמת חכמים ובינת נבונים תסתתר ונשכח ברבות הימים הדין הברור אז מפני עיות הדין נוכל למות בצמא, ומזה ישמע חכם ויוסיף לקח ויבין לדעת איך כי רק באורם נראה אור ומה מאושרים אנחנו כאשר הת"ח והצדיקים המה לנו לעינים:
וביתר ביאור יובן הא דכתיב ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר והוא עפ"י מ"ש רש"י ביבמות (דף מג) שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד ופירש"י דט' באב דהוי אבילות ישנה ואבילות דרבים הלכך קילי עכ"ל ועז"א במיתת ת"ח ושמתיה כאבל יחיד ולא כאבילות דרבים דקיל, וגם לא יהי' אבילות ישנה ואחריתה כיום מר פי' בעת שיצטרך לשמועותיו יהי' כאבילות חדשה, ועז"א ונעו מים ועד ים וגו' לבקש את דבר ד' והא' ימצאו ואז יהי' לזה שנצרך לשאול ההלכה אבילות ביותר כאבילות יחיד שלא רבים יחכמו לידע פעולת ותועלת הת"ח ויהי' לו כאבילות חדשה וכמו דכתיב ואחריתה כיום מר דבכל עידן דמידכר שמעתיייהו כשעת חימום דמי והוא כפתור ופרח:
פרק ט
[ז] הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאום ד' הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר [ח] הנה עיני ד' אלהים בממלכה החטאה והשמדתי אותה מעל פני האדמה אפס כי לא השמד אשמיד את בית יעקב נאום ד':
[ט] כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ: [י] בחרב ימותו כל חטאי עמי האומרים לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה:
[יא] ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגדרתי את פרציהן והרסותיו אקים ובניתיה כימי עולם:
יש לדקדק א) מהו התאר כבני כושיים, הלכבוד יחשב הוא לישראל הא שהעה"ש אמר אל תראוני שאני שחרחרת ופי' אל תבזוני במה שאני שחרחרת, כי רק שחרות השמש עלי ולא שחרות כושיים שהם בעצם שחורים. ב) מה רוצה בזה הנביא שמספר שישראל הוציא ממצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר למאי נפ"מ לנו בזה מה דהוה הוה וגם איזה שייכות הוא לדלעיל מינה? ג) תרתי דסתרי מינה ובה בראשית יאמר כי ישמיד את הממלכה החטאה ואח"כ יאמר אפס כי לא השמד, והרד"ק הרגיש בזה וכ' דממלכה החטאה קאי על אפרים אבל בית יעקב לא ישמיד וגם זה חסירה מלח ותבלין דהא אמר הנביא אח"כ בחרב ימותו כל חטאי עמי דמשמע דגם בית יעקב בכלל. ד) איזה סמיכות הוא לדלעיל הא דקאמר ביום ההוא אקים וגו' וגדרתי את פרציהן? והנה הרד"ק ז"ל טרח עמל ויגע ליישב את המקראות והביא איזה מפרשים וכתב והבוחר יבחר לו הטוב, ואנחנו עוד לא מצאנו הטוב בזה:
ויתבאר בטוב טעם ודעת אחרי שנעמוד על המחקר דכתיב ולדבקה בו ואתם הדבקים בד' אלקיכם איזה דבוק וקישור יש בין ישראל לאביהם שבשמים אם קישור טבעי כבן לאב וכאב לבן או קישור הסכמי אשר יסכימו מדינה אחת להעמיד עליהם מלך. בטח כפי שמצאנו בתורה נראה כי קישור טבעי הוא בין ד' לישראל כמו שמצינו גבי דוד ויהונתן שהי' להם קישור טבעי שנשמתן הי' ממקור אחד כמש"כ המפרשים ע"כ הי' התקשרותם לנצח אשר ע"ז אמרו כל אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן. לא כן קישור נשואין איש כי יקח אשה הוא קישור הסכמי ע"כ בטלה דבר בטלה אהבה ויכולין להפרד זה מזה אחרי אשר לא מצאו חן איש בעיני רעהו, וע"כ אמר דוד נעמת לי מאד נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים, אבל קישור הבן לאביו לא יוכל להנתק ולהפרד סלה, ולכן ישראל שנאמר עליהם כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו הוא כחלק מן הכלל אשר לא יוכלו להפרד זה מזה סלה ולכן נקראים ישראל בנים למקום אשר אף שחלפו עברו על ישראל עתים מעתים שונים זמנים מזמנים שונים וישראל הי' כמה מאות שנים בין עמים רבים אשר שמש הצלחתם זרח עליהם. לא התבוללו ישראל ביניהם, ואף שישראל הלך שחוח שחור כחרס וככושי בכ"ז הכירו אותו כי הוא זרע ברך ד', בן לד' אלקיו חלק מן הכלל של אור אין סוף סלה. ואם כאשר בא הקץ על איזה אומה שסר צלה מעליה ולוקח ממנה שבט מושלים אז ניתק הקשר שבין האומה הנכנעה ואברי האומה התפרדו והיו כלא היו, יען כי התקשרותה הי' התקשרות הסכמי לא טבעי, לא כן ישראל אשר התדבקותו והתקשרותו הוא טבעי כבן לאב לכן אף אם כל גלי הים עברו עליו וגלות מגלות שונות בכ"ז הוא יהודי חי יהודי נצחי כיום צאתו מארץ מצרים:
וזהו שאמר הלא כבני כושיים שלא יוכל להחליף את עורו "הטבעי" בשום אופן וכמש"כ היהפוך כושי עורו כן אתם לי בית ישראל נאום ד' כן התדבקותכם והתקשרותכם לי ג"כ טבעית והראי' כי הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים כמה עידן עדנים עברו עליו מיום צאתו ממצרים אשר שמש זיו זוהר האומות אשר הגלה ישראל שם הגלת שלומים הבריקו את עיניו בכ"ז לא התבולל בם ולא התפרדו אבריו בתוכם, ופלשתים מכפתור ואי' איפוא המה הכפתורים כי כאשר רק זרחה שמש ההצלחה על הפלשתים נבלעו הכפתורים ביניהם והיו כלא היו וכן וארם מקיר כשגברה יד ארם והיתה לממלכה גבוהה אז נבלעה ביניהם קיר ולא ידעו מקומה איפוא היא. יען כי הנה עיני ד' אלהים בממלכה החטאה אשר נתמלא סאתה וסר שבט מושלים מעלי' והשמדתי אותה מעל פני האדמה כי התקשרותה לא הי' טבעי רק הסכמיי וכשניטל ממנה שבט מושלים היתה כלא היה ונאבד זכרה מתחת שמי ד' אפס כי לא השמד אשמיד את בית יעקב נאום ד' כי התקשרותו והתדבקותו בי הוא טבעי ולא הסכמיי רק כחלק מן הכלל וכבן לאב כנ"ל ורק גלות מגלות שונות אגזור עליו כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגוים וגו' זו גלות המר אבל בכ"ז ולא יפול צרור ארץ כי לא ידח ממנו נידח. בחרב ימותו לכפר עון ולהתם חטאת כי מיתה מכפרת אבל במה שנוגע לנשמה זאת תהי' לעד קיימת כי אקים את סכת דוד הנופלת וגם פושעי ישראל המלאים מצות כרימון שפרצו גדרו של עולם בחטאותם אגדור את פרציהם ויהי' ישראל נצחיי כבנין עולם וזהו ובניתיה כימי עולם כי ישראל נצחי הוא והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת: