ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
מלכים א · פרק ב
[כח] והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה וגו' וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח:
[כט] ויגד למלך שלמה כי גם יואב אל אהל ד' והנה אצל המזבח וישלח שלמה את בניהו בן יהוידע לאמר לך פגע בו:
[ל] ויבא בניהו אל אהל ד' ויאמר אליו כה אמר המלך צא ויאמר לא כי פה אמות וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני:
[לא] ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו וגו' [לב] והשיב ד' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים וגו' את אבנר בן נר וגו' ואת עמשא בן יתר וגו':
יש לדקדק טובא א) דהנה מהכתובים האלה משמע כי יען שהי' בקשר המרד עם אדוני' ופחד לנפשו מחמת המלך לכן נס אל אהל ד' להנצל בזה. כמו שעשה אדוניהו, שהמזבח קולט (וכמו שכתב הרלב"ג וז"ל הנה כבר נתבאר בתורה שהמזבח קולט וכו' ואדניהו בא שם, כי שם לא היה מפחד משלמה שיהרגנו, והיה המקום ההוא לו לקלוט עד שיבטיחו המלך שלא ימיתנו עכ"ל) וכן משמע פשט הכתוב שאחריו שבניהו הנשלח במצות המלך להמית את יואב אמר כה אמר המלך צא (פי' מאחר שהמזבח קולט א"א לקיים דבר המלך אם לא שיצא משם) וא"כ יוקשה איך אמר יואב לא כי פה אמות הלא במקום המזבח אי אפשר להמיתו? ב) תשובת בניהו לשלמה כה דבר יואב וכה ענני אין לו מובן וכבר הרגיש רש"י ז"ל בזה בסנהדרין (ד' מט) שכ' וז"ל כה דבר יואב וכה ענני משמע דבר וענייה הרבה ובקרא רק כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא? וגם ברד"ק הרגיש בזה וכתב וז"ל ואפשר שאמר לו דברים אחרים ותכלית הדברים לא כי פה אמות עכ"ל. ג) תשובת המלך לבניהו עשה כאשר דבר ופגע בו, הוא כפילת דברים. ד) וקברתו, בכאן הוסיף קבורה מה שלא הזכיר בפעם הראשון וצריך טעם לזה. ה) מה שהוסיף שלמה בפעם השני והשיב ד' את דמו, אשר פגע בשני אנשים צדיקים וגו' את אבנר וגו' ואת עמשא וגו' משמע ששלמה המיתו לא מפני שהי' עם הקושרים במרידה רק בא לקיים צואת אביו שציוה לו וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב וגו' לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם ועשית כחכמתך ולא תרד שיבתו בשלום שאולה, והוא סותר לכאורה משמעות פשטות הכתובים דלעיל? ו) מתחילה אמר וקברתו משמע בעצמו, ואח"כ כתיב ויקבר בביתו משמע ע"י אחרים?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י דאיתא במכות (ד' יב) אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב וינס יואב אל אוהל ד' ויחזק בקרנות המזבח, טעה שאינו קולט אלא בגו, והוא תפס בקרנותיו, טעה שאינו קולט אלא בית עולמים והוא תפס מזבח שילה, אביי אמר בהא נמי מיטעי טעי שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא היה זר, ומקשים למה לא חשב שטעה שאינו קולט אלא דוקא שוגג והוא היה מזיד, וכתב הפ"מ (בירושלמי פ"ב דמכות) שבתשובת הרשב"א (סי' תקכ"ד) השיב ע"ז וז"ל כבר ראית שרש"י ז"ל פי' דמזיד שאמר הכתוב מעם מזבחי תקחנו למות, מעם מזבחי ולא מעל מזבחי (ביומא דף פה) ובהא כבר אמרו שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו כו'. וכתב עוד ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל אפשר דמזיד שאמרה תורה מעם מזבחי היינו דוקא נידון בסנהדרין כדכתיב תקחנו למות, ואינו אלא בעדים והתראה אבל בנידון במשפטי המלוכה אפי' במזיד קולט עכ"ל אבל א"כ קשה הא דאמר אביי שטעה בהא שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא היה זר דבנידון במשפטי המלוכה קולט אפי' לזר, כמש"כ הרמב"ם (בספ"ה מה' רוצח ה' י"ד) וז"ל אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדיני מלכות וכו' וברח למזבח ואפי' היה זר הרי זה ניצול, ואין לוקחין אותו מן המזבח למות לעולם אא"כ נתחייב מיתת ב"ד בעדות גמורה ובהתראה כשאר כל הרוגי ב"ד תמיד, וא"כ אמאי אמר אביי שטעה בזה:
ונראה ליישב עפ"י דאיתא בסנהדרין (ד' מט) אתיוה ליואב דייני' א"ל מ"ט קטליתי' לאבנר כו' מאי טעמא קטליתי' לעמשא כו' והקשו בתוס' וא"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלי' לעמשא, הא בעי התראה, ואפי' למ"ד חבר א"צ התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהי' חושבו מורד במלכות והו"ל שוגג, וי"ל דלא תחייב אלא משום הא גופי' דהוי מורד במלכות, וא"כ משמע מהתוס' דבדין סנהדרין מיחשב יואב שוגג ורק נתחייב משום דהוי מורד במלכות, אבל יואב נידון לא בדין המלך רק אצל סנהדרין, וא"כ ניחא לאביי שחשב שטעה בהא שאין המזבח קולט לזר, כיון דנתחייב עפ"י סנהדרין ואז אין המזבח קולט אצל זר, ולא חשב שטעה ג"כ במה שאינו קולט אלא שוגג והוא היה מזיד, דלפי דברי התוס' היה יואב שוגג. ואפשר לומר טעמי' דר"י א"ר מה שלא חשבו הא דאביי דרב סובר דיואב נידון מדין המלך וכדמשמע מסוגיא (דף מח) בפלוגתא דהני תנאי ת"ר הרוגי מלכות נכסיהון למלך הרוגי ב"ד נכסיהון ליורשים ופריך בגמ' בשלמא למ"ד נכסיהון למלך היינו דכתיב וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח וכתיב ויאמר לא כי פה אמות, ופירש"י וז"ל ביואב כתיב לא אהיה נידון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך אלא למ"ד נכסיהון ליורשים מאי נפקא לי' מינה, אלמא דהני תנאי סברי שיואב נידון במשפטי המלוכה, ובנידון במשפטי המלוכה פסק הרמב"ם דמזבח קולט, ואפי' היה זר ה"ז ניצול משו"ה לא חשב רב הא דאביי ונקדים עוד מה שנראה לבאר בהא דאמרינן בסנהדרין (שם דף מח) וישב בניהו את המלך לאמר כה דבר יואב וכה ענני, אמר לי' זיל אימא לי' תרתי לא תעביד בהאי גברא אי קטלית ליה קבל לטותא דלטי' אבוך ואי לא שבקי' דליקו בלטותא דלטי' דוד אביך ואהא פירש"י בד"ה כה דבר יואב וכה ענני משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב עכ"ל רש"י ונ"ל פירושו דק"ל לרש"י מנ"ל להגמ' למידרש לי' תרתי לא תעביד בהא גברא אי קטלת כו' דילמא הא דכתיב וישב בניהו וגו' הוא בפשטות שהודיעו תשובת יואב שמיאן לצאת מן המזבח ויאמר לא כי פה אמות, וע"כ נדחק רש"י בפירושו ודייק מהא דכתיב כה דבר יואב וכה ענני משמע דבר וענייה הרבה ומזה דריש בגמ' שמלבד תשובה הפשוטה של יואב לא כי פה אמות, עוד היו ביניהם חלופי דברים הרבה, ודרשו שא"ל תרתי לא תעביד בהאי גברא:
אבל עדיין הדבר צריך תלמוד אם דברי יואב שא"ל זיל אימא לי' תרתי לא תעביד בהאי גברא הוא בקשת חסד מאת המלך היה לי' לבקש מאת המלך שיגדיל את חסדו ולא להמיתו כלל כמו שהמלך הטה את חסדו לאדוניהו אלא ע"כ דינא קא"ל שעפי"ד לא יוכל לדונו בתרתי במיתה ובלטותא, כשם שאמרינן היכא שמחויב בתרי קטלא אמרינן קלב"מ וה"נ המיתה פוטר הלטותא כי קלב"מ, וא"כ אחרי שיואב בעצמו פסק את הדין לידון בחמורה וכדכתיב ויאמר לא כי פה אמות וא"כ צריך להבין למה לא המיתו בניה מיד, אחרי כי הוא שלוח מאת המלך להמית את יואב, וע"כ שבחליפות הדברים שהיו ליואב עם בניהו בהא דא"ל תרתי לא תעביד בהאי גברא נתעורר ספק אצל בניהו, עד שלא החליט בעצמו להמיתו הפעם, בטרם ימסור מתחילה דברי יואב להמלך ויצוהו שנית וא"כ צריך להבין מהו הספק של בניהו:
ונראה לומר דאימתי אמרינן דבתרי דיני לא דיינינן וקם לי' בדרבה מיני' הנ"מ בנידון בדיני סנהדרין, אבל היכא דנידון בדין המלך אז לא אמרינן קלב"מ, ונידון בתרי דיני, ואפשר לומר דבהא פליגי הני תנאי שהבאתי לעיל דמאן דאמר הרוגי מלכות נכסיהון למלך, והרוגי ב"ד נכסיהון ליורשים, סובר האי חילוקא, שבדיני סנהדרין אמרינן קלב"מ ומשו"ה כיון דמחויב קטלא, שוב לא קנסוהו גם בממונו ומשו"ה נכסיו ליורשיו, אבל בהרוגי מלכות לא אמרינן קלב"מ, וקנסוהו גם בממונו, ומשו"ה נכסיו למלך, ומאן דאית לי' דגם בהרוגי מלכות נכסיהון ליורשים לא סבר האי חילוקא, ולעולם, בין בנידון בדיני סנהדרין ובין בנידון בדיני המלך לא מחייבינן בתרי דינא, וא"כ האי דרשא דדרשינן שא"ל יואב לבניהו תרתי לא תעביד בהאי גברא מטעמא דבתרי דיני לא דיינינן, אזלא אליבי' דמ"ד הרוגי מלכות נכסיהון ליורשין, וסובר דגם בנידון במשפטי המלך אמרינן קלב"מ, אבל למ"ד דהרוגי מלכות נכסיו למלך אלמא דלא אמרינן קלב"מ, וקנסו גם את ממונו יוכל לדונו גם בתרי דיני:
אולם יש לומר דהך דרשא תרתי לא תעביד וכו' סלקא שפיר גם אליבא דמ"ד דהרוגי מלכות נכסיהון למלך, ויואב רמז לבניהו כי לא יקבל דינו של שלמה, רק דין של סנהדרין, ואז לא יוכל להתחייב בתרי דיני וכדאיתא בירושלמי (פ"ב דמכות) אמר רבי תנחומא לסנהדרין ברח כהדא דתניא הרוגי ב"ד נכסיהון ליורשין הרוגי מלכות נכסיהון למלך, אמר יואב מוטב שאהרג בב"ד וירשוני בני ואל יהרגני המלך ויירשני כו' ומנין שהיו סנהדרי גדולה אצל המזבח שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי מה כתיב תמן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם עכ"ל:
ובהקבץ כל האמור, יתפרשו הכתובים כמין חומר, והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניהו, פי' גם ליואב הגיעה השמועה כי אכן נודע הדבר בחצר המלך כי הוא נטה אחרי אדניהו, ואם כן כיון שהוא מורד במלכות אין לו הצלה כי אם אצל המזבח, ואעפ"י שהוא זר ואעפ"י שהוא מזיד בכ"ז המזבח קולטו וכדפסק הרמב"ם שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדיני מלכות וברח למזבח ואפי' היה זר ה"ז ניצול לכך וינס יואב אל אהל ד' ואולי יחון אותו המלך כשם שחנן לאדניהו, וישלח המלך את בניהו לאמר לך פגע בו, תיבת לאמר, הוא רמז לבניהו, כי ישכיל לעשות בכל אופן שהוא להמית את יואב ואעפ"י שהוא אצל המזבח לא יהי' לו הצלה, וידונו בדין סנהדרין כי אז אין המזבח קולט אצל זר, ויבא בניהו ויאמר כה אמר חמיך צא, פי' הודיעו כי כלה ונחרצה מאת המלך להרגו, ומכיון שהוא נידון בדבר המלך ואז המזבח קולט אפי' זר, ע"כ א"א לקיים דבר המלך אם לא שיצא משם, ויאמר לא כי פה אמות פי' אחרי שחנינה לא ניתן לי מאת המלך מוטב שאהיה נידון בדיני סנהדרין "ופה אמות" כלומר בדיני סנהדרין אין המזבח קולטי, כיון שאני זר, וגם בהיותי פה יוכלו לחייבני, ומכיון שסוף סוף יוצא אני ליהרג ע"כ מוטב שאהרג בב"ד, וירשוני בני, כלומר כי אז לא יוכלו לדוני בתרי דינין. וא"כ מה נעים לחכנו דרשת חז"ל בזה דא"ל לבניהו זיל אימא לי' תרתי לא תעביד ההוא גברא, אי קטלת לי' קביל לטותא דלה' אבוך, ואם לא שבא' עליהו בלמותא דלטי' אבוך, כי אולי לא ימאן לקבל הלטותא על עצמו כדאמרינן בסנהדרין (ד' מח) דבאמת כל קללות שקלל דוד את יואב נתקיים בזרעו של דוד עיי"ש:
והנה כששמע בניהו את דברי יואב בהאי חידושא דחדית "תרתי לא תעבד ביה'' בא במבוכה גדולה, איך יצלח בידו כעת לקיים את דבר המלך כרצונו, הן אמנם המלך רמז לו שישכיל בכל אופן שהוא להרוג את יואב, וע"כ רשאי לדונו בדין סנהדרין, אבל לקבל ממנו הלטותא דלטיי' דוד ירא מאד לנפשו פן לא יהיה לרצון לפני המלך, וע"כ נפל על המצאה חדשה לדונו בדין סנהדרין למען לא יהיה המזבח קולטו, ובכל זאת לא יקבל ממנו הלטותא היינו שלא לדונו במה שמרד והיה בקשר עם אדוניהו שאז לא יוכל לדונו בתרי דיני, כיון שהוא משם אחד שפגע בכבוד המלך, אמרינן בדיני סנהדרין קלב"מ, וע"כ דייני' בעונש מיתה על שהרג את אבנר ועמשא, ואז לא יהיה פטור מן הלטותא והוי כעין מה שאמרו מיתה לזה ותשלומין לזה דלא אמרינן קלב"מ (עיי' בתוס' כתובות ד' ל' ובב"ק ד' ל"ד עיי"ש) וזהו מה דאמרינן בסנהדרין (ד' מט) אתיוה ליואב מ"ט קטליתי' לאבנר כו' מ"ט קטליתי' לעמשא, אולם כשנידון לפני הסנהדרין בדבר הריגת אבנר ועמשא לא נתחייב יואב וכקושית התוס' שם בד"ה מאי טעמא שהקשו היאך נתחייב יואב במאי דקטלי' לעמשא הא בעי התראה, אמנם אאמו"ר הגאון זצלל"ה תרץ את קושית התוס' שיכלו לחייב את יואב בדין כיפה, וכדפסק הרמב"ם (פ"ד מה"ר הלכה ח') ההורג נפשות שלא בעדים או שהרג בפני עדים בלא התראה כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שצרו מעיהם ואח"כ מאכילין אותם שעורים עד שתבקע כריסם מכובד החולי, ולכאורה כיון שהוא שלא בהתראה, והלא לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וא"כ דלמא הוא שוגג, וע"כ מוכרחין אנו לומר דאם ידעינן באומדנא דמוכח שהוא מזיד אעפ"י שלא היה התראה ממש מכ"מ מחייבין אותו בדין כיפה, וא"כ ביואב שהדברים מוכיחים שמשום שנאה הרג את עמשא אעפ"י שלא היה התראה מכ"מ חייב הוא דין כיפה דלכיפה לא בעי התראה וא"כ כיון שעל אבנר ועמשא אי אפשר לחייב אלא בדין כיפה אי אפשר להמיתו מיד ולא יתקיים רצון המלך, וספק זה עורר את בניהו לבלי לעשות דבר עם יואב בטרם ישאל את פי המלך וזהו הבאור וישב בניהו את המלך וגו' כה דבר יואב וכה ענני כלומר דבר וענייה הרבה (פירש"י בסנהדרין הנ"ל) בענין דתרתי לא תעבד לי' וחילופי דברים שהי' ביניהם כשדנו בדבר הריגת אבנר ועמשא ומאחר שלא היה התראה הו"ל שוגג ובשוגג המזבח קולטו גם בדיני סנהדרין, ובשום אופן א"א להמיתו מיד רק לחייבו בדין כפה שאז לא בעי התראה, ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר כלומר לדיינו בדין סנהדרין למען לא יהיה המזבח קולטו, אבל לא בדין כיפה אלא ופגע בו מיתת סייף דוקא, והוסיף עוד וקברתו כלומר בקבורת אבותיו, אע"ג דהרוגי ב"ד לא היו נקברים בקברות אבותיו היינו טעמא כיון דבדין קא מיקטיל לא הוו להו כפרה ואין קוברין רשע אצל צדיק, אבל הרוגי מלכות כיון שלא בדין קא מיקטיל הוי כפרה מיד ונקבר בקבורת אבותיו (עיי' בסנהדרין ד' מ"ז וברמב"ם הל' אבל הלכה א) אבל הכא יוכל להקבר בקבורת אבותיו כיון דעפ"י דין סנהדרין א"א להרגו בסייף אלא בדין כיפה מאחר שהוא נידון ע"ד הריגת אבנר ועמשא והתם לא הוי התראה, ורק בדין כיפה לא בעי התראה, וכיון דמיקטל בסייף מיקרי נמי שלא בדין קא מיקטיל והו"ל כפרה מיד וא"כ יוכל להקבר בקברות אבותיו. וזהו מה שהוסיף שלמה בפעם השני והשיב ד' את דמו וגו' אשר פגע בשני אנשים גו' אבנר ועמשא. והנה בניהו היה כהן והיאך צוה לו שלמה להרוג את יואב אך ע"כ צ"ל דבניהו לא שוויי' אלא גוסס ובנזיר דף מ"ג איתא דאדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפי' מגויד ואפילו גוסס עיי"ש ולכן ניחא דלא צוה לו רק ופגע בו כלומר דלשווייא גוסס, ולכן לא אמר שלמה רק ופגע בו ובאמת כתיב אח"כ רק ויפגע בו ואח"כ צוה לאחרים לגמור מיתתו ולקברו ולכן ניחא דכתיב (וכ"מ גרלנ"א ויקבר ע"י אחרים כי בניהו בעצמו אסור הי' לגמור מיתתו ולקברו באשר הי' כהן וכנ"ל, ויותר ניחא עפ"י מה שתרגם יהונתן "ושליט בי'" על ופגע בו, ור"ל שרק השליטו עליו בענין מיתת יואב והוא בעצמו לא המיתו כי הוא הי' כהן רק שלמה השליט את בניהו להמית את יואב, והוא כפתור ופרח