ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
ישעיה · פרק א
[ב] שמעו שמים והאזיני ארץ כי ד' דבר וגו' [ד] הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ד' נאצו וגו' גזרו אחור [י] שמעו דבר ד' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה:
יש לדקדק דהנה במדרש תנחומא (פ' וישלח) ע"פ ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כתוב לאמר א"ל הקב"ה "ישעי'. בעצמך אתה רשאי לומר איש טמא שפתים אבל על ישראל אתה אומר בתוך עם טמא שפתים שהקדימו נעשה לנשמע ומיחדים את שמי בכל יום, ואתה קורא אותם עם טמא שפתים" עכ"ל, הרי דהקב"ה הקפיד מאד על אשר לא נזהר בלשונו לקרוא אותם עם טמא שפתים ומדוע לא הקפיד עלין הקב"ה בכאן בדברו אל העם הזה בעצמו, הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים קציני סדום עם עמורה ועוד רבות אין ספורות כאלה הלא דבר הוא?
ויתבאר היטב בטוב טעם ודעת בהקדם מ"ש בירמי' (א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך נביא לגוים נתתיך ואומר אהה ד' אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי ויאמר ד' אלי אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר וגו' והכונה שם כי כאשר אמר לו הקב"ה נביא לגוים נתתיך היינו על ישראל הנוהגים עצמם כגוים או על הגוים להשקותם כוס התרעלה לנבא עליהם פורעניות כמבואר ברש"י שם וא"כ הלא מהצורך לדבר אליהם דברים קשים כגידין ולהכניע ערפם הקשה ולכן אמר לא ידעתי "דבר" כלומר אינני מסוגל בטבעי לדבר קשות (כמאמרם ז"ל במכות י"א דכל דיבור לשון קשה הוא) "כי נער אנכי" ולזה מסוגל ביותר איש בא בימים אשר הדרת הזקנה חופפת עליו ודבריו נשמעים ביותר, וע"ז השיב לו ד' אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך, דהנה יש חילוק בעניני שליחות אם אחד שולח את חבירו לגמור לו איזה עסק שיש לו עם חבירו ועליו יסמוך המשלח שיעשה כאדם העושה בתוך שלו וידבר בזה כחפצו ותבונתו רק שיגמור לו העסק לטובתו, אז כאשר יבוא השליח להאיש אשר נשלח אליו, ויבין בשכלו ותבונתו שאין באפשרו לבצע ענינו לטובת משלחו אם לא יבוא עמו ברעם ורעש, במריבות וקטטות, בחרופים וגדופים, אז אם ידבר עמו השליח קשות ויחרפהו ויגדפהו, אזי בצדק יוכל האיש אשר הוקל ונפגע בכבודו להתרעם עליו ולאמר לו מה לי ולך כי תזלזל בכבודי, וכי בשביל אשר באת בדבר העסק אשר ביני ובין משלחך ובחפצך לגמור השליחות למען הרבות שכרך, תחרפני ותקללני, משא"כ אם איש אחד שולח את חבירו כי ילך לו בשליחותו בדבר איזה ענין, אל איש אחד, ויתן לו מכתב כתוב אל האיש כל דבריו ועניניו, או אם יסדר להשליח כל דבריו מה שידבר ואיך יפתח פה ואיך ישיב, ובבואו להנשלח לו ויראהו את מכתב המשלח, או שיאמר לו מקודם, כי כל הדברים אשר ידבר המה אך אשר שם משלחו בפיו, ויצוהו ויאמר לו אלה הדברים אשר תדבר אליו לא פחות ולא יותר, אז אין להאיש שום תרעומות על השליח אם הוקל כבודו, יען כי זהו המכתב אשר שלח משלחו והוא רק בתור שליחא דאיגרתא, או הדברים אשר ידבר המה רק אשר שם המשלח בפיו, והוא רק כלי המבטא של משלחו, וכחומר ביד היוצר, ואשר שם בפיו הוא מוכרח לשמור לדבר, וזהו שהשיב ל הקב"ה "אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך", פירושו שאין ברצוני שתהיה בתור שליח הגומר את דבר השליחות מעצמו, אלא בבחינת שליח אשר בא בדברים מסודרים מהמשלח בתור שליח דאגרתא כנ"ל וע"ז אמר כל אשר אצוך "תדבר", פי' הדברים הקשים שיונח עליהם דיבור נתתי בפיך אני, וא"כ ממילא תוכל לדבר, וגם המה לא יתרעמו עליך כמו שאין להתרעם על שליח דאגרתא, אף שכתוב בו קשות:
על פי הדברים והאמת האלה יסור הדקדוק העצום מישעי' נביאנו מדוע נענש על אמרו בתוך עם טמא שפתים ולא נענש על דבריו אשר קרא לישראל גוי חטא, כבד עון, זרע מרעים ועוד ועוד דברים בוטים כמדקרות חרב כאשר דקדקנו למעלה בראשית דברינו, אבל בזה ניחא יען כי כשאומר הנביא דברים קשים מעצמו אז אינו רשאי לפגוע ולזלזל בכבודן של ישראל, ואם רוצה להוכיחם להקיצם ולעוררם משנתם הרוחני, שיתקנו מגרעותיהם, צריך ליתן להם הטיפה של מרה בתוך דברים מתוקים, ורשאי להחניף מעט את הצבור בכדי שיאהבוהו, ויהיו דבריו נשמעים ולהטות לבבם אליו, ולא לבא חלילה עמם בחרפות וגדופים אשר זאת ראוי והגון רק להנביא המדבר דבר בשם ד' צבאות, אשר לא לפניו חנף יבוא, והנביא הבא בשם ד' אין רשאי בשום אופן לשנות נוסחו אף על קוצו של יוד, וזהו שאמרו חז"ל (שכת ד' קנג וכתובות ד' קו עיי"ש) האי צורבא מרבנן דסנו לי' בני מתא משום דמוכח להו במילי דשמיא, כלומר דמוכח להו בנוסח כזה הראוי לנביא הבא בשם ד' ובמילי דשמיא שאינו רשאי להחליף ולשנות נוסחו אף אם יש בו נאצות חרפות וגדופים כי השם ית' השוכן שמים לא יחפוץ בשום אופן שהנביא יחליף נוסחו אשר שם בפיו מפאת איזה יראה וחניפה כי השי"ת לא יחת מפני כל ולא לפניו חנף יבוא וכנ"ל ודרחימו לי' בני מתא דלא מוכח להו במילי' דשמי' רק בנוסח הראוי לבני אדם בשלום ובמישור בשובה ובנחת ובמתון לערב רעל מוסרו בנופת צופים ובמעט חניפה בכדי שיאהבוהו ויקבלו את על מוסרו:
ומעתה שפיר דקדק הנביא ישעי' בלשון הלמודים שלו שמעו שמים וגו' כי ד' דבר בנים גדלתי וגו' הוי גוי חטא וגו' נזרו אחור שמעו דבר ד' קציני סדום וגו' עם עמורה וכמ"ש הקב"ה לירמי' הנה נתתי דברי בפיך, ואחרי שהדברים הקשים האלה דברי ד' המה ע"כ אין לו להנביא שום עונש ע"ז ואדרבה הוא מוכרח לומר הדברים כמו שיצאו מפי הקב"ה בלי שום כחל ושרק ופרכוס, אך כשאמר הנביא ישעי' מפי עצמו עם טמא שפתים ולא מפי הקב"ה אז התאנף ד' בו וברצפה שעל המזבח נגע אחד מן השרפים על פיו להסיר ולמרק בזה עונו וחטאתו אשר חטא בפיו:
ומה נעים עתה לשמוע את דברי המדרש תנחומא הנ"ל אשר במלין קצרים שלו העיר אזנינו לשמוע כלימודים לאמץ ולחזק את כל דברינו הנ"ל וככל החזיון הזה אשר דברנו וחזינו עד כה, וז"ל ישעי' בעצמך (אף שלא שמעת ממני בכ"ז) אתה רשאי לומר עם טמא שפתים אבל על ישראל "אתה אומר" (אתה בעצמך מה שלא שמעת מפי) עם טמא שפתים שהקדימו נעשה לנשמע "ואתה קורא" אותם עם טמא שפתים". ומה מאד דקדק המדרש תנחומא בלישני' שכפל ואמר "אתה אומר" "אתה קורא" להורות בזה כי כל ההקפדה הי' מה שאמר דברים כאלה מפי עצמו לא מפי ד' והוא נכון מאד:
והנה יש עוד נפ"מ בין שני השלוחים הנ"ל כי שליח אשר יכול בעצמו לגמור איזה עסק, ולהביא פרי רב למשלחו, ואין מהצורך להרבות עמו אומר ודברים רק להעיר לו אוזן, והוא שומע ומבין מדעתו איך לכלכל העסק במשפט, איש כזה נוטל שכרו משלם כפי ערך השבח והריוח אשר הביא בידו, אם מעט ואם הרבה, וכל מה שהעסק יותר גדול ומוצלח כן יוגדל שכרו, אך כנגד זה יש חסרון שבאם לא גמר העסק והענין אשר לקח עליו לגמרי אז אינו נוטל כלום ואף כי יגע ועמל וטרח הרבה. ונהפוך הוא המעלה והחסרון בסוג שליח השני, אשר אינו יכול לגמור בעצמו ענין שליחות כי לא איש מדעי הוא, להבין ולהשכיל איך לכלכל איזה ענין במשפט בתבונה ובדעת, ורק המשלח שולחו בדברים מסודרים, ומצוהו ומזהירו לדבר ולעשות כך וכך, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, שליח כזה אינו נוטל כפי השבח הבא מהעסק אלא שכר טרחתו בלבד הוא נוטל וכדאמרינן (ב"ק דף צא) לימא דרב ששת פליגי וכו' בשלוחא דאגרתא ופירש"י דבההיא ליכא שבחא, אך לעמת זה יש מעלה בשליחא דאגרתא דנוטל שכרו הן אם יוגמר העסק הן לא יוגמר, גם עסק גדול כקטן שוה בעיניו, כי אינו נוטל רק שכר שליחותו בלבד:
ובזה נבין ונשכיל היטב איזה פסוקים בשליחות דישעי' כאשר שמע את הקול לו קול אליו מדבר מתוך האש (כמש"כ הרד"ק שם וז"ל מזה הפסוק אמרו כי זה הי' תחילת נבואתו עכ"ל) את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני שלכאורה צריך להבין כפל הדברים שליחות והליכה למה?] ואם נדרש שניהם כאחד א"כ מדוע לא השיב ישעי' ג"כ הנני שלחני ואלך ומדוע לא השיב רק חצי תשובה על שאלת חכם לבב ואמיץ כח? אך בדברינו הנ"ל יבואר כמין חומר בעז"ה דהנה הקב"ה אמר מקודם "את מי אשלח" אם אשיג נביא שיקבל עליו לגמור עסק השליחות בחכמתו ותבונתו להחזירם למוטב אזי בודאי מה טוב, ואם לא אזי לכל הפחות "מי ילך לנו" אם נמצא מי שילך ע"י דברים מסודרים וערוכים לדבר בדברו אל העם אם ישמעו ואם יחדלו וע"ז אמר ישעי' "הנני שלחני" לעשות רצונך אלקי חפצתי והנני מקבל על עצמי להיות שליח ולגמור העסק לטובת ישראל להחזירם למוטב, והיינו דהנביא בעצמו אמר עליו ד' אלקים נתן לי לשון למודים ולא לחנם נתן לי השי"ת מתנה טובה כזו, גם הנני רואה כי חנן ד' לי דעה איך לכוין את השעה והעת לדבר דבר את עיף ויגע ולא ירא אלקים, ועז"א "לדעת לעות את יעף דבר" ומסתמא כשרונות כאלה לשון למודים ודעה לא נתן השי"ת בי לשוא כ"א ערוכים ושמורים המה לקיים חפץ השי"ת ולהיות שלוחא דרחמנא, ע"צ הנעלה, דהיינו שאך בבקר בבקר יעיר לי אזן, חטא ישראל, עברו ברית, ואני אשמע רק מהערת אזן שלי בכשרונות הטובים אשר חלק לי השי"ת מחכמתו, "כלמודים" כמו לימוד החכמות שאין באפשרם שיהי' הכל כתוב בחרט אנוש על הגליון, רק הערת אוזן בלבד וישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה, וכן אמר ישעי' אח"כ ד' אלקים פתח לי אזן ואנכי לא מריתי וגו' כי לא הי' צריך השי"ת לסדר לו דברים כהווייתן כמו שנוהגים בשליח פשוט שאין תבונה בו אבל הוא לא הי' צריך רק להעיר את אזנו בראשי פרקים והוא בלשון הלימודים שלו לא החטיא המטרה, ומסר נפשו על השליחות בכדי שכל מה שיגדל העסק והשבח, כן ירבה וכן יוסיף לו הקב"ה מתן שכרו, וכמ"ש באבות ודע שמתן שכרן של צדיקים לע"ל ולפום צערא אגרא ולכן אמר גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות וריק, אך להשיג המטרה הגדולה הזאת להשיב לבן של ישראל אל אביהם שבשמים:
ועפי"ז יובן לנו מה שתיאר השי"ת לישעי' את מצב העם כי ברע הוא השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, דמשמע מזה כי אין תקוה עוד לעם הזה כי ישובו וירפאו ממשובתם ואח"כ אומר פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו דמשמע שיש עוד תקוה שישובו אך כמו שיש שני סוגי שלוחים כן יש שני סוגי רופאים דהנה אם לאחד יש חולה בתוך ביתו והלך לקרוא את הרופא לגהות ממנו מזור, והרופא הזה לוקח שכר בעד כל ביקור וביקור (וויזיטע) בפ"ע אז איננו חוקר ודורש מהאיש הקוראו אם החולה הוא מסוכן או לא, אם יש רפואה למחלתו או לא, גם איננו דורש בראשית בואו את כל פרטי המחלה אכותה ושרשה, כי הלא יודע הוא כי יבוא עוד אליו כמה פעמים ושכרו יותן לו בעד כל הליכה בפ"ע, א"כ מה לו לחקור כ"כ בפעם הראשון את כל הליכות המחלה והפרטים. המה יתבררו לו לאט לאט אח"כ כאשר יבקרהו פעמים ושלש, כאשר איננו חוקר ודורש שליח דאגרתא אם יוכל לגמור העסק או לא כי מה לו לדעת אם יוגמר או לא הלא בין כה ובין כה הוא מקבל שכר טרחתו – לא כן אם הקורא להרופא יחפוץ לעשות חוזה עמו בקבלנות היינו שיקבל עליו לרפאותו מחליו ואם יקימהו מערשו יהי' לו כך וכך, ואם לא אזי לא יקבל מאומה בשכרו, אז אין כל ספק כי יחקור וידרוש היטב הדק בתחילת בואו אל החולה את מהות מחלתו ומקורה, וכל הסבות הגורמות ועד כמה מגיע עצם החולי למען דעת אם יוכל לקבל עליו לרפאות חולי כזה, כי אם לא יחשב בראשונה דרכו, אולי החולה מיואש כבר, הלא אז עמלו בתוהו יעלה, וטרחתו ועמלו לריק ומלבד שאין לו שום פרס עוד העדר הכבוד יהיה לו כי יקראוהו רופא אליל, כן דרך שליח מדעי המקבל עליו לגמור העסק ואם לא לא יקבל שכרה לחקור ולדרוש היטב את מהות ופרטי העסק אם יוכל לקבל עליו שליחות כזה או לא:
כן כאשר ראה השי"ת אשר ישעי' הנביא לקח על עצמו קבלנות כזה לרפאות את משובת ישראל, אזי הי' הדין נותן לגלות את אזנו לבל יחשוב זאת לדבר נקל, לכו אמר לו השי"ת דע נא ישעי' כי כל חפצי ומאוויי בשליחות קבלנות זאת ובודאי לא אקפח שכר כל ברי' המתעסק בעסק כזה להחזיר את ישראל למוטב, ועסק גדול ונכבד הוא מאד אבל ידוע תדע בטרם תקח הקבלנות על שכמך כי השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, כלומר החולה הוא חולה גדול ומסוכן מאד. אך שלא יאמר ישעי' כיון דחולי נפשם כ"כ מיואש וא"כ למה לו לטרוח חנם ע"ז אמר לו הקב"ה שאעפ"י כן אינם מיואשים לגמרי, כי עוד הם תלוים ועומדים בספק פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ומה שהפך הסדר דבתחילה אמר לב ואח"כ אזנים ואח"כ עינים, ובסוף דבריו הקדים העין ואח"כ האזן ואח"כ הלב יבואר איה"ש בביאור נכון מאד על אתר תדרשנו משם לטובה ומשם תבין כי מהיפוך הסדר יש תקוה מספק אבל בכסדרן אין שום תקוה ותרוה עדן ונחת) ויוכל היות כי ברוב תוכחתך ומוסרך הטוב תחזירם למוטב, ובאמת אחר רוב העמל והיגיעה שהי' לו ולא הועיל מאומה קרא נואש ואמר (שם מט) "ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי", אך מדי דברו כה זכר כי השי"ת אמר כי לא יתן יאוש לגמרי כי פן יראה בעיניו וגו' ושב ורפא לו אז רוח הנחם והתקוה עבר על נפשו בידעו כי כל דבר טוב שיצא מפי השי"ת לטובה אפי' על תנאי וספק ג"כ אינם חוזרים ריקם כדאי' בשבת (דף נה) ועז"א אכן משפטי את ד' כלומר בטוח אנכי במשפט ד' אשר שפט כי אינם מיואשים לגמרי, ועוד חזק ואמץ לבבי ואקוה אל משפטו כי עוד אחזירם למוטב ואז "שכרי יהי' אתי ופעולתי את אלוה", גם מצד הדין יגיע לי רב מוהר ומתן לע"ל בעד השליחות מהעסק הגדול הזה אשר אגמור לטב ולמוטב, והדברים נכונים וברורים, מאירים כספירים, בעזהשי"ת.
[ג] ישראל לא ידע עמי לא התבונן:
[ה] על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי:
[ו] מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טרי' וגו':
[ז] ארצכם שממה עריכם וגו' אדמתכם וגו':
יש לדקדק א) בכפילת לשונו לא ידע לא התבונן שאין כאן שום צורך ותועלת בזה למוסרו? ב) הלא אם נפצעו בחבורות ופצעים מכף רגל ועד ראש אף אם נאמר כי עד ראש ולא ראש בכלל ולכן פרטו בפרט כל ראש לחלי מה שאין בכלל, אבל הלב הוא בכלל כל הגוף, וא"כ יקשה לנו מדוע פרטו בפרט מה שהוא בכלל? ג) חז"ל (בפסחים דף קיח ע"א) אמרו מה דכתיב הודו לד' כי טוב וגו' הודו לד' שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו, יתום בביצתו, אלמנה בתרנגולתה, ופירש"י עשיר בשורו, מפסידו ממון ומכפר על גופו עכ"ל הרי חזינן דאין בעל הדין פוגע בנפשות ובגופים תחילה רק בממונו של אדם תחילה, וא"כ יקשה לנו מאד, מדוע שינה כאן הקב"ה את סדרו, והכה אותם מתחילה כף על ירך, ועד ראש הגיע בחלי ודוי, בפצעים ומכות וחבורות, ואח"כ כאשר לא שבו העם עד הכהן פגע ברכושם בארצם ואדמתם לבסוף, נגד נמוסו שלא לפגוע בנפשות תחילה – אתמהה? ד) גם צריך להבין במ"ש על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, היתכן שההכאות יגרמו עוד להוסיף חטא על פשע, ואין לנו סכלות גדול במה שלא נצטער על הראשונים, אבל לא שיהי' סבה לגלגל עלינו עונות חדשים?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מאמרם ז"ל בכתובות (דף פו) לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי א"ל תניתוה בד"א במצות ל"ת, אבל במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו כו' וא"כ לפי"ז ישנם שני מיני מלקיות א) שלוקה על עבירה ב) שלוקה אם אינו רוצה לקיים מ"ע, וההבדל ביניהם הוא דמלקות על ל"ת שעבר מכבר, יש להם קצבה, ארבעים חסר אחת, ומלקות לקיים מ"ע דלהבא אין להם קצבה, והטעם הוא דבמלקות על ל"ת מכבר, בכל הכאה והכאה שהוא לוקה קרוב הוא יותר לכפרה, וכדאיתא במכות (דף כג) כיון שלקה הרי הוא כאחיך ובמלקות לקיים מ"ע דלהבא אז כל מה שנלקה יותר, הוא רשע יותר, שניכר שלבו לב אבן ואינו רוצה להכנע ולקבל עול מלכות שמים. וכן מצינו בברכות (דף ה) דיסורים ממרקין כל עונותיו של אדם אבל תברא בצידה כדאיתא התם אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורים לדעת, כלומר בד"א שיסורים מכפרים יסורים דומיא דאשם שיהי' לו ידיעה בתחילה מה אשם מכפר לדעת שלדעת כן הביא את אשמו שיכופר לו אותו העון שמביא עליו אשמו, כן יסורים מכפרים דוקא אם הם לדעת שיהי' לו ידיעה בתחילה ידיעה באמצע וידיעה בסוף שבאו לו היסורים בהשגחה פרטית ולא במקרה והזדמן, ואז בטח יודה עלי פשעיו ומודה ועוזב ירוחם, אבל שלא לדעת, היינו שאינו שם אל לבו להתבונן ולפשפש במעשיו אינם מכפרים וכדאמרינן (שם) אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, אבל ישעי' הנביא ראה את מצב העם הן ברוחנית והן בגשמית כי ברע הוא מאד, א) ברוחנית, כי עזבו את ד' נזרו אחור ולא האמינו כי הוא הוא המשגיח עליהם, ורק בילדי נכרים הספיקו, ומלאו מקדם ועוננים כפלשתים וארצם מלאה אלילים, ולמעשה ידיהם ואצבעותיהם השתחוו, והנה המחלה הזאת היא מחלה פנימית, איום ונורא ומסוכן מאד. ובזה נבין מ"ד במ"ר (איכה א' כח) גלתה יהודה מעוני על שאכלו חמץ בפסח כמד"א לא תאכל עליו חמץ גו' לחם עוני עכ"ל ולכאורה המאמר הזה אין לו ביאור הכי לא הי' בידם שום עבירה רק את אשר אכלו חמץ בפסח הלא כבר עברו על כל התורה כלה כמסופר בכתוב ואמאי תלה המדרש סבת גלותם רק מה שאכלו חמץ בפסח? אבל לפי דברינו ניחא בהקדם דברי השל"ה שכתב וז"ל מצה רומז על חידוש העולם יש מאין כי המצה נעשה בלי התחלת שאור, והוא נעשה בחפזון בלתי הקדמות לעיסה אחרת שתלקח ממנה לרמז שעיסת העולם נעשה בלי התחלה משא"כ החמץ עפ"י רוב נעשה משאור ואותו שאור מאחרת ואחרת מאחרת עיי"ש דברים נמרצים, והנה אף אם היו ישראל עוברים על כל התורה כלה מפאת תאותם הגשמית אז הי' תרופה למכתם אבל אחרי שכפרו בחידוש העולם ובהשגחתו ית"ש עליהם ונפלו במחלה מסוכנת כזאת מחלת הראש והלב ששם ישכונו המוח והשכל וכמאמרם ז"ל בשבת (דף יא) כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש, והכונה בזה לדעתנו יען כי בשלשה פרקים הראה השי"ת לבני אדם את חסדו הנפלא ואור פניו יתברך, בבריאת העולם כמש"כ עולם חסד יבנה שאין חסד למעלה מן המציאות והישות. בבחירת עם קרובו שאין חסד גדול מזה לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי ולהיות אלהים קרובים אליו ולהשגיח על כל פרטי מעשיו, ובמתן תורה שזה חסד גדול מהשי"ת להשפיל כבודו ולקחת מידינו רצון עבודה ומעשים טובים ולהורות לנו את הדרך נלך בה, ואף אם הבן יעבור ויאשם ויפר כבוד אב ויתאכזר עליו בכ"ז עוד האב נשאר אמון לרגש אהבתו, וכזה ג"כ יקרה עם עם ב"י אשר אף אם אנחנו מתרחקים מעבודתו ית"ש וממרים עיני כבודו בכ"ז הוא אבינו לא יעזבנו ולא יטשנו (עי' קדושין לו). אך כ"ז הוא אם מאמינים אנחנו בחידוש העולם יש מאין ובהשגחתו ית"ש ובתורה מן השמים, אשר ע"ז מורה שם מצה המצוה הראשונה שנתן לנו ביום קנותו אותנו לעם נחלה, כי חולי חצונית יוכל בקל להרפא, אבל אחרי שאכלו אבותינו חמץ בפסח שירצה בזה שלא האמינו בחידוש העולם ובהשגחתו ית"ש ונפלו במחלה פנימית רקיבת ותליעת הלב והמוח שבראש ע"כ לא היה תרופה למכתנו וגלתה יהודה ממחלה איומה כזאת על שאכלה חמץ וכנ"ל. ב) בגשמית הי' ג"כ מצבם ברע מאד יען כי בטרם חטאו ישראל חטאה גדולה כזאת מחלה פנימית ומסוכנת מחלת הראש והלב כנ"ל היו מצוינים ג"כ במצות שבין אדם לחבירו, היו רחוקים מגזל ומאונאה ומעול, וחמס ושוד לא ישמע ביניהם, ירושלים עיר הקודש קרי' נאמנה מלאתי משפט קראו לה, אבל אחרי אשר נחלו במחלה פנימית, אז החלו להראות על פניהם ועל כל גופם מחלה חיצונית עד אשר ראו כי מכף רגל ועד ראש אין בהם מתום פצע וחבורה מחלות חיצונות, וכלם שרקו עליהם ויניעו ראשם איכה היתה לזונה קרי' נאמנה וגו' ועתה מרצחים כספך הי' לסיגים שריך סוררים וחברי גנבים אהב שחד יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם וגו'. ומי גרם ופעל כל אלה? המחלות המסוכנות הפנימיות שהיו בהם, ומני אז ועד עתה יורנו הנסיון כי כל עוד נחזיק בתומתינו בעקרי האמונה בחידוש העולם ובהשגחה ובתורה מן השמים – אז נטיב צעד גם השייך בין אדם לחבירו, ועין בעין ראינו כי אי אפשר להתקיים זה בלא זה, ומני אז בחר בנו ד' לעם סגולה ועד היום הננו רואים כי מצבנו הגשמי והמדיני תלוי ועומד במצבנו הרוחני ואם הלב והראש נרקב ונתמסמס אז גם כל הגוף מלא חבורות ופצעים עד אשר לא יוכל להרפא ולחכמי לב יספיקו דברינו אלה. והנה הנביא ברוח קדשו יבטיחנו נאמנה כי באחרית הימים יתוקנו שתי המחלות האיומות האלה, כמ"ש (ב) והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ד' וגו' וקראו את ירושלים בשמה הראשון קרי' נאמנה מלאת משפט, וגם ינהרו אליה כל הגוים ויאמינו באלוה יעקב וישראל. בורא עולם וצאצאיו, ובתורתו אשר תצא מציון ומירושלים, ובהשגחה פרטית שלו אשר הוא דין שופט ומוכיח, וכאשר תתרפא המחלה המסוכנת הפנימית שבין אדם למקום, אז אך אז תתוקן ותתרפא המחלה החצונית שבין אדם לחבירו ואז אך אז יכתתו חרבותם לאתים וגו' לא ישא גוי אל גוי חרב וגו':
וזהו באורן של הכתובים ישראל לא ידע פי' היסורים שלא לדעת וא"כ אינם מכפרים, וכנ"ל עמי לא התבונן לפשפש במעשיו ולהבין ולהשכיל אשר לא במקרה והזדמנות הוא רק בהשגחתו ית"ש, ולהיות מודה ועוזב ירוחם, ולא עוד אלא הוא משים לבו כאבן עד שיצדק עליו לאמר שכל מה שנלקה יותר הוא רשע יותר וכנ"ל, וזהו שאמר על מה תוכן עוד תוסיפו סרה והמלקות אין להם קצבה שאז מכין אותו עד שתצא וכו' וכנ"ל, ומי גרם המחלה האיומה הזאת? הנסבה לזה כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי הוא מחלת הכפירה והמינות וכנ"ל ומזה נצמח גם המחלה החיצונית שבין אדם לחבירו אשר מכף רגל ועד ראש ג"כ אין בו מתום דהא בהא תליא וכאשר פורט והולך הנביא בסימן זה אח"כ באריכות, א) המחלה הרוחנית עזבו את ד' וגו' נזרו אחור וגו' ב) המחלה הגשמית בין אדם לחבירו איכה היתה לזונה וגו' ועתה מרצחים וגו' והכל כנ"ל וע"כ ארצכם שממה כיון שאחר כל היסורים היותר קשים עדיין אינם נכנעים, באשר מקור מקומו טמא ממחלת הלב והראש אשר ע"ז אמרו כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש וכנ"ל וקשה מאד להרפא ממחלה מסוכנת כזאת ע"כ אין להם עצה אחרת רק שיוגזר עליהם גלות אשר אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם אם יתיסרו ביסורים היותר קשים שבעולם ללכת שבי ביד צר שזהו הקשה שבפורעניות וכדאיתא בב"ב (דף ח) חרב קשה ממות ורעב קשה מחרב ושבי קשה מכלם, וזהו ג"כ כונת המדרש הנ"ל גלתה יהודה מעוני וכנ"ל וזהו ארצכם שממה וגו' והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:
[יא] למה לי רוב זבחיכם יאמר ד' שבעתי עולות אילים וגו' [יב] כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי:
יש לדקדק א) מדוע בתחילה אמר דרך כלל למה לי רוב זבחיכם ואח"כ פרט ואמר שבעתי עולות אלים וגו' והול"ל ג"כ שבעתי זבחים? ב) הלא דוד מלך ישראל אמר אבוא ביתך בעולות (תהלים סו) ובודאי כשבא לראות פני ד' בא ג"כ בעולות וא"כ לכאורה הוא דברים כפולים ללא צורך שכבר גילה דעתו שאין חפץ לו בעולות אילים, ג) באמרו רמוס חצרי משמע שהוא רק רומס חצריו ואינו מביא קרבנות הא כתיב ולא יראו פני ריקם?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מה דאמרינן בחגיגה (דף ז) ר' לוי רמי כתיב אבוא ביתך בעולות וכתיב הוקר רגלך מבית רעך ומשני לא קשי' כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים, ולכן ניחא מ"ש שבעתי עולות וגו' הגם דבעולות ושלמים כתיב אבוא ביתך בעולות אבל עתה גם בעולות ושלמים לא יחפוץ ועי' בחגיגה (שם) בעיקר הרגל כו"ע ל"פ דראית פנים בקרבן כי פליגי בשאר ימות הרגל וכו' ושם אלא כל היכא דאתי ולא אייתי דכו"ע ל"פ דעייל ומתחזי ונפיק וכו' עיי"ש, וע"ז אמר שמצד שאתם מביאים קרבנות למה לי רוב זבחיכם ומצד מצות ראי' אמר כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם והוא נכון:
[יג] לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי וגו':
הנה גדולי המבארים נדחקו מאד בהקטרת המוזכר כאן, והנה רש"י ז"ל כתב וז"ל שהעשן העולה ממנה קיטור של תיעוב הוא לי והוא דוחק, והקטירה דכאן צריכה מלח ותבלין:
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל ביומא (דף נו) או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופריך ותיפוק לי' דקא מעייל ביאה ריקנית (ופירש"י דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מחוייב מיתה אקטורת חסירה דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבוא בכל עת וגו') וע"ז אמר לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה כי הוי כמו שנכנס בלא קטרת וא"כ הרי קא מעייל ביאה ריקנית:
[טו] ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו:
יש לדקדק הלא התפלה הוא בפה ואיזה שייכות הוא התפלה לידים שהם יהיו נסיבה שלא ישמע תפלתם שבפה?
ויתבאר עפ"י מה דאמרינן בברכות (דף לב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו וכתבו התוספות בסנהדרין (דף לה) בד"ה שנאמר כו' דשאני נשיאת כפים לפי שהרג בידיו אין קטיגור נעשה סניגור כדכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני וכו' וע"ז אומר (שם) כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעון ע"כ אינו מרצה הנ"כ שלכם דאין קטיגור נעשה סניגור ועוד כי תפלתכם שתרבו תפלה אינני שומע מפני ששפתותיכם דברו שקר ולשונכם עולה תהגו (שם) וכדאמרינן בב"ב (ד' קכה) כלם באבק לה"ר וא"כ איך ירצה התפלה שבפה כיון ששפתותיכם דברו שקר ולשונכם עולה תהגה ואין קטיגור נעשה סניגור: