אור ברסלב
ברכת משה (שפירא) ירמיה › פרק א

ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא

ירמיה · פרק א

ירמיה

[ה] בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' נביא לגוים נתתיך:

[ו] ואמר אהה ד' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי בער אנכי [ז] ויאמר ד' אלי אל תאמר נער אנכי כי על בל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר: [ח] אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך נאום ד':

[ט] וישלח ד' את ידו ויגע על פי ויאמר ד' אלי הנה נתתי דברי בפיך:

יש לדקדק א) דהנה לפי הענין מורה "לא ידעתי דבר" היינו שלא יוכל להנבא וכמו שת"י הא לית אנא ידע לאתנבאה, וא"כ אמאי שינה מלשונו של השי"ת שאמר לו נביא לגוים נתתיך הי' לו להשיב כנוסחו של הקב"ה הנה לא ידעתי להנבא? ב) ועוד דקאמר נביא לגוים משמע דרק לגוים הוא יהי' נביא ולא לישראל? והנה הת"י פי' נביא משקה כסא דלוט לעממיא וגם רש"י פי' כן בפי' שני ובלשון ראשון פי' בשם הספרי לבני ישראל שנוהגים מנהגי גוים, וצריכה עוד מלח ותבלין. ג) מהו זה נתינת טעם שלא יכול להנבא "כי נער אנכי" האם נער לא יוכל להיות נביא הא גם שמואל הרמתי הי' נער בתחילת נביאתו? והרד"ק הרגיש בזה ועי' מש"ש בזה. ד) הנה באמרו אל תאמר נער אנכי משמע דגם השי"ת הסכים עמו שבאשר הוא עוד רך בשנים לא יוכל לקבל נבואה רק בכאן לא יהי' שום ענין נבואה רק ענין שליחות, וא"כ יקשה מהו זה שאמר נביא לגוים נתתיך דמשמע דהוא יהי' נביא אשר ינבא בשם ד' ולא שליח? ה) באמרו אל תירא משמע מזה שהי' לו לירמי' איזה פחד ויראה שמנעו מהיות נביא לד' עד אשר הבטיחו השי"ת אל תירא, והיכן מצינו גבי ירמי' שמורא עלה על ראשו יראת בשר ודם? ו) הנה נתתי דברי בפיך מדוע לא אמר "נבואתי" כאשר אמר בראשית דבריו נביא לגוים נתתיך ומדוע הדר בכאן מלישנא דאמר לעיל?

ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מה שבארתי לעיל (ישעי' ו) ואשמע את קול ד' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו, ואומר הנני שלחני ויאמר לך ואמרת לעם הזה וגו' ובארנו דמצינו ב' מיני שליחות, הא' הוא השליח שיכול מעצמו לגמור השליחות, יען כי חננו ד' בדעת ותבונה להבין ולהשכיל כל ענין וענין על בוריו ולגמרו עצהיו"ט ולהביא ברכה ופרי רב למשלחו, הנה שליח כזה נוטל לפי ערך שבח השליחות, הב' שליח שאינו יכול לגמור בעצמו אלא המשלח שולחו ומסדר לו הדברים או ששולח עמו מכתב לבד, והשליח הזה אינו נוטל רק בעד טרחתו, וכמו דאמרינן בב"ק (דף צט) לימא דרב ששת פליגי אדר"א, א"ש ב"א בשלוחא דאגרתא ופירש"י דבההוא ליכא שבחא כו' עיי"ש, אך יש מעלה וחסרון בכאו"א דבשליחא דאגרתא יש מעלה שנוטל שכר בין שיוגמר העסק ובין שלא יוגמר, ולעומת זה יש חסרון שאינו נוטל רק שכר טרחא בעד הליכתו, ועסק גדול וקטן שוים בזה, אבל בשליח שמקבל עליו לעסוק ולהשתדל לגמור השליחות יש מעלה שנוטל ל ערך העסק וכל מה דהעסק גדול הוא נוטל שכר טרחא יותר אבל לעומת זה יש חסרון שאם אינו גומר אינו נוטל כלום ואף אם יגע ועמל הרבה בזה, והנה ישעי' הנביא שמע את קול ד' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו פי' את מי אשלח היינו אם אוכל להשיג נביא שיקבל עליו לגמור השליחות ולהחזירם למוטב אז בודאי טוב לפני, ואם לאו מי ילך לנו פי' להשיג לכל הפחות שליח לשלוח על ידו דברים מסודרים והוא ימסור להעם אם ישמעו ואם יחדלו, וע"ז אמר ישעי' הנביא הנני שלחני פי' שהוא רוצה להיות שליח לגמור השליחות וכמו דכתיב ד' אלקים נתן לי לשון למודים וגו' פתח לי אזן ואנכי לא מריתי וגו' (ישעי' נ) ובלשון הלמודים ובדעת וכשרונותיו הטובים שנתן לו השי"ת הי' לבו נכון ובטוח כי יוכל לגמור השליחות בשלימות ולהחזיר את ישראל למוטב ואז יקבל שכרו לפי ערך ושיווי השליחות, ועז"א הנביא "הנני שלחני" ועיי"ש באריכות בדברים ערבים ומתוקים, קחנו משם ותרוה רב עדן ונחת:

ועתה יבואר הכתובים הנ"ל והוא דיש למצוא עוד נפ"מ בין השני מיני שליחות, דהיינו אם א' שולח את חבירו לגמור העסק מה שיש לו עם חבירו אזי אם ידבר השליח עמו דברים קשים אז יש לו להתרעם על השליח ואומר לו וכי מפני שאתה רוצה לגמור השליחות תזלזל בכבודי, משא"כ אם אחד שולח מכתב לחבירו ע"י שליח בדברים מסודרים אזי אף שיש בהמכתב נאצות וגדופים ודברים קשים כגידים עכ"ז אין לו שום תרעומות על השליח כמו שבארנו בארוכה ג"כ בישעי' (א) עיי"ש:

וזהו דכתיב בטרם אצרך וגו' נביא לגוים נתתיך וגו' ואומר אהה ד' א' הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, כי כאשר אמר לו הקב"ה נביא לגוים נתתיך היינו על ישראל הנוהגים עצמם כגוים או על הגוים להשקותם כוס התרעלה להנבא עליהם פורעניות כמבואר בספרי ובת"י וברש"י וא"כ הלא מהצורך לדבר אליהם דברים קשים כגידים להכניע ערפם הקשה ולכן אמר לא ידעתי "דבר" כלומר אינני מסוגל בטבעי לדבר קשות (כמאמרם ז"ל מכות י"א דכל דיבור לשון קשה הוא) "כי נער אנכי" ולזה מסוגל ביותר איש בא בימים אשר הדרת הזקנה חופפת עליו ודבריו נשמעים ביותר, אבל אני רך בשנים לבד שלא ישמעו לי עוד יתרעמו עלי באמרם איך איש רך בשנים יהין להכות בשבט פיו זקנים וישישים ממנו, ונאספו עוד עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי, ואהיה מוכרח לערוב רעל נבואות קשות בתוך מיני מתיקה למען הצל נפשי ממות, וע"ז השיב לו השי"ת "אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך" פי' שאין ברצוני שתהיה בתורת שליח לגמור השליחות רק כמו שמוליך אחד מכתב לחבירו וזהו שלוחא דאגרתא ולכן "כל אשר אצוך תדבר" פי' שאז תוכל למסור להם כל הדבורים הקשים ולא יתרעמו עליך. וע"כ אל תירא מפניהם פן ימיתוך כי אף שיגעו בך ויכוך אבל למות לא אמסור אותך בידם, כי אתך אני להצילך (כמו שכ' לק' כשבאו להמיתו אותו ואת ברוך ויסתירם ד') ולכך ניחא מ"ש כי אתך אני להצילך, ומה שתחשוב בלבך לשנות הנוסח ולערבו במיני מתיקה. חלילה כי אימתי אהיה עמך ואימתי אצילך מידם כשתשמור להגיד לפניהם נאום ד' בלי שום שינוי כלל, ועז"א וישלח וגו' ויגע על פי ויאמר ד' אלי הנה נתתי דברי בפיך פי' הדיבורים הקשים שאני צריך לדבר אליהם המה הדברים אשר אני נותן בפיך וע"כ לא יהיה להם תרעומות עליך כמו שאין להתרעם על המביא מכתב לחבירו אף שהמכתב מלא על כל גדותיו בדברים מרים וקשים:

[יא] ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה ירמי' ואמר מקל שקד אני רואה:

[יב] ויאמר ד' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו.

יש לדקדק מהו זה דקאמר היטבת לראות, וכי בשביל ששוקד ד' למהר הרעה יונח ע"ז לשון הטבה אדרבה רעה הוא לגבייהו

ויתבאר עפ"י מה שבארתי לעיל (ישעי' ח) ויאמר ד' אלי קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי וגו' ובארתי שם ע"פ מה שביאר המהרש"א (בסנהדרין קיג) מ"ש אחאב השתא לווטותא דמשה לא מתקיים לווטותא דיהושע תלמידו מתקיים מיד ויאמר אליו וגו' כ"א יהיה השנים האלו טל ומטר כי אם לפי דברי, ומבאר עפ"י מה דאמרינן בגטין (ד' פח) דריש מרימר מאי דכתיב וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק הוא ד' אלקינו משום דצדיק ד' אלהינו וישקוד ד' על הרעה? אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקי' ועדיין גלות יכני' קיימת כו', עולא אמר שהקדים שני שנים לונושנתם (ופירש"י היינו צדקה שמיהר והביא הרעה לסוף שמונה מאות וחמשים דהיינו שתי שנים קודם ונושנתם כו') אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי, ואחאב הוא דטעה בזה, שהוא היה סובר דמהרה דכתיב בתורה הוא כלשון בני אדם ע"ז אמר לו אליהו חי ד' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, פי' לא כמו דכתיב בתורה ואבדתם מהרה דמהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי וא"כ אכתי לא מטי זמנא אלא שיהיה לפי דברי פי' לפי דבור ולשון בני אדם וכמו דאיתא בנדרים, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן בערכין (דף יט) דאורייתא עד הפרק ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובזה ניחא מה דאמר לו וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז, פי' בלשון בני אדם, ולא כמהרה דמארי עלמא וע"ז מסיים כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי ישא את חיל דמשק וגו' אלמא דמהרה דהכא הוי כלשון בני אדם:

ובזה יבואר הכתוב מקל שקד אני רואה והי' מתירא כיון דהראה לו באופן שקידה בודאי ימהר על הרעה לעשותו כמהרה דלשון בני אדם ולא כמהרה דמארי עלמא ע"ז אמר לו אל תירא ירמי' כי כאן השקידה הוא לטובה וכמאמרם ז"ל משום דצדיק ד' אלקינו ודורש טובתינו ע"כ הוא שוקד על הרעה לעשותו וכמו שפירש"י בגטין (שם) דאם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהם כי אבד תאבדון עכ"ל, הרי דהשקידה הוא לטובה וע"ז אמר לו היטבת לראות במה שאני שוקד על הרעה דלשון שקידה ג"כ לטובה כמ"ש בדניאל (ט') וישקוד על הרעה והיה לטובה כנ"ל כן אל תירא ג"כ מאופן שקידה שהראיתי לך במחזה שהוא לרעה חלילה כי גם כאן הוא לטובה והיטבת לראות במה שאני שוקד על דברי לעשותו כי גם זה לטובה:

תוכן העניינים

ברכת משה (שפירא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה