ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
יחזקאל · פרק ג
[ג] ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק:
[ד] ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת בדברי אליהם:
[ה] כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל:
יש לדקדק א) מה ישמיענו בזה במה שהיא כתובה פנים ואחור? ב) מליצת הנביא ויהי בפי כדבש למתוק צריך הבנה יתירה? ג) גם היתכן שמגלה הכתובה עלי' קינים והגה והי יערב ויומתק לחיכו? ד) מ"ש ודברת בדברי עליהם בדברי לאפוקי מאי, היתכן שידבר דברים אחרים ולא דברי ד'? ה) מה זה נתינת טעם כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח דמשמע מזה דאם הי' שולחו השי"ת לדבר דברי נבואה אל עם כבדי לשון הי' רשאי לדבר דברים אחרים את אשר לא דיבר ד', היתכן? ו) כפילת הדברים אתה שלוח אל בית ישראל למה זה הוא לו הלא כבר אמר לו לך בא אל בית ישראל?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם דברי המדרש ויקרא (פ' לה) חשבתי ברכות חשבתי קללות, חשבתי ברכות מאלף עד תיו וקללות מן וא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות, א"ר אבין אם זכיתם הריני מהפך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את התורה עכ"ל המדרש, ופי' המת"כ שמנין הקללות מתחיל מן וא"ו דוהי' אם לא תשמעו וסוף הפרשה ביד משה זהו הה"א וזהו דוחק לומר שהפסוק אלה החוקים וגו' ביד משה יחשב למנין הקללות ובמס' (ב"ב דף פח) מחשב סוף הקללות הפסוק דואת חקותי געלה נפשם עיי"ש:
לכן נ"ל לבאר כונת המדרש באופן המתאים לדברי הגמ' בב"ב שם דהכי איתא התם אמר ר' לוי בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד שהקב"ה ברכן בעשרים ושתים וקללם בשמונה ברכן בכ"ב מואם בחוקותי תלכו ועד קוממיות וקללם בשמונה מואם בחקתי תמאסו עד ואת חוקתי געלה נפשם ואלו משה רבינו ברכן בשמונה וקללם בעשרים ושתים מוהי' אם לא תשמעו עד ואין קונה, ומעתה יונעם לנו מאד כונת המדרש וזהו פירושו "חשבתי ברכות מאלף ועד תיו", היינו הכ"ב ברכות שברכן הקב"ה, שמרובות במספרם נגד הקללות שהם רק שמונה מוא"ו ועד מ"ם, וחשבתי הקללות, מוא"ו ועד ה"א, פי' שחשבתי גם הקללות שבמשנה תורה מוא"ו דוהי' אם לא תשמעו עד ה"א דואין קונה, אף ששם הקללות מרובות בכ"ז מרובה מדה טובה מפני שהקללות יוכלו ליהפך לברכה כמ"ש ויהפוך ד' אלהיך לך את הקללה לברכה וזהו מה שאמר ולא עוד אלא שהן הפוכות, ירצה אל תתמה על חשבון הקללות מוא"ו ועד ה"א ששם הקללות מרובות, אל תשים לבך ע"ז כי הן הפוכות כלומר שלא קללם בעשרים ושתים כסדר הברכות שברכן הקב"ה מאלף עד תי"ו אלא שהפך הסדר לחשוב מוא"ו ועד ה"א לרמז שביד כל אדם להפוך את הקללות לברכות וזהו שאמר ר' אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את תורתי:
במה דברים אמורים שנשמע ממה שהן הפוכות שהקללות יוכלו להתהפך לברכות אם מבינים לשון הקודש שהקללות מתחילין מוא"ו דוהי' אם לא תשמעו ומסיים בה"א דאין קונה ורואה שהן הפוכות, וממילא נשמע הרמז להיפוך הקללות לברכות, אבל אלה שאין מבינים בלשון הקודש ומזדקקים להתרגום אין כאן הפוכות, שהתרגום ואין קונה, הוא ולית דקני, וא"כ מתחיל בוא"ו ומסיים ביו"ד והוי כסדרן וליכא שום רמז שהקללות נהפכין לברכות וכדאמרינן במס' מגילה (דף כה) ברכות וקללות נקרין ומתרגמין כו' מהו דתימא ניחוש דלמא פייגא דעתייהו קמ"ל פי' אם ישמעו בלשון תרגום שמסיים ביו"ד דולית דקני הוי כסדרן ולא הפוכות, וא"כ ליכא שום רמז שהקללות נהפכין לברכות, וא"כ מיבעי למיחש דלמא פייגי דעתייהו דצבורא שקורין בלשון תרגום שלא יבינו הענין בכונתו באלפא ביתא שבלשון הקודש מרמז בהיפוכן להפוך את הקללה לברכה:
ובזה מובן מ"ש (נחמי' ח) ויקראו בספר תורת אלקים מפורש ושום שכל וגו' כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה, ולכאורה צריך להבין טעם בכייתם, אבל לפי באורנו ניחא עפ"י דברי רז"ל במגילה (דף ג) שום שכל זה תרגום, וא"כ העם שאין מבינים לשון הקודש ושמעו בלשון תרגום את דברי התורה פג דעתייהו דצבורא לשמוע את הקללות בלשון תרגום שאינו מוכח שהקללות נהפכין לברכות וע"ז נאמר כי בוכים כל "העם" כלומר עמא דארעא שאינם מבינים בלשון הקודש בשמעם את דברי התורה בלשון תרגום שכלול במלות ושום שכל:
ומעתה יתבארו לנו הפסוקים כמין חומר והנה בו מגלת ספר והיא כתובה פנים ואחור פי' שהברכות כתובים בו כסדר שע"ז יונח שם "פנים" והקללות מהופכות שע"ז יונח שם "אחור" וכתוב אליה קינים והנה והי כדאיתא בעירובין (דף כא) קינים זה פורענותן של צדיקים בעוה"ז, והגה זו מתן שכרן של צדיקים לע"ל, והי זו פורענותן של רשעים לע"ל, כלומר הברכות והקללות נכתבים בהמגילה אבל באיזה אופן כתובים הברכות והקללות, פנים ואחור' כלומר כסדרן ושלא כסדרן, הברכות כסדר והקללות שלא כסדר אלא מהופכין. והבין הטעם שהן מהופכין, מפני שאפשר להפוך הקללות לברכות, וע"כ אמר ותהי בפי כדבש למתוק כלומר אף שמצינו גם קללות שבמשנה תורה שהם במספר עשרים ושתים כמנין הברכות בכ"ז מרובה מדה טובה ממדת פורעניות מפני שהן מהופכות שגם הקללות נהפכות לברכות, ולכן אמר ע"ז כדבש למתוק דוקא, כי יפה מאד דבר אשר המשילם לדבש דוקא עפ"י מה שהביא הרא"ש בפ"ו דברכות בשם הר"י (ועי' באו"ח סי' רט"ז במג"א סק"ב ובט"ז סי' תס"ז סק"ו) דדבש מהפך כל מה שנתערב ונבלל בתוכו לטעם דבש, וא"כ גם הקללות כשזוכין היינו כשישמרו את התורה יתהפך לברכות כטבע הדבש, ומעתה מה נעמו לחיכנו מליצת הנביא אשר אמר ויהי בפי כדבש למתוק, וזהו שאמר לו הקב"ה לך בא אל בית ישראל ודברת בדברי אליהם פי' בדברי דוקא היינו בלשון הקודש לאפוקי שלא יאמר בלשון תרגום שאז לא יהיו מהופכין ולא יבינו שהקללה נהפכת לברכה ואף שהקללות נאמרים ומתרגמים וליכא למיחש לפג דעתייהו דצבורא כדאי' במגילה (דף כה) בכ"ז מקפיד דוקא השי"ת שיאמר "בדברי" שהוא לשון הקודש ונותן טעם לשבח ע"ז כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח רק אל בית ישראל פי' לא באופן דנחמי' שקרא מפורש ושום שכל כלומר בלשון הקודש ובלשון תרגום שאז בכו "העם" כלומר עמא דארעא שלא היו מבינים לשון הקודש, והיכא דלא אפשר שאני ואמר להם בלשון תרגום אף שלא הבינו הכונה האמתית, יען שהתרגום אינו מרמז ע"ז וכנ"ל רק אתה שלוח אל בית ישראל פי' המבינים שיודעים לשון הקודש שהם נקראים בית ישראל ולא עם כעמא דארעא ואליהם קפדינן לומר דוקא בלשון הקודש בכדי שיבינו שהקללה נהפכת לברכה. והוא כפתור ופרח:
[יז] בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני:
[יח] באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיתו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש:
[יט] ואתה מי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת:
יש לדקדק דהנה בפסוק הראשון שלא הזהירו לשוב מדרכו הרע אף שיוכל להיות שאם הזהירו היה שב מדרכו הרעה בכ"ז קוראו רשע ובפסוק השני שהזהיר אותו מלכת בדרך הרע והוא לא שמע ובחר את הדרך הרע בזדון כתיב הוא בעונו ימות ולא כתיב הוא רשע בעונו ימות כדכתיב בפסוק הראשון הלא דבר הוא?
ומבאר אאמו"ר הגאון האמתי זצ"ל בספרו עמק יהושע חלק שני (דף ג) עפ"י מה דאיתא בסנהדרין (דף כט) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דא"ר שמלאי הרבה טענות היה לנחש לטעון ולא טען וכו' ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והקשה הש"ך (בחו"מ סי' לב) דאיזה טענה היא זו דהא אמרינן בקדושין (דף יג) דאפי' למ"ד דאין שליח לדבר עבירה אפי"ה מחויב בד"ש כו' וא"כ הא הכא בד"ש עסקינן ותירץ המקנה עפ"י מה דאמרינן בב"ק (דף נט) השולח את הבעירה ע"י פיקח הפיקח חייב ומשמע דפטור המשלח אפי' בדיני שמים היינו לבתר דשילם הפיקח ע"כ פטור המשלח אפי' בד"ש, וע"כ אין קושיא מנחש דכיון דבקבלת אדם וחוה חיוב עונשין נפטר הנחש אם הי' טוען דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ולכאורה קשה על דברי המקנה מהא דכתיב באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש אלמא אעפ"י שהרשע מת בעונו ונידון על חטאו דהוי דומיא דשילם הפיקח שפטור המשלח ואפי"ה כתיב ודמו מידך אבקש:
אך הענין הוא דאפי' אם נאמר כסברת המקנה דכיון שהחוטא קיבל ענשו על חטאו דמי להא דשילם הפיקח דזה נפטר, היינו לענין החטא אבל על ענין שהרשע מת בחטאו ואם הי' הצדיק מוכיחו לא היה בא לידי חטא ולא הי' מת הרשע וכדכתיב החפץ אחפוץ מות רשע א"כ הרי עונש הצדיק חמור יותר על שבסיבתו מת הרשע ונמצא שמאבד נפש מישראל וא"כ אף שהחטא נתקן אעפי"כ יש עונש על הצדיק שלא הוכיחו ובסיבתו נאבדה נפש ישראל מן העולם, וכי תימא כיון שהוא רשע אין מיתתו קשה כ"כ לפני הקב"ה, הא ליתא דהקב"ה מצטער אף על דמן של רשעים שנשפך כדאמרינן במס' סנהדרין (דף מו) ועז"א ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר וגו' באמרי לרשע מות תמות וגו' ולא דברת להזהיר וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש פי' אעפ"י שהוא רשע גמור וע"כ תאמר שכיון שהוא רשע גמור ע"כ לא אבקש דמו מידך לא כן הוא אלא אעפ"י שהוא רשע אעפ"כ דמו מידך אבקש, ואח"כ אמר ואתה כי הזהרת וגו' ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת, ולא כתיב הוא רשע בעונו ימות, אלא הוא בעונו סתם פי' אעפ"י שהוא אינו רשע רק שחטא באיזה עון, וא"כ הו"א שכיון שהוא אינו רשע ע"כ הוא מוכרח להוכיחו פעמים הרבה אעפ"י שאינו שומע לו עז"א ואתה כי הזהרת וגו' אתה את נפשך הצלת וכמש"כ התוס' בשבת (דף נה) דבספק אי מקבלי מיני' צריך להוכיח אבל היכא דודאי אין מקבלין מיני' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין: