אור ברסלב

ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא

יונה

עמוס

פרק א

[ג] ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה מלפני ד':

יש לדקדק א) דהא אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וא"כ יונה שהי' נביא הטח היה ג"כ חכם, ואיך יעלה על לבו לב חכם כסילות ובערות כזה לברוח מלפני ד' אשר עיניו משוטטות בכל הארץ הלא דהמעה"ש אמר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וגו' ועליו יפול עושית ר' ברכי' במ"ר אדם מבקש לברוח ובורח אצל שהוא יכול לעמוד, יש לך אדם שבורח אצל בורא, הים ברח מפני ד' שנאמר הים ראה וינוח ואתה ברחת אל הים? ב) והנה רש"י ז"ל הביא ממדרש וז"ל לברוח תרשישה ים ששמו תרשיש והוא בחו"ל אמר אברח לי אל הים שאין השכינה שורה בחו"ל א"ל הקב"ה חייך יש לי שלוחים ליוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם, משל לעבד כהן שברח מן רבו ונכנס לבית הקברות א"ל רבו יש לי עבדים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם, ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה אמר הגוים קרובי תשובה הם אם אומו' להת ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעין לדברי הנביאים עכ"ל והנה לכאורה הוא תמוה וכי ח"ו הי' יונה טועה שאין השכינה שורה בחוץ לארץ ולא ימצאהו בחו"ל. ואם רצה לכבוש נבואתו כדי שלא יהי' קלקול לישראל מזה מ"מ מהו הפעולה שילך לחו"ל?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מ"ד בסנהדרין (דף פט) אמר ר"ח הכובש נבואתו לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארבלי לקי מאן מתרי בי' אמר אביי חביריו נביאי וכתבו התוס' בד"ה הכובש דהכובש נבואתו ליתי' בלאו, ועוד דאין בו מעשה, אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה, ולפי"ז הכובש נבואתו לוקה ע"י חביריו הנביאים כדי לקיים העשה, וע"כ הי' ירא יונה שאם לא יאמר הנביאות בא"י ילקו אותו חביריו הנביאים כדי לקיים העשה, ויונה הי' ירא מנגדא שאין לה קצבה וחמור ממיתה כדאמרינן בכתובות (דף לג) וע"כ ברח לחו"ל במקום שאין נביאים מצוים שם לכפותו עד שינבא וכדאי' במו"ק (כה) ראוי הי' רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו מתיב וכו' הי' הי' דבר ד' אל יחזקאל וגו' בארץ כשדים כו' עיי"ש וע"כ כיון שאין שם נביאים לא יהי' מי לכפותו ולהכותו עד שתצא נפשו בכדי שיהי' מוכרח להנבא, וכן משמע בילקוט ע"פ ויקם יונה לברוח תרשישה וז"ל וכי מלפני ד' הוא בורח והלא כבר נאמר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וכתיב עיני ד' משוטטות בכל הארץ וכתיב בכל מקום עיני ד' צופות וכתיב אם יחתרו בשאול משם ידי תקחם וכתיב אין חשך ואין צלמות. אלא אמר יונה אלך לחו"ל מקום שאין שכינה נגלית ואיתא שם א"ר נתן לא הלך יונה אלא כו' עצמו בים וכן אתה מוצא באבות ובנביאים שנתנו נפשם על ישראל:

[ו] ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד:

יש לדקדק, הלא מלת יתעשת יונח על המחשבה ור"ל שיבטל המחשבה והמעשה יהי' קיים, ואיך יאמר ולא נאבד, הא כשיתקיים המעשה יהיו כולם אבודים? והי' לו לומר אולי יתנחם ד', או אולי ירחם ד', ובאמת בת"י מתרגם מטמאים יתרחם ד' אבל לא יתכן לומר כן דהא יתעשת ענין מחשבה כמו אבדו עשתנותיו (תהלים קמו) ולכן צריך הבנה יתירה בבאור הכתוב הזה:

ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מה שבארתי לעיל (ירמי' יח) רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, ודקדקנו שם א) היאך שייך לומר ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו והול"ל ושב הגוי ההוא מרעתו אשר עשה ב) מה דקאמר ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו הול"ל על הרעה אשר דברתי עליו כדכתיב ברישא דקרא רגע אדבר וגו', וישבנו שם בטוב טעם עפ"י מ"ד בר"ה (דף יז) על הא דכתיב עיני ד' אלקיך בה עתים לטובה כו' כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים בר"ה לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן בזמנם כו' ופי' הרב בל"ע דכ"ז כשעושין תשובה מיראה דאז הזדונות נעשו רק כשגגות ואין חילוק בין שוגג למזיד רק המחשבה אבל המעשה נשאר קיים, ולכן גם הקב"ה אינו משנה בשביל תשובה כזו מעשה הגזירה אלא המחשבה בלבד שהי' מתחילה לרעה שלא יועילו הגשמים מועטים ועכשיו מורידן בזמנם על הארץ הצריכה להם אבל כשאנו עושים תשובה מאהבה שאז הזדונות נעשו כזכיות ונתבטל החטא מכל וכל כך הקב"ה מבטל הגזירה מכל וכל. ועפי"ז יתיישבו הכתובים על מכונם שזהו שאמר מושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו לא מפני התעצבו על מעשיו הרעים בעצם מאהבת ד' אלא מיראה מצד רעתו וצרתו אשר יעדתי עליו לעשות לו דהיינו תשובה מיראה שהזדונות נעשו כשגגות שעדיין נשאר מעשה החטא קיים ולא נתקן כ"א המחשבה וכנ"ל ע"כ לעומת זה "ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו" דהיינו המחשבה לבדה להפכה לטובה, אבל לא על המעשה כמש"כ גבי גשמים מועטים שאין הגזירה מתבטלת בפועל אלא במחשבה משא"כ אם היו עושים מאהבה אז היה מתבטל הגזירה לגמרי מכל וכל:

וע"ז אמר אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד פי' שאמרו שמסתמא נענשו על חטאם וע"כ יעשו תשובה וכ"ת אולי הוא לאחר גז"ד דז"א דהרי תשובה מקרעת גז"ד של אדם וכ"ת דאימתי התשובה מקרעת הגז"ד הוא רק כשעושה תשובה מאהבה דאז נעשו זדונות כזכיות וע"כ נתבטלה הגזירה לגמרי כמש"כ, אבל התשובה שלנו הוא רק מיראה וא"כ אין השינוי אלא במחשבה שהזדונות נעשו שגגות אבל המעשה קיים, וכן הוא הדין דהגזירה לא נתבטלה רק מחשבת הגזירה נתבטלה כמ"ש ונחמתי על הרעה אשר "חשבתי" לעשות וע"ז אמרו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך ויען שתשובתנו אינה אלא מיראה וא"כ אין השינוי אלא במחשבה אולי יתעשת ד' לנו שיהי' השינוי ג"כ במחשבה וע"כ אף שהמעשה תהא קיימת שתשבר הספינה אעפי"כ "ולא נאבד" פי' שתשבר רק הספינה ותטבע בים אבל אנחנו ננצל ולכן יפה אמר אולי יתעשת האלקים פי' שתשאר המעשה אבל המחשבה תהי' לטובה כמו שנתבאר גבי גשמים מועטים בר"ה שם, והדברים מאירים כספירים בעזהשי"ת:

[ז] ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו וגו' ויפול הגורל על יונה:

[ח] ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר אלמי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה:

[ט] ויאמר אליהם עברי אנכי ואת ד' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה:

[יא] ויאמרו אליו מה נעשה לך וישתוק הים וגו' ויבן ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים וגו' [יג] ויחתרו האנשים וגו':

[יד] ויקראו אל ד' ויאמרו אנא ד' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תתן עלינו דם נקי וגו':

יש לדקדק א) כיון דהפילו גורלות ונפל הגורל על יונה למה שאלוהו אח"כ להגיד להם באשר למי הרעה הזאת? ב) מדוע מקודם אמרו בשל מי הרעה הזאת ואח"כ אמרו באשר למי הרעה הזאת ולמה שינו את לשונם? (עיי' רש"י ז"ל מ"ש בזה). ג) הם הציגו לפניו כמה שאלות והוא השיב להם רק על שאלה אחת עברי אנכי ומשמע מזה דהתשובה הזאת שהודיעם את עמו, מספקת על כל השאלות. ד) אמאי לא קפץ יונה בעצמו אל הים להצילם בזה, ומדוע רצה דוקא שהם יטילוהו אל הים? ה) גם למה עמלו וחתרו להשיב אל היבשה ולמה לא השליכוהו תיכף אל הים אחרי אשר ידעו באר היטב כי בשלו הסער הגדול הזה מגודל חטאו אשר בורח הוא מלפני ד'? ו) גם התפלה "אנא ד' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תתן עלינו דם נקי כי אתה ד' כאשר חפצת עשית" צריכה באור והסבר:

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה שפסק הרמב"ם (בה' יסודי התורה) אמרו להם תנו לנו פלוני כו' ואם לאו נהרוג כולכם, אם היה חייב מיתה כשבע בן בכרי כו' יתנו אותו להם, ואין מורין כן לכתחילה, ואם לאו לא יתנו והקשה הרמ"ך הא אמרינן בפסחים (דף כה) ההוא דאתי לקמי' דרבא א"ל מרי דוראי אמר לי זיל קטלי' לפלניא ואם לא קטלינא לך כו' א"ל מאי חזית דדמך סומק טפי כו' וא"כ לפי"ז היכא דליכא למימר הך סברא היינו באופן שכתב הרמב"ם שאמר ואם לאו נהרוג את כלכם שאז הוא בעצמו נמי יהרג א"כ הרי מוטב שיתנו אותו ולא יהרגו כולם ומתרץ אאמו"ר הגאון זצללה"ה בספרו א"ה (דרוש ג) דלכאורה צריך להבין מפני מה החמירו בהנך ג' עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד למס"נ אעפ"י דבש"ד שייך סברא דמאי חזית כו' הא פסק הרמב"ם דאפי' היכא דלא שייך האי סברא דמאי חזית נמי אמרינן כן כמש"כ ומבאר שזהו נמי בכלל הרי זה בא ללמד ונמצא למד דמה נערה המאורסה כו' דאל יעבור משום חומר העבירה בלבד ה"נ בשפ"ד צריך למסור נפש משום חומר העבירה בלבד אפי' היכא דלא שייך טעמא דמה חזית כו' עייש"ה וא"כ לפי"ז הוא דוקא בישראל אבל לגבי ב"נ אף שכבר ביאר הפר"ד כיון דסברא הוא דמאי חזית כו' אזי ב"נ נמי מפקדי', אבל זהו דווקא בגווני דשייך האי סברא. כגון אם אומרים לו זיל קטלי' לפלוני ואם לאו קטלינא לך, בכגון דא גם ב"נ מפקדא, אבל בהא דאמרינן בגונא שאמר ואם לאו נהרוג כלכם דליכא סברא דמאי חזית כו' כיון דסוף סוף יהרג בזה חלוק דין ישראל מדין ב"נ דלגבי ישראל מחויב למסונ"פ מצד חומר העבירה לבד ולגבי ב"נ ליכא חיוב כיון דליכא סברא דמאי חזית כו' ובזה נסתפקו אנשי האני' היאך לדיינו דיני' דיונה כיון דישראל מוזהר על שפיכת דמים אף היכא דלא שייך טעמא דמאי חזית כו' דהיינו באופן שיהרגו כלם וע"כ גם ב"נ מצווה על ישראל לעשות לו כדינו כדאמרינן בסנהדרין (דף נז) דהיכא דבא על עריות ישראל נידון כישראל וע"כ לא יוכלו בעצמם להטיל את יונה אל הים אף שבאם ישאר באני' יהרגו כלם, ומהך טעמא שאלו ליונה מאיזה עם אתה כיון שראו שאם לא יטילוהו לים יהרגו כלם, וא"כ ליכא טעמא דמאי חזית כו' ותלוי רק בזה אם הוא ישראל או ב"נ, אם יגיד להם שהוא ב"נ אזי כיון דלא שייך טעמא דמאי חזית רשאים להטילו מאני' לים בכדי להציל א"ע, ואם הוא ישראל אזי צריכים לדונו כדיני ישראל שמוזהר על שפכ"ד אף היכא דלא שייך טעמא דמאי חזית אלא מחויב למסור נפשו משום חומר העבירה בלבד, אך באמת טעו בזה דלאו בכל מידי דנין ב"נ עם בני ישראל כדין ישראל ורק בענין עריות לחוד דנין כן כמו שפירש"י (שם בסנהדרין) ד"ה על עיי"ש:

ובזה ניחא מה שאמר להם יונה שאוני והטילוני אל הים אף שהוא בעצמו ידע כי בשלו הסער הגדול מכל מקום לא קפץ בעצמו אל הים דכיון שהוא ישראל ומוזהר שלא לאבד נפש אחת מישראל אפי' אם יהרגו כלם וכשם שמוזהר על אחרים כן הוא מוזהר על עצמו כמו דכתיב ושמרתם לנפשותיכם ואמרינן בע"ז (דף יח) פתח פיך ותכנס בך האש אמר להם מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו רק צוה לאנשי האני' שהמה יטילוהו אל הים דלדידהו שפיר דמי כיון שהם ב"נ וא"כ מוזהרים על שפ"ד רק היכא דשייך טעמא דמאי חזית וכו' והכא דליכא טעמא דמאי חזית כיון דבלא זה יאבדו כלם ע"כ מותר להם לדחות נפש מפני נפש וע"כ אמר להם דוקא שאוני והטילוני אל הים, כי לדידי אסור לאבד את עצמי, אבל לדידכו שריא, ועכ"ז אף שרשאים לדחות נפש ולהטיל את יונה אל הים כתיב ויחתרו האנשים וגו' להשיב אל היבשה משום מידת חסידות וכדאמרינן בקדושין (דף פב) הספנים רובן חסידים, והכ"מ מביא מעשה על הא דפסק הרמב"ם דביחדוהו וחייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו ואין מורין כן לכתחילה, מעשה בא' דתבעוהו מלכא, וערק ללוד לגבי דריב"ל ואקיף מדינתי' ויהבו לי' והוי רגיל אליהו דמתגלי לי' ותו לא אתגלי וצם ארבעין יומין ואתגלי לי', ושאל אותו מפני מה לא אתגלי לי א"ל וכי לדילטור אתגלי, א"ל ולאו משנה עשיתי א"ל וכי זהו משנת חסידים, ומהך טעמא פסק הרמב"ם דאין מורין כן לכתחילה, משום דעפ"י משנת חסידים אין לדחות נפש מפני נפש אפי' ביחדוהו, וכיון דאחרי שחתרו להשיב אל היבשה ולא יכולו והוכרחו להטיל את יונה אל הים התפללו אל ד' כדכתיב ויקראו אל ד' ויאמרו אנא ד' אל נא נאבדה וגו' ואל תתן עלינו דם נקי כי אעפ"י שעפ"י דין רשאים המה כמש"כ אבל הספנים שרובם חסידים חפצו לצאת ידי שמים עפ"י מדת חסידות, וזהו שסיימו בתפלה כי אתה ה' כאשר חפצת עשית, כלומר אנחנו עשינו את שלנו לחתור בכל עוז אל היבשה בכדי לצאת יד"ש עפ"י מידת חסידות אבל לא עלתה בידינו משום כי אתה ד' כאשר חפצת עשית והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת

והנה בספרי דרשות מוהר"ם בארנו דהאזהרות והעונשים נחלקים ונפרדים לשני ענינים א) לפעמים דן הקב"ה את האדם לפי ערך החטא, וכמו שהרופא מצוה ומזהיר להחולה מזה תאכל ומזה לא תאכל, ואם החולה לא נזהר לשמוע בקול הרופא ואכל מהמאכלים המזיקים אזי כל מאכל מזיק לפי איכותו ומהותו כי אין היזקות המאכלים שוים בכל דבר, כן גם בעונשי העבירות ג"כ העבירה מזקת לפי איכותה ומהותה. על ביטול העשה אינו מחויב מלקות, ועל עבירות שיש בהם מעשה חייב מלקות, וכן יש עבירות שעונשם כרת, או שאר מיתות ב"ד. ב) לפעמים דן הקב"ה את האדם כדרך מלך שמעניש את עבדיו על שעברו רצון המלך, ומעניש על קלות כחמורות בעונש שוה, כי עיקר החטא שוה שעברו ומרו את רצון מלכם, ובכדי למיגדר מילתא שיהי' אימתו עליהם ולא יקלו בכבודו בכל אשר יצא מפיו, הוא מעניש על כמה דברים הבלתי שוים באיכותם ומהותם בעונש אחד ואין נפ"מ בין חמור לקל, ובארנו שם, דמה דנענש איש בעד רעהו, מטעם הערבות דכל ישראל ערבים זה לזה, כיון שהוא בעצמו לא חטא, וא"כ לא שייך לומר שהעבירה מזקת לו, ע"כ הוא מטעם שבזה דן הקב"ה בבחינת מלך ומעניש בכדי שישמור איש את רעהו שלא ימרוד ברצון הבורא ית"ש, וכדאמרינן בב"ק (דף קיג) בר מתא אבר מתא מיעבט, ופירש"י רשות ביד גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן עיר חבירו דדינא דמלכותא דינא:

וזהו ששאלו אנשי האניה את יונה הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו ולא אמרו בשל מי הרעה הזאת לנו כמו שאמרו קודם הגורל, מפני שעכשיו שנפל הגורל על יונה נתברר להם כי בשלו הסער הגדול, רק שלא ידעו מפני מה הוא נענש, אם בחטאו או בחטא של אחרים מצד ערבות, וכמו שפירש"י שמא על אנשי המקום נגזרה גזירה אפי' אין אתה בה, וזהו ששאלו מה ארצך וכדאיתא במ"ר (בראשית מט) ר' שמלאי שאל לר' יונתן מאי דכתיב ויש נספה בלא משפט, א"ל בלא משפט מקומו, מעשה בא' שנשתלח לגבות מס מבני טבריא ומבני צפורי כו' ולא הספיק לגבות מבני טבריא עד שבאה רוחה לצפורי ונמצא נספה בלא משפט מקומו עייש"ה, ומאיזה עם אתה כלומר עיקר הספיקות אם אתה נענש בשביל עצמך או בשביל אחרים ומטעם ערבות תלוי מאיזה עם אתה, כי דינא דערבות לא שייך גבי ב"נ רק לגבי ישראל, ואם אתה ישראל ונענש אתה מטעם ערבות א"כ לא שייך לומר ובערת הרע מקרבך כיון דאתה בעצמך לא חטאת א"כ אין לנו לדחות נפש מפני נפש, וע"ז השיב להם עברי אנכי וזה תשובה מספקת על מה שנסתפקו אם יש לו דין ב"נ, והוסיף עוד להגיד להם כי חטא בעצמו כי מלפני ד' הוא בורח שהוא כובש נבואתו כדאמרינן בסנהדרין (דף פט) המתנבא מה שלא שמע כו' מיתתו בידי אדם אבל הכובש נבואתו כגון יונה בן אמתי מיתתו בידי שמים, וע"כ חטאו חטא קל הוא וכמש"כ התוס' שם ד"ה הכובש, והעונש הוא בבחינת מלך שמעניש את עבדיו על הקלות כבחמורות, וע"כ שוב התחילו לעיין בדין דחיית נפש מפני נפש שאם לא יהרגו אותו יהרגו כולן שאף שמותר לדחות נפש מפני נפש בנידון זה אך עכ"ז הלכה ואין מורין כן, וזהו שנאמר "וייראו האנשים יראה גדולה וגו' ויאמרו אליו מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו" כלומר שלא רצו בעצמם להורות לכתחילה להאבידו בשביל שינצלו את נפשם מפני שאין מורין כן לכתחילה וע"ז אמר אליהם "שאוני והטילוני אל הים וגו' כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם":

ואחרי כל אלה שהורה להם יונה שמותרים לדחות נפש מפני נפש לא נחה דעתם כי מאחר דכובש נבואתו מיתתו בידי שמים א"כ אינם רשאים להטילו בים, דאמרינן בסנהדרין (דף לז) מיום שחרב ביהמ"ק אעפ"י שבטלו סנהדרין דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה כו' מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' אלמא דטביעה בנהר הוא על מי שנתחייב מיתת ב"ד ויונה הא נתחייב רק מיתה בידי שמים וזהו דכתיב "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו כי הים הולך וסוער" וראו כלם בחוש כי רצון ד' הוא להטילו בים אעפ"י שנתבאר דבמורד במלכות בית דוד אין דוחין נפש מפני נפש עפ"י מדת חסידות, הטעם הוא שלא נקרא רע היינו דוקא בבו"ד שאין לו קנין עצמית רק משים מוהרקייא דהני כו' ומאן דלא יהיב כרגא משתעביד למאן דיהיב כרגא אבל מ"מ אין לו שום שייכות רק בהגוף אבל לא בהנפש, ואחרי שמת אין לו שליטה עליו וע"כ אין דוחין נפש מפני נפש, אבל לגבי הקב"ה שברא את הגוף ואת הנפש, ואף לאחר המיתה דן הגוף עם הנפש כדאמרינן בסנהדרין (דף צא) א"ל אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין, כיצד גוף אומר נשמה חטאת, שמיום שפרשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר, ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שנפרש ממני הריני פורחת באויר כצפור, א"ל אמשל לך משל למה"ד למלך בו"ד שהיה לו פרדס נאה והי' בו בכורות נאות (פי' תאני הבכורות) והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא א"ל חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בוא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על הסומא והביאום ואכלום, לימים בא המלך בעל הפרדס אמר להם בכורות נאות היכן הם, א"ל חיגר כלום יש לי רגלים להלוך בים, א"ל סומא כלום יש לי עינים לראות, מה עשה המלך הרכיב חיגר על סומא ודנם כאחד, אף הקב"ה מביא הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל זה הנשמה ואל הארץ לדין עמו "זה הגוף וכן איתא במדרש (פ' ויקרא ד) תני ר"ח משל לכהן שהי' לו ב' נשים אחת בת כהן ואחת בת ישראל ומסר להן עיסה של תרומה וטמאוהו אמר להן מי טימא את העיסה זאת אומרת זו טמאתה וזאת אומרת זו טמאתה מה עשה הכהן הניח לבת ישראל והניח מדיין את הכהנת א"ל אדוני כהן מפני מה אתה מניח לבת ישראל ומדיין עמי והלא לשנינו מסרת א"ל זו בת ישראל ואינה למודה בבית אביה אבל את בת כהן ואת למודה בבית אביך לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך, כן לעתיד הנשמה והגוף עומדין בדין מה הקב"ה עושה מניח הגוף ומדיין עם הנשמה והיא אומרת לפנינו רבון העולמים שנינו כאחד חטאנו מפני מה אתה מניח את הגוף ומדיין עמי א"ל הגוף מן התחתונים ממקום שחוטאין אבל את מן העליונים ממקום שאין חוטאין לפני לפיכך אני מניח את הגוף ומדיין עמך, וע"כ כיון שגם הגוף והנפש הוא של הקב"ה הוא דן אף בענין לדחות נפש מפני נפש וכדאמרינן בתענית (דף ה) דמדחי גברא מפני גברא. והוא דהא כל עיקר הטעם דאין דוחין נפש מפני נפש הוא רק מפני דאמרינן מאי חזית דדמך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי וכ"ז אינו שייך לומר רק גבי בו"ד אבל הקב"ה דהוא ידע לשקול הענינים כדכתיב יפלס ומאזני משפט לד', וע"כ הוא יכול לדחות נפש מפני נפש, ועז"א "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש" כלומר כיון שהנפש הוא שלו לכן ויעש עמו כרצונו וזהו שהתפללו אנשי האני' "אל נא נאבדה בנפש האיש הזה", פי' מחמת הנפש "כי אתה ד' כאשר חפצת עשית" ומה שאתה עושה הוא בדין ובמשפט, כי הנשמה לך והגוף שלך:

ובפשיטות אפשר לבאר מה דכתיב הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה ויאמר להם עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא וגו' עפ"י מה דאמרינן בר"ה (דף יז) שאלה בלורית הגיורית את ר"ג כתיב בתורתכם אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ד' פניו אליך נטפל לה ר"י הכהן אמר לה כו' כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום, עד שבא ר"ע ולימד כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד. והקשו המפרשים שם ובנדה (דף ע) הא אמרינן בברכות (דף כ) אמרו מלאה"ש לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים מפני מה אתה נושא פנים לישראל, ואמאי לא משני התם כי הכא או הכא כדהתם ותירצו (שם בנדה) דלעולם שינויא דהכא עיקר וקרא דאמר לא ישא פנים מיירי בין בישראל ובין בעכו"ם כו' ולישראל לאחר גז"ד אבל נכנס הוא להם לישראל לפנים משוה"ד ונושא להם פנים קודם גז"ד כדמשמע הכא מקרא דישא ד' פניו אליך, ומלאה"ש אמרו לפני הקב"ה למה נכנס לפנים משוה"ד לישראל יותר מלעכו"ם כו' והשיב היאך לא אשא להם פנים כו' היוצא מכל זה דלדעת ר"י הכהן לא ישא פנים בעבירות שבין אדם לחבירו, ואליבא דר"ע לא ישא פנים לאחר גז"ד ולעכו"ם לא ישא פנים אפי' קודם גז"ד וכמש"כ התוס' וע"ז שאלו אמה מלאכתך וכמו שפירש"י אולי חטא באומנתו וא"כ חטא בעבירות שבין אדם לחבירו וע"ז אינו נושא פנים, עוד שאלו "מה ארצך" פי' אולי הוא מארץ שנגזרה גזירה עליהם וכמ"ש לעיל והוא לאחר גז"ד וא"כ אי אפשר לעקור הגז"ד וכדאמרינן (שם בר"ה) יורדי הים וגו' צעקו קודם גז"ד נענין לאחר גז"ד אינן נענין, ועוד אפי' אין בו מענינים האלו דהיינו שלא נגע בממון חבירו, ועדיין קודם גז"ד אך אולי הוא עכו"ם דאינו נושא להם פנים אף קודם גז"ד וכמש"כ התוס'. ע"ז השיב להם "עברי אנכי" וע"כ אולי הוא קודם גז"ד וע"כ יוכל להיות כי ישא פנים אליו "ואת אלקי השמים אני ירא" וא"כ בודאי אין בי לא עבירות שבין אדם לחבירו ולא שבין אדם למקום וע"כ יוכל להיות כי ישא ד' פנים וכמ"ש ועז"כ "וייראו האנשים יראה גדולה את ד' וגו' ויחתרו וגו''' אולי אפשר להשיב אל היבשה, והדברים מאירים כספירים בעזהשי"ת:

פרק ג

[ה] יאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם

יש לדקדק הא בקללה מתחילין מן הקטן והי' להם להלביש שקים הקטנים תחילה ואח"כ הגדולים?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם תענית (דף טו) איני והתניא בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן כו' הא חשיבותא הוא לדידהו דאמר להו אתון חשיבתון למיבעי רחמי על עלמא ע"ש לכן גם כאן עשו באופן זה ויקראו צום וגו' מגדולם ועד קטנם אף שהסברא נותנת דבקללה מתחילין מן הקטן עכ"ז הגדולים שבהם עשו מתחילה שהם חשובים למיבעי רחמי:

ומה שכתוב ויכס שק וישב על האפר אף שבישראל הטעם כדי לזכור אפרו של יצחק כדאמרינן שם (דף טז) וזה לא שייך בהם אך הם עשו שהם חשובים כאפר. ומ"ש ויזעק ויאמר וגו' האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה פי' שהם החמירו על עצמם, דאף דאמרינן בברכות (דף יד) השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום אעפי"כ האזהרה הי' להחמיר שאל יטעמו מאומה ג"כ:

פרק ד

[ג] ועתה ד' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי:

יש לדקדק היאך שיער זאת כי טוב מותו מחייו הלא אמרינן במו"ק (דף כח) א"ל ליתחזי לי מר אתחזי לי' א"ל הו"ל למר צערא א"ל כי ריבדא דכוסילתא כו' אלמא ששאלו אחד לחבירו באיזה אופן הי' וא"כ היאך קאמר כי טוב מותי מחיי?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מה דאיתא בילקוט ובפרקי דר"א דיונה הי' בן הצרפתית וא"כ ידע אופן המיתה ועז"א כי טוב מותי מחיי, ולכן אמר לבסוף היטב חרה לי עד מות באשר הוא ידע טעם המות, ולכן היטב אשר התפלל יונה ואמר אנא ד' הלא זה דברי עד היותי על אדמתי וגו' כי ידעתי כי אתה אל רחום וחנון ארך אפים וניחם על הרעה והוא דמעת שהחי' אותו אליהו ידע כי הוא רחום וחנון:

תוכן העניינים

ברכת משה (שפירא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה