אור ברסלב

ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא

זכריה

חגי

פרק ג

[א] ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד' והשטן וגו' [ב] הלא זה אוד מוצל וגו' [ג] ויהושע הי' לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וגו':

יש לדקדק על השנות הלשון עומד לפני המלאך

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מ"ש (דניאל ג) ענה ואמר הא אנא חזי גוברין ארבעה שרין מהלכין בגו נורא וגו' ורוה די רביעאה דמי לבר אלהין ובארנו דהענין שנתפעל עוד מזה על רוה די רביעאה דדמי לבר אלהין א"כ הוא מלאך וא"כ בפני מלאך הי' להם לעמוד והוא ראה אותן שמהלכין בגו נורא. וזהו דכתיב ויראני את יהושע עומד וגו' הלא זה אוד מוצל מאש, הרי ניצל מהאש כדאמרינן בסנהדרין (דף צג) ועכ"ז עדיין עומד לפני המלאך עז"א ויהושע הי' לבוש בגדים צואים לכן הוא עומד לפני המלאך. והוא נכון:

פרק ז

[ה] אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצם צמתני אני (ופירש"י לשון תמי' שמא לכבודי צמתם):

[ו] וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השתים:

(ופירש"י הלא אתם להנאתכם הוא המאכל והמשתה עיי"ש):

פרק ח

[יט] כה אמר ד' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וגו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה וגו' והאמת והשלום אהבו:

יש לדקדק א) מפני מה לא כתיב אל כל הכהנים כדכתיב אל כל עם הארץ ב) מדוע לבסוף בקפי' ח' השליך את עם הארץ ואת הכהנים ודבר רק ביהודה שהצומים יהיו למועדים טובים רק לבית יהודה?

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם ביאור המדרש (איכה רבתי) כל עמה נאנחים מבקשים לחם, לעם הארץ לא הי' לחם, לבני יהודה הי' לחם, אלו בחורבן ראשון, אבל בחורבן בית שני כל עמה נאנחים מבקשים לחם, ובארתי עפ"י דאיתא בכתובות (דף נד) אמר ר"נ אמר שמואל תבעוה להנשא ונתפיסה אין לה מזונות הא לא נתפיסה יש לה מזונות. אמר רב ענן לדידי מיפרשא מיני' דמר שמואל אמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מחמת בני אדם שאינם מהוגנים אין לה מזונות, חזינן מזה דההקפדא הוא בשביל כבוד בעלה, דאם כבוד בעלה יקר בעיני' לא הפסידה מזונות, אבל אם הוקל כבוד בעלה בעיני' הפסידה מזונות, וע"כ אעפ"י שלא נתפיסה להנשא, כיון דבשביל עצמה שלא נמצא הגון לה, א"כ גלתה דעתה שאינה חוששת לכבוד בעלה, משו"ה אין לה מזונות, וה"נ מי שאינו מתאבל על חורבן ביהמ"ק מחמת כבוד הקב"ה, אף שהוא דואג ובוכה על חורבן ביהמ"ק, אבל רק בשביל הנאת עצמו, שגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו, הוא בבחי' אשה אלמנה, שלא תתפיס להנשא, לא משום פלוני בעלי, אלא מחמת בני אדם שאינם מהוגנים, שדינם להפסיד מזונות, וזה כוונת המדרש בחורבן ראשון לא הי' לחם לעם הארץ, פי' עמא דארעא כלומר המון העם שאינם מתבוננים על גלות השכינה שגרם חורבן ביהמ"ק, רק על כבוד עצמם היו דואגים וע"כ אין להם מזונות, אבל בני יהודה, החשובים שבישראל, שהיו רואים בתמידות את ביהמ"ק כשהי' על מכונו, והיו מצטערים על גלות השכינה, וע"כ לא אבדו מזונות, וזהו הכונה דלבני יהודה הי' לחם. וזהו בחורבן ראשון אבל בחורבן בית שני ירדו גם החשובים מישראל ממדרגתם שלפנים ואף הגדולים שבהם היו מצטערים רק גלות עצמם, וע"כ בחורבן בית שני כתיב כל עמה נאנחים מבקשים לחם, כלומר כהקטנים כן גם הגדולים הפסידו מזונות:

והנה בבית שני חסרו ה' דברים, וכדאיתא ביומא (דף כא) אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן ארון וכפרת וכרובים ואש ושכינה, וא"כ המון העם שהתאבלו על חורבן ביהמ"ק, אבל לא התבוננו על גלות השכינה, מיד בהבנות הבית השני פסקו להתאבל כי התנחמו בבית השני אבל בני יהודה כלומר החשובים שבעם שהיו מצטערים על גלות השכינה לא פסקו להתאבל גם אחרי הבנות הבית השני כי מאנו להנחם, מפני שעדיין חסרו החמשה דברים. שתלוי בהם כבוד השכינה, לכן מפורש בעזרא כדכתיב ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכו בקול גדול, כי עדיין לא מצאו תנחומין, מאחר שחסר בהבית השני החמשה דברים. אולם משמעות הכתוב הוא כי לא כל הכהנים רק מקצתן היו מהבוכים וכדכתיב ורבים מהכהנים, כלומר מקצתן ולא כולם, כי גם בהכהנים נמצאו שהיו בדעה אחת עם המון העם שהיו מצטערים רק גלות עצמן, אבל לא על גלות השכינה. וזהו ביאור הכתובים אמר אל כל עם הארץ, פי' המון העם כלו ואל הכהנים פי' לא לכל הכהנים אלא להגרועים שבהם שהיו בדעה אחת עם המון העם, שלא התבוננו על גלות השכינה, כי שמתם וספדי בחמישי וגו' השם צימתני אני פי' וכי בשבילי צמתם. וכפירש"י כי על גלות השכינה לא אכפת לכם ולא עוד אלא וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האכלים ואתם השתים (וכפירש"י הלא אתם להנאתכם הוא המאכל והמשתה), הכונה, דעיקר הצום שהוא לרצון ומקובל לפני הקב"ה, הוא רק אם אחר התענית נותנים צדקה להאכיל לעניים וכדאמרינן בברכות (דף ו) אגרתא דתעניתא צדקתא, ובכן גם עצם התענית אינו לרצון אם אינם נותנים צדקה, וזהו שאמר וכי תאכלו וכי תשתו, הלא רק אתם דאכלום ואתם לבד השתים ולא תאכילו לעניים, אמנם בני יהודה, כלומר החשובים שבעם שהיו מצטערים על גלות השכינה, ובהבנות הבית השני לא התנחמו מפני שחסר החמשה דברים, להם פנה בלשון אחרת כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי כו' יהיה לבית יהודה כלומר להחשובים שבישראל לששון ולשמחה, כי התענית שלהם צום אבחרהו. (ועיי' בס' עמק יהושע מאאמו"ר הגאון זצל"ה דף טו):

ובספרי דרשות מהר"ם הבאתי דברי הרא"ש בתענית (דף יב) על הענין דאמרינן שם, כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי וכי נדר קבל עליו דלא סגי שלא ישלים, לצעורי נפשיה קיבל עליו. אי מצי מצער נפשי' ואי לא מצי לא מצער נפשי', והביא הרא"ש בשם הראב"ד פי' לא יהא אלא נדר אלו אמר סלע זה לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מי לא מצי יזיף ופורע. והאי נמי כל כמה דלא עביד תעניתא כמאן דלא בא ליד גבאי דמי, שהרי בידו הוא וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאילו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לעניים. ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל, הלכך לוה ופורע, ומה שכתב ותמורתה יתנו לעניים, לא ידעתי למה, כיון דצריך לפרוע תעניתו. ואפשר שר"ל שבו תלוי הדבר אם ירצה יתן תמורתם לעניים ולא יתענה, ולא מסתבר לי דהא אמרינן בברכות (דף לב) אמר ר' אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה. מאי טעמא. זה בגופו, וזה בממונו. נמצא שאין התשלומין שוה עכ"ל. ול"נ דאפשר לתרץ עפ"י מה דאיתא בתענית (דף יא) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, ר"א אומר נקרא קדוש. ועי"ש בתוס' ד"ה א"ש שהקשו מהא דאמרינן בב"ק (דף צא) החובל בעצמו רשאי אחרים שחבלו בו חייבים, ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי, אמר שמואל ביושב בתענית, אלמא משמע דשמואל בעצמו קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא. ותרצו דוודאי נקרא חוטא כדאמרינן הכא מקו"ח מנזיר כו' אבל מכ"מ המצוה שהוא עושה התענית ומתענה, גדול יותר מן העבירה מה שהוא מצער נפשי' כו', וא"כ הרי חזינן דלדברי שמואל אף שהוא מתענה אזי התענית הוא טוב, אך יש קצת עבירה במה שהוא מענה את גופו, אבל הנותן צדקה אין עבירה בזה כלל ורק מצוה הוא דקעביד, וא"כ לפי דבריו אזי מצות צדקה בוודאי גדולה מן התענית, וע"כ אפשר לשלם, וכ"ז הוא לשמואל דלטעמי' אזיל דס"ל ע"כ דצדקה גדולה מן התענית, וע"כ יוכל לפרוע, וע"כ שפיר כתב הראב"ד לדבר שמואל (שם בתענית) דס"ל דלצעורי נפשי' קבל עליו דיכול לפרוע, ור' אלעזר דס"ל דמקרי קדוש. א"כ סובר שאין בתענית עבירה כלל, וע"כ ס"ל (שם בברכות) דגדולה תענית יותר מן הצדקה, והא"ש הקשה מהא דאר"א אהא דאמר שמואל, ולפי מ"ש נוכל לומר דפליגי בזה וכמו שבארתי:

ובזה אפשר לבאר הכתובים כי צמתם וספוד בחמישי וגו' הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האכלים ואתם השתים. והוא דאמרינן (שם בתענית) לדברי ר"א הנקרא קדוש, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן דבר אחד נקרא קדוש המענה עצמו מכל דבר ודבר עאכו"כ, והא אמר ר"א לעולם ימוד עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר (הושע יא) בקרבך קדוש ולא אבא בעיר, ומשני לא קשי' הא דמצי לצעורי נפשי' הא דלא מצי לצעורי נפשי', ור"ל אמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי, פי' אם התענה ויודע מהו התענית ע"ז אומר גומל נפשו איש חסד. אבל מי שמתענה סתם ומכחיש את בשרו נקרא אכזרי, וא"כ יש מצוה באכילה כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. אבל הני מילי כשעוסק במלאכת שמים וכונתו באכילה ושתי' כדי שיהי' לו כח לעבודת הבורא ית"ש, ולעסוק בתומ"צ, וזהו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, ע"ז אמר הצום צבמתוני אני פי' וכי אלי נוגע הדבר הזה. וכ"ת הא צריך לראות כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, ע"ז אומר וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האכלים ואתם השתים, כי כונתם רק להנאת עצמם, וע"ז לא נאמר כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו:

תוכן העניינים

ברכת משה (שפירא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה