ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
חגי
פרק ב
[יא] כה אמר ד' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר:
[יב] הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא:
[יג] ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא:
[יד] ויען חגי ויאמר כן העם הזה וגו' לפני נאום ד' וכן כל מעשי ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא:
יש לדקדק א) דהנה בש"ס פסחים (דף יז) אמרו דלרב אישתבש כהנא דרביעי בקודש בעי מינייהו וקאמרי לי' טהור ולכאורה צריך להבין דמפני מה טעו דרביעי בקודש לא מטמא? ב) גם פירש"י בסוגיא בעי הבנה דפי' דואל כל מאכל היינו או אל כל מאכל מדוע יהי' פירושו או אל כל מאכל יותר מכולם כמו שהקשו התוס'. ג) מה הי' השאלה דאל כל מאכל לפירש"י? ד) קשה להבין השנות הלשון וכן כל מעשה ידיהם הא קאמר אח"כ ואשר יקריבו שם טמא הוא?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בספר אבי הנחל בטוב טעם ודעת בהקדם דברי הסוגיא בפסחים (דף יז) רב אמר אישתבש כהני רביעי בקודש בעי מנייהו ואמרי לי' טהור ושמואל אמר לא אישתבש כהני חמישי בקודש בעי מינייהו ואמרו לו טהור בשלמא לרב היינו דכתיב ארבעה לחם נזיד יין ושמן אלא לשמואל חמשה מנ"ל. מי כתיב ונגע כנפו ונגע בכנפו כתיב במה שנגע בכנפו, ת"ש ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא, בשלמא לשמואל מדהכא לא אישתבש התם נמי לא אישתבש, אלא לרב מ"ש הכא דאישתבש ומ"ש התם לא אישתבש. אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה בקיאין הן בטומאת מת ואין בקיאין בטומאת שרץ, רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי כו'. והנה דקדקנו דמפני מה טעו דרביעי בקודש לא מטמא, אך הענין הוא שהם לא ידעו מזה שחיבת הקודש מכשיר. וא"כ מוכח שאין רביעי בקודש טמא, וכמו שכתב רש"י בפסחים (דף יט) וזה לשונו ומיבעי לן לר"מ ור"א דאמרי בהדיא דאין משקין מטמאין דבר אחר מן התורה כו' היכי משכחת לה קודש בא לידי רביעי כו'. ונראה דע"כ לא משכחת לה אלא מדרבנן והתוס' כתבו דמשכחת לה ע"י עצים ולבונה וכן כתבו התוס' בחולין (דף לה) בד"ה אין כו'. וא"כ לפי פירוש התוס' דרביעי הוא מדאורייתא ע"י עצים ולבונה. וע"כ כיון שהם לא ידעו שחיבת הקודש מכשרת. ע"כ אמרו שאין רביעי בקודש. ואע"ג דלפי מה ששאל לפי פי' ר"ת בפסחים בד"ה רביעי כו' דהשרץ נגע בכנף ונעשה ראשון מהכנף אל הלחם או אל הנזיד וחד מהנך אל היין או אל השמן הרי שלשה ואל כל מאכל הרי ארבעה ונקט סדר כנף מאכל משקה מאכל דלא בעי למינקט שיעשה כיוצא בו וא"כ משקין מטמאין מדרבנן, עכ"ז כיון שמדאוריתא אין משקין מטמאין אחרים א"כ מוכח דמדאורייתא ליכא רביעי בקודש כיון דאין משקה מטמא אחרים א"כ ליכא רק אב הטומאה והכלי שנגע באב הטומאה והאוכל שנגע בכלי והמשקה שנגע באוכל הוי שלישי (דהא אין אוכל מטמא כיוצא בו) וא"כ ליכא רביעי בקודש וע"כ לא. ידעו רק משלישי בקודש. אבל לא מרביעי בקודש, וע"כ אישתבש כהני בטומאת שרץ ואמרו לא יטמא, ובטומאת מת ידעו וכמו דמשני רבינא שם התם רביעי הכא שלישי:
ואף לפי פירוש רש"י שסובר דרביעי בקודש הוא רק מדרבנן דמדאורייתא ליכא רביעי בקודש וכמו שהבאתי מה שכתב רש"י דלא משכחת מדאורייתא רביעי בקודש, עכ"ז הא דרביעי בקודש מטמא היינו ג"כ משום מעלה, וכמו דאמרינן בחגיגה (דף כא) עשר מעלות שנו כאן חמש ראשונות בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש כו' וכמו שהוכיח רש"י מזה דהוי דרבנן. והטעם היינו ג"כ משום חיבת הקודש, וע"כ כיון דלא ידעו מחיבת הקודש, ע"כ אמרו דרביעי בקודש אינו מטמא אפי' מדרבנן:
ובזה יבואר מה שדקדקנו לפי מה דפירש רש"י (שם) דפי' הפסוק הוא כך דהן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם כו' היינו שנגע בשרץ דהיינו במה שבכנפו אל הלחם והוי הלחם ראשון ואל הנזיד והוי הנזיד שני ואל היין דהוי שלישי ואל השמן והוי השמן רביעי ואל כל מאכל היינו או אל כל מאכל. ובאמת מחוסר הבנה ראשית מה דהקשו התוס' דמה שכתוב ואל כל מאכל יהי' פירושו או אל כל מאכל יותר מכולם ועוד מה היה השאלה דואל כל מאכל:
ויבואר עפ"י מ"ש דעיקר השאלה הי' אם יודעים מחיבת הקודש. והנה כתבו התוס' בפסחים (דף לג) דמדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה, והקשה אאמו"ר הגאון זצל"ה דא"כ היאך אמרינן בחולין (דף קא) אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו יטמאוהו ופרכינן שם שפיר קאמרי רבנן לריה"ג כו' דמאי מקשי הא אפשר שיאכל הטמא פחות מכביצה דאז אינו מקבל טומאה ומתרץ דהתוס' אזלי לטעמייהו דס"ל בפסחים (דף לה) ובכמה דוכתי דחיבת הקודש מדאורייתא, וע"כ אעפ"י דליכא כביצה אעפ"כ ע"י חיבת הקודש מקבל טומאה אפי' פחות מכביצה. אבל רש"י ס"ל דחיבת הקודש מדרבנן בפסחים (שם) וכן הרמב"ם ס"ל ג"כ דחיבת הקודש מדרבנן כמו דאיתא ברמב"ם (פ"י מהל' טו"א ה' יז) וא"כ לשיטתייהו מוכח דמקבל טומאה אפי' בפחות מכביצה דאלו"ה מאי פריך הש"ס שפיר קאמרי רבנן לריה"ג דהא אפשר שיאכל הטמא בפחות מכביצה וע"כ סוברים רש"י והרמב"ם שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, אך באמת כתבו התוס' בפסחים (דף לג) דרש"י בעצמו חזר בו וס"ל דאוכל מקבל טומאה דוקא כביצה, וא"כ לפי"ז מוכרחין אנו לאמר דיסבור ג"כ דחיבת הקודש מדאורייתא, וע"כ פריך הש"ס בחולין (דף קא) שפיר קאמרי רבנן לריה"ג דאף הטמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאוה דלא אפשר למימר כגון שאכל פחות מכביצה משום דחיבת הקודש מכשרת שיהא מקבל טומאה אפי' בפחות מכביצה. והנה רש"י ותוס' הביאו שם דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, דהכי תניא בת"כ מכל האוכל דמטמא בכל שהוא, והיינו דמרבינן מכל האוכל, כמו שמרבינן ת"ש ביומא (דף עד) מדכתיב כל חלב. ולפי"ז אפשר לומר ששאלם הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן דהיינו ששאלם אם רביעי בקודש מטמא אם יודעים מענין חיבת הקודש וגם שאלם ואל כל מאכל היקדש פי' כל מאכל היינו בכל שהוא אם מקבל טומאה אפי' בפחות מכביצה. דבאמת כיון שחיבת הקודש מכשרתו מקבל טומאה אפי' בפחות מכביצה, וע"כ אישתבש כהני ואמרו דלא יטמא, והא שאמרו אח"כ דמטמא היינו על השאלה דאל הנזיד כו' משום דהתם רביעי הכא שלישי אבל לא על כל מאכל דהיינו שיהא מקבל טומאה בכל שהוא משום דלא ידעו מענין חיבת הקודש, וע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכל אשר יקריבו שם טמא הוא כיון שאינם יודעים מחיבת הקודש דע"י חיבת הקודש מקבל טומאה אפי' בכל שהוא, וכן מוכח במנחות (דף קב) א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא א"ל חיבת הקודש מכשרתן, וא"כ כיון דכל העומד לישרף כשרוף דמי א"כ הוי כמו דליתא לשיעורא, וכבר בארתי (במ"א) דאפי' לרבנן דלא ס"ל כר"ש דכל העומד לישרף כשרוף דמי אעפ"כ ס"ל באיסורי הנאה דכתותי מיכתת שיעורא במידי דבעי שיעורא והוי כמו דליתא לשיעורא כמ"ש הר"ן פ"ב דגיטין ולר"ש דס"ל דכל העומד לישרף כשרוף דמי הוי כמו דליתא ואפי' במידי דלא בעי שיעורא ואעפ"כ אמרינן דחיבת הקודש מכשרתן לטמא טומאת אוכלין, וא"כ מכש"כ אי ליכא שיעורא דכביצה חיבת הקודש מכשרתו לקבל טומאה בכל שהוא, וע"כ אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה כו' ואשר יקריבו שם טמא הוא שאינם יודעים דחיבת הקודש מכשרת לקבל טומאה אפי' בכל שהוא, וכמו שבארתי שזה הי' השאלה דואל כל מאכל:
ונקדים עוד מ"ש הרמב"ם (פ"ח מהל' אבות הטומאה הל' ג) הפיגול והנותר וצריד של מנחות הרי הם כראשון לטומאה ומונים בהם ראשון ושני לפיכך מטמאין את הידים כביצה. וכתב עליו הראב"ד כמה דבריו מבולבלין ומה ענין ערבוב של צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאים מעצמם וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבל טומאה ממקום אחר כו'. ובאמת קשה דמה ענין הוא זה דהא צריד של מנחות הטעם משום דחיבת הקודש מכשרתן, ופגול ונותר גזרו עליהם טומאה משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וכמו דאמרינן בפסחים (דף פה). אבל לפי מה שכתבתי הי' אפשר דלכאורה קשה דאיך אמרינן דהפיגול והנותר מטמאים בכביצה הא כיון דעומדים לישרף כשרוף דמי לר"ש ולרבנן הוי כמו דמיכתת שיעורי', וא"כ ליכא שיעור כביצה, אלא ודאי דהטעם הוא משום חיבת הקודש כמו דמשני הש"ס במנחות (דף קב) גבי נותר ופרה דמטמאים טומאת אוכלים משום דחיבת הקודש מכשרתן, וה"נ הא דמטמאין הפיגול והנותר בכביצה היינו טעמא ג"כ משום דחיבת הקודש מכשרתן דאלו"ה הוי כמאן דליתא לשיעורא או משום דכתותי מיכתת שיעורא או מטעם דעומד לישרף. וע"כ חשיב הרמב"ם הנך תלתא פיגול ונותר וצריד של מנחות דבכולם הטעם משום חיבת הקודש.
ובזה יש לבאר הא שאמר להם חגי הנביא כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני כו' וכן כל מעשה ידיהם. הא קאמר אח"כ ואשר יקריבו שם טמא הוא. אך הענין הוא כמו שבארתי דאישתבש כהני ולא ידעו מענין חיבת הקודש. וא"כ כיון דלא ידעו מענין חיבת הקודש, א"כ הפיגול והנותר אין מטמאין את הידים אפי' מדרבנן דהא עומד לישרף או דכתותי מיכתת שיעורי'. וא"כ ליכא שיעור דכביצה וכן אינו מטמא אוכלין אחרים משים דליכא שיעורא. (וכמו שביארתי דע"כ חשיב הרמב"ם פיגול ונותר וצריד של מנחות דבכולם הטעם משום חיבת הקודש) וע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא דכיון דאינם יודעים מחיבת הקודש א"כ לדידהו הפיגול והנותר אין מטמאין את הידים משום דליתא לשיעורא וא"כ שמקריבין אח"כ במעשה ידיהם הוי טמא ע"ז אומר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא דודאי מקריבין בידים טמאות.