ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת ראש השנה
דף ב:
בגמרא ואם לא עמד אלא אחד בניסן אין מונין לו שנה עד שיגיע לו ניסן אחר פשיטא לא צריכא דאמנו עלי' מאדר מהו דתימא נמנו לי' תרתין שנין קמ"ל. מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין ראשונה לראשון ושני' לשני פשיטא לא צריכא דאמינו עלי' מאדר ומלך בן מלך הוא מהו דתימא נמנו לי' תרתין שנין קמ"ל פירש"י ז"ל וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה הוא וכו'. וכתב המהרש"א ז"ל נראה דר"ל כיון דירושה הוא לא איכפת לן הא דאמנו עלי' מאדר. והקשה עליו בס' קרני ראם וכתב ולא משמע כן דא"כ באינו מלך בן מלך יועיל הא דאמנו עלי' ולעיל אמרינן קמ"ל דאינו מועיל עיי"ש, וחוץ מזה קשה להבין כונת המהרש"א ז"ל שבא ליתן ביאור בדברי רש"י ז"ל שחושב זאת שהוא ירושה לחסרון ועדיין אינו מובן גם אחר דבריו ז"ל למה הוא נחשב לחסרון כמובן:
ונראה לענ"ד לתרץ דברי המהרש"א ז"ל דהנה באמת צריכים להבין אמאי לא קאמר הגמ' לא צריכא דמלך בן מלך הוא לחוד. על כרחך נשמע שמחמת זה לחוד לא הי' יכול להיות שום הוה אמינא למנות תרתין שנין דכל זמן שלא אמנו עליו ליישב על כסא המלוכה אף שהוא בנו והמלוכה בא לו בתורת ירושה עדיין נקרא שם אביו על המלוכה ונקרא ירושת אביו עד שיושיבוהו על כסאו אז יהא נפסק שם אביו מזה, ונמצא שעיקר היסוד הוא מה דאמנו עלי' שעל זה לחוד הי' יכול להיות הוה אמינא בגמרא למנות עליו תרתין שנין עד שהוצרך לאשמעינן דלא מהני אמנו לחוד ומשום הכי מתרץ השתא בתרתי דאמנו והוא מלך בן מלך. ועל זה הי' יכול להיות הוה אמינא דזה שהוא מלך בן מלך ומגיע לו המלוכה בירושה עכ"פ תהי' זאת למסייע לזה דאמנו לחשוב לו תרתין שנין קמ"ל דאינו שום מסייע לזה כי כמו שיש סברא שיהי' מסייע כן יש יותר סברא שהוא עוד כנגד ויותר גרוע מאמנו לחוד. כי באמנו לחוד יוכל להיות הוה אמינא שכבר נפסק שם המלך ראשון היינו שאין שם הראשון נקרא עוד על המלוכה. אבל כאשר הוא בנו והולך להמלוכה בדרך ירושה עדיין שם אביו נקרא על המלוכה עד שישב על הכסא. וזהו כונת המהרש"א ז"ל דסברת ירושה מגרע כ"כ דלא איכפת אף דיש אמנו ג"כ. ומיושב שפיר קושית הקרני ראם ודוק:
דף כו.
במשנה כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. ומסיק שם בגמרא הטעם מפני שאין קטיגור נעשה סניגור ומקשינן שם והא איכא בגדי זהב מבחוץ ומתרץ מבפנים קאמרינן ומקשה שופר נמי מבחוץ ומתרץ כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. ופירש"י ז"ל שם דשופר נמי אע"ג דלית ביה משום חוטא בל יקרב ולית ביה משום חוטא בל יתנאה כיון דלזכרון קאתי כבגדי כהן גדול שלפנים דמי עכ"ל. ולכאורה קשה להבין הא לפי שיטת הגמ' מקודם אנו רואין ששופר של פרה נחשב חוטא בל יקרב ולחוטא בל יתנאה ומנא לי' לרש"י ז"ל לפרש כהנ"ל. ויש ליישב דהנה צריכים להבין סברת הגמרא שמתרץ בפנים קאמרינן, ודאי דלא קאי על התירוץ דאין קטיגור נעשה סניגור רק הוא תירוץ על בל יקריב ובל יתנאה דלא שייך רק בפנים ולא בדבר שמבחוץ. והסברא נותנת כך כי לשון יקרב שייך רק בהולך לפנים. וא"כ לפ"ז ליתא באמת בשופר משום בל יקריב ובל יתנאה ומיושב שפיר דברי רש"י ז"ל ודוק.
דף כח.
בגמרא אמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לי' לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין עכ"ל הגמרא. והכונה הוא משום דהוו מצוה הבאה בעבירה דאם אמרינן דיצא יש לו הנאה מהמצוה ויהי' נעשה בזה עבירה ולהכי אמרינן דלא יצא וממילא אין שום עבירה. וזה לא דמי ללולב הגזול דשם בא המצוה ע"י העבירה. וכאן הוא להיפך דהעבירה יבוא ע"י המצוה אם אמרינן דיוצא. ועל זה מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע היינו דהמעילה באה ע"י ההנאה וההנאה באה ע"י המצוה והמצוה הוא בתר דתקע וכי תקע באיסורא תקע היינו דקודם שנגמר התקיעה עדיין לא הי' הנאת המצוה שיצא לחולין. אף שנוכל לומר שממילא לא הי' עדיין שום איסור כל זמן שלא הי' עדיין הנאת המצוה. והאיסור יכול לבוא רק אחר הנאת המצוה בעת שנגמר כל תקיעתו ואז כבר יצא לחולין, יש לומר דע"כ צריכים התקיעות הקודמים ג"כ לצירוף המצוה והם היו של הקדש. ומסיק בגמרא אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מצות לא להנות נתנו.
בכדי להבין היטיב סברתם אמרתי דהפירוש כך הוא דהנה יש לומר דפליגי אם נפסוק להלכה דקול מראה וריח אין בו משום מעילה או נאמר דהדין דיש בו משום מעילה. רב יהודה סובר דתיכף כאשר התחיל הקול מעל ויצא לחולין ותוקע כל הסדר תקיעות בשופר של חולין ואינו עושה שום עבירה בעשיית המצוה אף שנוכל לומר באופן הב' דהמצוה באה ע"י העבירה כי תמיד מוכרח להיות תחלת הקול שהוא בעבירה. אכן מפורש להדיא בתוס' מס' סוכה דמצוה באה בעבירה הוא דוקא אם המצוה ג"כ מסייע לגמור העבירה אבל אם קנין הגזילה כבר נגמר קודם המצוה אז לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. וא"כ כאן הלא כבר מעל בתחלת הקול קודם עשיית המצוה ובלא המצוה ג"כ מעל ואין המצוה שום מסייע לעבירה לכך סובר ר"י דיצא, אבל רבא סובר דאין בקול משום מעילה והמעילה באה ע"י המצוה והמצוה הוא לאחר דתקע נמצא שכל התקיעות היו בשל הקדש.
באופן אחר יש לפרש סברת פלוגתתם דהנה לקמן הובא פלוגתא בגמרא שלש תרומות נאמרו בר"ה חד אמר אחד מדברי תורה ושנים מדברי סופרים וחד סבר שנים מדברי תורה ואחד מדברי סופרים. ואיתא בתוס' סוכה דמצוה דאורייתא הדין דמן התורה יכולה להיות אף בעבירה רק מדרבנן אין יכולה להיות בעבירה אבל מצוה דרבנן אפי' מדרבנן יכולה להיות בעבירה. והשתא יובן פלוגתתם רב יהודה סובר אחד מדברי תורה ושנים מדברי סופרים וכיון דתקע תקיעה ראשונה דהוא מן התורה יצא מצות תקיעה ומעל ויצא לחולין ותוקע השנים בשופר של חולין ונמצא שאחת תקע באיסור ושנים בהיתר ויצא באחת מן השנים על תקיעה דאורייתא והראשונה יהי' על תקיעה דרבנן דיכולה להיות באיסור, ורבא סובר שנים מדאורייתא ואחת מדברי סופרים ותקע שנים באיסור ואחת בהיתר ולא יצא מדרבנן על תקיעה דאורייתא כי שנים צריכין להיות בהיתר וכאן רק אחת בהיתר כמובן. אח"כ שמעתי שנמצא בספר שאגת ארי' מעט דומה לזה תודות לד' שכונתי מעט לדברי הגאון ז"ל:
שם ברש"י ד"ה של עולה וכו' ותלשו מחיים דאילו לאחר זריקה אין מעילה וכו' עיי"ש. והעולם מתמיהין בדברי רש"י ז"ל הא יכול להיות אחר שחיטה וקודם זריקה. ונראה לענ"ד ליישב דהנה ידוע דעולת נדבה אין שוחטין ביו"ט וע"כ הי' השחיטה ערב יו"ט. ולפ"ז אם יתקע ביו"ט ויהיה אז עוד קודם זריקה הלא נפסל בלינה וא"כ אינו במציאות שיעשה כך ומשום הכי מפרש דתלשו מחיים, ולפ"ז ע"כ מוכרחין לומר דהיה התלישה במזיד כי אם הי' בשוגג הי' מועל תיכף בתלישה ויצא לחולין וכבר תקע בשופר של חולין ומה מקשה רבא אימת מעל אלא ע"כ נשמע מדברי רבא שרב יהודה מיירי שתלשו במזיד. אך קשה באמת מנא ליה לרבא הא דלמא מיירי רב יהודא בתלשו בשוגג ומעל תיכף בשעת תלישה ויצא לחולין, ויש לומר דאי אפשר לומר כך דאם יהיה התלישה בשוגג וכבר יצא לחולין קודם התקיעה א"כ אמאי לא יתקע לכתחלה אלא ע"כ מיירי שהתלישה הי' במזיד ודו"ק:
בגמרא שם אמר ר"י בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה. דעומד לשריפה כשרוף דמי ושופר בעי שיעור. והנה בתוס' שם מקשים הא ר"י סובר לעיל בשלמים לא יצא דסבור מצות להנות נתנו ור"ח גורם רבא דסובר לעיל לאו להנות נתנו עיי"ש. ויש להבין בדברי ר"ח ז"ל הלא אפי' לרבא ע"כ מיירי בע"ז של עכו"ם דבשל ישראל אינו מועיל ביטול ועומד לשריפה א"כ הוו ממש כשל עיר הנדחת דאמרי' מיכתת שיעוריה אלא ע"כ מיירי בע"ז של עכו"ם. ולפ"ז שפיר נוכל לגרוס ר"י ואיירי בע"ז של עכו"ם לאחר ביטול דלא אסור בהנאה ולכתחלה לא יתקע משום דמאיס. אמנם לא קשה מידי דזה יהי' ניחא במה דסובר בשופר של ע"ז אם תקע יצא אבל עדיין יוקשה למה הוצרך לשל עיר הנדחת הטעם דמיכתת שיעוריה הלא בלא זה ג"כ אסור בהנאה ומשום הכי מוכרחין לגרוס כאן רבא כגירסת ר"ח ז"ל ועי' בספר פנ"י ודו"ק:
ברש"י שם ד"ה בשופר של ע"ז ששימש בו לעכו"ם. ויש לדקדק למה לא פירש"י ז"ל בשופר של ע"ז עצמו. ויש ליישב עפ"מ שאמרנו לעיל דלא מיירי הכא בשל ישראל רק בשל עכו"ם. והנה הקשה הר"ן ז"ל הא מדאגביה קנה ותירך דאגביה ע"מ שלא לקנות עיי"ש. וזהו יכול להיות רק בשל משמשי עכו"ם והגביהה ישראל ע"מ שלא לקנות. אבל אם נאמר דתלשו מע"ז עצמה אז ממ"נ אם הנכרי תלשו הוו ביטול גמור ואין שום רבותא בזה דיצא. ואם הישראל תלשו א"כ ודאי הי' הגבהה ע"מ לקנות והוו ע"ז של ישראל. ולכך פירש"י ז"ל דמיירי בשופר תלוש המשתמש בו לע"ז ולא הי' התלישה ע"י ישראל רק ההגבהה הי' ע"מ שלא לקנות ודו"ק:
בגמרא שם אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה המודר הנאה מחבירו מותר להזות עליו המודר הנאה מן המעיין טובל בו וכו' והקשו בתוס' למאי אצטריך לאשמעינן בכל חד כפול. ולמה לא מקשי התוס' למאי אצטריך לאשמעינן תרוויהו שופר ומעיין תירץ המהרש"א ז"ל משום דכל חדא מילתא אחריתי הוא עיי"ש. אולם קשה להבין היאך שייך בזה לומר מילתא אחריתי הא הטעם דכולהו חד הוא משום מצוה לאו להנות נתנו. גם תירוץ התוס' שם אינו מובן לכאורה דרצונם שם לחלק אם דעתו על רבא דבר מצוה עיי"ש. הא מפורש בדברי המודר הנאה היינו דאוסר על עצמו הנאה וכבר אמר רבא לעיל אצל עולה ושלמים דמצוה לאו להנות נתנו ואינו בכלל איסור ולא צריך תו לאשמעינן הני ד' אופנים הנ"ל כמובן כי היאך שייך לומר דמחמת דעתו הוא הלא הוא אוסר על עצמו בפירוש הנאה וזאת אינו בכלל הנאה.
ואמרתי ליישב כך דהנה בתוס' שם ד"ה המודר הנאה מביא מגמ' נדרים דאמרינן שם דנדר חמור משבועה דנדר חייל על דבר מצוה ושבועה לא חייל משום דנדר הוא מיתסר חפצא ושבועה מיתסר נפשי' ומחלק אביי שם בין הנאת סוכה עלי לאומר שבועה שלא אהנה מן הסוכה דיכול לאסור הסוכה עליו שאינה משועבדת לו אבל אינו יכול לאסור עצמו על הסוכה שהוא משועבד לה ופריך עלה רבא וכי מצות להנות נתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה, נמצא לפי דברי רבא אם הזכיר לשון הנאה אף בנדר אינו אסור בישיבה של מצוה כי מצוה לאו הנאה הוא רק החילוק בין נדר לשבועה היכא שהזכיר סתם ישיבה דבנדר אסור אף ישיבה של מצוה ובשבועה לא ומסיק שם בתוס' דיכולין לומר דגם בתקיעת שופר יהי' חילוק אם אומר הנאת שופר עלי מותר בתקיעת מצוה ואם אומר סתם תקיעת שופר עלי' יהי' אסור בתקיעה של מצוה כמו גבי סוכה, אך יש לחלק דבסוכה יש הנאה בהישיבה חוץ מן המצוה אבל גבי שופר אין שום הנאה חוץ מהמצוה כי אינו מכווין לשיר ולפ"ז יש להבין מה מקשה שם רבא וכי מצות להנות נתנו הלא חוץ מהמצוה יש הנאה בישיבה. וע"כ מוכרחין אנו לומר סברת רבא כך הוא דאם אמר בפירוש לשון הנאה כונתו על ישיבה של הנאה לחוד אבל אם אמר סתם ישיבה דעתו גם על ישיבה של מצוה שיש בה הנאה ג"כ אבל דבר שאין בה הנאה אין אסור כי אין דעתו של אדם רק לדבר ששייך בו הנאה. וזהו רק בסוכה שחוץ מהמצוה יש הנאה בישיבתה לכך אף ישיבה של מצוה בכלל האיסור אבל בתקיעת שופר חוץ מהמצוה אין בו הנאה אז אף כשאומר סתם תקיעת שופר עלי אין תקיעה
של מצוה בכלל האיסור עיי"ש בתוס'.
אולם צריכים להבין מה שאמר רבא הלשון המודר הנאה מחבירו או משופר הלא אף אם אומר סתם תקיעת שופר עלי ג"כ מותר בתקיעה של מצוה. ויש לומר דהנה באמת יש להבין מאיזה טעם יהי' מותר בתקיעה של מצוה אם אמר סתם תקיעה ולא אמר הנאה. אך כבר אמרנו הטעם משום דאין דעתו של אדם רק על דבר שיש בו הנאה. וזהו ג"כ כונת של רבא שאמר בלשונו המודר הנאה היינו לא שאמר בפירוש מלת הנאה רק כונתו דבאיזה לשון שאומר דעתו הוא על הנאה ומשום הכי הוא מותר בתקיעה של מצוה כי אין דעתו לאסור עליו תקיעת מצוה שאין בה הנאה. והשתא ניחא דאינו דומה לעולה ושלמים דשם איסור הנאה שהתורה אסרה ומצוה אינה בכלל איסור הנאה. אבל כאן בד' דברים שחושב רבא האיסור הוא מהאדם האוסר על עצמו ואם באמת הי' כונתו על המצוה הי' ג"כ אסור דבנדר יכול לאסור על עצמו אף דבר מצוה רק אנו אומרים דסתם דעתו של אדם הוא רק על דבר שיש בו גם הנאה וממילא תקיעה של מצוה שאין בה הנאה חוץ מהמצוה אינו בכלל האיסור. והשתא דהטעם הוא רק משום שאנו אומדין דעתו יהי' מובן בטוב טעם כוונת המהרש"א ז"ל הנ"ל משום דכל חדא מילתא אחריתא הוא ואם הוה אמר בחד לא הוה ידעינן אידך דאפשר ע"ז הי' דעתו כסברת התוס' שם, רק קושית התוס' הוא למאי אצטריך בכל חדא לכפול ותירץ דבזה ג"כ יש סברא לחלק בכונת דעתו כמובן ובזה יתורץ מה שהקשה לי תלמידי היקר שמחה בונם שיחי' בן מרן הרב הצדיק והקדוש שליט"א מגור בזה שאמרנו לעיל כונת רבא שם בסוכה דאם אומר בפירוש לשון הנאה דעתו על דבר שאין בו רק הנאה לחוד א"כ למה סובר כאן המודר הנאה ממעין אינו רשאי לטבול בימות החמה אפי' טבילה של מצוה הלא דעתו הי' רק על דבר שאין בו רק הנאה לחוד כמו שמקשה שם גבי סוכה. אמנם לפי הנ"ל ניחא דאין כונת רבא כאן שאומר בפירוש הנאה דזה כבר שמעינן מעולה ושלמים רק הכונה הוא דכל ענין שיאמר הכל דעתו על הנאה כנ"ל והשתא א"ש החילוק בין בימות הגשמים לימות החמה ודו"ק.
שם בגמרא שלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ומקשה בגמ' כפאו מאן אילימא כפאו שד [היינו בזמן שהוא חולה ויוצא לאח"כ בזמן שהוא בריא] והא תניא עתים חלים ועתים שוטה וכו' אמר ר"א שכפאוהו פרסיים. ופירש"י ז"ל אע"ג שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא עיי"ש. ולכאורה משמע מלשונו שכפאוהו לאכול מצה והוא ידע שהוא מצה ושהיום פסח רק לא נתכוין לצאת ידי חובת מצה. וקשה מה זה דוקא שכפאוהו פרסיים הי' יכול לומר כפאוהו ישראל. ואפשר לומר שבאופן זה בודאי לא יצא דהנה ידוע מה שמובא בהר"ן דברי רבינו שמואל ז"ל דאף להמ"ד מצות אין צריכים כונה הוא דוקא בסתם אבל אם מכוין בפירוש שלא לצאת לא יצא. וא"כ כשכופין אותו לאכול מצה והוא יודע שהוא מצה ואינו רוצה הוי בפירוש מכוון שלא לצאת ולא יצא ומשום הכי מוכרחין לאמור שכפאוהו פרסיים לעבור על דברי תורה לאכול חמץ והוא ג"כ סבור שהוא חמץ ובאמת הי' מצה אז אע"ג דלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה כי לא ידע שהיא מצה מ"מ יצא דעכ"פ לא הוה מתכוין שלא לצאת כמובן.
אבל זה אינו דהנה ידוע דברי הרמ"ם ז"ל בהל' גירושין גבי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דהוו לרצונו הטעם לזה משום דשורש כל איש מישראל רצונו לעשות המצוה רק השאור שבעיסה מעכב אותו מלעשות אבל כאשר עושה בטח עושה ברצונו הטוב כדין. כמו כן כאן צריכים לומר אף שהוא ע"י כפייה מ"מ כאשר אוכל בכוח היא ברצון גמור ולפ"ז יש לתרץ להיפך שאם כפאוהו ישראל לאכול מצה בודאי דיצא אולם אין בזה שום חידוש דפשיטא ומשום הכי מוכרח ר"א לומר כפאוהו פרסיים לאכול חמץ כנ"ל:
שם בגמרא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר [ותקע סדר התקיעות] יצא. והנה, לפי הנראה הך זאת אומרת הוא רק מכפאוהו פרסיים אבל בכפאו שד אין יכול לזמר זאת אומרת. אבל לכאורה קשה להבין הלא כל עיקר הטעם הוא משום מצות אין צריכות כונה א"כ מה הי' לו לרבא להמתין במאמרו "זאת אומרת" עד הכא והי' יכול לומר כן תיכף על כפאוהו ואכל מצה יצא ואין נ"מ היאך כפאוהו זאת אומרת התוקע לשיר יצא. עוד יש להבין למה לו לרבא להזכיר דבר פרטי התוקע לשיר הי' לו לומר בדרך כלל זאת אומרת מצות אין צריכות כונה, ונלענ"ד לתרץ כל זה עפ"מ שאמרנו לעיל הפירוש דכפאוהו פרסיים היינו לאכול חמץ וא"כ יש חילוק גדול בין כפאו שד לבין כפאוהו פרסיים דבכפאו שד אין שום כונה לצאת וגם אין בו שום דעה אחרת. אבל בכפאוהו פרסיים לאכול חמץ אז לא די שאין כאן כונה לצאת רק עוד דעתו שאוכל חמץ בכפייה וכן בתוקע לשיר ג"כ כן כי לא די שאין מכוין לצאת רק עוד דעתו רק לשיר והשתא אתי שפיר דהמתין רבא עם זאת אומרת עד כפאוהו פרסיים, וממילא ניחא השתא דלא אמר זאת אומרת מצות אין צריכות כונה דאדרבא מ"ש התוקע לשיר הוא יותר רבותא שאף שדעתו לשיר מכל מקום הוא יודע שתוקע סדר התקיעות כמו בכפאוהו פרסיים שמרגיש באכילתו שאוכל מצה. וזהו שמקשה בתוס' למה הוצרך רבא לדייק מהכא הלא הי"ל לדייק זאת מהברייתא במס' פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת ואכלו שלא במתכוון יצא דשם ג"כ מרגיש באכילתו טעם חזרת ודו"ק:
שם בגמרא פשיטא היינו הך וכו' לכאורה צריכים להבין למה צריך לכפול הקושיא ולומר "היינו הך" דדי באומר פשיטא כמו בכל הש"ס אך יש לומר דאין כונת הגמרא כאן דהדין הוא פשיטא דאדרבא הדין הוא רבותא גדולה, רק קושית הגמרא הוא היינו הך מה בא להשמיענו במה שאמר זאת אומרת הלא אנו רואין בפירוש דהיינו הך. וזהו כונת רש"י ז"ל בד"ה פשיטא דזאת אומרת כן. היינו דרש"י ז"ל בא להשמיענו שלא נפרש קושית פשיטא על הדין רק על זאת אומרת:
ומתרץ הגמרא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכיל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל. והקשה בספר פני יהושע למה צריך הגמ' לחלק שופר ממצה בשני חלוקים הא די באחד משניהם ולומר התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכיל כפירש"י ז"ל דנהנה באכילתו ולאו מתעסק הוא אבל הכא בשופר מתעסק הוא. או לומר חילוק השני לחוד הכא זכרון תרועה כתיב וצריכים כונה כי לשון זכרון מורה על כונה והכא מתעסק הוא אבל גבי מצה לא כתיב לשון זכרון ולמה צריכים לתרץ בכפל עיי"ש. אמנם למה שאמרנו לעיל דכשם שמרגיש אכילת מצה בעת אכילתו מ"י כפי' כמו כן יודע שהוא סדר תקיעות בעת שתוקע לשיר א"כ אין כאן שום חילוק ביניהם. וגם החילוק שכאן כתיב זכרון וגבי מצה לא ג"כ אינו לכאורה. דכאן עיקר המצוה לשמוע אבל גבי מצה עיקר המצוה היא האכילה ומאי ענין זכרון לכאן אלא ודאי דכוונת הגמרא בהחילוק כך הוא ואין כאן אלא חילוק אחד והיינו דשם הקפידה התורה העיקר על הנאת אכילת מצה וכל זמן שהוא נהנה מאכילת מצה לא נחשב למתעסק עד שיחסר ממנו הרגשת הנאת אכילה אז יהיה נחשב למתעסק. אבל כאן הקפידה תורה העיקר על כונה לשמוע והוי מתעסק בחסרון הכונה גם לצאת כי אנו רואין שעיקר המצוה הוא כונת השמיעה ושמיעה הוא דבר התלוי בכונה. והוה אמינא לחלק ביניהם אפי' לענין כונה לצאת מחמת דמצוה זו תלוי בכונה. קמ"ל דכל זמן שיודע שתוקע סדר התקיעות לא הוי מתעסק. וזהו כונת רש"י ז"ל קמ"ל דאע"ג דמתעסק הוא יצא. היינו אע"ג דהוא מתעסק לגבי כונת המצוה מ"מ יצא והא דתנן לקמן מתעסק לא יצא היינו דאינו יודע שזה הוא סדר התקיעות ובזה יתיישב על נכון קושית המהרש"א ז"ל על רש"י ז"ל במ"ש דאע"ג דמתעסק יצא עיי"ש ולפי דברינו הנ"ל ניחא:
ובאופן אחר יש לומר כונת החילוק הנ"ל כך הוא, דהנה שם אצל הנאת אכילה אף דמתחלה הי' סבור שהוא חמץ אכן בשעת אכילתו יש לו הנאת אכילת מצה ולכך לא נחשב למתעסק. אבל כאן גם בשעת תקיעתו ג"כ מכוין לשיר והוה אמינא דהוה מתעסק בכונת התקיעות קמ"ל דזה אינו חשיב מתעסק כי אף שמכוין לשיר אבל מ"מ הוא שר בסדר התקיעות וק"ל.
אולם עדיין צריכין להבין הלא באמת יש סברא נכונה לחלק בין שופר למצה כנ"ל אלא רבא מחדש מסברא דנפשיה דזה אינו חשוב מתעסק א"כ מה זה שאמר בלשונו זאת אומרת. ואמרתי ליישב דכונת רבא כך הוא דלא חשיב הנאת אכילה רק אם דעתו ורצונו הוא לאכילה אז אף שהיה בדעתו שזה חמץ מ"מ שייך לומר הא אכיל מצה ונהנה מאכילת מצה. אבל כשכופין אותו ואין דעתו לשום אכילה לא שייך לומר הא אכיל ונהנה והוה מתעסק באכילתו כמו כאן בשופר דהוה מתעסק גבי הכונה ואעפ"כ יצא שם כמו כן כאן גבי שופר ג"כ יצא ודו"ק היטב:
והנה הרמב"ם ז"ל בהל' חו"מ פסק כפאוהו ואכל מצה יצה. נראה מדבריו ז"ל שסובר מצות אין צריכין כונה ותמה עליו הרב המגיד ז"ל הלא בפ"ד מהל' שופר פוסק הרמב"ם ז"ל נתכוין השומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוין התוקע להוציאו או שנתכוין התוקע להוציאו ולא נתכוין השומע לצאת לא יצא עד שיכוין השומע והמשמיע אלמא דסבר הרמב"ם ז"ל דמצות צריכות כונה עיי"ש. ונראה לענ"ד לומר שהרמב"ם ז"ל סובר דיש חילוק בין שופר למצה. דתקיעת שופר אין עושה שום מעשה אלא השמיעה ואפילו התוקע בעצמו עיקר המצוה אצלו, הוא השמיעה לפיכך צריכים כונה. משא"כ באכילת מצה. ורק רבא הוא שמשוה דינן כאחד וראיה לזה דאמרינן בגמ' אלמא קסברי רבא. ולמה לא דייק הגמ' זאת מכפאוהו ואכל מצה אלמה מוכח שרק רבא הוא שמדמה שופר למצה אבל אינו מוסכים זאת בפי כל והסתם גמ' סובר דאין שום דמיון שופר למצה ולכך פוסק הרמב"ם ז"ל בשופר כר"ז דאמר לשמעי' אכוין ותקע לי.
ונמצא השתא דרבא דאמר זאת אומרת ממצה על שופר אחד משני אופנים. או שסובר דתקיעה נמי חשיב מעשה או דסובר שאין לחלק בין מצוה שיש בה מעשה למצוה שאין בה מעשה. אכן אם נאמר דהוא סובר דתקיעת שופר נמי חשיב מעשה כמו אכילת מצה. א"כ קשה מה מקשה בגמ' מק"ש הלא ק"ש הוא רק דיבור. וע"כ מוכרחין לומר אופן הב' דסובר שאין חילוק בין יש בה מעשה אם לאו. ולכך מקשה הגמ' עליו מק"ש. אך עדיין צריכים להבין קושית הגמ' אם יהי' אפשרות לומר דתקיעת שופר נחשב למעשה א"כ דלמא סובר רבא דתק"ש נחשב מעשה ואין עליו שום קושיא מק"ש. וע"כ פשיטא לי' להגמרא דאין שום לכ"ע אך סברא לומר כן דתקיעת שופר הוי מעשה משום דעיקר מצותו הוא השמועה ולא התקיעה רק רבא לחודיה תפס דאין חילוק לענין כונה אם המצוה הוא במעשה אם לאו ומקשה הגמ' עליו שפיר מק"ש. וממילא הוכיח הרמב"ם ז"ל שפיר שסתם גמרא סובר דתקיעת שופר לא חשיב מצוה הבא במעשה ומשום הכי מחלק בין שופר למצה כהסתם גמרא. וגם מוכח מסתם גמ' דיש לחלק בין מצוה ע"י מעשה למצוה שלא ע"י מעשה כי משום הכי מדייק הגמ' רק מרבא כנ"ל ודו"ק:
אמנם אחר העיון נראה לי לומר דתקיעת שופר חשיב ג"כ מצוה ע"י מעשה זה הוא דוקא רק להתוקע סדר התקיעות של מצוה סתם אף שהוא לא נתכוון לשם מצוה מ"מ אמרינן דהמעשה נחשב לכונה. אבל גבי השומע שאינו עושה שום מעשה וגם התוקע אם לא נתכוין לתקוע עבור השומע אז ליכא שום מעשה וצריכין כונה. ולכך פסק הרמב"ם ז"ל כר"ז עד שיתכוין השומע ומשמיע אבל התוקע בעצמו י"ל שסובר הרמב"ם ז"ל דיוצא אף אם לא כיון למצוה דהתקיעה חשיב מעשה כמו גבי מצה וזהו דוקא אם לא נתכוין לשיר אבל כשמתכוין לשיר לא שייך לומר דהמעשה נחשב לכונת המצוה דאדרבא הלא השיר ג"כ ע"י המעשה ועשאה בפירוש לשיר א"כ נשאר המצוה בלא כונה. ומשום הכי הביא הרמב"ם ז"ל דין זה דהתוקע לשיר יצא. אבל רבא סובר דאין לחלק בין מצוה למצוה ומש"ה קאמר זאת אומרת ומתמה הגמ' עליו מק"ש כנ"ל ודו"ק: