אור ברסלב

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת ביצה

מסכת פסחים

דף ב.

במשנה ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל. וכתב רש"י ז"ל לא תאכל בו ביום. נראה שבא לפרש כן משום שיש הוה אמינא שב"ה באו לאסור גם למחר בחול. משום הכנה מי"ט לחול. על זה בא רש"י לפרש שהאיסור הוא רק בו ביום אבל למחר בחול מותר משום דסעודת חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה:

אמנם עדיין יש לדקדק למה המתין רש"י ז"ל בזה לפרש על דברי ב"ה הלא תיכף על דברי ב"ש היה לו לפרש שמתירין אף בו ביום דיש הוה אמינא לאסור אף למחר כנ"ל לכך באו להתיר למחר והי"ל לרש"י לאשמעינן שאף בו ביום מתירין. ויש ליישב דהנה אם הי' מפרש על דברי ב"ש כנ"ל עדיין לא הוו ידעינן שכונת ב"ה רק על בו ביום והיינו אומרים שאוסרים גם למחר בחול משום הכנה דיו"ט לחול ומשום הכי הזכירו האיסור על אכילה לא על טלטול והי' ראי' מוכחת מזה שכונתם גם למחר בחול לכך מפרש רש"י ז"ל על ב"ה שאוסרים רק בו ביום ומזה נשמע גם על ב"ש שהם מתירין אף בו ביום דלמחר גם ב"ה מתירין. וממילא לא איצטריך עוד לפרש זאת על ב"ש כי מזה נשמע על שניהם ודו"ק:

שם בגמרא אוכלא דאפרת הוא. עי' בתוס' שם דפרושו שהביצה שנולדה נפרדה מן התרנגולות ואי בעי שחיט לה ואכיל כל מה שבגוה. ודברי התוס' אלו צריכים הבנה במה שכתבו דהביצה שנולדה נפרדה הוא מן התרנגולות הלא מה זו נתינת טעם להיות מותר. הא עיקר הטעם לכאורה מחמת דאי בעי שחיט ואכיל כל מה שבגוה וחשיב הביצה ג"כ מוכן לאכילה. וגם בגמרא קשה להבין מה נתינת טעם הוא זה להיות מותר במה שאמר אוכלא דאפרת הוא. ונראה לענ"ד ליישב דהנה באם נאמר דהביצה שנולדה לא נחשב כאבר התרנגולת לא מהני הטעם דאי שחט לה אכיל כל מה שבגוה כמו בתרנגולת העומדת לגדל בצים לפי סברת המקשן דאף לר"ש דהתרנגולת מותרת אעפ"כ הביצה אסור ואינו מועיל הטעם דאי שחט לה אכיל כל מה שבגוה כי כל זמן שהיא בתרנגולת חשובה עם התרנגולת אבל כשנולדה כבר יש לה שם לעצמה היינו שם נולד לאיסור. כמו כן בתרנגולת העומדת לאכילה עם כל מה שבגוה כל זמן שהיא בגוה מותרת אבל כשנולדה אין לה שום שייכות עם התרנגולת ואף שמותרת מ"מ הביצה אסורה משום נולד. על זה אמר בגמרא דהביצה הוא אוכל הנפרד מן האוכל והיא כאבר התרנגולת הנפרד ממנה ולא הוו דבר חוץ ממנה רק חשובה בשר תרנגולת שנפרד והוו שפיר כמו אם שחיט לה ואכיל מה שבגוה כמו כן עתה לא נתחדש עלי' שום איסור והוו מוכן כהתרנגולת עצמה.

והמהרש"א ז"ל שם הקשה מתרנגולת העומדת לגדל לפי סברת המקשן עיי"ש מה שתירץ, ולענ"ד כונת תירוצו כך הוא דכאן בתרנגולת העומדת לאכילה עם כל מה שבגוה ולא הי' עד עתה עליה שום שם איסור. גם אחר שנולדה אין שום מקום לחול עלי' שום איסור מוקצה כי היא עתה ג"כ כמו אבר התרנגולת שאין עלי' שום מוקצה, אבל בתרנגולת העומדת לגדל יש עליה שם מוקצה והביצה הנולדה בודאי יש עליה איסור מוקצה ביותר חומר. אף שהתרנגולת מותרת דלית ליה לר"ש איסור מוקצה. אבל הביצה שהוא חומר ביותר אסור אולם כל זמן שהיא בהתרנגולת ואין עלי' שם מוקצה ביותר ודאי מותר. כך הבנתי בכונת המהרש"א ז"ל והבן

בגמרא שם ומי אמר רב נחמן הכי. ופירש"י ז"ל דבית הלל כר' יהודה, וקשה להבין מהיכן קא דייק רש"י ז"ל שקושית הגמרא הוא רק אליבא דב"ה הלא הקושיא זו הוא ג"כ אליבא דב"ש דשם אמרו ב"ש כר"י והכא אמר דב"ש כר"ש כמובן. ונראה לענ"ד ליישב דהנה אליבא דב"ש ניחא דשבת דחמירא מחמירין בה אבל יו"ט דקיל מקילין בה כך הוא סברא פשיטא. אך הקושיא הוא רק אליבא דב"ה דמהיכי תיתי לאמר שבשבת דחמירא יהי' מקילין בה וביו"ט דקיל יהי מחמירין והי"ל לתרץ כאן דב"ה בין בשבת ובין ביו"ט לית להו מוקצה רק מחמירין הם בנולד. ועל זה מתרץ דמצינו דרבי תפס הסברא להיפך בשבת לקולא וביו"ט לחומרא. ומשום הכי מוכרחין לומר דב"ה סוברים ג"כ ביו"ט להחמיר במוקצה ובשבת להקל וק"ל:

דף ד.

תו"ס ד"ה נימא קסבר וכו'. מחלקי שם אם הוא מוקצה מחמת מצוה אז אף אם אתקצאי בין השמשות שעבר אמרינן אתקצאי לכל היום התשיעי ואם הוא מוקצה מחמת איסור אז לא אמרינן דאתקצאי בין השמשות שעבר יהי' מוקצה כל יום מחר עיי"ש, ונ"ל להסביר דבריהם ז"ל דהנה שם באיסור נוי סוכה הוא כל זמן שיש עליו מצות ישיבה ובין השמשות של שמיני לתשיעי מוטל עליו ג"כ המצוה לישב וכל זמן שיש עליו מצות ישיבה יש עליו האיסור ונחשב האיסור ג"כ מהשתא אף שהישיבה הוא מחמת העבר אעפ"כ המצוה עושה גם עתה וממילא יש עליו האיסור של נוי סוכה ולא נחשב האיסור מחמת לשעבר רק מהשתא כמובן ודוק:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה