אור ברסלב

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת פסחים

מסכת עירובין

דף לא.

במשנה נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. ובגמרא שם איתא אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ומפרש שם בגמרא דאביי סובר כיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותה הוא קאי. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוו לי' זוזי הוו מסלק לי' בזוזי אשתכח דהשתא קא קני עכלה"ג. ונראה לי לבאר בטוב טעם סברת פלוגתתם באופן זה דאביי סובר כל כי האי גווני שמשעבד לי' הנכסים באם שלא יפרע לזמן המוגבל יהי' שלו אז נחשב כמו מכירה על תנאי שעד זה הזמן יהי' לו כח לפדות וכשיבוא הזמן הלא כבר פסק התנאי והוי שלו משעת המכירה. ורבא סובר דהנכסים הוו כמו ערב עד זמן המוגבל וכשבא הזמן לא פרע עדיין הוא גובה מן הערב אבל עד עתה הוו של לוה.

ומקשינן שם בגמרא תנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו שאם לא יפרע לו בזמנו יהי' החמץ שלו והגיע הזמן אחר הפסח ולא פרע מותר בהנאה אא"ב למפרע הוא גובה דכל הפסח הוו החמץ של נכרי אף שהי' בבית הישראל יש לאוקמי באפותקי דמפורש האחריות על הנכרי והוו חמץ של נכרי אמטו להכי מותר אבל אם אמרת מכאן ולהבא הוא גובה הוו חמץ של ישראל בבית הישראל אף אם אחריותן על הנכרי ג"כ אסור וקשיא לרבא. ומתרץ הב"ע כשהרהינו אצלו ובע"ח קונה משכון לאחריות והוו בביתו של נכרי ואחריות על הנכרי אף דהחמץ הוא של ישראל מ"מ אינו עובר. והקשו עוד בגמרא הא קיי"ל נכרי מישראל אינו קונה משכון והוו חמץ של ישראל ואחריות על ישראל. ומתרץ דאמר לו מעכשיו והוו הקנין למפרע כמו לאביי. והנה לכאורה לפי הנראה מסוגיית הגמ' שוב לא צריכין עתה לבוא לתירוץ הנ"ל דמיירי כשהרהינו. אולם לפי לשון הגמרא משמע שלא נפל מתירוץ דהרהינו רק מוסיף עוד לו התירוץ דמעכשיו וכן הוא מוסכם בכל הפוסקים והוכחה לזה דלא אמר בתירוץ דמעכשיו הלשון "אלא" משמע דבא להוסיף כנ"ל ולכאורה קשה להבין, ונראה לענ"ד ליישב דהנה אף במעכשיו אם יהי' בביתו של ישראל ואחריותן עליו ג"כ עובר אלא ע"כ מוכרחין לאוקי באפותיקו מפורש דאחריות על הנכרי. ע"כ נראה להגמ' יותר לעמוד בהרהינו ויהי' על של נכרי בבית הנכרי אף שהאחריות על הישראל ג"כ מותר כי תיבות "על חמצו" יותר נראה דמיירי בהרהינו. ומתחלה הי' כונת הגמ' שלאביי ניחא על כל האופנים אך לרבא קשיא, אבל כאשר תירץ בהרהינו משום דבע"ח קונה משכון אף שדחה זאת והוצרך למעכשיו מ"מ לא נפל מהרהינו כנ"ל ועתה צריכין לומר דלפי המסקנא גם לאביי מיירי בהרהינו רק החילוק ביניהם הוא במעכשיו דלאביי לא צריכין למעכשיו ולרבא צריכין. ובזה מובן היטב כונת רש"י ז"ל במתניתן דאמר ולקמן מוקמינן לה כשהרהינו אצלו עכ"ל ולמה לא זכר רש"י ז"ל גם מעכשיו. אבל השתא ניחא דרש"י נקט אליב דהמסקנא דלכ"ע מיירי בהרהינו אבל מעכשיו תלוי בפלוגתא ובפלוגתא לא מיירי רש"י ז"ל, ולכך לא נקט האקומתא דמעכשיו כמובן.

אמנם אחר העיון בדברי רש"י ז"ל הבנתי באופן אחר, דהנה צריכין להבין דבריהם ז"ל דברישא מפרש דהוו דידיה ובסיפא מפרש דקם לי' ברשותו דמלשון זה משמע דלא הוו דידי' ממש רק קם ברשותו כמו שמצינו גבי בע"ח דקונה משכון דהפירוש הוא דקם לי' ברשותו לחייב באונסין אבל לא הוו לגמרי דידיה וצריך להבין השינוי לשון זה של רש"י ז"ל. ויש לומר דהנה שיטת ר"מ לקמן דנכרי מישראל אינו קונה משכון וישראל מנכרי קונה. ולפי זה ניחא דברישא דמיירי נכרי מישראל דאינו די בהרהינו לחוד ומוכרחין לאוקמי במעכשיו ובזה האופן הוו שפיר דידי' ממש. אבל בסיפא דישראל מנכרי די בהרהינו לחוד בתורת משכון והוו בביתו של ישראל ואחריותן עליו. וזהו כונת רש"י. ז"ל שכל המשנה מיירי בהרהינו רק החילוק הוא דברישא מיירי באופן דהוא דידי' לגמרי דהיינו במעכשיו ובסיפא די בהרהינו לחוד דקם ברשותו בתורת קונה משכון לאחריות נמצא דעתה מפורש בדברי רש"י ז"ל מעכשיו ג"כ כשיטת רבא שהלכה כמותו.

אכן עדיין צריכין להבין למה לאביי הי' ניחא להגמרא דמיירי בלא הרהינו רק באפותקי ולרבא אף במעכשיו צריכין עוד להרהינו. ויש לומר דהנה הר"ן ז"ל הקשה אמאי לא אמרינן הואיל כמו גבי חלה ותירץ שיש חילוק בין מחוסר דבור למחוסר פדייה עיי"ש. ויש להבין הלא אנו רואין בדברי רבא דאמר הואיל דאי הוו לי' זוזי הוה מסלק לי' בזוזי. ויש לומר כמו שאמרנו לעיל דלאביי חשיב כמו מכירה על תנאי והקנין מבורר תיכף אך כאשר יגיע הזמן ויתן לו מעות אז הוא מחייב עצמו להחזיר החפץ הקני לו, ולרבא כל כהאי גוונא לא הוו מכירה תיכף רק שיעבוד. בתורת ערב והשתא לשיטת רבא אף במעכשיו לא דמי לאביי דלאביי מבורר הקנין תיכף אף אם יחזיר לו המעות אח"כ ועד נתינת המעות הוו של מלוה. אבל לרבא אף במעכשיו עדיין אינו מבורר הקנין שהוא שלו עתה רק אח"כ כשלא יתן המעות יהי' הקנין למפרע. ולפ"ז תירוץ הר"ן ז"ל שייך רק לאביי דבאמת הוו מכירה מעתה והוו של נכרי רק אתה רוצה לאמור דתהא נחשב של ישראל משום הואיל דבידו לפדותו וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, על זה שייך לחלק ולומר דזהו דוקא רק במחוסר דיבור אבל במחוסר פדייה אין לך מחוסר מעשה גדול מזה אבל לרבא אף במעכשיו עדיין כל ימות הפסח לא הי' מבורר הקנין שהוא של נכרי הואיל שבידו עדיין לא נגמר הקנין והוו כל ימי הפסח חמצו של ישראל ואין להנכרי עדיין שום כח בזה החמץ שיהי' שלו. אכן אם הרהינו אצלו וגם אמר לו מעכשיו בזה האופן מודה רבא דהוו תיכף מכירה בתנאי כמו לאביי והשתא שייך שפיר תירוץ הר"ן ז"ל לרבא כמו לאביי כמובן.

ובזה יובן היטב מה ששואל שם בגמרא ומנא תימרא דשני לן בין אמר מעכשיו ללא וכו'. ע"ש ברש"י ז"ל דאפי' כשהרהינו שני לן בין אמר מעכשיו ללא אמר. ולכאורה קשה להבין הלא שני ושני דמה יועיל לנו הרהינו לחוד אם אינו קונה משכון ולכך מוכרחין למעכשיו שיהי' שלו למפרע כתירוץ הגמ'. אמנם לפי הנ"ל ניחא דבמעכשיו לחוד אף דלמפרע הוא גובה מ"מ לא הוו לרבא כמו לאביי רק עם הרהינו רבא ג"כ מודה דהוו מכירה בתנאי ונגמר המכירה תיכף וי"ש הו"א לומר דרק בלא הרהינו אין הקנין נגמר עתה. אבל אם הרהינו אצלו אף בלא מעכשיו הוו מכירה תיכף כמו לאביי. על זה שואל ומנא תימרא דאף בהרהינו צריכים עוד למעכשיו לשיטת רבא ודו"ק.

והנה הרמב"ם ז"ל בפסקיו הביא רק רישא דמתניתין דנכרי שהלוה לישראל ולא הביא הסיפא דישראל שהלוה לנכרי. ועמד בזה הרב המגיד ז"ל דלמה שביק הרמב"ם ז"ל הסיפא ותירץ שם דהדין דסיפא כבר פסקה הרמב"ם ז"ל במה שכתב וזה לשונו חמץ של נכרי בביתו של ישראל ואחריות על ישראל עובר עליו עיי"ש. והקשו כל המפרשים מה מקשה הרב המגיד ז"ל הלא בין לאביי בלא מעכשיו ובין לרבא במעכשיו הטעם במתניתין הוא רק מחמת דלמפרע הוא גובה. וממילא מובן דכמו שברישא דהנכרי הוא המלוה מותר כמו כן מובן מעצמו דאם הישראל הוא המלוה אסור וא"כ שפיר ניחא דהרמב"ם ז"ל אינו מביא הסיפא דמרישא נשמע להסיפא ואדרבא אם יש לדקדק בזה יותר שייך לדקדק על המשנה גופה למה צריכה לשנות את הסיפא כלל דברישא די כהנ"ל. אולם לפי דברינו הנ"ל ניחא דהרישא מיירי במעכשיו וסיפא מיירי אף בלא מעכשיו. וצריכים להבין בזה דכשהתנא בא לחלוק דברישא מותר ובסיפא אסור משמע דבזה האופן דבסיפא אסור הוא ברישא מותר ובאמת בזה האופן בלא מעכשיו גם ברישא אסור וע"כ מוכרחין לומר דכונת התנא כך הוא דבישראל שהלוה מהנכרי בהרהינו יש אופן להתיר היינו במעכשיו. אבל בנכרי שהלוה מישראל בהרהינו אין שום אופן להתיר כי אף בלא מעכשיו קם ליה ברשותו לאחריות ותמיד אסור. ונמצא השתא דבסיפא יש חידוש יותר שלא נשמע זאת מרישא. ולפ"ז שפיר הקשה הרב המגיד ז"ל דלמה לא הביא הסיפא. ועל זה תירץ דכל עיקר החידוש דסיפא הוא דאף בלא מעכשיו אסור מחמת שהוא בביתו של ישראל ואחריות על ישראל והא זאת כבר פסקה הרמב"ם ז"ל כהנ"ל וא"ש.

וביותר ביאור וטוב טעם נוכל ליישב ולומר דכונת הרב המגיד ז"ל כך הוא דהנה ידוע דיש בזה מחלוקת הראשונים דרש"י ותוס' והראב"ד והר"ן ז"ל סוברים דמתניתין דקתני אחר הפסח הוא דוקא אם הגיע הזמן אחר הפסח אז צריכין למעכשיו אבל אם הגיע הזמן קודם הפסח לא צריכין כלל למעכשיו ואסמכתא לא הוו כיון דכבר הרהינו אצלו ולא מחוסר גוביינו והוו כערבוני מחול לך דלא הוו אסמכתא. והנה כבר הבאתי קושית הר"ן ז"ל דאם הגיע זמן אחר הפסח אמאי לא אמרינן הואיל דבידו לפדותו הוו שלו כמו גבי חלה דאמרינן הואיל דבידו ליתשיל הוו דידיה ותירץ דשאני התם דלא מחוסר רק דיבור אבל כאן לפדות בממון ליכא מחוסר מעשה גדול מזה. ושיטת הרמב"ם ז"ל דמתניתין מיירי בכל השלשה פרטים הגיע זמן קודם הפסח והרהינו ומעכשיו כי אם הגיע זמן אחר הפסח אמרינן הואיל דבידו לפדותו הוו שלו והוו חמץ של ישראל ואחריות על ישראל כי נכרי מישראל לא קנה משכון וע"כ מיירי שהגיע הזמן קודם הפסח. וגם צריכין למעכשיו ואם לא יאמר מעכשיו הוו אסמכתא ולא קנה והוו חמץ של ישראל ז"ל על הרמב"ם. ואחריות על ישראל כי לא קנה משכון ולכך צריכין למעכשיו דמעכשיו מבטל אסמכתא כידוע, וגם מיירי בהרהינו כי בלאו הכי במה קנה כי רבא סובר דבר תורה מעות קונות בישראל ומדישראל בחדא נכרי נמי בחדא ולכך צריכין להרהינו לקנות במשיכה כך שיטת הרמב"ם ז"ל.

אמנם זה הכל ניחא בדברי הרמב"ם ז"ל כשבא לפרש ולבאר דברי המשנה. אבל לפי שיטתו שהתנא דמתניתין מיירי בכל הג' פרטים הנ"ל צריכים להבין מה בא התנא להשמיענו הלא פשוטה דמותר. וע"כ מוכרחין לומר דעיקר כונת התנא לאשמעינן הסיפא דאסור על כל האופנים בלא מעכשיו ואף בהגיע הזמן אחר הפסח כי ישראל מנכרי קונה משכון לאחריות. ובא להשמיענו חידוש דבחמץ של ישראל בהרהינו אצל נכרי יש אופן להיתר. ובחמץ של נכרי שהרהינו אצל ישראל אין בנמצא שום אופן להיתר כי ישראל מנכרי קונה משכון. ועיקר החידוש הוא בסיפא ותני רישא אגב סיפא. ומשום הכי תני ברישא לשון אחר הפסח אגב סיפא. וכן לשון מותר בהנאה תני ג"כ משום אגב כי באמת בכל הג' פרטים הנ"ל דרישא מותר ג"כ באכילה ותני אגב סיפא דבסיפא הרבותא דאף בהנאה אסור. וזהו כונת הרב המגיד ז"ל דהי' קשה לו אמאי לא הביא הסיפא דהוא עיקר החידוש במתניתין. ולפ"ז מובן בטוב טעם התירוץ שלו דברישא בא הרמב"ם ז"ל לחדש ולפרש המתניתין כנגד כל הראשונים שמיירי בכל השלשה פרטים. אבל זאת מסכימים כולם כאחד דבסיפא אף בלא הגיע זמן קודם הפסח ואף בלא מעכשיו אסור ואין לו מה לחדש בפירוש המשנה רק להביאה לפסק הלכה והלא כבר מובא. ודוק היטיב כי נכון הוא:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה