אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת קדושין › פרק האיש מקדש

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת קדושין · פרק האיש מקדש

פרק א

דף מא.

במתניתין האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו עכ"ל. ויש לדקדק בזה למה צריך התנא לחדש ג' פעמים דכל מה שהאיש יכול לעשות בעצמו כמו כן יכול לעשות ע"י שליח הלא בחד מינייהו סגי. והנה הפני' יהושע ז"ל מפרש דזה ידוע דמילי לא מימסרין לשליח דיהא יכול לעשות שליח אחר ורק שליח הבעל דנותן לו פרוטה או שטר יכול השליח לעשות מכחו שליח אחר ולמסור לו הפרוטה. אבל שליח האשה דהיא מסרה לו רק מילי אין יכול השליח למסור המילי לשליח אחר ולפ"ז יש הוה אמינא לומר דאף נגד שליח הראשון ג"כ יהא חילוק דבעל יכול לעשות שליח ולמוסרו לו הכסף או השטר אבל האשה אינה יכולה לעשות שליח להתקדש על ידו וזהו דמחדש לנו התנא בדרך לא זא"ז דהאשה ג"כ עושה שליח ומשום הכי לקמן בברייתא צריכין לשני דרשות. וזהו שהביא לקמן בברייתא דשליח עושה שליח הוא רק שליח הבעל. ועל האב צריכין לאשמעינן כדלקמן בגמ' לדיוקא בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. אכן כאשר הובא במרדכי בשם אחד מן הראשונים דבקדושין לא נחשב שליחות הבעל רק מילי אף דנותן לו כסף משום שעדיין תלוי בדעתה עיי"ש. וא"כ גם שליח הבעל אין עושה שליח כמו שליח האשה ואין שום הוה אמינא לחלק בשליח הראשון בין האיש להאשה והדרא הקושיא הנ"ל לדוכתיה.

ויש ליישב דאף דאין לחלק גבי שליח השני כיון דאין לו רק מילי ולא מימסרין לשליח לעשות שליח אחר. מ"מ גבי שליח הראשון יש הוה אמינא לחלק כי הוא באמת נותן לו כסף או שטר רק דלא נחשב לגמרי משום דעדיין תלוי בדעתה אם לא תהא נתרצית יושאר רק מילי בעלמא. אבל באם תתרצית להתקדיש אז מתקדשת במה שנתן להשליח ולא הוי מילי. אולם גבי האשה הוי מילי על כל האופנים ומשום הכי הי' הו"א לחלק גבי שליח הראשון כנ"ל וצריכה למתני בדרך לא זא"ז וק"ל:

שם בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. והנה אף דבכל הש"ס דרך התנאי למתני בדרך לא זא"ז. מפרשי שם בתוס' דלא שייך זה רק בשתי בבות אבל לא בשתי תיבות עיי"ש. והפני יהושע ז"ל מפרש דלא שייך לומר לא זא"ז רק במקום דברישא יש ג"כ רבותא במקצת ובסיפא רבותא גדולה על זה מכוון התנא דלא זו בלבד אני מחדש לך אלא אף זו שהוא חידוש יותר. אבל כאן תיבת בו אין בו אפי' חידוש קצת דמפורש בתורה הוא כי יקח איש אשה לכך לא שייך לדבר בדרך לא זא"ז עיי"ש. ולענ"ד נראה לומר דהנה באמת צריכים להבין לשון קושית הגמ' דכאשר תני בשלוחו כש"כ בו נשמע מזה דבאם לא הוי תני בשלוחו הי' צריך למתני בו ולפי הנ"ל קשה הלא מפורש בתורה הוא ולמה צריך כלל למתני. ומוכרחין לומר דקושית הגמ' הכא אינה כבכל הש"ס. דבכל מקום קושית הגמ' הוא דליתני הסיפא דהוא הרבותא הגדולה וממילא ידעינן הרבותא הקטנה דהרישא ושייך שפיר לתרץ דתני לא זא"ז אבל הכי קושית הגמ' כך הוא דמאיזה טעם מתקדשת ע"י שליח הוא מחמת דשליח של אדם כמותו וממילא כשתנא ובשלוחו כלול הוא עצמו ג"כ בדרך א זא"ז ולמאי תני בו להשמיענו עוד הפעם לא זא"ז וק"ל:

שם בגמרא אמר ר"י מצוה בו יותר מבשלוחו וכו'. והנה בסיפא דתני בה ע"כ ג"כ משום מצוה הוא ויש להבין למאי צריכין תרוייהו על מצוה. אך כבר כתב הר"ן ז"ל דמצות פו"ר הוא רק עליו ולא על האשה והיא רק מסייע לדבר מצוה. וממילא תני בדרך לא זא"ז דהאיש בודאי מצוה בו יותר מבשלוחו אלא אפי' האשה ג"כ מצוה בה יותר מבשלוחה. ובזה יתורץ ג"כ הקושיא דלעיל למה צריכין למתני בשניהם דמה שאדם יכול לעשות יכול לעשות ע"י שליח. ולפי הנ"ל ניחא דיכולים לומר דזה אין צריך לאשמעינן עוד באשה רק התנא בא לאשמעינן לענין המצוה דאף באשה מצוה בה יותר מבשלוחה וכהנ"ל:

שם בגמרא איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה כדר"י א"ר וכו'. והנה לפי הא"ד מוכח דברישא תני בו משום איסורא ובסיפא תני בה למצוה. ולכאורה צריכים להבין סברת הלישנא קמא דהא באמת ברישא יש איסור ע"י שליח כדר"י א"ר ומהיכי תיתי נאמר דתיבת בו ברישא הוא למצוה הא באמת לא מוכרח ברישא על מצוה דבאינו מכירה יש איסור. ואמרתי ליישב דלישנא קמא סובר דאם הי' כונת התנא דצריכין לאשמעינן על איסור הי' צריך לפרש זאת. כדי שלא נטעה דאין בזה איסור רק מצוה בין ברישא ובין בסיפא בדרך לא זא"ז. ומשום הכי סובר הלישנא קמא דכונת התנא דבשאינו מכירה דבר פשוט הוא דאסור רק תני בו למצוה במכירה וכן בסיפא תני בה למצוה בדרך לא זא"ז. וזה לא חשש שלא נטעה דתני בו משום איסור באינו מכירה ולא נדע למצוה במכירה. זה אינו דנדע שפיר למצוה מסיפא. אבל אם כונת התנא באמת דצריכין לאשמעינן על איסור ותני בו משום איסור הי' צריך לפרש כדי שלא נטעה. ולשון איכא דאמרי סובר דיותר טוב לומר דרישא תני בו לאיסור באינו מכירה ובסיפא תני בה למצוה מלומר דשניהם תני למצוה בדרך לא זא"ז. כי באמת אין שום רבותא גדולה אצלה יותר כי כשידעינן מרישא דכי עסק גופה במצוה מקבל שכר טפי. א"כ ממילא גבה לסייע לעושה מצוה ג"כ טוב לעשות בעצמה ומוטב לומר דרישא תני לאיסור וסיפא בא לאשמעינן אף במקום שאין איסור ע"י שליח אעפ"כ מצוה בה יותר. ומשום הכי לא חשש התנא שלא נטעה ברישא למצוה לא לאיסור כי למצוה ידעינן מסיפא כנ"ל.

והשתא מתורץ שפיר קושית התוס' במה שהקשו ללישנא דאיכא דאמרי אמאי לא מוקי דר"י קאי ארישא וכגון שמכירה וכו' אבל לפי הנ"ל ניחא דעל מצוה שמעינן מסיפא ומסתבר טפי לומר דרישא תני לאיסור מלומר דשניהם תני למצוה בדרך לא זו אף זו וק"ל:

בתוס' שם ד"ה אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה אע"ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא אצלה משום דטב למיתיב טן דו ה"מ בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה וכו'. והנה לכאורה אינו מובן הלשון שע"י עצמה הא מיירי ע"י שליח. ויש לומר דכונת התוס' הוא דהיא מתקדשת ע"י שליח ברצון עצמה וק"ל:

בגמרא שם שליחות מנלן דתניא וכו'. ובתוס' שם ד"ה ושלח ושלחה וכו' פי' הקונטריס דתרי ושלחה כתיב בפרשה וא"ת הא איצטריך חד ושלחה למדרש דקטנה ושוטה אינה יכולה להתגרש וכו' וי"ל דושלחה בתרא יש שתי דרשות וכו'. והקשה המהרש"א ז"ל ב' קושיות א' הלא מושלחה קמא נמי נפקא לן שני דרשות וא"כ ממילא מובן דגם מושלחה בתרא ג"כ יכולין למידין שני דרשות כתירוצם. ב' מי הכריחם לומר שהלימוד מושלחה בתרא הוא מיותר נימא כפי' בושלחה קמא. ותירץ דמושלחה קמא נדרש הכל ממשמעות הלשון מדלא כתיב וגירשה רק כתיב לשון שליחות ושלח מלמד דהוא עושה שליח ושליחות שלה מדכתיב בלא מפיק ה' ג"כ המשמעות שהיא שלחה. אבל מושלחה בתרא אין נשמע דשליח עושה שליח מן המשמעות אלא מיתורא לכך הוקשה להם הא האי יתורא איצטריך לדרשא אחרינא. ותירצו התוס' דמיותרא ג"כ יש שני דרשות:

ונראה בכונת המהרש"א ז"ל בדברי התוס' דשיטתם הוא כשיטת רש"י דמושלחה קמא נדרש שני דרשות מהמשמעות רק דהתוס' מחדש לנו דמושלחה בתרא נדרש שני דרשות מיותרא. אך קשה להבין הא באמת משמעות הלשון ושלחה אף בלא מפיק ה' הוא רק על שליחות שלה מביתו רק עיקר הלימוד מדלא כתיב וגירשה ש"מ שעל שליחות בא ללמדנו ועושה מזה שני דרשות ושלח לחוד וה' לא מפיק לחוד. א"כ כן נוכל לומר על ושלחה בתרא מעיקר הפסוק דאף אם הוי כתיב וגירשה ג"כ נשמע משלחה ואינה חוזרת מדלא כתיב וגירשה רק לשון שליחות נשמע על שליחות ועל איש והאשה כבר נשמע מושלחה ראשון וע"כ כונת השליחות על השליח שעושה שליח. ועוד קשה לפי כונת המהרש"א ז"ל בדברי התוס' הי' צריך לומר התוס' בתירוצם וי"ל:

דמושלחה בתרא ג"כ יש שני דרשות מיתורא אבל השתא שכתבו דושלחה בתרא יש שתי דרשות משמע דכונתם דמושלחה קמא לא נשמע רק דרש אחד משום דאינו מיותר רק ושלחה בתרא דהוא מיותר נשמע שתי דרשות מיתורא וזה אינה כשיטת רש"י ז"ל וא"כ קשה לפי שיטת התוס' א' הא בברייתא מפורש בהדיא שני דרשות מושלחה קמא. ועוד אם נאמר כן דמושלחה קמא לא נשמע רק דרש אחד ומושלחה בתרא ב' דרשות א"כ יחסר לנו עוד דרש אחד כי אנן צריכין לד' דרשות כמובן:

אמנם ראיתי בפנ"י שמפרש דלשיטת התוס' פירוש הברייתא כך הוא דאם הוי כתיב ושלח הי' נשמע רק שהוא עושה שליח ולא הוי ידעינן על אשה כי היא מסרה לו רק מילי כהנ"ל אך השתא דכתיב ושלחה בלא מפיק ה' נשמע שאשה עושה שליח ממילא ידעינן על האיש במכש"כ. ולפ"ז נמצא דבאמת אין צריכין רק ג' דרשות כי על איש ידעינן במכ"ש. ונמצא דהחילוק הוא דלשיטת רש"י ז"ל נדרש מושלחה קמא שני דרשות ומושלחה בתרא ג"כ ב' דרשות. ולשיטת התוס' דמושלחה קמא דלא מיותר נדרש רק דרש אחד ומושלחה בתרא דהוא מיותר נדרש שני דרשות. והשתא ניחא קושיות התוס' דקודם שידע מיתורא הי' קשה הא איצטריך למשלחה ואינה חוזרת ומהשמעות לא נשמע רק דרש אחד כמו בושלחה קמא דאינו נדרש רק דרש אחד ותירצו דמושלחה בתרא דהוא מיותר יש שני דרשות מיתורא. ומיושב שפיר השתא קושית המהרש"א על קושית התוס'. ושיטה שלישית הוא שיטת ר"ח ז"ל שבתוס' דמושלחה קמא נדרש משלחה ואינה חוזרת ממשמעות הכתוב ומושלחה בתרא יש ג' דרשות מיתורא וכל הברייתא קאי על ושלחה בתרא בגירסא אחרת כמו"ש בתוס':

דף מא:

בתוס' ד"ה העכו"ם והכותי שתרמו וכו' פירש בקונטרס וכו' וקשה לפירושו דמשמע דפליגו ביש קנין לעכו"ם ובפרק השולח פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי וכו' עיי"ש. ולכאורה יש לדקדק בזה א' במה שכתבו דמשמע דפליגי ביש קנין והלא בדברי רש"י ז"ל מבואר להיפך דפליגי במירוח עכו"ם ומשמע בזה דלכ"ע אין קנין רק פליגי במירוח עכו"ם אם פוטר או לאו. ב' קשה להבין במה שכתבו בלשונם דאין סברא דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי והלא להיפך הי' להם לומר דאין סברא דיפלגו אמוראי במה דפליגי תנאי מכבר כדרך קושית הש"ס בכ"מ דכל אמורא צריך לומר ההלכה כתנא זה ולא לעשות פלוגתא חדשה. והנה המהרש"א ז"ל עמד על התוס' במה שכתבו דמשמע מפירש"י ז"ל דפליגי אם יש קנין או לאו ובאמת לא משמע כן מפירש"י כנ"ל ומיישב דודאי איכא לפרושי הכא דלא פליגי אלא במירוח אבל לכ"ע אין קנין לעכו"ם אלא דא"כ תקשי טפי להמ"ד דיש קנין כמאן ס"ל ולכך הוצרך ר"י לומר דאין זה מוכרח דאף אם יש קנין משכחת שפיר שתבואתו יהא חייב בתרומה עיי"ש. אכן עדיין אינו מיושב לשון התוס' במה שכתבו דמשמע מפירש"י ז"ל דפליגי באם יש קנין ולפי הנראה כונת רש"י להיפך:

אמנם י"ל דכונת המהרש"א ז"ל כך הא דזה אנו רואין לפי פירש"י ז"ל דדין זה יש לו שייכות אם יש קנין לעכו"ם או לא דאם יש קנין אז לכ"ע פטור מתרומה ואם סברי אין קנין אז תלוי הפלוגתא במירוח. ויש לנו לומר בשני אופנים או דפליגי אם יש קנין לעכו"ם או דכ"ע סברי אין קנין ופליגי במירוח עכו"ם. ובודאי אנו מוכרחים לומר הפלוגתא ביש קנין דאם נאמר האופן הב' דכ"ע סברי כאן אין קנין אז יוקשה טפי על המ"ד יש קנין כמאן ס"ל. לכך מוכרח לאוקמי הפלוגתא ביש קנין כדי שלא תקשה על שניהם. אך עדיין קשה לנו לאוקמא הפלוגתא דתנאים במה דפליגי אמוראים דאם הי' בזה פלוגתא דתנאים בודאי לא הי' עוד בזה פלוגתא דאמוראים. וא"כ מוכח מזה דפליגי האמוראים דהפלוגתא דתנאים בכאן אין לה שום שייכות ליש קנין או אין קנין. וזה כונת התוס' במ"ש דמשמע מפירש"י דזה שייך ליש קנין או לאו. וממילא אנו מוכרחים טפי לומר אופן הראשון כדי שלא יהא קושיא על המ"ד יש קנין כמאן ס"ל. ויושאר לנו עדיין הקושיא אם פליגי בזה התנאים מכבר לא הי' האמוראים מחולקים בזה. וע"כ אין שום שייכות לפלוגתא זו לאם יש קנין או לאו:

דף מב.

בגמרא אר"נ אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה עכלה"ג. ולכאורה יש להבין תיבת "יפה. הא אינו יכול ליתן לאחד יפה מחבירו רק לחלוק בשוה ואפשר לומר דכונת "יפה" היינו אם יש לזה שדה ברוח דרום ירושה מאמו ולזה יש לו שדה בצפון ג"כ מאמו נותנים לזה בדרום שיהא סמוכה להשדה מאמו ולשני נותנים בצפון ג"כ סמוכה להשדה מאמו. וכן נראה הלשון בפירש"י ז"ל ייפה לזה ויפה לזה" דמשמע דזה החלק יפה רק לזה ולא לחבירו. אבל לפ"ז קשה מה דמתרץ לקמן יכולים למחות ברוחות ופירש"י ז"ל שם אם נפל לאחד בדרום אומר נוח לי בצפון. ולפי הנ"ל הלא כבר חלקו כך שיהא לכל אחד סמוך למה שיש לו מאמו אלא ע"כ דאי אפשר לומר כן. רק נראה דכונת הגמ' הוא שיהא החלוקה יפה בלי אונאה לאחד מהם ואם הגדילו יכולין למחות ברוחות כמסקנת הגמרא:

בתוס' שם ד"ה ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוייהו וכו' וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דריב"ק מיירי דאית לי' שותפות וי"ל וכו'. עיי"ש בהמהרש"א ז"ל דהקשה דיוכל להיות שהי' שוחטים הרבה ולכל חבורה הי' שוחט אחד והי' לו שותפות ותירץ דאין כונת התוס' בהכרח אלא יוכל להיות דאחד שוחט פסחים הרבה משא"כ לר"י דקרא איירי בפסח אחד ע"כ אית לי' שותפות. עיי"ש בדבריו שמפרש כוונת התוס' דלר"י ע"כ אית ביה שותפות ולריב"ק יוכל להיות דלית לו ביה שותפות. אבל עדיין אין מובן לי במה מתורץ בזה קושית התוס' הא אחר כל אלה עדיין יש לדחות דילמא מיירי ריב"ק דאית לי' שותפות כי כאן על ר"י דוחה ג"כ בלשון דילמא וכו' אך י"ל דכאן אצל ר"י ע"כ מיירי ביש לו שותפות והלשון דילמא אין הכוונה על אית לי' שותפות דזה אינו ספק רק קאי על מה דאמר שאני התם על זה אמר דילמא אפשר יש חילוק בין אית לי' שותפות ללית לי'. אבל לעיל הי' צריך לישאל בכפילות א' דילמא ביש לו שותפות ועוד דילמא יש חילוק ואין לדחות בשני ספיקות. ואם תקשה הא לקמן גבי ויקחו להם איש שה מקשה ג"כ ודילמא דאית לי' שותפות ושם ג"כ אינו בהכרח רק בספק דילמא מיירי וג"כ צריכין לאידך דילמא. י"ל דשם כבר הוזכר מקודם נגד פסוק ראשון דילמא יש חילוק בין יש לו שותפות לאין לו שותפות והביא הפסוק ויקחו להם איש שה על לית לי' שותפות מקשה שפיר בטוב טעם דילמא ה"נ ביש לו שותפות והחילוק כבר אמרתי נגד פסוק ראשון. אבל לעיל קודם שידע זה החילוק אם הי' רוצה לדחות עדיין לא הי' נדחה בדילמא אחד רק הי' צריך לדחות בשני פעמים דילמא וזאת אינו דרך הגמרא כנ"ל.

ולענ"ד יש לתרץ קושית התוס' ונקדים לבאר החילוק בין ריב"ק לר"י דאף דלשניהם נשמע מזה על שליחות מ"מ יש חילוק גדול ביניהם. דלריב"ק עיקר הפסוק בא להורות שכל מה שהשליח עושה נקרא עשיית המשלח דשליח של אדם כמותו ולא נחשב על שם השליח רק על המשלח. ולר"י עיקר הקרא בא להורות שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומינה שמעינן ממילא דעשיית השליח מהניא כי ע"כ אחד שוחט לכולן. ורק נשמע דעשיית השליח מהניא מצדו אבל לא נשמע שנחשב עשיית המשלח. והשתא מתורץ קושית התוס' דעל ריב"ק דהקרא הורה לנו דנחשב לעשיית המשלח אין שייך לחלק אם השליח יש לו שותפות אם לאו כי נחשב לעשיית המשלח דהוא שלו. אבל לר"י דנחשב עשיית השליח רק נשמע מזה דעשיית השליח מהניא יש סברא לחלק אם יש לו שותפות מהניא עשייתו כי הוא ג"כ שייך לזה אבל היכא דלית לי' שותפות בגוה רק שליח בעלמא לא.

והשתא נבין בטוב טעם. דהנה לכאורה קשה מה הקשו אלא לר"י שליח בקדשים מנלן וכי לא ידע התירוץ הזה דמיני' נשמע ג"כ דע"כ אחד שוחט לכולן. אך יש לומר דזאת ידע מעיקרא דאף לר"י נשמע ג"כ דמהניא עשיית השליח. אך כונת המקשן כך הוא דהניחא לריב"ק אין לחלק אם יש לו שותפות אם לאו אבל ר"י עשיית השליח היכא דלית לי' שותפות מנלן דמהניא, וזהו שהוזכר כאן מפורש שליח בקדשים מנלן ולמה לא אמר סתם מנלן כדלעיל אלא ודאי דזהו כונתו כי באמת היכא דאית לי' שותפות ועושה ג"כ לעצמו מוכח שפיר מינה דמהניא עשייתו גם לאחרים אבל היכא דהוא אין לו שותפות והוא רק שליח לעשות שליח מנלן זהו כונת המקשן והתרצן לא הבין עדיין כונתו ותריץ לו מיניה ואח"כ פירש לו המקשן כונתו וכן מצינו כמה פעמים בש"ס. והשתא מדיוק ג"כ תיבת שליח כי לכאורה לפי לשון הגמ' הי' צריך לומר שליחות בקדשים מנלן. ולהנ"ל ניחא דזהו ידע דשליחות מהניא בקדשים רק עיקר השאלה הוא היכא דהוא רק שליח לחוד מנלן כמובן:

אורם לפ"ז יהא קשה להבין הא דאמר ר"ג א"ר מנין ששליחו של אדם כמותו, שנאמר נשיא נשיא אחד וכו'. והלא מזה לא שמעינן שיהא נחשב עשיית המשלח רק דעשיית השליח מהניא וא"כ למה אמר ג"כ הלשון כריב"ק. אך יש לומר דכונתו הוא מנלן דעשיית השליח מהניא כמו שהאדם עצמו עושה לעצמו. ואין כונתו שיהא נקרא עשיית המשלח רק שיהא מהניא כעשיית המשלח. ושם אצל ריב"ק נשמע מהפסוק שהוא נקרא על שם משלח שהוא עושה. ועל זה מקשה ת"ל מגירושין ותרומה ומתרץ שכונת השליח הוא להעשות שליח מעצמו לזכות לחבירו שיהי' כמותו כמו שהוא עושה אותו לשליח וזאת מוכח מנשיא אחד דקטנים כשלא בפנינו דמי ואם גבי גדולים מהני מטעם שליחות א"כ גם בקטנים דלא שייך אצלם שליחות מהני מטעם תקנה כי הם בעצמם אינם יכולין וגם ע"י שליח אין יכולין לכך עושין תקנה עבורם שיהא יכול אדם לזכות עבורם שיהא דינם בזה כגדול. אבל אם בגדול לא הי' יכול לזכות שלא בפניו אף ששייך בו שליחות אז לא הי' שום מקום לתקנה עבור הקטנים ומוכח מזה על גדולים שלא בפניו. אבל הגדולים שעשו שליח זה ידעינן שפיר מתרומה וגירושין דמהני. ובסוף הסוגיא מסיק דנשמע משם לקטנים אפי' לחוב ע"מ לזכות עיי"ש בפירש"י ז"ל. דעל גדולים נשמע על זכות גרידא ובקטנים אפי' חוב הבאה מתוך זכות. והטעם הוא כמו"ש לעיל כי דבגדולים אין שייך עבורם משום תקנה רק מטעם שליחות דניחא לי' להעשות שלית עבורו וזהו רק זכות גרידא אבל בקטנים לא הוי מטעם שליחות רק מטעם תקנה עבורם כי אם נאמר דלא יועיל אז אין שום אדם ירצה לילך עבורם לזכות. והשתא ניחא שדברי ר"ג א"ר שהוזכר בגמ' ג' פעמים הכל הולך לכונה אחת ודו"ק:

בתוס' שם ד"ה יתומים שבאו. אומר ר"ת דדוקא אבל אם הי' אחד מוחה וכו'. ויש בזה דלפי הלשון דוקא שבאו הי' שבאו לדקדק צריך לסיים אבל אם לא באו ומהלשון דמסיים אבל אם אחד מוחה משמע דאם אינו מוחה אף שלא באו מעמידין להם אפוטרופוס וזה היפך ממה דהתחיל כמובן. ועוד קשה דכיון שמסיק דוקא אם מוחה א"כ מה הקשה מחלוקת הארץ ומפרק אלמנה הלא שם אין נמצא שום מוחה בפירוש. ובאמת כך הוא התירוץ השני של התוס' וא"כ מאיזה טעם התחיל להקשות זאת. ואפשר לומר דאין כונת התוס' שהוא בא לפנינו ומותה רק כונתם כך הוא דדוקא באו אבל אם אחד מוחה שאין ברצונו לבוא אז אין להעמיד אפוטרופס אף שלא שמענו ממנו שיהא מוחה בפירוש. ועל זה מקשה הכא אמרינן דוקא וכו' ומתרץ דשם אין ביכולתם לבוא אבל כאן הוי כמוחה בפירוש דכיון שאין ברצונו לבוא הוי כמוחה בפירוש וק"ל:

בתוס' שם ד"ה ובוררין להם וכו'. אומר ר"י דהיינו בלא גורל דמה ברירה שייך בגורל וכו' ור"ת מפרש וכו' ובוררין שייך שפיר בגורל וכו' ומסיק שם ר"ת ושייך שפיר חלק יפה ושוב הודה ר"י לר"ת עיי"ש. ויש להבין מה הי' כונת ר"י ז"ל מתחלה ומאיזה טעם הודה אח"כ האם לא ידע מעיקרא דבוררין שייך שפיר אף בגורל כפירש ר"ת ז"ל והאיך היה דעתו מתחלה לומר בלשון תמי' מה ברירה שייך בגורל, ולענ"ד י"ל דתלי בזה אם נאמר דקאי על הנתינה דבוררין ליתן לכל אחד חלק יפה אז לא שייך ברירה בגורל כי כל אחד נוטל מה שנפל לו בגורל. אבל אם נאמר דהפשט של בוררין להם לא קאי על הנתינה רק על החלוקה דבוררין באיזה אופן לחלוק אם לחלק כל שדה לשלשה חלקים או כל שדה לבדה שיהא לכל אחד חלקו בבת אחת ושייך בורר באיזה אופן יהי' החלוקה, ואח"כ הנתינה הוא בגורל וחלק יפה קאי על תחלת החלוקה שיהא כל חלק בבת אחת ומדויק שפיר לשון יפה. והשתא נבין הדבר בטוב טעם דמעיקרא סבר ר"י דיוקו קאי על הנתינה וממילא אין שייך בזה בגורל. ור"ת תפס דלשון בוררין קאי על תחלת החלוקה באיזה אופן יהי' נחלק ושייך שפיר בגורל כי הנתינה הוא בגורל ובזה מדיוק לשון יפה דקאי על החלוקה ומחמת זה חזר בו ר"י והודה לר"ת ז"ל.

דף מב:

בתוס' ד"ה ה"ג בקונטרס הא וכו'. הקשו שם ג' קושית לגירסת רש"י ז"ל. א' מדנקט גבי שתות אין אונאה לקרקעות משמע דביתר משתות יש להם אונאה ובפ' התקבל מסיק ר"נ זבן מאה במאתן אין להם אונאה. ב' דמייתי ראיה מרשב"ג ולא ס"ל לרבא הא דאמר ר"ג לעיל הלכה כחכמים ודוחק הוא דהא ר"נ רבו הי'. ג' היאך מייתי ראיה משתות על יתר משתות ע"ש. ולענ"ד יש לתרץ ב' קושיות הראשונים כך דהנה לעיל בתוס' ד"ה אבל שויה שליח מצי אמר לי' לתקוני שדרתיך הקשו שם מפרק אלמנה ניזונית ותירץ הרשב"ם דהתם רבא משמי' דר"נ אמר לה ולי' לא סבירא לי' והכא משמי' דנפשיה אמר עיי"ש. וממילא לפ"ז כאן נמי אין שום דוחק לומר כך וממילא מתורץ קושיא שני' מר"נ זבן מאה וכו'. אך קושית התוס' כאן לשיטתם דתירץ שם תירוץ אחר ונראה אצלם לדוחק שלא יסבור כרבו ר"נ ובפרט דהכא הלשון הא דאמרן משמע שבא לפרש דברי ר"נ רבו. וקושיא ג' נוכל לתרץ ולומר דרב תפס מסברא כיון דעיקר הטעם הוא מחמת מכב"י אין שום חילוק בין שתות ליתר משתות ומה דנקט שם שתות הוא לרבותא דחכמים דאף בשתות מכרן בטל וק"ל:

שם באו"ד הקשו לפירוש ר"ת דהכא משמע דבקרקע לא שייך ביטול מקח אליבא דר"נ ובפרק הזהב אמר ר"נ הדר א"ר חסדא ביטול מקח יש להם עיי"ש. והנה לכאורה יש לדקדק מה זה שייך דוקא לפירוש ר"ת כאן הלא זאת יוכל להקשות מפרק המקבל דאמר ר"נ בפירוש זבן מאה במאתן אין להם אונאה. אך יש לומר דמשם אין קושיא די"ל דמעיקרא הי' סבר ר"נ דאין להם ביטול מקח אך כששמע אח"כ מרבו ר"ח הדר ביה. ובאמת מלשון הדר אמר ר"ח נשמע דגם הוא הי' סבור מעיקרא דאין להם ביטול מקח ואח"כ הדר ביה. וממילא ניחא גם על ר"נ דמעיקרא שמע מרבו ר"ח כך ואח"כ שמע דהדר בי'. אכן לשיטת ר"ת כאן דרבא מסיק אליבא דאמת לר"נ דאין להם ביטול מקח מקשו שפיר מפרק הזהב דר"נ אמר משמי' דרבו ר"ח אחר חזרה דיש להם ביטול מקח. ומתרצו דביטול מקח דהתם הוא מפלגא וכאן מיירי רק מיתר משתות. ונמצא השתא דמהכא אין קושיא דכאן מיירי רק ביתר משתות ומפרק המקבל ג"כ אין קושיא כי שם הי' קודם חזרה. אך יש להבין לפ"ז מאי בעי התוס' השתא עוד מההוא דזבן מאה במאתן הא משם כבר ניחא. ואפשר משום דלעשות עיקר הקושיא משם לחוד אינו יכול דיכולין לומר דשם הי' קודם חזרה לכך הוכרחו לעשות עיקר הקושיא מכאן אך שכבר תירצו מהכא על פ' הזהב אף דשניהם אחר חזרה רק יש חילוק בין פלגא ליתר משתות השתא אין צריכין לדחוק ולומר דבפרק המקבל הוא קודם חזרה רק מוטב לומר דשם הוא ג"כ אחר המסקנא רק אחד מהם לאו דוקא עיי"ש:

דף מג.

בגמרא וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ופירש"י ז"ל מכירה ע"י אחר הגנב מוכר והלוקח לוקח עכ"ל. ולכאורה אינו מובן הלימוד הזה הלא עכ"פ הגנב הוא המוכר א"כ הטביחה ג"כ הגנב הוא הטובח ובקרא טבחו או מכרו קאי על הגנב. אך י"ל דהכונה כך הוא דכתיב בתורה אם הגנבה נמצא בידו משלם כפל ואם כבר יצא מרשותו הן ע"י טביחה והן ע"י מכירה משלם תשלומי ד' וה'. וכונת הגמרא הוא כך מה מכירה יצאה מרשותו ע"י אחר כך טביחה יצאה מרשותו ע"י היינו שהטובח הוא אחר וק"ל:

שם בגמרא דבי ר"י תנא או לרבות את השליח דבי חזקי' תנא תחת לרבות את השליח. והנה רש"י ז"ל פי' בהדרש דתחת דחד מנייהו מיותר הוא ונדרש לרבות ובדרש דאו לא פי' משום יתור עיי"ש. ויש לדקדק בזה הלא ע"כ סברי דבי ר"י דאף אם לא הי' כתיב או ג"כ הפי' הוא או זה או זה ולא צריכין לחלק וממילא הוא מיותר כי אם הי' צריך או לחלק לא הי' נשמע מזה על שליח דאין שום משמעות מזה על שליח אם לא מיתורא וי"ל דבזה הם מחולקין דתדבר"י ס"ל דאין צריכין או לחלק ונשמע מזה על שליח ודבי חזקי' סברי דצריכין או לחלק ומשום הכי דרשי מתחת שהוא מיותר.

והשתא י"ל דכונת רש"י ז"ל לתרץ על דבי חזקי' אמאי לא דרשי מתיבת או הכתוב קודם. רק משום דלפי שיטתם הוא אינו מיותר ותיבת תחת הוא מיותר אבל באמת הדבר"י ג"כ דרשי מיתורא דאו דלפי שיטתם הוא ג"כ מיותר ומוכח כן מלשון רש"י ז"ל שכתב או מכרו לרבות ותיבת לרבות פירוש בכ"מ מיתורא וק"ל:

שם בגמרא והא דתני האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון מאי טעמיה דשמאי הזקן וכו'. ומקשים המפרשים מה מקשה הגמ' מ"ט דשמאי הזקן הרי אומר הטעם משום שנא' אותו הרגת וגו'. ולי קשה עוד דאחר שתירץ דקסבר שמאי הזקן ב' כתובין הבאין כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש א"כ למאי הוצרכו להביא הפסוק דאותו הרגת וגו'. ועוד קשה לי אחר דמתרץ הואבע"א האחרון שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת וגו' למה מקשה הגמ' עתה על ת"ק ובתחלה מקשה על שמאי הזקן מ"ט. ונ"ל לתרץ דהנה אנו רואין דהואבע"א הראשון מתרץ לעולם דריש ומאי חייב בדיני שמים ובדיני אדם פטור א"כ רואין בפירוש דיש מקום לומר דמזה הפסוק אינו לימוד גמור והוא רק כאסמכתא בעלמא. וכמו כן תפס הגמרא מיד בתחלה שזה אינו לימוד גמור ומחמת זה הקשה על שמאי הזקן מ"ט ולא על ת"ק. ומתרץ הגמ' דעיקר הטעם הוא משום דקסברי שני כתובין הבאין כאחד מלמדין דיש שליח לד"ע ומשום הכי הקרא דאותו הרגת לומד על חיוב בדיני אדם ויש לו פסוק מפורש על רציחה דחייב. ואבע"א האחרון מחדש דאף דדרשי הוא ההוא למע"ט מכ"מ מחייבי ב"ש כאן ברציחה כי אותו הרגת הוא לימוד גמור לחייב בדיני אדם ועתה מקשה על ת"ק וזה לא נראה להו לומר דבזה מחולקין אם נחשב זאת ללימוד גמור אם לאו. ומתרץ דכונת הפסוק הוא להיפך דאין לך שום עונש עליו. אך קשה לפ"ז מאי שואל עתה מ"ט הלא יש מועט מהוא ההוא. ויש לומר דאין קושית הגמרא דלחייב בדיני אדם רק הקושיא הוא דנחייבי עכ"פ בדיני שמים כי מזה שאומר מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו נשמע שאף ביד"ש אינו חייב ושפיר מקשה מ"ט:

שם בגמרא איתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי ר"ש אמרי אין שליח נעשה עד מ"ט דבי ר"ש אילימא משום דלא א"ל הוי לי עד אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדיי ה"נ דלא הוי קידושי אלא רב אמר שליח נעשה עד אלומי קא מאלימנא למילתיה וכו'. והנה יש לדקדק בזה טובא א' כששואל מ"ט על דבי ר"ש נשמע שדברי רב נכונים בטעמם וא"כ למה אח"כ בהתירוץ הזכירו דברי רב ליתן טעם עליו הלא עליו לא הי' מתחלה שום תמיה שיהא צריך ליתן טעם עליו. ב' מובן מדברי הגמ' דכאן אצל שליח יכול להיות החסרון זה שלא אמר לו הוי לי לעד מחמת שאמר לו בפירוש שיהי' שליח לכך אם לא אמר לו בפי' ג"כ שיהא עד הוי כמפרש שלא יהי' עד אבל שם אם קידש אשה בפני ב' הוא תמי' שיהא צריך לומר אתם עדי. ולפ"ז מה זה שהקשה אלא מעתה וכו' הא יש לחלק דאף דלשליח צריך שיאמר הוי לי עד אבל שם אין צריך לומר.

ונראה לי ליישב דהנה ברש"י שם ד"ה שליח נעשה עד פירש בין לקדושין ובין ששלח ממון לבעל חובו וכו' עיי"ש. ולכאורה אינו מובן הלא אנו רואין דבדברי רב הוזכר סתם שליח נעשה עד בכלל על כל דבר ואינו מפרש כל פרט ופרט כמו ר"נ לקמן בדרך צריכתא. ואם רצונו לפרש כונתו א"כ למה תפס לפרש רק שני דברים קדושין וממון ולא חשב נמי גירושין כמו לקמן אצל ר"נ. ומוכרחין לומר כך דהנה ידוע דנתינת הקדושין ונתינת הגירושין אף דאם אנו יודעין בבירור מהאיש והאשה שהי' נתינה לא מהני רק צריך להיות הנתינה בפני עדים. ושיטת הרשב"א ז"ל הוא דמה דאמרינן בקדושין ובגירושין שליח נעשה עד הוא רק לענין זה נעשה עד להאמין שהי' נתינה אבל הנתינה צריך להיות בכמי שנים אחרים ויהי' הפירוש שליח נעשה עד בקדושין ובגירושין ובממון הכל בשוה שהי' נתינה זהו שיטת הרשב"א ז"ל. ושיטת רש"י ז"ל נראה דמפרש שאף לזה נעשים עדים שאין צריכין לעדים אחרים שיתנו לפניהם רק הם עצמם הם העדים גם לזה שיהא מהני הנתינה, וזהו כונת רש"י ז"ל בפירושו כמו שהם עדים בממון דשם צריכין רק לידע שהי' נתינה כמו כן נעשים עדים אף לזה העדות שצריכין בקדושין ולכך די שזכר בדבריו קדושין וממון לחוד. ונמצא השתא דרב סובר שליח נעשה עד אף לזה שאין צריכין שיהא הנתינה בפני אחרים ודבי ר"ש סברי אין שליח נעשה עד אף לממון להאמינם שהי' נתינה ועל זה מקשה מ"ט דדבי ר"ש כי זה שאינם נחשבים לעידי קדושין מובן הטעם כי עידי קדושין צריכין שיעידו על נתינת אחרים לא על נתינת עצמו רק זה שאינם נחשבים לעדות להאמין שהי' נתינה שעשו שליחותם על זה מתמה גמרא מ"ט, ואם רצונך לומר דאף על זה אינו וכול להיות עד משום שלא אמר לו להיות עד דמה שהוא עצמו הוא הנותן לא הי' שום חסרון רק החסרון הוא מה שלא אמר לו הוי לעד אלא מעתה קידש אשה בפני שנים והם יהי' נחשבים לעידי קדושין שיהא נגמר הקדושין על ידם בודאי יהי' נחשב זאת לחסרון שלא יהא נגמר הקדושין ע"י אף שידעינן ע"י שהי' נתינה כי שכאן נחשב זאת לחסרון שלא נחשב לעד על הנתינה. א"כ כש"כ שם בודאי יהי' נחשב לחסרון שלא יהי' נחשבים לעידי קדושין לחול הקדושין על ידם במה שהם ראו הנתינה. כי זולת הנתינה לא ממר הקנין בלא עדים והם אינם נחשבין לעדים. וזה לא מצינו בכל הש"ס שעדים שראו הנתינה לא יהי' נחשבין לעדי קדושין משום דלא אמר להם להיות עדים וכש"כ כאן עכ"פ צריכים להיות נחשבין לעדים על הנתינה עצמה. ונמצא שעיקר התמי' הי' רק על זה דאין נחשבין אף על הנתינה. אבל על זה דאינם נחשבים לעידי קדושין שיהי' נגמר הקדושין על ידם הי' ניחא אצל המקש כי אפשר דהגמר הקדושין לא הי' יכול להיות ע"י הנותן עצמו רק ע"י אחרים הרואין הנתינה מהנותן. ומשום הכי אחר כל השקלא וטריא על דבי רב שילא שתפס המקשן מסברא דזה נכון בטעמו דאינם נחשבין לעידי קדושין בא עתה התרצן להסביר סברת רב בזה שהוא סובר דהם נחשבין גם לעידי קדושין לגמור ע"י הקדושין והטעם הוא דאלימי קא מאלימי למילתא דעדות כשנעשה ע"י שליח וכו':

שם בגמרא אמר רבא אר"נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו והן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות וצריכא דאי אשמעינן בקדושין משום דלמיסרה קאתי אבל גירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה ואי אשמעינן גירושין משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי צריכי עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק בזה מאוד וכי מעיקרא לא ידע דאיתתא לבי תרי לא חזיא וע"כ אנו צריכין לומר כונת הגמרא שמא אחד נתן עיניו בה ונשאר רק עד אחד כשר וא"כ מה אומר השתא איתתא לבי תרי לא חזיא. ונראה דכונת הגמרא כך הוא איתתא לבי תרי לא חזיא ואין לנו רק לחוש רק לאחד מהם ואינו ידוע איזה מהם לכך צריכין כל חד לעמוד בחזקת כשרות וממילא שניהם כשרין אבל ממונא שמא מיפלג פלגי וכו'.

אולם עדיין צריכין להבין היאך יכול להיות הוה אמינא לחשוד את העדים בזה הלא בכל מקום אנו מאמינים עידי מסירה שאומרים עדות על מסירת הגט והתורה האמינם, אך י"ל דיש הו"א לומר כשהם באים להעיד על נתינת הבעל הם נחשבין לעדים שהתורה האמינם, אבל כאן הוא מעיד טל נתינת עצמו יוכל להיות הוה אמינא שלא נחשב לעד וממילא כל מה שאנו יכולין לחוש עליהם חיישינן. וצריכי לאשמעינן דגם הם נחשבין לעדות גמורה והם בכלל עדות שהתורה האמינם כסברת רב לעיל דאלימי קא מאלימנא למילתא דעדות כשנעשה ע"י שליח כמובן:

דף מג:

בגמרא מאי קסבר אי קסבר המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעים בעדות וכו' אלא לעולם קסבר אין צריך לפורעו בעדים וכו' ולכאורה אינו מובן כי בכל הש"ס במקום דקושית הגמרא הוא על שני אופנים שייך שפיר הלשון מאי קסבר וגם שייך לתרץ לעולם קסבר. אבל כאן הלא קושית הגמרא הוא רק על אופן אחד אבל על אופן השני לא הי' להם שום קושיא א"כ ממילא לא שייך הלשון מאי קסבר וגם בהתירוץ אין שייך הלשון לעולם קסבר על אופן השני' שלא הי' עליו שום קושיא. אכן א"י בר"ן ז"ל דמפרש קושית הגמרא על שני אופנים וניחא שפיר, אולם עדיין קשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר עיי"ש וצ"ע.

שם בתוס' ד"ה לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים וכו' תימא דמשמע דאי הוה אמרינן דצריך לפורעו בעדים לא ניחא שפיר וליתא וכו' עיי"ש. ויש להקשות היאך שייך הלשון דמשמע הלא זאת הוא עיקר קושית הגמ' ולא שייך לומר דמשמע וגם לא שייך הלשון לא ניחא שפיר דלשון זה הי' שייך באם הי' איזה אופן לתרץ גם אם סובר צריך לפורעו בעדים. רק ניחא לי' להגמרא יותר אם סובר אין צריך לפורעו בעדים הי' שייך הלשון לא ניחא שפיר. אבל כשאנו רואין דסובר הגמרא דאין שום מקום לומר שהוא סובר דצריך לפורעו בעדים שייך להקשות בלשון אחר ולא בלשון לא ניחא שפיר כמובן.

ונראה ליישב דהנה המהרש"א הקשה אמאי צריך התוס' להקשות מתוך שני מגות שיהי' נאמינים לומר פרענום מגו דהוחזרנום במגו דנאנסה הלא היו יכולים להקשות תיכף יהי' נאמנים פרענום במגו דנאנסה עיי"ש דסיים ויש ליישב. ואמרתי בכונתו ז"ל דהנה ידוע דבטענת נאנסה צריכים לישבע והשתא שאומרים פרטנום ועשינו שליחותינו בדעתם ולא חשב מיגו שאין צריכין לישבע ומשום הכי הקשו מכח דיכול לטעון החזרנם דהי' נאמנים במגו דנאנסה ולא הי' צריך לישבע מחמת המגו. ועל זה מתרצו התוס' דאף אם הי' טוען החזרנו ג"כ הי' צריכין לישבע כדאמר התם אטו כי אמרי נאנסו לא צריך שבועה. וממילא כשאתה רוצה להאמין במגו דהחזרנום צריכין עתה ג"כ לישבע וכל עד שצריך שבועה אין נחשב לעדות.

והשתא יובן כונת התוס' בקושיתם. כי באמת אף אמרינן צריך לפורעו בעדים ג"כ ניחא קצת מכח מגו דנאנסה כקושית המהרש"א ז"ל אך דמשמע דלא ניחא שפיר משום דבנאנסה צריך לישבע והשתא אין צריך לישבע הא בפקדון יש לו טענה החזרתי במגו דנאנסה ועתה יש לו להאמין על פרענום במגו דהחזרנום דאין צריך לישבע מחמת המגו. ועל זה מתרץ דאף אם הי' טוען החזרתי הי' צריך לישבע כי לא עדיף עתה משהי' טוען נאנסו וכו' ומובן בטוב טעם ודו"ק:

סוגיא דקרנא

דף מד.

איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון אם מיאון למה גט. עכ"ל הגמ'. נ"ל דכונת קושית קרנא כך הוא דאם הי' צריך חד או גט או מיאון הי' ניחא ליה היינו אם הי' צריך גט לחודה הוה הטעם שמא נתרצה האב בהקדושין אחר ששמע וגילה לנו דעתו דאם הוה ידע בעת שקבלה הקדושין הי' ניחא לי' והוי כמו שאמר לה לקבל הקדושין. ואי הוה אמר שצריך מיאון לחוד הי' ניחא ג"כ דלא חיישינן שמא נתרצה והוי רק קדושי קטנה וקדושי קטנה בחיי האב ג"כ צריכה מיאון. וקושיתו הוא רק על זה שצריך שניהם. ושלחו למר עוקבא ולא השיב אי משום שהי' סובר שאינה צריכה לשניהם ולא רצה להשיב כנגדם, או אפשר דהי' הדבר הזה ספק בידו ולא השיב ורצו לשלוח לרב. ומשום שהי' ידוע דרב הי' אוהבו של שמואל ואם ישלחו אליו דשמואל הוא המחמיר אז אף אם יהי' בדעתו שסגי בחד ג"כ יחמיר כשמואל ושדרוה לקמיה להיפך ונתודע האמת דמשום אהבה לא הקיל:

שם בגמרא אמר ר"נ והוא ששידכו עולא אמר אפי' מיאון אינה צריכה אע"ג דשידכו מאן דמתני הא לא מתני הא. ופירש"י ז"ל מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני אדשמואל האי פירוש דפריש בה ר"נ והוא ששידכו אלא סובר דאמר שמואל בלא שידכו ופליג עולא על לא שידכו. איכא דאמרי אמר עולא וכו' ופירש"י ז"ל דמילתא באפיה נפשיה הוא מתני לה ולא קאי ארב ושמואל וסתמא קאמר לה בין שידכו ובין לא שידכו. והקשו בתוס' דאין סברא לומר שתהא חלוקה כ"כ דלעיל פריך הגמרא אע"ג דשידכו אלמא סבירא לי' להגמרא שהדבר פשוט הוא דבשידכו צריך מיאון וללישנא דא"ד אמרינן דלא צריך עיי"ש. והנה באמת לפי הנראה קשה מאוד להבין שיטת רש"י ז"ל.

ונראה לענ"ד ליישב דהנה באמת קשה להבין קושית הגמ' אע"ג דשידכו לא יהא צריך מיאון, מה זה התמי' כ"כ הא י"ל דהוא סובר דמעשה קטנה בחיי האב אינה כלום לכך אין צריכה מיאון רק הטעם דשמואל הוא מה דצריכה גט משום שמא נתרצה וממילא צריכה מיאון שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה כדלקמן. וממילא כשעולא סובר דלא חיישינן שמא נתרצה ואינה צריכה גט אז גם מיאון אינה צריכה וא"כ מה זה התמי' שמתמה הגמרא. ומוכרחין לומר דבמה דאמר ר"נ לפרש דברי שמואל והוא ששידכו יש לנו ללמוד על שני אופנים. א' נוכל לומר והוא ששידכו שם יש לחוש שמא נתרצה וצריכה גט מספק ומחמת הגט זקוקה למיאון שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה אבל בלא שידך אין לחוש שמא נתרצה ואין צריכה גט וממילא אינה צריכה מיאון כי מעשה קטנה בחיי האב אינה כלום. אופן ב' נוכל לומר והיא ששידכו הוא דצריכה שניהם אבל בלא שידך אינה צריכה שניהם רק מיאון לחוד. ובזה תלי המחלוקת בין רש"י ותוס' לקמן בהא"ד, דשיטת רש"י ז"ל בכונת ר"נ כאופן הראשון דמעשה קטנה בחיי האב אינה צריכה מיאון והמיאון תלוי רק אם הוצרכה גט מספק מחמת שמא נתרצה אז זקוקה למיאון שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה אבל בלא גט אינה צריכה מיאון, והשתא כשעולא בא לחלוק על שמואל ואמר אף מיאון אינה צריכה קשה מה חידש לנו עולא דאם בלא שידך שמואל ג"כ סובר דאין צריכה אף מיאון ואף בשידך ג"כ אין שום חידוש על מיאון ומה זה דאמר בלשונו אף מיאון אינה צריכה דנשמע מזה דחוץ שחולק על גט חולק ג"כ על מיאון הלא שמואל ג"כ סובר דאם אינה צריכה גט גם מיאון אינה צריכה ואין שום חידוש במיאון כנ"ל, ואם הי' סובר שמואל דאף שאינה צריכה גט צריכה מיאון אז הי' שייך הלשון אף מיאון אינה צריכה, אכל כיון דהוא קאי על שמואל דמיירי בשידך דהמיאון הוא מחמת הגט לא שייך כלל הלשון הזה, והגמרא אינו מתמה על הדין רק על לשונו שבא לחדש במיאון ובמיאון אין שום חידוש.

והשתא מובן לשון רש"י ז"ל דלכאורה הוא מקושי הבנה דאי התמיה הוא על הדין דשידך לא יהא צריך מיאון הי' צריך לכתוב בלשון רש"י ז"ל כך ומתמה גמרא אפילו שידכו אמר עולא דאינה צריכה מיאון ומה זה הלשון אף הנזכר בדבר עולא. אלא נשמע בכונת רש"י ז"ל שזה הוא עיקר קושית הגמ' על הלשון אף מיאון אינה צריכה וכונת לשון הגמ' כך הוא דבשלמא אם דברי שמואל הי' בלא שידך אף שאינה צריכה גט מ"מ צריכה מיאון שפיר בא עולא לומר אף מיאון אינה צריכה. אבל אם אע"ג דשידך בא עולא לומר אף מיאון אינה צריכה זהו תמיה. וממילא להא"ד דלא קאי על שמואל ניחא שפיר כפירש"י ז"ל דסובר עולא בין שידכו ובין לא שידכו.

ושיטת התוס' בכונת ר"נ הוא כאופן השני הנ"ל דבשידכו צריכה גט ומיאון ובלא שידכו אף שאין צריכה גט מ"מ מיאון צריכה ולא תלי מיאון בגט. ותפס הגמרא כשעולא בא לחלוק על שמואל קאי על שידך דשמואל מיירי בה ואומר אף מיאון אינה צריכה. וניחא שפיר הלשון אף מיאון כי מיאון לא תלי בגט והוא חידוש בפני עצמו וע"כ קושית הגמרא על הדין בתמיה שלא יהא צריכה מיאון אף בשידך. והשתא קשה קושית התוס' אם נאמר דלא"ד אמר עולא בן בשידכו ובין בלא שידכו א"כ היאך יוכל להיות שיהי' מחולקין כ"כ בין לשון ראשון ללשון אחרון. ומחמת זה מוכרח התוס' לפרש דבין ללשון ראשון ובין ללשון אחרון מיירי עולא רק בלא שידכו עיי"ש.

ועתה מכל לומר דלשיטת רש"י ז"ל קושית רב כהנא הוא אף לשמואל כי בשידך צריכה גט ובלא שידך אף מיאון לא צריך. ולשיטת התוס' קושית ר"כ הוא לעולא כי לשמואל נוכל לומר דכאן מיירי בלא שידך. וקושית רב המנונא לקמן הוא אף לשיטת רש"י ז"ל רק לעולא. אבל לשמואל י"ל דשם מיירי בשידך וממילא לא קשה קושית התוס' מגרושה לכ"ה כי שם מיירי בשידך. אך לשיטת התוס' שם דאין יכולין לאוקמא שם בשידך כמבואר שם מקשה התוס' שפיר מגרושה לכ"ה אף לשמואל עיי"ש ודו"ק:

בתוס' שם ד"ה קטנה שנתקדשה וכו' ונראה דה"ה בנערה איכא חידוש לר"ל אליבא דר"י ולר' יוחנן אליבא דכ"ע והא דנקט קטנה וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בזה הא אף דבנערה ג"כ יש חידוש אבל על כל אופן גרע ידה של קטנה יותר מנערה וגדול החידוש בקטנה יותר מבנערה. והשתא כשאמר בקטנה דצריכה גט ידעינן בנערה במכש"כ. אבל אם הי' אמר הדין בנערה לא הוי ידעינן בקטנה וא"כ קשה להבין כונת התוס' בקושיתם על הא דנקט קטנה. ונראה ליישב דהנה הר"ן ז"ל מקשה אם בנערה ג"כ נותנים גט מחמת שמא נתרצה האב יש לחוש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה וממיאון אין שום היכר שהוא גט ספק כי בקטנה הכל יודעין דמיאון שייך לקדושי קטנה וכשרואין שהיא צריכה מיאון יודעין שהוא בספק קדושי קטנה והגט הוא ספק אבל בנערה לא שייך מיאון ואין בזה שום היכר. ותירץ דבמקום שיש לתקן היינו בקטנה שיש לתקן במיאון בודאי צריכין לתקן אבל במקום שאי אפשר לתקן אין לחוש עיי"ש, והשתא לפ"ז הי' מקום לומר דבנערה אנו חוששין משום הגט שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה. וזה הוא דמחדש לנו התוס' דאף בנערה שאין שום תקנה לזה החשש אעפ"כ נותנים גט. והשתא מקשה התוס' שפיר מה זה דנקיט קטנה הא נערה יותר הרבותא מה שנותנים גט, ומתרצו משום מיאון. ועתה ניחא מה דקשה לכאורה דמה חידש לנו התוס' בזה שכתבו ה"ה לנערה דמה היה יכול להיות שום הוה אמינא דנערה לר"ל יהא גרוע מקטנה. אבל לפי הנ"ל ניחא דבאמת לענין שצריכה גט מן הדין בנערה אף לר"ל כש"כ שצריכה גט רק כונת התוס' הוא נגד החשש כקושית הר"ן ז"ל וק"ל:

דף מה.

ברש"י ד"ה כיצד עשה בה מאמר וכו' וקשיא לי למה לי שמא לא נתרצה האב בקדושי ראשון אפי' נתרצה בשל ראשון ובשל שני לא נתרצה וכו' ואומר אני שמא לא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה עכ"ל. עי' בתוס' שמביא בשם רבינו שמשון מקוצי דהא נמי כדי נסבה דאפי' נתרצה לשניהם איכא למיחש וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה להבין כונת רש"י ז"ל דאם בא להקשות אמאי צריך הגמרא להזכיר שמא לא נתרצה לראשון כמו כן קשה ג"כ על מה שהזכיר לא נתרצה ג"כ בשני. דהא באמת אף נתרצה בשניהם ג"כ יש לחוש ולתרץ על שניהם כדי נסבה כמובן:

ויש ליישב דזה לא נראה לרש"י ז"ל לפרש כדי נסבה על שניהם כקושית התוס' אמאי נקט לא נתרצה כלל ולא שייך לומר בזה כדי נסבה. אך כוונת הגמרא כך הוא כשאתה תופס דנתרצה לשני, אז באם נאמר דלראשון לא נתרצה אז אין שום חשש כי באמת אין קדושין תופסין באחותה. רק החשש יוכל להיות על אופן אם נאמר דגם לראשון נתרצה ואז קדושין תופסין באחותה ויאמרו שאין תופסין. ונמצא דהחשש לא יוכל להיות רק על אופן אחד. אבל כשאנו תופסין דלא נתרצה לשני אז על כל אופן אף אם לראשון ג"כ לא נתרצה יש חשש שמא יאמרו וכו'. וזאת הוא כונת רש"י ז"ל דאין כונת הגמרא בלשון דוקא אם לא נתרצה גם לראשון. רק כונת הגמרא עתה אם לא נתרצה לשני אז על כל אופן יש חשש אף אם לא נתרצה לראשון. ונמצא השתא דעל שלשה אופנים יש דקדושין יהי' תופסין באחותה. אם לשניהם נתרצה. או לשניהם לא נתרצה או לראשון נתרצה ולשני לא נתרצה. ואופן אחד יש שאין קדושין תופסין באחותה באם לא נתרצה לראשון ונתרצה לשני והוי גס מדאורייתא. וצריכים ולהבין מהיכי תיתי יאמרו שאין קדושין תופסין באחותה. ויש לומר כסברת התוס' מחמת דהראשון עשה שלא כהוגן. איכא למימר דלא נתרצה לו. אבל השני היה סבור דזקוקה לו ולא עשה כל כך שלא כהוגן הלכך איכא למימר שנתרצה לשני והשום הכי יאמרו אין קדושין תופסין באחותה וק"ל:

דף מו.

בתוס' ד"ה נראין דברי התלמוד. משמע הכא דרב ירמי' תלמידיה דר"ה הוה וקשה דבפרק תפלת השחר משמע דתלמיד חבר דרב הוה וכו' מדלא קאמר לי' רב ירמי' מי בדיל מר וכו' עיי"ש. והנה נראה מדברי התוס' דעיקר קושיתם הוא מזה דשמעינן משם שהי' תלמיד חבר. כי בלא זה יכולים לומר דשניהם אמת דמעיקרא הי' תלמידו של רב ואח"כ למד אצל ר"ה. אך כאשר מוכח משם שהי' תלמיד חבר של רב עד שלא קרא לרב מר השתא כבר אין שייך לומר שהי' אח"כ תלמידו של רב הונא כמובן.

אכן עדיין צריכין להבין היאך נשמע משם שהיה תלמידו הא יוכל להיות שדיבר אתו כאשר ידבר איש עם רעהו, ואף שבאמת אם נאמר כך ג"כ יהא קשה אם הוא היה אדם גדול כזה שדיבר עם רב ולא אמר לו בלשון מר א"כ לא שייך ג"כ שיהי' אח"כ תלמיד אצל ר"ה, עם כל זה צריכין להבין דברי התוס' איך יהא משמע משם שהיה תלמודו. אך יש לומר דזאת הוא ידוע שרב הי' גדול בדורו כשמואל כמו שאיתא במס' גיטין דבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ולא הי' שום אדם בדורו שלא יקרא לרב בשם מר רק מי שהיה תלמיד חבר אצלו שהי' רגיל אתו עד שלא קרא לו בשם מר. ומזה מוכח שרב ירמי' הי' תלמיד חבר שלו ואי אפשר לומר שיהי' אח"כ תלמידו של ר"ה:

במשנה שם האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת עכ"ל המשנה. נמצא דמחלק התנא אם אמר התקדשי על כל תמרה ותמרה הוי פרטי ואינם מצטרפין לפרוטה ואם אמר אחד התקדשי על כולם הוי חדא קדושין ומצטרפין לפרוטה. אבל לכאורה יש להבין למאי צריך לאסוקי בסיפא אם לאו אינה מקודשת הא זאת הוא פשיטא והי' די לומר אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת דזאת הוא העיקר אשר בא התנא לאשמעינן דברישא אינם מצטרפין בסיפא מצטרפין אף שפרט כל תמרה לחוד כיון דכלל כולן בחד התקדשי הוי כללי ומצטרפין אך יש לומר דתני בסיפא אגב רישא דברישא זה הוא העיקר אשר בא לאשמעינן ואם לאו אינה מקודשת דאין מצטרפין וכן מצינו כמ"פ בש"ס כידוע:

שם בגמרא מאן תנא התקדשי התקדשי הוא דהוה פרטי אבל בחד התקדשי הוי כללי] וכו'. ויש לדקדק למאי צריך לדייק מרישא הא זה הוא מפורש בסיפא דבחד התקדשי אף שפרט כל תמרה הוי כללי. והי' צריך לומר מאן תנא בזו ובזו הוי כללי אמר רבה ר"ש הוא. ויש לומר דהנה מהסיפא מוכח לכאורה דלא כר"ש אלא כר"י דבסיפא הוזכר בזו ובזו בוא"ו. אבל בלאו וא"ו יוכל להיות דהוי פרט ור"ש סובר שם דאם הוזכר שבועה לא לך ולא לך אף בלא וא"ו ג"כ הוי כלל ור"י סובר שם דהוי פרט. ונמצא דמתניתין דהכא לא כר"ש אלא כר"י ומחמת זה מתחיל לדייק מרישא דוקא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטי אבל בחד התקדשי הוי תמיד כלל אף בלא וא"ו ומוכח מרישא דבסיפא הוא"ו לאו דוקא מאן תנא אמר רבה ר"ש הוא וק"ל:

שם בגמרא אהייא אילימא ארישא מאי איריא אוכלת אפילו מנחת נמי דהא התקדשי לי בזו קאמר אלא אסיפא ואפילו בקמייתא והא מלוה היא וכו'. והנה לכאורה אינו מובן למאי צריך הגמרא למסיק הטעם דהא התקדשי לי בזו קאמר. בשלמא אם לא הי' נזכר הדין במנחת הי' מוכרח להזכיר הטעם כי מחמת זה הטעם ע"כ במנחת נמי. אבל השתא כאשר תני בפירוש ברישא במנחת דאין מצטרפין די לומר בקושיתו מאי איריא דתני אוכלת הא במנחת נמי תני ברישא אינם מצטרפין ולמאי צריך להטעים בקושיתו הטעם דמחמת זה צריך להיות גם במנחת אין מצטרפין. ואפשר לומר דמוכרח למסיק הטעם כי היינו יכולים לומר דסיפא פירושא דרישא דהרישא מיירי באוכלת. ובאוכלת גופא החילוק בין פרטי לכללי דבפרטי אין מצטרפין ובכללי מצטרפין. ומשום הכי הוצרך להטעים דהא התקדשי לי בזו קאמר ואפילו במנחת נמי אין מצטרפין ברישא:

שם בגמרא אלא אסיפא ואפילו בקמייתא והא מלוה הוא וכו'. והנה ידוע בזה קושית המפרשים דמשמע דאי מקדש במלוה מקודשת הוי שפיר דקאי אסיפא הלא אם המקדש במלוה מקודשת וכיון דכללי הוא אמאי לא מצטרפין כולהו לשוה פרוטה ותירץ המהרש"ל ז"ל דאף אם מקדש במלוה מקודשת יש חילוק בין אוכלת ובין מנחת כיון דאין כאן מקום לחול הקדושין רק ע"י צירוף בעינן צירוף גמור שיהי' כולם ביחד אבל לא לצרף מה שכבר אכלה עיי"ש. והמהרש"א ז"ל משיג על זה ואומר שסברא דחוקה הוא דאי נימא המקדש במלוה מקודשת אין לחלק בין אוכלת ובין מנחת א"כ אמאי לא מהני במלוה הצירוף. ומפרש הוא ז"ל דקושית הגמרא הוא מכח הוכחה זו כיון דצריך שוה פרוטה באחת מהן ולא מהני הצירוף ע"כ מוכח דזהו מחמת החסרון מלוה וא"כ בקמייתא לחודא נמי לא תתקדש מחמת חסרון מלוה.

והשתא יהא מתורץ קושית העולם דמקשין מאי מקשה הגמרא בתמיה והא מלוה היא הלא מלוה תלוי עדיין בפלוגתא אם מקודשת אי לאו. אבל לפי הנ"ל ניחא כי קושית הגמרא הוא מכח ההוכחה שהתנא סובר במלוה אינו מקודשת וכהנ"ל. אולם לפ"ז יוקשה לנו לקמן בגמרא דאמר רבא ש"מ מדרב אמי תלת וכו' ופירש"י ז"ל שם מדקיבל הך אתקפתא דפרכינן והא מלוה היא ש"מ דסובר המקדש במלוה אינה מקודשת עיי"ש. והשתא לפי הנ"ל מי יאמר לנו שהוא סובר כן הא הי' מוכרח לקבל האתקפתא לתרץ התנא דמתניתין מכח ההוכחה הנ"ל. ועוד קשה הא רב ושמואל קבלו ג"כ האתקפתא והא מלוה הוא ואם תאמר דהם ג"כ סוברים במלוה אינה מקודשת יוקשה דכיון דהם סוברים דקאי ארישא וממילא בסיפא אין חילוק בין אוכלת ובין מנחת דבכולין מצטרפין וקשה האיך מצטרפין הא מלוה הוא והם סוברין במלוה אינה מקודשת. ועיקר קשה להבין מה הכריחו לפרש משום דקיבל הך אתקפתא הלא בפירוש אומר עד שיהי' באחרונה שוה פרוטה אבל בקמייתא אינו מקדשת אנו רואין בפירוש דסובר במלוה אינה מקודשת:

ואמרתי ליישב כך כי באמת מר"א גופא אין ראיה שסובר במלוה אינה מקודשת כי יכול להיות דהוא סובר כאידך תנאים שסוברים מקודשת. והוא בא רק לתרץ כאן במתניתין דיש הוכחה דהתנא סובר אינה מקודשת במלוה. ומשום הכי בא רש"י ז"ל לפרש כונת הגמרא כך כי ההוכחה במתניתין יוכל להיות על שני אופנים. א' כיון דתפס הגמרא ההוכחה באם קאי הסיפא דכולן קדושין אחת ואעפ"כ באוכלת אין מצטרף ע"כ דסובר במלוה אינה מקודשת ומקשה אפי' בקמייתא והא מלוה הוא. ב' יוכל להיות ההוכחה מדמקודשת בקמייתא ש"מ דהתנא סובר דבמלוה מקודשת ויהי' קשה להיפך אמאי לא מצטרפין באוכלת. זאת הוא החילוק בין רב ושמואל לרב אמי דרב ושמואל לא קיבלו הך אתקפתא כקושית הגמרא רק להיפך אמאי לא מצטרפין באוכלת. ועל זה מתרצו דבסיפא באמת אין חילוק בין אוכלת למנחת רק קאי ארישא. ורב אמי תפס ההוכחה ממתניתין כקושית הגמרא ומתרץ עד שיהי' באחרונה שוה פרוטה. וזהו כונת רש"י ז"ל מדקיבל הך אתקפתא כקוש' הגמ' ולא להיפך ש"מ שהוא בעצמו סובר כך דבמלוה אינה מקודשת. מדיוק לשון רש"י ז"ל במה שכתב הך אתקפתא לא כתב מדקיבל התקפתא הכונה כהנ"ל ודו"ק:

דף מו:

בתוס' ד"ה וש"מ מעות בעלמא חוזרין וכו' ומסקי שם התוס' כיון דבתורת קדושין אתיא לידה הוי כמו נתאכלו המעות דלקמן דמקודשת וכו' עיי"ש. ולכאורה יש לדקדק בזה הא לעיל בתוס' ד"ה ואפי' בקמייתא מחלקי התוס' דלא דמי להתם דנגמר הדבור קודם שנתאכלו ואיך מדמה התוס' לשם. ויש לומר דזה תלוי אם נאמר מעות חוזרין וקודם מסירה אחרונה עדיין לא נדע אם יהי' שלה כי יוכל להיות שלא ימסור לה אחרונה וצריכה להחזיר וכשאכלה לא אכלה משלה רק מלוה הן אצלה. אבל באם נאמר דהמעות מתנה אף אם לא יתן לה אחרונה ממילא כבר נגמר הדבר נגד זה שהוא שלה וכשאוכלת שלה היא אוכלת ולא מלוה. וממילא ניחא דלעיל דיבר התוס' אליבא דאמת דמעות חוזרין ולא דמי להתם. אבל כאן דיבר התוס' באופן דמעות מתנה וכבר נגמר שהוא שלה ולא מלוה אף שעדיין לא נגמרו הקדושין. אח"כ כשנגמרו הקדושין הוי קדושין אף בקמייתא כיון שבתורת קדושין אתיה לידה וק"ל:

דף מז.

בגמרא אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה נימא כתנאי וכו' ותסברא אימא סיפא ושוים במכר שזה קנה אי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במאי קני עכ"ל הגמ'. הנה אנו רואין בפירוש שאין חילוק בין קדושין למכר. והרמב"ם ז"ל בהלכותיו פסק בקדושין דאינה מקודשת ובמכר פסק דקנה והוא נגד סתם גמרא דהכא. ואמרתי ליישב דהנה לעיל דף ו' אמר אביי ג"כ המקדש במלוה אינה מקודשת ולא אמר הטעם דמלוה להוצאה ניתנה וגם הגמרא לא הקשה שם נימא כתנאי כמו דמקשה הכא וצריכים להבין זאת. וחוץ מזה קשה להבין הא רב אמר הדין דאינה מקודשת וגם אמר הטעם דמלוה להוצאה ניתנה והגמרא מסיק כתנאי על הטעם. והלא בפשיטות הי' יכול לומר כתנאי ולמאי צריך לומר מאי לאו בהא קמיפלגי אם להוצאה ניתנה אם לאו ואיך שיהי' הרי אנו רואין דפליגי בדין מלוה אם מקודשת אם לאו.

ונראה לענ"ד ליישב דהנה על זה דמקודשת בכסף יש שני לימודים א' מקיחה קיחה משדי עפרון דאין קיחה אלא בכסף ור"י אמר רב למד מאין כסף וכו' ולעיל בגמ' עביד צריכותא למה צריכין שניהם. ונראה דלכ"ע יש לימוד משניהם על קדושי כסף רק חד תופס עיקר הלימוד מכי יקח ואידך תופס עיקר הלימוד מאין כסף ויש להבין על מה לנו החילוק אם העיקר הלימוד מזה או מזה. ויש לומר דהחילוק כך הוא דאם עיקר הלימוד הוא מכי יקח דאין קיחה אלא בכסף וקיחה קאי על האשה משמע דנתינת הכסף צריך להיות בשעת קיחת האשה. אבל אם עיקר הלימוד הוא מאין כסף דמקדשת בכסף אז אין הקפדה דוקא בשעת קיחת האשה רק יכול להיות קנין הקדושין במעות מכבר. וזה הוא החילוק דרב לשיטתו דלמד מאין כסף ולא צריך שתהא הנתינה דוקא בשעת קיחת האשה וצריך לומר הטעם דלהוצאה ניתנה והוי שלה מכבר וליכא שום נתינה על הקדושין. ומאיא גם במכר לא קנה כי במה קנה. אבל אביי סובר הלימוד מכי יקח אף אם לא להוצאה נתנה ג"כ אינה מקודשת. וזהו רק בקדושין דקאי קיחה על האשה אבל לא במכר. וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל דכאן קושית הגמ' הוא אם להוצאה ניתנה במכר במאי קנה כי לפי טעם זה אין חילוק בין קדושין למכר. אבל הרמב"ם ז"ל בהלכותיו מביא הלימוד מכי יקח יש שפיר חילוק גדול בין קדושין למכר,

והשתא ניחא מה דלא מקשה שם גבי אביי נימא כתנאי דנימא הלכה כת"ק. כי הדין של אביי אין לו שום שייכות להת"ק, וכאן נמי כל זמן דלא אמר מאי לאו בהא קמיפלגי דהטעם דת"ק מחמת דלהוצאה ניתנה אין שום שייכות לרב שיאמר הלכה כת"ק כי חילוק גדול יש ביניהם. עד שמסיק נימא בהא קמיפלגי דהטעם דת"ק ג"כ משום דלהוצאה ניתנה אז הוא הקושיא דהי' יכול לומר הלכה כת"ק. ודו"ק כי נכון הוא:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה