אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת קדושין › פרק א

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת קדושין · פרק א

מסכת קדושין

דף ב.

במשנה האשה נקנית וכו' בכסף בשטר ובביאה. ידוע בזה קושית המפרשים למה לא תני כסדר הכתובה בתורה דכסף ילפינן מכי יקח ובביאה מן ובעלה שטר מן ויצאה והיתה. ותירץ הר"ן ז"ל משום שרוב הקניינים הם בכסף ושטר דומה לו עיי"ש. והריטב"א ז"ל מתרץ משום דרב מנגיד על מאן דמקדש בביאה משום הכי תני ביאה לבסוף עיי"ש. והנה הובא במרדכי דבמטבע שיש עליו צורה אסור לקדש לכתחלה משום דדעתה אצורה וצורה עבידא דבטלה עיי"ש. ולפ"ז ע"כ מוכרחין לומר דכסף דמתניתין מיירי בכסף נסכא ומה שאמר בפרוטה או בדינר הכונה נסכא שוה פרוטה או שוה דינר לב"ש. וא"כ קשה למה הוזכר שני פעמים ש"פ וש"ד כי מ"ש פרוטה ג"כ הכונה שוה פרוטה כהנ"ל. ויש ליישב דהנה התוס' ד"ה בפרוטה הקשו דהי' די למתני' בש"פ לחוד ותירצו משום דתני בכסף מפרש באיזה כסף וכו' ולפי שלא נטעה דדוקא כסף מפרש גם שוה כסף עיי"ש. וכן י"ל הכא דאי הוה תני רק פעם אחת פירוש על בכסף הוי אמרינן דוקא כסף נסכא ולא שוה כסף אחר לכך מפרש שוה כסף או ש"ד בפני עצמו.

אך עדיין יש לדקדק על התוס' למה עמדו בקושיתם על דברי ב"ה דוקא ולא על דברי ב"ש המוקדמים במשנה, ולכאורה הי' נראה לומר שהתוס' לא ס"ל כסברת המרדכי הנ"ל רק יכולים לקדש אף במטבע שיש עליו צורה ומשום הכי אין כאן קושיא על ב"ש כי מ"ש בדינר הכונה על מטבע דינר של כסף ושוה דינר הוא נסכא או שאר מילי שש"ד. רק הקושיא הוא על ב"ה שהם באים לפרש מלת בכסף דהוא פרוטה הלא פרוטה הוא של נחושת וע"כ הפירוש נסכא ששוה פרוטה ואם כן די להזכיר פעם אחת שוה פרוטה ופרוטה למה לי.

אולם אחר העיון ראיתי דלא מצינו לפרש כן בכונת קושית התוס' דמקשו דלא צריכה המשנה להזכיר שני פעמים שוה פרוטה כנ"ל. דזה אינו דא"כ ל"ל להתוס' להביא בקושיתם מה דתנן בפרק הזהב ההודאה בשוה פרוטה וכו' דלפ"ז נראה שקושיתם הוא בפשיטות דדי למתני שוה פרוטה לחוד כדתנן שם בהזהב. וא"כ הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתי' למה לא הקשו ג"כ גם על ב"ש. ונראה לי לתרץ דגם באופן הזה לא קשיא לב"ש כי באמת לא הי' די להם לומר שוה דינר לחוד כי היה הוה אמינא לומר דדוקא נסכא או כל מילי ששוה דינר אבל מטבע לא ולכך מוכרחין ב"ש לפרט ג"כ דינר שיכולים לקדש במטבע ג"כ ורק עיקר הקושיא הוא על ב"ה כנ"ל. ותירצו התוס' כיון דתנא כאן בכסף מפרש באיזה כסף ואח"כ מפרש על כל מלה ש"ד או ש"פ כדי שלא נטעה לומר כסף דוקא. ואי הי' אומר ש"פ לחוד הו"א דוקא כסף ש"פ לכך מוכרח מתחילה לומר פירוש על בכסף נסכא ש"פ ואח"כ על כל מלה ש"פ כמובן.

אכן עדיין קשה לי להבין אם באמת כוונת התוס' הוא להקשות רק על ב"ה א"כ למה צריך באמת להביא בקושיתם מה דתנן בהזהב הלא לב"ה די להקשות למה להזכיר שני פעמים ש"פ כמובן. וי"ל דזאת ידע המקשן מעיקרא דמלת בפרוטה קאי על בכסף נסכא ש"פ ומלת ש"פ קאי על שאר מילי שש"פ וממילא לא קשיא ממה שמזכיר שני פעמים דזה לחוד וזה לחוד. אך קושיתם הוא דליתני ש"פ לחוד ויהי' כולל כל מילי כדתנן בהזהב. ועל זה תירצו דהכא כיון דתנא בכסף מוכרח לפרש מתחילה על כסף והדר על שאר מילי. אבל עדיין קשה כיון שהקושיא הוא רק על ב"ש אם כן למה להם להתוס' להזכיר בתירוצם לכך נראה לי לומר דבאמת סברי התוס' כהמרדכי דאין מקדשין לכתחילה במטבע שיש עליו צורה. ומה דאמרי ב"ש בדינר היינו נסכא ש"ד וקושית התוס' סובב גם על ב"ש. אך משום שמביא ראי' להקושיא מהזהב ושם נזכר רק שוה פרוטה לכך לא תפסו בלשונם בהקושיא ג"כ רק שוה פרוטה אבל באמת כונת הקושיא גם על ב"ש כמו שהביאו בתירוצים ודו"ק:

רש"י שם ד"ה האשה נקנית. לבעלה עכ"ל. והנה כל העולם עמלין בזה להבין מה בא רש"י ז"ל להשמיענו בזה. ולפענ"ד נראה דבא לפרש דאין הפירוש ניקנת שיהא נגמר הקנין גם דברי ב"ש עיי"ש. לגמרי. דזה אינו דהלא חסר עדיין חופה לגמר הקנין ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי'. על זה כתב רש"י לבעלה. היינו רק שנעשית אשת איש ולא יותר וק"ל:

רש"י שם ד"ה בכסף ובשטר וכו' עיי"ש. והנה צריך הבנה מ"ש רש"י ז"ל גבי בכסף ובשטר הלשון הרי את מקודשת לי ובביאה לשון אחר התקדשי לי. ולמה שינה בלשון. ובפרט שיש חילוק גדול בזה דלשון הרי את וכו' משמועתו תיכף מהשתא והלשון התקדשי לי לא משמע תיכף כמובן. ויש ליישב עפ"מ ששמעתי בשם הגה"ק בעל חדושי הרי"מ" זצ"ל שדקדק ג"כ על שינוי לשון שברש"י זו דאצל ביאה כתב בביאה זו ולמה גבי כסף ושטר לא כתב כסף זו או שטר זה ותירץ הוא ז"ל דהנה קדושין צריכין להיות בפני עדים ובקדושי כסף ושטר הלא הם עומדים ורואים ושומעים הנתינה והאמירה ולכך לא צריך לומר מלת נזו' אבל אצל קדושי ביאה אינם עומדין רק בשעת היחוד לחוד והוא אומר לפניהם קודם הביאה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה משום הכי צריך לומר מקודם התקדשי לי בביאה זו שאני הולך לבעול כך שמעתי בשמו הק'. ולפ"ז מיושב ממילא גם קושיתי הנ"ל דבביאה צריך לומר דוקא בלשון התקדשי לי דהיאך יאמר הרי את וכו' דמשמע תיכף הלא הוא עדיין קודם ביאה כנ"ל רק צריך לומר התקדשי לי היינו אח"כ בשעת ביאה:

ועוד י"ל דלשון הרי את מקודשת לי משמועתו דע"י קבלת הכסף נעשית שלו. ואם יאמר כך גם בביאה יהי' משמע ג"כ שע"י ביאה יהי' נעשית שלו. ואז נמצא שהביאה היה באיסור כי לא נעשית שלו רק אחר ביאה. ומש"ה הוצרך לומר לשון התקדשי לי דמשמועתו דמיד בשעת ביאה, אתה שלו וק"ל:

תוס' ד"ה ב"ש אומרים בדינר במס' עדיות תני לי' גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ואע"ג דאם קבלה קדושין מאחר הוי ב"ש לחומרא מיהו לאו להכי מיתשיל עכ"ל. והנה בס' פני יהושע פירש כוונת קושית התוס' משום הדין דשמואל דכשקבלה שוה פרוטה מהראשון חיישינן שמא שוה דינר במקום אחר ואח"כ כשקבלה דינר משני אז לב"ש צריכה גט משניהם ולב"ה צריכה גט רק מהראשון ועל זה מתרצו דלא איתשיל הפלוגתא בביהמ"ד לענין השני רק לענין שקבלה פרוטה רק מאחד ואז הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא. ושוב הקשה בפנ"י שם הלא בע"כ מוכרחין לומר דעיקר פלוגתתם רק באם קבלה קדושין גם משני. כי לאחד לבד אף לב"ש צריכה ממנו גט דחיישינן שמא שוה דינר במקום אחר וא"כ אין שום נ"מ בין ב"ש לב"ה רק באם קבלה קדושין גם משני דלב"ש צריכה גט משניהם מחמת ספק ולב"ה הוי קדושי ראשון ודאי ואין צריכה גט מהשני כי לא חלו כלל. ותירץ שם דיש נ"מ בין ב"ש לב"ה גם לענין אם קבלה רק מאחד וזינתה אח"כ דלב"ש הוי קדושי ספק ואינה מומתה עליהם ולב"ה הוי קדושי ודאי ומומתה עליהם עיי"ש.

ולכאורה דבריו אינם מובנים הלא ידוע וגם מפורש בהר"ן מס' נדרים דאין לוקין על דבר שנלמד במה מצינו ומכש"כ דאין ממיתין על זה. ושוה כסף ככסף ילפינן במה מצינו מעבד עברי כמבואר בתוס' כאן ונמצא דבשוה כסף אין שום נ"מ בין ב"ש לב"ה רק דוקא באם קבלה קדושין מאחר וא"כ הדרא קושיתו על התוס' לדוכתא. אמנם לענ"ד אינו מובן מ"ש הפנ"י ז"ל דכונת קושית התוס' הוא משום הדין דשמואל כהנ"ל אבל צ"ע הלא הדין דשמואל אינו מוסכם להלכה לקמן בגמ' ולמה להתוס' להקשות מדבר שאינו אליבא דהלכתא. לכך נ"ל דכונת קושית התוס' כך הוא דאם קבלה פרוטה מהראשון ואחר קבלה דינר משני ומת הראשון דלב"ש הוי קדושי השני קדושין וצריכה ממנו גט ולב"ה אינה צריכה גט משני והוי ב"ש לחומרא וב"ה לקולא וע"ז תירצו דלאו להכי איתשיל ומובן

אמנם יש להצדיק דברי הפני יהושע הנ"ל במ"ש הנ"מ לענין מיתה כנ"ל. דהנה התוס' ד"ה בפרוטה הקשו מנלן דשוה כסף ככסף דהא לקמן מבעי לי' קרא גבי עבד עברי ישוב לרבות שוה כסף ככסף ותירצו דילפינן במה מצינו מעבד עברי ושוב הקשו הא הוי נזיקין ועבד עברי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ותירצו דתרוויהו צריכי ומוקי לה תוס' בשני אופנים. אופן ראשון דאין יכולים ללמוד נזיקין מעבד עברי משום דשם כתיב מטיב שדהו והוה אמינא דאם נותן לו מטלטלין צריך ליתן כסף דוקא שהוא המטיב במטלטלין ומשום הכי צריך לכתוב ישיב לרבות שוה כסף. ואם לא הי' כתיב בעבד עברי הוה אמינא דילפינן מנזיקין לגמרי אף לענין מטיב בקרקע דוקא. ועוד תירצו באופן אחר דכל עיקר החסרון הוא מעבד עברי דנזיקין מעבד עברי לא ילפינן דגבי ע"ע יש טעם שלא יטמע בין העכו"ם וע"ע דלא ילפינן מנזיקין ג"כ החסרון מע"ע משום שנשא ונתן בפירות שביעית עיי"ש. והקשה המהרש"א ז"ל איך תרצו התוס' דשוה כסף ככסף בקדושין ילפינן מעבד עברי הלא כמו שאין יכולין ללמוד נזיקין מעבד עברי כמבואר בתוס' כנ"ל. כמו כן אין יכולין ללמוד המינו גם קדושין. ותירץ דמ"ש התוס' דילפינן קדושין מע"ע הוא לפי הסברא ראשונה של התוס' דמה שאין יכולין ללמוד נזיקין מע"ע החסרון הוא דנזיקין לא מע"ע וממילא יכולין ללמוד קדושין מע"ע אבל לפי תירוץ השני שבתוס' דהחסרון הוא רק מע"ע אז ילפינן קדושין מנזיקין. ועוד הקשה המהרש"א ז"ל הלא כל עיקר קושית התוס' דמקשו מנלן דשוה כסף ככסף הוא רק מטעם דאנו רואין דבעבד עברי הוצרך קרא על זה ומוכח דמצד הסברא לא נדע זאת וא"כ קשה דהשתא שנתודע לנו דבע"ע יש חסרון כמ"ש התוס' א"כ שוב נוכל לומר דשוה כסף ככסף הוא מצד הסברא ואעפ"כ בעבד עברי הוצרך קרא משום החסרון שבו ולמה הוצרך התוס' לומר דילפינן קדושין מעבד עברי עכ"ד ז"ל. אבל לענ"ד קושיא זו מתורץ ג"כ בתירוצו הנ"ל דמעיקרא סבר התוס' כסברא הראשונה דבעבד עברי אין שום חסרון כהנ"ל. ולכך אם הי' נשמע מצד הסברא לא הי' צריך קרא בעבד עברי. ותירצו דילפינן במה מצינו מע"ע. אבל לפי דמסקי התוס' בתירוצים השני דלכך לא ילפינן נזיקין מע"ע מצד החסרון שיש בעבד עברי נוכל שפיר לומר באמת שבקדושיו ידעינן מצד הסברא דשוה כסף ככסף והוי כאילו כתוב בהדיא כמו כסף עצמו וא"כ י"ל שפיר דגם מומתין עליהן. ולפי זה אתי שפיר וצדקו דברי הגה"ק בעל פני יהושע הנ"ל ודו"ק:

אכן עדיין קשה דאחר התירץ השני של התוס' נשמע שהתוס' תפסו השתא דהחסרון מה שאין למידן הוא רק מצד הע"ע ולא מנזיקין ואם הי' נשמע מצד הסברא אז לא הוצריך קרא בנזיקין אלא ע"כ לא נשמע זאת מצד הסברא רק ילפינן קדושין מנזיקין במה מצינו וא"כ הדרי קושיתין לדוכתי' דהיאך כתב הפנ"י ז"ל שיוכל להיות נ"מ בין ב"ש לב"ה לענין מיתה כמובן. ועוד קשה לי דלקמן אמרינן בגמ' מילתא דלא כתיבה בהדיא לא קתני, ולפי הנ"ל יוקשה הלא תני שוה כסף דלא כתיבה בהדיא ורק ילפינן במה מצינו כמו חופה דילפינן בק"ו וא"כ הדרא קושית רבא לקמן למה לא תני חופה במתניתין, ויש לתרץ דהנה הקשו המפרשים למה לנו ללמוד במה מצינו מעבד עברי הרי יש היקשא דאחרת לאמה דשוה כסף ככסף. ותירצו דזה תלוי בפלוגתא דר"ה ור"ח דלקמן דלר"ה דסובר שטר אמה עבריה אדון כותבה שפיר יש היקשא דאחרת אבל לר"ח דסובר אב כותבה אין שום היקשא דאחרת וצריכין למה מצינו ואנן פסקינן כר"ח ומשום הכי צריכין למה מצינו. ולפ"ז ניחא דר"ה אזיל לשיטתו דיש היקשא דאחרת וא"כ הוי ככתיבה בהדיא ומתרץ שפיר לקמן דמילתא דלא כתיבה בהדיא לא קתני.

ובזה יהא ניחא מה דלא פסקינן להלכה כר"ה דחופה קונה. ולהנ"ל א"ש כיון דאנן פסקינן כר"ח דאב כותבה וא"כ ליכא הקישא דאחרת לאמה ושוה כסף ככסף ילפינן במה מצינו ולא הוי כתיבה בהדיא ואעפ"כ קתני במתני'. שוה. כסף. א"כ הדרא קושית רבא דלמה לא תנן חופה אלא ודאי מוכח דחופה אינה קונה.

אך התינח לדידן מתורץ שפיר מה דלא פסקינן כר"ה משום ההוכחה דשלש תנן. אבל על התנא גופי עדיין קשה למה ממעט חופה וכמו דמקשינן לקמן על חליפין ואימא הכי נמי כמו כן יכולים להקשות על חופה. ויש ליישב דהנה לקמן הקשו בתוס' על ר"ה דנימא דיו על סוף דינא כמו דגומר אחר כסף כן יהא קונה ג"כ אחר כסף. ותירצו שם דר"ה אזיל בשיטת ר"ט דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו. וממילא בא הק"ו להורות על חופה לחודה אבל אנן פסקינן כרבנן דר"ט ואין שום ק"ו על אופה לחודה ואתי שפיר מה דלא מקשה בגמרא על חופה ואימא הכי נמי ודו"ק היטיב:

בגמרא שם מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש. פירש"י ז"ל ליתני הכא האשה מתקדשת וכו'. ידוע בזה קושית המפרשים למה התחיל הגמ' לדייק על מלת נקנית קודם שמדייק על מלת האשה השנויה מקודם. ולענ"ד נראה לתרץ דמתחילה לא הי' יכול להקשות לתני האיש קונה כי ידע דיש תיכף לתרץ דמלת קונה משמע בע"כ. ואף דכתיב בפירוש בתורה שצריך להיות מדעתה א"מ היינו יכולין לומר שכונת התנא הוא דמדרבנן צריכה גט אף על קדושין דבע"כ. אבל השתא דכבר תירץ הגמרא שהתנא לישנא דאורייתא נקם מקשה שפיר ליתני האיש קונה כיון דהשתא שוב לא נטעה על בע"כ כמובן. ומתרץ אי תנא קונה הו"א בע"כ והיינו דהן אמת אם הי' הקדושין מתחלה ועד סוף בע"כ בודאי דאינה מקודשת. אכן הוה אמינא דאם הכריחה מתחלה לקבל הקדושין עד שנתרצית לבסוף הוי קדושין כמו תלויה וזבין דזביניה זבינא. על זה תנא האשה נקנית דאפי' באופן זה אינה מקודשת עי' בש"ג מטעם דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן וביטלו חכמים את הקדושין וק"ל:

ברש"י שם ד"ה ומ"ש התם, בפרק ב' דתנא האיש מקדש בו ובשלוחו עיי"ש. ולכאורה מה שמסיק רש"י ז"ל "בו ובשלוחו. הוא למותר דעיקר הקושיא הוא רק על לשון קנין. ואמרתי ליישב דהנה שם בפרק ב' תנא שני פעמים האיש מקדש. ובודאי מהאידך אין שום קושיא דשם לא שייך למתני' האיש קונה את בתו וגם לא שייך לשון מקנה את בתו כשהיא נערה דבנערות אין יכול למוכרה ומוכרח למתני לשון קדושין דהוא לשון איסור אבל הכא דשייך לשון קנין שפיר שייך יותר למתני בלשון קנין, רק קושית הגמ' הוא מהרישא דשם דתנא האיש מקדש בו ובשלוחו דשם שייך ג"כ לשון קנין ואעפ"כ תנא לשון קדושין א"כ הכא נמי ליתני לשון קדושין. וזהו כונת רש"י ז"ל דמביא גם בו ובשלוחו לידע דהקושיא הוא מהרישא דוקא וק"ל:

דף ג.

בגמרא מנינא דרישא למעוטי מאי מנינא דסיפא למעוטי מאי מנינא דרישא למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי חלופין סד"א וכו' ולכאורה קושית הגמ' אינו מובן דמאי מקשה ולר"ה למעוטי מאי הלא אנו רואין דאף דתני במתני' שלשה דרכים מ"מ סובר ר"ה דיש עוד קנין א' דהוא חופה ולא ממעטיה מהמנין דהמתני' וא"כ אין שייך להקשות אליביה למעוטי מאי. ויש לתרץ דהנה כיון דהגמ' מתרץ לקמן אליבא דר"ה דלא תני במתניתין אלא מילתא דכתיבה בהדיא א"כ אף לר"ה בא המנין דמתני' למעוטי משום דרק אלו השלשה הם כתיבה בהדיא ולא יותר. וזהו דמקשה הגמ' לר"ה דאמר חופה קונה ממילא אין כונת המועט על הקנין רק על הכתיבה וא"כ למעוטי מאי. היינו על איזה דבר יכול להיות הו"א דהוא כתיבה וצריכין למעוטי דלא הווי כתיבה. ומשני דיכול להיות הו"א על חליפין דהוא מדין כסף כמבואר בתוס' וממעט דאינו בכלל כסף ואין שום לימוד בזה שיהא קונה באשה.

והנה כבר אמרנו לעיל דזה תלוי בפלוגתא דר"ה אזיל לשיטתו דסובר שטר אמה עבריה אדון כותבה ויש על שוה כסף היקשא דאחרת לאמה. ולפ"ז יכולים לומר דמילתא דלא כתיבה בהדיא לא קתני ולא קאי המועט דשלשה על קנין רק על כתיבה ונמעוט חליפין דהי' יכול להיות הו"א דהיא כתיבה. ולפ"ז יכול לסבור שפיר חופה קונה מק"ו. אבל לדידן דפסקינן כר"ח דשטר אמה עבריה אב כותבה וליכא היקשא דאחרת לאמה ושוה כסף ילפינן במה מצינו מע"ע ולא הווי כתיבה ואעפ"כ קתני לה במתני' אז קאי המועט על קנין דרק אלו השלשה קנינים ולא דבר אחר וממילא ממעט גם חופה. ובזה ניחא דלא נזכר בגמרא המועט של חליפין לדידן כמו לר"ה. ולהנ"ל ניחא דכיון שהמועט קאי על קנין א"כ עדיין אינו מוכרח דכוונת התנא היא למעט חליפין. דיוכל להיות דהוא נכלל בקנין כסף כסברת התוס' שם ומשום הכי אמרינן המועט על חופה דעיקר הק"ו לוי בפלוגתא דר"ט ורבנן ואנן קיי"ל כרבנן כמו"ש לעיל. אבל לר"ה דהמועט של שלשה קאי על כתיבה אז ע"כ המועט קאי על חליפין דוקא דיש הו"א שהיא כתיבה ודו"ק:

ברש"י שם ד"ה למעוטי חופה שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין וכו'. ולא זכיתי להבין כונתו הקדושה למה נקט באביה דוקא וק"ל וצע"ג:

בתוס' שם ד"ה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. פירש בקונטרס משום דגנאי הוא לה וכו' וקשה לר"ת א"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש כו' עיי"ש. ולכאורה קושיתם אינו מובן דהלא רש"י ז"ל נשמר עצמו מזה וכתב הלכך בטל כל תורת חליפין באשה וכו'. והיינו דבאם תרצה ללמוד אשה משדה לקנות בחליפין א"כ צריך להיות נקנה אף בפחות משוה פרוטה כמו שדה ואנן ידעינן דאין רצונה בזה ואין יכולין ללמוד משדה וממילא בטל כל הקנין דחליפין באשה משום דאין על זה שום לימוד וא"כ מה מקשו התוס'. וגם מה שהקשו עוד אמאי לא פריך בגמרא מבנתי דר"י כי היכי דפריך לקמן אב"ש. ג"כ לכאורה אינו מובן דבשלמא כאן בחליפין שייך לומר כיון דאינו דומה לשדה ממילא אין נמצא שום לימוד על חליפין ובטל כל הקנין דחליפין באשה אפי' בפרוטה. אבל גבי קנין כסף דיש לימוד בפירוש דבפרוטה הוי קנין מה לנו אם אצלה לא חשיבה. דזה שייך דוקא לקמן להקשות על ב"ש דסוברים דבפרוטה לא מיקנה משום דלא חשיבא אצלה מקשו שפיר מבנתי דר"י. אבל לב"ה דסברי בפרוטה ואין חוששין כלל אם לא חשיבא גבה אין שום קשיא מבנתי דר"י ומאי מקשה התוס'.

אכן יש לתרץ ע"פ סברת הר"ן ז"ל דבאמת בקנין חליפין עצמו אין שום חסרון מה דהוא פחות משוה פרוטה כי פחות מש"פ בחליפין הוא חשיב כמו פרוטה בקנין כסף. ולפ"ז יש שפיר לימוד על קנין חליפין באשה דאף בפחות מש"פ הוי קנין כמו בשדה רק דהחסרון הוא מתוך שגנאי הוא לה לא הוי מדעתה ומאיזה טעם יבטל הקנין כשהוא מדעתה דהלא בקנין עצמו אין בו שום חסרון. והשתא יובן הקושיא הב' שבתוס' והכי מקשו הלא חליפין פחות מש"פ הוי קנין כמו פרוטה בקנין כסף ואעפ"כ אתה אומר משום שאינה חשובה אצלה בטל גבה קנין הזה, כמו כן נאמר גם בקנין כסף בפרוטה או בדינר ג"כ לא תהי' קנין אצל בנתי דר"י שאצלם לא חשובה זאת לנתינה, ומשום הכי לא גרס נפשה רק לא מקניא לחוד כי לא תלוי בהקפדה שלה שיהי' חשובה אצלה למעות. ותירץ הגמ' כך הוא דהנה קושית הגמ' הי' ואימא ה"נ משום שיכול להיות שחליפין ש"פ יהי' בכלל קנין כסף דשניהם שוים בזה דנותנים החפץ לידה. או כסברת הר"ן ז"ל שקנין כסף הוא ג"כ כמו חליפין שמחליף המעות בשדה ומשום הכי יהא נכלל קנין חליפין בקנין כסף. ועל זה מתרץ הגמ' דהיאך אתה יכול לומר שחליפין יהא נכלל בקנין כסף הלא אין דומין כלל זה לזה דקנין כסף הוא בפרוטה דוקא וחליפין אפי' בפחות בש"פ ואין זה בכלל לימוד הגז"ש הכתוב אצל הכסף וכשאין לנו שום לימוד ממילא אינו קונה.

ועתה נבוא לברר שיטת רש"י ושיטת התוס' בכונת פשט הגמרא. ונאמר דשיטת רש"י ז"ל כך הוא ס"ד אמינא כיון דגמר קיחה קיחה אשה משדה לענין כסף כמו כן נוכל ללמוד הגז"ש בחליפין ג"כ שיהי' כשדה. ומתרץ הגמ' דאם נאמר דהגז"ש ילמוד לנו על כל הקנינים שתהי' אשה כשדה א"כ יהא אשה כשדה למקניא גם בחליפין אפי' בפחות משוה פרוטה והרי אנו יודעין בבירור דגנאי הוא לה ולא מקניא נפשה בזה. וע"כ מוכרחין לומר דהגז"ש הוא רק על קנין כסף לחוד הכתוב שם וממילא אין שום לימוד על קנין חליפין באשה ובטל כל דין חליפין גבה אפי' בשוה פרוטה. ומתורץ לפ"ז היטיב קושית התוס' מן אם פשטה ידה וכו' וגם שוב אין קושיא על רש"י ז"ל משטר וחזקה כי שם הוא אליבא דהמסקנא דהגז"ש לימד לנו רק על קנין כסף בלבד המוזכר בפסוק:

אבל שיטת התוס' כך הוא דאם נאמר דכונת הגמרא הוא דיש הו"א לומר דהגז"ש לומד לנו על כל הקנינים שתהי' אשה כשדה. אז אין זה שום פירכא מפחות משוה פרוטה דהא הלימוד יכול להיות על אשה כמו בשדה אף על פחות מש"פ. ומה דאמרינן שגנאי הוא לה אין זה חסרון בעיקר הקנינין דמאיזה טעם יהי' בטל הקנינין אם פשטה ידה וקיבלה ברצונה, וממילא כשזה אין שום פירכא נשאר קושית הגמ' אימא ה"נ כיון דהגז"ש יליף על כל הקנינים שאשה כשדה אף בשטר וחזקה. ומתורץ בזה קושית המהרש"א ז"ל על התוס', דהם מפרשי כוונת הגמ' משום דהי' הו"א לומר דקנין חליפין בש"פ נכלל בקנין כסף משום דדמי לה כהנ"ל ועל זה מתרץ היאך אתה יכול לומר כן הרי חליפין הוא אפי' בפחות מש"פ וכסף הוא רק בפרוטה וא"כ אינו מטעם כסף אלא קנין אחר כמובן.

ועוד יש לתרץ קושית המהרש"א ז"ל על התוס' דמקשו מאי בעי בגמרא בשטר מנלן הלא יכולין לגמור משדה. והקשה המהרש"א ז"ל הלא שם הוא אחר המסקנא דמשום הכי לא גמר חליפין משדה מטעם דחליפין הוא אף בפחות משוה פרוטה א"כ כמו כן שטר ג"כ אף בפחות מש"פ ואין יכולין ללמוד כלל משדה עיי"ש. אבל יש לומר דזה לא שייך בשטר מטעם דקנין חליפין הוא בלקיחת החפץ שייך שפיר לומר דחפץ שאינו שוה פרוטה גנאי הוא לה. אבל קנין שטר הוא רק באותיות ולא שייך לומר בה גנאי מחמת שאינו שוה פרוטה. וא"כ אפי' לפי המסקנא דהכא יכולים ג"כ ללמוד קנין שטר באשה משדה ודו"ק:

בתוס' שם באו"ד וא"ת כיון דפשיטא לי' דאשה לא מקניא בחליפין אמאי איצטריך קרא לקמן מכסף מקנתו דאינו נקנה בתורת חליפין תיפוק לה מהקשיא דאחרת עיי"ש. ולענ"ד יש ליישב דזהו לקמן רק דברי רבה דמחולק שם עם רב יוסף ויכולין לומר שהוא סובר כרב חסדא דאמר לקמן שטר אמה עבריה אב כותבה וממילא ליכא הקישא דאחרת כמו שמבואר לקמן בהגמרא. אולם מה שמחלקי בתוס' בתירצם בין חליפין ש"פ לשטר שש"פ דחליפין ש"פ הוי כמו כסף יותר משטר ש"פ משום שאין צורך שיהי' השטר ש"פ עיי"ש. ולכאורה קשה להבין זאת דהלא חליפין ג"כ ידוע דאין צריך להיות שוה פרוטה כמובן.

ואמרתי ליישב דהנה ידוע החילוק שיש בין הקנינים. דקנין כסף או שטר צריך להיות הנתינה לחלוטין אבל קנין חליפין ניתן ע"מ להחזיר. ובזה יובן כונת התוס' דלשיטתם תפס הגמרא דהגז"ש מקיחה קיחה הכתוב גבי כסף הורה לנו רק על דבר שהוא ש"פ כעין כסף. ומשום זה תפס הגמרא דחליפין ש"פ הוא בכלל הגז"ש דקנין כסף דיהא מועיל בתורת חליפין. אבל קנין שטר אפי' שהוא ש"פ אין שייך לחדש בו שם קנין משום דאין בו שום התחדשות דשניהם נתנו לחלוטין כנ"ל וע"כ בא להורות אף על פחות מש"פ וזה לא הוי כעין כסף והא הגז"ש בא ללמוד רק על דבר שהוא כעין כסף. ולכך מחלקי התוס' בין כסף לשטר. ועל זה מתרץ הגמרא דהיא הנותנת להיפך דקנין חלופין דיש בה ש"פ הוא מצד דהוי כעין כסף. וממילא פחות משוה פרוטה לא מקניא באשה דלא הוי כעין כסף והיאך אתה יכול ללמוד חליפין באשה משדה הלא שם בשדה קונה אף בפחות מש"פ. ולפ"ז נמצא ממילא דחליפין אין יכול להיות בכלל הגז"ש דכסף ודו"ק:

דף ג:

בתוס' ד"ה ואין דבר אחר כורתה. וא"ת תהא אמה עבריה יוצאת בחליצה מק"ו דיבמה מהאי ק"ו גופא וכו' והקשה המהרש"א ז"ל אמאי לא אמר הק"ו מסמנים ושנים ויובל עיי"ש. ולפענ"ד יש ליישב דהנה ידוע דכל מקום שאפשר לדון הק"ו להיפך דהיינו דסתרי אהדדי אז אמרינן דכל חד תיקום אדוכתיה ואין דנין כלל. והשתא אתי שפיר דהנה חליצה גבי יבמה אין שום מועט בה דלא מהני במקום אחר וכמו כן סימנים ושנים באמה עבריה לא כתיב בה שום מועט דלא מהני במקום אחר. וממילא יכולין לדון מאמה עברי' ליבמה להיפך ג"כ ולכך לא דנין כלל. אכן קושית התוס' הוא מהאי ק"ו גופא משטר דכאן אין אנו יכולין לדון להיפך דכתוב באשה לה ולא ליבמה ודו"ק:

בגמרא שם בכסף מנלן ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' מנלן דמקניא בכסף וכסף דאביה הוא וכו' עיי"ש. ופירש"י מנלן הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני' ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם עכ"ל. ולכאורה צריך הבנה הלא מהתם מוכח ג"כ דמקניא בכסף ויכול להקשות שניהם משם. ובאמת מלשון הגמרא נשמע כן דמעיקרא מקשו הכא בכסף מנלן ואחר שהביא הא דתנן וכו' מקשה מנלן על שניהם ולמה דחק רש"י ז"ל לפרש כדקתני מתני'. ונראה ליישב דבאמת מהתם לא מוכח מידי דמקניא בכסף כי יכולין לפרש דהאב זכאי בכסף היינו דיכול לקבל כסף ולמסור לה לביאה כמו שמפורש בירושלמי. ומשום הכי מפרש רש"י ז"ל דמקניא בכסף כדקתני אב הכא במתני'.

אכן עתה יש להבין היאך מוכח מאי כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר דקאי על כסף קדושין דילמא קאי על הכסף שיש לו בשעת יציאתו לקדושי ביאה. ואף ממנו שבאמת באמת מסיק הגמ' בכתובות דמה שיש להאב זכות בביאה ושטר הוא רק משום דלמידין מכסף מהקישא דהויות להדדי ולפ"ז אי אפשר לומר שיש לו זכות בביאה קודם שנודע הלימוד על כסף, יש לומר דזה הוא רק לפי המסקנא דהקרא קאי על כסף קדושין וממילא אין לנו שום פסוק על ביאה דשייך לאביה רק מצד הקושיא דהויות להדדי. אבל השתא בתחילת הלימוד יש לומר להיפוך דלא מיקדשא בכסף והקרא קאי על קדושי ביאה שיש לו זכות ליקח כסף ולמסרה לקדושי ביאה. וקדושי כסף ידעינן רק מהגז"ש דקיחה קיחה. ואף דמפשט הגמרא משמע דיש לימוד מזה על קדושי כסף בלא הגז"ש הנ"ל וכן לפי המסקנא אמרינן דצריך הפסוק כי יקח ולא כי תקח אבל קדושי כסף שמעינן מויצאה חנם. הא לא קשיא דלהמסקנא ניחא דמסקינן יציאה דכוותה קא ממעט וממילא כסף נמי דכוותה מה התם מיירי מכסף להוציאה מהאדון אף זה הכסף מיירי מכסף המוציאה ממנו והיינו כסף קדושין אבל הכסף שלוקח בשביל הביאה לא הווי כסף המוציאה רק הביאה היא המוציאה. אבל בתחילת הלימוד עדיין לא ידעינן מזה דצריך להיות דכוותה וא"כ צריכין להבין מנ"ל להגמרא דקאי על כסף קדושין.

ואמרתי ליישב דבאמת ידע הגמרא תיכף בתחילה דמסתמא הוי כסף דכוותה רק כך מקשה ואימא לדידה ונימא אין כסף ביציאה זו להמקנה, דהוא האדון אבל יש כסף ביציאה אחרת להמקנה והיינו דתתקדש נפשה ותשקול כספה והיא עצמה הווי המקנה כי אין שום צד זכות לאביה בקידושיה בנערות והווי דכוותה בכל העניינים. ומתרץ הגמ' אף כשאתה רוצה לומר אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת צריכין ג"כ להיות היציאות דכוותה והיינו דמה התם היציאה היא מהאדון אף כאן ג"כ דכוותה היציאה מהאדון דהוא האב. ולהאדון היוצאת ממנו אין לו כסף אבל כאן יש כסף וכשהמעות קדושין הם שלו הוי הוא המקנה וא"כ הווי בכל הענינים דכוותה. ועל זה מקשה הגמרא היאך אתה אומר דבאופן זה הווי ממש יציאה דכוותה הלא התם נפקא לה מרשות אדון לגמרי והכא אכתי מיחסרא חופה, ומתרץ דאף דלענין ממון לא נפקא לגמרי אבל לענין הפרת נדרים כבר נפקא לגמרי שאינו יכול עוד להפיר וכשיש אופן דהוא יציאה לגמרי ממילא הווי יציאה דכוותה וק"ל:

בגמרא שם אמר קרא את בתי נתתי לאיש הזה השתא אביה מקבל קדושיה והיא שקלה כספא ומקשי ואימא ה"מ קטנה אבל נערה תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אלא הא דאמר ר"ה א"ר וכו' תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה אלא בהפרת נדרים הוא דכתוב וכו' וכ"ת נילף מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן וכ"ת נילף מקנסא וכו' וכ"ת נילף מבושת ופגם וכו'. והנה קשה להבין דלפי מה דמתרצי דנילף מהפרת נדרים א"כ הדרא הקושיא לדוכתיה על ר"ה א"ר דתיפוק לי' מהכא. דבשלמא לפי דמתרצי לילף מבושת ופגם או מקנס יש לומר דמהם אין ללמוד על מעשה ידי' דהם מעלמא קאתי אבל מעשה ידיה קא טרחה בהו. אבל מהפרת נדריה שפיר נוכל למילף מעשה ידיה כמו כסף קדושין כמובן:

ונראה לענ"ד ליישב דהנה בגמ' כתובות שם הקשו התוס' וא"ת נילף איסורא מאיסורא דהרי אביה יכול לקדשה ולאסור אותה לעלמא וממילא שמעינן דכספא לאביה כדאמר לעיל השתא אביה מקבל קידושיה והיא שקלה כספא וכו' ותירצו דאיסורא דאית ביה ממון לא ילפינן מאיסורא דלית ביה ממון עיי"ש. וקשה להבין הלא מבואר בגמ' (נדרים דף יא) דנדרים נחשב לאיסורא דאית ביה ממון עיי"ש, ומוכרחין לומר דכוונת התוס' כך הוא דבאמת מזה שהוא ברשותו לענין איסור נדרים אכתי אינו מוכח בזה שתהא ברשותו לענין ממון שיהא שלו. וממילא אין אנו יכולין ללמוד משם לכאן אפי' לענין איסור משום רק מחמת האיסור מוכרח להיות הממון שלו כסברא הנ"ל. והווי האיסור ממון כן נ"ל כוונת התוס' בתירוצם שם. ובזה נבוא ליישב הגמ' דכאן ונאמר דזה ידע הגמ' מתחלה דממון מאיסורא לא ילפינן ומשום הכי אין יכול ללמוד משם על מעשה ידיה דהווי ממון גרידא רק כוונת הגמ' הוא וכ"ת נילף איסורא מאיסורא וממילא הוי הממון שלו כסברא הנ"ל. ועל זה מתרץ הלא אם תאמר כן ממילא האיסור יהי' ממון כי מצד האיסור יהי' מוכרח להיות הממון שלו כסברתך, ונמצא שהלימוד מהפרת נדרים הוא לענין ממון שיהא שלו וממה שהוא ברשותו לענין איסור נדר עדיין אין למידין שיהא ממון שלו.

אבל עדיין קשה להבין היאך יוכל להיות הו"א דכל עיקר לימוד כסף קדושין יהי' מבושת ופגם הלא כל עיקר הטעם דבושת ופגם אמרינן בכתובות שם דהוא מכסף קדושין משום דאי בעי מסר לה למנוול ולמ"ש. וכל זמן שאין אנו יודעין על כסף קדושין עדיין לא נדע על בושת ופגם וא"כ היאך שייך לומר נילף מבושת ופגם כקושית התוס' שם ד"ה וכ"ת. עיי"ש מה שמתרץ המהרש"א ז"ל הא דלא הביאו התוס' משמעתין גופי דקאמר שאני בושת ופגם דאביה שייך בגווייהו כפנרש"י ז"ל שם מוכח שפיר דבושת ופגם לא הוה ידעינן דהם של אב אלא מקדושין משום דאיכא לפרושי ביה דלא כפירש"י ז"ל עיי"ש דנוכל לפרש משום דאית לאביה בזיון מזה ומשום הכי הביאו התוס' רק מכתובות דבהדיא אמרינן התם דבושת ופגם של אביה הוא מטעם דאי בעי מסר לה וכו', ולכאורה עדיין קשה הלא שם בכתובות הקשו התוס' למה צריך לחפש לימוד על כסף בושת ופוגם שהוא של אביה מקדושין הלא מוכח ממפותה דבודאי היא של אביה דהיא מחלה ותירצו דשם איירי באנוסה עיי"ש. וא"כ לפ"ז נוכל לומר דכאן מיירי במפותה וקאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם דמפותה דשם ידוע דבשתה ופגמה לאביה ושוב אינו מובן קושית התוס' משם לכאן. אך יש לומר דבאם נאמר כן אז לא שייך ללמוד משם על כסף קדושין דשם הטעם הוא מחמת מחילה. וע"כ מיירי כאן ג"כ באנוסה דלא מחלה ואעפ"כ היא של אב וממילא יכולים ללמוד מזה על כסף קדושין וצדקו דברי התוס' בקושיתם משם לכאן,

אולם לפ"ז הדרא קושית המהרש"א ז"ל לדוכתיה למה לא הביאו התוס' משמעתון גופא דקאמר שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגוייהו. וע"כ צריכין אנו לפרש כפירש"י ז"ל מחמת דאי בעי מסר וכו' דאין אנו יכולים לפרש מחמת דיש בזיון לאביה מזה הלא היא ודאי יש לה ג"כ בזיון מזה והיא לא מחלה ומפני מה יהי' כל הבושת לאב. וע"כ צריכים אנו לפרש כפירש"י ז"ל והי' יכולים התוס' להביא משמעתין גופא. ועוד דיותר הי' להם להקשות על התירוץ של הגמ' שאני בושת ופגם דאביה שייך בגווי'הו דמה זה דחיה שלא נוכל למילף על קדושין אדרבא הוא הנותנת על קדושין שיהא שלו דאי אינו ברשותו אז לא הוי בושת ופגם שלו.

אך נ"ל דהנה כבר אמרנו לעיל דמה שאמרו בכתובות שם דזכות שיש לאביה בביאה ושטר נלמד מכסף מהקישא דהויות להדדי. הוא רק אחר המסקנא דכסף קדושין נלמד מויצאה חנם אין כסף דיציאה דכוותה קא ממעט. וממילא אין לימוד שיהי' ברשותו למסרה לביאה רק מצד דהיקשא דהויות להדדי. אבל בתחלת הלימוד למשל כשאתה בא ללמוד מבושת ופגם שהוא של אביה מכח קדושין דאי בעי וכו' ורצונך להוכיח מזה על כסף קדושין נוכל לומר דמה דאמרינן גבי בושת ופגם משום דאי בעי וכו' קאי על ביאה משום דאי בעי מסר לה לביאה למנוול ולמ"ש. ויהי' מוכח דיכול ליקח מעות ולמסרה לביאה אבל לא על כסף קדושין שהיא לוקחה שיהא של אביה. ולפ"ז התוס' ממה דאמר בשמעתין שאני בושת ופגם דאביה שייך בגווייהו משום דאי בעי מסר לה וכו'. דעדיין לא מוכח מכאן על כסף קדושין ולא שייך שום קושיא על זה דהדחיה מובן בטוב טעם. רק קושיתם הוא מגמ' כתובות דשם אמרינן דבושת ופגם גופא ידעינן רק מקדושי כסף, וכל זמן שאין ידוע לך כאן קדושי כסף אין אתה יודע על בושת ופגם. ואם תאמר מחמת ביאה שיכול ליקח כסף ולמסרה לביאה למנוול. מה בכך דעדיין אין ראי' על קדושי כסף שיהיו שלו, ועל זה מתרצי התוס' דזה אין שום ספק דקדושי כסף שקיבל בעצמו בודאי הם שלו מהפסוק את בתי נתתי וגו'. אבל כל השקלא וטריא שבגמרא הוא על כסף קדושין שהיא בעצמה קיבלה שיהי' של אביה. ובושת ופגם ידעינן מכסף קדושין שקיבל אביה. וכסף קדושין שקיבלה היא נלמד מבושת ופגם עיי"ש בתוס' ועל זה מתרץ הגמ' שאני ניחא מאוד מה שלא הביאו בושת ופגם דמחסר לי' שלא יקפצו עליה בני אדם כפירש"י ז"ל שם. ועתה עולים דברי התוס' כהוגן בלי גמגום כלל ומתורץ היטב קושית המהרש"א ז"ל כמובן.

אולם זהו רק לשיטת התוס' דכל השקלא וטריא שבגמ' סובב רק על קדושי כסף שהיא עצמה קיבלה בנערותה שתהא של אביה אבל קדושי כסף שקיבל אביה ידעינן מאת בתי נתתי שהוא שלו. אכן לשיטת רש"י ז"ל דהקושיא ואימא ה"מ קטנה אבל נערה תתקדש איהי נפשה ואת בתי נתתי קאי על הזמן שהיא בקטנות אבל בשעת נערות אינה ברשותו וכל השקלא וטריא שבגמ' קאי אף על קדושי כסף שקידשה אביה. לפ"ז יהא נשאר קושית התוס' על הסברת וכי תימא וגם על הדחיה כהנ"ל. אך יש לומר לשיטתו דסברת וכ"ת נילף מבושת ופגם הוא הכונה מבופ"ג דמפותה. אבל עדיין קשה במה שפירש"י ז"ל שאני בושת ופגם משום דאי בעי וכו' ומה דחיה הוא זו הלא מזה שמעינן על קדושין. ויש לומר כמו שאמרנו לעיל דעדיין אין אנו יודעין דהוכחה הוא על כסף קדושין רק לאמר דהיא הוכחה על ביאה דאי בעי מסרה לה לביאה ומחסר לו ממון זה כמובן. ועל זה מסיק הגמ' דעיקר הלימוד הוא מוציאה חנם ויציאה דכוותה קא ממעט וע"כ קאי על כסף קדושין המוציאה אותה ולא על כסף שלוקח עבור שמוסרה לביאה דשם הביאה היא המוציאה ולא הכסף.

אכן לפי הנחה זו נמצא דלא צריכין כלל הקרא דאת בתי נתתי לכסף קדושין א"כ יוקשה לנו שיטת הרמב"ם ז"ל שמביא בהלכותיו הקרא דאת בתי נתתי ולכאורה הוא נגד סוגית הגמ' כאן. ויש לומר דהרמב"ם ז"ל סובר כשיטת התוס' דאף לפי המסקנא דיש לימוד מן ויצאה חנם אעפ"כ צריכין ג"כ להדרש דאת בתי. דאי לאו הכי הווי אמרינן דהדרש מן ויצאה חנם הוא רק על קדושי כסף שקיבל אביה בנערותה אבל הקדושי כסף שמקבלת בעצמה הווי דידה. והשתא דכבר שמעינן מאת בתי נתתי שנתן לו התורה זכות לקבל בודאי הוא שלו אף בנערה ממילא ע"כ הפסוק דויצאה חנם בא להורות אף הכסף קדושין שמקבלת היא ג"כ שלו הוא. ולפ"ז ניחא מאוד דברי הרמב"ם ז"ל מה שהוצרך להביא הפסוק את בתי נתתי להורות דעדיין צריכין לזה וא"ש:

נמצא השתא לפי המסקנא דכשיש לנו לימוד מפורש דאפי' אם היא מקבלת הקדושין ג"כ שלו הוא. ממילא אמרינן הסברא להיפך הוא שקל כספה והיא תקבלה הקדושין כסברת התוס' שם בכתובות ומוכח השתא שהיא אינה יכולה לקבל. ומשום הכי אמר ר"י לקמן בפרק האיש מקדש אבל לקדושין אביה ולא היא כי לאחר המסקנא מוכרחין לומר דהכל תלוי באביה. אבל בתחילת ההוה אמינא הי' הסברא להיפך דמקשינן ואימא ה"מ קטנה. אכן לאחר המסקנא דכבר יש לנו לימוד דהכסף שקיבלה ג"כ לאביה ממילא מוכרחין לומר דהיא אינה יכולה אפי' לקבל וסברת ר"י שם הוא אחר המסקנא דהכא ודו"ק:

בתוס' שם ד"ה ואימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה משדה עפרון וי"ל דמ"מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרינן דהני תרי קראי צריכי עכ"ל. והנה לפי משמעות לשונם נראה דתיבת "דלקמן" הוא סיוע להתירוץ דלא הווי מיותר. וקשה הלא באמת אמרינן לקמן בפירוש דהיותר בא להורות על זה דלאביה הן. והמהרש"א ז"ל פירש בכונת התוס' דמ"ש. דלקמן. אינו לסיוע רק להיפך דכי כשתירצו דמיתורא לא נאמר שהוא של אב והוקשה להם הא לקמן דרשינן מיתורא ועל זה מסקי דלקמן הוא להמסקנא דיש שם משמעות מחמת יציאה דכוותה קא ממעט עיי"ש.

ולענ"ד נראה לבאר כוונת התוס' כפי רהיטת לשונם דתיבת דלקמן. הוא באמת סיוע להתירוץ. דהנה מלשונם נראה דאף אם הוא מיותר לא הוי דרשינן מיתורא לחוד אם לא ממשמעות. ויש להבין הלא בכל מקום ילפינן אפי' באם אין ענין לזה תנהו לענין אחר. אך יש לומר דבאמת הוא כך דהפסוק כי יקח בלא הג"ש קיחה קיחה בא ללמוד כי יקח ולא כי תקח וממילא צריכים הויצאה חנם לקדושי כסף ולא הוי מיותר. רק אחר שהורה לנו הגז"ש קיחה קיחה לקדושי כסף אז הפסוק הנ"ל מיותר ומשום הכי רצונך לומר דבא להורות דקדושין לאביה. על זה בא התוס' לומר דמשום זה היתור עדיין לא הוי אמרינן דבא להורות שהוא של אב דבכל הש"ס קיי"ל דכל מילתא דאתי בק"ו או בגז"ש טרח וכתב לה קרא והווי אמרינן הכא ג"כ דאף דיש גז"ש על קדושי כסף מ"מ טרח וכתב לה קרא. לכך מייתי התוס' מלקמן דצריך הפסוק כי יקח להורות ולא כי תקח. וממילא היתור דויצאה חנם הוא רק מחמת הגז"ש דקיחה קיחה ויכולים לומר טרח וכתב לה קרא על קדושי כסף. אבל עדיין לא נדע שהוא של אב אם לא ממשמעות וזה דכתבו התוס' דלקמן וכו' הוא סוף תירוצים ודו"ק:

בתוס' שם ד"ה ואימא ה"מ קטנה. אע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב וסקלוה [וקטנה לאו בת עונשין] ועוד דמוציא ש"ר על הקטנה פטור וכו' עיי"ש. ויש לדקדק בדברי תוס' הללו א' למה לא הביאו מה שמפורש להדיא בקרא לאבי הנערה כמו שפירש"י ז"ל. ב' מה זה הלשון "ועוד" הלוא מה דמוציא ש"ר על הקטנה פטור הוא ג"כ רק בשביל דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין וצ"ע:

דף ד.

בגמרא והאי ויצאה חנם להכי הוא דאתי הא מיבעי ליה לכדתניא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות וכו'. והנה יש לדקדק בכאן לפום קושית המקשין דלא ידע עדיין מיתורא דיו"ד יוקשה קושית התוס' דהוי לי' למינקט נערות ברישא. ואמרתי ליישב דהנה ידועה בכל הש"ס הסברא דאמרינן בא זה ולימד על זה דאי הי' כתיב רק חדא הוי מוקמינן לי' על מה דיותר מסתבר. אך קושית הגמרא הוא דכאשר אמרינן דמיתורא דיו"ד שמעינן דכסף קדושין לאביה א"כ ע"כ מיירי בנערות הי' צריך לכתוב אין כסף בלחוד דמיירי בנערות ולא בעי בגרות דזהו דוקא רק אחר דידעינן דיתורא דיו"ד הורה לנו דכסף קדושין לאביה אז ע"כ פשט הברייתא דבאמת ויצאה חנם קאי על בגרות והאין כסף על נערות שייך שפיר להקשות לכתוב נערות ולא בעי בגרות. אבל לפי סברת המקשן דלא ידע עדיין מיתורא דיו"ד יש לומר פירוש הברייתא כך הוא אלו נאמר ויצאה חנם לחוד הוי אמרינן דרק בבוגרת מיירי ואין כסף בנערות. וכונת הברייתא הוא דבא זה ולימד על זה לתרץ על מה דכתיב שתיהם דאלו הוה כתיב רק חד הוה אמרינן דרק על בוגרת קאי אבל אחר דכתיב שתיהן אז באמת קאי ויצאה חנם על נערות ואין כסף על בוגרת כקושית התוס' ולפ"ז ניחא מאוד לפי סברת המקשן כמובן:

ועל זה בא רבא ומתרץ דהשתא ג"כ אמרינן בא זה ולימד על זה כמו בתושב ושכיר דאף דהלשון תושב משמע יותר על קנין עולם מ"מ אמרינן שם דאם הוי כתיב רק תושב לחוד לא הוה משגחינן על המשמעות רק הי' אמרינן דקאי על מה דמסתבר יותר. כמו כן כאן דאם הי' כתיב רק חד לא הוי משגחינן לדרוש יתורא דיו"ד על נערות רק הי' אמרינן דקאי על מה דמסתבר יותר דהיינו בגרות ומשום הכי כתיב שניהם, ואחר דכתיב שתיהם אז מוטב לומר אין כסף על נערות משום יתורא דיו"ד כמו בתושב ושכיר דאחר שנכתב שניהם מסתבר יותר לומר דתושב מיירי בקנין עולם כמשמעות הלשון. ולפ"ז ניחא מאוד מה דצריך להביא מתושב ושכיר דאף דדבר ידוע ומפורסים בכל הש"ס דאמרינן בא זה ולימד על זה אכן הכא אין דומה לשום מקום כמובן וכהנ"ל. ובדרך אחר יש לומר כונת רבא בתירוצו כתירוץ התוס' שם דכיון דכל עיקר הקושיא הי' מחמת דיתורא דיו"ד הורה לנו דכסף קדושין לאביה וע"כ קאי על נערות וא"כ די הי' לכתוב אין כסף לחוד. על זה מתרץ רבא דאם הי' כתיב אין כסף לחוד הוי אמרינן דאן כסף והיו"ד באים להורות חדא לנערות וחדא לבוגרת ולא על כסף קדושין והשתא דכתיב ויצאה חנם ע"כ יתורא דיו"ד קאי על כסף קדושין כמובן. אולם לפ"ז יוקשה דלא הי' לו להביא מתושב ושכיר רק לומר בא זה ולימד על זה כמו בכל מקום. ע"כ נראה לי יותר לפרש כונת הגמ' כפירוש הראשון ודו"ק:

בגמרא שם לא נצרכה אלא לבגר דאילונית סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל. והנה לכאורה אינו מובן היאך יכול להיות שום הוה אמינא כזאת שבנערות תיפוק יותר מבבגרות, ועוד צריך להבין בקושית מר בר"א דלמה צריך להאריך בלשונו והי' די להקשות בקיצור ולאו ק"ו הוא ואין צורך שום הוכחה לזה כיון דדבר פשוט הוא אם בנערות תיפוק בבגרות ודאי תיפוק. ונ"ל לתרץ כיון דקושית הגמרא הוא דלכתוב בפירוש נערות על זה בא אביי לתרץ דאם לא הי' כתיב אלא נערות לחוד הוה אמינא דעל הגוף הזה יש יציאה הן בנערות והן בבוגרת ועל גוף זה אין שום יציאה קמ"ל. ועל זה בא מר בר רב אשי ומקשה הלא ידוע שהאדם יכול למכור דבר שהוא שלו ונמצא שהמכירה שמכר את בתו בקטנותה צריכה למשוך עד ימי בגרות כי כל ימי נערותה עדיין היא ברשותו ואעפ"כ אמרה התורה דכאשר בא ימי הנערות נפסק המכירה וא"כ כ"ש ימי בגרות שכבר יצאה מרשותו בודאי דנפסק המכירה שלו כי אין אדם יכול למכור דבר שאינו שלו. ובזה נבין קושית התוס' ד"ה בגרות שמוציאה וכו' דלכאורה אינו מובן מה ענין מיתת אב לזה. אבל לפי הנ"ל ניחא דכמו שאמרינן בבוגרת מחמת שיצאה מרשותו נפסק המכירה שלו כמו כן כאן אחר מיתתו כבר נפסק המכירה שלו. ועל זה תירצו דבגרות נשתנה הגוף דגוף זה לגמרי לא מכר אבל כאן הגוף לא נשתנה וק"ל:

דף ד:

בגמרא ותנא מייתי לה מהכא וכו' אמר רב אשי משום דא"ל מעיקרא דדינא פירכא וכו'. והנה ידוע בזה קושית המפרשים הלא עיקר חסר מן הספר דהיאך יכולים לעמוד פירכא זו בברייתא הא התנא לא אמר רק יבמה תוכיח. ונראה לי דכונת ר"א כך הוא דבא לפרש כונת התנא דברייתא דבאמת י"ל יבמה תוכיח ואם דידחה ההוכחה מכח שטר ממילא ידחה העיקרא דדינא כי מאיזה מקום אתה לומד הקנין שטר הוא רק מהיקש הוי' ליציאה א"כ כמו כן תוכל להקיש הוי' ליציאה שאינו ניקנת בכסף. וזהו שאומר תאמר באשה שאינה יוצאה בכסף היינו להקיש הוי' ליציאה שאינה נקנית בכסף וצריכים לבוא להכתוב דכי יקח. ונמצא עתה שזו הפירכא דרב אשי כלול בפירכא המפורש בברייתא. ולפ"ז השתא מתורץ קושית התוס' דמקשו דנקיש לאמה מהיקשא דאחרת לאמה. הרי יש בזה היקש מפורש באשה עצמה דהיינו הוי' ליציאה דאינה נקנית בכסף כמו דילפינן מזה על שטר ואין היקש למחצה ומשום הכי צריכין לבוא להגז"ש דקיחה קיחה וק"ל:

בגמ' שם ואיצטריך למכתב ויצאה חנם ואיצטריך למכתב כי יקח וכו'. ולכאורה יש לדקדק בזה הא הלימוד מויצאה חנם למד ר"י א"ר והלימוד מכי יקח למד התנא דברייתא ויוכל להיות דזה לא ידע מזה וזה לא ידע מזה ולכל אחד אין לו אלא לימוד אחד ומה שייך לעשות מזה צריכותא כמובן. אמנם כאשר עיינתי היטיב בלשון הגמרא ראיתי דאין הקושיא על הדרש למה לנו הדרש משני פסוקים. רק הקושיא הוא על התורה לשיטת ר"י אמר רב דלמה להתורה ליכתוב כי יקח ולשיטת התנא דברייתא למה לנו הויצאה חנם. ומתרץ הגמ' לשיטת ר"י א"ר בא להורות כי יקח ולא כי תקח ולשיטת התנא דברייתא איצטריך הויצאה חנם דקדושין שייכים לאביה. וממילא מזה ידעינן ג"כ קדושי כסף ומוכרחין לומר השתא דגם לתנא דברייתא ג"כ איצטריך כי יקח להורות ולא כי תקח. ועל זה מקשו בתוס' מה יועיל לנו הגז"ש ומתרצו דבא ללמד דאף בקדושי כסף צריכין נתן הוא ואמר הוא. ולפ"ז ממילא נשמע ג"כ מזה קדושי כסף. והשתא לפ"ז נאמר דהתנא דברייתא שלמד הג"ז מרבו דקיחה הוא בכסף לומד לנו ג"כ הגז"ש על עיקר קדושי כסף וגם על זה דאף בקדושי כסף צריכין כי יקח ולא כי תיקח. והפסוק ויצאה חנם עיקר בא להורות דקדושין לאביה. ור"י אמר רב לא למד הגז"ש מרבו ויליף עיקר קדושי כסף וגם ששייכים לאביה הכל מויצאה חנם והפסוק כי יקח ולא כי תיקח כולל כל מיני קדושין דצריכים כי יקח ולא כי תקח דבאמת קדושי ביאה ג"כ נקראים קיחה כמפורש שם בתוס' וק"ל:

ברש"י שם ד"ה נקנית בכסף מדכתיב מכסף מקנתו עכ"ל. ויש לדקדק דהא לקמן (דף י"ד ע"ב אמרינן בפירוש דאמה נקנית בכסף ילפינן מוהפדה וכן מבואר בפירוש בתוס' כאן ד"ה מעיקרא דדינא. וראיתי שהמהרש"א ז"ל עמד בזה והשיג על פירש"י ז"ל כהנ"ל. ולענ"ד נראה ליישב פירש"י ז"ל דהנה לקמן בתוס' ד"ה מוכר עצמו מנלן כתבו וזה לשונם. וא"ת למאי איצטריך והפדה לענין כסף נשתוק מיניה ונילף עבריה מעבד עברי הנמכר לישראל ונמכר לישראל מנמכר לנכרי דכתיב ביה מכסף מקנתו מגז"ש דשכיר שכיר דבנמכר לנכרי כתיב ג"כ שכיר ותירצו שם דאין הכי נמי אלא והפדה נצרך לגירעון עיי"ש. ולפ"ז נראה לי דזהו ג"כ כונת רש"י ז"ל דעיקר הלימוד הוא מכסף מקנתו והפדה בא לגירעון. אבל באמת זה אינו דזהו רק תירוץ לקושית התוס' דהקשו שם למאי איצטריך והפדה הא יכולין לידע קנין כסף בלאו הכי על זה תירצו דבאמת הי' יכולין לידע בלא והפדה ומ"מ אינו מיותר כי איצטריך לגירעון. אבל אח"כ דכבר כתיב והפדה לגירעון אז ממילא ידעינן מזה קנין כסף ג"כ כפירש"י ז"ל שם דאי לא קנאה בכסף מאי מגרע. וזהו כונת המהרש"א ז"ל שנתקשה בדברי רש"י ז"ל הללו:

אמנם נראה לי ליישב דברי רבינו הנשר הגדול רש"י ז"ל דהוקשה לו דבאם נאמר דעיקר הלימוד על קנין כסף באמה עבריה הוא רק מוהפדה דכמו שיוצאת בכסף כן נקנית בכסף א"כ היאך הי' יכול להיות שום הוה אמינא למילף אשה בק"ו מאמה על קנין כסף הלא באמה גופה הוא רק משום היציאה כסברת רבינו נתנאל ז"ל שהובא בתוס' שפי' כן בכונת ר"א במה שאמר מעיקרא דדינא פירכא והיאך יכול שום הוה אמינא כנ"ל הלא שם הוא עיקר משום דאנו רואין שיש בכסף כח להוציא ונמצא דכמו שבאשה אין בכסף כח להוציא ממילא אין בו כח ג"כ להכניס. על זה בא רש"י ז"ל ומפרש כאן דבאמת יש הכא לימוד אחר מכסף מקנתו דלא תלי ביציאה והשתא יכול להיות הק"ו אשה מאמה דשם אין תלוי הקנין בכח היציאה וזהו כונת רש"י ז"ל לתרץ העיקר שיהא אתי שפיר סברת הלימוד הק"ו. וכונת ר"א מפרש רש"י ז"ל שהוא בא לחלק מכח סברא דנפשי' דאף דבאמה הקנין כסף אינו בא מחמת כח היציאה מ"מ אין למילף קנין כסף באשה מקנין כסף דאמה כי כשם שהם מחולקין לענין יציאה כן יכול להיות שהם מחולקין לענין קנין. ואין כונת ר"א דבאמה בא מכח היציאה. זה אינו דזהו רק אם הלימוד הוא מוהפדה כסברת רבינו נתנאל הנ"ל. אבל לשיטת רש"י ז"ל כאן לא בא הקנין שם מחמת כח היציאה כי בלא והפדה יש ג"כ לימוד מכסף מקנתו מ"מ בא ר"א לחלק כנ"ל נמצא דצדקו דברי רש"י ז"ל כמובן.

אך להבין כונת המהרש"א ז"ל במה שנתקשה בדברי רש"י ז"ל כאן כנ"ל. יש לומר דהנה בלימוד זה על קנין הכסף באמה מוהפדה מחולקים רש"י ותוס'. כי התוס' מפרשים דהלימוד מוהפדה הוא שהקנין בא מכח היציאה הואיל ויוצאת בכסף נקנית בכסף וממילא לפ"ז שייך סברת רבינו נתנאל ז"ל הנ"ל דכיון דבאמה גופה בא הקנין מכח היציאה א"כ אין שום לימוד על אשה כהנ"ל. אבל לפי שיטת רש"י ז"ל לקמן דהלימוד מוהפדה הוא מטעם דאם לא קנאה בכסף היאך מגרע וע"כ קנאה בכסף א"כ לא שייך סברת רבינו נתנאל משום דהקנין לא בא מכח היציאה. וזה דמקשה המהרש"א ז"ל דמה קשה ליה לרש"י ז"ל כאן לפי הלימוד מוהפדה יותר מכפי הלימוד דמכסף מקנתו וא"כ עדיין אינם מובנים דברי רש"י ז"ל כאן לפי שיטתו לקמן כמובן.

ונראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל דאיתא לקמן (דף ט"ז) בגירעון כסף מנ"ל אמר חזקי' אמר קרא והפדה מלמד שמגרע וכו'. ואמרו עוד שם בגמ' תנא וקונה את עצמה בכסף ובשוה כסף בשלמא בכסף דכתיב מכסף מקנתו מדמקנה בכסף יוצא נמי בכסף אלא שוה כסף מנלן וכו' עיי"ש. ולכאורה קשה להבין דהלא יותר הי' לוו לומר מוהפדה אלא ע"כ אנו רואין דלהגמרא נראה יותר הלימוד מכסף מקנתו מהלימוד מן והפדה אפי' לענין כסף היוצאת ומכש"כ לענין כסף המוקנה בודאי עדיף. ומשום הכי שפיר כתב רש"י ז"ל כאן מכסף מקנתו ודו"ק:

בתוס' שם ד"ה מעיקרא דדינא פירכא וכו'. הקשה הר"ר יעקב מאורלינש אכתי למה לי כי יקח נילף מהקישא דאחרת לאמה ואמה נקנית בכסף מוהפדה ותירצו בתוס' דאי מהיקש לחוד הוה אמינא דלא סגי בפרוטה עד שיהי' שני פרוטות כמו באמה עיי"ש. והקשה המהרש"א ז"ל הלא זאת יכולים לומר ג"כ על הק"ו מאמה לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון שיהא צריכין שני פרוטות ומה מקשה והלא דין הוא מאמה ותירץ דהברייתא אזיל בשיטת ר"ט דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והכא אי אמרינן דיו אין צריכין הק"ו דיש היקש מאחרת לאמה וע"כ הורה לנו הק"ו על פרוטה אחת עיי"ש. אבל אינו מובן אצלי כלל קושית רבינו יעקב מאורלינש. דהנה לעיל הקשו התוס' מנלן דשוה כסף ככסף ותירצו דילפינן במה מצינו מעבד עברי. והקשו המפרשים שם אמאי לא ילפי מהקישא דאחרת לאמה ותירצו דזאת תלוי לקמן בפלוגתא דר"ה ור"ח דלר"ה דסובר שטר אמה אדון כותבה כמו דגבי אשה הבעל כותב שפיר יש הקישא דאחרת לאמה ולר"ח דסובר אב כותבה אין שום היקש אחרת לאמה ואנן פסקינן כר"ח ומשום הכי צריכין לילמוד במה מצינו. וא"כ לפ"ז קשה מה מקשה הר"ר יעקב מאורלינש הלא אליבא דר"א ליכא הקישא כלל כהנ"ל דאנן מוכרחין לומר דהברייתא אזיל אליבא דהלכתא. וגם קשה להבין תירוץ המהרש"א ז"ל הנ"ל שתירץ דהברייתא אזיל בשיטת ר"ט הלא זהו ג"כ שלא אליבא דהלכתא דאנן קיי"ל כרבנן דר"ט דתמיד אמרינן דיו וכו'.

ואמרתי ליישב כל זה. דהנה באמת צריכין להבין קושית הברייתא דמקשה והלא דין הוא. ויש לדקדק על מי מקשה אם על עצמו גופא באמת אין שום קושיא דהגז"ש יותר טוב תמיד מק"ו. ואם מקשה על התורה ג"כ אין שום קושיא כי אם לא הי' הגז"ש דכי יקח הוא בכסף הוה אמינא היכא דיהבה איהו לדידי' כסף הוי שפיר קדושין. כי שם באמה בודאי נוכל לומר כן דהרי כמו בשטר אב כותבה כמו כן כסף אב נותן כמובן. וע"כ מוכרחין לומר דברייתא אזיל בשיטת ר"ה דשם באמה אדון כותבה וממילא בכסף ג"כ האדון הוא הנותן. ועל זה מקשה למה לנו הגז"ש הא יש ק"ו מאמה דנקנה בכסף וג"כ נלמוד משם דבעל נותן וממילא מוכח דהתנא אזיל בשיטת ר"ה. ועל זה מקשה התוס' שפיר הלא לשיטת ר"ה יש הקישא דאחרת לאמה. והשתא ניחא שפיר תירוץ המהרש"א ז"ל דאזיל בשיטת ר"ט כי ר"ה אזיל ג"כ בשיטת ר"ט כמבואר שם בתוס' וכשתירצו התוס' דבאמת יש הקישא דאחרת לאמה אך מחמת דא"כ הוי צריכים שני פרוטות כמו באמה לכך כתב כי יקח שיהא די בפרוטה אחת, על זה מקשה והלא דין הוא ועל שני פרוטות אין צריכין ק"ו כי יש הקישא וע"כ הורה לנו הק"ו על פרוטה אחת כמ"ש המהרש"א ז"ל דאזיל בשיטת ר"ט ומתרץ דק"ו פריכא הוא ועל ההיקש לחוד ה"א דצריכין שני פרוטות וצריכין להלימוד דכי יקח עם הגז"ש להורות דדי בפ"א כי פרוטה א' הוא ג"כ כסף כמובן:

שם באותו דבור ורבינו נתנאל תירץ כיון דלא ידענו דאמה העברי' נקנית בכסף אלא מן והפדה דהואיל דיוצאת בכסף נקנית בכסף לא ילפינן מיני' קנין דאשה וכו'. ולכאורה הוא סתירה לדבריהם בעצמם לקמן (דף יד) דלשיטתם שם אין שום תירוץ מסברת רבינו נתנאל. וגם אינו מובן מה שהזכירו בקושיתם הלימוד מוהפדה, אך אתי שפיר עפ"מ שאמרנו לעיל דזהו תירוץ רק על קושיתם שם שהקשו למאי איצטריך והפדה הא יש לימוד מן מכסף מקנתו הכתוב בעבד עברי הנמכר לנכרי בגז"ש דשכיר שכיר. וע"ז תירץ אה"נ דלזה לא איצטריך והפדה ומ"מ אינו מיותר דאיצטריך לגירעון. אבל אחר דכבר כתיב והפדה ממילא נשמע מזה ג"כ על קנין כסף.

אולם זהו ניחא ליישב מה שהזכירו בקושיתם הלמוד דוהפדה. אבל עדיין הקושיא במקומה עומד על התירוץ של הר"ר נתנאל ז"ל במה שאמר דלא ידענו אלא מוהפדה דהרי באמת בלא והפדה ג"כ ידעינן, ונ"ל לתרץ דהנה באמת צריכים להבין קושית התוס' במה שכתבו דאין משיבין על ההיקש. וקשה דזהו רק באם דלא נלמד שום דבר מהיקש זה רק הכתיב בא להקיש לענין זה אז בודאי דאין משיבין אפי' אם יש סברא לחלק. אבל ההיקש זה הלא בא להקיש לכמה דברים א"כ בודאי יש לנו סברא לומר דבזה שיש סברא לחלק ביניהם לא הקישם הכתוב רק ההיקש הוא לשאר דברים. ומוכרחין לומר דכונת קושית התוס' הוא משום דאין היקש למחצה כי כאשר הקישן הכתוב הקישן לכל דבר ואין משיבין על ההיקש אף אם יש סברא לחלק. ונמצא דכל קושית התוס' הוא רק משום דאין היקש למחצה. והסברא מה דאין היקש למחצה נראה לי דזהו רק בדבר הכתוב בפירוש באמה או באשה דהיקשם הכתוב זה לזה דהדין הכתיב בזה יהא נוהג ג"כ בזה. אבל דבר שלא נכתב בפירוש באמה רק נלמד מעברי ועברי ג"כ נלמד מעברי הנמכר לנכרי אז לענין זה לא הקישן הכתוב וכעין זה מחלק הר"ן ז"ל בנדרים. וזהו שהזכירו התוס' בקושיתם הלימוד מוהפדה הכתוב בפירוש כי בלאו הכי אין שום קושיא. ועל זה מתרץ רבינו נתנאל כיון דלא ידענו מפורש רק מוהפדה. ממילא מוהפדה אין יכולין ללמוד קנין דאשה. ואם באת מכח מכסף מקנתו בודאי אין שום קושיא כי זה אינו מפורש בתורה כמובן. ואין כוונת רבינו נתנאל דאין שום לימוד רק מוהפדה דזה אינו דבאמת יש לימוד רק תוכן כונתו הוא דאין שום לימוד מפורש ודו"ק:

בתוס' שם ד"ה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. וא"ת הלא אינו מועיל לה זקיקתה לענין כסף וא"כ כל זה אכניס בק"ו וכו'. ונראה לר"י דהכי פריך שכן זקוקה ועומדת לביאה שעיקר מצותה להקים לאחיו שם הלכך נקל לה להקנות בביאה יותר מאשה עכ"ל. וקשה לי הלא באשה ג"כ עיקר המצוה לפו"ר דהיינו ביאה כמובן. ונ"ל כונתם ז"ל כך הוא דהנה ידוע דבלא קנין הוי הביאה ביאת זנות ואמרה תורה תראה לקנות אשה כדי שתוכל לדור אתה ולקיים מצות פו"ר ויש לומר דהקנין צריך להיות בכסף או בשטר קודם הביאה כדי שתהא נקנית לו קודם שיוכל לדור עמה אח"כ לקיים פו"ר אבל מנא ידעינן דהקנין יכול להיות בביאה עצמה. אבל ביבמה אין שום קנין אצלה זולת ביאה וע"כ שפיר היא זקוקה ועומדת לביאה שזה הוא הקנין עצמה וק"ל.

ובזה יובן סברת רבינו אלעזר משנזא שהובא בתוס' כאן דלכאורה דבריו אינם מובנים עיי"ש. אבל לפי הנ"ל מובן בטוב טעם דהחילוק כך הוא דבאשה בלא קנין אסורה וצריכים קנין שתהא שלו שיוכל לדור עמה וצריכה ביאה לעשות קנין שתהא שלו. אבל ביבמה היבם עומד במקום אחיו המת וביאה זו אינה עושה שום קנין רק גומרת האישות עמה כמו אחיו בחיו שלא הי' צריך שום קנין בשעת ביאה כי כבר היתה שלו והיבם עומד במקומו לגמור אותה האישות להקים לאחיו שם ואין שום דמיון מיבמה לאשה כמובן:

סוגיא דחופה קונה

דף ה.

בגמרא אמר רב הונא חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה וכסף אינו מאכיל והאמר עולא וכו' אלא פריך הכי מה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה עכ"ל הגמרא. והנה יש ללמוד הלימוד של ר"ה בשני אופנים. אופן א' נוכל לומר דההוכחה מן כסף בא להורות רק דלקנות קל מלגמור. וממילא כשאנו רואין דבחופה יש כח לגמור אינו דין שתקנה ונמצא שמכסף הוא רק ההוכחה אבל עיקר הלימוד הוא בחופה עצמה שקונה מן מה שגומרת. ואופן ב' נוכל לפרש משום דאנו רואין דמה שאין כח בכסף יש כח בחופה א"כ כש"כ מה שיש כח בכסף בודאי דיש כח בחופה ונמצא לפ"ז שהעיקר הלימוד הוא חופה מכסף.

והנ"מ בין הני שני האופנים כך הוא דאם נפרש שהלימוד מן כסף הוא רק הוכחה ועיקר הלימוד הוא בחופה עצמו קונה מגומר יש לחשוב הקנין דחופה מילתא דכתיבא כי מזה שהוא גומר ידעינן דקונה. אכן באופן השני הנ"ל דהלימוד הוא מק"ו מכסף אז נחשב קנין דחופה מילתא דלא כתיבא בהדיא. וזהו החילוק שבין אביי לרבא דבגמרא שם דרבא מפרש הלימוד דר"ה באופן הראשון ומשום הכי מקשה ב' תשובות בדבר א' שלש תנן ארבע לא תנן דלפי דעתו הוי מילתא דכתיבא. ב' מקשה היאך אתה לומד דבחופה עצמה קונה מן גומר אחר דכסף יש ביכולתו אף לגמור אבל בלא כסף רק בחופה לחודה אפשר דגם קונה אינה. וההוכחה מכסף שקל לקנות לחודיה מלגמור אחר כסף אינה שום הוכחה כי מאי אולמא דהאי כסף מהכסף ראשון. וממה שאינו גומר אחר שטר ג"כ אין הוכחה כסברת המהרש"א ז"ל שם בתוס' ד"ה חופה קונה כי כשהתורה השוה שניהם בתחילת הקנין אין כח אחד עדיף מחבירו ויש לנו ג"כ לומר מאי אולמא דהאי כסף מהאי שטר. והשיב לו אביי דהלימוד של ר"ה הוא רק באופן השני דהיינו חופה מכסף כזה שאין אנו מוצאים בו אופן שיהא גומר ומ"מ קונה חופה שאנו מוצאים בה אופן שיהא גומר בודאי שאינה נגרע מכסף שיהא קונה ולפ"ז הוי הק"ו מכסף מילתא דלא כתיבה ומשום הכי לא תני לה במתניתין. ועל זה הקשו בתוס' דאף לאביי דיש לימוד מן כסף לקנות נימא דיו אסוף דינא וכו' ומתרצי דאתיא כר"ט דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והכא אם נאמר דיו מופרך הק"ו דלאחר כסף לא איצטריך. ושוב הקשו לדידן דחופה אינו קונה נילף כסף מחופה לגמור וי"ל דלא מצי לאוכוחי שיגמור אלא אחר כסף כחופה ומאי אולמא האי כסף מהאי כסף. והקשה המהרש"א ז"ל דנילף דכסף יהא גומר אחר שטר ותירץ דכיון שהשוון הכתוב בתחילת הקנין שניהם שווין וכמו שנוכל לומר מאי אולמא האי כסף מהאי כסף כן נוכל לומר מאי אולמא האי כסף מהאי שטר. והובא שם עוד קושיא בשם מהר"י אבן לב ז"ל דכמו שהקשו בתוס' לדידן כמו כן נוכל להקשות לר"ה דכל זמן שלא נלמוד ק"ו זה מזה אנו יודעין דכסף קונה ולא גומר וחופה גומר ולא קונה וכשאני רוצין ללמוד ק"ו יכולים ללמוד או מכסף על חופה לקנות או להיפך מחופה על כסף לגמור וממילא כל אחד נשאר על מקומו כי כשתתחיל לומר מה כסף שאינו גומר תוכל לדחות ולומר למוד להיפך לגמור וכמו כן להיפך ואין שום מקום להתחיל ולדרוש קו"ח וממילא כאו"א נשאר על מקומו כסף קונה ולא גומר חופה גומר ולא קונה. ותירץ דזה תפיס ר"ה מסברא שלקנות קל מלגמור וממילא לא יכול ללמוד להיפך שחופה לא יקנה וכסף יהא גומר כי הוא נגד הסברא ומשום זה נלמוד חופה מכסף. והקשה שם אם ידעינן מסברא למה לי' ללמוד ק"ו ומתרצי שזה דאמר ר"ה חופה קונה כונתו קונה וגומר דאזיל בשיטת ר"ט דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והכא על קנין לחודא לא צריך ק"ו דידעינן מסברא וע"כ לומד לנו הק"ו שיהא במעלה יותר דחופה יהא קונה וגומר עיי"ש.

אולם הדרי הקושיא לדוכתי דלדידן נימא ג"כ דנילף כסף מחופה שיהא קונה וגומר דעל אחר כסף אין אנו יכולים ללמוד כי מאי אולמא האי כסף מהאי כסף וע"כ למד לנו הק"ו על כסף ראשון קונה וגומר. ונראה לי לתרץ דהנה באמת צריכים להבין מה זה שהתוס' וכל הראשונים דחו הדין דר"ה ופסקו דחופה אינו קונה. ויש לומר דהוא משום הסתם גמרא דלעיל דמניינא דרישא למעוטי חופה ומקשה הגמרא שם ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי מאי למעוטי חליפין ומוכח דסתם גמרא לא סברא כר"ה. אך זאת גופא יש להבין מפני מה באמת הסתם גמרא דוחה דברי רב הונא הא קושית רבא עליו כבר תירץ אביי בטוב טעם. וכאן לא שייך לומר הלכה כרבא נגד אביי כמו בכל הש"ס כי כאן אינם מחולקים בדין רק כל עיקר דבריהם תלוי בכונת דברי ר"ה כי כשרבא למד לפי שיטתו כונת הק"ו בדברי ר"ה הי' קשה לו כאשר מקשה עליו. וכשאביי השיב לו ר"ה הכי קאמר היינו שדברי ר"ה הם בכונה אחרת תו לא השיב לא רבא כלום וא"כ יש להבין מאיזה טעם נדחה דברי ר"ה. ומוכרחין לומר כתירוץ התוס' דהוא אזיל בשיטת ר"ט אבל אנן דפסקינן כרבנן דר"ט א"כ ממילא נדחה הדין דר"ה מחמת קושית התוס' דנימא דיו אסוף דינא. והשתא ניחא מה דהי' קשה לן דלדידן נמי נילף דכסף גומר כי על אחר כסף אין אנו יכולין ללמוד דמאי אולמא האי כסף מהאי כסף, אבל לפי הנ"ל ניחא דזה הי' יכולין לומר רק בדברי ר"ה דאזיל בשיטת ר"ט. אבל אנן דלא פסקינן כר"ה משום דפסקינן כרבנן דר"ט ממילא לא נוכל למילף דיהא עדיף מחופה וע"כ מוכרחין ללמוד שיהא גומר אחר כסף כחופה ומאי אולמא האי כסף מהאי כסף כמובן.

אבל עדיין נשאר לנו לבאר שיטת הרי"ף ז"ל דנתקשו בו הראשונים ז"ל, דלעיל הביא הרי"ף ז"ל להלכה מ"ש בגמ' מניינא דרישא למעוטי חליפין כשיטת ר"ה לעיל ולא כהסתם גמרא דאתי למעוטי חופה ונראה דפוסק להלכה כר"ה ולמה לא הביא כאן דברי ר"ה להלכה כדרכו וע"כ נראה שאינו פוסק כר"ה וא"כ סותר את עצמו ותירצו המפרשים דדבר זה הי' בספק אצל הרי"ף ז"ל משום דמן הסתם גמרא לעיל נשמע דלא כר"ה וכאן כשאביי מתרץ דברי ר"ה נראה דצדקו דבריו ומשום הכי לא הביא למעוטי חופה רק למעוטי חליפין שהוא אליבא דכ"ע וכאן נימא לא הביא דברי ר"ה להלכה משום שהי' הדבר הזו מסופק אצלו ע"כ דבריהם ז"ל. אכן כפי שאמרנו ע"כ נדחה הדין דר"ה משום דאזיל בשיטת ר"ט ואנן פסקינן כרבנן דר"ט וממילא נדחה הדין דר"ה כקושית התוס' וכנ"ל ושוב קשה מה הי' לו להרי"ף ז"ל להסתפק בזה כמובן.

ונראה לי ליישב דהנה ידוע דיש שני אופנים היכא דמופרך ק"ו. א' כמו שהובא כאן דלאחר כסף לא איצטריך חופה לקנות כי כבר קונה ע"י הכסף ולא יועיל לנו הק"ו בשום פעולה. ב' יש אופן אחר באם נאמר דיו אין צריכין הק"ו דעל אופן זה יש לימוד אחר, והחילוק בין אלו הב' אופנים כך הוא דבאמת באופן ראשון הסברא נותנת לומר דיו כי אם לא הי' זה הק"ו לא הי' שום הוה אמינא רק אתה בא לדון מק"ו זה א"כ איך אתה בא לעשותו יותר טוב מהנידון ודי לזה שתהי' כנידון כי בלא הק"ו מהנידון לא הי' כלום ודי לעבד להיות כרבו ולא הועיל מה שתאמר אם על אופן זה אחר כסף אינו צריך לחופה כי צריכין לומר שתהא נשאר חופה בלא כלום ונדחה הק"ו כי הסברת דיו בזה חזק מאוד ופליגי בזה הרבנן על ר"ט. אבל באופן השני שיש על זה לימוד אחר בלא הק"ו נחלש סברת דיו בזה כי בלא הק"ו יש ג"כ לימוד אחר ונתחזק הק"ו אף לרבנן להועיל על מעלה יתירה:

והשתא שפיר מתורץ דברי הרי"ף ז"ל כי הוא סובר דכאן מופרך הק"ו על אופן השני דלאחר כסף לא איצטריך הק"ו דיש לימוד אחר במה מצינו שהוא גומר אחר כסף כן הוא קונה אחר כסף ואין שום מחלוקת על ר"ט ומשום הכי הי' הדבר הזה ספק אצלו. אבל התוס' ועוד ראשונים ז"ל סברי דכאן מופרך הק"ו מאופן הראשון דלאחר כסף לא צריכין חופה ויש בזה מחלוקת דרבנן על ר"ט וקיי"ל כרבנן ונדחה הדין דר"ה כי הדין שלו הוא שיטת ר"ט כמבואר בתוס'. אכן מלשון התוס' דלא סיימו בדבריהם אם אחר כסף לא איצטריך חופה רק כתבו מופרך ק"ו דלאחר כסף לא איצטריך משמע דקאי על הק"ו כאופן השני, אך מוכרחין לומר דסברי התוס' דאף באופן זה חולקים רבנן על ר"ט ודו"ק בזה.

אמנם עדיין יש לנו לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דאינו פוסק כר"ה מכח קושית רבא ג' תנן ד' לא תנן עיי"ש. וזה ודאי אינו מובן דהלא קושות רבא מתורץ היטיב בדברי אביי ואפי' רבא לא השיב כלום על זה ומאיזה טעם תפס הרמב"ם ז"ל עדיין דברי רבא בקושיתו. ונראה לי ליישב דהנה בתוס' לעיל ד"ה בפרוטה הקשו שם מנלן דשוה כסף ככסף. ואם נאמר דהוא מן הסברא אם כן למאי איצטריך בע"ע ישוב לרבות שוה כסף ככסף וע"כ דאין זה מן הסברא רק איצטריך איזה פסוק על זה וכאן בקדושין אין לנו שום פסוק על זה. ותירצו דילפינן במה מצינו מעבד עברי, והנה ידוע דמה מצינו הוי מילתא דלא כתיבה בהדיא כמו דבר הנלמד מק"ו ואעפ"כ תני לה במתניתין א"כ מה תירץ אביי מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני, ונראה לי ליישב דהנה הפנ"י ז"ל הקשה שם על התוס' דלמה להו ללמוד במה מצינו הא יכולין ללמוד מהקישא דאחרת לאמה מה אמה שוה כסף ככסף דבעבד עברי כתיב ישוב והיקש עבריה לעברי אף אחרת ש"כ ככסף כמו שנלמד אמה מאחרת דנקנית בשטר. ותירץ דזה תלוי לקמן בפלוגתא דר"ה ור"ח דלר"ה דסובר שטר אמה אדון כותבה כמו דבאשה הבעל כותב יש הקישא ולר"ח דסובר שטר אמה אב כותבה ליכא הקישא לאחרת ואנן קיי"ל כר"ח ומשום זה כתבו התוס' דילפינן במה מצינו מע"ע והשתא ניחא מאוד דברי הרמב"ם ז"ל דאביי אזיל לתרץ דברי ר"ה ור"ה לשיטתו יש שפיר הקישא דאחרת על שוה כסף והיקש הוי מילתא דכתיבה בהדיא ולהכי מתרץ מילתא דלא כתיבא לא קתני. אבל הרמב"ם ז"ל פסק שם בפירוש כר"ח וממילא ליכא הקישא דאחרת לאמה וע"כ ילפינן במה מצינו ומה מצינו לא כתיבא בהדיא ואעפ"כ תני לה במתניתין וא"כ הדרי קושית רבא ג' תנן ד' לא תנן ונדחה דין דר"ה מתוך קושית רבא. והשתא נוכל לומר דהתוס' והראשונים ז"ל שאמרנו לעיל דדחו דברי ר"ה ג"כ מטעם זה י"ל דהם אזלי בשיטת ר"ח כמפורש בתוס' דלומד שוה כסף ממה מצינו כתירוץ המהרש"א ז"ל בתוס' שם ומשום הכי נדחה אצלם דין דר"ה דדינו הוא לשיטתו דוקא כנ"ל ודו"ק היטיב:

בתוס' שם ד"ה קאי בגירושין ממעט גירושין. ואין סברא לומר קאי בכתיבה ממעט כתיבה בקדושין דפשטא דקרא משמע שבא לומר דוקא בכתיבה וכו' עיי"ש. ולכאורה קשה דאם פשטא דקרא משמע כן א"כ מה זה דהקשו בגמרא ומאי ראית וע"כ מוכרח דבגמ' תופס דהמשמעות הכתוב יכול להיות על כל האופנים ומשום זה הקשו ומאי ראת ומתרץ דיותר שייך לומר דהמיעט קאי באותו דבר עצמו שמדבר. וא"כ הדרא הקושיא דהא יכול להיות המועט בכתיבה עצמה. ונראה ליישב דזה ידע הגמרא דפשטא דקרא משמע מועט על כסף בגירושין ולא הי' שום הו"א דנימא דלא קאי המועט על זה. רק כונת המקשן הוא דנימא דהמועט קאי על שניהם הן על כסף בגירושין והן על כתיבה בקדושין דיכולין לתפוס המועט על שניהם. ומתרץ הגמ' הא כתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה דנקנית בשטר. ועל זה מקשה ומאי ראית ואין הכונה מאי ראית למעט כסף בגירושין ולרבות שטר בקדושין נימא איפכא. זה אין שום הוה אמינא כדאמרינן לעיל רק קושיתו הוא מאי ראית לתפוס יותר הפסוק דויצאה והיתה מלתפוס את הפסוק וכתב לה דמשם מוכח ג"כ מועט על שטר, ועל זה מתרץ קאי בגירושין ממעט קדושין בתמי'. ועל זה הקשו התוס' דנימא איפכא קאי בכתיבה ממעט כתיבה ומתרץ דפשטא דקרא ע"כ יש מועט על כסף בגירושין והסברא נותנת דהיכא דמיירי לענין גירושין לא בא למעט קדושין.

ובזה מדויק היטיב לשון הגמרא דלכאורה אינו מובן הכפל לשון דהי' די לומר קאי בגירושין ממעט קדושין בתמיה ומה להו לומר מקודם קאי בגירושין ממעט גירושין, אכן לפי הנ"ל מובן בטוב טעם כי באמת אף שמדבר בגירושין יכול להיות המועט בכתיבה עצמה כקושית התוס' רק משום דזה הוא משמעות פשטא דקרא למעט כסף בגירושין ממילא אין סברא לומר דמדבר על מועט בקדושין וק"ל:

דף ה:

בגמרא מילתא דכתיבה בהדיא קתני ומילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני והקשה בס' המקנה לפי שיטת המהרש"א ז"ל דמה שאמר ר"ה חופה קונה היינו קונה וגומר מטעם דעל קונה לחוד לא איצטריך ק"ו דממילא שמעינן אם הוא גומר כש"כ שהוא קונה א"כ אמאי לא תני במתניתין חופה בהדי כסף ושטר שהם רק קונה לחוד וקונה לחוד הוי מילתא דכתיבא עיי"ש, ולענ"ד יש לומר דאי הוי תני חופה בהדי כסף ושטר הוה אמינא שהוא קונה לחוד כמו כסף ושטר ובאמת הוא קונה וגומר ג"כ מק"ו ומשום הכי לא תני חופה בהדם שלא נטעה שהם שווים. ואמנם כשראיתי לקמן בגמרא דאמר איבעיא להו ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה. א"כ אנו רואין להדיא דאף שתני ביאה במתניתין בהדי כסף ושטר אעפ"כ יוכל להיות שביאה גומר הנישאון. וכמו כן יכול למתני חופה ג"כ בהדם וצדקו דברי המקנה ז"ל בקושיתו:

ונ"ל ליישב דזהו החילוק בין אביי לרבא דרבא סובר בדברי ר"ה שעל קנין לחוד אין צריך ק"ו רק הק"ו הוא על שניהם קונה וגומר ולכך הקשה אמאי לא תני חופה בהדי כסף ושטר כי קונה לחוד הוי כתיבה ומתרץ לו אביי דהק"ו צריכים אף על קונה לחוד והוי מילתא דלא כתיבא. אכן לפ"ז הדרא קושית מהר"י אבן לב ז"ל שהובא במהרש"א ז"ל לדוכתי' כהנ"ל וכמובן. אך יש לומר דאף דלא סגי בלא ק"ו מ"מ כשאנו יכולים ללמוד הק"ו משני צדדים נוטה הסברא יותר ללמוד הק"ו חופה מכסף לקנות אבל להיפך תהי' נגד הסברא.

ולפ"ז יהא מתורץ שיטת הרי"ף ז"ל (שהובא לעיל בדברינו) בפשיטות. כי הוא ז"ל תפס כונת ר"ה שתהא קונה וגומר מק"ו ועל קנין לחודא אין צריכין ק"ו ובזה לא פסיק כר"ה. ולעיל במתניתין מיירי בקנין לחוד חופה נמי קונה ומשו"ה סובר למעוטי חליפין. והטעם שתפס הרי"ף ז"ל בכונת ר"ה כדברי רבא דהלימוד הק"ו הוא על קונה וגומר. הוא משום דאי בא ללמוד רק על קונה לחוד ונמצא דחופה ראשונה קונה וחופה שניה יהא גומר א"כ יהא קשה מאי אילמא האי חופה מהאי חופה. ומשו"ה תפס הרי"ף ז"ל כונת ר"ה דעל קנין לחוד אין צריכין ק"ו וממילא בא הק"ו להוסיף כי הוא אזיל בשיטת ר"ט ופוסק הרי"ף ז"ל דחופה קונה אבל לא קונה וגומר. ומשו"ה לא הביא כאן דברי ר"ה להלכה. ולעיל במתניתין דמיירי בקונה לחוד הביאו רק למעוטי חלופין ודו"ק:

דף ו:

בתוס' ד"ה לא החזירו לא יצא. וא"ת אמאי לא יצא והא הוי התנאי ומעשה בדבר אחד וההנאי בטל כדאמרינן בגיטין וכו' וי"ל התם לא הוי מסקנא הכי ואיכא שינויי אחרינא א"נ י"ל הא דלא מהני תנאי ומעשה בדבר אחד הוא כשניהם סותרין זה את זה וכו'. והקשה לי החסיד המופלג ר' מענדיל ליפשיץ נ"י מווארשא הלא זאת הוא התירוץ השני שבגמרא שם שעל זה כווני התוס' כאן בתירוץ הראשון במה שכתבו דאיכא שם שנויי אחרינא וא"כ מה מחדש התוס' כאן במ"ש א"נ י"ל וכו'. והשבתי לו דהנה שם בתירוץ הגמ' יכולים ללמוד בשני אופנים אופן א' יש לומר דמתחילה סברי דאף אם נאמר דעל מנת כמעכשיו דמי ואינם סותרין זה את זה מ"מ משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחר לא הוי תנאי ומשום הכי מתגרשת משום דלא הוי תנאי. ור"א בא לתרץ דבאמת כשאין סותרין זה את זה משום דהוי כמעכשיו אז הוי התנאי קיים. רק הטעם הוא משום דמשעת נתינה הוי דידה ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. אופן ב' נוכל לומר דסברת ראב"א בתירוץ ראשון הוא משום דסבר דעל מנת לאו כמעכשיו דמי וממילא אין זא"ז הי' התנאי קיים אף שתנאי ומעשה בדבר אחד ולא היתה מתגרשת ובא ר"א ומתרץ אף דעל מנת הוי כמעכשיו ואין סותרין זא"ז והוי תנאה מ"מ מתגרשת משום כיון דהוי כמעכשיו הוי שלה משעת נתינה ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.

והשתא אתי שפיר דברי התוס' כאן דבתירוץ ראשון סברי התוס' כאופן ראשון דלעיל שראב"א סובר דתנאי ומעשה בדבר אחד הוי חסרון על כל האופנים אף אי הוי כמעכשיו ואין סותרין זא"ז ומשום הכי מתגרשת משום דלא הוי תנאי. ומקשה אמאי לא יצא כאן הא התנאי בטל ותירץ דאיכא שינויי אחרינא שם דהוי תנאי כשאין סותרין זא"ז. רק הטעם דמתגרשת משום דהוי שלה משעת נתינה והוי מתנה על מנת להחזיר וכשהחזירה אח"כ הוי שלה בשעת נתינה וכאן כשלא החזיר לא יצא משום דהתנאי קיים. ובתירוץ הא"נ וכו' כונתם דשם בתירוץ הראשון הי' סבר דע"מ לאו כמעשיו והם סותרין זא"ז ומשום הכי אינו תנאי. אבל אנן קיי"ל דע"מ הוי כמעכשיו ואין סותרין זה את זה וא"כ אף לתירוץ דשם ג"כ התנאי קיים ודו"ק:

סוגיא דקידשה בתמרה

דף יב.

בגמרא אמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי והא אנן תנן ב"ה אומרים בפרוטה ובש"פ [ופירש"י ז"ל דאם באת לומר כן אין שיעור לקדושין] לא קשיא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק עכלה"ג. והיינו דלשמואל הוי קדושי ספק וצריכי גט אף משני והשיעור דמתניתין אהני דליהוי קדושי ודאי דלא יהא נצרך גט משני. עוד שם בגמרא ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדא יתיב רב שימי בר חייא קמיה דרב וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה אין אי לא לא וכו' והאמר שמואל חיישינן לא קשיא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק. עוד שם כגמ' ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב ר"ח וקא משער לי' אי אית ביה שוה פרוטה אין אי לא לא וכו' והא אמור שמואל חיישינן ר"ת לא סבר לי' דשמואל עכ"ל הגמ'. והקשו התוס' שם אמאי לא מתרצי הכא ג"כ כמו לעיל ותירצו דמיירו הכא דקדשה אחיו אח"כ בפרוטה והי' בא ר"ח להפקיע קדושי ראשון להיות מותרת לשני ואי הוה סבר כשמואל הוה גרושת אחיו ואסורה לשני אף אחר קדושי ספק ומשו"ה מוכרח הגמ' לתרץ דלא סבר לדשמואל עיי"ש. וברש"י שם ד"ה יתב ר"ח לפי שבא אחר וקדשה בפרוטה אח"כ עכ"ל וגירסא אחרת יש ברש"י שקדשה אחיו.

והנה מהלשון לפי וכו' משמע שבא ליתן טעם על זה דיתיב ושיער הוא נגד קדושי שני עיי"ש. ולכאורה אינו מובן דבשלרא אם הי' ר"ח סבר לדשמואל ואין שום נ"מ נגד הראשון אז שפיר מוכרחין לפרש נגד השני. אבל כשהוא לא סבר לדשמואל הרי צריכין לידע אם הוא ש"פ נגד הראשון לידע אם צריכה גט ואם לאו, ולעיל דהי' באמת שייך לפרש כן והרי לא פירש"י שם מידי. והנה במהרש"א ז"ל על התוס' ד"ה ר"ח וכו' מפרש דיכולין לומר דמיירי דקדשה אחר עיי"ש ולכאורה יש להבין דהלא לפי הנראה עיקר תירוץ התוס' הוא דמיירי שקידשה אחיו דבאם היה אחר לא הי' צריך לומר דלא סבר לדשמואל כי אף דיסבור לדשמואל ג"כ נמי לענין השני אם צריכה גט משני. אך מוכרחין לומר דכונת המהרש"א כך הוא דמזה שמסיק התוס' כדאמר לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא משמע מלשונם דר"ח הי' רוצה להתירה לשני בלא גט מהראשון כי בגט גם לפי דברי האם מותרת וא"כ מוכח בפירוש דלא סבר לדשמואל אף אם קידשה אחר. ועיי"ש בדברי המהרש"א ז"ל שמתרץ כונת התוס' דבאמת על זה לא הוכרחו לפרש שקידשה אחיו כי על כל אופנים נשמע מסוף דבריו דלא סבר לדשמואל. רק דהי' קשה להתוס' באמת אמאי לא יחוש ג"כ להחשש דשמואל דודאי בכל מה דאפשר לתקן שלא יבוא לידי חשש צריכין לתקן ולמה חולק עם שמואל. דבשלמא בדבר שתלוי בדין שייך לחלוק אבל בדבר שהוא משום גזירה אין שייך לחלוק דבאמת צריכין לתקן החשש. על זה מפרש דמיירי דקידשה אחיו ואם תקבלה גט מהראשון תהי' אסורה להשני בחנם כי לפי דעתו אין חשש בזה ולמה נאסור על השני בחנם.

אולם עתה יהא קשה אם דע"כ מיירי שקידשה אחיו לא הי' להתוס' להביא מסוף דבריו כי כבר מוכח בפשיטות דלא סבר לדשמואל כי אם סובר לדשמואל לא הי' שייך לתרץ הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק. דהרי אפי' אם קדושי ראשון הם קדושי ספק הוי גרושת אחיו ולא צריכה גט מהשני וע"כ לא סבר לדשמואל ונ"מ לנגד הראשון אם צריכה גט אם לאו. ויש לומר דאף אם יהא מיירי שקידשה אחיו ולא יהי' שום נ"מ לענין שני מ"מ יכול להיות הנ"מ לנגד שלישי אם תילך עוד ותקבלה קדושין משלישי דכיון דקדושי שני שהוא אחיו של הראשון על כל אופנים לא חיילי ממילא תלי קדושי שלישי בקדושי ראשון. ויכול להיות דסבר לדשמואל והשיעור אהני נגד השלישי אם דקדושי ראשון הם ודאי אין צריכה גט משלישי ואם קדושי ראשון הם ספק צריכה גט מהשלישי. לכך מוכרח התוס' עוד להביא מסוף דבריו שהשיב לאמו לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא מזה מוכח שברצונו להתירה להשני וע"כ לא סבר לדשמואל. והשתא לפ"ז ניחא מאוד לשון רש"י ז"ל הנ"ל משום דהיה קשה לו דאף דלפי דעתו דאין חשש גדול בזה אבל מ"מ אמאי חולק על שמואל הלא כל מה דאפשר לתקן צריכים לתקן ולקבל גט אפי' דלא שוה פרוטה כאן. על זה מפרש דקידשה אחיו כפי הגירסא אחרינא הנ"ל ולא הי' רוצה לאוסרה על השני בחנם. ונמצא השתא בין לשיטת רש"י ז"ל ובין לשיטת התוס' נאמר דאף אם קידשה אחר מוכח ג"כ מסוף דבריו דאמר לאו כל כמינך שרצונו הי' אם יהא ש"פ תהי' מותרת לשני בלא גט מראשון וא"כ ע"כ לא סבר לדשמואל. רק דהי' קשה להם אמאי לא יחוש באמת ולתקן החשש כהנ"ל לכך מפרשי דקידשה ] אחיו וכמובן.

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה