ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת יומא
דף ו.
אתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה בציבור ורב ששת אמר דחויה הוא בציבור. והנה החילוק בזה ידוע הוא דאם אמרינן הותרה לא צריכין להדורי לעשות בהיתר אבל אם אמרינן רק דחויה אז כל מה דמצינן לעשות בהיתר מהדרינן עלה, ומסיק שם בגמ' תנאי הוא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאין לו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ור' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר"ש כהן גדול ביוהכ"פ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה אמר לו ר' יהודה הנח לכה"ג ביוהכ"פ שטומאה הותרה בציבור מכלל דר"ש סובר טומאה דאיוה הוא בצבור. (וצריך לריצוי הציץ ומוכח אף שאינו על מצחו מרצה) ומסיק שם בגמרא כי פליגי דתלי בסיכתא ר"י סובר על מצחו ונשא ור"ש סובר תמיד לרצון לפני ד' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה וכו' אלא תמיד מרצה ור"י סובר תמיד שלא יסוח דעתו ממנו עכ"ל הגמרא.
נמצא לפ"ז דלר"ש שסובר דחויה בצבור יש הוכחה מיוהכ"פ שמה דכתיב תמיד הפירוש הוא שתמיד הוא מרצה וליכא שום פסוק על היסח הדעת. ולר"י דסובר הותרה בציבור וליכא הוכחה מיוהכ"פ וסובר על מצחו ונשא ממילא כי כתיב תמיד על היסח הדעת הוא דכתיב. והנה ידוע קושית כל האחרונים על הרמב"ם ז"ל דלעיל בפלוגתא דר"נ ורב ששת פוסק כרב ששת וכאן בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון פוסק כרבי יהודה דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה והוא נגד סוגית הגמ' דכאן. ונראה לענ"ד ליישב דהנה באמת צריכים להבין דברי ר' יהודה שאמר הנח לכה"ג ביוהכ"פ דטומאה הותרה בציבור הלא פר יוהכ"פ של כהן גדול הוו קרבן יחיד ואעפ"כ אם אירע בו טומאה מרצה עליו הציץ וקושיא זו מקשין המפרשים על הגמ' לעיל דף א' דמקשה בגמ' עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת אמרוהו משמי דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה בציבור ושם ג"כ קשה כן הלא פר של כה"ג הוא קרבן יחיד כנ"ל, ותירץ שם בהגהות מהר"צ חיות ז"ל משום דעבודת השעיר של צבור תלוי בעבודת הפר ממילא נחשב הפר של כה"ג ג"כ לעבודת הצבור עיי"ש.
אמנם באמת יש עוד סברא לומר דלא נחשב לגמרי כקרבן צבור ממש רק כעין קרבן צבור בגדר זה ולא לגמרי והיינו באופן דאם נאמר דקרבן צבור ממש הותרה בטומאה. אז בזה דהוי רק דומה לקרבן צבור ואינו רק דוחה את הטומאה ואם נאמר בקרבן צבור ממש דרק דוחה את הטומאה אז בזה דהוו רק כעין קרבן צבור אפי' דוחה אינה. והשתא לפ"ז נוכל לומר ולהבין היטיב סברת הפלוגתא בין רבי יהודה לרבי שמעון וליישב בזה ג"כ קושית התוס' שם ד"ה מכלל דרבי שמעון סובר טומאה דחויה הוא בציבור הקשו לא ידענא מה ראיה מייתי רבי שמעון מיוהכ"פ הא שם אי אפשר להיות על מצחו תמיד דוחה את הטומאה כיון דקרבן צבור הוא עיי"ש אכן לפי הנ"ל ניחא די"ל דר"י סובר טומאה הותרה בצבור וממילא כאן דהוו רק כעין קרבן צבור עכ"פ דוחה הוא את הטומאה ולא צריך לריצוי הציץ כסברת התוס' משום דאי אפשר להיות על מצחו ואין שום ראיה מיוהכ"פ. ור"ש סובר דאף בקרבן צבור ממש ג"כ אינו רק דוחה את הטומאה ולא הותרה וממילא כאן אף דוחה אינו וצריך לריצוי הציץ ויש ראיה מיוה"כ ומיושב שפיר קושית התוס' ודו"ק
אכן הפירוש הזה נוכל לפרש רק כאן בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. אבל לעיל ד"ו בתירוץ דר' תחליפא משמי' דרבא על המתניתין מוכרחין לומר דהוא חושב הפר של הכהן גדול לקרבן צבור ממש כסברת הגאון רצ"ח ז"ל הנ"ל. דבאם נאמר שם ג"כ דרק קרבן צבור ממש הותרה אבל כאן דאינו רק דומה לקרבן צבור אינו רק דוחה. א"כ יהא הדרא קושית הגמרא לדוכתי' עד שאתה וכו' הפרישהו מטומאת מת כי כל עיקר החילוק בין הותרה לדחיוה הוא כך דאם אמרינן הותרה אין צריכין להדורי אחר עצה שתהי' בטהרה ואם אמרינן דחויה הוא רק בקושי אבל לא היתר גמור וכל כמה דמצינו להדורי שתהיה בטהרה מהדרינן והדרא קושית הגמרא. לדוכתיה וע"כ מוכרחין לומר דרב תחליפא משמי' דרבא סובר דפר יוהכ"פ הוו ממש כקרבן צבור גמור. ונמצא השתא אף דפסקינן כרב ששת דטומאה דחויה בצבור מכל מקום אין ראיה מיוהכ"פ כיון דשם אי אפשר להיות על מצחו ודוחה את הטומאה כיון דקרבן צבור הוא. ולפ"ז פוסק הרמב"ם ז"ל שפיר אף שהוא ז"ל סובר טומאה דחויה הוא מכ"מ שפיר יכול לפסוק כר' יהודה דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כי השתא כבר אין ראיה מפר יוה"כ כי רב תחליפא שהוא בתרא סובר דהוי כקרבן צבור ממש ומיושב שיטת הרמב"ם ז"ל בטוב טעם.
ובדברינו אלה יתיישב שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין. דפוסק שם שהיסח הדעת אסור בתפילין ק"ו מציץ והקשו עליו כל המפרשים הלא הוא פוסק כר"ש דטומאה דחויה הוא בצבור ומסוגיית הגמרא כאן משמע דמאן דסבר טומאה דחויה סובר דהציץ תמיד מרצה וא"כ אין שום לימוד על איסור היסח הדעת, אמנם לפי הנ"ל ניחא דאף דהרמב"ם ז"ל סובר כרב ששת דטומאה דחויה היא בציבור. אבל מ"מ סובר דפר יוהכ"פ חשוב כקרבן צבור ממש ונדחה הטומאה משום דאי אפשר להיות על מצחו תמיד ואין שום ראיה מיוהכ"פ ויכול שפיר לפסוק כר' יהודה כמו דפסקינן בכל הש"ס הלכה כר"י נגד ר' שמעון דרק על מצחו ונשא. ותיבת תמיד בא להורות שלא יסיח דעתו ממנו ודו"ק היטיב כי נכון הוא.