אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת חולין › דף קח:

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת חולין · דף קח:

דף קח.

בגמרא חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא לעולם קסבר אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דא"ק לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אסרה תורה ולא חלב עכלה"ג. ויש לדקדק בזה דאף שאין על החלב איסור בב"ח אבל כשהבשר נ"נ אז ממילא גם החלב הנבלע בבשר נעשה ג"כ נבילה מדרבנן וכשחוזר ונפלט בשאר החלב הו"ל מב"מ כקושית התוס'. ומוכרחין לומר כסברת התוס' דזהו דוקא אם החלב ג"כ אסור מצד בב"ח שכל אחד מהם היתר וכשנתערבו נאסרו אז נחשב כל אחד כנבילה עצמה ואוסרת במינה. אבל כשלא יש על החלב האיסור בב"ח מצד עצמה רק מצד בליעת נבילה שיש בה אין לה דין חלב טמא אלא מתבטלת בחלב שביורה כמו הנבילה עצמה כסברת התוס'. אבל סברת רבינו שמואל דהוא סובר דאין חילוק ומדקדק מכאן לשאר איסורין כשהרוטב נעשה נבילה מדרבנן מחמת בליעת חתיכת הנבילה אוסרת הרוטב שבקדירה במינה. לפ"ז מה תירוץ הגמ' גדי אסרה תורה ולא חלב הא עכ"פ נאסר החלב משאר איסורין ונעשה נבילה מדרבנן ועוד קשה הא כל התירוץ הוא דעל החלב אין איסור בב"ח מצד עצמה רק משום בליעת נבילה, וכבר אין נחשב לאיסור משום מינו רק כמו הנבילה עצמו מתבטל. אבל עכ"פ צריכין שיהא ס' ביורה נגד כל הבשר עם החלב הנבלע בו. ולמה כתב רש"י ז"ל אפי' הי' בבשר שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב ס"ל נמי לרב דחלב מותר. הא עכ"פ צריכין ס' לבטל טעם בשר הנבילה. עם דברי התוס' צריכים להבין שכתבו בד"ה גדי אסרה תורה קשה למה נקט יורה גדולה עיי"ש. ואינו מובן הא צריכין ס' נגד הבשר שנ"נ. והתוס' בעצמם כתבו לעיל בלשונם מתבטל החלב כמו שמתבטל הבשר ומאי מקשים בכאן:

וליישב כל זה נראה לענ"ד דהנה במ"ש גדי אסרה תורה ולא חלב יש ללמוד על שני אופנים א' דהאיסור לא תבשל דהוא קשה להבין על האכילה היינו רק על הגדי ולא על החלב שעל החלב אין מונח איסור בשר בחלב רק איסור מצד בליעת נבילה שהבשר הנבלע בו נ"נ. זהו שיטת התוס' וגם שיטת רש"י ז"ל והר"ש ז"ל הוא ג"כ כך דהתורה אמרה לא תאכל הגדי משמעותו אבל החלב תאכל והאיך נאכל החלב. וע"כ אמרה התורה דזה האיסור תערובת הוא רק על הבשר אבל על החלב לא עשיתי זה לאיסור. וזהו כונת רש"י ז"ל במ"ש אפי' הי' בבשר ליתן טעם בשר בכל החלב ס"ל נמי לרב דהחלב מותר וכן הוא סברת ר"ש המובא בהתוס'. ולפ"ז שפיר מקשים התוספת לשיטתם למה נקט יורה גדולה. אך זהו דוקא בתחלת התערובת דשניהם מין היתר והתורה הקפיד על התערובת אז נוכל לומר דהתורה הקפידה רק על הבשר אבל החלב עדיין עומדת בהיתרה ואין עליה איסור מזה התערובת אף שיש בה טעם הבשר הנאסר כי על זו החלב שנתערב בבשר ההיתר לא אמרה תורה שיהא איסור עלי' ונגד החלב נחשב התערובות כהיתר ג"כ על הבשר כמקדם. אבל אח"כ כשנאסר הבשר ונפל למקום היתר בודאי אוסר אף אם נפל לחלב כי הוא כבר נ"נ קודם הנפילה זו דהאיסור לא בא על הבשר מזה התערובות רק מכבר ונחשב כנבילה מקודם כמובן:

והנה כבר למדנו דהעיקר מחלוקת בין רש"י ותוס' תלוי בזה. דלשיטת רש"י ז"ל מיירי מתני' אף במקצתה בתוך הרוטב אין מצטרפין השאר חתיכות לבטל. וזהו מפורש ברש"י לקמן ד"ה ניער מפני שמי השולים עולין עד פה ויורדין. מוכח בפירוש דדוקא אם הם עולין עד פה אבל עד מקצת לא כן מובא בראשונים ז"ל בשם רש"י ז"ל ההוכחה מהלשון הזה. וכשמקצתה בתוך הרוטב אז אף בלא ניער אח"כ אוסרת כל החתיכות לרבנן בס' ולר"י אפי' באלף לא בטיל. ומדקתני אסור סתם מוכח דמתני' כר"י. וע"כ הסיפא דניער קאי על תחלת הנפילה ואם יש בה בנו"ט קאי על הטיפה ורב קאי על הרישא. ולשיטת התוס' דהמתני' מיירי בכולה חוץ לרוטב אז אף נאסרה החתיכה אינו אוסרת כל החתיכות אם לא ניער אח"כ דמחתיכה לחתיכה אינה הולכת בלא רוטב והאסור דרישא הוא על זו החתיכה וניער דסיפא הוא אם ניער אח"כ אוסרת כל החתיכות בנו"ט וצריכים ס' בקדירה נגד כל החתיכה ורב קאי על הסיפא דניער את הקדירה אח"כ צריכים ס' נגד החתיכה שנ"נ שלא תאמר אפשר לסוחטו מותר כהנ"ל.

אולם מהר"ן ז"ל נראה דהמחלוקת דרש"י ותוס' לא תלי בזה. כי אף אם אמרינן דמיירי בכולה חוץ לרוטב מ"מ אם החתיכה זו נ"נ אוסרת כל החתיכות. כמו דאמרינן בזו החתיכה עצמה אף שהיא עבה והטיפה נפלה למעלה והי' לה לאסור רק כדי קליפה ולא כל החתיכה אעפ"כ אוסרת כולה משום שמונחת בקדירה ויש בה הבל לכך לחות האיסור מתפשט בכל החתיכה. וכמו כן אף שאין החלב מתפשט מחתיכה לחתיכה מ"מ הבשר שנ"נ יאסור החתיכות הסמוכים לה משום ההבל שבקדירה. רק סברת פלוגתתם כך הוא דסברת התוס' הוא אף אם אמרינן חתיכה נ"נ הוא רק במקום שאיסור וההיתר יחדיו אז חשבינן ההיתר ג"כ כאיסור להצריך ס' נגד כולה. אבל במקום שאין האיסור יוצא רק ההיתר לבדו לא חשבינן ההיתר לאיסור. וכאן החלב אינה הולכת מחתיכה לחתיכה רק הבשר לבדו לכך אינה אוסרת בלא ניער רק אם ניער אז הולכת החלב עם הבשר ביחד ויוכל הבשר לאסור כל החתיכות. ושיטת רש"י ז"ל הוא דכיון דאמרינן חתיכה נ"נ ואפשר לסוחטה אסור הרי כל מה שהחתיכה זו פולטת הוא איסור גמור כי דאף אם הי' נסחט החלב לגמרי נשאר החתיכה באיסור. וכיון דהוי גוף איסור למה לא תאסור החתיכות הסמוכים לה בפליטתה. ומשום הכי פירש"י דהאסור דרישא הוא על כל החתיכות.

אכן עדיין נשאר לנו להבין לשיטת רש"י ז"ל. אחר שאמרנו דקושית מה קסבר רב הוא אליבא דרבנן אבל אליבא דר"י אין שום קושיא דבודאי סובר דאסור. ומסיק דאף אליבא דרבנן סובר אפשר לסוחטו אסור ומשום הכי מוכיח ממתני' דאזיל בשיטת ר"י דמב"מ לא בטיל כנ"ל וקושית הגמ' וסבר רב אפשר לסוחטו אסור אין יכול להיות שם דהיינו יכולים לומר דזהו רק אליבא דר"י ובהדין דחלב ביורה פוסק כרבנן דאפשר לסוחטו מותר. וממילא הוי ניחא מה שלא אמר שם בלשון הלכה כר"י כיון דהוא פוסק באמת כהרבנן, רק ק שית הגמ' הוא כיון דמסקינן דהוא סובר אף אליבא דרבנן אפשר לסוחטו אסור כהנ"ל. לפ"ז יהא קשה טובא. א' היאך הי' ה"א לומר שם דרב אומר רק אליבא דר"י. א"כ למה שמואל ור"ש חולקין עליו שם הא אליבא דר"י אין שום סברא שיסבור מותר וע"כ המחלוקת שלהם או אליבא דרבנן או לענין פסק הלכה. ועל כל אופנים הי' יכול להיות הקושיא שם שאומר בפירוש אפשר לסוחטו אסור. ואם נאמר דשם לא יכול להקשות דהי' סברא לומר דבאפשר לסוחטו פוסק כר"י אבל במב"מ פוסק כרבנן דבטל וכבר אין שום קושיא משם. רק עיקר הקושיא הוא מכאן דפוסק כר"י אף במב"מ. על זה הקשה תלמידי יקירי שמעון ליפשיץ שיחי' מווארשא. א"כ למה תפס הגמ' בקושיתם על אפשר לסוחטו דהא עיקר הקושיא מכאן הוא על מב"מ הי' שייך להקשות וסבר רבי מב"מ לא בטל והא איתמר וכו'. כי הקושיא מאפשר לסוחטו הוא לאו דוקא מכאן רק עיקר הקושיא מהכא הוא משום מב"מ כי אפשר לסוחטו אמר שם בפירוש דאסור. ואעפ"כ לא הי' שום קושיא אם לא הי' סובר כר"י במב"מ. ויותר שייך כאן להקשות וסובר רב מב"מ לא בטל והאיתמר וכו'.

ונראה ליישב דהנה כאשר דברנו לעיל בשיטת רש"י ז"ל הוא עיקר ההוכחה שהוכיח רב דמתני' אתיא כר"י הוא רק משום דהוא סובר אליבא דרבנן דאפשר לסוחטו אסור וע"כ קאי האסור על כל החתיכות ואם אליבא דרבנן היאך תני סתם אסור וע"כ מתני' קאי אליבא דר"י דמב"מ לא בטיל. ונמצא דהעיקר מה שפסק רב כר"י במב"מ תלי בזה דהוא סובר גם אליבא דרבנן אפשר לסוחטו אסור ומה דמקשה על שסובר רב ביורה דהחלב מותר הוא תלי בשניהם בזה שסבר אפשר לסוחטו אסור וגם במה שסבר מב"מ לא בטיל כי על אחד משניהם לא הי' שום קושיא משם שהותר את החלב. ומשם הכי הוזכר הקושיא כאן דמכאן מוכח דהוא סובר אף אליבא דרבנן אפשר לסוחטו אסור ומשו"ה סובר ג"כ מב"מ לא בטל כמו שיש הוכחה ממתני' כהנ"ל. ומשום דכל עיקר דסובר מב"מ לא בטל תלי בזה דסובר אפשר לסוחטו אסיר לכך זכר הגמ' הקושיא על אפשר לסוחטו דממילא הוא מוכרח לפסוק כר"י אף במב"מ ונגמר הקושיא משניהם כמובן:

אבל עדיין נשאר לנו לבאר שיטת התוס' שאמרנו לעיל כמו שהובא בהר"ן ז"ל דאף אי אמרינן חתיכה נ"נ הוא רק במקום שהאיסור עצמו מתערב עמו אבל במקום שאין האיסור יוצא אין ההיתר לבדו אוסר ע"כ אי אפשר לשיטתם ללמוד הפירוש אפשר לסוחטו אסור גם אם בודאי יהא נסחט ג"כ נשארה החתיכה באיסור. א"כ יהא קשה לנו קושית הר"ן ז"ל אם כבר הוי גוף איסור למה לא תאסור חברתה בפליטה. וע"כ צריכין אנו ללמוד לשיטת התוס' במ"ש בגמ' אם אפשר לסוחטו מותר לגמרי אמאי חנ"נ אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור משום דאנו תולין שלא נסחט לגמרי רק נשאר בתוכה יותר ממה שנסחט לחתיכות אחרות ולפיכך החתיכה עצמה נ"נ שתהא נידונית כבשר אסור לאסור במינה. א"כ ע"כ הפירוש אפשר לסוחטו מותר שמותר לגמרי לא כפירוש הר"ן ז"ל. והדרן קושיתן היאך שייך לישאל מאי קסבר אי קסבר וכו' הא אנו רואין בפירוש דסובר חתיכה נ"נ.

ונראה לומר דלפי שיטת התוס' כונת הגמ' כך הוא. דהנה צריכין להבין במתני' כשהטיפה נפלה למעלה על החתיכה אמרינן דמשערינן כל החתיכה נגד הטיפה ולמה לא אמרינן מיד כשנפלה למעלה אסרה כדי קליפה ויהא צריכין ס' לרבנן נגד הקליפה ולר"י יהא אוסרת במינה שלא יועיל ס'. ומוכרחין לומר משום דתיכף כשנפלה ידעינן דעתידה להתפשט בכל החתיכה משום הכי משערין כל החתיכה נגד הטיפה. והשתא לפי שיטת התוס' הניער דסיפא הוא אח"כ. ועל זה אמר רב דהפירוש אם יש בה דבסיפא קאי על החתיכה דצריכין ס' נגד כולה. ועתה יש ה"א לומר כיון בעת שנפל אפשר לסחוט ע"י ניער יהא ג"כ נחשיב עתיד להתפשט כמו בחתיכה עצמה. אמת הוא אם לא ניער אח"כ נ"נ אבל כאשר ניער אח"כ יהא נחשב תיכף עתיד להתפשט. וזהו כונת הגמ' אם הוא סובר מקום שאפשר ליסחט היינו ע"י ניער אח"כ נחשב ג"כ עתיד להתפשט אמאי חנ"נ להצריך ס' נגד כל החתיכה. אלא ע"כ סובר דוקא באותה חתיכה עצמה דמיד בשעת נפילה ודאי עתיד להתפשט באותה חתיכה. אבל נגד שאר החתיכות עדיין תלוי בניער אח"כ ובשעת נפילה הוא רק אפשר ליסחט. אם ינער אח"כ לא נחשב בשעת נפילה עומדת להתפשט אם ינער אח"כ ודו"ק:

השמטה יומא דף י"ט ברש"י ד"ה מחוטמין וכו' נחשב שם החוטם קודם בביאתו לבית מכל הגוף והביא ראי' מהנכנס לבית המנוגה דרך אחוריו שם נחשב החוטם בהחלט לאחרון וכמו כן כשבא לבית דרך פניו נחשב החוטם לקודם מכל הגוף. ולכאורה אין צריך ראיה לזה דזה רואין בחוש דהחוטם בולט חוץ לגוף וממילא הוא הראשון בכניסתו לבית. ונראה ליישב דהנה בהגהות הש"ס להריעב"ץ ז"ל מקשה הלא רגליו בא ראשון דרך הלוכו, ובתוס' ישנים מקשים הלא הידים שנוטלין המחתה נכנסים קודם עיי"ש. וזהו כונת רש"י ז"ל לחדש דאף שהידים נושאין המחתה לפניו וגם רגלו נכנס לפניו מ"מ בעיקר הגוף אינם נחשבין לקודם כי הם נחשבין רק משמשי הגוף כמו"ש בגמ' שבת ידו בתר גופו גרירה וכן הרגלים נחשבין לנושאי הגוף. ועיקר הגוף הוא מה שקבוע ואין זז ממקומו כמו החוטם ושאר אברים הקבועים והידים והרגלים בתר גופו נגררין ואף שפעמים הם בולטים חוץ לגוף נחשבים במקום הגוף כי באמת הם יכולין להיות שוין עם הגוף רק בעת שהם בולטין הוא לשימוש הגוף. אבל החוטם מתחלת הבריאה הוא נברא בולט מהגוף רק קבוע תמיד כן. ולזה הביא רש"י ז"ל ראי' מבית המנוגע דאף שפעמים יוכל להיות הרגל אחרון או היד באחרונה. מ"מ נחשב שם החוטם בהחלט לאחרון ומשם נשמע דהעיקר תלי בהגוף והידים והרגלים בתר גופו נגררין והשתא מתורץ כל הקושית הנ"ל ודו"ק כי נכון הוא:

שייך לפסחים דף ל"א עוד נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מה שלא הביא הסיפא. משום דזה תלוי בפלוגתא דר"מ ורבנן לקמן דלר"מ ישראל מנכרי קונה משכון, והנה סתם משנה ר"מ ואין צריך בסיפא למעכשיו רק הרהינו לחוד ולא הוי דומיא דרישא דמיירי במעכשיו וצריך למיתני הסיפא. אבל אנן פסקינן כרבנן דישראל מנכרי ג"כ אינו קונה משכון לאחריות ומוכרח להיות דומיא דרישא עם מעכשיו. ושוב אין צריך עוד להביא הסיפא דאסור דזהו ממילא ידעינן אם ברישא מותר בסיפא אסור:

שם בתוס' ד"ה באחריות עיי"ש מה שמקשים אבל לכאורה אינו מובן. ונראה לי כיון שעיקר טענתם הוא מחמת מטלטלי דיתמי א"כ מאי רבותא יש כאן בתיבת אחריות. ותירצו דה"א דיש לו יופי כח דהוי תופס מחיים על אחריות שלו, קמ"ל דלא נחשב תופס מחיים כיון דנתן שטר לאביהם על זה המעות ק"ל:

תם ונשלם

סוף הספר

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה